על אלמנה אחת שנתנה ספרים שהיו של בעלה להקדש בשנים או בשלשה מקומות קודם שנשבעה על כתובתה ולא היו לה בנים הימנו. ויורשו הבעל תבעוה לדין ונגשה למשפט ורצת' לישבע והיורשין אמרו שרצו להוכיח שהיה לה כדי כתובתה ויותר. ובתוך כך נפטרה לעולמה טרם נשבעה על כתובתה והנה יורשו בעלה תובעין מאנשי הקהלות אשר ניתנו הספרים שם ונמסרו כבר כדי להחזירם להם גם כבר ע"פ ב"ד נתנו שם. כי השליש שאל פי הדיינין בעוד הספרים בידו. מה יעשה בהם והשיבו לו שאם נתנה מתנה להדיוט בחייה מי יוציאנה מודו בכל פעם יאמר אחזוקי גברא בגנבי לא מחזקינן. חדא שהיא לא נתכונ' להקדיש דבר הגזול. שנאמר אני ה' שונא גזל בעולה. וברור היה לה שלא היה לה יותר מכתובת' או שמא גם בעלה צוה לה לתתם להקדש גם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט גם נמסרו כבר לגבאי הקהלות:
Q. L, A's widow who has had no children with A, gave away his books to religious (or charitable) institutions of two or three communities, before she took the required oath regarding her ketubah. A's heirs summoned her to court claiming that she had taken from A more than was due her according to her ketubah. L appeared in court and was ready to take the required oath regarding her ketubah, but died before she could do so. L's trustee asked the judges how to dispose of the books that were entrusted to him, and the judges instructed him to deliver them to the donee institutions. Now A's heirs demand the return of these books. A. This is a highly controversial subject. The court of Würzburg — and I believe also of Speyer, following a decision by R. Simha — usually follow the decision of R. Eliezer (Shebu. 48a) which in our case would be in favor of the donees. However, we follow the ruling of Rav and Samuel (ibid.) that the entire estate belongs to the heirs. According to our opinion, therefore, even if the donee has already taken possession of the widow's gift, it should be returned to the heirs; but, if the donee has originally taken possession of the gift at the instruction of a court, we usually uphold the court's decision on the assumption that the court has followed the opinion of R. Eliezer (ibid. 48b). However, you state that the court has also decided that L's heirs have no claim on A's estate; they followed, therefore, the opinion of Rav and Samuel. Thus their decision in favor of the donees can no longer be construed as following the opinion of R. Eliezer, and must be considered a mere error. SOURCES: Cr. 88.
2
תשובה בדבר זה רבו המחלוקת. יש מרבותינו הגאונים פסקו כר' אליעזר דאמר יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין. ורבי' יוסף טוב עלם ז"צל ורב האיי גאון כתבו דחולקין היורשין והמקבל מתנה. ורש"י ור"ת ור"י פסקו ברב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו וחוזרת המתנה. וכן כתב בעל העיטור וכן כתב האלפ"ס. וכן אנו דנין לכתחילה כרב ושמואל ואפילו תפס נראה בעיני דמפקינן מיניה אם לא תפס ע"פ ב"ד ודלא כמקצת רבותי' שכתבו דאפי' לרב ושמואל או תפס מקבל מתנה לא מפקינן מיניה. וקשיא לן כל תפיסה שהיא מכח ספק שאינו יודע בעצמו על הבירור אם בדין הוא תופס לא מהניא. כדאמר פ"ק דבב' מציעא (דף ו) תקפו בהן מוציאין מידו. אבל אי תפס מכח ב"ד הא אמרינן בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מח) האי דיינא דעבד כר' אליעזר עבד. אך תמיהני לפי מה שכתבת שפסקו הדיינין דאין ליורשי האשה כלום באותו ממון א"כ כרב ושמואל סבירא להו. ולפי זה שגו במה שפסקו שכל מה שנתנה הוא קיים מטעם אמירה לגבוה במסירה להדיוט דאפילו מסירה להדיוט לא מהניא לדידהו דסבירא להו כרב ושמואל דאין לה כח לתן מה שאינ' שלה. וא"כ לא שייכא בהא מלתא האי דיינא דעבד כר' אליעזר עבד. דהא כרב ושמואל סבירא להו. ולרב ושמואל אין לה כח לתת לצדקה מה שאינו שלה. ובוירצבורק דנין כר' אליעזר. וכן דן אבי הע"זרי. וכמדומני שכמו כן דנין בשפ"ירא בפסק רבי' שמחה אבל אנו דנין כרב ושמואל. ושלום מא"יר בר ברוך:
על אלמנה אחת שנתנה ספרים שהיו של בעלה להקדש בשנים או בשלשה מקומות קודם שנשבעה על כתובתה ולא היו לה בנים הימנו. ויורשו הבעל תבעוה לדין ונגשה למשפט ורצת' לישבע והיורשין אמרו שרצו להוכיח שהיה לה כדי כתובתה ויותר. ובתוך כך נפטרה לעולמה טרם נשבעה על כתובתה והנה יורשו בעלה תובעין מאנשי הקהלות אשר ניתנו הספרים שם ונמסרו כבר כדי להחזירם להם גם כבר ע"פ ב"ד נתנו שם. כי השליש שאל פי הדיינין בעוד הספרים בידו. מה יעשה בהם והשיבו לו שאם נתנה מתנה להדיוט בחייה מי יוציאנה מודו בכל פעם יאמר אחזוקי גברא בגנבי לא מחזקינן. חדא שהיא לא נתכונ' להקדיש דבר הגזול. שנאמר אני ה' שונא גזל בעולה. וברור היה לה שלא היה לה יותר מכתובת' או שמא גם בעלה צוה לה לתתם להקדש גם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט גם נמסרו כבר לגבאי הקהלות:
Q. L, A's widow who has had no children with A, gave away his books to religious (or charitable) institutions of two or three communities, before she took the required oath regarding her ketubah. A's heirs summoned her to court claiming that she had taken from A more than was due her according to her ketubah. L appeared in court and was ready to take the required oath regarding her ketubah, but died before she could do so. L's trustee asked the judges how to dispose of the books that were entrusted to him, and the judges instructed him to deliver them to the donee institutions. Now A's heirs demand the return of these books.
A. This is a highly controversial subject. The court of Würzburg — and I believe also of Speyer, following a decision by R. Simha — usually follow the decision of R. Eliezer (Shebu. 48a) which in our case would be in favor of the donees. However, we follow the ruling of Rav and Samuel (ibid.) that the entire estate belongs to the heirs. According to our opinion, therefore, even if the donee has already taken possession of the widow's gift, it should be returned to the heirs; but, if the donee has originally taken possession of the gift at the instruction of a court, we usually uphold the court's decision on the assumption that the court has followed the opinion of R. Eliezer (ibid. 48b). However, you state that the court has also decided that L's heirs have no claim on A's estate; they followed, therefore, the opinion of Rav and Samuel. Thus their decision in favor of the donees can no longer be construed as following the opinion of R. Eliezer, and must be considered a mere error.
SOURCES: Cr. 88.
תשובה בדבר זה רבו המחלוקת. יש מרבותינו הגאונים פסקו כר' אליעזר דאמר יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין. ורבי' יוסף טוב עלם ז"צל ורב האיי גאון כתבו דחולקין היורשין והמקבל מתנה. ורש"י ור"ת ור"י פסקו ברב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו וחוזרת המתנה. וכן כתב בעל העיטור וכן כתב האלפ"ס. וכן אנו דנין לכתחילה כרב ושמואל ואפילו תפס נראה בעיני דמפקינן מיניה אם לא תפס ע"פ ב"ד ודלא כמקצת רבותי' שכתבו דאפי' לרב ושמואל או תפס מקבל מתנה לא מפקינן מיניה. וקשיא לן כל תפיסה שהיא מכח ספק שאינו יודע בעצמו על הבירור אם בדין הוא תופס לא מהניא. כדאמר פ"ק דבב' מציעא (דף ו) תקפו בהן מוציאין מידו. אבל אי תפס מכח ב"ד הא אמרינן בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מח) האי דיינא דעבד כר' אליעזר עבד. אך תמיהני לפי מה שכתבת שפסקו הדיינין דאין ליורשי האשה כלום באותו ממון א"כ כרב ושמואל סבירא להו. ולפי זה שגו במה שפסקו שכל מה שנתנה הוא קיים מטעם אמירה לגבוה במסירה להדיוט דאפילו מסירה להדיוט לא מהניא לדידהו דסבירא להו כרב ושמואל דאין לה כח לתן מה שאינ' שלה. וא"כ לא שייכא בהא מלתא האי דיינא דעבד כר' אליעזר עבד. דהא כרב ושמואל סבירא להו. ולרב ושמואל אין לה כח לתת לצדקה מה שאינו שלה. ובוירצבורק דנין כר' אליעזר. וכן דן אבי הע"זרי. וכמדומני שכמו כן דנין בשפ"ירא בפסק רבי' שמחה אבל אנו דנין כרב ושמואל. ושלום מא"יר בר ברוך: