רלב. ואשר שאל אדוני על מי שהלך בעלה למדה"י ולותה ואכלה ובא אח"כ ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך אין אני כדאי וספון להכריע דברי התוס' ודעתם שפי' ההוא דפ' בתרא דכתו' (ק"ז ע"א) מי שהלך למדה"י וכו' ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי כגון שאמר לא אפרע מה שלותה שאלו לא הלוה לה היתה מצמצמת ומתפרנסת בדוחק ממעשה ידיה אע"ג דלא ספקא ואם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו ואם לותה לאחר שפסקו ב"ד חייב הבעל לפרוע וההיא דממאנת דאין לה מזונות (שם ע"ב) דמוקי לה התם בלותה ואכלה ומשמע הא אתתא אחריתא חייב לפרוע מה שלותה כשפסקו לה ב"ד [מיירי] ותמהני לדבריהם מה יפרשו מהשניי' אין לה מזונות (שם ק' ע"ב) דהתם ליכא למימר דפסקו לה ב"ד דהשתא בעמוד והוצא קאי מזונות מפסקי פסקי לה אע"כ לותה קודם שפסקו ומשמע הא אשה אחרת יש לה בכה"ג וכן פרש"י גבי פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים (שם ק"ז ע"ב) במי שהלך למדה"י ועמד אחר ופרנס את אשתו והא דקתני אם אמר צאו מעשה ידיך במזונותיך רשאי מצינו לפרש מכאן ולהבא אבל אם לותה קודם שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך חייב לפרוע ואם קדמו ב"ד ופסקו לה מזונות קודם שאמר לה צאי מה שפסקו פסקו ותו לא מצי למימר לה כיון דלא ספקה מיהו י"ל דלא תקשי לפי' התוס' משנייה דאין לה מזונות כלל קאמר דלא פסקינן לה ולא אצטריך למתני דפשיטא הוא דלא פסקי' כיון דבעמוד והוצא קיימא אלא תני לה בהדי ממאנת ואילונית משום מילי אחריני דמתני התם. וכאשר פי' לעיל בשיטת רש"י ההוא דאם אמר לה צאי כן דקדקתי במיימוני (פי"ט מאישות הי"ט וכ') ותפס לו שיטת רש"י. מיהו בירושלמי (פ' ב' דייני גזירות ה"א) משמע כדברי התוס' דגרסי' התם מי שבא ממדה"י ואשתו תובעת מזונות ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך שומעין לו [משמע מעיקרא] ויש ליישב שיטת רש"י דאמר צאי מעשה ידיך במזונותיך מכאן ואילך. אמנם לפי דברי התוס' יש לדקדק אי קיי"ל דמזונות דאו' אז לא הי' רשאי לומר צאי בדלא ספקא בכה"ג אפי' בלותה ואכלה דלפי הירושלמי הכי משמע דלמ"ד מזונות דאו' אפי' בלא [פיסוק] ב"ד אינו רשאי לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך היכא דלא ספקא ואם לותה ואכלה חייב לפרוע ולכאורה משמע דהלכתא דמזונות דאו' ואע"ג דתניא פ' נערה (כתובות מ"ז ע"ב) תקינומזונות תחת מעשה ידיה אלמא דמזונות דרבנן נראה דהלכתא כאידך ברייתא דכלהו ס"ל מזונות דאו' ת"ק [ור"א] בן יעקב דמשנתו קב ונקי ס"ל נמי דמזונות דאו' כדמסיק במכלתא (פ' משפטים ג') מזונות מניין אמרת ק"ו ומה דברים שאין בהם קיום נפש כך דברים שיש בהם קיום נפש על אחת כמה וכמה והשתא כלהו תנאי ס"ל מזונות דאו' [לבר] תנא דברייתא דתקנו להו מזונות תחת מעשה ידיה [ולרב] הונא דהלכתא כותי' המגיה בברייתא בפ' אע"פ (כתובות נ"ח ע"ב) ואמר תני מעשה [ידיה] תחת [מזונותיה] דלדידי' [אפי'] תנא דההיא ברייתא מצי סבר מזונות [דאו' והא דאמר תקינו רבנן י"ל סבר כי הדר תקינו רבנן מעשה ידיה לבעל במקום מזונות שהוא חייב לה מדאו' תקנו כך שיהא] המזונות עיקר דידה עדיפא מידו ולא רצו לתקן להפך. וע"כ צריך לפרש כן דמנ"ל לתלמוד אדלר"ה מזוני מדרבנן כיון דמגיה הברייתא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ולא אשכחן שום תנא בעלמא דלימא דמזונות דרבנן אע"כ יש לפרש כדפי' וכן מצאתי שפסק המיימוני (פי"ב מה' אישות ה"ב) דמזונות מיני' דידי' דאו' ומיתמי דרבנן. מורי דרכי לפניך הוכחתי והטוב בעיני עשה ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
Q. While A was absent in a foreign country, his wife borrowed money for her sustenance. Upon his return, A refused to pay his wife's debts claiming that she could have supported herself by her work. A. Biblical law requires that a husband must provide his wife's sustenance; therefore, A must pay whatever his wife borrowed for her sustenance. SOURCES: Pr. 232; L. 383. Cf. P. 11; Mord. Ket. 273.
רלב. ואשר שאל אדוני על מי שהלך בעלה למדה"י ולותה ואכלה ובא אח"כ ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך אין אני כדאי וספון להכריע דברי התוס' ודעתם שפי' ההוא דפ' בתרא דכתו' (ק"ז ע"א) מי שהלך למדה"י וכו' ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי כגון שאמר לא אפרע מה שלותה שאלו לא הלוה לה היתה מצמצמת ומתפרנסת בדוחק ממעשה ידיה אע"ג דלא ספקא ואם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו ואם לותה לאחר שפסקו ב"ד חייב הבעל לפרוע וההיא דממאנת דאין לה מזונות (שם ע"ב) דמוקי לה התם בלותה ואכלה ומשמע הא אתתא אחריתא חייב לפרוע מה שלותה כשפסקו לה ב"ד [מיירי] ותמהני לדבריהם מה יפרשו מהשניי' אין לה מזונות (שם ק' ע"ב) דהתם ליכא למימר דפסקו לה ב"ד דהשתא בעמוד והוצא קאי מזונות מפסקי פסקי לה אע"כ לותה קודם שפסקו ומשמע הא אשה אחרת יש לה בכה"ג וכן פרש"י גבי פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים (שם ק"ז ע"ב) במי שהלך למדה"י ועמד אחר ופרנס את אשתו והא דקתני אם אמר צאו מעשה ידיך במזונותיך רשאי מצינו לפרש מכאן ולהבא אבל אם לותה קודם שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך חייב לפרוע ואם קדמו ב"ד ופסקו לה מזונות קודם שאמר לה צאי מה שפסקו פסקו ותו לא מצי למימר לה כיון דלא ספקה מיהו י"ל דלא תקשי לפי' התוס' משנייה דאין לה מזונות כלל קאמר דלא פסקינן לה ולא אצטריך למתני דפשיטא הוא דלא פסקי' כיון דבעמוד והוצא קיימא אלא תני לה בהדי ממאנת ואילונית משום מילי אחריני דמתני התם. וכאשר פי' לעיל בשיטת רש"י ההוא דאם אמר לה צאי כן דקדקתי במיימוני (פי"ט מאישות הי"ט וכ') ותפס לו שיטת רש"י. מיהו בירושלמי (פ' ב' דייני גזירות ה"א) משמע כדברי התוס' דגרסי' התם מי שבא ממדה"י ואשתו תובעת מזונות ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך שומעין לו [משמע מעיקרא] ויש ליישב שיטת רש"י דאמר צאי מעשה ידיך במזונותיך מכאן ואילך. אמנם לפי דברי התוס' יש לדקדק אי קיי"ל דמזונות דאו' אז לא הי' רשאי לומר צאי בדלא ספקא בכה"ג אפי' בלותה ואכלה דלפי הירושלמי הכי משמע דלמ"ד מזונות דאו' אפי' בלא [פיסוק] ב"ד אינו רשאי לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך היכא דלא ספקא ואם לותה ואכלה חייב לפרוע ולכאורה משמע דהלכתא דמזונות דאו' ואע"ג דתניא פ' נערה (כתובות מ"ז ע"ב) תקינומזונות תחת מעשה ידיה אלמא דמזונות דרבנן נראה דהלכתא כאידך ברייתא דכלהו ס"ל מזונות דאו' ת"ק [ור"א] בן יעקב דמשנתו קב ונקי ס"ל נמי דמזונות דאו' כדמסיק במכלתא (פ' משפטים ג') מזונות מניין אמרת ק"ו ומה דברים שאין בהם קיום נפש כך דברים שיש בהם קיום נפש על אחת כמה וכמה והשתא כלהו תנאי ס"ל מזונות דאו' [לבר] תנא דברייתא דתקנו להו מזונות תחת מעשה ידיה [ולרב] הונא דהלכתא כותי' המגיה בברייתא בפ' אע"פ (כתובות נ"ח ע"ב) ואמר תני מעשה [ידיה] תחת [מזונותיה] דלדידי' [אפי'] תנא דההיא ברייתא מצי סבר מזונות [דאו' והא דאמר תקינו רבנן י"ל סבר כי הדר תקינו רבנן מעשה ידיה לבעל במקום מזונות שהוא חייב לה מדאו' תקנו כך שיהא] המזונות עיקר דידה עדיפא מידו ולא רצו לתקן להפך. וע"כ צריך לפרש כן דמנ"ל לתלמוד אדלר"ה מזוני מדרבנן כיון דמגיה הברייתא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ולא אשכחן שום תנא בעלמא דלימא דמזונות דרבנן אע"כ יש לפרש כדפי' וכן מצאתי שפסק המיימוני (פי"ב מה' אישות ה"ב) דמזונות מיני' דידי' דאו' ומיתמי דרבנן. מורי דרכי לפניך הוכחתי והטוב בעיני עשה ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.
Q. While A was absent in a foreign country, his wife borrowed money for her sustenance. Upon his return, A refused to pay his wife's debts claiming that she could have supported herself by her work.
A. Biblical law requires that a husband must provide his wife's sustenance; therefore, A must pay whatever his wife borrowed for her sustenance.
SOURCES: Pr. 232; L. 383. Cf. P. 11; Mord. Ket. 273.