פהביאו הרא"ש כאובות פי"א מרדכי שם סי' רנ"א תשובת מיי' להל' אישות סי' כ"ז. וששאלת על אלמנה שתפסה כל ממון בעלה למזונותי' ואמר בפ' אלמנה (כתובות ד' צ"ו.) אלמנה שתפסה למזונות מה שתפשה תפסה ומעשה בכלתו של ר' שבתי שתפסה דסקיא מליאה מעות למזונות ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה הא לכם תשובת ריצב"א לרבי' שמשון אחיו. על עסק אלמנה אחת שתפסה יותר מכדי כתובתה דמאחר דקיי"ל פ' אלמנה שאין מוכרין קרקעות למזונות בפעםצצ"ל אחד. בפעם כ"א לצורך י"ב חודש אם תפשה יותר מיכן מוציאין אותן מידה וזה לשונו מה שכתבת אחי כיון דתבעה מזונות מה שתפסה יכולה לעכב אפי' כמה וכמה מההיא דפ' אלמנה ודירושלמי (פ' אלמנה.) לפ"ז לא שבקית חיי לכל בריה דנשים שהן גבירות ויש להם בנים קטנים יקחו הכל בלא יתבעו לעולם כתובתם ותתפוש הכל בשביל מזונות. וכן שאינם גבירות אם יש מטלטלין מזומנים בתוך הבית או כסף או זהב יקחו הכל אלא כך יש לפרש הירושלמי א"ר יוסי בן בון מכיון שעתידה לגבות כתובתה אפי'קצ"ל חוי. וכן לקמן צ"ל חוי. חזי מה שבידך לא אמרינן לה משמע הא אם אינה עתידה לישבע בסוף אמרינן לה חזי א"כ כיון גםרצ"ל גם כאן. שלקחה הכל ואינה עתידה לישבע בסוף כדי לגבות כתובתה שהרי תפסה יותר אמרינן חזי ומוציאין מידה כל המותר על מזונותיה הראויין לה לי"ב חודש כי יותר אין ראוי לישאר תחת ידיה ממה שראוי למכור בבת אחת בקרקעות ולא עדיפי מקרקעי ממטלטלי ובהאי שיעור אמרי מה שתפסה תפסה ואלף זוז דקאמר לאו דוקא א"נ עשירה שראויה לכך לי"ב חודש א"נ מה שתפשה תפסה ראוי לפרש אפי' ביותר מי"ב חודש ובלבד שתפסה פחות מכתובתהשצ"ל שסופה. שאין סופה לישבע והא דקאמר אפי' מה שבידה לא אמרינן חזי היינו דידעינן דלא תפסה יותר מכדי כתובתהתצ"ל אבל אם תפסה יותר נראה דמוציאין כו'. דמוציאין מידה עד כתובתה לכ"ע ויתנו לה מזונות כראוי לי"ב חודש ומי"ב חודש לי"ב חודש ובכך יסלקוה לבד מכתובתה עכ"ל והשתא לפי דבריו אחרי שהיתומים אומרים שתפסה יותר מכדי כתובתה היה לנו להשביעה אמנם לפי דברי רבי' שמשון אחיו אפי' תפסה יותר אין להשביעה וכן משמע מדברי רבי' משה בר מיימון זצ"ל (פי"ח מהל' אישות הל' י'.) וז"ל אלמנה שתפסה מטלטלי כדי שתזון מהן בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מותו אפי' תפסה ככר זהב אין מוציאין מידה אלא שכותבין עליה ב"ד שתפסה ופוסקין לה מזונות ומחשבין עמה והיא ניזונית ממה שבידה עד שתמות או עד שלא יהיו לה מזונות יותר ויקחו היורשים את השאר עד ואם הניח בעלה מטלטלין ולא תפסה אותןאצ"ל היורשין. והיורשין נוטלין אותם ומעלין לה מזונות ואינה יכולה לעכב ולומר יהיה המטלטלין מונחים בב"ד עד שאזון מהם שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות ואפי' היתנית עליהם בפירוש שתזון מן המטלטלין אינה מעכבתבצ"ל וכזה. ובזה דנין תמיד בכל בתי דינין אבל אם הניח קרקע יכולה היא לעכב עליהם שלא ימכרו ואם מכרו אין מוציאה מיד הלקוחות שאין האשה והבנות ניזונין אלא מנכסים בני חורין עכ"ל ואחר שכתב ואפי' תפסה ככר זהב ש"מ דתפיסה למזונות מהניא אפי' ביותר מכדי כתובתה דלא מפקינן ופשט הירושלמי דקאמ' אלף זוז וגמ' דידן דנקיט דיסקיא מליאה מעות משמע נמי הכי דאפי' טובא מכדי כתובתה לא מפקינן וטעמא הוי דלא ידעינין כמה תחי' וכמה תצטרך למזונות כי שמא יאבדו או שמה תחלה ותצטרך לרפואות שאין לה קצבה שהיא בכלל מזונות (כתובות ד' נ"ב:) וכיון דאפי' תפסה יותר מכדי כתובתה לא מפקינן א"כ למה לנו להשביעה השתא הרי לא מצינו שום שבועה כזו נשבעין ולא משלמין אשכחנא נשבעין ונוטלין ידענו אבל בנדון זה שבועה זו למה לא ליטול ולא לפטור מעכשיו אמנם אם אחר זמן תבא לתבוע מזונות ותאמר שכבר כלו המטלטליןגצ"ל שבידה ותבא. (שנדרה בתר') ליטול מזונות מן הקרקע של יתומים או משאר מטלטלי שהניח להם אביהם לא יהבינן לה מידי עד שתשבע שלא עיכבה משלהם ולא נתנה ולאדבכ"י בירשה וט"ס. ביזבזה דבהא מודה רבי' משה בר מיימון שהרי כתב (פי"ח מהל' אישות הל' י"ט) וז"ל אלמנה שבאת לב"ד לתבוע מזונות יש מי שהורה שפוסקין לה מזונות ואין משביעין אותה ואין ראוי לסמוך על הוראה זו מפני שנחלפו לו הדברים באשה שהלך בעלה למדינת הים ורבותי הורו שאין לה מזונות מן ב"ד עדהצ"ל שתשבע. שתתבע שהרי זו באה ליפרע מנכסי יתומים ולזה דעתי נוטה וכן ראוי לדין עכ"ל אלמא דכל כה"ג שהיא באה לגבות ולהוציא מזונות מודה דמשביעינן. ושלום מאיר בר ברוך שיחי':
Q. A widow seized for her sustenance all the money left by her late husband. The orphans claim that she thus seized more than the value of her ketubah. May she be compelled to return the money? A. Although R. Isaac b. Abraham believes that the talmudic ruling, "a widow who seized (her husband's) valuables for her sustenance may retain such valuables (Ket. 96a)," applies to cases where it is known that the widow seized less than the value of her ketubah; his brother, R. Samson b. Abraham, and Maimonides, believe that the ruling applies to any amount seized by the widow, for the amount a widow may need for her sustenance is indeterminate. Therefore, the widow may retain the money she has seized for her sustenance. She need take no oath as to the amount seized, since such oath would serve no purpose. However, should she subsequently demand additional funds for her sustenance, she would have to take an oath as to the amount she seized and to the manner she used it. She may restrain the orphans from selling immovables they inherited from her late husband since her sustenance is a lien upon such property, but she can not invalidate a sale already concluded. SOURCES: L. 394; Am II, 3; Mord. Ket. 251; Tesh. Maim. to Nashim, 27; Asheri Ket. 11, 3. Cf. Cr. 129b.
פהביאו הרא"ש כאובות פי"א מרדכי שם סי' רנ"א תשובת מיי' להל' אישות סי' כ"ז. וששאלת על אלמנה שתפסה כל ממון בעלה למזונותי' ואמר בפ' אלמנה (כתובות ד' צ"ו.) אלמנה שתפסה למזונות מה שתפשה תפסה ומעשה בכלתו של ר' שבתי שתפסה דסקיא מליאה מעות למזונות ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה הא לכם תשובת ריצב"א לרבי' שמשון אחיו. על עסק אלמנה אחת שתפסה יותר מכדי כתובתה דמאחר דקיי"ל פ' אלמנה שאין מוכרין קרקעות למזונות בפעםצצ"ל אחד. בפעם כ"א לצורך י"ב חודש אם תפשה יותר מיכן מוציאין אותן מידה וזה לשונו מה שכתבת אחי כיון דתבעה מזונות מה שתפסה יכולה לעכב אפי' כמה וכמה מההיא דפ' אלמנה ודירושלמי (פ' אלמנה.) לפ"ז לא שבקית חיי לכל בריה דנשים שהן גבירות ויש להם בנים קטנים יקחו הכל בלא יתבעו לעולם כתובתם ותתפוש הכל בשביל מזונות. וכן שאינם גבירות אם יש מטלטלין מזומנים בתוך הבית או כסף או זהב יקחו הכל אלא כך יש לפרש הירושלמי א"ר יוסי בן בון מכיון שעתידה לגבות כתובתה אפי'קצ"ל חוי. וכן לקמן צ"ל חוי. חזי מה שבידך לא אמרינן לה משמע הא אם אינה עתידה לישבע בסוף אמרינן לה חזי א"כ כיון גםרצ"ל גם כאן. שלקחה הכל ואינה עתידה לישבע בסוף כדי לגבות כתובתה שהרי תפסה יותר אמרינן חזי ומוציאין מידה כל המותר על מזונותיה הראויין לה לי"ב חודש כי יותר אין ראוי לישאר תחת ידיה ממה שראוי למכור בבת אחת בקרקעות ולא עדיפי מקרקעי ממטלטלי ובהאי שיעור אמרי מה שתפסה תפסה ואלף זוז דקאמר לאו דוקא א"נ עשירה שראויה לכך לי"ב חודש א"נ מה שתפשה תפסה ראוי לפרש אפי' ביותר מי"ב חודש ובלבד שתפסה פחות מכתובתהשצ"ל שסופה. שאין סופה לישבע והא דקאמר אפי' מה שבידה לא אמרינן חזי היינו דידעינן דלא תפסה יותר מכדי כתובתהתצ"ל אבל אם תפסה יותר נראה דמוציאין כו'. דמוציאין מידה עד כתובתה לכ"ע ויתנו לה מזונות כראוי לי"ב חודש ומי"ב חודש לי"ב חודש ובכך יסלקוה לבד מכתובתה עכ"ל והשתא לפי דבריו אחרי שהיתומים אומרים שתפסה יותר מכדי כתובתה היה לנו להשביעה אמנם לפי דברי רבי' שמשון אחיו אפי' תפסה יותר אין להשביעה וכן משמע מדברי רבי' משה בר מיימון זצ"ל (פי"ח מהל' אישות הל' י'.) וז"ל אלמנה שתפסה מטלטלי כדי שתזון מהן בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מותו אפי' תפסה ככר זהב אין מוציאין מידה אלא שכותבין עליה ב"ד שתפסה ופוסקין לה מזונות ומחשבין עמה והיא ניזונית ממה שבידה עד שתמות או עד שלא יהיו לה מזונות יותר ויקחו היורשים את השאר עד ואם הניח בעלה מטלטלין ולא תפסה אותןאצ"ל היורשין. והיורשין נוטלין אותם ומעלין לה מזונות ואינה יכולה לעכב ולומר יהיה המטלטלין מונחים בב"ד עד שאזון מהם שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות ואפי' היתנית עליהם בפירוש שתזון מן המטלטלין אינה מעכבתבצ"ל וכזה. ובזה דנין תמיד בכל בתי דינין אבל אם הניח קרקע יכולה היא לעכב עליהם שלא ימכרו ואם מכרו אין מוציאה מיד הלקוחות שאין האשה והבנות ניזונין אלא מנכסים בני חורין עכ"ל ואחר שכתב ואפי' תפסה ככר זהב ש"מ דתפיסה למזונות מהניא אפי' ביותר מכדי כתובתה דלא מפקינן ופשט הירושלמי דקאמ' אלף זוז וגמ' דידן דנקיט דיסקיא מליאה מעות משמע נמי הכי דאפי' טובא מכדי כתובתה לא מפקינן וטעמא הוי דלא ידעינין כמה תחי' וכמה תצטרך למזונות כי שמא יאבדו או שמה תחלה ותצטרך לרפואות שאין לה קצבה שהיא בכלל מזונות (כתובות ד' נ"ב:) וכיון דאפי' תפסה יותר מכדי כתובתה לא מפקינן א"כ למה לנו להשביעה השתא הרי לא מצינו שום שבועה כזו נשבעין ולא משלמין אשכחנא נשבעין ונוטלין ידענו אבל בנדון זה שבועה זו למה לא ליטול ולא לפטור מעכשיו אמנם אם אחר זמן תבא לתבוע מזונות ותאמר שכבר כלו המטלטליןגצ"ל שבידה ותבא. (שנדרה בתר') ליטול מזונות מן הקרקע של יתומים או משאר מטלטלי שהניח להם אביהם לא יהבינן לה מידי עד שתשבע שלא עיכבה משלהם ולא נתנה ולאדבכ"י בירשה וט"ס. ביזבזה דבהא מודה רבי' משה בר מיימון שהרי כתב (פי"ח מהל' אישות הל' י"ט) וז"ל אלמנה שבאת לב"ד לתבוע מזונות יש מי שהורה שפוסקין לה מזונות ואין משביעין אותה ואין ראוי לסמוך על הוראה זו מפני שנחלפו לו הדברים באשה שהלך בעלה למדינת הים ורבותי הורו שאין לה מזונות מן ב"ד עדהצ"ל שתשבע. שתתבע שהרי זו באה ליפרע מנכסי יתומים ולזה דעתי נוטה וכן ראוי לדין עכ"ל אלמא דכל כה"ג שהיא באה לגבות ולהוציא מזונות מודה דמשביעינן. ושלום מאיר בר ברוך שיחי':
Q. A widow seized for her sustenance all the money left by her late husband. The orphans claim that she thus seized more than the value of her ketubah. May she be compelled to return the money?
A. Although R. Isaac b. Abraham believes that the talmudic ruling, "a widow who seized (her husband's) valuables for her sustenance may retain such valuables (Ket. 96a)," applies to cases where it is known that the widow seized less than the value of her ketubah; his brother, R. Samson b. Abraham, and Maimonides, believe that the ruling applies to any amount seized by the widow, for the amount a widow may need for her sustenance is indeterminate. Therefore, the widow may retain the money she has seized for her sustenance. She need take no oath as to the amount seized, since such oath would serve no purpose. However, should she subsequently demand additional funds for her sustenance, she would have to take an oath as to the amount she seized and to the manner she used it. She may restrain the orphans from selling immovables they inherited from her late husband since her sustenance is a lien upon such property, but she can not invalidate a sale already concluded.
SOURCES: L. 394; Am II, 3; Mord. Ket. 251; Tesh. Maim. to Nashim, 27; Asheri Ket. 11, 3. Cf. Cr. 129b.