גארוכות סי' ק"א ראשיתה. ובסי' תתר"א בשלימות רק חסר באמצעיתו ותמצאנו בסי' קל"ה. קצרות סי' ו' חציו. מרדכי ב"ב פ"ג סי' תקנ"ט ראשיתה. משחך אלקים שמן ששון מחבירך ברור מלולו תומיך ואוריך לא נפל אחר מדבריך ומי ישדד בעמקים ומי יקדר בהרריך שקט תהי' על שמריך וזרח בחושך אורך ולא יכנף עוד מוריך ה"ר משה אדוני שאל את עבדו הנשען על ידו גלה סודו אל תלמידו לא עזב חסדו ואמיתו בריתי היתה אתו אובין לפניך מטיבותי' דמר על אודות שמעון אם יש עדים שביקש שמעון מראובןדצ"ל להתיר. לו הישוב שנה אז נ"ל שהפסיד כח ישובו והודה שאין לו ישובהצ"ל או. אך שמחל לו כח ישובו ויש לי להביא מהא דאמר פ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' לה:) אי דלי לי' צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ופר"ח אם יש עדים דיהיב לי' לוקח למרי' דארעא צנא דפירי להוליכה לביתו נתברר שאכילת פירות ללוקח ומדידי' יהיב לי' למוכר עכ"ל וטעם משום דאם איתא שהקרקע של מערער לא הי' מקבל ממנווצ"ל בתורת דורן. (תורת אדון) ה"נ בנידון זהזצ"ל אם. ואם הי' לו יישוב לא הי' מבקש ממנו להתיר לו ולא דמי להא דאמר התם עביד אינש דזביןחצ"ל דזבין דיני' ה"מ דא"ל כו' והשאר יש למחוק. מיניה (ד' ל':) (שלא יתרעם עוד על כל הקרקעות) ה"מ דא"ל זיל זבנה ניהלה לכל הקרקע עביד אינש דזביןטצ"ל דיני'. מיני' שלא יתרעם עוד על כל הקרקע אבל לא עביד אינש דזבין מגמלא אונא דכ"ש כשיקנה דבר מועט משכנגדו יחזיק הלה בטענתו ויחזיק במותר ולא יחזיר לו את השאר ואע"פ שרבי' שמואל פי' שם בענין אחר כדי ר"ח לסמוך עליו בכל מקום וא"ת הלא ראובן בעצמו אינו טוען שקנהו מאתו וי"ל מ"מ הוא אומר שמחל לו כח ישובו שהרי טוען שא"ל יש לו ישוב אחר ואיני צריך לשוב עוד שמה ויש בלשון הזה לשון מחילה אחרי שהוכיח סופו שהוצרך לבקש התרה וגדולה מזאת אני אומר אם ראובן אמר לשמעון אני חייב לך מנה ושמעון אומר בודאי אינך חייב לי שאפי' אין שמעון מוחל לויצ"ל וראובן. שראובן עצמו יודעכצ"ל פטור. שחייב לו וראייתי מדאמר פ' יש נוחלין (בבא בתרא ד' קלה.) זה אחי איני נאמן ובגמ' קאמר ואינך מאיל צ"ל קאמרי לאו אחינו הוא. ואי קאמר לאו אחי הוא אימא סיפא נפלו לו נכסים ממקום אחר ירשו אחיו עמו אלמא אע"ג דאמר ראובן לשמעון אחי הוא ויש לך ליטול עמי ושמעון אומר איני אחיו לא יתן לו ראובן כלום דהוי כאלו מחל לו ולא הוי מחילה בטעות דכיון דכשנגדו אומר אני חייב לך א"כ הי' לו ליתן לב ולדקדקמצ"ל אם. עם האמת עם שכנגדו והוא לא עשה כן אלא אמר בודאי אינך חייב לי א"כ מחל לו בלב שלם אלמא אע"פ שלא אמר לו לשום מחילה כלל היכ' דמוכחא מילתא אמרינן בודאי מחל לו כ"ש בנידון זה שיש בלשון הזה לשון מחילה טפי ועוד שהוכיח סופו כדפירשנו ומה שכתבתנצ"ל לי. מלוי שהפסיד ישובו משום דינאסצ"ל דמלכותא. תמיהני והלא השר לא גירש את שמעון אך נתן רשות לראובן להכניס את מי שהוא חפץ ולא נתן לו רשות להוציא ואפי' אם נתן רשות להוציא כיון שהשר לא גירשו לזה שמעון אלא מחמת שביקש אותו ראובן על ככה לאו כל הימנו להפסידו בדבורו ומה שהפסידו בדיבורו על ידי השר ישלם לו היינו שיחזיר לו כח יישובו שאל"כ לא שבקית חיי לעניים מעשיר כי יתן לשר דבר מועט כסי לגרש כל העניים שבעירו מיהו אם השר אמר מעצמו איני חפץ ששום יהודי ידור בעיר הזאת אלא ברשות ראובן בהא ודאי מודינא לך שראובן יכול לעכב עליו מדינא דמלכותא דהוי כאלו אמר שום יהודי לא ידור בארצי אלא מדעתי ולא דמי ליהודים שברחו מעיריה' מבתיהם והשר החזיק בקרקעות שלהם ובא ישראל וקנאם מן השר שפסק ר"י שצריך להחזיר לבעלים ונוטל מה שההנו דהתם היינו טעמא דהאי מילתא היא גזילה דמלכותא שגזל לזה ביתו או שדהו שקנהו וירש מאבותיו ואבות אבותיו אשר היו מעולם אבל הכא העיר של השר למי שהוא חפץ נותן רשות ולמי שאינו שוה לפניו יכול לעכב עליו אפי' דריסת הרגלעצ"ל ובהאי. בהם לא שייך למימר טוענין ליורש (ד' כג.) ונימא דאביו של שמעון קנה כח הישוב מן השר שלא לגרש אותו לעולם והשתא אם השר בא להוציאו הו"ל גזילה דמלכותא דהא ודאי מילתא דלא שכיחא היאפצ"ל וכל: דכל מילתא דלא שכיחא לא טענינן לי' ליורש כמו שהוכיח ר"י בשלהי המוכר את הבית (בבא בתרא ד' ע':) (תוס' ד"ה מאן.) אבל אין לו להביא ראי' מדאמר פ' חזקת הבתים (ד' כ"ד:)צצ"ל בעובדא. מעובדא דדוראקבהכ"י דחזא רעותא וט"ס הוא דרעותא באגא דמטמרירצ"ל הוו דאינהו גופייהו לא יהבו טסקא והחזיק בה אדם דיהיב טסקא וכו' הכא נמי ראובן נתרצה לתת המס לשר ולא לשמעון דהא ודאי לא דמי דהתם הקרקע חייב בטסקא אפי' אם הבעלים הולכים להם אבל כסף גולגולת ומסים אינו חייב כשאינו דר תחת השר וגם היהודים אינם מכודנים להתחייב בכל מקום שהם מסים כמו שיש גוים שהם מכודנים אלא רואיןשצ"ל אותן. אותו כאלו הן בני' חורין שירדו מנכסיהם ולא ימכרו ממכרת עבד וכן המלכות נוהגת וכן פסק ר"י מיהו בלא ראייה י"ל כן כמו שכת' לעיל. ומה שכתב אדוני שיכול לבא לידי שפיכת דמים אם יהיו ביחד הטל פשרה ביניהם ויעלו שכר זה לזה וידחה שמעון מפני ראובן כדאמר גבי ספינות פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ד' ל"ב:) תרחה שאינה טעונה וכו' ועוד שחובתו הוא ומעשיו מקולקלות ופעמים רבות ראיתי בקהילות שלוקחים היישוב עבור דבר מועט כ"ש בי דינא דמר דאלים לאפוקי ממונא ועמך בדבר המשפט לגדור גדר הכל לפי צורך השעה שלא תיוצץ הרעה וטוב בעיני לכוף את שניהםתצ"ל שיניחו. שהניחו הדבר עליך הן לדין הן לפשרה ואז תעשה הטוב בעיניך ואני מסכים אחריך לכל מה שתעשה. ושלום מורי ושלום תורתו יגדל לנצח כנפש משרתו מאיר ב"ר ברוך שיח':
Q. Complying with A's request, the ruler of town T gave A the authority to admit as settlers only those persons of whom A would approve. A claims that B asked him for permission to remain in T for one year telling him that he had settling rights in another place, thus admitting that he possessed no settling-rights in T. B claims that he does possess such rights in T, that his father lived there before him, and denies having asked B for permission to stay there. Should both, B and A, be permitted to stay in T, it might lead to grave consequences, even to the spilling of blood, since B's conduct is known to be corrupt. Rabbi Moses asked what course he should take with respect to their claims. A. If A produces witnesses to the effect that B asked permission to remain in T for a year, B will have to leave the town, since by his asking for permission he admitted that he either possessed no settling rights there, or had foregone any rights he might have had. If A can produce no such witnesses, B has a right to dwell in T. However, because of B's wicked conduct, you, Rabbi Moses, should deprive B of his settling rights in T and require A to pay adequate compensation to B. I have often seen communities deprive one of their members of his settling-rights because of misconduct; your court that has the right to confiscate a person's money, surely has the right to deprive one of his settling-rights. You should force, therefore, A and B to leave the case completely in your hands to be decided either by arbitration or according to strictly legal requirements, and then you will be able to decide as you see fit. R. Meir adds: Your opinion that B lost his settling-rights because of the legal principle "the law of the land prevails" is untenable. The ruler of T gave A the authority to pass on new settlers, but he gave A no authority to dislodge old residents. Had the ruler of T granted A the authority even to dislodge old residents, the validity of such a grant would depend on the reasons that prompted the ruler to grant such authority. If A asked the ruler for such authority, then A has no right to exercise his authority since by his request he directly injured B's interests. But, if the ruler of T, on his own accord, said that he does not want any Jew to live in T unless he receive A's permission, then A may dislodge B because of the legal principle: "The law of the land prevails". The decision of R. Isaac (b. Samuel, the Tosafist) in the case of the Jews who fled from their town and whose real estate the ruler of the town confiscated and, then, sold to other Jews, has nothing to do with our decision. In this latter case, R. Isaac rightly decided that the purchasers must return the property to the original owners (as compensation, the purchasers were entitled to the amount the original owners would have spent to regain their property) for the ruler had no right to confiscate real property that belonged to the Jews for generations. Such an act on the part of the ruler is not considered "law of the land" but is rather outright robbery, and, therefore, illegal. In our case, however, the ruler of T is the owner of T and has a right to admit anyone into his town, and to keep out of it anybody he wants to keep out. We cannot claim for B's benefit that his father bought permanent settling rights from the ruler of T and stipulated that he or his descendants could never be dislodged from T, for such transactions were very rare, even though such a stipulation if made would be binding and would render the act of the ruler dislodging B an illegal act. The decision arrived at in the Talmud (B.B. 54b) accepting as binding the Persian law that if the owner of a field defaults in the taxes for that field, anyone who pays the taxes becomes owner of the field, also, has nothing to do with our case; for taxes on real property accumulate even when the owners are away, while Jews are not required to pay taxes to their overlord, unless they actually live in the domain of these overlords. For Jews are not subjugated to their overlords as the Gentiles are, in the sense that they have to pay taxes to a particular overlord even when they do not live in his domain. The status of the Jew, in this land, is that of a free land owner who lost his land but did not lose his personal liberty. This definition of the status of the Jews is followed by the government in its customary relations with the Jews. SOURCES: Cr. 6; Pr. 101, 1001; L. 313; Mord. B. B. 559; Mordecai Hagadol, p. 253b. Cf. Agudah, B. K. 144; ibid. B. B. 74; Maharil, Responsa 62; ibid. 77; Terumat Hadeshen 351.
גארוכות סי' ק"א ראשיתה. ובסי' תתר"א בשלימות רק חסר באמצעיתו ותמצאנו בסי' קל"ה. קצרות סי' ו' חציו. מרדכי ב"ב פ"ג סי' תקנ"ט ראשיתה. משחך אלקים שמן ששון מחבירך ברור מלולו תומיך ואוריך לא נפל אחר מדבריך ומי ישדד בעמקים ומי יקדר בהרריך שקט תהי' על שמריך וזרח בחושך אורך ולא יכנף עוד מוריך ה"ר משה אדוני שאל את עבדו הנשען על ידו גלה סודו אל תלמידו לא עזב חסדו ואמיתו בריתי היתה אתו אובין לפניך מטיבותי' דמר על אודות שמעון אם יש עדים שביקש שמעון מראובןדצ"ל להתיר. לו הישוב שנה אז נ"ל שהפסיד כח ישובו והודה שאין לו ישובהצ"ל או. אך שמחל לו כח ישובו ויש לי להביא מהא דאמר פ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' לה:) אי דלי לי' צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ופר"ח אם יש עדים דיהיב לי' לוקח למרי' דארעא צנא דפירי להוליכה לביתו נתברר שאכילת פירות ללוקח ומדידי' יהיב לי' למוכר עכ"ל וטעם משום דאם איתא שהקרקע של מערער לא הי' מקבל ממנווצ"ל בתורת דורן. (תורת אדון) ה"נ בנידון זהזצ"ל אם. ואם הי' לו יישוב לא הי' מבקש ממנו להתיר לו ולא דמי להא דאמר התם עביד אינש דזביןחצ"ל דזבין דיני' ה"מ דא"ל כו' והשאר יש למחוק. מיניה (ד' ל':) (שלא יתרעם עוד על כל הקרקעות) ה"מ דא"ל זיל זבנה ניהלה לכל הקרקע עביד אינש דזביןטצ"ל דיני'. מיני' שלא יתרעם עוד על כל הקרקע אבל לא עביד אינש דזבין מגמלא אונא דכ"ש כשיקנה דבר מועט משכנגדו יחזיק הלה בטענתו ויחזיק במותר ולא יחזיר לו את השאר ואע"פ שרבי' שמואל פי' שם בענין אחר כדי ר"ח לסמוך עליו בכל מקום וא"ת הלא ראובן בעצמו אינו טוען שקנהו מאתו וי"ל מ"מ הוא אומר שמחל לו כח ישובו שהרי טוען שא"ל יש לו ישוב אחר ואיני צריך לשוב עוד שמה ויש בלשון הזה לשון מחילה אחרי שהוכיח סופו שהוצרך לבקש התרה וגדולה מזאת אני אומר אם ראובן אמר לשמעון אני חייב לך מנה ושמעון אומר בודאי אינך חייב לי שאפי' אין שמעון מוחל לויצ"ל וראובן. שראובן עצמו יודעכצ"ל פטור. שחייב לו וראייתי מדאמר פ' יש נוחלין (בבא בתרא ד' קלה.) זה אחי איני נאמן ובגמ' קאמר ואינך מאיל צ"ל קאמרי לאו אחינו הוא. ואי קאמר לאו אחי הוא אימא סיפא נפלו לו נכסים ממקום אחר ירשו אחיו עמו אלמא אע"ג דאמר ראובן לשמעון אחי הוא ויש לך ליטול עמי ושמעון אומר איני אחיו לא יתן לו ראובן כלום דהוי כאלו מחל לו ולא הוי מחילה בטעות דכיון דכשנגדו אומר אני חייב לך א"כ הי' לו ליתן לב ולדקדקמצ"ל אם. עם האמת עם שכנגדו והוא לא עשה כן אלא אמר בודאי אינך חייב לי א"כ מחל לו בלב שלם אלמא אע"פ שלא אמר לו לשום מחילה כלל היכ' דמוכחא מילתא אמרינן בודאי מחל לו כ"ש בנידון זה שיש בלשון הזה לשון מחילה טפי ועוד שהוכיח סופו כדפירשנו ומה שכתבתנצ"ל לי. מלוי שהפסיד ישובו משום דינאסצ"ל דמלכותא. תמיהני והלא השר לא גירש את שמעון אך נתן רשות לראובן להכניס את מי שהוא חפץ ולא נתן לו רשות להוציא ואפי' אם נתן רשות להוציא כיון שהשר לא גירשו לזה שמעון אלא מחמת שביקש אותו ראובן על ככה לאו כל הימנו להפסידו בדבורו ומה שהפסידו בדיבורו על ידי השר ישלם לו היינו שיחזיר לו כח יישובו שאל"כ לא שבקית חיי לעניים מעשיר כי יתן לשר דבר מועט כסי לגרש כל העניים שבעירו מיהו אם השר אמר מעצמו איני חפץ ששום יהודי ידור בעיר הזאת אלא ברשות ראובן בהא ודאי מודינא לך שראובן יכול לעכב עליו מדינא דמלכותא דהוי כאלו אמר שום יהודי לא ידור בארצי אלא מדעתי ולא דמי ליהודים שברחו מעיריה' מבתיהם והשר החזיק בקרקעות שלהם ובא ישראל וקנאם מן השר שפסק ר"י שצריך להחזיר לבעלים ונוטל מה שההנו דהתם היינו טעמא דהאי מילתא היא גזילה דמלכותא שגזל לזה ביתו או שדהו שקנהו וירש מאבותיו ואבות אבותיו אשר היו מעולם אבל הכא העיר של השר למי שהוא חפץ נותן רשות ולמי שאינו שוה לפניו יכול לעכב עליו אפי' דריסת הרגלעצ"ל ובהאי. בהם לא שייך למימר טוענין ליורש (ד' כג.) ונימא דאביו של שמעון קנה כח הישוב מן השר שלא לגרש אותו לעולם והשתא אם השר בא להוציאו הו"ל גזילה דמלכותא דהא ודאי מילתא דלא שכיחא היאפצ"ל וכל: דכל מילתא דלא שכיחא לא טענינן לי' ליורש כמו שהוכיח ר"י בשלהי המוכר את הבית (בבא בתרא ד' ע':) (תוס' ד"ה מאן.) אבל אין לו להביא ראי' מדאמר פ' חזקת הבתים (ד' כ"ד:)צצ"ל בעובדא. מעובדא דדוראקבהכ"י דחזא רעותא וט"ס הוא דרעותא באגא דמטמרירצ"ל הוו דאינהו גופייהו לא יהבו טסקא והחזיק בה אדם דיהיב טסקא וכו' הכא נמי ראובן נתרצה לתת המס לשר ולא לשמעון דהא ודאי לא דמי דהתם הקרקע חייב בטסקא אפי' אם הבעלים הולכים להם אבל כסף גולגולת ומסים אינו חייב כשאינו דר תחת השר וגם היהודים אינם מכודנים להתחייב בכל מקום שהם מסים כמו שיש גוים שהם מכודנים אלא רואיןשצ"ל אותן. אותו כאלו הן בני' חורין שירדו מנכסיהם ולא ימכרו ממכרת עבד וכן המלכות נוהגת וכן פסק ר"י מיהו בלא ראייה י"ל כן כמו שכת' לעיל. ומה שכתב אדוני שיכול לבא לידי שפיכת דמים אם יהיו ביחד הטל פשרה ביניהם ויעלו שכר זה לזה וידחה שמעון מפני ראובן כדאמר גבי ספינות פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ד' ל"ב:) תרחה שאינה טעונה וכו' ועוד שחובתו הוא ומעשיו מקולקלות ופעמים רבות ראיתי בקהילות שלוקחים היישוב עבור דבר מועט כ"ש בי דינא דמר דאלים לאפוקי ממונא ועמך בדבר המשפט לגדור גדר הכל לפי צורך השעה שלא תיוצץ הרעה וטוב בעיני לכוף את שניהםתצ"ל שיניחו. שהניחו הדבר עליך הן לדין הן לפשרה ואז תעשה הטוב בעיניך ואני מסכים אחריך לכל מה שתעשה. ושלום מורי ושלום תורתו יגדל לנצח כנפש משרתו מאיר ב"ר ברוך שיח':
Q. Complying with A's request, the ruler of town T gave A the authority to admit as settlers only those persons of whom A would approve. A claims that B asked him for permission to remain in T for one year telling him that he had settling rights in another place, thus admitting that he possessed no settling-rights in T. B claims that he does possess such rights in T, that his father lived there before him, and denies having asked B for permission to stay there. Should both, B and A, be permitted to stay in T, it might lead to grave consequences, even to the spilling of blood, since B's conduct is known to be corrupt. Rabbi Moses asked what course he should take with respect to their claims.
A. If A produces witnesses to the effect that B asked permission to remain in T for a year, B will have to leave the town, since by his asking for permission he admitted that he either possessed no settling rights there, or had foregone any rights he might have had. If A can produce no such witnesses, B has a right to dwell in T. However, because of B's wicked conduct, you, Rabbi Moses, should deprive B of his settling rights in T and require A to pay adequate compensation to B. I have often seen communities deprive one of their members of his settling-rights because of misconduct; your court that has the right to confiscate a person's money, surely has the right to deprive one of his settling-rights. You should force, therefore, A and B to leave the case completely in your hands to be decided either by arbitration or according to strictly legal requirements, and then you will be able to decide as you see fit.
R. Meir adds:
Your opinion that B lost his settling-rights because of the legal principle "the law of the land prevails" is untenable. The ruler of T gave A the authority to pass on new settlers, but he gave A no authority to dislodge old residents. Had the ruler of T granted A the authority even to dislodge old residents, the validity of such a grant would depend on the reasons that prompted the ruler to grant such authority. If A asked the ruler for such authority, then A has no right to exercise his authority since by his request he directly injured B's interests. But, if the ruler of T, on his own accord, said that he does not want any Jew to live in T unless he receive A's permission, then A may dislodge B because of the legal principle: "The law of the land prevails".
The decision of R. Isaac (b. Samuel, the Tosafist) in the case of the Jews who fled from their town and whose real estate the ruler of the town confiscated and, then, sold to other Jews, has nothing to do with our decision. In this latter case, R. Isaac rightly decided that the purchasers must return the property to the original owners (as compensation, the purchasers were entitled to the amount the original owners would have spent to regain their property) for the ruler had no right to confiscate real property that belonged to the Jews for generations. Such an act on the part of the ruler is not considered "law of the land" but is rather outright robbery, and, therefore, illegal. In our case, however, the ruler of T is the owner of T and has a right to admit anyone into his town, and to keep out of it anybody he wants to keep out. We cannot claim for B's benefit that his father bought permanent settling rights from the ruler of T and stipulated that he or his descendants could never be dislodged from T, for such transactions were very rare, even though such a stipulation if made would be binding and would render the act of the ruler dislodging B an illegal act.
The decision arrived at in the Talmud (B.B. 54b) accepting as binding the Persian law that if the owner of a field defaults in the taxes for that field, anyone who pays the taxes becomes owner of the field, also, has nothing to do with our case; for taxes on real property accumulate even when the owners are away, while Jews are not required to pay taxes to their overlord, unless they actually live in the domain of these overlords. For Jews are not subjugated to their overlords as the Gentiles are, in the sense that they have to pay taxes to a particular overlord even when they do not live in his domain. The status of the Jew, in this land, is that of a free land owner who lost his land but did not lose his personal liberty. This definition of the status of the Jews is followed by the government in its customary relations with the Jews.
SOURCES: Cr. 6; Pr. 101, 1001; L. 313; Mord. B. B. 559; Mordecai Hagadol, p. 253b. Cf. Agudah, B. K. 144; ibid. B. B. 74; Maharil, Responsa 62; ibid. 77; Terumat Hadeshen 351.