טרן טריין. מרן מוריין. בר אבהן ובר אוריין דכיפי תלו ליה ומרגליין. מרגליתיה לית ליה טימי נטרייה בריין. רמי דקלין וקיף וקושיין. גמיר וסביר בכל קריין ותנויין. מכל אבקת רוכל מקוטר גבור מזויין. סדיניה בקייטא וסרבליה בסיתוא מצויין. אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ומורי הר' אליעזר בכף שנייה יכריע המצויין. מימיך נאמנים ונוזלים מן המעיין. ולמה לך למי שיחור מימיו מי מערה סריחי וסריין. ברם מרנא סגי ענויין. סתם מי גיחון מפני המחמצן והנדיין. חצבי לנהרא כגני לייא וליאן. ואם הגפן עצרה תירושה אטדי יער איך יתנו פריים. גם כי התאנה חדלה מתקה מרנא די ליה כל דין גליין. כל קמחייא קמח וקמחא דקמחיה סולת מנופה בתליסר נפיין. ואני מה לפתוח ראשון והן בארץ שלו' אני בוטח לא ידענא לתרוצי סוגיא.
2
אמנם אין כל חדש כבר היה לעולמים ידיע לכל בריין ותפתח הארץ את פיה לפני מלאך השם. ואית לן קמן קריין. כן רבינו בדורו כמשה גזר עלי תלמידו להבין לפניו כנדון זה. לא יכפרני בשעת הדין. להאריך לא נפניתי מרוב טרודין. חוזר אני על כל צדדין וצידי צדדין. מטיבותיה דמרנא אב בית דין לא ידענו מה עלה בדעת ראובן דמאיזה כח הוא בא להוציא מיד שמעון את הקרקע שקנה בכסף ובחזקה מן הגויה. דאפילו לפי דבריו של ראובן שהוא חוזר על הקרקע תחלה לקנותו. והבטיחו שמעון שלא יקנהו והלך שמעון בעקיפין וקנהו מה שעשה שמעון עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות. ואם אמת היה כדברי ראובן שכך עשה לו שמעון שרי למקרייה עבריינא ורשע כדאמרינן פרק האומר בקדושין (דף נט) עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו נקרא רשע. מיהו בית דין לא מפקי ליה מיניה. וכל שכן השתא דשמעון כופר ואומר אדרבה אני הייתי מחזר עליו תחילה ואתם באתם עלי במרמה לבטל מקחי דחף הוא בלי פשע. ואין להשביע את שמעון שיהא כדבריו שלא ידע שהם חזרו עליו תחילה דכיון דאפילו אם הוא כדברי ראובן ולוי שהם חזרו עליו תחילה לא הוה מפקינן מיניה דשמעון כדפרישית. אם לא שייכא בה שבועת היסת אפילו ללישנא קמא דרב נחמן. ומה שטוענים ראובן ולוי שמסרה להם הגויה המפתחות. ומדדו ופתחו את תבנית הבית ומוצאיו ומובאיו ונעלו אף על גב דישראל מגוי קני קרקע בחזקה כדאיתא בבכורות. ונעילת דלת חזקה היא כמו שהוכיח ר"י מפרק הזורק בגיטין. הני מילי היכא דסמכה דעתיה. אבל הכא דאכתי לא פסקו ולא גמרו דמי הקנייה לא קנייה מידי דהוה אמדד ומשך במטלטלין ולא פסק דלא קנה בפרק המוכר הספינה (דף פד) דלא סמכה דעתייהו. וכל שכן אם אתרא דלא קני בכספא ולא בחזקה אלא בשטרא דהוה לראייה שלא יוכל המוכר לכפור דלא קנו בחזקה אפילו פסקו דמי הקנייה דישראללא קני ולא סמכה דעתיה עד דמטא שטרא לידיה כדאמרינן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נד) אלא אם כן פריש אם בעינא בכספא או בחזקה אקני. ומה שטען שהגויה הייתה חייבת לו מעות ומכח זה הוא בא מכח משכנתא משום דינא דבר מצרא אין בדבריו כלום דהא לא מקרי משכנתא אלא אם כן הלוה לה על הבית ודר בו. והוא לא מצי מסלק ליה במשכנתיה בכי האי גוונא הוא דאמרינן מאי משכנתיה דשכונה גביה. ונפקא מינה לדינא דבר מצרא כדמשמע באיזהו נשך (דף סח) אבל בכי האי גוונא שלא הלוה לה על הבית לא מקריא משכנתא. ועוד שלא דר בו. ועוד היתה יכולה לפורעו ולהסתלק מתי שתרצה ודאי אם הלוה לה על הבית ודר בו ולא הויא מצי מסלקא ליה בתוך שנה ואז בא שמעון וקנהו הוה מסלקינן לשמעון משום דינא דבר מצרא כיון דמשכנתא הוא ביד ראובן איהו הוה מצרן דידיה. אם לא היה לו לראובן קרקע סמוך לזה הקרקע של הגויה דלא דמי לזבן מגוי דלית בה משום דינא דבר מצרא. דהני מילי היכא דראובן היה לו קרקע סמוך לזה הקרקע של הגוי דמצי אמר ליה אריא אברחי ממצרך. אבל אם אין לראובן קרקע אצל זה הקרקע הממושכן לו דלא שייך למימר אריא אברחי ממצרך הוה מפקינן משמעון. וכן פירש ר"י בפרק איזהו נשך. ושלום מאיר בר ברוך:
Q. B bought from a Gentile woman a house bordering on A's property. B agreed that the woman could remain in the house till the month of Heshvan (October). A and C claim that they were negotiating to buy the house before B appeared on the scene; that A has a partnership in the house since the beams of his house project into the wall of the Gentile's house; that the Gentile owed money to A; that B promised them not to buy the house; that the arbitrators reported to A and C, B's statement to the effect that A and C need not be concerned, and could rely on his word as a Jew that he would not buy the house; that the Gentile gave A and C the keys to her house, and that they opened it, measured the size and noted the arrangement of the rooms, the exits, and the entrances, and locked it, before B bought the house. They, therefore, demand that B transfer the house to them. B avers that he never promised A and C not to buy the house; and that he had negotiated to buy the house long before they did. The Gentile woman claims that A inserted his beams into her wall illegally. A. A and C cannot force B to transfer the house to them, for the following reasons: a) B denies having promised A and C not to buy the house; b) if B did make such a promise to A and C, and then broke it he might be called Rasha (wicked) or Abaryana (renegade), but we can not force him to transfer the house to A and C; therefore, no useful purpose will be served by imposing an oath on B regarding such promise; c) although locking a house is considered a valid act of possession, and one may gain title to the property of a Gentile by taking possession thereof (Bechorot 13a), this rule applies only when such an act is accompanied by proper intention by both parties. However, before the two parties agree on the terms of the sale no such intention is possible; therefore, A's locking of the Gentile's house was of no consequence; d) the fact that the Gentile owed money to A does not vest in him the priority rights of an abutter, for, only a creditor who has a mortgage on a house, lives therein, and has a lease thereon so that he cannot be made to move before the year is up has the right of an abutter. Moreover, since A's property borders on that of the Gentile, B may assert: "I have driven away a lion from your neighborhood", and such assertion annuls the priority rights A could have claimed as an abutter, as a creditor, or as a partner; e) B's statement to the arbitrators constituted neither an oath nor a vow, but a mere assurance. Even if we agree with A, who has construed that statement to mean an oath, B may not be forced to transfer his house to A merely because he disregarded his oath. Thus A is not entitled to indemnity. Indeed, B should be fined for his sinful act (breaking his oath), but we do not have the authority to impose penalties. However, you, my teacher, and your community, if you find that a disgraceful breach of conduct was committed, you may impose a proper fine upon B, the money to go to charity. Finally, half of B's wall, upon which the ends of A's beams are resting, belongs to A; for, the presence of such beams is ample proof that the wall was held in partnership by the two neighbors.
טרן טריין. מרן מוריין. בר אבהן ובר אוריין דכיפי תלו ליה ומרגליין. מרגליתיה לית ליה טימי נטרייה בריין. רמי דקלין וקיף וקושיין. גמיר וסביר בכל קריין ותנויין. מכל אבקת רוכל מקוטר גבור מזויין. סדיניה בקייטא וסרבליה בסיתוא מצויין. אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ומורי הר' אליעזר בכף שנייה יכריע המצויין. מימיך נאמנים ונוזלים מן המעיין. ולמה לך למי שיחור מימיו מי מערה סריחי וסריין. ברם מרנא סגי ענויין. סתם מי גיחון מפני המחמצן והנדיין. חצבי לנהרא כגני לייא וליאן. ואם הגפן עצרה תירושה אטדי יער איך יתנו פריים. גם כי התאנה חדלה מתקה מרנא די ליה כל דין גליין. כל קמחייא קמח וקמחא דקמחיה סולת מנופה בתליסר נפיין. ואני מה לפתוח ראשון והן בארץ שלו' אני בוטח לא ידענא לתרוצי סוגיא.
אמנם אין כל חדש כבר היה לעולמים ידיע לכל בריין ותפתח הארץ את פיה לפני מלאך השם. ואית לן קמן קריין. כן רבינו בדורו כמשה גזר עלי תלמידו להבין לפניו כנדון זה. לא יכפרני בשעת הדין. להאריך לא נפניתי מרוב טרודין. חוזר אני על כל צדדין וצידי צדדין. מטיבותיה דמרנא אב בית דין לא ידענו מה עלה בדעת ראובן דמאיזה כח הוא בא להוציא מיד שמעון את הקרקע שקנה בכסף ובחזקה מן הגויה. דאפילו לפי דבריו של ראובן שהוא חוזר על הקרקע תחלה לקנותו. והבטיחו שמעון שלא יקנהו והלך שמעון בעקיפין וקנהו מה שעשה שמעון עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות. ואם אמת היה כדברי ראובן שכך עשה לו שמעון שרי למקרייה עבריינא ורשע כדאמרינן פרק האומר בקדושין (דף נט) עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו נקרא רשע. מיהו בית דין לא מפקי ליה מיניה. וכל שכן השתא דשמעון כופר ואומר אדרבה אני הייתי מחזר עליו תחילה ואתם באתם עלי במרמה לבטל מקחי דחף הוא בלי פשע. ואין להשביע את שמעון שיהא כדבריו שלא ידע שהם חזרו עליו תחילה דכיון דאפילו אם הוא כדברי ראובן ולוי שהם חזרו עליו תחילה לא הוה מפקינן מיניה דשמעון כדפרישית. אם לא שייכא בה שבועת היסת אפילו ללישנא קמא דרב נחמן. ומה שטוענים ראובן ולוי שמסרה להם הגויה המפתחות. ומדדו ופתחו את תבנית הבית ומוצאיו ומובאיו ונעלו אף על גב דישראל מגוי קני קרקע בחזקה כדאיתא בבכורות. ונעילת דלת חזקה היא כמו שהוכיח ר"י מפרק הזורק בגיטין. הני מילי היכא דסמכה דעתיה. אבל הכא דאכתי לא פסקו ולא גמרו דמי הקנייה לא קנייה מידי דהוה אמדד ומשך במטלטלין ולא פסק דלא קנה בפרק המוכר הספינה (דף פד) דלא סמכה דעתייהו. וכל שכן אם אתרא דלא קני בכספא ולא בחזקה אלא בשטרא דהוה לראייה שלא יוכל המוכר לכפור דלא קנו בחזקה אפילו פסקו דמי הקנייה דישראללא קני ולא סמכה דעתיה עד דמטא שטרא לידיה כדאמרינן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נד) אלא אם כן פריש אם בעינא בכספא או בחזקה אקני. ומה שטען שהגויה הייתה חייבת לו מעות ומכח זה הוא בא מכח משכנתא משום דינא דבר מצרא אין בדבריו כלום דהא לא מקרי משכנתא אלא אם כן הלוה לה על הבית ודר בו. והוא לא מצי מסלק ליה במשכנתיה בכי האי גוונא הוא דאמרינן מאי משכנתיה דשכונה גביה. ונפקא מינה לדינא דבר מצרא כדמשמע באיזהו נשך (דף סח) אבל בכי האי גוונא שלא הלוה לה על הבית לא מקריא משכנתא. ועוד שלא דר בו. ועוד היתה יכולה לפורעו ולהסתלק מתי שתרצה ודאי אם הלוה לה על הבית ודר בו ולא הויא מצי מסלקא ליה בתוך שנה ואז בא שמעון וקנהו הוה מסלקינן לשמעון משום דינא דבר מצרא כיון דמשכנתא הוא ביד ראובן איהו הוה מצרן דידיה. אם לא היה לו לראובן קרקע סמוך לזה הקרקע של הגויה דלא דמי לזבן מגוי דלית בה משום דינא דבר מצרא. דהני מילי היכא דראובן היה לו קרקע סמוך לזה הקרקע של הגוי דמצי אמר ליה אריא אברחי ממצרך. אבל אם אין לראובן קרקע אצל זה הקרקע הממושכן לו דלא שייך למימר אריא אברחי ממצרך הוה מפקינן משמעון. וכן פירש ר"י בפרק איזהו נשך. ושלום מאיר בר ברוך:
Q. B bought from a Gentile woman a house bordering on A's property. B agreed that the woman could remain in the house till the month of Heshvan (October). A and C claim that they were negotiating to buy the house before B appeared on the scene; that A has a partnership in the house since the beams of his house project into the wall of the Gentile's house; that the Gentile owed money to A; that B promised them not to buy the house; that the arbitrators reported to A and C, B's statement to the effect that A and C need not be concerned, and could rely on his word as a Jew that he would not buy the house; that the Gentile gave A and C the keys to her house, and that they opened it, measured the size and noted the arrangement of the rooms, the exits, and the entrances, and locked it, before B bought the house. They, therefore, demand that B transfer the house to them. B avers that he never promised A and C not to buy the house; and that he had negotiated to buy the house long before they did. The Gentile woman claims that A inserted his beams into her wall illegally.
A. A and C cannot force B to transfer the house to them, for the following reasons: a) B denies having promised A and C not to buy the house; b) if B did make such a promise to A and C, and then broke it he might be called Rasha (wicked) or Abaryana (renegade), but we can not force him to transfer the house to A and C; therefore, no useful purpose will be served by imposing an oath on B regarding such promise; c) although locking a house is considered a valid act of possession, and one may gain title to the property of a Gentile by taking possession thereof (Bechorot 13a), this rule applies only when such an act is accompanied by proper intention by both parties. However, before the two parties agree on the terms of the sale no such intention is possible; therefore, A's locking of the Gentile's house was of no consequence; d) the fact that the Gentile owed money to A does not vest in him the priority rights of an abutter, for, only a creditor who has a mortgage on a house, lives therein, and has a lease thereon so that he cannot be made to move before the year is up has the right of an abutter. Moreover, since A's property borders on that of the Gentile, B may assert: "I have driven away a lion from your neighborhood", and such assertion annuls the priority rights A could have claimed as an abutter, as a creditor, or as a partner; e) B's statement to the arbitrators constituted neither an oath nor a vow, but a mere assurance. Even if we agree with A, who has construed that statement to mean an oath, B may not be forced to transfer his house to A merely because he disregarded his oath. Thus A is not entitled to indemnity. Indeed, B should be fined for his sinful act (breaking his oath), but we do not have the authority to impose penalties. However, you, my teacher, and your community, if you find that a disgraceful breach of conduct was committed, you may impose a proper fine upon B, the money to go to charity. Finally, half of B's wall, upon which the ends of A's beams are resting, belongs to A; for, the presence of such beams is ample proof that the wall was held in partnership by the two neighbors.