לא לגמרא דידי צריכיתו ולא לסברא דידי בעיתו. אלופי על הנדון שבא לפניך בראובן שהיה בת חולנית בכפית והשיאה לשמעון. ומחמת שהפריז לה נדוניא נתרצה להיות עמה בכפיפה. והנה מתה תוך שנתה והניחה זרע אמנם לא חי שלשים יום. איני כמעביר ומפליג על דבריך ועל דברי שאר רבותי אך מיטיבותייכו לא ידענא מאיזה טעם באתם לומר כיון שהניחה זרע זכה הבעל בדברי' הללו הא קיימא לן כר"שבג דאמר כל שלא חו שלשים יום באדם נפל הוא אם לא קים לן בגויה דכלו לו חדשיו. וכיון שהבעל הוה אצלה תדיר לא קים לן בגויה אי נפל הוי אי לאו. ואי נפל הוו כמאן דליתיה דמי ופליאה בעיני כמו כן שבאתם להכריע ולהכניס ראשיכם בין שני הרים גדולים בין רש"י ובין ר"ת להוציא ממון מחזקתו ואת אמרת שנוציא מיד ראובן לתת לשמעון דלא כר"ת שהיה סומך על שמועתו ומורה ובא הלכה כדבריו. ומסקנא של התוספות כוותיה. וכן הדין נותן כל היכא דפליגי רברבת' ולא איתמר הלכה לא כמר ולא כמר היכא דקיימי זוזי לוקמן ולא מפקי ממונא מספיקא: ומה שכתבתם בשם ריב"א ליישב קושיות רבינו תם דשייך חיתון בארוסין מהא דאמר פרק הערל (יבמות דף עו) בגירותן אית להו חתנות. אין ראיה מזה דעל כרחך לשון תורה לחוד ולשון חכמי' לחוד. תדע דהא פריך התם מדכתב ויתחתן שלמה את בת פרעה. ובעו לאיכוחי דאפילו בגיותן אית להו התנות והא ודאי ושראל בגויה לא מיקרו חתנות בלשון חכמים כיון דאין להן לא קדושין ולא נשואין. אלא על כרחך לשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד. ועוד דאפילו בגירותן אית להו חתנות דבעי לאוכוחי מינה דהיינו אירוסין. נראה דאדרבה דבנישואין הוא דווקא לוקה ואינו על הקידושון אם קדש ולא בעל דומיא דבתך לא תתן לבנו. ובתו לא תקח לבנך. ולקחת מבנותיו לבניך דמיירי בגיותן. דומיא דהכי מיירי לא תתחתן דאיירי בגירותן. דלא שייך בגיותן אלא ביאה. ועוד דרך ליקומון אסרה תורה כדאמר בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף עח) גבי מחזיר גרושתו שאם קידש ולא בעל אינו לוקה. ומן ההיא דפרק הנושא (כתובות דף קב) דקאמר משום אחתוני זה יישב ר"ת ואין להאריך:
Q. A had a sickly, epileptic daughter. He promised B a large dowry, and for this reason B married her. A's daughter died within the first year of her marriage, after having given birth to a child who, in turn, died before he was thirty days old. Since A's daughter left a child when she died, we decided that B was entitled to collect the dowry from A. A. Since the child died before he was thirty days old, his viability has not been established. Therefore, his existence was of no consequence. Thus, I am greatly surprised that you considered the existence of the child a determining factor in the case. Moreover, Rashi and R. Tam hold conflicting opinions regarding the question whether a widower is entitled to collect the dowry his father-in-law had promised him (Tosaphot Ket. 47a, s. v. כתב). I am greatly surprised, therefore, that you dare decide between the two conflicting opinions; for whenever there exists a difference of opinion between authorities, we do not enforce the collection of money by either party. Your contention that since A's daughter was a sickly person B had a stronger claim on her dowry, is also baseless, for the law draws no distinction between a healthy and a sickly wife. Indeed, the takkanah of R. Tam to the effect that when a wife dies within the first year of her marriage the husband must return her dowry to the original donors, is only valid in those communities where this takkanah was accepted. My decision in this case, however, is not based on this takkanah, but on Rabbinic law which is valid everywhere. SOURCES: Cr. 159.
2
ומה שכתבתם מן הירושה דמציאת האשה (דף סו) גבי הפוסק מעות לחתנו ומת יכול הוא שיאמר לאחיך הוא רוצה שיתן וכו' ופריך בירושלמי ולאו הן הדברים הנקנים באמירה. ומשני כשפסק עמו על מנת לכנוס לא כנס. פי' שמת קודם שכנס. הא כנס ומת צריך שיתן לאחיו אין קשה זה לפירוש רבינו תם. דכולי עלמא מודו בהא דאפילו למאן דאמר היכא שמתה הבת לא זכה. היינו משום דאזילנא בתר אומדנא. דדעתו שתהנה בתו אבל התם הא קיימא בתו ותהנה. ואשר כתבת לפי שהייתה חולנית זכה יותר לעניין דינא לא חילקנו בין בריאה וחולה. בין בזו בין בזו כיון דמת קודם שגבה לא מפקינן דאזלינן בתר אומדנא דדעתא דאב. דאילו הוה רוצה שתמות ולא תהנה מן הממון לא הי' פוסק. ודאי תקנת רבינו תם להחזיר הממון בשנה ראשונה. אף על פי שכבר גבה הבעל. מקומות יש באתרא דנהוג נהוג. דלא נהוג לא נהוג. אבל מה שכתבתי אני לעניין דינא הוא דכיון דמספקינן אי כרש"י או כר"ת לא מפקינן ממונא מספיקא. וכן פסקנו כמה פמעים וצור עולמים יצליחך בתורה ובכל מעשה ידך ויגדיל כסאך למעלה. ושלום מאיר בר ברוך:
לא לגמרא דידי צריכיתו ולא לסברא דידי בעיתו. אלופי על הנדון שבא לפניך בראובן שהיה בת חולנית בכפית והשיאה לשמעון. ומחמת שהפריז לה נדוניא נתרצה להיות עמה בכפיפה. והנה מתה תוך שנתה והניחה זרע אמנם לא חי שלשים יום. איני כמעביר ומפליג על דבריך ועל דברי שאר רבותי אך מיטיבותייכו לא ידענא מאיזה טעם באתם לומר כיון שהניחה זרע זכה הבעל בדברי' הללו הא קיימא לן כר"שבג דאמר כל שלא חו שלשים יום באדם נפל הוא אם לא קים לן בגויה דכלו לו חדשיו. וכיון שהבעל הוה אצלה תדיר לא קים לן בגויה אי נפל הוי אי לאו. ואי נפל הוו כמאן דליתיה דמי ופליאה בעיני כמו כן שבאתם להכריע ולהכניס ראשיכם בין שני הרים גדולים בין רש"י ובין ר"ת להוציא ממון מחזקתו ואת אמרת שנוציא מיד ראובן לתת לשמעון דלא כר"ת שהיה סומך על שמועתו ומורה ובא הלכה כדבריו. ומסקנא של התוספות כוותיה. וכן הדין נותן כל היכא דפליגי רברבת' ולא איתמר הלכה לא כמר ולא כמר היכא דקיימי זוזי לוקמן ולא מפקי ממונא מספיקא: ומה שכתבתם בשם ריב"א ליישב קושיות רבינו תם דשייך חיתון בארוסין מהא דאמר פרק הערל (יבמות דף עו) בגירותן אית להו חתנות. אין ראיה מזה דעל כרחך לשון תורה לחוד ולשון חכמי' לחוד. תדע דהא פריך התם מדכתב ויתחתן שלמה את בת פרעה. ובעו לאיכוחי דאפילו בגיותן אית להו התנות והא ודאי ושראל בגויה לא מיקרו חתנות בלשון חכמים כיון דאין להן לא קדושין ולא נשואין. אלא על כרחך לשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד. ועוד דאפילו בגירותן אית להו חתנות דבעי לאוכוחי מינה דהיינו אירוסין. נראה דאדרבה דבנישואין הוא דווקא לוקה ואינו על הקידושון אם קדש ולא בעל דומיא דבתך לא תתן לבנו. ובתו לא תקח לבנך. ולקחת מבנותיו לבניך דמיירי בגיותן. דומיא דהכי מיירי לא תתחתן דאיירי בגירותן. דלא שייך בגיותן אלא ביאה. ועוד דרך ליקומון אסרה תורה כדאמר בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף עח) גבי מחזיר גרושתו שאם קידש ולא בעל אינו לוקה. ומן ההיא דפרק הנושא (כתובות דף קב) דקאמר משום אחתוני זה יישב ר"ת ואין להאריך:
Q. A had a sickly, epileptic daughter. He promised B a large dowry, and for this reason B married her. A's daughter died within the first year of her marriage, after having given birth to a child who, in turn, died before he was thirty days old. Since A's daughter left a child when she died, we decided that B was entitled to collect the dowry from A.
A. Since the child died before he was thirty days old, his viability has not been established. Therefore, his existence was of no consequence. Thus, I am greatly surprised that you considered the existence of the child a determining factor in the case. Moreover, Rashi and R. Tam hold conflicting opinions regarding the question whether a widower is entitled to collect the dowry his father-in-law had promised him (Tosaphot Ket. 47a, s. v. כתב). I am greatly surprised, therefore, that you dare decide between the two conflicting opinions; for whenever there exists a difference of opinion between authorities, we do not enforce the collection of money by either party. Your contention that since A's daughter was a sickly person B had a stronger claim on her dowry, is also baseless, for the law draws no distinction between a healthy and a sickly wife. Indeed, the takkanah of R. Tam to the effect that when a wife dies within the first year of her marriage the husband must return her dowry to the original donors, is only valid in those communities where this takkanah was accepted. My decision in this case, however, is not based on this takkanah, but on Rabbinic law which is valid everywhere.
SOURCES: Cr. 159.
ומה שכתבתם מן הירושה דמציאת האשה (דף סו) גבי הפוסק מעות לחתנו ומת יכול הוא שיאמר לאחיך הוא רוצה שיתן וכו' ופריך בירושלמי ולאו הן הדברים הנקנים באמירה. ומשני כשפסק עמו על מנת לכנוס לא כנס. פי' שמת קודם שכנס. הא כנס ומת צריך שיתן לאחיו אין קשה זה לפירוש רבינו תם. דכולי עלמא מודו בהא דאפילו למאן דאמר היכא שמתה הבת לא זכה. היינו משום דאזילנא בתר אומדנא. דדעתו שתהנה בתו אבל התם הא קיימא בתו ותהנה. ואשר כתבת לפי שהייתה חולנית זכה יותר לעניין דינא לא חילקנו בין בריאה וחולה. בין בזו בין בזו כיון דמת קודם שגבה לא מפקינן דאזלינן בתר אומדנא דדעתא דאב. דאילו הוה רוצה שתמות ולא תהנה מן הממון לא הי' פוסק. ודאי תקנת רבינו תם להחזיר הממון בשנה ראשונה. אף על פי שכבר גבה הבעל. מקומות יש באתרא דנהוג נהוג. דלא נהוג לא נהוג. אבל מה שכתבתי אני לעניין דינא הוא דכיון דמספקינן אי כרש"י או כר"ת לא מפקינן ממונא מספיקא. וכן פסקנו כמה פמעים וצור עולמים יצליחך בתורה ובכל מעשה ידך ויגדיל כסאך למעלה. ושלום מאיר בר ברוך: