תתקנג. בהגוזל בתרא (קט"ז ע"א) אדעתא דאריא אפקרי' מעשה היה בראובן שאמר לשמעון תקיף לי בגדים מן הנוי וכן עשה לאחר ימים נתן ראובן לשמעון המעות לתנם לגוי ושכחם הגוי ולא תבעם לשמעון המעות לנתם לגוי ושכחם הגוי ולא תבעם ונשאלתי למי יתנו המעות והשבתי שיחזרו לראובן והבאתי ראי' מכאן אדעתא דאריא אפקרי' כו' ה"נ אדעתא שיתנם לגוי נתנם לשמעון ולא אדעת' שיעכבם הוא וכיצד הלה עושה סחורה במעותיו של זה יחזרו המעות לבעלים הראשונים וליכא למימר כיון דאמר תן לגוי זכה הגוי וקיי"ל תן כזכי ויצאו מיד מרשות ראובן וכי שכחם שוב הגוי זכה שמעון במה שבידו מן ההפקר דזה אינו דאמר פ"ק דב"מ (י"ב ע"א) דזכיי' מתורת שליחות אתרבי [ואנן] אמרי' בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"א ע"ב) דאין שליחות לגוי אפי' מדרבנן וא"כ אפי' אמר בהדי' זכי לגוי לא זכה כ"ש דלא מהני תן כזכי טפי מזכי גופי' ולא מצי למימר אני חפץ לעכבם שמא לאחר ימים יזכרם הגוי דכיון דהימני' שמעון לראובן מעיקרא ונעשה לו ערב בלא משכון גם עתה לא יעכבם על הספק בשביל ערבון ולא מצי שמעון למימר אני חפץ לקדש את השם ולהשיב כעובדא דירושלמי (ב"מ פ"ב ה"ה) דשמעון בן שטח דבשלו יש לו לקדש השם ולא בשל אחרים ואחר זמן מצאתי שאילה זו שנשאלה לרבינו אפרים ב"ר יצחק על ראובן שקנה חפץ מן הגוי במנה והאמין לו הגוי עד למחרתו ולמחרת הי' דרך ראובן לצאת מן העיר ינתן המנה לשמעון לתת לגוי ושכח הגוי המנה והשיב אם הדבר ברור ששכחו הגוי ודאי למ"ד בכריתות (כ"ד ע"א) הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה א"א בה זכה בה כל הקודם בה ולא מצי אמר הנותן על דעת כן שלחתי אם יקבל ואם לא יקבל יחזיר לי אלמא משעה שיצא מתחת ידו הסיח דעתו ממנו וכן אמרי' גבי שור הנסקל אם הוזמו [עדיו] כל [הקודם] בו זוכה בו דמההוא שעתי' אפקרי' וא"ת מהאי חמרא דרב ספרא בפ' הגוזל בתרא דלא אמרי' הכי אלא אדעתא דאריא אפקרי' אדעת' דכ"ע לא אפקרי' התם טעמא כדקאמר גבי עלה [שלו] מאליו משמיא דרחימו עלי' כלומר הואיל ונעשה לו נס מה שלא נעשה לכל אדם אדעת' דהכי נעשה לו כדי שיזכה רב ספרא ולא אחר אבל שכחת הגוי הוי שכחה. אבל בזה יש להסתפק מי יימר שהגוי שכח ויכול ראובן לומר לא שכח הגוי והיום או למחר יתבע ממני והואיל ולא שכחו הגוי בודאי אין שמעון יכול לומר כבר זכיתי לגוי דאין שליחות לגוי הלכך שורת הדין שיחזור לראובן אי פקח ראובן לטעון כך. עכ"ל. וראייתו מההוא דכריתות לא נהירא [לי] דשאני התם דכבר קבלה וזכה בה המקבל מתנה ולהכי כי אמר א"א בה אפקרי' ויכול להפקירה כיון דכבר זכה בה ונתקיימה המתנה שעה אחת הרי נעשית מחשבתו של נותן כי לא חשש רק שיקבלנה ממנו והרי קבלה לשם מתנה ולא איכפת ליה לנותן אי מפקר לה אי לא אבל הכא לא זכה בה הגוי מעולם וא"כ הדר למריה וה"נ אמרי' התם בשלמא רשב"ג דקסבר כי יהיב אינש מתנה אדעתי' דמקבל לה מיניה וכי לא מקבלי לה מיני' הדרה למרי'. ומשור הנסקל שהוזמו עדיו אין נ"ל ראי' דשאני [התם דמיד] כי נגמר דינו אסור בהנאה ואסוחי אסחי בעלים דעתיהו מיני' דלא שכיחי דאתו סהדי ומזמי [להו] וכיון דכבר נאסר בהנאה מייאשי לה מיני' אכל הכא לא הוי הפקר אפי' בתר דיהבינא ליד שמעון אי הוי אמר תנם לי ואשא ואתן עמהם עד שיתבעם היה צריך לתנם לו וכיון דאכי יש לו זכות בהם ולא מסח דעתי' לא מפקיר להו כלל אלא ארעתי' לתנם לגוי [נתנם] לו ואי לא יחזירם לראובן כנ"ל.
Q. A received money from B for the purpose of buying for him garments from a Gentile. He paid the Gentile only part of the price of the garments. The Gentile forgot the balance due him, and did not ask for it for two years. A wants to retain the balance for himself. A. B gave money to A for the express purpose of paying the Gentile. As long as A does not pay the Gentile, the money belongs to B and A has no right to keep it. Moreover A has no right to give the money to the Gentile after the latter forgot about it; for, if A wants to sanctify the name of the Lord by paying the Gentile money the latter forgot about, let him (A) do so with his own money, as he cannot use another person's money for such a purpose. SOURCES: Cr. 50; Pr. 326, 953; L. 335; Mord. B. K. 168, 169; ibid. Ket. 258; Tesh. Maim. to Kinyan 20; Asheri B. K. 10, 21; Tur Hoshen Mishpat, 183; Isserlein, Pesakim 166.
תתקנג. בהגוזל בתרא (קט"ז ע"א) אדעתא דאריא אפקרי' מעשה היה בראובן שאמר לשמעון תקיף לי בגדים מן הנוי וכן עשה לאחר ימים נתן ראובן לשמעון המעות לתנם לגוי ושכחם הגוי ולא תבעם לשמעון המעות לנתם לגוי ושכחם הגוי ולא תבעם ונשאלתי למי יתנו המעות והשבתי שיחזרו לראובן והבאתי ראי' מכאן אדעתא דאריא אפקרי' כו' ה"נ אדעתא שיתנם לגוי נתנם לשמעון ולא אדעת' שיעכבם הוא וכיצד הלה עושה סחורה במעותיו של זה יחזרו המעות לבעלים הראשונים וליכא למימר כיון דאמר תן לגוי זכה הגוי וקיי"ל תן כזכי ויצאו מיד מרשות ראובן וכי שכחם שוב הגוי זכה שמעון במה שבידו מן ההפקר דזה אינו דאמר פ"ק דב"מ (י"ב ע"א) דזכיי' מתורת שליחות אתרבי [ואנן] אמרי' בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"א ע"ב) דאין שליחות לגוי אפי' מדרבנן וא"כ אפי' אמר בהדי' זכי לגוי לא זכה כ"ש דלא מהני תן כזכי טפי מזכי גופי' ולא מצי למימר אני חפץ לעכבם שמא לאחר ימים יזכרם הגוי דכיון דהימני' שמעון לראובן מעיקרא ונעשה לו ערב בלא משכון גם עתה לא יעכבם על הספק בשביל ערבון ולא מצי שמעון למימר אני חפץ לקדש את השם ולהשיב כעובדא דירושלמי (ב"מ פ"ב ה"ה) דשמעון בן שטח דבשלו יש לו לקדש השם ולא בשל אחרים ואחר זמן מצאתי שאילה זו שנשאלה לרבינו אפרים ב"ר יצחק על ראובן שקנה חפץ מן הגוי במנה והאמין לו הגוי עד למחרתו ולמחרת הי' דרך ראובן לצאת מן העיר ינתן המנה לשמעון לתת לגוי ושכח הגוי המנה והשיב אם הדבר ברור ששכחו הגוי ודאי למ"ד בכריתות (כ"ד ע"א) הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה א"א בה זכה בה כל הקודם בה ולא מצי אמר הנותן על דעת כן שלחתי אם יקבל ואם לא יקבל יחזיר לי אלמא משעה שיצא מתחת ידו הסיח דעתו ממנו וכן אמרי' גבי שור הנסקל אם הוזמו [עדיו] כל [הקודם] בו זוכה בו דמההוא שעתי' אפקרי' וא"ת מהאי חמרא דרב ספרא בפ' הגוזל בתרא דלא אמרי' הכי אלא אדעתא דאריא אפקרי' אדעת' דכ"ע לא אפקרי' התם טעמא כדקאמר גבי עלה [שלו] מאליו משמיא דרחימו עלי' כלומר הואיל ונעשה לו נס מה שלא נעשה לכל אדם אדעת' דהכי נעשה לו כדי שיזכה רב ספרא ולא אחר אבל שכחת הגוי הוי שכחה. אבל בזה יש להסתפק מי יימר שהגוי שכח ויכול ראובן לומר לא שכח הגוי והיום או למחר יתבע ממני והואיל ולא שכחו הגוי בודאי אין שמעון יכול לומר כבר זכיתי לגוי דאין שליחות לגוי הלכך שורת הדין שיחזור לראובן אי פקח ראובן לטעון כך. עכ"ל. וראייתו מההוא דכריתות לא נהירא [לי] דשאני התם דכבר קבלה וזכה בה המקבל מתנה ולהכי כי אמר א"א בה אפקרי' ויכול להפקירה כיון דכבר זכה בה ונתקיימה המתנה שעה אחת הרי נעשית מחשבתו של נותן כי לא חשש רק שיקבלנה ממנו והרי קבלה לשם מתנה ולא איכפת ליה לנותן אי מפקר לה אי לא אבל הכא לא זכה בה הגוי מעולם וא"כ הדר למריה וה"נ אמרי' התם בשלמא רשב"ג דקסבר כי יהיב אינש מתנה אדעתי' דמקבל לה מיניה וכי לא מקבלי לה מיני' הדרה למרי'. ומשור הנסקל שהוזמו עדיו אין נ"ל ראי' דשאני [התם דמיד] כי נגמר דינו אסור בהנאה ואסוחי אסחי בעלים דעתיהו מיני' דלא שכיחי דאתו סהדי ומזמי [להו] וכיון דכבר נאסר בהנאה מייאשי לה מיני' אכל הכא לא הוי הפקר אפי' בתר דיהבינא ליד שמעון אי הוי אמר תנם לי ואשא ואתן עמהם עד שיתבעם היה צריך לתנם לו וכיון דאכי יש לו זכות בהם ולא מסח דעתי' לא מפקיר להו כלל אלא ארעתי' לתנם לגוי [נתנם] לו ואי לא יחזירם לראובן כנ"ל.
Q. A received money from B for the purpose of buying for him garments from a Gentile. He paid the Gentile only part of the price of the garments. The Gentile forgot the balance due him, and did not ask for it for two years. A wants to retain the balance for himself.
A. B gave money to A for the express purpose of paying the Gentile. As long as A does not pay the Gentile, the money belongs to B and A has no right to keep it. Moreover A has no right to give the money to the Gentile after the latter forgot about it; for, if A wants to sanctify the name of the Lord by paying the Gentile money the latter forgot about, let him (A) do so with his own money, as he cannot use another person's money for such a purpose.
SOURCES: Cr. 50; Pr. 326, 953; L. 335; Mord. B. K. 168, 169; ibid. Ket. 258; Tesh. Maim. to Kinyan 20; Asheri B. K. 10, 21; Tur Hoshen Mishpat, 183; Isserlein, Pesakim 166.