אני איני כדי ששלחתם לי אלופי ומיודעי ברם כך דעתי נוטה אחרי ששמעון עשה על פי הקהל וטובי העיר שצוו לו למסור הערבונות למשדך וטוען ששניה' קבלו עליהם כל מה שיפסקו להם שאין לו לראובן על שמעון כלום. דאף על גב דראשי הקהל שבאותו הפרק לא היו בקיאים בדינין מכל מקום לא גריעי מג' רועי בקר דתנן בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד) נאמנין עלי שלשה רועי בקר וכו'. עד וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו כלאחר גמר דין ואפי' באתן לך. והכא נמי כיון דלא הדר ביה אפילו קבל עליו ג' רועי בקר כל שכן אלו ראשי הקהל וטובי העיר דדמו לערכאות שבסוריא שהמחום רבים עליהם. ואף הוא נתרצה לקבל עליו בכל אשר יפסקו לו דלא כל כמיניה לחזור בו. ובדין עשה שמעון שמסר הערבונות למשדך על פי טובי העיר. כי באותה שעה לא ידע אם טעו אם לאו. ומה שנעשה על פי בית דין עשה. ואם יאמר ראובן לא הנחנו דבר על ראשי הקהל. או יאמר לא צוך הקהל כן הרי לשמעון יש עד אחד שהוא כדבריו ועד אחד קם לפטור מן השבועה מקל וחומר כיון דקם לחייב שבועה כל שכן לפטור מן השבועה. ועוד יש בידינו ראיות הרבה דעד אחד קם לפטור מן השבועה ואין לנו להאריך בזה. ואפילו בלא עד אחד נמי נאמן השליש בלא שבועה בכי האי גוונא לומר עשיתי שלישותי ולא מעלתי ומסרתי הערבונות למי שהיה לי למסור בדין. ואף על גב דאין עכשיו שלישותו בידו נאמן בלא שבועה כדפסקו רבינו תם ורב האי ז"ל. ואפילו אם טעו הקהל ונודע שטעו בדין קודם שהוציא שמעון הערבונות מידו ואף על פי כן הלך שמעון ומסר הערבונות למשדך במצות הקהל דאין לו לראובן עליו כלום. אף על גב דנראה דהא דאמרינן נאמנין עלי ג' רועי בקר דאינו יכול לחזור בו היינו דוקא שלא נודע דטעו. אבל אם היה נודע דטעו היה נראה לי דיכול לחזור בו אפילו לאחר גמר דין דלא עדיף מפשרה דפשרה בלא קניין אפילו לאחר שהגידו הפשרה יכול לחזור. בו כיון דלא קנו מיניה. אף על גב דקביל עלייהו לפשרה ועשו פשרה. כל שכן הכא דקבלינהו עליהם לעשות לו דין ועשו פשרה דאדעתא דהכי לא קבלינהו דמצי למיהדר ביה. דכל דין של טעות אינו דין. ולא עדיף מפשרה. ואפילו הכי בנדון זה שהניחו על טובי העיר ועל ראשי הקהל מנהג הוא בכל מלכותינו שכל מה שאדם מקבל עליו בפני ראשי הקהל שנבררו מדעת הקהל שאינו יכול לחזור בו. וכן כתב רבינו תם בתשובתו דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן אפילו בדברים דלא שייכי לכל הקהל אלא ליחידים אם מתחילה קבלו עליהם אינן יכולין לחזור בהן וזה לשונו.
Q. A and C were negotiating a marriage. They deposited pledges with B. When a dispute arose between them, they brought their case before the worthies of the community who ordered B to deliver the pledges to C. This decision was later proven to be erroneous. Now A demands that B compensate him for the loss of his pledges. A. Since B claims that A and C had undertaken to abide by the decision of the community leaders, and that he merely obeyed such decision, he is free from obligation. Although these leaders were ignorant in the law, their decision was nevertheless binding since A and C had accepted them as judges. The leaders and worthies of a community, because they are generally accepted by the members of their community and are in the same category as the Syrian courts (Git. 23a), form an authoritative court. Should A deny B's claim (that he obeyed the order of the community leaders), B would be free from obligation since a witness supports his claim. Moreover, no oath is exacted from a trustee who claims to have carried out his commission. Even if the mistake of the court became known before B delivered the pledges to C, and B nevertheless obeyed the order of the court, he is free from obligation, for A and C originally agreed to abide by the decision of the community leaders; and the custom is widely accepted throughout our kingdom that whatever obligations a person assumes in the presence of the community leaders become binding and unretractable. The leaders of a community wield the same authority over the members of their community regarding matters for which they were elected, as the great scholars of each generation wield over all of Israel. SOURCES: Cr. 230; Tesh. Maim. to Shoftim, 10; Mordecai Hagadol, p. 298d; ibid. p. 349c. Cf. Moses Minz, Responsa 39.
2
על הקרקע שמערער ראובן על שמעון שהיא שלו. ושמעון משיב וכו'. עד אם על פי גזירה שגזרו הקהל רוצה להחזיק בה וכו'. אם על ידי טובי העיר נגזרה ולא עירער ראובן עליה כששמע אין בדברי ראובן ממש דהא אמרינן רשאין בני העיר להסיע על קיצתן שנעשית הקיצותא אדעתו או בלא מחאתו. וטובי העיר הוו כחבר עיר וכל כמינייהו. ואם על ידי פשרה נגזרה הגזירה לאו כל כמינייהו דכל פשרה לאפקועי ממונא לא הוו כחבר עיר עד כאן לשונו. וטעמא נראה לו דטובי העיר הוו בעירם כחבר עיר למה שהוזכרו כמה גדולי הדור בכל מקום. כמו שגדולי הדור הפקירן הפקר בכל מקום במגדר מילתא ותקנתא הכי נמי טובי העיר בעירם. דעליייהו סמכו כל בני העיר. וכל הנסמכים עליהם. וכמו חבר עיר דאמרינן פרק בני העיר (מגילה דף כז) בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה נותנין וכשהן באין מביאין אותה עמהן ומפרנסין בהן עניי עירן. במה דברים אמורים בשאין שם חבר עיר. אבל יש שם חבר עיר תנתן לחבר עיר. וטעמא הוי משום דבתרייהו גרירי בעל כרחן. הלכך מכל הני טעמי דפרישנא אין לו לראובן על שמעון כלום.
אני איני כדי ששלחתם לי אלופי ומיודעי ברם כך דעתי נוטה אחרי ששמעון עשה על פי הקהל וטובי העיר שצוו לו למסור הערבונות למשדך וטוען ששניה' קבלו עליהם כל מה שיפסקו להם שאין לו לראובן על שמעון כלום. דאף על גב דראשי הקהל שבאותו הפרק לא היו בקיאים בדינין מכל מקום לא גריעי מג' רועי בקר דתנן בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד) נאמנין עלי שלשה רועי בקר וכו'. עד וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו כלאחר גמר דין ואפי' באתן לך. והכא נמי כיון דלא הדר ביה אפילו קבל עליו ג' רועי בקר כל שכן אלו ראשי הקהל וטובי העיר דדמו לערכאות שבסוריא שהמחום רבים עליהם. ואף הוא נתרצה לקבל עליו בכל אשר יפסקו לו דלא כל כמיניה לחזור בו. ובדין עשה שמעון שמסר הערבונות למשדך על פי טובי העיר. כי באותה שעה לא ידע אם טעו אם לאו. ומה שנעשה על פי בית דין עשה. ואם יאמר ראובן לא הנחנו דבר על ראשי הקהל. או יאמר לא צוך הקהל כן הרי לשמעון יש עד אחד שהוא כדבריו ועד אחד קם לפטור מן השבועה מקל וחומר כיון דקם לחייב שבועה כל שכן לפטור מן השבועה. ועוד יש בידינו ראיות הרבה דעד אחד קם לפטור מן השבועה ואין לנו להאריך בזה. ואפילו בלא עד אחד נמי נאמן השליש בלא שבועה בכי האי גוונא לומר עשיתי שלישותי ולא מעלתי ומסרתי הערבונות למי שהיה לי למסור בדין. ואף על גב דאין עכשיו שלישותו בידו נאמן בלא שבועה כדפסקו רבינו תם ורב האי ז"ל. ואפילו אם טעו הקהל ונודע שטעו בדין קודם שהוציא שמעון הערבונות מידו ואף על פי כן הלך שמעון ומסר הערבונות למשדך במצות הקהל דאין לו לראובן עליו כלום. אף על גב דנראה דהא דאמרינן נאמנין עלי ג' רועי בקר דאינו יכול לחזור בו היינו דוקא שלא נודע דטעו. אבל אם היה נודע דטעו היה נראה לי דיכול לחזור בו אפילו לאחר גמר דין דלא עדיף מפשרה דפשרה בלא קניין אפילו לאחר שהגידו הפשרה יכול לחזור. בו כיון דלא קנו מיניה. אף על גב דקביל עלייהו לפשרה ועשו פשרה. כל שכן הכא דקבלינהו עליהם לעשות לו דין ועשו פשרה דאדעתא דהכי לא קבלינהו דמצי למיהדר ביה. דכל דין של טעות אינו דין. ולא עדיף מפשרה. ואפילו הכי בנדון זה שהניחו על טובי העיר ועל ראשי הקהל מנהג הוא בכל מלכותינו שכל מה שאדם מקבל עליו בפני ראשי הקהל שנבררו מדעת הקהל שאינו יכול לחזור בו. וכן כתב רבינו תם בתשובתו דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן אפילו בדברים דלא שייכי לכל הקהל אלא ליחידים אם מתחילה קבלו עליהם אינן יכולין לחזור בהן וזה לשונו.
Q. A and C were negotiating a marriage. They deposited pledges with B. When a dispute arose between them, they brought their case before the worthies of the community who ordered B to deliver the pledges to C. This decision was later proven to be erroneous. Now A demands that B compensate him for the loss of his pledges.
A. Since B claims that A and C had undertaken to abide by the decision of the community leaders, and that he merely obeyed such decision, he is free from obligation. Although these leaders were ignorant in the law, their decision was nevertheless binding since A and C had accepted them as judges. The leaders and worthies of a community, because they are generally accepted by the members of their community and are in the same category as the Syrian courts (Git. 23a), form an authoritative court. Should A deny B's claim (that he obeyed the order of the community leaders), B would be free from obligation since a witness supports his claim. Moreover, no oath is exacted from a trustee who claims to have carried out his commission. Even if the mistake of the court became known before B delivered the pledges to C, and B nevertheless obeyed the order of the court, he is free from obligation, for A and C originally agreed to abide by the decision of the community leaders; and the custom is widely accepted throughout our kingdom that whatever obligations a person assumes in the presence of the community leaders become binding and unretractable. The leaders of a community wield the same authority over the members of their community regarding matters for which they were elected, as the great scholars of each generation wield over all of Israel.
SOURCES: Cr. 230; Tesh. Maim. to Shoftim, 10; Mordecai Hagadol, p. 298d; ibid. p. 349c. Cf. Moses Minz, Responsa 39.
על הקרקע שמערער ראובן על שמעון שהיא שלו. ושמעון משיב וכו'. עד אם על פי גזירה שגזרו הקהל רוצה להחזיק בה וכו'. אם על ידי טובי העיר נגזרה ולא עירער ראובן עליה כששמע אין בדברי ראובן ממש דהא אמרינן רשאין בני העיר להסיע על קיצתן שנעשית הקיצותא אדעתו או בלא מחאתו. וטובי העיר הוו כחבר עיר וכל כמינייהו. ואם על ידי פשרה נגזרה הגזירה לאו כל כמינייהו דכל פשרה לאפקועי ממונא לא הוו כחבר עיר עד כאן לשונו. וטעמא נראה לו דטובי העיר הוו בעירם כחבר עיר למה שהוזכרו כמה גדולי הדור בכל מקום. כמו שגדולי הדור הפקירן הפקר בכל מקום במגדר מילתא ותקנתא הכי נמי טובי העיר בעירם. דעליייהו סמכו כל בני העיר. וכל הנסמכים עליהם. וכמו חבר עיר דאמרינן פרק בני העיר (מגילה דף כז) בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה נותנין וכשהן באין מביאין אותה עמהן ומפרנסין בהן עניי עירן. במה דברים אמורים בשאין שם חבר עיר. אבל יש שם חבר עיר תנתן לחבר עיר. וטעמא הוי משום דבתרייהו גרירי בעל כרחן. הלכך מכל הני טעמי דפרישנא אין לו לראובן על שמעון כלום.