מבוא השערים 5

ובזה נבין מעט גם מקוצר דעתנו. את פרשת הדרכים דרכי הקודש גם בראשית החסידות. אף שכלם ממקום קדוש אחד יהלכון מההתגלות של קדושנו הבעש״ט זצוקלל״ה. בדרך קודש אחד יסדו את הכל על ההשגה. לא כוונות יחודי אותיות השמות והעולמות בלבד הי׳ יסוד דרך קדשם, ולא זו בלבד צורת המחשבה. הנראה על פני כל עבודתם. רק אדרבה בכל הכוונות ויחודים של האר״י הקדוש זצ״ל שכוונו ויחדו, צורת עבודת המחשבה המיוחדת של החסידות על פניהם נראה.

Chapter 5³⁷⁷In Chapter 5, R. Shapiro distinguishes between two primary hasidic paths, those of Habad intellectualism and Karliner simplicity and passion. He continues in part B to paint a portrait of the metaphysical connection between a rebbe and his hasidim, of their mutual effect on one another’s spiritual capacities and of their responsibilities one to the other.
With this, and even granted our limited understanding, we can understand a bit regarding the divergence of paths within hasidism which were manifest already at the beginning of the movement. [This occurred even] though all these paths originated from the same source: the revelation of the Besht. They established their entire holy path on intellectual apprehension, rather than on kavannot and yihudim of letters and Names and the [notion of the various worlds] alone. From there, their path then affected not only their thoughts, but on the contrary put its stamp on all the kavannot and yihudim of the Ari which they engaged in. All took the form of hasidism.³⁷⁸Hasidism differs from Kabbalah in its primary emphasis on the ‘avodah’ of thought and intellection. However, its avodah extends to the mיtier of the kabbalist—of yihudim and kavannot, et al—though these practices take on new form and nuance within the hasidic context.

למשל נודע הענין של יחודא עילאה ויחודא תתאה בתניא [ח״ב מן פ״א עד פ״ז] שמפורש ומגלה אותם, לא רק לכוונת האותיות וצורות עולמות העליונים לבד, רק גם להשתלשלות הארת ד׳ הנמצא בעולם הזה, ולא רק פעולת המחשבה היא רק גם עבודת כל הגוף. וכמו כן ביחודים וצרופים רבים האמורים בזוה״ק והאר״י זצוקללה״ה.

For example, as is known regarding the higher and lower unification which are explained and revealed in the Tanya (II, Chapters 1-7)—[which describes] not merely the kavannot of the letters and forms of the upper worlds but also the concatenation of God’s light in this world, and not just thoughts but also service with the whole body. This is the case with the many yihudim and combinations in the Zohar and Ari.

עבודת המחשבה בדרך החסידות ועבודתה, צורת דרכם. היא להשיג השגות עילאות, לא רק צירופי ויחודי השמות ואותיותיהם לבד, רק גם להרבות במחשבות מגדלותו ית׳ שלפנים מן אותיות השמות כנוייהן ואותיותיהם. ולא מגדולת שבעולמות העילאות לבד, רק גם מגדלותו שבעולם הזה, כיון שגם בעולם הזה נמשכה תוספת ריבוי קדושה והתגלות מגדלותו ית׳, ע״י ההתגלות זו של הבעש״ט זצוק״ל. וכיון שקדושי׳ המשיכו וגילו האור גם בכלים לכן עבודת המחשבה וההשגה לא בהשגות עניני הקבלה לבד היא, רק גם בהשגת פשט התורה בהמחליף פרה בחמור וכדומה. הן בזוה״ק נאמר על פשט התורה שהיא בלבוש שק. ובקבלה לבושי׳ מעטים וזכים ממנה, בחי׳ פתחת שקי וכו׳. אבל הלא מעתה, גם הכלים והשק נתקדשו, וגם הם לבושים קדושים הם. והחובק את המלך דרך לבושיו ג״כ גדולה מעלתו.

In hasidism, the path of avodah via imaginative thought [mahshavah] focuses on comprehension of supernal matters. This entails not merely performing mental combinations and yihudim of Names and letters, but also engaging in manifold thoughts of God’s greatnesses, which precedes His Names and their letters. [Further, i]t entails not merely thoughts of His greatness in the supernal worlds, but also of His greatness in this world, since an influx of holiness and revelation of His greatness is drawn into this world as well through the revelation of the Besht. Furthermore, ever since our sages drew forth and revealed the light in the vessels, the avodah of thought and apprehension focuses not only on kabbalistic matters, but also on the simple meaning of the Torah, of bartering animals and the like. It is true that the Zohar refers to the simple meaning of the Torah as sackcloth and its kabbalistic meanings as more minimal, purer garbing, in the sense of “You have removed my sackcloth…”³⁷⁹Psalm 30:11. Compare Zohar 3:152 for its privying of inner layers of meaning over the outer layers, akin to outer layers of clothing. Yet, now the vessels and sackcloth have become sanctified and are garbs of holiness, and great is the level of one who embraces the King even through his garb.

ואפילו על שעה זו שחושב ולומד רק פשט הפשוט בתורה, איתא בתניא ח״א פ״ד, שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכם ע״ש. וכ״כ גדולה עבודת המחשבה והיחוד שבה, עד שבפ״ה שם איתא, שזאת מעלה יתירה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ״ידיעת התורה והשגתה״, על כל המצוות מעשיות ואפילו על מצוות התלויות בדבו״ר ואפילו על מצוות תלמו״ד תורה שבדבו״ר וכו׳ ע״ש.

It says in Tanya 1:4 that even when one learns and thinks about the simple meaning of the Torah, there is no difference in his level of closeness and cleaving to the King if he embraces Him through one garb or many, since regardless the King’s body is within. The avodah of his thought and unification in this is so great that it says there (ibid. chapter 5) that the level of the commandment of knowing and grasping Torah is wondrous and great beyond measure, more than commandments of action and even ‘speech,’ and even of the commandment of ‘learning’ Torah oral [rather than mentally] etc…

ואפילו בלימוד הקבלה שבזוה״ק והאר״י ז״ל, ג״כ דיוקן הדעת המיוחד שבדרך קדשם נראה. היינו לקרב הדברים גם לשכל האנושי, שגם השפל והמחשבה הפשוטה והאנושית של האיש. המוכשרה להשיג רק דברים הדיוטים שבעולם הזה, גם כן ישיג את דברי הקבלה, [כמו שהארכנו הדיבור בזה במ״א].

The specific form of the hasidic path is apparent even in the study of Kabbalah in the Zohar and Ari. In the hasidic path, [we see the attempt] to make these matters accessible to even the simple, ‘human’ intellect, which is capable of grasping only this-worldly, quotidian matters, will also be able to grasp kabbalistic matters (as we have elaborated on elsewhere].³⁸⁰Even when studying classic kabbalistic texts, the hasid engages in a uniquely hasidic hermeneutic, correlated with general hasidic theology.

כן הוא בעבודת המחשבה לעצמה וכן היא גם בעבודת הלב באהבה יראה והתבטלות. ולעורר את הנפש דקדושה בכלל שתעבוד את ד׳ ברוח בער ולדבקה בו. אופן התעוררותם בדרך קדשם הוא ע״י המחשבה והתבוננות. א׳ מפני שהעבודה לעצמה, במחשבה ודעת להעמיק בד׳ גדולה מאוד, ובה מתקן ההתחברות וההתדבקות בו ית׳, כי דעת הוא מלשון התחברות מלשון והאדם ידע וכו׳. והיא גם ענין הג״ע במה שמשכיל ומבין ויודע ומשיג בשכלו ובינתו מה שאפשר לו להבין ולהשיג מאור א״ס ב״ה ע״י חכמתו ובינתו ית׳ המאירות בעולם הבריאה. [שם פל״ט ומ״ב]. והב׳ כיון שמקור משכן נפש דקדושה במוח הוא ורק משם נמשכה אל הלב לכן ע״י המחשבה שבמוח נפשו של האדם מתעוררת. וכל ענין אהבה ויראה הם אצ לכל אחד לפי הדעת שלו שיודע את ד׳ [שם פמ״ד]. ולא עוד אלא אף אם אין לבו מתעורר ע״י מחשבתו באהבה ויראה בהתגלות לבו היינו שירגיש בפועל ממש בלבו אהבה ויראה לד׳, מ״מ אם מכריע את עצמו לקיים התורה ומצוות ע״י שמבין במחשבה שצריך לאהוב אותו ולירא מפניו ית׳, אז האהבה והיראה שבמחשבתו לבד חשובות כאילו היו גם בהתגלות לבו בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלבו ונפשו, הצמאה לד׳ מפני רשפי אשר אהבתו שבלבו [שם פט״ז]. וכל עבודת ד׳ יסודה המוח הוא, אפילו הסור מרע. כיון שעל ידי זה הנפש מתעוררת והיצר הרע מתרחק כי מעט אור דוחה הרבה מן החושך, וגם בתולדתו כך נוצר האיש שיהי׳ המוח שולט על הלב [שם פי״ב].

Such is the avodah of thought. There is a similar focus in the avodah of the heart, of generating feelings of love and reverence and self-nullification, of arousing the soul of holiness in general to serve God with a burning spirit and to cleave to Him. In the hasidic path, the manner of awakening is through thought and contemplation, for: a) the avodah of thought and knowledge, of delving into God, is very great, and through it one effects connection and cleaving to God. For knowledge (daat) connotes connection, as in “and Adam knew his wife…” ³⁸¹Genesis 4:1. This is the ‘Eden’ of knowing and understanding and grasping with one’s intellect and understanding that which one can of the light of Ein Sof, through the Hokhmah and Binah of God which illuminate creation (ibid. 39, 42). Further, b) since the mind is the source and site of the soul of holiness, drawn from there to the heart, one’s soul is aroused through the mind’s thought. Each person’s [measure of] love and reverence correlate with one’s knowledge of God (ibid. Chapter 44). Furthermore, even if one’s heart is not aroused into a revealed, visceral love and reverence of God, if one’s decides nonetheless to fulfill the Torah by mentally understanding that he needs to love and revere Him, these mental understandings will be rendered as revealed, visceral love and reverence, and his soul considered as one which thirsts for God because of the burning coals of love in his heart (ibid. Chapter 16). [In short, t]he foundation of all divine service is in the mind, even the avodah of ‘turning from evil,’ since the soul is aroused and the evil inclination distanced through the mind, and a little light pushes aside much darkness. For it is man’s nature for his mind to rule over his heart (ibid chapter 12).

ועל דרך הב׳ של החסידות, דיוקן של עבודה בכח ובאמונה פשוטה נראה, קדושת נשמת ישראל אשר בכל איש לגלות מקרבו. והקדושה אשר עליו להמשיך ממרום, גבוה הרבה מדעת והשגת האיש גם מכחו ויכולתו, רק שד׳ ית׳ ברא את העולמות כדי שיעבדהו איש הישראלי, ובכחו הבלתי מוגבל, עשה הפלא הזה שנתן את רוממות העילאית הזאת בעבודתו של הישראלי, לכן רק בעבודתו, כלי קודש הזה מתגלה בו, ודוקא כשעובד בכח וביגיעה ובהארוואניא [כפי הבטוי השגורה אצל קדושי קארלין זצוקללה״ה]. כי רק זו היא עבודה שלימה עבודה במסירות נפש לפניו ית׳.

The second path of hasidism is that of avodah through simple force (koakh) and belief.³⁸²Here R. Shapiro introduces his reader to the second favored path of hasidism, that of Karlin, with its focus on simple belief and mighty effort. The holiness of an Israelite’s soul, which each must reveal from within himself and the holiness which he must draw down from Above, is much higher than a person’s knowledge and grasp or even his native capacities. Just believe that God created the worlds so that the Israelite should serve (H)im and with His unlimited power wondrously placed this supernal loftiness within the avodah of an Israelite. Therefore, one is able to reveal all this holiness through his avodah performed with force and effort and ‘harvanya’ (to use the phrase of the Karlin tzaddikim),³⁸³A Yiddish term for effort and growth. for only avodah performed with dedication and sacrifice is complete.

ועד כמה העבודה הפשוטה בכח גדולה בדרך קדשם, יכולים לראות מזה שאמר הה״ק בעהמ״ה ספה״ק בית אהרן, שמקנא הוא את הסוסים שנוסעים עליהם לברית מילה. פשוט לפי קוצר דעתנו הוא, מפי שעבודתם הפשוטה בכח וביגיעה רבה, למצוה גדולה כזו.

The more a simple avodah is performed earnestly, the greater it is in this path. As the author of Beit Aharon said, he is jealous of the horses upon which people ride to get to a circumcision. As far as our limited understanding allows, we can understand that this is because their avodah- to travel for this great mitzvah—is simple, performed with force and earnestness.

אף דברי הקבלה אשר דברי קדשם מלאים. כולם בעבודה הם. העיקר היא העבודה הפשוטה, ועל ידי עבודת הקודש זו, אם נפש הקדושה שבקרב איש הישראלי מתבערת, והיא החיות וההתלהבות להאיש בעבודה. וגם בגן עדן הוא התענוג. התענוג מן העבודה שבעולם הזה [ב״א בליקוטים מהרב הק׳ רש״ק זצוקללה״ה]. אבל האיש לא ירגש התלהבות בתפילה, כי העיקר אצלו העבודה. האיש יכניס עצמו בהדיבורים ובעבדות, וההתלהבות תבא ממילא [שם בשבועות]. ובתורה כתיב ״כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו״. מתחילה כתיב בפיך ואח״כ בלבבך, זאת אומרת שלא ימתין עד שיהי׳ בהתעוררות לבו, רק מתחילה אם אינו יכול להתפלל יותר מבפיו בלבד, יתפלל רק בפיו בלבד ועל ידי זה גם לבו יקיץ ויתעורר, ואפילו אם אינו מרגיש חיות רק הוא כשור לעול וכחמור למשא יתענג׳ גם מזה. ועל ידי זה יבא להרגיש גם טעם בעבודה [שם שבת תשובה]. ולא רק בענין התעוררות, דרכם ז״ל לעורר בעבודה פשוטה בכח, רק גם בסור מרע ראשית עבודת האיש, ג״כ ע״י עשי׳ ועבודה תהי׳, סור מרע ע״י ועשה טוב.

Even the Kabbalistic matters which these sages discuss is in fact entirely focused on avodah, primarily the simple form of avodah. Through such holy avodah, the holy soul within an Israelite becomes aflame. This is the vitality and passion he experiences in avodah, as well as the pleasure of Eden which is borne out of avodah performed in this world (Beit Aharon, in the anthology of sayings from R. Shlomo of Karlin). Yet, an Israelite should not pray for such passion, for his focus should be on the avodah itself. Let one enter into such states through prayer and avodah, and the passion will emerge on its own (see ibid, comments on Pentecost). As it says, “For the matter is very close to you, in your mouth and heart, to do it-”³⁸⁴Deuteronomy 30:14. first it is in your mouth, and then your heart; one should not wait for the heart’s arousal. Rather, if one finds that he can only pray with his mouth, then he should begin with that, and through such prayer his heart will awaken and become aroused. Even if he feels no vitality, but rather feels like an ox with a yoke or a donkey with a saddle, let him experience pleasure from this as well, and through this he will come to feel the ‘taste’ of avodah (ibid, Shabbat Shuvah³⁸⁵The ‘Sabbath of Repentance,’ i.e. the Sabbath preceding the Day of Atonement.). This path’s instruction to come to awakening through simple avodah extends to the beginning of one’s avodah, that is, turning away from negative traits, which also must be done through proactive avodah.

את ענין פרשת הדרכים דרכי הקודש שבחסידות, נוכל להבין מעט לפי מצבנו הקטן. כשנתבונן בהא שנודע לכל את דברי חז״ל, שאברהם אבינו עבודתו היתה בחי׳ חסד אהבה, יצחק גבורה יראה, ויעקב תפארת. זאת אומרת שאף שגם לאברהם היתה יראה, וליצחק אהבה, על ידי הצורה שבעבודת אברהם בכללי. היתה אהבה, ובעבודת יצחק באהבה והיראה שבו, דיוקן היראה הי׳ נראה. וביעקב תפארת, שניהם, אהבה ויראה. וכן הוא גם בספירות, כנודע מספ״ק שהגם שכל אחת כלולה מעשה מ״מ צורה מיוחדת מתגלה על כל אחת לעצמה. כן גם אף שכל הדרכים שבחסידות מלאים מעבודה בכחי הגוף. ובפרט עבודה שבלב זו תפילה, ועסק והשגה בתורה בנגלה ונסתר עם התגלות הנפש, מ״מ בדרך אחד על כל פרטיו נראה דיוקן המוח. ועל דרך השני, על לימוד פשט התורה והקבלה על ההשגות ועליות שונות. עבודה הפשוטה והתמה נראה.

The notion of differentiated paths within hasidism can be understood a bit by considering the well-known adage of the sages that Abraham’s avodah was in the aspect of Hessed and love, Isaac’s in Gevurah (might) and reverence, and Jacob’s in Tiferet.³⁸⁶See Zohar III: 179b. Though Abraham also had reverence and Isaac had love, the principle form of Abraham’s avodah was that of love, and even Isaac’s love took the form of reverence, and Jacob’s Tiferet was a combination of love and reverence. So too with regard to the sefirot, as is known: though they are one entity, a distinct form is revealed in each one. And so, though all hasidic paths incorporate avodah with the body and especially of the heart—that is, prayer—along with study of revealed and hidden aspects of Torah, accompanied by revelation of the soul—nonetheless, in one path the mental aspect informs all else, while in another a simple, wholesome avodah informs study of the simple meaning of Torah and Kabbalah.

לפי דברינו עד כה הענין הוא לשכלינו הקטן, שבדרך האחד, גם אחר התגלות החסידות, אופן ההתגלות שבקבלה היינו התגלות בחכמה בינה ודעת התגבר, וגם מתוך החסידות התגלות גם שבכלים, הוא נראה. ובדרך השני אופן התגלות החסידות, גם מתוך החכמה והקבלה התגבר, וישנם דרכי צדיקים בחסידות שגם שניהם נראה בהם יחד. והנה כד דייקינן רואים דבר עצמי זה בדרכי קדשם. והוא. שדרך הקודש שהמוח בו מתגבר, כשמדברים מן העולם. יותר מדברים מן צד ישותו. הנראה לישות לעצמו. כלומר גם בדברי קדשם נמצא הרבה איך שהישות באמת אין ישות. וגם לפני עיני קדשם הי׳ ברור דברי קדשנו הבעש״ט זצוק״ל שכל הצימצום הוא רק במשל למלך שעשה מחיצות באחיזות עינים. וכשהתגבר אחד ונתקרב אל המלך, ראה שאין מחיצה ולא הסתר. וגם דברי המגיד הגדול זצוק״ל ידעו היטב שגם הקליפה בעצמה אין לה מציאות ורק לבוש בלבד היא. ומ״מ כל דבריהם מן הסט״א וגם מן העולם אף מן האיש, הם רק מן הנראה, היינו מן הישות שנראה בעולם לקליפה. ואיך שבאדם כל עצמותו אפילו המידות הטובות שבו הן מן הקליפות נוגה [תניא ח״א פ״א ופכ״ט] זולת בצדיקים גמורים, משא״כ באדם בינוני רק הנשמה שמשכנה במוח בלבד, היא של קדושה. ומתגלה בו רק לפעמים בשעת ק״ש ותפילה. לא כך בדרך החסידות של עבודה תמה ופשוטה, גם דברי קדשם מלאים במלחמתו של האיש נגד יצרו ונגד סט״א להעבירה ולהאבידה מן העולם.

To sum up the matter acording to our limited understanding: In one hasidic path, the type of revelation privileged in Kabbalah centered in Hokhmah, Binah, and Daat was dominant, and also in hasidism concerning revelation in the vessels [the dominance of the intellect] was evident. In another path, the manner of revelation in hasidism emerging from Hokhmah and Kabbalah was also prevalent, while extending this revelation to the vessels themselves. In yet a third path, these two orientations are combined. In truth, when we examine the works of our sages, we see these distinctions expressed there as well. For when those who champion the holy path in which the mind is strengthened speak of the world, they tend to focus on the question of its [ontic] existence [yeshut], which appears to exist on its own. That is, they often speak of how ‘existence’ does not, in fact, exist. They found totally convincing the Besht’s contention that divine self-limitation (tzimtzum) is illusory, as in the parable of the king who created the optical illusion of walls separating him, yet when one girded himself to approach the king he discovered that in truth there were no concealing walls at all.³⁸⁷See R. Moses Hayyim Ephraim of Sudilkov’s Degel Makhaneh Ephraim to Deut. 31:18. They also understood well the words of the Maggid, that the shells (kelipot) are not real, and are merely ‘garbing.’ The notions of the ‘other side’ and of the world and even of a human being are all but apparitions. All existence in this world is but a shell, including that of a person with even his good traits are but the shining shell (kelipat nogah; see Tanya I: 1, 29). Only the soul residing in the mind of the average person, (excepting the truly righteous) is holy, and is revealed only occasionally during prayer. All this is different from the other hasidic path of simple avodah.

ומ״מ הרוח הנסוכה על פני דרך קדשם היא, מן אמיתות העולם, מה שהעולם הוא באמת. אין ישות ולא צימצום רק הכל אלקות וקדושה, וכמו שהבאנו לעיל בפרק ה׳ את דברי קודש הרה״ק ר״א הגדול זצוקלל״ה שד׳ הוא למטה בארץ הנמוכה וכו׳. ומכש״כ איש הישראלי כלו קודש. ואפילו מדות הרעות שבו, קדושות. ומספירות עילאית הן, רק שמפני שאין משמש אותם האיש כראוי מתעקלות בו ונעשות נפילות, כנ״ל עה״פ ואיש וכו׳ חסד הוא.

Though the sages of this path speak of fighting one’s evil inclination and destroying the ‘other side,’ the general spirit of this path is one which affirms the veritable existence of this world. This world truly exists, constituted of and suffused with divinity and holiness, as we cite below in chapter 7 from the great and holy R. Asher of blessed memory, that God exists down below, on the lowly earth, etc… This is all the more so regarding the Israelite, who is entirely holy—even his negative traits—and all emerge from supernal sefirot. It is only because he does not utilize them correctly that they become obstacles and he falls through them, as we said above regarding “and a person who takes his sister...it is hessed.”

גם פלא זה רואים בב׳ דרכי הקודש, שבדרך הזה של המוח, עד כמה שאין דורשים תעניתים מההולך בדרך קדשם, וגם אחר האמור בספרי קדשם, שכעת שנחלשו הדורות קשה לקיים את כל התעניתים האמורים בכתבי האר״י זצוק״ל על כל חלקי כפרה, עם כל זה מצווה להתענות לכל בעל נפש החפץ לתקן נפשו וכו׳. [אגרת התשובה פ״ג בסוף תניא]. משא״כ בדרך הקודש של עבודה תמה בכל הגוף, רחוקים לגמרי מתעניות לדורותינו אלו, וז״ל בב״א בליקוטים, תעניתים וסגופים ניצון מיר ניט, נאר מיט ג׳ תנאים, איין גיזינטער מענטש, אין גראבע עבירה ח״ו, און אין דיא קליינע טעג, גיבין מיר יא איין מאהל רשות ציא חאפין איין מאל איין תענית, און דאס אז מען זאל טרינקען ווארעמעס פאר טאג, אין דאס [היינו מה שמרשים לתענית אחד, כזה] ניט מיר האלטען דערפון. באר כדי ער זאל ניט אריין פאלין אין עצבות ומ״ש ח״ו וכו׳. מיא קאן נידח ווערען פון דער קדושה ח״ו. אז מען איז זיך מיצר מיט תענית וסגופים. ממ״נ, גייט מעז ניט אויפין גלייכען וועג, איז דאך תענית וסגופים אויך ניט גלייך, אלא מיא גייט אויף דעם אמתין וועג. איז דאך עסין אין שלאפין אויך גיט.

We behold in these two holy paths the following wonder: In the path of the mind, though they do not demand fasts, especially nowadays as the generations have weakened and it is difficult to observe all the fasts written about in the works of Ari regarding all the manners of atonement—nonetheless, an especially religious individual (baal nefesh) who wishes to rectify himself is commanded to fast (Letter on Repentance, Chapter 3, end of Tanya). On the other hand, those who walk the path of simple avodah in our generations are totally distant from fasts, as it says in the anthology of Beit Aharon:³⁸⁸This is a collection of material from three early rebbes of the Karlin dynasty, including sermons published in Yiddish. “Fasts and penitential practices only help us with three conditions: [they work for] a healthy person, an [especially] coarse sin, G-d forbid, and [during the winter,] when the days are short. We give permission to take upon oneself a [voluntary] fast once, but this is only if one drinks warm [beverages] before the day [of the fast]. And we only hold this if [the faster] will not fall into a depressive or melancholic state, G-d forbid... [O]ne can be pushed away from holiness, G-d forbid, when one is pressed (meytsr) with fasts and asceticism. “Whatever side you take”- one cannot go along an upright path if one’s fasting and mortifications are not also straight. Rather, one travels along the true path when one eats and sleeps well.³⁸⁹Translation of the Yiddish citation taken from “Karlin, Rabbi Aaron “In His Holy Idiom.” In Geveb, February 2019: Trans. Joshua Schwartz. https://ingeveb.org/texts-and-translations/holy-idiom. on April 25, 2019.

וכל כך למה, מפני הנ״ל שבדרך הזה אופן ההתגלות שבקבלה גם בחסידות התגבר. ובזה התגבר אופן ההתגלות של החסידות שהכל גם הכלים הגוף וכו׳ קודש כנ״ל.

This accords with what we have stated above: In one hasidic path, the manner of revelation as was expressed in Kabbalah was strengthened [and continued] in hasidism, while in the other path of hasidism this revelation, was extended to the vessels themselves.

מתפרשת היא החסידות לעוד דרכים שונים כאילו, כל אחד לפי ערך אופן כמות ואיכות התגלות הקבלה והחסידות שבו, אם זו יותר או יותר זו. אבל כל דרכי׳ הם דרך אחד ללכת בו אל ד׳ אחד. באחדות גמורה, לא במרום לבד רק גם בעולם הזה ולא מחוצה לנו רק גם בנו, כי כל אורות עילאות והספירות בנו נמצאות וכן היחודים אתנו אנו מיחדים.

The hasidic path spread into different sub-paths, each person in accordance with the quality and quantity of the revelation of Kabbalah and hasidism within him. Yet, all the paths are really one, [a single path on] which to travel to God, Who is completely unified, Above and below, and not external to us but within us. For all the supernal lights and sefirot are found within us; and with the unifications [yihudim], we are in fact unifying ourselves.

ב׳

Part B

כיון שעיקר תורת ועבודת החסידות אינה דבר השגה ממה שחוץ להאדם בלבד, רק גם בהאיש בעצמו, גם בו מן עולמות העליונים והתחתונים, גם בו מן התיקונים והיחודים, ובכלל לא הלימוד בשכל לבד העיקר אצלה רק העבודה, ועבודה בכל, בשכל, בלימוד, מחשבה, דמיון, תשוקה וכו׳, וכמו כן עבודה בגוף בכח וביגיעה, לכן לא יכלה החסידות למסור את דרכי׳ בפה ולימוד בלבד כמו שמוסרים דברי שכל ודינים, רק במציאת התלמידים בפועל אצל רבם, עוד המשנה מצוה לאמור הוי גולה למקום תורה, והגמרא מחלקת אימתי טוב ללמוד מרב אחד ואימתי מב׳, שהלימוד בפועל מהרב עושה רושם בקבלות ותורת התלמיד וככה נהגו גם המקובלים, אבל עיקר ההליכות הקדושים האלו אל רבם, לפי השגתנו הקטנה היו כדי ללמוד את תורתם אשר ישמעו מפיהם, בבחי׳ ו״תורה יבקשו מפיהו״, לא כן הוא בחסידות, שמציאת התלמיד עם הרבי בעצמו הוא עיקר גדול, עצם הרבי מעצם התלמיד, עם העבודה והתיקונים שהם עצמיים להרבי ותלמידיו א״א לכלול בדיבורים כדברי שכל, רק מוכרחים לבוא אליהם בפועל, ובבואם אצלו, לא בשעה ששומעים הדברי תורה בלבד, רק כל עת מציאתם שם עבודה ויחוד הוא,

The essence of hasidic teaching and avodah lies not in grasping something [only] external to a person but rather something internal as well. The upper and lower worlds, rectifications and yihudim, reside within him as well. And in general, avodah and not intellectual study itself is central—that is, avodah in/with all faculties: the intellect, study, thought, imagination, desire etc. as well as with the body, with its capacities and efforts. This is why hasidism could not transmit its path with mere words and study, as intellectual and legal matters are transmitted. Rather, it is necessary for the students to be with their rebbe.³⁹⁰Note here how R. Shapiro returns to his educational focus, drawing a correlation between hasidic thought and hasidic educational practice. The Mishnah directs one to ‘exile oneself to a place of Torah;’³⁹¹Mishnah Avot 4:7. and the Talmud asks when should one study with one rebbe as opposed to another…”³⁹²Possibly a reference to Talmud Hagigah 15b. for study directly from a teacher makes an impression on how the student receives the Torah. This was the practice of the kabbalists as well, their purpose was to learn Torah directly from their mouths, as in ‘and they shall seek Torah from his mouth.’³⁹³Malakhi 2:7. This is not the case with hasidism, in which the primary point is that the student be with the rebbe. The rebbe and student together, with their particular avodah and tikkunim—this is not something which can be captured verbally, as an intellectual matter, but rather demands that they come to him in person. And when they do so, not only when they hear words of Torah but rather the entire time they are there becomes an avodah and act of unification.

וכי ספירת מלכות כשמתיחדת עם הוא״ו קצוות תוכל לפעל את יחודה לקבלת אורה כשהן רחוקות זמ״ז, אף המוחין דאבא ואמא שהן חכמה ובינה, שנמשכין להוא״ו קצוות שהן תפארת ומדותי׳ לא תמשכנה בלתי אם מאוחדים ע״י בריח התיכון, מפני שחו״ב והארותיהן בלתי נפרטות בדיבור ושכל רק נשמת השכל ואורו הן, הרבו כשמתיחד בחסידיו אורות נתייחדו עתה, הוא מאיר בהם, אף הן מוסיפים בו אורה, ואם אין ידם משגת להוסיף בו אור, עכ״פ תשוקתם אליו אשר בלבבם, עולה ברבם ותהי לבחי׳ מ״נ לעורר בו שפע של אור לו ולהם, יחוד נעשה ביניהם ומוסיפים שמחה ותשובה, בלתי נודעה אף להם בעצמם מה היא ומאין באה, אבל הייחוד, הוא שהוסיף בהם את האור.

Is the sefirah of Malkhut, when unified with the six lower sefirot, able to effect a unification in order that they receive her light, when they are distant from each other? Even the consciousness of Father and Mother, which are Hokhmah and Binah, which extend to the six lower sefirot—Tiferet and her traits—will not be pulled downwards unless they are joined via the central bar, because Hokhmah and Binah and their lights are not units of intellectual matter but rather the very soul and light of the intellect. When the rebbe is unified with his hasidim, lights thereby become unified. He illuminates them and they increase his light; and if they are unable to do this, nonetheless their hearts’ desire for him arises to him and becomes feminine waters [mayim nukvin]³⁹⁴A kabbalistic term for divine illumination received passively, as opposed to ‘masculine waters’ generated actively by the practitioner. to arouse in him an abundance of light, both for himself and for them. They become unified, and they experience increased joy and yearning, thought they know not what it is nor from whence it comes. But the unification is that which increases their light.

כל מחשבה, רצון, התפארת והתפעלות בהרבי פועל בהחסידים, וכל תשוקה אף התמרמרות על חוסר רצון על נמיכיותו שבהחסידים פועל ברבם, וכל זה נעשה גם באין אומר ואין דברים,

All the rebbe’s thought, will, nobility and inner work effects his hasidim, while all their yearning, even one’s bitterness over his lack of desire [to improve and ascend from his] lowliness, affects the rebbe.³⁹⁵In this rather dense passage, R. Shapiro draws an analogy between the inner dynamics of the sefirot and the dynamic between rebbe and hasid. To summarize simply and succinctly: In the former case, the lower six sefirot cannot receive overflow of light from the higher ‘intellectual’ sefirot, nor can Tiferet bestow light onto the five sefirot dependent on her, unless they are near and united to one another. So too the rebbe cannot bestow nor receive light to and from his hasidim unless they are all united and near to one another. Hence the necessity of the rebbe and hasidim gathering together, for their mutual benefit. I thank James Jacobson-Maisels for his assistance in decoding this passage. All this occurs ‘without speech or words.’³⁹⁶See Psalm 19:3.

ועיין בספה״ק מאור ושמש פ׳ תצוה שיש תועלת להחסידים הבאים אל רבם לבקש דרך ד׳, וגם לרבם תועלת, ולא סתם קדושה גדולה בלבד ניתוסף לרבם על ידיהם, רק גם שכליות חדשות לחדש בתורה חידושים עצות טובות והנהגות טובות איך לעבוד ד׳ באמת, ניתוסף לו, ע״ש, ולאו דוקא בשעה זו שהם זה אצל זה בלבד רק התקשרותם זו פועלת שאף בשעה ששבו לאוהליהם, וגופיהם רחוקים זה מזה, מחשבות ורצונות עולות בהחסידים כפי הפעולה שפעל בהם רבם, ובהרבו כפי פעולת החסידים בו, לכן יש שהרבי אומר דברי תורה והחסידים זה חושב בשבילו אמר אלו הדברים ורק לי כיון הרבי, וזה חושב רק בשבילי אמר ורק לי כיוון, ובאמת בשעה זו יש שלא כיוון מאומה בשביל מי, רק מפני שהם עם מחשבותיהם, רצונם והתמרמרותם פעלו על נפש רבם, לכן במחשבות נפשו והארת תורתו צל מחשבותיהם נראה, עד שכל אחד רואה את עצמו בהם. הג״ה עיין מזה בספה״ק עבודת ישראל על אבות פ״ד מ״ז ד״ה מרבה עצהכ״ב.

It is written in the book Maor vaShemesh on Parshat Titzaveh that when hasidim come to visit their rebbe, seeking the path of God, benefit accrues both to them and to the rebbe. This benefit is not only in the additional holiness added but also in new ideas in Torah and advice [etzot] and practices as to how to serve God. Their connection has an effect even after they have ‘returned to their tents,’³⁹⁷Deut. 5:27. and they are no longer physically proximate to each other. Their thoughts and will are elevated through the effect of their rebbe on them, and those of the rebbe through their effect. This is why sometimes when a rebbe says Torah, one hasid says ‘he directed these words to me’ and another hasid says the same, though sometimes the rebbe does not intend them for any particular person at all. But because their thoughts had an effect on their rebbe’s soul, the ‘shadow’ of their thoughts may be seen in his thoughts and Torah, to the point that each sees himself in them.³⁹⁸Avodat Yisrael is a work of homilies on the Torah and on Pirkei Avot, by the Maggid, R. Israel of Kozhnitz. * [Note: Avodat Yisrael on Avot 2:7 s.v. marbeh etzah].³⁹⁹In this passage, R. Israel explains how a rebbe is able to speak to the heart of his hasidim and offer guidance (etzot) on an individual basis, even if the hasid has not disclosed his particular situation to the rebbe.

וזהו החוב שעל הרבי לאמר להם תורה כיון שגם חלקם בו, ובספ״ק איתא שאמירת התורה והדרכה ניצוץ נבואה היא, וגם בנבואה כפי העם וכפי צרכיהם נבואה כזו דיבר ד׳ לנביא. אף בשעה שיושב הרבי בחדרו ואין איש אתו בבית והוגה וכותב דברי תורה, יש שזיקי וקוי נפשו ומוחו כפי האנשים הקשורים בו מתפעלים, עד שלפעמים כשרוצה להוציא עצות ודרך עבודה לאנשים במצבים שונים, אז מעצמם אנשים מחסידיו עולים בדמיונו עם מצביהם השונים ומעוררים את דעתו למצוא מזור ותרופה להם במצביהם, ואז עולה בקרבו עצות ודרך להם וכותב זאת בספר, אף כשמסתכל הרבי רק בעצמותו, בעליותיו ונפילותיו, איך, אז, בנקל עלה, ואז, רק בקושי, אז, נפל, ואז נשאר בעלייתו, או רק מעמיק בקרבו לתקן כל עצמותו וכל משהו דופי בו רואה, בכל נטיה רואה איך צריכה עוד תיקון ושוב לתקן. וכל גרגיר חול בו לפניו נגלה, דואג ומתמרמר וקולף כל קלף במחשבתו לעצמו, וכל קיסם במידותיו לעצמו מתיז, ורואה שורש פגמו ואיך לתקנו, איך לגלות אורו ובמה להעלותו, גם מזה ניצוצות לחסידיו נברקים, וגם להם עצמם טובה תעלה והארות גם עצות להם תגענה, אף הנמוך מהם יוכל להשתמש בהם זה בזה וזה בזו, וכל כך למה, מפני שהם משובצים בנפשו, ובנפשו ותהלוכותי׳ אף הם נראים.

This is why the rebbe owes it to them to say words of Torah, since those words partly belong to them.⁴⁰⁰It is not only the ‘student’ who has obligations, then. The teacher (rebbe) too is obligated by his relationship with his disciples to expose them to the Torah which is, in reality, already theirs. It is written in the holy books that saying Torah and offering spiritual direction involves a spark of prophecy. Just as God would issue prophecy in accordance with specific individual and their needs, so too even when a rebbe sits alone in his room, contemplating and writings words of Torah, sometimes his lines of thought are affected by the people he is connected to. At times, when he wishes to issue directions or advice to people in their respective circumstances, specific hasidim will arise in his mind, each with their respective circumstances, and arouse his mind to discover a remedy for them. Then etzot and direction arise within him, and he records them in a book. Even when the rebbe examines himself—the vagaries of his own rising and falling, how he arose easily and then only with difficulty, then falling or another time remaining upright; or when he goes deep inside to rectify himself—observing how things requires continuous rectifications, each grain of sand revealed within himself, identifying each page on its own, isolating each thought and each splinter of his traits, identifying the root of each deficiency and how to rectify it, how to reveal his light and elevate it—through these efforts as well, the sparks of his hasidim are lit, their situations improve, and light and direction comes to them as well. Even the lowest among them can utilize these directions. Why? Because they are woven into his soul, and are present in his soul and its processes.

והחסידים כשבאים אליו לשם חסידות, מרגישים אח״כ כל אחד לפי מצבו איזה שינוי לטובה, התנערו מעט מן החול שע״ע ונפשם התחזקה, אף גופם נתעלה מנפילתו ושכיבתו ויהי לנפש חי׳. אבל יש גם נסיעה שאין החסיד מרגיש בה טובה, אף דומה לו שבצרכיו הגופניים והרוחניים לא דיבר וביאר את הכל לפני רבו, אף שמץ חשד עולה בקרבו שאין רבו נותן לב לו, ולא מיצר בצרותיו הנפשיים והגופניים, ובשביל זה נסתתמו טענותיו, ולא פרש את שיחו די צרכו ודואג עתה על עצמו יותר, אבל שתי מחשבות אלו כוזבות הן, כי אדרבה כיון שתשוקה יותר פנימית נתעוררה לו, ואחר עלייתו בנסיעתו, יותר מביט ורואה בשפלות, לכן דאגה זו נשארה לו אף הוכבדה מן קודם נסיעתו, וכיון שמרגיש עתה דאגה יותר כבדה מאשר מקודם לכן דומה לו שלא פעל בנסיעתו זו, ומזה דאגתו, שלא דיבר די צרכו, או שאין רבו מיצר בצרתו,

After the hasidim come to the rebbe to receive hasidism, they feel changed, each in his own way. They have awakened somewhat from the non-sacred which had become strengthened in them and their souls, and even their bodies arise from their fallings and sleep and they become as living souls. Now, there are some visits in which the hasid does not feel the benefit. He might feel that he had not spoken of all his spiritual and physical needs to his rebbe. He might even have a smidge of doubt that his rebbe has paid him no heed and has not empathized with his sorrows, and therefore he did not fully express his complaints or needs. He is thus even more worried about himself. Yet these two thoughts are false. For the opposite is the case: since now a more inner yearning has been aroused, and after his elevation during his travels he sees his lowliness more clearly, his worry from before his travels have remained and even become heavier. Since he now feels a heavier worry, as it appears to him as if his travel had no effect, since he did not express all his needs or his rebbe did not empathize with his sorrows.

וח״ו מלחטא ולחשוד חשד כזה, כי אף שבירת לב ונמיכות רוח מן ייסוריהם, פועלים לרבם, כשח״ו אחד מהם מתענה אף בענינים גופניים, נופל רוח רבו בקרבו לאמר הלא אני חייב בדבר, ויש אשר גם מתבייש מלהסתכל בפני אחרים מפני ייסורי מי מחסידיו, לא בשכלו מבין שהוא החייב בדבר, רק בלא שכל מעצמו רוחו נשבר לאמר, ואיזה טובה ואושר יוכל להגיע לחסיד הקשור לרבו כמוני, וכשמתפלל לד׳ עליו, כאיש חייב שגרם איזה נזק, מתפלל ומתחנן שיזכהו לתקן את אשר עיוות ויושיע את זה מצרתו, וכשעוזר ד׳ לאיש מחסידיו באיזה דבר אשר גם התפלל הוא עליו, אין שום מחשבה של התנשאות עולה בו שהוא גרם לו את ישועתו ובזכות תורתו ותפילתו ענהו ד׳.

God forbid for one to sinfully hold such a suspicion! Broken-heartedness and lowliness of spirit due to travails have an effect on their rebbe. When God forbid one suffers even physically, a rebbe’s spirit falls, and it says ‘Am I not responsible for this?’ Indeed, he might be ashamed to look others in the face because one of his hasidim suffers.⁴⁰¹Perhaps R. Shapiro writes autobiographically here and in the following lines, of his own perceived failing as spiritual director and teacher of his hasidism. His understanding of his responsibilities is no mere intellectual one, but rather [deeply emotional], as his spirit breaks on its own accord, and he says ‘How much good and joy might reach a hasid connected to a rebbe such as I?!’ And when the rebbe then prays for him, he does so as one responsible for some harm, and he pleads that he merit to repair that which he had rendered crooked and that God should redeem him from his sorrow. When God helps one his hasidim for whom he has prayed, he experiences no thoughts of inflated ego, [not] thinking that he caused the hasid’s salvation due to the merit of his own Torah and prayer.

ובספה״ק מאו״ש ריש מקץ איתא שגם כשרואה הצדיק בעליל שד׳ הושיע לאיש ע״י שהוא התפלל בעדו, תמה הוא על עצמו, איך שמע הקב״ה לתפילת נבזה כמוהו, גרוע יותר מגרוע שבגרועים ע״ש.

It says in Meor vaShemesh on thebeginning of Parshat Miketz, that even when a tzaddik sees clearly that God has saved one for whom he prayed, he should wonder, why would God listen to the prayers of an exceptionally despicable and deficient person such as himself?

גם כשד׳ עוזר לו להרבי ותורתו, תפילתו, עבודתו והתקשרותו בד׳ עולה יפה, אף בשעה שברקו אור של מרום, בנפשו מאירים. גם אז רואה את עצמו כהגרוע שבגרועים, אף בוכה לפעמים לאמר הרבי שאינו כהצדיקים אשר מלפנים כהרבי מלובלין והמגיד מקוזיניץ זצ״ל, האם אינו מרמה את עצמו ואת העולם, הן יש להצטדק ולאמר יפתח בדורו כשמואל בדורו, אבל כל חוטא יש לו תירוצו בצדו למען יוכל לחטא בלא כאב לב ודאגה, הוי כל חיו מלאים רמי׳ ותרמית, ומה מאושר הוא נושא הסבל או החייט אם איש פשוט והדיוט הוא שאינו יודע ואינו משיג מאומה ועובד את ד׳ באמונה פשוטה, בתפילה, ותהלים, ולא שום אחריות גדולה עליו.

Even when God assists a rebbe, and he sees an elevation of his Torah, his prayer, his avodah and connection to God, and the light of the heavens shine in his soul, he still sees himself as the lowest of the low. He might even cry ‘A rebbe who is not on the level of his predecessors like the Rebbe of Lublin and the Maggid of Kozhnitz—does he need deceive both himself and the world? True, he could justify himself, ‘Jeftah in his generation is like Samuel in his,’⁴⁰²A Talmudic idiom (see Talmud Rosh Hashanah 25b), indicating that each generation’s sage is equivalent to that of a prior generation’s sage. but then again, every sinner has his justification so that he might continue to sin unconcerned. Woe, all my life is full of deceit! How happy must the laborer or seamster: a simple, uneducated layperson who serves God with simple faith, with prayer and psalms, without carrying great responsibility.’

ויש כל כך התגברות של התמרמרות לפעמים עד שגם עוברת מחשבה בו, כיון שאיני שובע רצון מעצמי ועבודתי, וכל שדומה לי שאני מוסיף בעבודתי, יותר אני רואה חסרונות בה, חסרונות שכל מציאותי ונצחי בסכנה בהם, אם כן מוטב היה אילו באתי לידי נסיון בפועל והייתי משליך את עצמי אל מוקד לשם ד׳, כי אז בכל אופן הייתי מתקשר בד׳, לא שבא לבחי׳ רבי עקיבא כל ימי הייתי וכו׳.

The feeling of bitterness can become so strong that he might think, ‘since I am unsatisfied with myself, and the more I add to my avodah the more I see its lackings. They are so severe that they endanger my very existence and eternality—it would have been better had I come to actual trial and cast myself onto the pyre for the sake of God! At least then I would be connected to God, albeit not at the level of R. Akiva. R. Akiva wished for that opportunity his whole life,⁴⁰³Talmud Berakhot 61b.

כי רבי עקיבא רק מעבודה ותשוקה להתקשר בד׳ בפועל ביקש זאת, וגם כל ימיו תמיד השתוקק לזה השתוקקות עד שהי׳ מצטער עלי׳, והוא רק ממרירות חייו מיראתו שלא יהי׳ מושלך ממי שהוא קדוש אל השאול תחתית ח״ו, ולא תמיד רק לפעמים מחשבות כאלו עוברות בו.

because he desired this only because of his avodah and desire to be connected to God, which he desired for his entire life to the extent that he was pained at not have this opportunity. While he desires it out of bitterness and fear lest he be sent down from the level of holiness to hell below.’ The rebbe might have these thoughts occasionally, not consistently.

ודאגה זו מעיקה אותו כ״כ עד שגם כשבא על ציון אביו או אבי אביו הקדושים אשר בארץ המה, כשבא לדבר מעצמו רק בקושי מתחזק להתפלל על צרכי גופו, כי עיקר תפילתו שם אף בכייתו לפעמים היא לאמר, הוי אבותי הקדושים איך תעזבוני להיות ח״ו מושלך ומרוחק מד׳, והלא גם לקדושתכם ח״ו הפגם נוגע כיון שמוח הבן ממוח האב הוא,

[Still], this worry will vex him to the point that when he comes to his father or grandfather’s graves, he finds it difficult to pray for his physical needs. His prayer there, and sometimes also at home, is mostly comprised of ‘Ho, my holy ancestors! How can you abandon me to be sent away and distant from God, God forbid? Did not you experience this flaw, God forbid? For the mind of the son comes from that of the father?’

וכשבא לתורה ועבודה ולבו מתחזק בד׳ בשמחה וגדלות אף עומד על דעתו בסברות רוחניות עליונות, מעצמו אינו יודע אח״כ מאין התחזקות ושמחה כזאת לי, וכן כשמיסר את חסידיו בעניני עבודת ד׳ וחסידות ומפיו נזרקים דברים שנראים גדלות על עצמו, אינו יודע מאין גדלות כזו לו, אף מתחרט אח״כ ושב בתשובה לאמר הלא שוב תרמית ומרמה, ועיין כעין זה בנועם אלימלך הק׳ פ׳ תזריע שהצדיק אינו מוצא בעצמו שום מעלה כל ימיו, רק תמיד הוא אצלו כטמא ח״ו בטומאת עונות, שסובר בודאי שעדיין אינו טהור בעבודתו וכו׳, אבל כשצריך להתפלל על איזה דבר וכו׳ אדרבה צריך להתחזק אף במדרגתו ואל יתעצל מלהתפלל על כל דבר.

When he arrives at moments of Torah and avodah and his heart is strengthened in God, in joy and spiritual greatness, and lofty spiritual understandings come to his mind, he does not know from whence these came to him. When he directs his hasidim in service of God and hasidism, and he finds great words coming from his mouth and does not know from whence this greatness comes, he experiences regret thereafter—‘is this not once again deceit,’ [he wonders]? Cf. in Noam Elimelekh, Parshat Tazriah, that the tzaddik never experiences levels of virtue in himself, but rather experiences himself as impurified by sin, thinking that he has certainly not become pure in his avodah etc… Yet when he must pray for something...on the contrary, he must strengthen his sense of his level/stature, and be not at all derelict in praying for anything.

גם ענין נפילת רוחו יכולה להיות מן התקשרותו בחסידיו, מפני שנפשו מתפשטת בהם והם בנפשו, לכן האנכיות שלו לא מוגבלת לעצמה כיון שגם החסידים בה, וחלקים מנפשו מתחלקים להם, אף בהם נמצאים, לכן אין לו עצמיות ואנכיות, רק נמיכות רוח ושפלות.

His fallings of spirit may also be due to his connection to his hasidim, for his soul spreads forth and inheres in their souls, and theirs in his. Thus, his selfhood [enokhiut] is not self-contained, for his hasidim are implicated in it as well, and parts of his soul are divided amongst them. He has no independent identity. All he has is therefore is lowliness of spirit.

ובספה״ק מאו״ש פ׳ וישב נותן ב׳ סימנים לדעת מי הוא הצדיק, א׳ אם אינו מרגיש בעצמו שום מדה, והוא כעין בחי׳ יסוד בספירות שאין לה לעצמה כלום רק מעבירה את השפע למטה, כן הוא מעביר הכל לישראל, סימן הב׳ אם מלהיב את לב המתחברים אליו שישתוקקו תמיד להתקשר להבורא יתברך שמו עכ״ל הק׳.

In Maor vaShemesh, Parshat Vayeshev, he gives two signs to identify a tzaddik: a) if he does not experience any trait of his own, functioning like the sefirah Yesod which is merely a channel for influx to travel through from above to below, as he passes on everything to Israel. b) If he inflames the hearts of those connected to him, that they continuously desire to connect to the Creator.

למה אינו מרגיש בקרבו מאומה מפני שאינו מניח לעצמו, רק הכל בשביל ישראל, והוא הוא.

Now, why does he not experience any emotions? Because he leaves nothing for himself. Rather, his entire self is dedicated to Israel.

עוד זאת, כיון שנתקשר בהם אז אע״ג דאיהו לא חזי מזלי׳ חזי את העול אשר עמס עליו, את צרכי חסידיו הגופניים והרוחניים עליו להשתדל להאיר, ובקשותיהם שהם מבקשים ממנו אם להתפלל על צרכי גופם ואם להאיר להם דרכי ד׳ ולהעלותם, בפנימיותם נפשם מנפשו תובעת, ונפשו אל נפשם הומה ואליהן שואפת, ועליהן מרחמת, וכל התגבלות אנכיותה נמסת, אף לכל ישראל מרגיש חוב לעצמו לדאוג להם לפי ערכו, ישראל עתה במצוקה כ״כ גדולה, אימה וחשכה בצרכי הגוף והנפש, ומי ידאג להם אם לא אותם שעכ״פ נקראים ראשי ישראל, את רועי ישראל הקדושים אשר מלפנים העלה ד׳ למרום ועל מי נטש את צאנו האומללים עתה בכל כך צרה וצוקה, ונפשו רובצת תחת משאת דאגותי׳ אלו, עד שאינו מוצא זכות לעצמו בכל מעשיו. [ב״ה. כשיעזור ד׳ וידפסו את קונטרס הזה מבוא השערים, אז יתחבר מאמר הנוכחי לו בין פרק ד׳ לפרק ה׳, ואפשר לעשות מזה פרק מיוחד, אבל כשאזכה ממנו ית׳ לחבר הלאה את חובת האברכים, צריכים להתישב אפשר לספחהו למאמרי הקבלה שברצוני אי״ה לדבר מהם הלאה בחובת האברכים וד׳ ירחמנו וינחנו במעגלי צדק מתוך ישועת ישראל בכלל ובפרט.]

Furthermore, since he is connected to them, though he cannot see the metaphysical cause [mazal] he sees the burden cast upon him: the physical and spiritual needs of his hasidim which he must try to cast light upon, and their requests to him to pray for their physical needs or show them the path of God and elevate them. From their inner souls they turn to his soul, and his soul yearns for their souls and has mercy on them, and all the boundaries of self melt away. He feels such an obligation for all of Israel, to worry for them. ‘Israel is in such straits, feeling fear and darkness vis a vis their physical and spiritual needs. ‘Who will worry for them, if not those who are called the heads of Israel, the shepherds of Israel whom God has brought up to heaven? Upon whom has God abandoned his despondent sheep in such vicissitude?’ His soul collapses under the burden of these worries, till he can no longer find any merit in his own deeds.