ואשר שאלתם על ראובן שטוען את לאה שמסרתו בידי גוים. והפסידתו ק' ליטרין וה' ליטרין תשבע לאה שלא הפסידתו כלום. ומה שהוא טוען שמסר לה שנים עשר ליטרין למחצית שכר. והיא אומרת שקיבלה ממנו עשרה ליטרין בריבית קצוצה בי"ב ליטרין ופרעה לו מן הקרן חמש ליטרין. ואכתי פש גבה חמש ליטרין ישנים. אף על פי ששמעתי משם רבינו תם שראובן שאמר לשמעון הלויתני מיד ליד בריבית קצוצה. ושמעון משיב לא אלא על ידי גוי דמהימן שמעון בלא שבועה. משום דלא שביק היתירא ואכיל איסורא דמצו למעבד לה על ידי גוי וראייה מפרק השולח (גיטין דף לז) נאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואביד דלא שביק וכו'. יש גדולים שחולקים עליו ואומרים לא דמי דהתם לוה לא הוה ידע אי הוה ליה למלוה פרוסבול אי לא דלוה לא כת' פרוסבול אלא מלוה הוא דכתב ליה בלא ידיעת לוה אם ירצה. אבל גבי ריבית שהלוה טוען טענת ודאי הלויתני בריבית קצוצה דילמא לא מהמנינן ליה בלא שבועה ואמר לדברי רבינו תם איכא למימר הני מילי היכא דנקיט מלוה משכון דממה נפשך שקיל כדאמר מאי אמרת לא נישקול בלא שבועה. כיון דאיכא טעמא רבה דלא שביק וכו'. כי האי גונא לא חייבוה שבועת היסת אף ללישנא קמא דרב נחמן דמחייב שבועה אפילו היכא דליכא דררא דממונ' הכא ודאי לא חייבוהו מטעם כדפירוש ר"י. אבל בנדון זה שהיא מוחזקת והוא בא להוציא ממנה לא מפקינן מינה כיון שהיא טוענת טענת ודאי. ולא דמי לההיא דפרוסבול דמהימנינן ליה אפילו להוציא היינו משום דלוה לא מכחיש ליה. הילכך תשבע לאה שאינה חייבין לו אלא חמשה ליטרין ישנים ותפטר מן השאר דאם היא רוצה לישבע שהוא חייב לה שיעור ה' ליטרין שיש בידה משלו תעכב בשבועתה אם אותם ה' ליטרין שיש בידה משלו עבור מה שהלותה לו. וששאלתם על שמעון שירד לדין עם הקהל אם יש לתובעו פעם אחרת. נראה אם כשירד שמעון לדין עם הקהל מקצתם והיה ראובן בעיר וידע ששמעון ירד לדין על עסק אותו חוב. אין לו לשמעון לחזור ולירד עם ראובן על ככה. כיון שגם ראובן הוא מן הקהל כדאמר סוף פרק מו שהיה נשוי (דף צד) הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד. ואזל חד מינייהו בהדיה לדינא. לא מצי אידך למימר לאו בעל דברים דידי את. אלא איבעי ליה למיתי היכא דאיתיה במתא ואפילו ליתה במתא אם עשה שמעון מה אמרו לו לעשות אותם שהובררו על פי הקהל דיי לו בזה ופטור מראובן. ועוד אחרי שראובן אומר כך וכך נשבעת ליתן לפי מה שהיה החוב בשעת גביית המס. ושמעון אומר לא נשבעתי כך. ואין לראובן עדים ולא עד אחד כשר שהוא כדבריו אין צריך שמעון לחזור ולישבע שאף לפי דברי ראובן כבר נשבע לעשות כן. ואין שבועה היסת חלה על שבועה. ומשמע בפרק קמא דבבא מציעא (דף יז) היה חייב לחבירו שבועה ואמר נשבעתי והעדים מעידין אותו שלא נשבע. וחזר ואמר נשבעתי הוחזק כפרן לאותה שבועה. טעמא דעדים מעידין אותו הא לאו הכי אינו צריך לחזור ולישבע. ופר"י שם דמיסתברא דאף בתר דניתקנה שבועת היסת אין שבועה חלה על שבועה. וכן פירש רבינו יוסף ב"ר יצחק. ורבינו יצחק בר מנחם בתשובה אחת. אבל בשביל שסייעו בפשרת החוב ואמר אינו דין שתתן כדמעיקרא בשביל זה אין לפוטרו דעביד איניש דלא מגלי טענתי' אלא בבית דין. אלא יש לפטור את שמעון מטעמא אחרינא כדפר"י. ושלום. מאיר בר ברוך:
Q. At the time the tax was collected B did not pay any tax on an apparently bad debt. Shortly thereafter, A helped B to settle with the debtor for part payment of this debt. A, then, said to B that he would not be expected to pay taxes on the original value of the debt. Subsequently some members of the community summoned B to court regarding the tax on the debt, and the court reached a certain decision. A, however, was not satisfied and, as a member of the community, summoned B to court again. The latter claims that A's statement mentioned above proves that A had no case against him. A, on the other hand, contends that B swore to pay a tax on the value of the debt at the time the tax was collected. B denies this claim, while A has no disinterested witnesses to support his contention. A. If A was in town when B was first summoned to court, he should have appeared in court at that time to press his claims. Even if A was out of town at the time, if B has complied with the court's decision in the matter, he is under no obligation to A. B is not required to take an oath denying A's claim, since no oath is imposed for the purpose of forcing compliance with an alleged former oath. On the other hand, A's statement to B did not, in itself, absolve B from obligation to A, since a person, sometimes, does not reveal his real arguments and claims to his opponent until they both appear at court. SOURCES: Cr. 167; Am II, 136.
ואשר שאלתם על ראובן שטוען את לאה שמסרתו בידי גוים. והפסידתו ק' ליטרין וה' ליטרין תשבע לאה שלא הפסידתו כלום. ומה שהוא טוען שמסר לה שנים עשר ליטרין למחצית שכר. והיא אומרת שקיבלה ממנו עשרה ליטרין בריבית קצוצה בי"ב ליטרין ופרעה לו מן הקרן חמש ליטרין. ואכתי פש גבה חמש ליטרין ישנים. אף על פי ששמעתי משם רבינו תם שראובן שאמר לשמעון הלויתני מיד ליד בריבית קצוצה. ושמעון משיב לא אלא על ידי גוי דמהימן שמעון בלא שבועה. משום דלא שביק היתירא ואכיל איסורא דמצו למעבד לה על ידי גוי וראייה מפרק השולח (גיטין דף לז) נאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואביד דלא שביק וכו'. יש גדולים שחולקים עליו ואומרים לא דמי דהתם לוה לא הוה ידע אי הוה ליה למלוה פרוסבול אי לא דלוה לא כת' פרוסבול אלא מלוה הוא דכתב ליה בלא ידיעת לוה אם ירצה. אבל גבי ריבית שהלוה טוען טענת ודאי הלויתני בריבית קצוצה דילמא לא מהמנינן ליה בלא שבועה ואמר לדברי רבינו תם איכא למימר הני מילי היכא דנקיט מלוה משכון דממה נפשך שקיל כדאמר מאי אמרת לא נישקול בלא שבועה. כיון דאיכא טעמא רבה דלא שביק וכו'. כי האי גונא לא חייבוה שבועת היסת אף ללישנא קמא דרב נחמן דמחייב שבועה אפילו היכא דליכא דררא דממונ' הכא ודאי לא חייבוהו מטעם כדפירוש ר"י. אבל בנדון זה שהיא מוחזקת והוא בא להוציא ממנה לא מפקינן מינה כיון שהיא טוענת טענת ודאי. ולא דמי לההיא דפרוסבול דמהימנינן ליה אפילו להוציא היינו משום דלוה לא מכחיש ליה. הילכך תשבע לאה שאינה חייבין לו אלא חמשה ליטרין ישנים ותפטר מן השאר דאם היא רוצה לישבע שהוא חייב לה שיעור ה' ליטרין שיש בידה משלו תעכב בשבועתה אם אותם ה' ליטרין שיש בידה משלו עבור מה שהלותה לו. וששאלתם על שמעון שירד לדין עם הקהל אם יש לתובעו פעם אחרת. נראה אם כשירד שמעון לדין עם הקהל מקצתם והיה ראובן בעיר וידע ששמעון ירד לדין על עסק אותו חוב. אין לו לשמעון לחזור ולירד עם ראובן על ככה. כיון שגם ראובן הוא מן הקהל כדאמר סוף פרק מו שהיה נשוי (דף צד) הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד. ואזל חד מינייהו בהדיה לדינא. לא מצי אידך למימר לאו בעל דברים דידי את. אלא איבעי ליה למיתי היכא דאיתיה במתא ואפילו ליתה במתא אם עשה שמעון מה אמרו לו לעשות אותם שהובררו על פי הקהל דיי לו בזה ופטור מראובן. ועוד אחרי שראובן אומר כך וכך נשבעת ליתן לפי מה שהיה החוב בשעת גביית המס. ושמעון אומר לא נשבעתי כך. ואין לראובן עדים ולא עד אחד כשר שהוא כדבריו אין צריך שמעון לחזור ולישבע שאף לפי דברי ראובן כבר נשבע לעשות כן. ואין שבועה היסת חלה על שבועה. ומשמע בפרק קמא דבבא מציעא (דף יז) היה חייב לחבירו שבועה ואמר נשבעתי והעדים מעידין אותו שלא נשבע. וחזר ואמר נשבעתי הוחזק כפרן לאותה שבועה. טעמא דעדים מעידין אותו הא לאו הכי אינו צריך לחזור ולישבע. ופר"י שם דמיסתברא דאף בתר דניתקנה שבועת היסת אין שבועה חלה על שבועה. וכן פירש רבינו יוסף ב"ר יצחק. ורבינו יצחק בר מנחם בתשובה אחת. אבל בשביל שסייעו בפשרת החוב ואמר אינו דין שתתן כדמעיקרא בשביל זה אין לפוטרו דעביד איניש דלא מגלי טענתי' אלא בבית דין. אלא יש לפטור את שמעון מטעמא אחרינא כדפר"י. ושלום. מאיר בר ברוך:
Q. At the time the tax was collected B did not pay any tax on an apparently bad debt. Shortly thereafter, A helped B to settle with the debtor for part payment of this debt. A, then, said to B that he would not be expected to pay taxes on the original value of the debt. Subsequently some members of the community summoned B to court regarding the tax on the debt, and the court reached a certain decision. A, however, was not satisfied and, as a member of the community, summoned B to court again. The latter claims that A's statement mentioned above proves that A had no case against him. A, on the other hand, contends that B swore to pay a tax on the value of the debt at the time the tax was collected. B denies this claim, while A has no disinterested witnesses to support his contention.
A. If A was in town when B was first summoned to court, he should have appeared in court at that time to press his claims. Even if A was out of town at the time, if B has complied with the court's decision in the matter, he is under no obligation to A. B is not required to take an oath denying A's claim, since no oath is imposed for the purpose of forcing compliance with an alleged former oath. On the other hand, A's statement to B did not, in itself, absolve B from obligation to A, since a person, sometimes, does not reveal his real arguments and claims to his opponent until they both appear at court.
SOURCES: Cr. 167; Am II, 136.