במדרש שליחי מצוה שנותנין נפשם בשליחותם. אא"ז מו"ר זצלה"ה רגיל לומר כי גם אדם המקיים מצות בוראו שנשתלח בעוה"ז כדי לעשות רצונו ית' נקרא שליחי מצוה בודאי. דקשה להמדרש מה ציווי השליחות מאחר שלא הוטב בעיני ה'. רק כי הי' עצה להנצל ע"י שהשי"ת עשה מזה מצוה והי' להם לילך בתורת מצוה. אף כי הי' רצונם מעצמם לשלוח מרגלים מ"מ עתה שהי' להם ציווי מהשי"ת היו צריכין למסור ולבטל רצונם לעשות רק כדי לעשות רצון השי"ת וממילא היו ניצולים. ובאופן זה הי' טוב השליחות. וז"ש לאמר שידעו שהוא ציווי השי"ת כנ"ל. וכן בכל מצוה אם האדם מבטל באמת כל רצונו אף לא לזכות למדריגות רק כדי לעשות רצון ה' בלבד. נקרא שנותן נפשו בהשליחות. כי אם מצרף חפצו אינו שליח. וז"ש בשליחי יהושע חרש שעשו עצמן קדרין כו'. ושמעתי מאמו"ז ז"ל שכיון שהלכו לאשה זונה הוצרכו לבטל ההרגש שלהם וזהו חרש כו'. וז"ש קדרין שכלי חרס אין החשיבות רק התשמיש שבה אבל גוף החרס אינו כלום. וכן ענין הביטול לידע שהוא רק כגרזן ביד החוצב בו ממש. ואינו רק כלי מוכן לעשות רצון השי"ת אבל לא לצרף רצון עצמו כלל. ובאמת המדרש הזה הוא לימוד על חיי העוה"ז שנשתלח האדם במקום סכנה שהכל הבל ורעיון רוח. והעצה ע"י המצות שהם בכל מעשה האדם לעשות רק רצונו ית' ועי"ז יוכל להתדבק בפנימיות חיות השי"ת שיש בכל מעשה והוא באמת בחי' שבת דכתיב לעשות כו' השבת. והוא שבימי המעשה צריך האדם ג"כ להתדבק (כל) [*בכל] מעשיו בחיות הענימי שהוא פי' שבת והוא ע"י המצות כנ"ל. כי שבת עצמו הוא למעלה מהטבע וקביעא וקיימא רק בני ישראל עושין את השבת שממשיכין המעשה ג"כ אחר בחי' השבת כנ"ל. וזהו ג"כ ענין המרגלים להמשיך אור התורה לההרגל והטבע. שהרי במדבר היו בני חורין כמ"ש חירות כו' ולא הי' שום עול אחר עליהם. והיו צריכין להביא הארת התורה גם בהטבע כמ"ש בד' מוז"ל. וז"ש בזוה"ק חברון תורה שבע"פ מאן דעוסק בי' נק' חבר. והפי' חבר ג"כ כנ"ל שהת"ח כל מעשיו נמשכין אחר התורה ויש לעצמותו התחברות אל התורה. וז"ש שתרגילנו בתורתך ג"כ כנ"ל להמשיך אור התורה גם תוך הרגילות והטבע כנ"ל והוא ע"י המצות כנ"ל. וז"ש ויתורו את ארץ כנען להמשיך בחי' התורה לתוך הטבע כנ"ל. כמ"ש בזוה"ק וירא על פסוק הנצנים נראו בארץ כו' וקול התור נשמע כו'. שהוא ההארה הפנימיות שצריכין למצוא גם תוך ההעלם והוא אור הגנוז במעשה בראשית כמ"ש מה רב טובך כו':
The Midrash discusses the concept of a shaliach mitzvah, someone sent to perform a mitzvah who gives their nefesh (soul) for their mission. The Chidushei Harim often said that anyone fulfilling the mitzvos of their Creator, sent to this world to do His will, is also a shaliach mitzvah. The Midrash questions why Hashem commanded Moshe to send the spies if it was not pleasing to Him. The answer is that Hashem made it a mitzvah to give the spies a way to be saved by acting according to His will, not their own. By nullifying their personal desires and focusing solely on Hashem's command, the spies could have succeeded. This idea extends to all mitzvos: when a person nullifies their own will and acts purely to fulfill Hashem's will, they are giving their nefesh in their mission. The messengers Yehoshua sent to spy on Yericho exemplified this by acting as jug merchants, symbolizing the need to nullify personal desires and be vessels for Hashem's will. This Medrash teaches that life in this world is fraught with dangers and emptiness, and the way to navigate it is through mitzvos, which connect us to Hashem's inner life force. This concept is akin to Shabbos, where one must connect their actions during the week to the inner life force that Shabbos represents. Bnei Yisrael's mission was to bring the light of the Torah into nature, integrating the spiritual into the natural world. The Zohar explains that one who toils in the Oral Torah becomes integrally connected to it, making the Torah a natural part of their life. This is the essence of the spies' mission: to draw the light of the Torah into the natural world, finding the hidden light within creation.
3
ולא תתורו כו' עיניכם. ברש"י ב' מרגלי הגוף כו'. וזה דבר גדול להיות נמשך תמיד אחר הפנימיות שלא לתור אל הסתכלות החיצוניות שנראה לעיני בשר כך או כך. רק להיות בטל אל השי"ת להסתכל רק מה שהשי"ת צוה להסתכל. והוא חיותו ית' שיש בכל דבר. ובאמת גם חטא מרגלים הי' חסרון אמונה כמ"ש אא"ז מוז"ל ע"ש. כי ודאי הי' נראה לעיני שכלם שאין בכחם לכנוס שהרי באמת לא נכנסו. אבל אם היו מאמינים ומבטלים הסתכלותם לרצון השי"ת הי' זה עצמו מסייע להם לצאת מהטבע כמ"ש הקב"ה לאברהם צא מאיצטגנינות שלך כו' דכתיב בי' והאמין כו'. וז"ש למען תזכרו שהוא המשכה ודביקות בחיות הפנימי הרי לא נאמר תזכר אותם. והי' קאי על המצות כמ"ש ועשיתם. ויש לפרש תזכרו להיות כל האדם דבוק בחיות הפנימי וזה ענין זכירה ועי"ז ועשיתם. ודבר זה צריך אדם לידע בכל מצוה ועבודה להשי"ת אף שנדמה לעיני בשר כי אין בכחו לגשת ע"י חטא או משפלות עצמו. כל זה רק מבחוץ והוא עצת יצה"ר. אבל צריך אדם להאמין כי יוכל לקיים כל מצוה בעזר השי"ת. וע"י שיודע שגם חיותו מהשי"ת ונמצא יש לו דביקות בהמצוה כי תורה ומצות הם חיות כל העולם וכ"כ הם חיינו: יי.
The Midrash explains that the heart and the eyes are the "spies" of the body, leading it to sin: the eye sees, the heart covets, and the body commits the sin. This underscores the importance of being continually drawn to the pnimius (internal essence) of the world, rather than being swayed by external appearances. One should nullify their own will to Hashem and focus only on what He commands, which is the life force within everything. The sin of the spies was due to a lack of emuna (faith). It appeared to them that they were not capable of conquering the land, and indeed, they did not enter at that time. However, had they believed and nullified their own assessments to Hashem's will, they would have overcome natural limitations. This is akin to Hashem telling Avraham to leave his astrological predictions and trust in Him. The pasuk "that you shall remember" refers to being drawn and connected to the internal life force of the mitzvot. It implies that remembering is about connecting deeply to the essence, and through this connection, one can fulfill the mitzvot. A person must realize that despite feeling unworthy or incapable due to sins or lowliness, this perspective is external and driven by the Yetzer Hara. One must believe in their ability to perform mitzvot with Hashem's help, recognizing that their life force comes from Hashem and is inherently connected to the Torah and mitzvot, which are the life force of the entire world.
4
ובמשנה עקביא ב"מ. הסתכל בשלשה דברים כו' מאין באת מטיפה סרוחה. והלא נשמת האדם גבוה וכל אדם מישראל אומר בכל יום אלקי נשמה כו' טהורה היא. אך כי כפי מה שיודע שגופו וגשמיות שלו הוא טיפה סרוחה וממילא מבטל כל החיות להשי"ת שהרי יודע ומבין כי חיותו ממנו שהרי [*איננו חי] בלי נשמת ה' שנותנת חיים בכל רגע כמ"ש נותן נשמה לעם עלי' וכתיב יוצר רוח אדם בקרבו. ע"י זה יודע ג"כ שנשמתו גבוה והוא בבחי' אין ג"כ. ועי"ז לא בא לידי עבירה כשכל חיותו דבוק בראשית החיות שבא מהשי"ת כנ"ל. וכן במדרש למען תזכרו כו' משל לנטבע שנותנים לו חבל ואומרים אם תניח אין לך חיים כו' ואא"ז מוז"ל רגיל לומר מאמר זה כי התורה נותנת חיים למי שיודע שעיקר החיות רק מהתורה כמ"ש עץ חיים כו' למחזיקים בה. וכפי מה שיודע שאין לו חיות כלל מצד עצמו יוכל להתדבק בחיים טובים שבא מהתורה כנ"ל. וכן כתיב ולא תתורו אחרי לבבכם כו' למען תזכרו כנ"ל ע"י שאינו נמשך אחר תאות לבו שיודע שהכל רק מהשי"ת יוכל לקרב עצמו לדביקות אמת. תזכרו ועשיתם כנ"ל:
The Mishnah (Avos 3:1) says, "Akavya ben Mehalalel says: Look at three things and you shall not come to sin. Know where you come from…from a putrid drop…” Despite the elevated nature of the soul, as every Jew recites daily, “The soul you planted in me is pure,” this teaching emphasizes the humble origins of the body to foster humility and nullification to Hashem. Recognizing that the body is from a “putrid drop” helps one realize that their existence depends entirely on the neshama provided by Hashem, leading to a deeper connection to the source of life. This understanding prevents sin, as one's life is aligned with the divine life force from Hashem. The Midrash (Bamidbar Rabbah 17:6) compares this to a drowning person holding onto a lifeline, illustrating that the Torah gives life to those who recognize their dependence on it, as it is a “tree of life” (Mishlei 3:18). By understanding that one's life is not self-sustained but entirely dependent on Hashem, one can attach themselves more firmly to the Torah. Similarly, the commandment “Do not follow your eyes and heart…so that you shall remember” (Bamidbar 15:38-41) teaches that by not pursuing one's desires and recognizing that all comes from Hashem, one can achieve true closeness and adherence to the mitzvot. This realization enhances one's ability to fulfill the mitzvot, as the awareness of Hashem's life force encourages a deeper commitment to His commandments.
תרל"א
5631
במדרש שליחי מצוה שנותנין נפשם בשליחותם. אא"ז מו"ר זצלה"ה רגיל לומר כי גם אדם המקיים מצות בוראו שנשתלח בעוה"ז כדי לעשות רצונו ית' נקרא שליחי מצוה בודאי. דקשה להמדרש מה ציווי השליחות מאחר שלא הוטב בעיני ה'. רק כי הי' עצה להנצל ע"י שהשי"ת עשה מזה מצוה והי' להם לילך בתורת מצוה. אף כי הי' רצונם מעצמם לשלוח מרגלים מ"מ עתה שהי' להם ציווי מהשי"ת היו צריכין למסור ולבטל רצונם לעשות רק כדי לעשות רצון השי"ת וממילא היו ניצולים. ובאופן זה הי' טוב השליחות. וז"ש לאמר שידעו שהוא ציווי השי"ת כנ"ל. וכן בכל מצוה אם האדם מבטל באמת כל רצונו אף לא לזכות למדריגות רק כדי לעשות רצון ה' בלבד. נקרא שנותן נפשו בהשליחות. כי אם מצרף חפצו אינו שליח. וז"ש בשליחי יהושע חרש שעשו עצמן קדרין כו'. ושמעתי מאמו"ז ז"ל שכיון שהלכו לאשה זונה הוצרכו לבטל ההרגש שלהם וזהו חרש כו'. וז"ש קדרין שכלי חרס אין החשיבות רק התשמיש שבה אבל גוף החרס אינו כלום. וכן ענין הביטול לידע שהוא רק כגרזן ביד החוצב בו ממש. ואינו רק כלי מוכן לעשות רצון השי"ת אבל לא לצרף רצון עצמו כלל. ובאמת המדרש הזה הוא לימוד על חיי העוה"ז שנשתלח האדם במקום סכנה שהכל הבל ורעיון רוח. והעצה ע"י המצות שהם בכל מעשה האדם לעשות רק רצונו ית' ועי"ז יוכל להתדבק בפנימיות חיות השי"ת שיש בכל מעשה והוא באמת בחי' שבת דכתיב לעשות כו' השבת. והוא שבימי המעשה צריך האדם ג"כ להתדבק (כל) [*בכל] מעשיו בחיות הענימי שהוא פי' שבת והוא ע"י המצות כנ"ל. כי שבת עצמו הוא למעלה מהטבע וקביעא וקיימא רק בני ישראל עושין את השבת שממשיכין המעשה ג"כ אחר בחי' השבת כנ"ל. וזהו ג"כ ענין המרגלים להמשיך אור התורה לההרגל והטבע. שהרי במדבר היו בני חורין כמ"ש חירות כו' ולא הי' שום עול אחר עליהם. והיו צריכין להביא הארת התורה גם בהטבע כמ"ש בד' מוז"ל. וז"ש בזוה"ק חברון תורה שבע"פ מאן דעוסק בי' נק' חבר. והפי' חבר ג"כ כנ"ל שהת"ח כל מעשיו נמשכין אחר התורה ויש לעצמותו התחברות אל התורה. וז"ש שתרגילנו בתורתך ג"כ כנ"ל להמשיך אור התורה גם תוך הרגילות והטבע כנ"ל והוא ע"י המצות כנ"ל. וז"ש ויתורו את ארץ כנען להמשיך בחי' התורה לתוך הטבע כנ"ל. כמ"ש בזוה"ק וירא על פסוק הנצנים נראו בארץ כו' וקול התור נשמע כו'. שהוא ההארה הפנימיות שצריכין למצוא גם תוך ההעלם והוא אור הגנוז במעשה בראשית כמ"ש מה רב טובך כו':
The Midrash discusses the concept of a shaliach mitzvah, someone sent to perform a mitzvah who gives their nefesh (soul) for their mission. The Chidushei Harim often said that anyone fulfilling the mitzvos of their Creator, sent to this world to do His will, is also a shaliach mitzvah. The Midrash questions why Hashem commanded Moshe to send the spies if it was not pleasing to Him. The answer is that Hashem made it a mitzvah to give the spies a way to be saved by acting according to His will, not their own.
By nullifying their personal desires and focusing solely on Hashem's command, the spies could have succeeded. This idea extends to all mitzvos: when a person nullifies their own will and acts purely to fulfill Hashem's will, they are giving their nefesh in their mission. The messengers Yehoshua sent to spy on Yericho exemplified this by acting as jug merchants, symbolizing the need to nullify personal desires and be vessels for Hashem's will.
This Medrash teaches that life in this world is fraught with dangers and emptiness, and the way to navigate it is through mitzvos, which connect us to Hashem's inner life force. This concept is akin to Shabbos, where one must connect their actions during the week to the inner life force that Shabbos represents. Bnei Yisrael's mission was to bring the light of the Torah into nature, integrating the spiritual into the natural world. The Zohar explains that one who toils in the Oral Torah becomes integrally connected to it, making the Torah a natural part of their life. This is the essence of the spies' mission: to draw the light of the Torah into the natural world, finding the hidden light within creation.
ולא תתורו כו' עיניכם. ברש"י ב' מרגלי הגוף כו'. וזה דבר גדול להיות נמשך תמיד אחר הפנימיות שלא לתור אל הסתכלות החיצוניות שנראה לעיני בשר כך או כך. רק להיות בטל אל השי"ת להסתכל רק מה שהשי"ת צוה להסתכל. והוא חיותו ית' שיש בכל דבר. ובאמת גם חטא מרגלים הי' חסרון אמונה כמ"ש אא"ז מוז"ל ע"ש. כי ודאי הי' נראה לעיני שכלם שאין בכחם לכנוס שהרי באמת לא נכנסו. אבל אם היו מאמינים ומבטלים הסתכלותם לרצון השי"ת הי' זה עצמו מסייע להם לצאת מהטבע כמ"ש הקב"ה לאברהם צא מאיצטגנינות שלך כו' דכתיב בי' והאמין כו'. וז"ש למען תזכרו שהוא המשכה ודביקות בחיות הפנימי הרי לא נאמר תזכר אותם. והי' קאי על המצות כמ"ש ועשיתם. ויש לפרש תזכרו להיות כל האדם דבוק בחיות הפנימי וזה ענין זכירה ועי"ז ועשיתם. ודבר זה צריך אדם לידע בכל מצוה ועבודה להשי"ת אף שנדמה לעיני בשר כי אין בכחו לגשת ע"י חטא או משפלות עצמו. כל זה רק מבחוץ והוא עצת יצה"ר. אבל צריך אדם להאמין כי יוכל לקיים כל מצוה בעזר השי"ת. וע"י שיודע שגם חיותו מהשי"ת ונמצא יש לו דביקות בהמצוה כי תורה ומצות הם חיות כל העולם וכ"כ הם חיינו: יי.
The Midrash explains that the heart and the eyes are the "spies" of the body, leading it to sin: the eye sees, the heart covets, and the body commits the sin. This underscores the importance of being continually drawn to the pnimius (internal essence) of the world, rather than being swayed by external appearances. One should nullify their own will to Hashem and focus only on what He commands, which is the life force within everything.
The sin of the spies was due to a lack of emuna (faith). It appeared to them that they were not capable of conquering the land, and indeed, they did not enter at that time. However, had they believed and nullified their own assessments to Hashem's will, they would have overcome natural limitations. This is akin to Hashem telling Avraham to leave his astrological predictions and trust in Him.
The pasuk "that you shall remember" refers to being drawn and connected to the internal life force of the mitzvot. It implies that remembering is about connecting deeply to the essence, and through this connection, one can fulfill the mitzvot. A person must realize that despite feeling unworthy or incapable due to sins or lowliness, this perspective is external and driven by the Yetzer Hara. One must believe in their ability to perform mitzvot with Hashem's help, recognizing that their life force comes from Hashem and is inherently connected to the Torah and mitzvot, which are the life force of the entire world.
ובמשנה עקביא ב"מ. הסתכל בשלשה דברים כו' מאין באת מטיפה סרוחה. והלא נשמת האדם גבוה וכל אדם מישראל אומר בכל יום אלקי נשמה כו' טהורה היא. אך כי כפי מה שיודע שגופו וגשמיות שלו הוא טיפה סרוחה וממילא מבטל כל החיות להשי"ת שהרי יודע ומבין כי חיותו ממנו שהרי [*איננו חי] בלי נשמת ה' שנותנת חיים בכל רגע כמ"ש נותן נשמה לעם עלי' וכתיב יוצר רוח אדם בקרבו. ע"י זה יודע ג"כ שנשמתו גבוה והוא בבחי' אין ג"כ. ועי"ז לא בא לידי עבירה כשכל חיותו דבוק בראשית החיות שבא מהשי"ת כנ"ל. וכן במדרש למען תזכרו כו' משל לנטבע שנותנים לו חבל ואומרים אם תניח אין לך חיים כו' ואא"ז מוז"ל רגיל לומר מאמר זה כי התורה נותנת חיים למי שיודע שעיקר החיות רק מהתורה כמ"ש עץ חיים כו' למחזיקים בה. וכפי מה שיודע שאין לו חיות כלל מצד עצמו יוכל להתדבק בחיים טובים שבא מהתורה כנ"ל. וכן כתיב ולא תתורו אחרי לבבכם כו' למען תזכרו כנ"ל ע"י שאינו נמשך אחר תאות לבו שיודע שהכל רק מהשי"ת יוכל לקרב עצמו לדביקות אמת. תזכרו ועשיתם כנ"ל:
The Mishnah (Avos 3:1) says, "Akavya ben Mehalalel says: Look at three things and you shall not come to sin. Know where you come from…from a putrid drop…” Despite the elevated nature of the soul, as every Jew recites daily, “The soul you planted in me is pure,” this teaching emphasizes the humble origins of the body to foster humility and nullification to Hashem. Recognizing that the body is from a “putrid drop” helps one realize that their existence depends entirely on the neshama provided by Hashem, leading to a deeper connection to the source of life.
This understanding prevents sin, as one's life is aligned with the divine life force from Hashem. The Midrash (Bamidbar Rabbah 17:6) compares this to a drowning person holding onto a lifeline, illustrating that the Torah gives life to those who recognize their dependence on it, as it is a “tree of life” (Mishlei 3:18). By understanding that one's life is not self-sustained but entirely dependent on Hashem, one can attach themselves more firmly to the Torah.
Similarly, the commandment “Do not follow your eyes and heart…so that you shall remember” (Bamidbar 15:38-41) teaches that by not pursuing one's desires and recognizing that all comes from Hashem, one can achieve true closeness and adherence to the mitzvot. This realization enhances one's ability to fulfill the mitzvot, as the awareness of Hashem's life force encourages a deeper commitment to His commandments.