ספר הישר 5

השער החמישי - בעמודי העבודה. והם חמישה, ואלו הם, השכל, והאהבה, והיראה, והחכמה, והאמונה.

CHAPTER V Concerning The Pillars Of Worship. These are five: reason, love, fear, wisdom, and faith.

דע, כי השכל הרבו לדבר עליו הפילוסופים, ולחלק אותו, ולהודיע ההפרש אשר בין השכל, והמשכיל, והמושכל. כי יש מהם אומרים, כי הכל אחד. ויש אומרים, כי אינו אחד אלא שלושה, וזה אין לנו תועלת בו ולא היזק, אך התועלת אשר יש לנו להבין וללמוד, שנדע שהשכל הוא פרי הנפש, כאשר התפוח פרי האילן, והתפוח צריך לעבודה רבה מבעליו, לשמור האילן, ולחפור, ולעדור, ולהשקותו בכל עת, ולנקותו מן הצמחים הרעים, וכפי טוב השמירה יהיה טוב הפרי, כן צריך האדם להרגיל נפשו במידות טובות, ובחכמה, ובמוסר, ובנסיונות החידושים, ובקורות העולם. וכשירגיל נפשו בכל אלה, אז יושלם שכלה אשר בכח ויצא אל הפועל. וכאשר יצא השכל אל הפועל מן הכח באלה הדברים אז ייקרא האדם שלם, כמו האומן בהיותו בקי ויהיו לו כלים נאים, אז תושלם אומנותו, ואז יוכל להשיג כל חפציו, וישיג כבוד מן השרים, ותועלת מבני אדם, וכן המשכיל, כשיהיה לו שכל שלם, אז ישיג כבוד מאלהיו וימצא חן בעיניו ובעיני בני אדם. כי בהיות השכל שלם, גורם לאדם שיהיה עובד לאלהיו, ואוהב אותו, וירא ממנו, כי יראת האל, יתעלה, ואהבתו ועבודתו מכח השכל יצאו שלשתן, כאשר יצאו הנחלים, אף על פי שהם רבים, ממקום אחד. ועל כן, כל אהבה ויראה וחכמה אשר תהיה מבלי שכל, אין לה שורש ולא יסוד.

Know that concerning reason, the philosophers have spoken much, and they have divided it to better make known the difference between the act of knowing, the knower, and the known . For there are some philosophers who say that they are all one. There are those who say that they are not one, but three. In such discussion, there is neither advantage nor harm. But there is a benefit in this; that we must understand and learn and know that reason is the fruit of the soul, just as the apple is the fruit of the tree, and the apple requires much labor on the part of its master to guard the tree, to dig, to prune, to water it at all times, to keep it free from harmful weeds—and according to the care of the apple will be the goodness of the fruit. So must a man accustom his soul to thrive in good qualities, in wisdom, in ethics, and in the trials of new circumstances that may arise and in happenings of the world. When he does accustom his soul to thrive in all these qualities and circumstances, then its (i.e. the soul’s) intellect which was merely potential will be perfected and actualized, and when the intellect goes forth into actuality, in the circumstances and conditions which we have just mentioned, then a man may be called perfect. Just as when an artisan is well skilled in his craft and he produces lovely vessels, then his craft is complete and he can obtain all of his desires, and he can obtain honor from princes and benefit from men; similarly, with the wise man, when his intellect is complete. Then he can obtain honor from his God, and he will find favor in His eyes and in the eyes of men. For when the intellect is perfect, it causes a man to serve his God, to love Him, and to fear Him. For the fear of God, may He be extolled, and the love of Him and the worship of Him, all three of these come from the power of the intellect, just as streams, no matter how many there are, come forth from one place. Therefore, all love, fear, and wisdom which may exist without reason have no source and no foundation.

והנני מבאר לך שלשתן היטב. כי כאשר תתבונן בהפרש אשר בין אהבת חסר דעת ובין אהבת בעל שכל, יתבאר לך כי אהבת השוטה אינה אהבה, אלא מחשבה עוברת, והמשכיל ישכיל למי יאהב ואיך יאהב. וכן בשומך לבך להפרש אשר בין יראת השוטה לאדוניו ויראת המשכיל, תכיר כי יראת השוטה היא שגעון, ויראת המשכיל מפני שמכיר ערך אדוניו, ואימתו, וכחו, וכי חובה עליו לעבוד אותו, ולירא אותו, מפני אשר הוא ברשותו וייטיב לו. וכן כאשר תשית לבך להפרש אשר בין חכמת השוטה לחכמת המשכיל, תדע כי חכמת השוטה הוללות ואין לה פרי, וחכמת המשכיל שכל ומוסר ויש לה פרי, והוא רצון האל, יתעלה, וידע מה יצטרך לעשות בחכמתו ושכלו. אבל השוטה, כשירצה בחכמתו לדעת מה יצטרך לעשות, תגבר עליו ההוללות ותאבד מחשבתו, כמי שיש לו עין חולה וחלושה, שירצה להביט לאור החמה, ותחשך עינו, וילך בחושך, ולא יראה מה שהוא צריך לראות. ומי שעינו בריאה, יוכל להסתכל באור, ולראות כל עסקיו, ולדעת איך יעשם ואיך יישמר בהם. אם כן הנה התיישב בדעתך, כי השכל הוא יסוד לשלושה עמודי האמונה, שהם: היראה, והאהבה, והחכמה.

Now, let me explain these three qualities in detail. For when you consider the difference between the love of one lacking in knowledge and the love of one who possessses intellect, it will be clear to you that the love of the simpleton is not love at all, but only a fleeting thought. But the man of intelligence grasps with his intellect whom he should love and how he should love. Similarly, when you pay attention to the difference between the fear of a simpleton for his master and the fear of a man of intelligence, you will know that the fear of the simpleton is madness. He, the man of intelligence, recognizes the worth of his master, his fear, and his power, and he knows that there is an obligation upon him to serve and to fear him, because he is completely in the power of his master, and his master will deal well with him. Similarly, when you regard the difference between the wisdom of a simpleton and that of the man of intelligence, you will know that the wisdom of the simpleton is folly and bears no fruit while that of the man of intellect is intelligent, disciplined, and does bear fruit. This kind of intellect is the will of God, may He be extolled. He will know what he must do with his wisdom and his intellect. The simpleton, when he wishes with his wisdom to know what he must do, is overpowered by his folly, and his thought is lost, like one who has a sick and weak eye but wants to look at the light of the sun. His eye becomes dark and he walks in darkness, and he does not see what he ought to see. While he whose eye is healthy can look at the light and see all of the matters that concern him, and he knows how he should do them, and how he should take heed of them. If this is so, then set this clearly in your mind, that the intellect is the foundation of the three pillars of faith, which are fear, love, and wisdom.

ועתה אנו צריכים לפרש כל אחד מאלה השלושה ונתחיל {לפרש} מהם האהבה, ונאמר, כי ענין האהבה הוא כח מחביר בין האוהב ובין האהוב. ודע, כי האהבה נחלקת לשלושה חלקים: האחד - אהבה שתהיה לתועלת ותקוה, והשני - אהבת חברה ורעות, והשלישי - אהבת המידות הטובות אשר באהוב, וזאת היא האהבה הנכונה והאמיתית, ועוד יש כח בה, כי לא תתחלף ולא תשתנה לעד, בעבור כי האהבה נשואה וקשורה במידות האהוב, ואי אפשר לה להשתנות, אלא אם ישתנו מידות האהוב הנושאות אותה. ואין כוונתנו לזכור המידות אשר ישתנו, כי אם המידות הקיימות, והן מידות הבורא יתברך. כי כאשר יאהב אדם לאיש אחד בעבור שכלו, וחכמתו, ומוסרו, וענוותנותו, ושאר מידותיו הטובות תהיה זאת האהבה הנכונה, ולא תשתנה לעולם, מפני שלא תשתנה הסיבה הגורמת לאהבת האוהב. ועל כן אומר, כי זאת היא האהבה הנכונה התמימה, כשיאהב אדם לאלהיו בעבור גבורתו, ובעבור כי הוא בורא הכל, ובעבור כי הוא חנון, ורחום, ארך אפים, ושאר המידות הטובות. לא תמוש לעולם זאת האהבה, כי לא ימושו מידות הבורא, יתעלה, ולא ישתנו לעולם. ומכל שלושת חלקי האהבה אשר זכרנו לא יתקיים כי אם זה החלק, והוא עמוד העבודה, והשנים האחרים לא יתקיימו, כי אין בהם עיקר בכל אוהב ואהוב.

Now, we must explain each one of these. We will begin with love. The matter of love is a uniting quality between the lover and the beloved. Know that love can be divided into three parts. One type of love seeks a benefit, the second type of love is the love one has for society and friends, and the third is love of the good qualities which are to be found in the beloved; this third type of love is the firm and the true one. Moreover, it has the power within it of never altering or changing, because this love is sustained and bound by the qualities of the beloved, and it is impossible for it to change unless the qualities of the beloved change. But it is not our intention to call to mind the qualities which change, but rather the qualities which endure, and these are the qualities of the Creator, blessed be He. For when a man loves another man because of his intellect, his wisdom, his ethics, his humility, and the other good qualities, such love is firm and will never change, because the cause which brings about this love does not change. Therefore, I say that this is the true and perfect love, when a man loves his God because of His power, because He is the Creator of all things, and because He is compassionate, merciful, and patient, and possesses all the other good qualities. Such a love will never depart or be removed, for the qualities of the Creator, may He be extolled, will never depart or be altered. Of the three types of love which we have called to mind, none will endure save this one, which is the true pillar of love. The other two will not endure, for they have not within themselves the essential quality of every lover and beloved.

דע, כי האהבה תתחבר משני חלקים: האחד - ממידות האוהב, והשני - ממידות האהוב, וכפי טעם מידות האוהב, יהיה תוקף אהבתו במידות הטובות אשר באוהבו. ועתה אפרש מידות האוהב, ואומר, כי מידות האוהב הן השכל הטוב והנפש הזכה הצחה. וכשיהיה באוהב קצת מאלו המידות, יהיה נמשך לאהוב לכל איש אשר נמצא בו כמידות האלה. בעבור כי כל מין יסור אל מינו וירחק מהפכו. ובעבור זה יימשך כל איש בעל שכל טוב ונפש נקיה לאהבת האל, בעבור כי הבורא הן בו המידות הישרות והטובות, הכלליות האמיתיות, ועל כן, כשיימשך האדם לעבודתו, היא לאות כי יש בו ממידות הבורא יתברך, ועל כן יימשך אחריו כאשר יימשך המשכיל לחברת המשכילים, וכל חכם לחברת החכמים, וכל כסיל לחברת הכסילים, והנער לחברת הנערים, והזקן לחברת הזקנים, וכל איש לחברת חבירו, ועוף השמים למינו, ועל כן, כשתראה אדם מתרחק מעבודת האל, יתעלה, דע, כי אין בו ממידות האל כלום אלא הפכן, ועל כן ירחק מהן. כי אילו יהיה בו שכל, או קדושה, או תמימות, או יושר, נדע כי אלו המידות הן מידות הבורא יתברך, וכשיהיה לאדם מהן שמץ דבר, ימשכהו לבו לאלהיו, כאשר תמשוך הנפש החכמה גוף האדם למעלה והעמידה אותו בקומה זקופה, מפני שהיא נמשכת למקום השכל אשר היא ממנו, וכאשר תימשך נפש הבהמה לארץ, עד אשר כפפה אותה והלכה בקומה כפופה, מפני נפשה אשר היא מן העפר והיא נמשכת לשרשה.

Know that love is joined of two parts, the qualities of the lover, and the qualities of the beloved. According to the qualities of the lover will be the strength of his love for the good qualities which exist in the one he loves. Now, I will explain the qualities of the lover and say that these are the good intellect and a pure and refined soul, and when these qualities exist in the lover even to a small degree, he will be drawn to love everyone who possesses these qualities because every kind gravitates to his kind and keeps aloof from his opposite. Therefore, a man possessing a good intellect and a pure soul is drawn to the love of God, for within the Creator are these just and good qualities, all embracing and true. Therefore, when a man is drawn to His worship, it is a sign that he, himself, has qualities of the Creator, blessed be He. Therefore, he is drawn after Him just as the intellectual man is drawn to the companionship of intellectuals. The wise man is drawn to the companionship of the wise. The fool is drawn to the companionship of fools, and the youth to the companionship of the young, the old man to the companion ship of the old, and every man is drawn to the companionship of his friend, while the fowl of the heaven are drawn to the companionship of their own kind. Therefore, when you see a man separating himself from serving God, may He be extolled, know that there are not within him any of the qualities of God, but their opposites, and therefore he separates himself from the good qualities. For if there were in him intelligence, or holiness, or whole-heartedness, or righteousness, we would know that these qualities are the attributes of the Creator, blessed be He. If there were in a man even the slightest particle of such qualities, it would draw his heart to his God, just as the wise soul draws the body of a man upward and sets him up with an erect bearing, because the soul is drawn to the source of the intellect, a part of which is in man. Just as the life of an animal is drawn to the earth until it bends it down and walks with bent bearing, because of its life which comes from the earth and is drawn to its source.

ועל כן נדע, כי השכל הטוב אשר באדם הוא יעירהו לבקש תוספת על מידותיו, והנפש הזכה, אשר היא לו כראי מוצק, מגלה לו מה שנעלם מסודות אלהיו, כי בהיות הנפש לטושה וזכה, יראה האדם ממנה אל הבורא יתברך, ואחדותו, ומציאותו, ושאר כוחותיו המושגים בשכל, כאשר יראה האדם בראי מוצק מה שנעלם ממנו. ואם לא תהיה הנפש זכה וצחה, לא יוכל לראות התעלומות מבלעדה. כי הגוף אפל, וגם לא יוכל הרואה לראות מה שיהיה לאחריו, אם לא יהיה הראי זך ודק שיעבור בו הראות. ועל כן, בהיות הנפש זכה, יעבור בה ראות השכל, ותראה מה שלאחריה, ואין אחרי הנפש כי אם הבורא יתברך.

Therefore, we know that the good intellect which is in man will impel him to seek an increase of his good qualities. The pure soul which is like a mirror will reveal to him what is hidden from him of the mysteries of God. For when the soul is polished and pure, a man, by looking at it, can perceive the Creator, blessed be He, and His unity and His existence and His other powers which can be conceived of by the intellect, just as a man sees in a mirror what is hidden from him. But if the soul is not pure and clean, he cannot see the mysteries which are round about it, because the body is dark, and the one who desires to see cannot be told what is behind him if the mirror is not pure and fine, thus enabling the glance to pass smoothly over it. However, when the soul is pure, a glance of the intellect can easily pass over it, and it can see what is behind it, and there is nothing behind the soul except the Creator, blessed be He.

ועל כן אמרתי, כי בהיות לאדם שתי אלה המידות, והן: שכל טוב ונפש זכה, תתעורר מן האדם אהבה גמורה לבורא יתברך.

Therefore, I have said that when a man has two qualities—and these are a good intellect and a pure soul—there will be aroused in the man a complete love for the Creator, blessed be He.

וכאשר האהבה הגמורה באל, יתעלה, תצמח מן האהבה ההיא היראה, כי אנו רואים כל מי שיאהב לאדם אחד בעבור מידות טובות שיש בו, תהיה האהבה עול על צוארו, ותכניעהו לבקש רצון האהוב, ולא ימצא מנוחה רק בעת יגיעתו בעסק האהוב, ותמתק לחכו היגיעה יותר מהמנוחה. ובעת יעשה האוהב לאהוב דבר אשר ייטב בעיניו, אז תיקר נפש האוהב בעיניו, מפני אשר יכול למצוא חן בעיני אהובו לעשות דבר אשר ייטב בעיניו, ואם יזדמן לו דבר חטא, או שגגה, או יעשה דבר אשר לא ייטב לאהובו, יהיה האוהב משתומם, ונכלם, ויתגנב, כאשר יתגנב העם הנכלמים. וזה הדבר מכח האהבה, אשר היא כעול ברזל עליו, להכניע האוהב לאהוב, כאשר אמר הכתוב (שיר השירים ח) ״כי עזה כמות אהבה״. ואחרי אשר האוהב תכניעהו האהבה לאהובו לבא בכפל רצונו, יש לנו לפרש, מדוע יש באהבה הכח הזה. ונאמר, כי אהבת האוהב לאהובו תהיה בשביל המידות הטובות אשר באהוב, ונפש האוהב גם כן יש לה קצת מידות טובות. ועל כן, זה המעט אשר יש באוהב ממידות טובות ימשכהו הרבה, כאשר ימשוך כל מין אל מינו, והוא לאות על בעל נפש נדיבה, שהוא נמשך לכל דבר נכבד וזאת היא האהבה. אבל ההכנעה אשר באוהב להשלים רצון האהוב הוא, מפני שיכיר האוהב יתרון האהוב עליו, כאשר יכיר התלמיד יתרון רבו, והעבד יתרון אדוניו, ועל כן ייכנע לאהובו בהכירו יתרונו עליו. וזה הדבר יראת האוהב לאהוב, כאשר יירא העבד מאדוניו, והתלמיד מרבו מפני היתרון אשר לו עליו, ועוד שיקוה ללמוד תמיד ממידות הרב, ומחכמתו, וממוסרו ואלה המידות יכריחו שיהיה האוהב ירא מאהובו, אם כן הנה נתבאר, כי מן האהבה תצא היראה. וכאשר נאמר כי האהבה והאוהב אפשר שיהיו מבני אדם מצויים, כן נוכל על הדרך הזאת לדעת, כי על הענין הזה היא אהבת אדם לבורא, ואם יאמר אומר, אין להמשיל אהבת הנברא לאהבת הבורא יתברך, נאמר, כי אנחנו ברואים, והאהבה אשר ירגיל האדם בבורא, אף על פי שיש הפרש בין האהוב הנברא ובין האהוב הבורא, אין הפרש בין הכח האוהב לבורא ובין כח האוהב הנברא, כי הוא אחד, ועל כן לא יבקש ממנו הבורא יתברך, כי אם יכלתנו, ויהיה חשוב בעיניו כאילו אהבנוהו כפי הראוי לו. וצא וראה הצדקה שאנו נותנים לבורא יתברך, כי לא נוכל לעשות לכבודו אלא כפי מה שנוכל לעזור איש לאחיו ואיש לרעהו, והבורא יקבל אותו כאילו עשינו לפי הראוי לו.

When there will be this complete love for God, may He be extolled, then there will grow forth reverence from that love, for we see that whenever a man loves another man because of good qualities that are within him, this love becomes a yoke upon his neck and compels him to seek and fulfill the will of the beloved. He will find no rest unless he exerts himself in matters pertaining to the beloved and in such case, the exertion will be sweeter to his palate more than rest. When the lover does for the beloved a thing which finds favor in the latter’s eyes, then the soul of the lover becomes more precious in his own eyes, because he is able to find favor in the eyes of his beloved by doing a thing which is good in the eyes of his beloved. If the lover should chance to do a deliberate or an unpremeditated sinful act, or anything which does not please his beloved, then the lover will be confounded and ashamed and he will steal away as an entire people will steal away when they are ashamed. This pertains to the power of love which is like an iron yoke upon him to cause the lover to yield to the beloved, as Scripture says (Song of Songs 8:6), “For love is as strong as death.” Since love causes the lover to yield to his beloved and do the will of the beloved with double willingness, we must explain why there is in love this power. We say that the love of the lover for his beloved comes about because of the good qualities which are in the beloved. The soul of the lover must also contain a portion of these good qualities. Therefore, the little that is contained of these good qualities in the lover draws him exceedingly, just as every kind is drawn to its kind. This is a sign of a generous soul, that he is drawn after every honorable thing, and this is love. The willingness on the part of the lover to yield to the beloved in order to fulfill the will of the beloved arises from the fact that the lover recognizes the superiority of the beloved over him, just as the pupil recognizes the superiority of his teacher and the servant recognizes the superiority of his master. He therefore yields to his beloved by recognizing his superiority over him. Similarly, with regard to a lover’s fear of his beloved: it is as a servant fears his master, a pupil fears his teacher, because of the latter’s superiority. More than this, he hopes to learn continually from the teachers qualities, from his wisdom, and from his instruction. These qualities impel the lover to fear his beloved. If this is so, then it has been clarified how fear proceeds from love. If we say that love such as this and the lover can be found among ordinary people, then we know that in this manner we can describe the love of man for the Creator. If it should be said that one cannot compare the love of the created to the love of the Creator, blessed be He, he would answer that although we are created beings, still the love which is customarily shown by man for the Creator—even though there is a difference between the beloved who is created and the beloved who is the Creator—is the same, for there is no difference between the power of the beloved of God and the power of the mortal lover who is created, for they are one. Therefore, the Creator, blessed be He, seeks nothing of a man but that he love Him with all his power, and this will be as important in His eyes as though he loved Him according to the love that is due to Him. Now, it is interesting to note that the righteousness which we ascribe to the Creator, blessed be He, consists in this, that we are not able to do anything for His glory save that which is within our power to help our fellow men, and the Creator receives it as though we had given Him love that is worthy of Him.

ואחרי אשר ביארנו כי האהבה היא סיבת היראה, ושתיהן עמודי האמונה, נפרש ענין החכמה, ונאמר, כי החכמה היא צריכה להיותה באוהב, כי כל אוהב, אם לא תהיה לו חכמה, לא יכיר מידות האהוב אשר זכרנו, ולא יכיר שכלו וחכמתו ושאר מידותיו החמודות, וכאשר לא ידע מידותיו כן לא ידע לאהוב אותו, כי כח הסכלות המבטלת לדעת מידות חמודות האהוב, היא תבטל אהבת האוהב כאשר אמרנו, כי הכסיל אין אהבתו אהבה, ואם כן הנה נודע, כי לא תושלם אהבה כי אם בחכמה ודעת, וכפי מה שיחסר לו מן הדעת השלימה, יהיה חסרון אהבתו באהובו, אשר מידותיו חמודות ושלימות. אבל אהבת האוהב למי שיש לו מעט מן המידות החמודות תספיק לו קצת מן האהבה וקצת חכמה, ולא תיקרא זאת אהבה שלמה, ולא אוהב שלם, ולא אהוב שלם. ואין דברינו על החסר, כי אם על השלם והתמים.

Now that we have explained that love is the cause of fear and that both of them are pillars of faith, we will explain the matter of wisdom, and we say that wisdom must exist in the lover. For if the lover is without wisdom, he will not recognize the qualities which we have mentioned, nor will he recognize in his beloved his intellect, his wisdom, and the other precious qualities. If he does not know his qualities, he will not know how to love him, for the power of folly which obscures the knowledge of the precious qualities of the beloved will nullify the love of the lover, just as we have said. For the love of a fool is not love, and if this is so, we can understand that love cannot be complete if it lacks wisdom and knowledge. According to what he lacks in complete knowledge will be the lack of his love for his beloved, whose qualities are precious and perfect. As to the love of the lover for one who has few of these precious qualities, there may suffice him a little love and a little wisdom, but this cannot be called a complete or perfect love, nor a perfect beloved. Our concern is not for qualities which are lacking, but rather for the complete and the perfect.

ואחרי אשר נודע כי שלוש אלה הן נקשרות זו עם זו, ולא נשלמה אחת מהן בלתי האחרות, וכי יסוד שלשתן, רוצה לומר האהבה והיראה והחכמה, היא עבודת הבורא יתברך, באמונה בלי חונף על כן נצטרך לומר, כי יסוד עבודת הבורא יתעלה, הוא האמונה, אף על פי שהעבודה והאמונה מוצאן מן השלוש אשר זכרנו, ולא תימצא העבודה כי אם באמונה, וכן לא תימצא האמונה כי אם בעבודה, וכל אחת מהן דבקה בחברתה.

Since we have established that these three, love, fear, and wisdom, are interdependent, that each is incomplete without the others, and that all are founded upon the worship of the Creator in perfect faith without flattery, we must therefore state that faith is the foundation of the worship of the Creator, blessed be He, even though worship and faith flow from the three principles mentioned above. You will not find worship save in faith, and you will not find faith save in worship. Each of them is inextricably bound up with the other.

והנה אגלה לך סוד גדול בעבודת האל, יתעלה, ואומר, כי יש לה שלוש מעלות: האחת - שפלה, והשניה - למעלה ממנה, והשלישית - למעלה ממנה עליונה. והמעלה השפלה היא הלימוד, והבינה, ונסיונות העולם, ואורך הימים. והנה אלה ארבעה עמודים, אשר בם יקנה אדם השכל, והיא המעלה השפלה, ומן המעלה הזאת יעלה האדם למעלת האהבה והיראה והחכמה והן כשלושה עמודים. ובעבור כי הענפים רבים והעיקר ימעט עד אשר יגיע לאחד, וכל אשר ירחקו הענפים מן האילן ירבו, וכל אשר יקרבו ימעטו, כן הברואים, כל אשר ירחקו מן הבורא יתברך ירבו מיניהם ועניניהם, וכל אשר יקרבו ימעטו, עד שיגיעו לאחד. על כן יהיו עמודי המעלה השפלה, ארבעה עמודים.

Now, I will reveal to you a great secret in the worship of God, may He be extolled, and I say that it has three steps: the lowest step; then the second, which is higher than the first; and then the third, which is higher than the second and is uppermost. Now, the lowest step is study, understanding, the experiences of the world, and length of days. These are the four pillars by which a man can acquire reason, and this is the lowest step. And from this lowly step, man can ascend to the step of love, fear, and wisdom, which are three pillars. This is similar to the case of a tree. The farther the branches are from the tree, the more abundantly they grow, and the closer they are to the trunk, the more sparsely they grow. So it is with all created things. The farther they are from the Creator, blessed be He, the more their species and their varieties increase, while the closer they are, the more the number diminishes until it reaches one. The pillars of the lowest step then are four.

השניה אשר עליה שלושה. ואלה השלושה כשיתנהג האדם בהם כראוי, יעלה בהם אל המעלה השלישית, והיא האמונה והעבודה, והן שני עמודים. ומאלה השנים יעלה אדם להידבק בתכונה העליונה אשר היא אחת, והיא השגת רצון האל, יתעלה, ולהידבק בו. ושים לבך וראה, איך יתחיל האדם לעלות ממעלות רבות אל מעלות מועטות, עד אשר יגיע אל האחד ושם יעמוד, כי אין אחרי האחד המושכל דבר.

We now come to the second step, which has three pillars upon it (these are the three: love, fear, and wisdom). If a man conducts himself properly with these, he will ascend from them to the third step, which is faith and worship of God, and these are the two pillars. From these two, a man will ascend until he cleaves to the highest virtue, which is one, and that is the yearning to attain the will of God, may He be extolled, and to cleave to Him. Pay close attention and see how a man begins to ascend by many steps to fewer steps until he reaches the one and there he stands, for beyond the one, which is the acme of intelligence, there is nothing else.

ואחרי אשר הגענו עד התכלית, אשר היא כוונת עובד האוהב, נאמר עתה מה תהיה תועלת הבאה מכל זה. ונאמר, כי התועלת הכללית הבאה מעבודת הבורא יתברך, ואהבתו, הוא שיאהב הבורא לאדם העובד אותו, כאשר אמר (ישעיה מג) ״מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך״. וכתיב (דברים ז) ״ואהבך וברכך והרבך״. עתה יש לנו לחקור על אהבת הבורא יתברך, לאדם, היאך היא ומה היא. ונאמר, כי הכסילים והפתאים לא תספיק להם בשכר עבודתם לאל אהבתו אותם, עד אשר יתן להם אותות וראיות כי ישיגו טובה גדולה והנאה רבה, ואם תאמר להם כי לא יינתן להם דבר אחר לבד מאהבת האל בהם, לא יספיק להם, ויחשבו אהבתו כאהבת בני אדם, אשר אם לא תהיה עם האהבה תועלת אחרת או הנאה, לא תספיק לאדם אהבתם. והנני מפרש לך, כי אין תועלת גדולה כאהבת הבורא לאדם, ובאהבת האל בו לא יצטרך לגמול אחר, ואין לו לבקש ולשאול, אם תתקיים נפשו אחרי מותו ואם לאו, כי באהבת הבורא נכלל כל הגמול הטוב, בידוע שיש לו להאמין, כי כשימות אדם במעשים טובים ומתנהג בחסידות, כי הבורא יתברך, יאהבנו, ומאחר אשר יאהבנו זהו הגמול שאין למעלה ממנו, כי אחר אשר יאהבנו, אין ספק שיתן לו גמול טוב על מעשיו, ואין לנו לחקור איך יהיה גמול הטוב. אבל יש באדם תאוה גדולה וסכלות, לא יספיק להם הכבוד הגדול הזה, ויחקרו אם יהיה לנפשותם קיום אחרי היפרדה מן הגוף או אם תאבד, כאילו נודעו להם דרכי העולם הבא, וכי כל הראויים לעולם הבא אנו יודעים על איזה דרך יהיה גמולם וזה אי אפשר לדעתו. רק אם נהיה מלאכים ונתהלך בין חיות הקודש, אז היינו יודעים דרך גמול הנפשות וחיי העולם הבא, היאך הם, אך על משכיל מלה כוללת לדעת, כי יש גמול לעולם הבא על כל מעשה, וכי יש על הרשעים עונש, ועל היושר שכר, אך אין לנו לחקור על דרך העונש והשכר איך הוא, ואם יפצר אדם לחקור מה יהיה אחרי המות, יוכל להבין ולהאמין כי יש גמול אחרי המות מעשרים מופתים.

After having reached the goal which is the attention of the worshipper who loves, we may ask: Now what benefit comes from all of this? And we answer that the all-embracing benefit which comes from the service of the Creator, blessed be He, and His love, is that the Creator should love the man that worships him, as it is said (Isaiah 43:4), “Since thou art precious in My sight, and honorable, and I have loved thee.” And it is written (Deuteronomy 7:13), “And He will love thee, and bless thee, and multiply thee.” Now it is incumbent upon us to search out the meaning of the love of the Creator, blessed be He, for man, how it comes about and what it is. We say that in the case of simpletons and fools, it does not suffice for them that God’s love for them should be the sole reward of their worship of Him, so they wait for Him to give signs and proofs that they will attain great goodness and much pleasure. If you say to them that there will be given to them no other thing, except the love of God for them, it will not suffice for them, and they will think that His love is like the love of human beings who do not find love of a person sufficient unless there is with that love some advantage or pleasure. I wish to make clearer to you that there is no greater benefit than the love of the Creator for man. If God loves him he needs no other reward. He ought not to seek and ask whether his soul will live on or not after his death. For in the love of the Creator is contained all good reward. Obviously, he should believe that when a man dies in the midst of good deeds and has conducted himself piously, the Creator, blessed be He, loves him. Since He loves him, there is no greater reward than this. For since He does love him, there is no doubt that He will give him a good reward for all of his deeds. We ought not to explore just how this good reward will be given; however, if there is in a man a great lust or folly, all this great glory will not suffice. They will seek to discover whether there will be continuing life to their soul after it has separated from the body or whether the soul will be lost, as though the pathways of the world to come were known to them. They will try to discover in what way those who are deserving of the world to come will have their reward. This is impossible to know. Only if we were angels that walked among celestial creatures, would we know the way of reward of the souls and the nature of the life in the world to come. But for the man of intellect, one general rule should suffice for him, to know that there is a reward in the world to come for every deed. There is punishment for the wicked and there is reward for the righteous. But it is not for us to explore and search the method of the punishment or the reward, or of what it consists. But if a man should persist in searching out what will be after death, he can understand and believe that there is a reward after death, by twenty signs.

האחד - מחנוך ואליהו, אשר לקחם הבורא יתברך, וידענו באמת כי לא יתקיים גוף בלא מזונו, ואחרי אשר יחסר המזון נדע, כי נמס גופם, וניתך באויר העליון, ונשארה נפשותם, והם כמלאכים. ואם כן נדע, כי נפשות הצדיקים יהיו כנפשות האלה.

The first is from Enoch and Elijah, whom the Creator, blessed be He, took to Himself, and know in truth, that a body cannot endure without nourishment. Since this nourishment was lacking, we know that their bodies melted and dissolved in the upper air, and their souls remained, and they were like the angels. Thus we know that the righteous are like these souls.

השני - ממשה רבינו, עליו השלום, אשר הוא מבחר ברואי הבורא, נדע, כי מעלתו היתה נכבדת בחייו וכן במותו. ואם מעלתו נכבדת במותו, נדע, כי נשמתו יש לה יתרון על כל הנשמות ואינה אובדת. כי כאשר בחייו עלה לשמים, והראהו הבורא יתברך, סודותיו, כאשר אמר (במדבר יב) ״בכל ביתי נאמן הוא״. כן יכריחנו השכל להאמין כי לא אבדה נפשו במותו, כי אם אבדה לא יהיה לו יתרון על זולתו. ואחרי אשר דיבר השם עמו, נדע, כי כח דברו עמו ישאיר לו יתרון אחרי היפרדה מן הגוף, במה שיוודע ההפרש אשר בינה ובין נפשות שאר הברואים, אשר לא דיבר האל עמם, אם כן זהו גמולה הטוב, וכאשר עלתה נפשו במותו לישיבה עליונה ולא אבדה, כן תעלוזנה נפשות הצדיקים, איש איש כפי עבודתו וצדקתו.

The second is from Moses, our teacher, peace be upon him. He was the choicest of the creations of the Creator. We know that his excellence was honored in his life, and so was it in his death. We know that his soul had a superiority over other souls and certainly did not perish, and just as in his lifetime he ascended to Heaven, and the Creator, blessed be He, showed him his mysteries, as it is said (Numbers 12:7), “He is trusted in my house,” so does our reason compel us to believe that his soul was not lost in his death. For if his soul were lost, what superiority did it have over others? Since the Lord spoke with him, we know that the power of God’s speaking with him left in him an advantage after his soul had separated from his body, an advantage from which there could be inferred the difference between it and the souls of other creatures with whom God did not speak. If this is so, then this is its good reward. Just as at his death, his soul ascended to the academy on high and did not perish, so will the souls of the righteous rejoice, each according to his service to God and his righteousness.

השלישי - כי אנו רואים הנפש תשיג הרחוק והקרוב ואשר בסוף העולם, כאשר תשיג עד {מה} שיהיה לפניה ולאחריה. ואחרי אשר משגת הדברים הרחוקים, נכיר כי היא מחופפת עליהם וכולם נכללים בתוכה, ועל כן תשיגם, ואנו רואים נפש החכם כי תשיג כל הגלגלים ומרחביהם ותכונתם, ואחרי אשר היא משגת אותם, נדע כי היא מחופפת עליהם וכולם נכללים בתוכה. ואם כן הדבר, נדע כי היא עליונה מהם ואם היא עליונה מהם, נדע, כי מקומה למעלה מהם. ועל כן בעת המות תשוב למקום ההוא אשר היתה משוטטת שם בהיותה בגוף.

The third, we see that the soul reaches out far and near and even to what is at the end of the world, just as it conceives that which is before it and behind it. After it conceives the distant things, we discern that it hovers over them, and all things are contained within it; it is for this reason that the soul conceives them. We see that the soul of the wise man grasps all the heavenly spheres and their wide spaces and their properties. After it reaches them, we know that it is superior to them, and if it is superior to them, we know that it dwells above them, and therefore at the time of death, it returns to that place where it wandered about³³The Book of Job. A New Commentary (Jerusalem: Kiryath Sepher Ltd. 1957) p. 38-45. when it was still within the body.

הרביעי - אנו רואים הבהמות בקומה כפופה והאדם בקומה זקופה. ומזה נבין, כי נפש הבהמה היא מן העפר והיא נמשכת אל יסודה, ועל כן היא כופפה גויות הבהמה לארץ, ונפש האדם נמשכת למעלה, ועל כן תעמידהו בקומה זקופה. ונדע מזה, כי תפצור לעלות ליסודה, אך לא תוכל, מפני שהיא קשורה בגוף. אם כן נאמר, כי בעת שתוכל ליפרד מן הגוף תעלה למעלה.

The fourth—We see the animals with their bent body and man with his erect posture. From this we understand that the soul of the animal is from the dust, and therefore it is drawn towards its element. Therefore is the body of the animal bent towards the earth. But the soul of man is drawn aloft, and therefore the soul of man strives to ascend to its source, but it cannot do so because it is tied to the body. If so, we can say that at the time when it can ascend and separate from the body, it ascends to the heights.

החמישי - הגוף מחובר מארבעה יסודות: אש, ומים, ורוח, ועפר, והתלכדו כולם, ועמדו יחד בעוד החיות בגוף, אך במותו, ישוב כל חלק אל יסודו. העפר לעפר, והרוח לרוח, והאש לאש, והמים למים, והנשמה למקום הנשמות. כי הנשמה אצולה ולקוחה מכחות עליונים, כי הבורא יתברך, חיברה מארבעה יסודות. מכח מציאותו, וחיותו, וחכמתו, ואחדותו, ומכל ארבעה האלה נתחברה הנפש. וכאשר תיפרד מן הגוף, יקרה לה מה שיקרה לגוף, ישובו ארבעה יסודותיה איש אל מקומו. תשוב המציאות ליסודה, והחיים ליסודם, והחכמה ליסודה, ויסוד כל אלה הארבעה הוא במקום העליון למעלה מהגלגלים, ועל כן תשוב שם. ולא נאמר, כי ייפרדו ארבעה כחותיה בעלותה שם, אך המקום אחד, ואלה הארבעה יסודות הם אחדים בלי נפרדים, כי העצם הנושא אותם הוא אחד.

The fifth—The body is composed of four elements: fire, water, air, and earth. These embrace each other and stand together while life is in the body, but when a man dies, each portion returns to its own source: earth to earth, air to air, fire to fire, and water to water, and the soul to the place of souls. For the soul is an emanation taken from the higher powers, for the Creator, blessed be He, composed it of four elements, from the power of His existence, His life, His wisdom, and His unity. The soul is composed of these four. When the soul departs from the body, then there happens to it what happens to the body. Its four elements return, each to its place. Existence to its source, life to its source, wisdom to its source, (and unity to its source). The source of all four is in the highest place above the celestial spheres, and therefore the soul returns there. We do not say that the four elements are separate when they ascend there; but the place is one, and the four elements are unified not separate, but the substance that is their subject (i.e., substratum) is one.

השישי - כי הגוף כמו הפתילה אשר תקדח אש מהאבן להדליק אותה, ונקשרה בו הנשמה כמו הנר בפתילה. וכאשר יכבה אור הנר, יעלה למעלה האש ויעוף ליסודו, ותישאר הפתילה ביסודה אשר ממנו לוקחה. ואם תאמר, מה היתה הנשמה קודם היותה בגוף. נשאלך, מה היה הנר קודם שידבק בפתילה. ותהיה התשובה, כי שלהבת הנר באבן או בברזל עומדת בכח, ולא יצאה לידי מעשה עד אשר קדחת אותה בידך, ויצאה ונקשרה בפתילה, והיתה הפתילה כמו הגוף והשמן כמו המזון. ונדע, כי אחרי אשר כבתה שלהבת הנר, תשוב ליסודה לגלגל האש, כי גלגל האש היה סיבה ונתן כח באבנים או בברזל, ועל כן יצאה האש מהם.

The sixth—The body is like a wick, which you kindle from fire with a flint stone in order to light it. The soul is bound as the flame is bound to the wick. When the light of the flame is quenched, the fire ascends aloft and flies to its source while the wick remains with the source from which it was taken. If you should ask what the soul was before it was in the body, we will ask you what the flame was before it cleaved to the wick. The answer is that the flame which is in the stone or in the iron exists there potentially and does not go forth to do any act until you have first kindled it with your hand. Then the flame goes forth and attaches itself to the wick. The wick is like the body. The oil is like nourishment. We know that after the flame of the light is quenched, it will return to its source, to the fiery sphere³⁴, that is, that region in outer space occupied by the element of fire (Aristotle Meteorologica 1:3).. For the celestial wheel of fire is the cause which gave strength to the stone and to the iron, and therefore the fire comes out of these objects.

השביעי - העולם נברא בעבור עבודת האל, יתעלה, ולא יוכל הגוף לעבוד הבורא יתברך, כי אין בו כח להבין ולדעת ולהכיר, ואילו לא תהיה הנפש מן השמים לא ידעה אותו ולא הכירתהו, כמי שלא ראה את המלך, ולא נלמד במעמד משרתיו, ולא יהיה מן העבדים הניצבים עליו, ולא יתאווה אליו, ולא יכסוף לחברתו, ולא יכירהו, ואחרי שהנפש תבין גדולת הבורא יתברך, נדע, כי מן השמים היא אצולה, ועל כן תתפצר לשוב למעלה.

The seventh—The world was created for the sake of worshiping God, may He be extolled. Now, the body may not serve the Creator, blessed be He, for it has not the power to understand, to know, and to discern. If the soul is of divine origin, the body would not recognize its Creator and not know him. Just like one who had never seen his human king and had not been taught by the protocol and was not from among the servants who stand near the king; he would not long for him nor yearn for his companionship or recognize him. Since the soul understands the greatness of the Creator, blessed be He, we know that it is an emanation from heaven, and therefore it strives to return on high.

השמיני - כי נפש הנביא לא תזכה למעלת הנבואה, עד אשר תהיה זכה ועליונה מאד, נמשכת בכל כח לדברים עליונים, ועל כן היא קרובה אל הבורא יתברך, ואין בינה ובין הנבואה מסך אל הבורא יתברך, לרוב גבהות מחשבותיה. ואחרי אשר כל כך היא גבוהה נפש הנביא, ובעודנה בגוף תוכל להגביה ולהתחבר עם האישים העליונים, נדע, כי כפלים תעלה בהיפרדה מן הגוף, כי הגוף יעצרנה לעלות בכל יכלתה, כאשר העוף אשר קוצצו כנפיו לא יוכל לעוף בכל יכלתו, עד אשר יצמחו כנפיו. והכח המחביר בינם בעודנה בגוף, הכח ההוא יחביר ביניהם אחר היפרדה, ויהיה עליה יותר נקל. וכמו כן נפשות החסידים והחכמים ורבותינו, זכרונם לברכה, אמרו (בבא בתרא יב.) ״חכם עדיף מנביא״.

The eighth—The soul of the prophet is not worthy of attaining the perfection of prophecy until it becomes pure and very lofty, being drawn with all strength to sublime matters. Therefore, the soul of the prophet is near the Creator, blessed be He. Due to the excellence of its thoughts, there is no curtain separating soul and prophecy from the Creator, blessed be He; since the soul of the prophet is so very lofty and while it is still within the body, it can elevate itself and join with superior persons. We know that it can go twice as high when it separates from the body, for the body holds it back from rising with all its power, just as a bird whose wings have been clipped cannot fly with all of its power until its feathers grow again. The power which united the soul of the prophet with the spirit of prophecy still unites them even after it separates itself from the body, and the ascent of the soul becomes easier. A similar process occurs with the souls of the pious and the wise. Our Sages, of blessed memory, said (Baba Batra 12a), “A wise man is superior even to a prophet.”

התשיעי - כי כל עיגול יעמוד על נקודתו האמצעית, והיא עמוד העיגול. על כן נמשל גלגל השכל המסובב על כל העולם ועל כל הגלגלים כמו גלגל עיגול, ונקודתו האמצעית העולם, ונקודת העולם בני אדם, ונקודת בני אדם הנשמות אשר בם, כי הן עמוד העולם, ועליהן יעמוד, כי בעבורן נברא. ונראה, כי כל נקודה שלא תאבד לא יאבד עיגולה, וכשתאבד הנקודה יאבד העיגול, כי היא יסודו ועיקרו, והיא עמוד והעיגול נשען עליה. ואחר שאי אפשר שיאבד גלגל השכל, נדע, כי לא תאבד נקודתו, והן הנשמות, וזה אות אמת על קיום הנשמות.

The ninth—That every sphere stands on its middle point, which is in fact the pillar of the circle. The wheel of reason, which encircles all the world and all the heavenly spheres, is likened to the wheel of the circle. Its middle point is the world, and the middle point of the world is humanity. The middle point of humanity is the soul which is within them, for they are the pillar of the world and upon them the world stands. For it was for their sake that it was created. Now we see that for every point which is not lost, its circle is not lost; if the point is lost then the circle is lost, too. For the point is its foundation and its principal reason for existence. The point is the pillar and the circle rests upon it. Since it is impossible that the celestial wheel of reason be lost, we know that the middle point, the souls, will not be lost. This is a true proof of the immortality of the soul.

העשירי - דע, כי הבורא יתברך, קיים, וכל העובדים אותו והיגעים למצוא רצונו, אם לא ימצאו אי אפשר שייגעו לריק, בעבור כי הבורא יתברך, לא נתכוין בבריאת עולמו כי אם לעבודתו. ואם אין להם גמול בעולם הזה, אי אפשר שלא יהיה להם גמול אחרי המות, ואם אין להם גמול אחרי המות, יש דבר שמעכב גמולם. ואנו יודעים, כי אין לבורא. יתברך, דבר מעכבו, כי לא ברא עולמו כי אם לעבודתו, ואלה אשר עבדו אותו, לא היה להם שכר גמולם ולא הנאה, ועל כן נדע ונאמין, כי גמולם אחרי המות.

The tenth—Know that the Creator, blessed be He, exists. It is inconceivable that all those who serve Him and exert themselves to discover His will should have labored for naught, since the Creator, blessed be He, had no intention in the creation of His world other than that it should worship Him. If they have no reward in this world, it is impossible that they should have no reward after death. If they have no reward after death, then there must be something which holds back their reward. We know that nothing can hold back the will of the Creator, blessed be He, for He created this world only that he might be worshiped. Since these persons who served Him had no manner of reward or enjoyment, we know and we believe that their reward must come after death.

האחד עשר - מצאנו הכתוב אומר (דברים ל) ״ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך״. ואמר (דברים ה) ״למען תחיון״. ואמר (דברים ל) ״וחיית ורבית״. ואמר (דברים ה) ״למען יאריכון ימיך״. ואנו רואים כי הרשעים כמו כן יחיו כמו הצדיקים, ויותר מהם ינעמו בטובו.

The eleventh—We find in the Scripture (Deuteronomy 30:19), “Therefore choose life that thou mayest live, thou and thy seed.” And it says (Ibid., 5:30), “That ye may live.” And it says (Ibid., 8:1), “We will live and multiply.” And it says (Ibid., 5:16), “That thy days may be long.” We see that the wicked seem to live like the righteous, and, in many cases, they enjoy the goodness of the world. Therefore, the life of which the Scripture speaks must be the life that comes after death.

השנים עשר - אנחנו מוצאים כמה קהילות נהרגו על ייחוד השם ונשרפו ואבדו עולמן וכל טובן על ייחוד השם. ואנו רואים, אם איש יענה נפשו על אהבת המלך בשר ודם או יסכן עצמו למות, כי המלך יגמלהו גמול טוב, וכל שכן הבורא, שלא יגמול גמול טוב למי שימסור עצמו למות עליו ושלא יתן לו שכר טוב זה שקר שאי אפשר להיות.

The twelfth—We find that many communities were martyred and burned, their existence obliterated along with their wealth, while still proclaiming the unity of God. We see that if a man afflicts his soul because of his love for his king of flesh and blood and endangers himself even to the point of death, the human king will reward him handsomely. All the more so in the case of the Creator, blessed be He. To assert that He would not give him a good reward—this would be an impossible falsehood.

השלושה עשר - החכמה והדעת לא תאבדנה, אך הן קיימות לנצח, ואם תאבדנה מן היודע הנברא, לא תאבדנה מן היודע הבורא יתברך. והדעה היא כח עליון קיים, לא ישלוט בה הפסד, כי היא כמו גלגל מסובב על הכל, ולא ישיגנה הפסד. ולא יגע אליה. ואחרי אשר לא תאבד, נאמר, כי כל דבר נשמר, בעוד שהוא שמור, לא יאבד, והנפש שומרת עצמה בדעה שהיא יודעת עצמה וכוללת אותה, ועל כן לא תאבד, כי היא יודעת והיא ידועה והיא הדעה, כאשר השכל והמשכיל והמושכל כח אחד. ואחרי אשר התבאר כי הנפש היא הדעת לא תאבד, כי הדעת לא תאבד.

The thirteenth—Wisdom and knowledge cannot be destroyed, but they exist forever. If they should be lost to the human knower, they would not be lost to the Creator-knower, blessed be He. Knowledge is a high and enduring power. Decay cannot prevail over it, for it is like a sphere that moves everything, and decay cannot overtake it and touch it. Since it cannot be lost, we can say that everything which is guarded, during the time that it is guarded cannot be lost. The soul conserves itself with knowledge, for it knows its own self and includes it. Therefore, it will not be lost, for it knows and is known and is, in fact, knowledge. Just as reason, the rational person, and that which is conceived are all one power. Since it has been explained that the soul is knowledge³⁵David W. Silverman drew my attention to Harry Blumberg’s "Problems of Immortality" Harry A. Wolfson Jubilee Volume (English) p. 168 ff, "The destruction of the body will therefore not result in the destruction of the soul. Adopting the neo-Platonic theory that the souls are infused into the body by the ‘Giver of forms’, i.e., the Active Intellect, which is the last of the Separate Intelligences (18). Avicenna explains that bodies are endowed with vegetable, animal and rational souls. The first two souls perish with the destruction of the body, but the rational soul, i.e., the acquired intellect thereof, survives.", it will not be lost, for knowledge will not be lost.

הארבעה עשר - המלאכים הם כחות, ואין להם גוף ולא צורה, אבל ראויים ללבוש בצורתם מעטה צורה. יש מהם אשר ייראה על צורת אריה, ואחר על צורת חיה ואופן, ויש מהם על צורת אדם, והיא היקרה בעיניהם, כי זאת הצורה אשר כה נראה מלאך הכבוד, כאשר אמר (יחזקאל א) ״ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם״. ועל כן אמר (בראשית א) ״נעשה אדם בצלמינו כדמותינו״. כלומר בצורה הנכבדת אצלנו, אשר היא מבחר כל הצורות למלאכים המתראים לבני אדם. ומזה נלמוד, כי צורת האדם היא העליונה, כי היא צורת הדעת והחכמה. ועל כן כל נפש, אשר צורתה צורת אדם, יש בה כח ימשכנה אל מעלת המלאכים, אם לא יזדמן מונע ממעשים רעים.

The fourteenth—The angels are powers, and they have no body and no form, but they may find it fitting to clothe themselves with the mantle of form. One of them may appear in the form of a lion and another in the form of a heavenly being or a celestial wheel, and some of them may appear in the form of man, and that form is most precious in their eyes. For this is the form in which the angel of glory appears, as it is said (Ezekiel 1:26), “And upon the likeness of the throne was a likeness as the appearance of a man.” And therefore it is said (Genesis 1:26), “Let us make man in our image, after our likeness,” that is to say, in a form which is honored by us, and preferred by the angels when they appeared before the children of men. From this we learn that the form of man is the highest, for it is the form of knowledge and wisdom, and therefore every soul whose form is the form of man has within it the power that draws it to the perfection of the angels, if some restraining force, by reason of evil deed, does not hold it back.

החמשה עשר - אומר הכתוב (בראשית ב) ״וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה״. והנה זכר לך בריאת הגוף מן העפר, ולא זכר בנפש בריאה, אבל אמר ״ויפח באפיו נשמת חיים. ונבין ממלת ״ויפח״ כי לקחה ממנו, ולא בראה רק אצל חלק מחלקי כבודו, ונתן אותו באדם, כאשר אצל מן הרוח אשר על משה רבינו, עליו השלום, ונתן על שבעים איש הזקנים, ובזה נדע, כי הנפש היא מן השמים, והגוף מן הארץ, שם תעלה בצאתה אם תהיה זכה. וכן אמר שלמה המלך, עליו השלום (קהלת יב) ״והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה״. ומלת ״תשוב״ היא מעידה, כי תשוב אל המקום אשר באה משם והיתה שם קודם זה, כאשר ישוב העפר אל יסודו אשר היה משם.

The fifteenth—Scripture says (Genesis 2:7), “Then the Lord God formed man of the dust of the earth.” Now here it speaks of the creation of the body out of the dust, but it does not speak of the creation of the soul of this created being. But it does say (ibid.) “And He breathed into his nostrils the breath of life.” And we can understand from these words, “and He breathed,” that He took it from His own self and did not create it, but that He caused a portion of his glory to emanate and gave it to man, just as He caused an emanation to come from the spirit which was upon Moses, our teacher, peace unto him, and gave it to the seventy elders. Thus we know, that the soul is from Heaven, and the body is from earth. It is to Heaven that the soul will ascend if it is pure. Thus said King Solomon, peace unto him, (Ecclesiastes 12:7), “And the spirit returneth unto God who gave it.” And the word “returneth” indicates that it will return to the place whence it had come and where it was prior to this, just as the dust returns to the source whence it came.

הששה עשר - כח הדעת יהיה מהשכל, ומשניהם יבוא הדיבור, וכח המדבר הוא אלהי. וכשנפרדה הנפש מהגוף בכח הדיבור אשר בה תגיע אל המעלה העליונה.

The sixteenth—The power of knowledge comes from reason, and from both of them comes speech, and the power of the speaker is divine. When the soul is separated from the body, then the soul can attain the highest level of perfection with the power of speech which is within it.

השבעה עשר - נפשות הן שלוש. עליונות, ושפלות ואמצעיות. העליונות נשמות המלאכים, והשפלות נפשות הבהמות, והאמצעיות נפשות בני האדם. ובידוע, כי כשיתחברו שני הפכים יתחבר מהם כח שלישי, אשר איננו אחד משני הפכים אבל הוא עשוי מהם. כגון, אם תערבב מידה מדבש עם מידה מלענה, יהיה לו טעם שלישי, לא מר ולא מתוק, ואם תגבר מעט המרירות יהיה נוטה אל הלענה, ואם תגבר המתיקות יהיה נוטה אל הדבש. וכן כל אמצעי, כשיגבר עליו אחד משני הפכים, יהיה נוטה אליו. והאדם מחובר משני הפכים, מנפש מרומית וגויה דוממת, ויתחבר מהם כח שלישי, ואם יגברו עליו כחות הגוף יהיה נוטה למטה, ואם יגברו עליו כחות הנפש יהיה נוטה למעלה עליונה, וזה לך האות על קיום נפש החסיד בעלותה למעלה. אף על פי כי נפש האדם בינונית בין נפשות המלאכים ובין נפשות הבהמות, ואם תעשה כמעשה הבהמות תהיה כנפש הבהמות, וגמולה כגמולה, ואם תעשה כמעשה המלאכים תהיה כהם, וידענו כי המלאכים לא ימותו וכן הנפש אשר היא כהם לא תמות. ועל זה אמר דוד המלך, עליו השלום (תהלים מט) ״נמשל כבהמות נדמו״. ואחר כן אמר כי לא תמות נפשו, באמרו (תהלים מט) ״אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול״. ואין כוונתו על מיתת גופו, כי הנה הוא אומר ״כי יקחני סלה״ ורוצה לומר, בעת יוציאני מן העולם הזה יפדה נפשי מן המות, ואל תמות כמות נפש הרשע.

The seventeenth—Souls are of three kinds, the highest, the lowliest, and those in the middle. The highest are the souls of the angels, the lowliest are the souls of the animals, and those in the middle are the souls of the children of man. Now, it is known that when two opposites join, a third power is produced from this union, which power is not like either of the two extremes, but it is made of them. For example, if you mix a measure of honey with a measure of wormwood, there will be a third taste which is neither bitter nor sweet. If you add a little bitterness to the mixture, it will incline to the taste of the wormwood, and if you add a little sweetness to the mixture, it will incline to the taste of honey. So it is with everything that is in the middle. When one of the two opposites gets stronger, that which is in the middle will incline towards it. Now, man is composed of two opposites, a soul which is lofty and a body which is animal. Out of their joining comes a third power, and if the powers of the body are stronger, then the man inclines downward, while if the powers of the soul grow stronger, he inclines upward. Now, this is proof of the immortality of the pious soul when it ascends upward. Even though the soul of man is a middle one, between the souls of the angels and the souls of animals, if he behaves beast-like, his soul will be like the soul of animals, and its reward will be like their reward. If he does the deeds of angels, his soul will be like their soul. Since we know that the angels are immortal, neither will a soul which is like theirs die. And of this King David, peace unto him, said (Psalms 49:13), “He is like the beasts that perish.” After this, he added that his soul would not die, when he said (ibid., 49:16), “But God will redeem my soul from the power of the netherworld.” By this he does not mean the death of his body, for he goes on to say that, “He shall receive me, selah.” But what he does want to say is this: that at the time when God takes me out of this world, He will redeem my soul from death, and it will not die like the soul of the wicked.

השמונה עשר - אנו רואים, כי הנפש יש לה דעת ללמוד כל אשר בעולם, ויש לה דעת אחרת עליונה מזו אשר כה תדע עצמה ותדע ידיעתה, וזו היא דעת הדעת. ובדעת הזאת קרובה אל הבורא יתברך, כי האדם בשעת לידתו הוא כבהמה, וכאשר יקנה דעת, תהיה לו מעלה על הבהמה, ואם יפליג בדעת ובחכמה, ירחק מרחק גדול מן הבהמה ותעלה נפשו למעלה עליונה, מפני שהיא חושבת בדברים עליונים, ועל כן היא עליונה מאד. ואם תתעסק לחשוב בעניני הבורא יתברך, תוסיף מעלה, ואם תהיה יודעת עצמה, תכפול מעלתה כמה פעמים, כי בדעתה עצמה ידעה הדעות כולן, כי כל הדעות נכללות בתוך הנפש. ועל כן כשתעלה תקרב מאד לאל, ותרחק מן המות, כי המות לא ישלוט אלא על הגויות הקרובות אליו, אבל על הכחות הרחוקים ממנו אין לו שלטון עליהם. ועוד, כי נפש האדם בשכלה וחכמתה תכיר יוצרה, ואחרי אשר תתחבר אליו והיא עודנה בגוף כן נדע, כי תתחבר אליו אחרי יציאתה מן הגוף בלי ספק.

The eighteenth—We see that the soul has knowledge with which to learn everything in the world, and that it has another knowledge which is superior to this. With this knowledge it knows itself, and it knows the quality and extent of its own knowledge, and this is the knowledge of knowledge, and with this knowledge it is close to the Creator, blessed be He. For man at his birth is like an animal, but as he acquires knowledge, he gains superiority over the animal, and if he excells in knowledge and in wisdom, he places a great distance between himself and the animal, and his soul ascends higher and higher. For his soul contemplates lofty thoughts, and therefore it is most high. If the soul occupies itself with thinking about matters that pertain to the Creator, blessed be He, it increases perfection³⁶This doctrine is "Platonic", especially the idea that in knowing itself, the soul knows everything. It is a version of the innate ideas theory.. If the soul knows itself, then it will double and re-double its ascent. For when a soul knows itself, it knows all things that can be known, for all things that can be known are contained within the soul. Therefore, when the soul ascends, it draws very near to God and removes itself far from death. For death has dominion only on bodies which are very close to it, but as far as the distant powers are concerned, it has no dominion over them. Moreover, the soul of man can recognize the Creator and know Him with its reason and its wisdom. If the soul can draw so close to God while still in the body, then surely we know that it will draw close to Him after it leaves the body. This is undoubtedly true!

התשעה עשר - דע, כי פעולות האדם נחלקות לשני חלקים: חלק בהמי והוא המאכל, והמשתה, והבעילה, והתנועות, וחלק מלאכי והוא השכל, והחכמה, והיושר, והדיבור. אם כן נראה, כי זה החלק הוא ברשות הנפש, ואם תרצה להיות מן המלאכים תוכל, ואם תימשך למעשה הבהמות תהיה כהן. אם כן נדע, כי הנפש החסידה לא תמות.

The nineteenth—Know that the activities of a man are divided into two parts. One portion is the animal part of man, and that is eating, drinking, cohabitation, and movement. The angelic portion of a man is reason, wisdom, righteousness, and speech. If this is so, then we see that this latter portion is within the province of the soul, and if you wish to be among the angels, you can. But if you are drawn to animal deeds, you will be like them. If this is so, then we know that the pious soul does not die.