ברכות יעטה מורה. ונצר משרשיו יפרה. יתיר ידין יורה ומי כמוהו מורה ומי אנכי בא עד הלום. בער מאיש ולא בינת אדם לי ולא לכך הוצרכת לדיעות החסירות ותכונות הקצרות ואתה הגעת לגבורות. לברור קלות וחמורות. אך ענותך תרבני וקורא אני עליך שרים עצרו במילים וגומר מו' ה"ר יצחק ושרא לי מרי אם לא כתבתי לך לפי כבודך כי לא היה לי פנאי ועתה בקצר' אשיב הנרא' בעיני. כי יהודה פשע וחייב לשלם כי לא היה לו לפטור הערבים עד שהיה נודע לו על הבירור במצות שמעון ולוי דאפי' אדיוקני לא סמכינן. וכ"ש אכתב מזוייף ואדם מועד לעולם וכו'. ואע"ג דהערבים נדרו לשלשתן ושלישי עדיין לא פטר הערבים אפילו הכי חייב דבקל יכול לפשוע בממון ישראל נגד הגוים עע"ז כתוא מכמר וכולי. וכיון שישראל גורם לחבירו הפסד אעפ"י כן שמן הדין אין הערבים פטורים כיון שהשלישי לא פטרן א"ה חייב. דכל בידי גוים עע"ז ברי היזיק' אפי' לשלא מן הדין וראייה ממסור. וקל להבין ואע"פ שהוא לא צוה להחזיר הערבון. מ"מ אחרי שידע בדבר שהיה להם להחזיר הערבון על פי כתב של יעקב אביו וידע כמו כן שאביו שלח להם כתב להחזיר הערבון. אבעי ליה לאסוקי אדעתא שלא לפטור הערבים בכתב מזוייף כדי שלא יהו שמעון ולוי קרחים מזה ומזה. ואם בשעה שפטרו הערבים אז עדיין לא החזירו שמעון ולוי הערבון אז אין לו לשלם אלא מה שחוב היה שוה יותר מן הערבון אבל אם כבר הוחזר הערבון ואז פטרו הערבים. יש לו ליהודה לשלם כל החוב כפי מה שישומו אותו. ולא כל דמי החוב אלא אומדין כמה יהיה אדם נותן עבור החוב ואז ישלם ולא יותר. כדאמר פ"ק דמכות (דף ג) מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובת' ונמצאו זוממין וכו'. עד אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובת' של זו אם נתארמלה או נתגרשה ואם מתה ירשנה בעלה וקתני נמי סיפא כי האי גוונא מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנן מכאן ועד שלשים יום. והוא אומר מכאן ועד י' שנים אומדין כמה אדם רוצה ליתן שיהו בידו אלף זוז וכו'. אלמא אמדינן הכי נמי אמדינן ומשלם יהודה כל שויו של החוב אע"פ שגם אביו פטר הערבים הרי תחילה התנה אביו להיות פטור אפילו מפשיעה וכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי לשתלם מהאי כיון דהאי כוליה היזיקא עבד. והאי כוליה היזיקא עבד והלכה כרבי נתן בפרק הפרה (דף נג) גבי שור שדחף חבירו לבור. דרבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא וליכא למימר דרבי נתן לא אמ' אלא גבי בור משו' טעמא דאנא תוראי בבירך אשכחיתי' ומאי דלית ליה להשתלם מבעל השור משתלמנא מינך. כדאיתא בפ"ק דבבא קמא (דף י"ג). דהאי כדפרישנן התם דעל כרחך ההוא חילוקין דיחויא בעלמא הוא שהרי בפרק הפרה (דף נג) אמרינן אפילו בשור ושור. וכל היכא דליכא לאישתלומי מהאי וכולי א"נ להכי קאמר ההיא טעמא דאנא תוראי בבירך אשכחיתי' משלם הכל מה דלית ליה לאישתלומי מבעל השור. אבל היכא דכוליה היזיק' עבד בלאו ההוא טעמא אמרינן דכל היכא ליכא לאישתלומי וכולי כמו בשור ושור. והכא נמי בנדון זה כל חד וחד כוליה היזיק עבד דאיז' מהם שהיה פוטר את הערבים היה מקלקל החוב וברי היזיקא כתוא מכמר וכולי כדפירש לעיל: ואתה תעלה. מעלה מעלה: לשם ולתהלה: אתה וכל אשר לך. כנ' אהובך מאיר בר ברוך.
Q. B, C and D with the help of D's father, A, lent money to a Gentile on a pledge that was worth less than the amount of the loan. The Gentile, therefore, put up Gentile sureties for the entire loan. A, originally, agreed to negotiate with the Gentile on condition that he (A) be free from any responsibility should B, C and D sustain a loss through his intervention even though it be as a result of his wilful neglect. Subsequently, A wrote to B and C to return the pledge, and the latter did so. Meanwhile, one of the sureties showed A and D a letter signed by B and C instructing them to release the sureties. Thereupon, they released the sureties. B and C claim that the letter was forged and demand their money from D. A. D had no right to release the sureties until he was absolutely certain of B's and C's instructions. He was not to rely on a letter nor on any signature. Although the sureties were still legally responsible for the payment of the debt until released by B and C, D's release afforded the Gentiles an excuse to evade payment. Since A cannot be held responsible, D must make good B's and C's losses, the amount of which is to be evaluated by the court (not the face value of the loan since it was a bad debt and not worth its face value). If, however, B and C returned the pledge to the Gentile after the release of the sureties by D, though they had no knowledge of such release, the loss of the pledge is to be borne by them pro rata. Any additional loss, over and above the pledge, is to be borne by D alone. SOURCES: Cr. 7; Pr. 93; L. 314; Tesh. Maim. to Nezikin, 12.
ברכות יעטה מורה. ונצר משרשיו יפרה. יתיר ידין יורה ומי כמוהו מורה ומי אנכי בא עד הלום. בער מאיש ולא בינת אדם לי ולא לכך הוצרכת לדיעות החסירות ותכונות הקצרות ואתה הגעת לגבורות. לברור קלות וחמורות. אך ענותך תרבני וקורא אני עליך שרים עצרו במילים וגומר מו' ה"ר יצחק ושרא לי מרי אם לא כתבתי לך לפי כבודך כי לא היה לי פנאי ועתה בקצר' אשיב הנרא' בעיני. כי יהודה פשע וחייב לשלם כי לא היה לו לפטור הערבים עד שהיה נודע לו על הבירור במצות שמעון ולוי דאפי' אדיוקני לא סמכינן. וכ"ש אכתב מזוייף ואדם מועד לעולם וכו'. ואע"ג דהערבים נדרו לשלשתן ושלישי עדיין לא פטר הערבים אפילו הכי חייב דבקל יכול לפשוע בממון ישראל נגד הגוים עע"ז כתוא מכמר וכולי. וכיון שישראל גורם לחבירו הפסד אעפ"י כן שמן הדין אין הערבים פטורים כיון שהשלישי לא פטרן א"ה חייב. דכל בידי גוים עע"ז ברי היזיק' אפי' לשלא מן הדין וראייה ממסור. וקל להבין ואע"פ שהוא לא צוה להחזיר הערבון. מ"מ אחרי שידע בדבר שהיה להם להחזיר הערבון על פי כתב של יעקב אביו וידע כמו כן שאביו שלח להם כתב להחזיר הערבון. אבעי ליה לאסוקי אדעתא שלא לפטור הערבים בכתב מזוייף כדי שלא יהו שמעון ולוי קרחים מזה ומזה. ואם בשעה שפטרו הערבים אז עדיין לא החזירו שמעון ולוי הערבון אז אין לו לשלם אלא מה שחוב היה שוה יותר מן הערבון אבל אם כבר הוחזר הערבון ואז פטרו הערבים. יש לו ליהודה לשלם כל החוב כפי מה שישומו אותו. ולא כל דמי החוב אלא אומדין כמה יהיה אדם נותן עבור החוב ואז ישלם ולא יותר. כדאמר פ"ק דמכות (דף ג) מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובת' ונמצאו זוממין וכו'. עד אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובת' של זו אם נתארמלה או נתגרשה ואם מתה ירשנה בעלה וקתני נמי סיפא כי האי גוונא מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנן מכאן ועד שלשים יום. והוא אומר מכאן ועד י' שנים אומדין כמה אדם רוצה ליתן שיהו בידו אלף זוז וכו'. אלמא אמדינן הכי נמי אמדינן ומשלם יהודה כל שויו של החוב אע"פ שגם אביו פטר הערבים הרי תחילה התנה אביו להיות פטור אפילו מפשיעה וכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי לשתלם מהאי כיון דהאי כוליה היזיקא עבד. והאי כוליה היזיקא עבד והלכה כרבי נתן בפרק הפרה (דף נג) גבי שור שדחף חבירו לבור. דרבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא וליכא למימר דרבי נתן לא אמ' אלא גבי בור משו' טעמא דאנא תוראי בבירך אשכחיתי' ומאי דלית ליה להשתלם מבעל השור משתלמנא מינך. כדאיתא בפ"ק דבבא קמא (דף י"ג). דהאי כדפרישנן התם דעל כרחך ההוא חילוקין דיחויא בעלמא הוא שהרי בפרק הפרה (דף נג) אמרינן אפילו בשור ושור. וכל היכא דליכא לאישתלומי מהאי וכולי א"נ להכי קאמר ההיא טעמא דאנא תוראי בבירך אשכחיתי' משלם הכל מה דלית ליה לאישתלומי מבעל השור. אבל היכא דכוליה היזיק' עבד בלאו ההוא טעמא אמרינן דכל היכא ליכא לאישתלומי וכולי כמו בשור ושור. והכא נמי בנדון זה כל חד וחד כוליה היזיק עבד דאיז' מהם שהיה פוטר את הערבים היה מקלקל החוב וברי היזיקא כתוא מכמר וכולי כדפירש לעיל: ואתה תעלה. מעלה מעלה: לשם ולתהלה: אתה וכל אשר לך. כנ' אהובך מאיר בר ברוך.
Q. B, C and D with the help of D's father, A, lent money to a Gentile on a pledge that was worth less than the amount of the loan. The Gentile, therefore, put up Gentile sureties for the entire loan. A, originally, agreed to negotiate with the Gentile on condition that he (A) be free from any responsibility should B, C and D sustain a loss through his intervention even though it be as a result of his wilful neglect. Subsequently, A wrote to B and C to return the pledge, and the latter did so. Meanwhile, one of the sureties showed A and D a letter signed by B and C instructing them to release the sureties. Thereupon, they released the sureties. B and C claim that the letter was forged and demand their money from D.
A. D had no right to release the sureties until he was absolutely certain of B's and C's instructions. He was not to rely on a letter nor on any signature. Although the sureties were still legally responsible for the payment of the debt until released by B and C, D's release afforded the Gentiles an excuse to evade payment. Since A cannot be held responsible, D must make good B's and C's losses, the amount of which is to be evaluated by the court (not the face value of the loan since it was a bad debt and not worth its face value). If, however, B and C returned the pledge to the Gentile after the release of the sureties by D, though they had no knowledge of such release, the loss of the pledge is to be borne by them pro rata. Any additional loss, over and above the pledge, is to be borne by D alone.
SOURCES: Cr. 7; Pr. 93; L. 314; Tesh. Maim. to Nezikin, 12.