אני איני כדי אמנם ענוותכם תרביני. ששאלתוני על היבם שדוחה את יבמתו מלייבם ומלחלוץ. ואומר שאינו יכול מפני עגמת נפש שעדין לא עברה שנתו ממיתת אחיו. אמרי נואש דברי היבם. ואין להם על מי ועל מה שיסמכו. שהרי לא תלו חכמים הדבר לא בשנה ולא בשנתיים. אלא בג' חדשים. דתנן היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהיו לה ג' חדשים. ומשם ואילך אם לא רצה היבם לחלוץ או ליבם כופין אותו במילי או בשוטי' דתנן מצוה בגדול ליבם וכו' עד לא רצו חוזרין אצל גדול ואומרי' לו עליך מצוה או חלוץ או יבם ומפרש בגמרא חוזרין אצל גדול למכפייה וכל היכא דאיכא לשון כפייה פירש ר"י אפילו בשוטים דאי במילי לחוד הא קיימא לן בסוף פר' המדיר (כתובות דף עז) דבדברים לא יוסר עבד. ועוד אי במילי מאי פריך בפרק אע"פי (דף סג) בשמעתתא דמורדת והאמר רב האומר איני זן וכו' לישני הא דקתני במתניתין מוסיפין היינו היכא דכפינן ליה במילי לא חשש אז ודאי מוסיפין על כתובתה. אלא שמע מינה דכל היכא דאיכא כפייה בשוטים הוא. ועוד מצות עשה היא לגבי יבם או לחלוץ או לייבם ובה קתני בפרק החולץ (יבמות דף לט) עליך מצוה או חלוץ או ייבם. מאי שנא משאר מצות אם אומרין לו עשה סוכה ואינו עושה. או אומרים לו עשה לולב ואינו עושה כדאמרינן בפרק הזרוע (חולין דף קלג) במה דברים אמורים במצות לא תעשה. אבל במצות עשה כגון לולב או סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. כל שכן הכא דעובר על מצות עשה שהוא רעבין לשמים ובין לבריות. דכפינן ליה במילי ובשוטים ובגוים ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך. וטוב בעיני שיטעוהו בכל מה שיוכלו להטעותו כי שמא יהיה טורח גדול לכופו בשוט פן יבא לידי מכשול או שמא יברח. על כן אם יוכלו להטעותו שתמחול לו בל ממון שיש בידו מממון אחיו ואפילו בקניין ומוסר מודעא מקודם. סוף דבר אם תוכלו להטעותו בממון עשו. ואחר שתחלוץ תגבו ממנו הממון. דכיון דניתן רשות להכותו כל שכן שיש לנו רשות להפקיע ממנו ממון מה שאין נותנים לו כדי לקיים המצוה דהפקר בית דין הפקר במגדר מילתא כדי לעשות סייג. כל שכן היכא שעובר על דברי תורה דמטעינן ליה בכל מידי דמצינן לאטעויי. והדר מגבינן מיניה. והמלמדים אותו לדחות יבמתו ולעגנה חוטאים ולא להם. ועוברים בלפני עור וגומר. דשהויי מצוה לא משהינן דתלה בקטן עד שיגדיל אין שומעין לו דאפילו למאן דאמר ביאת קטן עדיפא לא נטרינן לומ' דילמא גדיל ומייבם דשהויי מצוה לא משהינן. כל שכן שהוא דוחה אותה באמרי נואש בולא כלום דשהויי מצוה לא משהינן וכופין אותו כדפרישית אי לא מצו לאטעויי במידי. ושלום מאיר בר ברוך:
Q. A refuses to marry or give halitzah to his brother's childless widow claiming that, because a year has not yet passed since his brother's death, his deep sorrow prevents him from either marrying her or giving her halitzah. A. A's temporizing is baseless and useless. Our sages have decreed that three months, and not a year or two, after a person died leaving no children, his brother must either marry the widow or give her halitzah. Therefore, no temporizing is permitted. A should be coerced, either by persuasion or by flagellation, into giving halitzah to the woman immediately. Let Gentiles belabor him till he agrees to do what he is told to do. I should prefer, however, that A be misled or deceived by offers of money till he voluntarily gives her halitzah. Thus the widow may officially forego her claim to her husband's money that is in A's possession, and even bind herself thereto by a kinyan. After the ceremony the widow would still be entitled to collect this money from A, for the court that has a right to inflict corporal punishment on A, has a right to confiscate his property if it be required by considerations of public welfare. I should prefer to practice deception on A rather than inflict flagellation, since the latter might involve great hardship, have very serious consequences, and even cause A to abscond. SOURCES: Cr. 244; Pr. 492; P. 10; Moses Minz, Responsa 10.
אני איני כדי אמנם ענוותכם תרביני. ששאלתוני על היבם שדוחה את יבמתו מלייבם ומלחלוץ. ואומר שאינו יכול מפני עגמת נפש שעדין לא עברה שנתו ממיתת אחיו. אמרי נואש דברי היבם. ואין להם על מי ועל מה שיסמכו. שהרי לא תלו חכמים הדבר לא בשנה ולא בשנתיים. אלא בג' חדשים. דתנן היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהיו לה ג' חדשים. ומשם ואילך אם לא רצה היבם לחלוץ או ליבם כופין אותו במילי או בשוטי' דתנן מצוה בגדול ליבם וכו' עד לא רצו חוזרין אצל גדול ואומרי' לו עליך מצוה או חלוץ או יבם ומפרש בגמרא חוזרין אצל גדול למכפייה וכל היכא דאיכא לשון כפייה פירש ר"י אפילו בשוטים דאי במילי לחוד הא קיימא לן בסוף פר' המדיר (כתובות דף עז) דבדברים לא יוסר עבד. ועוד אי במילי מאי פריך בפרק אע"פי (דף סג) בשמעתתא דמורדת והאמר רב האומר איני זן וכו' לישני הא דקתני במתניתין מוסיפין היינו היכא דכפינן ליה במילי לא חשש אז ודאי מוסיפין על כתובתה. אלא שמע מינה דכל היכא דאיכא כפייה בשוטים הוא. ועוד מצות עשה היא לגבי יבם או לחלוץ או לייבם ובה קתני בפרק החולץ (יבמות דף לט) עליך מצוה או חלוץ או ייבם. מאי שנא משאר מצות אם אומרין לו עשה סוכה ואינו עושה. או אומרים לו עשה לולב ואינו עושה כדאמרינן בפרק הזרוע (חולין דף קלג) במה דברים אמורים במצות לא תעשה. אבל במצות עשה כגון לולב או סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. כל שכן הכא דעובר על מצות עשה שהוא רעבין לשמים ובין לבריות. דכפינן ליה במילי ובשוטים ובגוים ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך. וטוב בעיני שיטעוהו בכל מה שיוכלו להטעותו כי שמא יהיה טורח גדול לכופו בשוט פן יבא לידי מכשול או שמא יברח. על כן אם יוכלו להטעותו שתמחול לו בל ממון שיש בידו מממון אחיו ואפילו בקניין ומוסר מודעא מקודם. סוף דבר אם תוכלו להטעותו בממון עשו. ואחר שתחלוץ תגבו ממנו הממון. דכיון דניתן רשות להכותו כל שכן שיש לנו רשות להפקיע ממנו ממון מה שאין נותנים לו כדי לקיים המצוה דהפקר בית דין הפקר במגדר מילתא כדי לעשות סייג. כל שכן היכא שעובר על דברי תורה דמטעינן ליה בכל מידי דמצינן לאטעויי. והדר מגבינן מיניה. והמלמדים אותו לדחות יבמתו ולעגנה חוטאים ולא להם. ועוברים בלפני עור וגומר. דשהויי מצוה לא משהינן דתלה בקטן עד שיגדיל אין שומעין לו דאפילו למאן דאמר ביאת קטן עדיפא לא נטרינן לומ' דילמא גדיל ומייבם דשהויי מצוה לא משהינן. כל שכן שהוא דוחה אותה באמרי נואש בולא כלום דשהויי מצוה לא משהינן וכופין אותו כדפרישית אי לא מצו לאטעויי במידי. ושלום מאיר בר ברוך:
Q. A refuses to marry or give halitzah to his brother's childless widow claiming that, because a year has not yet passed since his brother's death, his deep sorrow prevents him from either marrying her or giving her halitzah.
A. A's temporizing is baseless and useless. Our sages have decreed that three months, and not a year or two, after a person died leaving no children, his brother must either marry the widow or give her halitzah. Therefore, no temporizing is permitted. A should be coerced, either by persuasion or by flagellation, into giving halitzah to the woman immediately. Let Gentiles belabor him till he agrees to do what he is told to do. I should prefer, however, that A be misled or deceived by offers of money till he voluntarily gives her halitzah. Thus the widow may officially forego her claim to her husband's money that is in A's possession, and even bind herself thereto by a kinyan. After the ceremony the widow would still be entitled to collect this money from A, for the court that has a right to inflict corporal punishment on A, has a right to confiscate his property if it be required by considerations of public welfare. I should prefer to practice deception on A rather than inflict flagellation, since the latter might involve great hardship, have very serious consequences, and even cause A to abscond.
SOURCES: Cr. 244; Pr. 492; P. 10; Moses Minz, Responsa 10.