קו. אלוף מסובל ולעלמי לא יתחבל מהר"ר אליקים הכהן. ששאלת עבור דברים הכתוב מעבר עבור מס של אותם מ' ליטר' עניני מס אינם תלוי' לא בסברא ולא בגמרא אך [כפי] מנהג המדינה וזה חזיתי ואספרה זה נוהג בכל הקהילות שעברתי כמדומה אני שכל יחיד המדיין עם קהלו עבור עניני מסים שהקהל גובי' המס תחלה ואח"כ אם הוא חפץ ירדו עמו לדין אם נטלו ממנו שלא כדת יחייבו הדיינים להחזיר והקהל רוצי' להיות מוחזקי' ותפושי' ונתבעי' ולא תובעי' ואפי' היכא דלא תפשו עדיין מחזיקי' עצמם בחזקת תפוסי' לענין זה דהמוציא מהן עליו הראייה. ואם הדין הוא כך שיש עסק שבועה ביניהם הרשות ביד הקהל לשבע או להפכה על שכנגדם כי כל שעה ידם על העליונה. ומקדם הייתי סבור דמלתא בלא טעם הוא מהלכות מדינה שנהגו מאליהן שלא ללמד מאותו מנהג בעיר חדשה דאכתי לית להו מנהג. והנה נתתי לבי ודקדקתי כי מנהג תורה הוא ויש לו על מה שיסמוך פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"ג ע"ב) א"ל רב פפא [לרבא] חזי מר [הני רבנן] דיהבי זוזי אכרגי [דאינשי] ומשתעבדי בהו כו' עד אמר רב ששת מוהרקייהו דהני [בטפסא] דמלכא מנח אלמא חשוב המלך כמוחזק במס של כל או"א וכל היכא דאיכא שום ספיקא ושום טענה ליחיד שאינה ברורה לפטור ממס אז אמרי' דינא דמלכותא דינא ומוהרקייהו בטפסא דמלכא מנח עד שיברר שהוא פטור. ועוד סברה גדולה היא שאם לא היינו אומרי' כן א"כ כל או"א יאמר לקהל אני פטור מן דין או פרעתי מם שלי ואם תרצו להוציא ממני אשבע שפרעתי או תשבעו אתם וקודם שהי' כל א' מן הקהל נשבע בשביל דבר מועט המגיע לחלקו היו מוחלי' לו ונמצאו הקהל [מפסידי'] ובכמה דוכתי אשכחן דחשו רבנן טובא להפסד דרבים דהא מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו (ב"ב ק' ע"א) כגון מי שהיתה דרך רה"ר עוברת בתוך שדהו ונטלה ונתן להם מן הצד (ב"ב צ"ט ע"ב) וכיו"ב וטעמא משום דכל היכא דאיכא טענה כל דהו לרבים חשיבי כמוחזקי' דאל"כ לא הי' להם תקנה לרבים שכל א' יעשה עולה ויחשוב בלבו מי יתבעני לדין מאן פייס ומאן שביק קידרה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא לכן יש לנו [להחשיב] כמוחזקי' לבד מהיכא דידוע שאין הדין עמהם דמשום דרבים נינהו אין להעביר הדרך על שום אדם אטו רבים גזלנים נינהו. סוף דבר כך הוא הדין כל מה שיש לו לאדם חייב לתת ממנו מס אם לא דבר שאין בו שום פקפוק שהוא פטור אבל דבר שהוא ספק והקהל חלוקי' עליו [ואומרי'] שהוא חייב יש לו לתן ושוב ירד עמהם לדין דאפי' שערי דכדא משתעבדי לכרגא והרוצה להיות פטור יביא ראי' ויפטר ואם יש מנג בקהילה או בעיר שנגררים אחריה ילכו אחרי המנהג כדאי' בר"פ הפועלים (בבא מציעא פ"ג ע"ב) ולחזי מהיכא קא אתו כו' ושלום מאיר בר' ברוך ז"ל ה"ה.
Q. A claims that his assets, equal to forty marks, for which the community demands a tax, are not taxable. A. The decisions on questions of taxation are dependent more on custom than on talmudic law. The following rule is generally accepted by the communities: In any tax dispute between an individual and the community, the latter first collects the tax and then goes to court. Therefore, even before the tax is collected, the community is considered to be in possession of the tax-money, and the burden of proof falls upon the individual. This is not only an accepted custom, but also good talmudic law, and is operative even in a new community where there are no established customs. But if the community in question has a different custom, that custom prevails, though it be at variance with talmudic law. This Responsum is addressed to R. Eliakim ha-Kohen. SOURCES: Pr. 106; Mord. B. B. 522; cf. also Cr. 49; Pr. 708, 915; L. 371; Am II, 130. Agudah B.M. 108; Moses Minz, Responsa 72; Terumat Hadeshen 341.
קו. אלוף מסובל ולעלמי לא יתחבל מהר"ר אליקים הכהן. ששאלת עבור דברים הכתוב מעבר עבור מס של אותם מ' ליטר' עניני מס אינם תלוי' לא בסברא ולא בגמרא אך [כפי] מנהג המדינה וזה חזיתי ואספרה זה נוהג בכל הקהילות שעברתי כמדומה אני שכל יחיד המדיין עם קהלו עבור עניני מסים שהקהל גובי' המס תחלה ואח"כ אם הוא חפץ ירדו עמו לדין אם נטלו ממנו שלא כדת יחייבו הדיינים להחזיר והקהל רוצי' להיות מוחזקי' ותפושי' ונתבעי' ולא תובעי' ואפי' היכא דלא תפשו עדיין מחזיקי' עצמם בחזקת תפוסי' לענין זה דהמוציא מהן עליו הראייה. ואם הדין הוא כך שיש עסק שבועה ביניהם הרשות ביד הקהל לשבע או להפכה על שכנגדם כי כל שעה ידם על העליונה. ומקדם הייתי סבור דמלתא בלא טעם הוא מהלכות מדינה שנהגו מאליהן שלא ללמד מאותו מנהג בעיר חדשה דאכתי לית להו מנהג. והנה נתתי לבי ודקדקתי כי מנהג תורה הוא ויש לו על מה שיסמוך פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"ג ע"ב) א"ל רב פפא [לרבא] חזי מר [הני רבנן] דיהבי זוזי אכרגי [דאינשי] ומשתעבדי בהו כו' עד אמר רב ששת מוהרקייהו דהני [בטפסא] דמלכא מנח אלמא חשוב המלך כמוחזק במס של כל או"א וכל היכא דאיכא שום ספיקא ושום טענה ליחיד שאינה ברורה לפטור ממס אז אמרי' דינא דמלכותא דינא ומוהרקייהו בטפסא דמלכא מנח עד שיברר שהוא פטור. ועוד סברה גדולה היא שאם לא היינו אומרי' כן א"כ כל או"א יאמר לקהל אני פטור מן דין או פרעתי מם שלי ואם תרצו להוציא ממני אשבע שפרעתי או תשבעו אתם וקודם שהי' כל א' מן הקהל נשבע בשביל דבר מועט המגיע לחלקו היו מוחלי' לו ונמצאו הקהל [מפסידי'] ובכמה דוכתי אשכחן דחשו רבנן טובא להפסד דרבים דהא מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו (ב"ב ק' ע"א) כגון מי שהיתה דרך רה"ר עוברת בתוך שדהו ונטלה ונתן להם מן הצד (ב"ב צ"ט ע"ב) וכיו"ב וטעמא משום דכל היכא דאיכא טענה כל דהו לרבים חשיבי כמוחזקי' דאל"כ לא הי' להם תקנה לרבים שכל א' יעשה עולה ויחשוב בלבו מי יתבעני לדין מאן פייס ומאן שביק קידרה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא לכן יש לנו [להחשיב] כמוחזקי' לבד מהיכא דידוע שאין הדין עמהם דמשום דרבים נינהו אין להעביר הדרך על שום אדם אטו רבים גזלנים נינהו. סוף דבר כך הוא הדין כל מה שיש לו לאדם חייב לתת ממנו מס אם לא דבר שאין בו שום פקפוק שהוא פטור אבל דבר שהוא ספק והקהל חלוקי' עליו [ואומרי'] שהוא חייב יש לו לתן ושוב ירד עמהם לדין דאפי' שערי דכדא משתעבדי לכרגא והרוצה להיות פטור יביא ראי' ויפטר ואם יש מנג בקהילה או בעיר שנגררים אחריה ילכו אחרי המנהג כדאי' בר"פ הפועלים (בבא מציעא פ"ג ע"ב) ולחזי מהיכא קא אתו כו' ושלום מאיר בר' ברוך ז"ל ה"ה.
Q. A claims that his assets, equal to forty marks, for which the community demands a tax, are not taxable.
A. The decisions on questions of taxation are dependent more on custom than on talmudic law. The following rule is generally accepted by the communities: In any tax dispute between an individual and the community, the latter first collects the tax and then goes to court. Therefore, even before the tax is collected, the community is considered to be in possession of the tax-money, and the burden of proof falls upon the individual. This is not only an accepted custom, but also good talmudic law, and is operative even in a new community where there are no established customs. But if the community in question has a different custom, that custom prevails, though it be at variance with talmudic law.
This Responsum is addressed to R. Eliakim ha-Kohen.
SOURCES: Pr. 106; Mord. B. B. 522; cf. also Cr. 49; Pr. 708, 915; L. 371; Am II, 130. Agudah B.M. 108; Moses Minz, Responsa 72; Terumat Hadeshen 341.