שאלה מי שמת לו מת קודם תפילת ערבית וקברוהו אחר תפילת ערבית ועדיין אינו לילה אי עולה מקצת היום הזה למניין שבעה ימי אבילות אם דומה למי ששמ' שמועה קרובה אחרי תפילת ערבית שמונה מיום של אחריו או לא:
Q. If one buried his dead after the night prayer but before nightfall, may that day be counted as one of the seven days of mourning; or is the rule the same as in the case of a kinsman, who has learned within thirty days after the night prayer of a death that occurred in his family, who must then count the seven days of mourning from the next day?
2
תשובה יראה אפי' גבי שמועה קרובה נ"ל שעולה מקצת היום למניין אם לא התפלל ערבית וראייה מדברי הר"ם שכתב בהלכו' שמחות דמי שהתפלל ערבית ועודנו יום קודם צאת הכוכבים ושמא שמוע' קרובה על מתו אינה עולה לו הואיל והתפלל כבר ערבית תרי קולא לא עבדינן משמע דווקא כשהתפלל ערבית שעשאו כבר לילה תו לא מקילינן שהוא יחזור ויעשנו יום הפך הסדר ואינה דומה למה שכתבו התוספו' דבתפילה עבדינן תרי קולי דסתרי אהדדי ומתפללין מנחה ותפילת ערבית מפלג המנחה מ"מ עבדינן יום ואח"כ לילה וזהו באפשר אלא שהוא קולות כאחת מדברי חכמים ור' יהודא מה שאין כאן בנדון זה שאינו באפשר כלל להיות לילה ולחזור ולעשותו יום ועוד גבי תפילה כתבו המחברי' טעמא למילתא על מה הקילו כ"כ מה שלא שייך הכא א"כ משמע היכא שלא התפלל כבר אין ספק שלא יעלה לו למניין אף שהרר"אי כת' שאין האשה יכולה לפסוק בטהרה אחר שהתפללו הקהל ערבית יש לחלק דדווק' גבי אשה שאין דרכה להתפלל ורובם אינם מתפללין א"כ ממילא נגררת אחר הקהל ואף אם היא רגילה להתפלל לא חלקו בדבר אבל כל איש מישראל יש לו קבע לתפילתו וכל זמן שלא התפלל לא נחשב לו כלילה וא"כ אבילות שבא עליו במקרה ותלוי בדידיה א"כ מונה לפי יומו וכ"ש הכא שמת לו מת קודם ערבית דפשיטא שעולה לו למניין היום ועוד אומר אני אפילו את"ל שגבי שמוע' קרובה היינו הולכין אחר תפילת הקהל שאני התם מפני שהיה ראוי לו להתפלל בעת שהתפללו הקהל אבל הכא שמת לו מת קודם תפילת ערבית א"כ נמצא שאין ראוי לו להתפלל עד שיקבר המת שהרי אונן הוא ונמצא כאלו הוה בישוב בפני עצמו שלא נחשב לו לילה עד אחר שיתפלל ומ"מ נראה שאם היה מת אחר תפילת ערבית והוא התפלל ג"כ ערבית אפילו אם קברוהו קודם לילה אינו מונה אלא מיום של אחריו ואינו דומה לתינוק שנולד ביום אחר ערבית דלא תלינן בתפילה כלל אלא אם נולד ביום מלינן באותו יום שבא השמיני וכתב מהרא"י הטעם בשם גדול אחד לפי שהספק נולד מן השמים מ"ה אזלינן בתר עצומו של יום מה שאין כן בשמועה קרובה שהיה המגיד יכול להקדים שמועתו או לאחר וכ"ש הכא שמת שתלוי בידי שמים זה אינו אלא אף הכא תלוי בידי אדם שהרי יכולין לקוברו למחר כי אין האבילות מתחיל אלא אחר הקבורה בפרט כה"ג שמת אחר ערבי' שרוב' דרוב' נקברי' למחר ועוד נראה בעיני שיש לחלק גבי מילה טעם אחר והגון שלא נצטרך לומר משום שהוא בא מן השמים אלא עיקר הטעם דמשום גזירת הכתוב הוא לימול בשמיני ולא בתשיעי היכ' דאפשר ואם כן מאחר שיום הוא עדיין כשנולד אסור לדחות יום השמיני מזמנו ומה בכך שהוא התפלל ועשה לילה לדידי' כלפי שמיא אינו לילה מה שאין כן כאן באבלו' ימתין עוד יום אחד ומה בכך:
A. I hold that if the tidings of the death reached the kinsman before sundown, he may count that day in the seven days of mourning. At any rate, so far as the question is concerned, the day the dead was buried is to be counted in the seven days of mourning. For, although the night prayer had already been said in the synagogue, it could not determine the day for the mourner, because he could not have said it until the dead was buried.
שאלה מי שמת לו מת קודם תפילת ערבית וקברוהו אחר תפילת ערבית ועדיין אינו לילה אי עולה מקצת היום הזה למניין שבעה ימי אבילות אם דומה למי ששמ' שמועה קרובה אחרי תפילת ערבית שמונה מיום של אחריו או לא:
Q. If one buried his dead after the night prayer but before nightfall, may that day be counted as one of the seven days of mourning; or is the rule the same as in the case of a kinsman, who has learned within thirty days after the night prayer of a death that occurred in his family, who must then count the seven days of mourning from the next day?
תשובה יראה אפי' גבי שמועה קרובה נ"ל שעולה מקצת היום למניין אם לא התפלל ערבית וראייה מדברי הר"ם שכתב בהלכו' שמחות דמי שהתפלל ערבית ועודנו יום קודם צאת הכוכבים ושמא שמוע' קרובה על מתו אינה עולה לו הואיל והתפלל כבר ערבית תרי קולא לא עבדינן משמע דווקא כשהתפלל ערבית שעשאו כבר לילה תו לא מקילינן שהוא יחזור ויעשנו יום הפך הסדר ואינה דומה למה שכתבו התוספו' דבתפילה עבדינן תרי קולי דסתרי אהדדי ומתפללין מנחה ותפילת ערבית מפלג המנחה מ"מ עבדינן יום ואח"כ לילה וזהו באפשר אלא שהוא קולות כאחת מדברי חכמים ור' יהודא מה שאין כאן בנדון זה שאינו באפשר כלל להיות לילה ולחזור ולעשותו יום ועוד גבי תפילה כתבו המחברי' טעמא למילתא על מה הקילו כ"כ מה שלא שייך הכא א"כ משמע היכא שלא התפלל כבר אין ספק שלא יעלה לו למניין אף שהרר"אי כת' שאין האשה יכולה לפסוק בטהרה אחר שהתפללו הקהל ערבית יש לחלק דדווק' גבי אשה שאין דרכה להתפלל ורובם אינם מתפללין א"כ ממילא נגררת אחר הקהל ואף אם היא רגילה להתפלל לא חלקו בדבר אבל כל איש מישראל יש לו קבע לתפילתו וכל זמן שלא התפלל לא נחשב לו כלילה וא"כ אבילות שבא עליו במקרה ותלוי בדידיה א"כ מונה לפי יומו וכ"ש הכא שמת לו מת קודם ערבית דפשיטא שעולה לו למניין היום ועוד אומר אני אפילו את"ל שגבי שמוע' קרובה היינו הולכין אחר תפילת הקהל שאני התם מפני שהיה ראוי לו להתפלל בעת שהתפללו הקהל אבל הכא שמת לו מת קודם תפילת ערבית א"כ נמצא שאין ראוי לו להתפלל עד שיקבר המת שהרי אונן הוא ונמצא כאלו הוה בישוב בפני עצמו שלא נחשב לו לילה עד אחר שיתפלל ומ"מ נראה שאם היה מת אחר תפילת ערבית והוא התפלל ג"כ ערבית אפילו אם קברוהו קודם לילה אינו מונה אלא מיום של אחריו ואינו דומה לתינוק שנולד ביום אחר ערבית דלא תלינן בתפילה כלל אלא אם נולד ביום מלינן באותו יום שבא השמיני וכתב מהרא"י הטעם בשם גדול אחד לפי שהספק נולד מן השמים מ"ה אזלינן בתר עצומו של יום מה שאין כן בשמועה קרובה שהיה המגיד יכול להקדים שמועתו או לאחר וכ"ש הכא שמת שתלוי בידי שמים זה אינו אלא אף הכא תלוי בידי אדם שהרי יכולין לקוברו למחר כי אין האבילות מתחיל אלא אחר הקבורה בפרט כה"ג שמת אחר ערבי' שרוב' דרוב' נקברי' למחר ועוד נראה בעיני שיש לחלק גבי מילה טעם אחר והגון שלא נצטרך לומר משום שהוא בא מן השמים אלא עיקר הטעם דמשום גזירת הכתוב הוא לימול בשמיני ולא בתשיעי היכ' דאפשר ואם כן מאחר שיום הוא עדיין כשנולד אסור לדחות יום השמיני מזמנו ומה בכך שהוא התפלל ועשה לילה לדידי' כלפי שמיא אינו לילה מה שאין כן כאן באבלו' ימתין עוד יום אחד ומה בכך:
A. I hold that if the tidings of the death reached the kinsman before sundown, he may count that day in the seven days of mourning. At any rate, so far as the question is concerned, the day the dead was buried is to be counted in the seven days of mourning. For, although the night prayer had already been said in the synagogue, it could not determine the day for the mourner, because he could not have said it until the dead was buried.