אשת ראובן קבלה עליה חרם. במעמד אנשי העיר וכתבו שטר ועליו עדים ועברה פעמים ושלש ועתה אנו מסופקים מה שאמרו חכמינו עוברת על דת להפסידה כתובתה. אם התראה בשעה שעברה על החרם בעי. כמו דיני נפשות דמצי אמרה אשתלי לי. ונראה לנו דלא דמי דמה שעוברת היינו שמאכילתו דבר שאינו מעושר' צריכה התראה אפילו אם כן היא צריכה התראה בשעת מעשה לפי שיכולה לומר שכחתי ולא ידעתי שהפסדתי כתובתי עבור זה. אבל כגון זו שבשעת קבלת החרם התרו בה תדעי בבירור אם תעברי על החרם שתפטרי כתובתיך. א"כ ידעה ומחלה אם תעבור. ומאחר שקבלה עליה ולא אתניא אם לא אשכח הדין כמו שלמדתנו בכל דבר הרגיל דהוה ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה. ועוד תודיע אם יגרש אותה בעלה דאמר בפרק המדיר (כתובות דף עב) אין אדם דר עם נחש בכפיפה מאחר שרגילה בכך. וגם בעיא היא בפרק ארוסה (סוטה דף כה) אם רצה הבעל לקיימה אי מצי לקיימה אי לא. אבל הא פשיטא ליה שהנשים שעברו על דת ואיבדו כתובתן שמגרש אותן בעל כרחן אם ירצה. האלפס פסק דכופין אותו להוציא אם רגילה בכך. וגם בירושלמ' יש כופין. כתובתה אלף זוז נוטלת בלאותיה ויוצאה בע"כ משמע. וגם בתשובת רבינו תם יש. שבפעם ראשון אין כופין אותה אפילו עובדת ע"ז משמע אין כופין. אבל אם רצה מגרש בע"כ.
Q. A's wife bound herself by a ban in the presence of the people of the town, not to do a certain thing. The terms of the ban were written down, and all the townfolk signed the document. Subsequently she transgressed the ban several times, as attested to by witnesses. A transgressing woman, if properly forwarned, loses the right to her ketubah. We are doubtful, however, whether A's wife had to be properly forewarned before losing her right to the ketubah. We are inclined to believe that no such forewarning was necessary since she was warned at the time the ban was pronounced that she would lose the right to her ketubah should she transgress the ban, and she agreed thereto without inserting any qualifying conditions. Does A's wife lose the right to her ketubah? Furthermore, is A permitted to divorce her against her will?
2
וזו תשובתו
3
נראה לי דבר פשוט דאפילו אם תמצי לומר בעוברת על דת צריכה התראה. סגי שיתרו בה פעם אחת אם עברה אחר כך על ההתראה אפילו לא התרו בה בשעת מעשה תצא בלא כתובה דא"לתה נמצא' מכשלת לבעל דכי אתרו בה ודאי תאמר לא אעשה עוד כדי שלא תפסיד כתובתה. ותחזור אח"כ לקלקולה ותכשילנו וכי יטרח הכפל להסריח עדים על כל קלקול וקלקול. ואפילו כשיעמיד עדים לא יכול לה כי בפני עדים תאמ' אשתליין לא אעשה עוד וא"חכ תחזור לקלקולה. ועוד ראייה הרי דברים ק"ו דהא אף על גב דפשיטא לן דאין משקין אותה בלא קנוי והתראה אפילו הכי מספקא לן אי בעי קנוי והתראה להפסידה כתובתה. א"כ קנוי והתראה שלא בשעת הקלקול דפשיטא לן כמו שמוכיחות ההלכות וההיא שמעתא גופה מוכח' הכי דקאמר מקנין לארוסה להשקותה כל שכן דחשיב קנוי והתראה להפסידה אף על גב דבעי התראה. ועוד ראייה דמייתי התם ואילו שב"ד מקנין להן וכו'. עד ולא להשקותה אלא להפסידה כתובתה. אלמא דקנוי וסתירה דלהפסידה כתובתה הוא. דומיא דקנוי דלהשקותה. וכן משמע מלשון רבינו משה אבן מיימון ז"ל. ולעניין לגרשה הרשות בידו עכ"ל. הארכתם עלי דבריכם ביותר. ומי יפנה להשיב על כל הדברים האלה. ובקצרה אשיב את הנראה בעיניי. אם ראובן היה ציית דינא. ואעפ"כ הלשין אותו שמעון לשר. ומתוך כך הוצרך בע"כ ליתן ליט' לשופט וכו'. כמו שכתבתם ששמעון מודה שהלשין אותו וצוה לעכב את שלו עד שיעשה לו דין לא היה לו לעשות אלא בפני הקהל וב"ד. אבל מעצמן לא. דהא אמר עביד איניש דינא לנפשיה הני מילי בחפץ מבורר שהוא שלו אם ראובן היה מחזיק בחפץ של שמעון. שמעון היה יכול ליקח אותו חפץ המבורר. לעשות דין לעצמו כיון שאותו חפץ עצמו הוא שלו. וכן מוכחת כל ההלכה בריש פרק המניח (בבא קמא דף כז). אבל מי שחייב לחבירו ואינו פורעו הא תנן בפרק קמא המקבל (דף קיג) לא ימשכננו ואפילו שליח ב"ד. אמר שמואל דמנתח נתוחי אבל לביתו לא קאזיל א"כ אם יש עדים כמה הפסיד ראובן בזה יש לו לשמעון לשלם. ואם אין עדים והוא טוען איני יודע אם הפסדת כלים בזה ישבע שמעון שאינו יודע אם הפסיד כלום בזה ויפטר. ועל הב' ליט' שתובעו ראובן על הליט' שאומר ראובן שפרע לשופט עבורו. נהי דגוי בתר ערבא אזיל. מ"מ לא משבעינן לשמעון בשביל אותו ליט' שיהא כדבריו. כל זמן שלא נתברר בעדים אלא בשבועת ראובן שפרע לגוי. אמנם על הליט' השנייה שאמר שנדר לו כדי שיסייענו ושמעון משיב להד"ם יש לו לישבע לראובן שלא נדר לו כלום ואם אין רוצה לישבע משלם. ולא כל הליט' אלא לפי טרחו ולפי מה שביטל ממלאכתו ופסידא דמטי לראובן בשעה שטרח כדתני' ומייתי לה בהגוזל בתרא (דף קיו) הרי שהיה בורח מבית האסורים ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו. טול דינר בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם. ופריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. עד סיפא בצייד השולה דגים מן הים דאמר אפסדתו כוורי בזוזא.. ואם ראובן רוצה לישבע שפרע הליט' האחד אל השופט אז ישבע שמעון גם על אותה ליט' שכדבריו הוא ויפטר. ומה ששמעון טוען שמשכנו סוסו בעבור בנו וכו'. אם יש עדים שעל פי הקהל עשה פטור. ואם לאו ישבע על זה שברשות הקהל עשה. ועל הב' ליט' ישבע שמעון שלא הפסידו מאומה בדבריו. מאיר בר ברוך
A. Even if proper forewarning were required before a transgressing woman loses her right to the ketubah, one such warning would be sufficient. Otherwise a woman would be able, without any restraint, continually to cause her husband to sin. For, when forewarned by witnesses, she would temporarily abstain from sin, and, later, return to her mischief. Moreover, any situation that would require the administration of testing-water to a Sotah (a woman suspected of faithlessness), would cause her to lose the right to her ketubah; and the forewarning of a jealous husband, even though preceding by many days the seclusion of his wife with another man, would require the administration of testing-water, as evidenced by the statement of the Baraita (Yeb. 58b): the jealous forewarning of a betrothed would require the administration of testing-water after she married [if she secluded herself with that other man after the marriage took place]. Therefore, a forewarning does not necessarily have to precede a transgression immediately. The question was again sent to R. Meir: A's wife brought witnesses who testified before us that A also had transgressed the ban. We decided, therefore, that she did not lose the right to her ketubah, since she did not intend to commit a sin. Moreover, a woman must be forewarned immediately before committing a sin in order to be classified as a transgressing woman. The Baraita cited above offers no proof to the contrary since it deals with a case where the sinful seclusion immediately followed the jealous forewarning (i. e. the seclusion took place before the marriage). A. I still believe that a forewarning does not necessarily have to precede the transgression immediately. Thus Rashi offers two interpretations of the aforementioned Baraita. The first, and most important, interpretation assumes that the seclusion took place after the marriage, and, thus, long after the jealous forewarning. Moreover, the Talmud (Sotah 26a) clearly states that a woman who was jealously forewarned before her marriage and secluded herself with another man after the marriage, must either drink the testing-water or lose the right to her ketubah. However, since A too has transgressed the ban, we must make two distinctions. a) If the wife's sin consisted of merely disregarding the ban, while her act was not sinful in itself, A is not permitted to divorce her; for transgressing a ban causes the death of the transgressor's children, and is, therefore, ground for divorce; but, since A himself transgressed the ban, he can have no objection to a similar act on the part of his wife. b) If A's wife, however, transgressed Mosaic law and Jewish custom, A is permitted to divorce her even against her will; he need not seek the consent of the communities, and he is not required to pay her the ketubah. SOURCES: Cr. 185; L. 393; Tesh. Maim. to Nashim 16; Rashba I, 864–6; Hag. Asheri Ket. 7, 9. Cf. Isserlein, Pesakim 68.
אשת ראובן קבלה עליה חרם. במעמד אנשי העיר וכתבו שטר ועליו עדים ועברה פעמים ושלש ועתה אנו מסופקים מה שאמרו חכמינו עוברת על דת להפסידה כתובתה. אם התראה בשעה שעברה על החרם בעי. כמו דיני נפשות דמצי אמרה אשתלי לי. ונראה לנו דלא דמי דמה שעוברת היינו שמאכילתו דבר שאינו מעושר' צריכה התראה אפילו אם כן היא צריכה התראה בשעת מעשה לפי שיכולה לומר שכחתי ולא ידעתי שהפסדתי כתובתי עבור זה. אבל כגון זו שבשעת קבלת החרם התרו בה תדעי בבירור אם תעברי על החרם שתפטרי כתובתיך. א"כ ידעה ומחלה אם תעבור. ומאחר שקבלה עליה ולא אתניא אם לא אשכח הדין כמו שלמדתנו בכל דבר הרגיל דהוה ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה. ועוד תודיע אם יגרש אותה בעלה דאמר בפרק המדיר (כתובות דף עב) אין אדם דר עם נחש בכפיפה מאחר שרגילה בכך. וגם בעיא היא בפרק ארוסה (סוטה דף כה) אם רצה הבעל לקיימה אי מצי לקיימה אי לא. אבל הא פשיטא ליה שהנשים שעברו על דת ואיבדו כתובתן שמגרש אותן בעל כרחן אם ירצה. האלפס פסק דכופין אותו להוציא אם רגילה בכך. וגם בירושלמ' יש כופין. כתובתה אלף זוז נוטלת בלאותיה ויוצאה בע"כ משמע. וגם בתשובת רבינו תם יש. שבפעם ראשון אין כופין אותה אפילו עובדת ע"ז משמע אין כופין. אבל אם רצה מגרש בע"כ.
Q. A's wife bound herself by a ban in the presence of the people of the town, not to do a certain thing. The terms of the ban were written down, and all the townfolk signed the document. Subsequently she transgressed the ban several times, as attested to by witnesses. A transgressing woman, if properly forwarned, loses the right to her ketubah. We are doubtful, however, whether A's wife had to be properly forewarned before losing her right to the ketubah. We are inclined to believe that no such forewarning was necessary since she was warned at the time the ban was pronounced that she would lose the right to her ketubah should she transgress the ban, and she agreed thereto without inserting any qualifying conditions. Does A's wife lose the right to her ketubah? Furthermore, is A permitted to divorce her against her will?
וזו תשובתו
נראה לי דבר פשוט דאפילו אם תמצי לומר בעוברת על דת צריכה התראה. סגי שיתרו בה פעם אחת אם עברה אחר כך על ההתראה אפילו לא התרו בה בשעת מעשה תצא בלא כתובה דא"לתה נמצא' מכשלת לבעל דכי אתרו בה ודאי תאמר לא אעשה עוד כדי שלא תפסיד כתובתה. ותחזור אח"כ לקלקולה ותכשילנו וכי יטרח הכפל להסריח עדים על כל קלקול וקלקול. ואפילו כשיעמיד עדים לא יכול לה כי בפני עדים תאמ' אשתליין לא אעשה עוד וא"חכ תחזור לקלקולה. ועוד ראייה הרי דברים ק"ו דהא אף על גב דפשיטא לן דאין משקין אותה בלא קנוי והתראה אפילו הכי מספקא לן אי בעי קנוי והתראה להפסידה כתובתה. א"כ קנוי והתראה שלא בשעת הקלקול דפשיטא לן כמו שמוכיחות ההלכות וההיא שמעתא גופה מוכח' הכי דקאמר מקנין לארוסה להשקותה כל שכן דחשיב קנוי והתראה להפסידה אף על גב דבעי התראה. ועוד ראייה דמייתי התם ואילו שב"ד מקנין להן וכו'. עד ולא להשקותה אלא להפסידה כתובתה. אלמא דקנוי וסתירה דלהפסידה כתובתה הוא. דומיא דקנוי דלהשקותה. וכן משמע מלשון רבינו משה אבן מיימון ז"ל. ולעניין לגרשה הרשות בידו עכ"ל. הארכתם עלי דבריכם ביותר. ומי יפנה להשיב על כל הדברים האלה. ובקצרה אשיב את הנראה בעיניי. אם ראובן היה ציית דינא. ואעפ"כ הלשין אותו שמעון לשר. ומתוך כך הוצרך בע"כ ליתן ליט' לשופט וכו'. כמו שכתבתם ששמעון מודה שהלשין אותו וצוה לעכב את שלו עד שיעשה לו דין לא היה לו לעשות אלא בפני הקהל וב"ד. אבל מעצמן לא. דהא אמר עביד איניש דינא לנפשיה הני מילי בחפץ מבורר שהוא שלו אם ראובן היה מחזיק בחפץ של שמעון. שמעון היה יכול ליקח אותו חפץ המבורר. לעשות דין לעצמו כיון שאותו חפץ עצמו הוא שלו. וכן מוכחת כל ההלכה בריש פרק המניח (בבא קמא דף כז). אבל מי שחייב לחבירו ואינו פורעו הא תנן בפרק קמא המקבל (דף קיג) לא ימשכננו ואפילו שליח ב"ד. אמר שמואל דמנתח נתוחי אבל לביתו לא קאזיל א"כ אם יש עדים כמה הפסיד ראובן בזה יש לו לשמעון לשלם. ואם אין עדים והוא טוען איני יודע אם הפסדת כלים בזה ישבע שמעון שאינו יודע אם הפסיד כלום בזה ויפטר. ועל הב' ליט' שתובעו ראובן על הליט' שאומר ראובן שפרע לשופט עבורו. נהי דגוי בתר ערבא אזיל. מ"מ לא משבעינן לשמעון בשביל אותו ליט' שיהא כדבריו. כל זמן שלא נתברר בעדים אלא בשבועת ראובן שפרע לגוי. אמנם על הליט' השנייה שאמר שנדר לו כדי שיסייענו ושמעון משיב להד"ם יש לו לישבע לראובן שלא נדר לו כלום ואם אין רוצה לישבע משלם. ולא כל הליט' אלא לפי טרחו ולפי מה שביטל ממלאכתו ופסידא דמטי לראובן בשעה שטרח כדתני' ומייתי לה בהגוזל בתרא (דף קיו) הרי שהיה בורח מבית האסורים ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו. טול דינר בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם. ופריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. עד סיפא בצייד השולה דגים מן הים דאמר אפסדתו כוורי בזוזא.. ואם ראובן רוצה לישבע שפרע הליט' האחד אל השופט אז ישבע שמעון גם על אותה ליט' שכדבריו הוא ויפטר. ומה ששמעון טוען שמשכנו סוסו בעבור בנו וכו'. אם יש עדים שעל פי הקהל עשה פטור. ואם לאו ישבע על זה שברשות הקהל עשה. ועל הב' ליט' ישבע שמעון שלא הפסידו מאומה בדבריו. מאיר בר ברוך
A. Even if proper forewarning were required before a transgressing woman loses her right to the ketubah, one such warning would be sufficient. Otherwise a woman would be able, without any restraint, continually to cause her husband to sin. For, when forewarned by witnesses, she would temporarily abstain from sin, and, later, return to her mischief. Moreover, any situation that would require the administration of testing-water to a Sotah (a woman suspected of faithlessness), would cause her to lose the right to her ketubah; and the forewarning of a jealous husband, even though preceding by many days the seclusion of his wife with another man, would require the administration of testing-water, as evidenced by the statement of the Baraita (Yeb. 58b): the jealous forewarning of a betrothed would require the administration of testing-water after she married [if she secluded herself with that other man after the marriage took place]. Therefore, a forewarning does not necessarily have to precede a transgression immediately.
The question was again sent to R. Meir: A's wife brought witnesses who testified before us that A also had transgressed the ban. We decided, therefore, that she did not lose the right to her ketubah, since she did not intend to commit a sin. Moreover, a woman must be forewarned immediately before committing a sin in order to be classified as a transgressing woman. The Baraita cited above offers no proof to the contrary since it deals with a case where the sinful seclusion immediately followed the jealous forewarning (i. e. the seclusion took place before the marriage).
A. I still believe that a forewarning does not necessarily have to precede the transgression immediately. Thus Rashi offers two interpretations of the aforementioned Baraita. The first, and most important, interpretation assumes that the seclusion took place after the marriage, and, thus, long after the jealous forewarning. Moreover, the Talmud (Sotah 26a) clearly states that a woman who was jealously forewarned before her marriage and secluded herself with another man after the marriage, must either drink the testing-water or lose the right to her ketubah. However, since A too has transgressed the ban, we must make two distinctions. a) If the wife's sin consisted of merely disregarding the ban, while her act was not sinful in itself, A is not permitted to divorce her; for transgressing a ban causes the death of the transgressor's children, and is, therefore, ground for divorce; but, since A himself transgressed the ban, he can have no objection to a similar act on the part of his wife. b) If A's wife, however, transgressed Mosaic law and Jewish custom, A is permitted to divorce her even against her will; he need not seek the consent of the communities, and he is not required to pay her the ketubah.
SOURCES: Cr. 185; L. 393; Tesh. Maim. to Nashim 16; Rashba I, 864–6; Hag. Asheri Ket. 7, 9. Cf. Isserlein, Pesakim 68.