שאלה ראובן השכיר ביתו לשמעון על שנה ושוב מכרו ללוי ושמעון טוען אני קודם דלא גריע' ממשכונת' דשתא דלית ביה דינה דבר מצר' ופי' כל המפרשים שהוא קודם אפילו למצרן וכ"ש לאחר וא"כ ק"ו שכירות דליומא ממכר הוא:
A rented his house to B for a period of one year. During the year A sold it to C, who was to take possession thereof upon the expiration of B's term. When B's term ended C came to possess his house, but B denied him the right of it. B claimed the prerogative of the neighbor, i.e., the right of preemption. As in the case of pledged property, he contended, which the creditor has the prerogative of purchasing, so in the case of a tenancy the tenant should have the same right. Q. Must B surrender the house to C or not?
2
תשובה יראה נהי דגבי משכנ' לית בה דינא דמצרונה אלא הוא עיקר בכן וקודם לכל ומוציא אפילו מיד המצרן וכמו שכתב הרא"ש להדיא מ"מ שכירות אין הדין כן ולא עוד אפילו מכר לזה שהשכיר לו בעל המיצר מוציא מידו דדוקא משכונ' שיש לו שיעבור בגוף הקרקע מכח טובה שעשה עם הלוה שהלוה לו ומנכה לו באכילות פירות עד שתיפוק ארע' בלא כספא הוא דעבוד רבנן דלית' לגביה דינא דמצרונו' מה שאין כן בשכירות שאינו משלם לו אלא כפי מה שעומד וראוי הקרקע על שנה אחת להשכיר ואינה משתלם אלא בסוף ואפילו אם שמעון זה הקדים השכירות מקודם מ"מ לא יצא מידי דין שכירות ולא חילקו חכמי' בדבר אטו אם עשה אחד כמה טובות לחבירו בדורונו' ובהלווא' וכי בעבור זה לא ינהוג לגביה דין מצרן אלא שום משכונ' לחוד ושם שכירות לחוד וכאשר כתבתי הטעם במשכנות' שהוא משום שעשה לו טובה שהלוה לו בעת דוחקו כן כתב בהג"ה מיימוני בתשובה ומה שכתב במיימוני שכירות אין בה משום דין בן המצר וכתב בעל המגיד עליו זה לא מצאתי מבואר אבל נראה לו דק"ו הוא ממשכונת' ע"כ א"כ מדבריו מובן שהבין דברי הרמב"ם דשכירות אין בה דין בן המצר היינו כמו משכנות' דסוריא דלית ביה דינא דבר מצרה דפרק המקבל ועל זה כתב דק"ו הוא ממשכונתא ולא דק כי בודאי לא כיון דברי הרמב"ם כלל כי מי הנביא שהגיד לו דק"ו הוא ממשכונת' הלא משכונת' עדיפא לפי מה שפירשתי ועוד אפילו אם ת"ל דלא מחלקים הך סברא דבמשכונת' עשה לו טובה מ"מ למה עדיפא שכירות ממשכונ' ואי משום דשכירות ליומא ממכר זה אינו לכל מילי וכמו שכתבו התו' בפ' הזהב ואדרבה משמע בפ' המקבל גבי תרי ארעא מעכב אמרי בתי ומרי בתי לא מעכב אמרי ארעא אלמא דלא חשבינן כאלו מכר לו ואף שיש לחלק ולומר דלעולם חשבינן כמכר אלא שלגבי בעל הקרקע דעדיף מיניה טפי לא חשוב כאלו יש לו קניין בגוף הקרקע ומ"ה לא יכול לעכב עליו אבל גבי אחרינא חשוב כמכור לו ולומר שאין המצרן מוציא מידו ש"ש מאחר דנחית לחלק דלעניין חדא נקרא מכר ולעניין חדא לא נקרא מכר אם כן נימא דלא נקרא מכר כלל להאי מילתא דמצרנות וכמו שכתבו התו' דלא אמרינן מכירה ליומא ממכר אלא לעניין אונאה ועוד מלשון רש"י משמע להדיא דלא חשוב כלל שכן לעניין דינא דבר מצר' שכתב וז"ל מרי בתי לא מעכב ממרי ארעא דהוא אינו חשוב שכן דכשיגיעו שניו עומד להסתלק ממנה ע"כ ולכן נראה מה שפי' הרמב"ם דשכירות אין בה דין בן המצר היינו כפשוטו לעניין שכירו' ממש שאם יאמר המצרן אני קוד' בשכירו' וישכור לו הבית אין שומעין לו דלא תיקנו דינ' דבר מצר' אלא במכירה שהוא מכור לעולם ולא בדבר שהוא לזמן כי כל דבר שאינו מכר גמור לא תקנו בו דין מצרונות וכמו שכתב המרדכ"י וכן יראה מלשון הרמב"ם שכתב וז"ל השכירות אין בה משום דין בן המצר הממשכן מקום ואח"כ מכרו לזה שהוא ממושכן בידו אין בו משום דין בן המצר וכן המוכר מקום רחוק כדי ליגאל בקרוב כו' אלמא מה שכתב בשכירות אין בה דין בן המצר הוא כפשוטו שהרי לא כתב המשכיר מקום לחבירו כו' כמו שכתב גבי משכונת' וגם לא כתב וכן הממשכן מקום כו' אלא בוודאי מילתא אחריתי הוא וכן מוכח מדברי הטור ח"מ להדיא שהבין דברי הרמב"ם בפשוטו שכתב וז"ל שכירות כתב הרמב"ם שאין בו דינ' דבר מצרא ומ"מ כת' בתשובה שיש בו דינא דבר מצרא דשכירות ליומא ממכר הוא ומטעם זה יש בו אונאה וה"גה לעניין מצרנות שייך בו הטוב והישר כמו גבי מכר ע"כ ומ"מ לעניין פסק הלכה הכרעתי כבר בספרי פ' הגוזל בתרא סי' כ"ד כדעת הרמב"ם דלא שייך בשכירות דינא דבר מצרא כי אף הרא"ש עצמו כתב במקום אחר בתשובה כלל צ"ז סימן ג' דלא שייך דינ' דבר מצרא בשכירות וכל זאת כתבתי אפילו לאותם דס"ל דמשכונ' לית בה דין דמצרונ' שהוא קודם לכל והוא מסלק אפי' בן המוכר כדמשמע מפי' רש"י וכן פי' הרא"ש להדיא: אכן רבו החולקים עליהם וכותבים דמשכונתא לית בה דינא דמצרונא מילתא דפסיקא קאמר שבעל המצר לא יכול לסלקו אבל הוא פשיטא שלא יכול לסלק את בעל המצר ואפילו לאינש אחרינא לא יכול לסלק אם אם קדם וקנה וכן כתב בנ"י בשם הרמב"ן וכן משמע הלשון משכנת' לית בה דינא דמצרנות משמע דומיא דכל אותם דקחשיב התם בפרק המקבל כמו אשה וליתמי כו' וכן הרבה והיינו פירושו שאין נוהג בהן דין מצרונות' שיכול בעל המצר להוציא מהן אכן לישנא דשכונ' גביה דאמרינן בפרק איזהו נשך משמע שגם הוא נקרא שכן ע"כ נראה להכריע שהוא אין יכול להוציא מן בעל המצר ולא בעל המצר ממנו דתרווייהו שכנים הן אבל מן אחרים יכול להוציא ולסלקו משום דשכונ' גביה אבל מ"מ השוכר את הבית לא יכול להוציא אפי' מאחרים דלא נקרא שכן כלל כדפי' נ"ל הלכה למעשה: דברי שלמה לורי"א:
A. In the case of pledged property, where the debtor repays his loan with the usufruct of his estate, the law entitles the creditor to preemption because he has benefited the former with the loan. But no tenant who rents a house or an estate for a period of time, and as customary pays the rent at the expiration of the term, can claim such a privilege. And even if B paid his rent in advance he must be treated as a tenant, because he paid for the use of the house only. Therefore he must vacate the house in favor of the purchaser.
שאלה ראובן השכיר ביתו לשמעון על שנה ושוב מכרו ללוי ושמעון טוען אני קודם דלא גריע' ממשכונת' דשתא דלית ביה דינה דבר מצר' ופי' כל המפרשים שהוא קודם אפילו למצרן וכ"ש לאחר וא"כ ק"ו שכירות דליומא ממכר הוא:
A rented his house to B for a period of one year. During the year A sold it to C, who was to take possession thereof upon the expiration of B's term. When B's term ended C came to possess his house, but B denied him the right of it.
B claimed the prerogative of the neighbor, i.e., the right of preemption. As in the case of pledged property, he contended, which the creditor has the prerogative of purchasing, so in the case of a tenancy the tenant should have the same right.
Q. Must B surrender the house to C or not?
תשובה יראה נהי דגבי משכנ' לית בה דינא דמצרונה אלא הוא עיקר בכן וקודם לכל ומוציא אפילו מיד המצרן וכמו שכתב הרא"ש להדיא מ"מ שכירות אין הדין כן ולא עוד אפילו מכר לזה שהשכיר לו בעל המיצר מוציא מידו דדוקא משכונ' שיש לו שיעבור בגוף הקרקע מכח טובה שעשה עם הלוה שהלוה לו ומנכה לו באכילות פירות עד שתיפוק ארע' בלא כספא הוא דעבוד רבנן דלית' לגביה דינא דמצרונו' מה שאין כן בשכירות שאינו משלם לו אלא כפי מה שעומד וראוי הקרקע על שנה אחת להשכיר ואינה משתלם אלא בסוף ואפילו אם שמעון זה הקדים השכירות מקודם מ"מ לא יצא מידי דין שכירות ולא חילקו חכמי' בדבר אטו אם עשה אחד כמה טובות לחבירו בדורונו' ובהלווא' וכי בעבור זה לא ינהוג לגביה דין מצרן אלא שום משכונ' לחוד ושם שכירות לחוד וכאשר כתבתי הטעם במשכנות' שהוא משום שעשה לו טובה שהלוה לו בעת דוחקו כן כתב בהג"ה מיימוני בתשובה ומה שכתב במיימוני שכירות אין בה משום דין בן המצר וכתב בעל המגיד עליו זה לא מצאתי מבואר אבל נראה לו דק"ו הוא ממשכונת' ע"כ א"כ מדבריו מובן שהבין דברי הרמב"ם דשכירות אין בה דין בן המצר היינו כמו משכנות' דסוריא דלית ביה דינא דבר מצרה דפרק המקבל ועל זה כתב דק"ו הוא ממשכונתא ולא דק כי בודאי לא כיון דברי הרמב"ם כלל כי מי הנביא שהגיד לו דק"ו הוא ממשכונת' הלא משכונת' עדיפא לפי מה שפירשתי ועוד אפילו אם ת"ל דלא מחלקים הך סברא דבמשכונת' עשה לו טובה מ"מ למה עדיפא שכירות ממשכונ' ואי משום דשכירות ליומא ממכר זה אינו לכל מילי וכמו שכתבו התו' בפ' הזהב ואדרבה משמע בפ' המקבל גבי תרי ארעא מעכב אמרי בתי ומרי בתי לא מעכב אמרי ארעא אלמא דלא חשבינן כאלו מכר לו ואף שיש לחלק ולומר דלעולם חשבינן כמכר אלא שלגבי בעל הקרקע דעדיף מיניה טפי לא חשוב כאלו יש לו קניין בגוף הקרקע ומ"ה לא יכול לעכב עליו אבל גבי אחרינא חשוב כמכור לו ולומר שאין המצרן מוציא מידו ש"ש מאחר דנחית לחלק דלעניין חדא נקרא מכר ולעניין חדא לא נקרא מכר אם כן נימא דלא נקרא מכר כלל להאי מילתא דמצרנות וכמו שכתבו התו' דלא אמרינן מכירה ליומא ממכר אלא לעניין אונאה ועוד מלשון רש"י משמע להדיא דלא חשוב כלל שכן לעניין דינא דבר מצר' שכתב וז"ל מרי בתי לא מעכב ממרי ארעא דהוא אינו חשוב שכן דכשיגיעו שניו עומד להסתלק ממנה ע"כ ולכן נראה מה שפי' הרמב"ם דשכירות אין בה דין בן המצר היינו כפשוטו לעניין שכירו' ממש שאם יאמר המצרן אני קוד' בשכירו' וישכור לו הבית אין שומעין לו דלא תיקנו דינ' דבר מצר' אלא במכירה שהוא מכור לעולם ולא בדבר שהוא לזמן כי כל דבר שאינו מכר גמור לא תקנו בו דין מצרונות וכמו שכתב המרדכ"י וכן יראה מלשון הרמב"ם שכתב וז"ל השכירות אין בה משום דין בן המצר הממשכן מקום ואח"כ מכרו לזה שהוא ממושכן בידו אין בו משום דין בן המצר וכן המוכר מקום רחוק כדי ליגאל בקרוב כו' אלמא מה שכתב בשכירות אין בה דין בן המצר הוא כפשוטו שהרי לא כתב המשכיר מקום לחבירו כו' כמו שכתב גבי משכונת' וגם לא כתב וכן הממשכן מקום כו' אלא בוודאי מילתא אחריתי הוא וכן מוכח מדברי הטור ח"מ להדיא שהבין דברי הרמב"ם בפשוטו שכתב וז"ל שכירות כתב הרמב"ם שאין בו דינ' דבר מצרא ומ"מ כת' בתשובה שיש בו דינא דבר מצרא דשכירות ליומא ממכר הוא ומטעם זה יש בו אונאה וה"גה לעניין מצרנות שייך בו הטוב והישר כמו גבי מכר ע"כ ומ"מ לעניין פסק הלכה הכרעתי כבר בספרי פ' הגוזל בתרא סי' כ"ד כדעת הרמב"ם דלא שייך בשכירות דינא דבר מצרא כי אף הרא"ש עצמו כתב במקום אחר בתשובה כלל צ"ז סימן ג' דלא שייך דינ' דבר מצרא בשכירות וכל זאת כתבתי אפילו לאותם דס"ל דמשכונ' לית בה דין דמצרונ' שהוא קודם לכל והוא מסלק אפי' בן המוכר כדמשמע מפי' רש"י וכן פי' הרא"ש להדיא: אכן רבו החולקים עליהם וכותבים דמשכונתא לית בה דינא דמצרונא מילתא דפסיקא קאמר שבעל המצר לא יכול לסלקו אבל הוא פשיטא שלא יכול לסלק את בעל המצר ואפילו לאינש אחרינא לא יכול לסלק אם אם קדם וקנה וכן כתב בנ"י בשם הרמב"ן וכן משמע הלשון משכנת' לית בה דינא דמצרנות משמע דומיא דכל אותם דקחשיב התם בפרק המקבל כמו אשה וליתמי כו' וכן הרבה והיינו פירושו שאין נוהג בהן דין מצרונות' שיכול בעל המצר להוציא מהן אכן לישנא דשכונ' גביה דאמרינן בפרק איזהו נשך משמע שגם הוא נקרא שכן ע"כ נראה להכריע שהוא אין יכול להוציא מן בעל המצר ולא בעל המצר ממנו דתרווייהו שכנים הן אבל מן אחרים יכול להוציא ולסלקו משום דשכונ' גביה אבל מ"מ השוכר את הבית לא יכול להוציא אפי' מאחרים דלא נקרא שכן כלל כדפי' נ"ל הלכה למעשה: דברי שלמה לורי"א:
A. In the case of pledged property, where the debtor repays his loan with the usufruct of his estate, the law entitles the creditor to preemption because he has benefited the former with the loan. But no tenant who rents a house or an estate for a period of time, and as customary pays the rent at the expiration of the term, can claim such a privilege. And even if B paid his rent in advance he must be treated as a tenant, because he paid for the use of the house only. Therefore he must vacate the house in favor of the purchaser.