יראת ה' שנאת רע גאה וגאון ודרך רע (משלי ח). הכתוב הזה הזכיר שלמה ע"ה בשם החכמה אומרת החכמה כי מי שיש בו יראת השם יתעלה ישנא איש רע, שנאת רע כלומר שנאת איש רע כמו ואני תפלה שטעמו איש תפלה, כי כיון שהוא איש רע מצוה לשנאתו וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קלט) הלא משנאיך ה' אשנא וגו', ואמר שלמה ע"ה (משלי כח) עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, כי הצדיק והרשע שני הפכים הם זה שונא לזה כי כל מין אוהב את מינו ושונא את הפכו, וכן אמר שלמה ע"ה (שם כט) אנשי דמים ישנאו תם, ואמר (שם) תועבת רשע ישר דרך. ואיש רע הוא הכולל המדות הרעות שהזכיר והם גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות הזכיר מדת הגאוה תחלה שהיא הקשה שבכל המדות וכל המחזיק בה נקרא תועבת ה'. וישעיה הנביא ע"ה קראו ציץ נובל הוא שאמר (ישעיה כח) הוי עטרת גאות שכורי אפרים וציץ נובל צבי תפארתו. ביאר הכתוב הוי מי שנותן עטרה למדת הגאוה צבי תפארתו שישראל מחזיקין בה והם שכורים בה ואמר זה על עשרת השבטים שהיו בשלוה בימים ההם בזמן הבית. והיה מתנבא עליהם פורענות וכן תרגם יונתן וי דיהב כתרא לגוותנא טפשא רבא דישראל, וקרא המדה הזאת ציץ נובל כלומר צמח שיפול, ואמר כי ראויה עטרה כזו לרמוס אותה ברגל, הוא שאמר (שם) ברגלים תרמסנה עטרת גאות שכורי אפרים. ומה שכפל המדה ואמר גאה וגאון יתכן לומר לפי שהגאוה על שני חלקים, יש מתגאה בחכמתו וביושר הנהגתו וטוב מדותיו ומאשר יש לו יתרון על בני דורו, ויש מתגאה במדותיו הרעות ועל כל פעולות עושק ונלוז, ושני חלקים אלו שנואים אצל החכמים, כי א"צ לומר מי שמתגאה על מעשה יצר הרע, כי גם המתגאה על מעשה הטוב הוא בכלל שנואי החכמים, וזה שאמר גאה וגאון כלומר גאה מצד הטוב שהוא שנאת רע וגאון מצד הרע שהוא דרך רע הכל שנאתי, כי אע"פ שאדם צדיק וכל הנהגותיו מיושרות והוא עושה כל מעשיו על קו השכל והחכמה אין ראוי לו שיתגאה בכך אלא שישפל עצמו, וכמו שאמרו במדרש למה נמשלו ישראל לגפן מה גפן זאת יש בה אשכולות גדולים וקטנים וכל הגדול מחבירו נמוך יותר מחבירו כך הם ישראל, ואפשר לומר כי זה ענין הכתוב הנזכר בהקב"ה כי גאה גאה כי אמרו שירה על שנתגאה על הטוב ונתגאה על הרע, וזהו חומה לישראל חומה למצריים ואין הגאוה ראויה בלתי לה' לבדו שנא' (תהלים צג) ה' מלך גאות לבש. ומפני ששרש הטוב והרע אחד ע"כ אמר הנביא ע"ה (ישעיה מה) עושה שלום ובורא רע. (שם מד) אני ה' עושה כל אלה כדי להוציא מלבן של כופרים שאומרים שא"א שהטוב והרע יצא משרש אחד ע"כ הוסיף כל אלה. והזכיר תהפוכות כי הגאוה שהיא מצד הדרך הרע תביא את האדם לדבר תהפוכות לפי שהגאוה ההיא תכריחנו להטות מדרך האמת עד שידבר דברים שלא יתכן לדבר בם. דרשו רז"ל כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה כתיב הכא (ישעיה י) ורמי הקומה גדועים וכתיב התם (דברים ז) ואשריהם תגדעון. ודרשו עוד כל מי שיש בידו גסות הרוח שכינה מיללת עליו שנא' (תהלים קלט) וגבוה ממרחק יידע, ובמקום אחר דרשו שהצרעת עונש המתגאים שנא' (ויקרא יד) לשאת ולספחת ואין שאת אלא גבוהה שנא' (ישעי' ב) ועל כל הגבעות הנשאות, וכן מצינו בנעמן שנענש בצרעת על שנתגאה שנא' (מלכים ב ה) ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו כלו' שהיה גס רוח לפני אדוניו. חומר האיסור שהזכרנו במדת הגאוה הוא בהנהגותיו של אדם בדבורו או במעשיו בינו לבין חבירו, בדיבור הוא שידבר גבוהות כענין שכתוב (משלי יז) מגביה פתחו מבקש שבר, כנה הפה בשם פתח כי הוא פתח לגוף כשער לבית. וידוע כי השבר ענשו של גאה הוא שכתוב (שם יז) לפני שבר גאון וכתיב (שם כט) גאות אדם תשפילנו. במעשיו הוא שיהלך בכל מעשיו בגדולות ובנפלאות ממנו כענין שאמר דוד ע"ה (תהלים קלא) ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני, ואין צריך לומר אם מתגאה במעשה המצות בינו לבין המקום יתעלה ומכבד את עצמו בעבודה אחת מן העבודות כמי שמתגאה ללכת לבית הכנסת ולולבו בידו וכיוצא בזה שהוא מחשב לכבד את עצמו ולזלזל במצות שהעבירה חמורה יותר, והעונש רע ומר כענין שמצינו בשבנא שהיה גדול בביתו של חזקיה שהיה מתגאה במעשה המצות והיה מבזה את הקרבנות והוא היה כהן כפי דעת רז"ל ממה שכתוב (ישעיה כב) והלבשתיו כתנתך ועל שהיה מבזה את הקרבנות נענש שהרגו סנחריב מלך אשור, ועליו נאמר (שם) תמוש היתד התקועה במקום נאמן, וכן מצינו ביששכר איש כפר ברקאי שצוחה עליו עזרה על שהיה מתגאה ומכבד עצמו ומחלל קדשי שמים, הוא שדרשו רבותינו ז"ל בפסחים פרק מקום שנהגו ארבעה צווחות צוחה עזרה. ראשונה צאו מכאן בני עלי שטמאו היכל ה', עוד צוחה עזרה צא מכאן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים, עוד צוחה עזרה שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פאבי תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה, עוד צוחה עזרה שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי תלמידו של ברקאי וימלא כריסו מקדשי שמים. והנה שם ענשו של יששכר איש כפר ברקאי מפורש והוא אמרם ז"ל מלכא ומלכתא הוו יתבי מלכא אמר גדיא יאי מלכתא אמרה אימרא יאי אמרי מאן נוכח כהן גדול יוכיח דקא מקריב כולי יומא קורבניה אתיוה ליששכר אתא אחוי בידיה אימרא יאי דאי גדיא יאי יסק לתמידא אמר מלכא הואיל ולא הוה ליה אימתא דמלכותא ליפסקו לידיה דימינא יהב יששכר שוחדא ופסקוה לשמאליה שמע מלכא אמר ליהדור וליפסקו לימיניה, אמר רב יוסף בריך רחמנא דשקליה ליששכר למיטרפסיה בהאי עלמא, כלומר כי טוב היה לו כשנטל ענשו בעולם הזה ממה שיענש לעולם הבא:
“The fear of Hashem is hatred of evil, pride, arrogance and the evil way. (Mishlei 8)” This verse was mentioned by King Solomon, peace be upon him, in the name of Wisdom, says the Wisdom that one who possesses fear of Hashem will hate an evil person. “Hatred of evil” means hatred of an evil person, just as “And I am prayer” means a person of prayer. Since he is an evil person, it is a mitzvah to hate him, and that's why David said: “Do I not hate those who hate You, Hashem? (Tehilim 139)”, And Solomon said: “Those who forsake the Torah praise the wicked, but those who guard the Torah contend with them. (Mishlei 28)” For the righteous and the wicked are opposites; each hates the other. Every kind loves its own kind and hates its opposite. And Solomon said: “Men of blood hate the innocent. (Mishlei 29)” And he said: “The upright in way is an abomination to the wicked.” An evil person includes the evil traits mentioned: pride, arrogance, an evil path, and a perverse mouth. He mentioned the trait of pride first, for it is the most difficult of all traits, and whoever holds onto it is called an abomination of Hashem. The prophet Isaiah called it “a fading blossom,” as it says: “Woe to the crown of pride of the drunkards of Ephraim, and the fading blossom of his glorious beauty. (Isaiah 28)” The verse explains: Woe to one who crowns pride; Israel held onto it and were intoxicated with it. This was said about the Ten Tribes who were at ease during the time of the Temple. He was prophesying punishment upon them. He called this trait a “fading blossom,” meaning a plant destined to fall. He said such a crown is fit to be trampled underfoot. “With feet shall be trampled the crown of pride of the drunkards of Ephraim." The reason the trait is repeated “pride and arrogance”, may be explained as follows: pride has two aspects. One person is proud of his wisdom, of the uprightness of his conduct, of his good character traits, and of whatever superiority he believes he has over the people of his generation. Another is proud of his evil traits and of all acts of oppression and corruption. Both of these types are despised by the sages. It goes without saying that one who prides himself on deeds driven by the evil inclination is despised. But even one who prides himself on good deeds is included among those hated by the sages. This is the meaning of “pride and arrogance”: pride from the side of good, which is hatred of evil, and arrogance from the side of evil, which is the evil path, all of it I hate. For even if a person is righteous, and all his conduct is upright, and he performs all his deeds according to intellect and wisdom, it is not fitting for him to become proud of this; rather, he should humble himself. As it is said in the Midrash: Why were Israel compared to a vine? Just as a vine has large and small clusters, and the larger the cluster, the lower it bends, so too are Israel. It may also be said that this is the meaning of the verse stated regarding the Holy One, blessed be He: “For He has triumphed gloriously”, for they sang praise that He exalts Himself over good and exalts Himself over evil. He was a wall for Israel and a wall against Egypt. Pride is fitting for no one except Hashem alone, as it says, “Hashem reigns; He is clothed in majesty. Since the root of good and evil is one, the prophet therefore said, “He makes peace and creates evil,” and “I am Hashem Who does all these,” in order to remove from the hearts of heretics who claim that it is impossible for good and evil to emerge from one source. Therefore, the verse adds, “all these. He mentioned perversities because pride that stems from the evil path brings a person to speak twisted things. That pride forces him to deviate from the path of truth until he says things that ought not to be said. Our sages taught: Anyone who possesses arrogance deserves to be cut down like an Asherah tree. It is written here, “The tall of stature shall be cut down,” and it is written there, “You shall cut down their Asherim.” They further taught: Anyone who has arrogance, the Divine Presence laments over him, as it says, “And You know the haughty from afar.” Elsewhere they taught that leprosy is the punishment for the arrogant, as it says, “for swelling and for a scab,” and “swelling” implies elevation, as it says, “and upon all the high hills.” So too we find with Naaman, who was punished with leprosy because he was arrogant, as it says, “Naaman, commander of the army of the king of Aram, was a great man before his master”, meaning that he was haughty before his master. The severity of the prohibition of pride that we mentioned applies to a person’s conduct in speech and in actions between himself and his fellow. In speech, when he speaks haughtily, as it says, “He who raises his doorway seeks destruction.” The mouth is referred to as a doorway, for it is the entrance of the body as a gate is to a house. It is known that destruction is the punishment of the proud, as it says, “Before destruction comes pride,” and “A man’s pride shall bring him low. In actions, when he conducts himself in matters beyond his level, as David said, “I have not walked in great matters or in things too wondrous for me.” Needless to say, if one is proud regarding mitzvot between himself and the Omnipresent, honoring himself in some act of service, such as boasting of going to the synagogue with his lulav in hand and the like, thinking to honor himself while belittling other mitzvot whose transgression is more severe, the sin is grave and the punishment bitter. As we find with Shebna, who was a great official in the house of Hezekiah. He was proud in his performance of mitzvot and despised the sacrifices. According to our sages, he was a priest, as implied in the verse, “I will clothe him with your tunic.” Because he despised the sacrifices, he was punished, Sennacherib, king of Assyria, killed him. Regarding him it says, “The peg fastened in a secure place shall be removed. We also find with Issachar of Kefar Barkai, upon whom the Temple courtyard cried out because he was arrogant, honored himself, and desecrated sacred things. As our sages expounded in Pesachim, chapter “Makom Shenahagu,” that there were four cries that the courtyard cried out: First: “Depart from here, sons of Eli, who defiled the Sanctuary of Hashem. Again the courtyard cried: “Depart from here, Issachar of Kefar Barkai, who honors himself and desecrates the holy things of Heaven. Again the courtyard cried: “Lift up your heads, O gates, and let Ishmael ben Pabi, the disciple of Pinchas, enter and serve in the High Priesthood.” Again the courtyard cried: “Lift up your heads, O gates, and let Yochanan ben Narbai, the disciple of Barkai, enter and fill his belly from the sacred offerings.” The punishment of Issachar of Kefar Barkai is explained explicitly. Our sages said: The king and queen were sitting. The king said, “Kid meat is superior,” and the queen said, “Lamb is superior.” They said, “Let the High Priest decide, for he offers sacrifices all day.” They brought Issachar. He indicated with his hand that lamb is superior, for if kid were superior it would be offered as the daily offering. The king said, “Since he shows no fear of the monarchy, cut off his right hand.” Issachar gave a bribe, and they cut off his left hand. The king heard and said, “Let them return and cut off his right hand.” Rav Yosef said, “Blessed is the Merciful One who repaid Issachar in this world,” meaning it was better for him to receive his punishment in this world than in the World to Come.
2
ודרשו ז"ל כל המתגאה נידון באש שנא' (ויקרא ו׳:ב׳) היא העולה על מוקדה זו מלכות רומי הרשעה שהיא מתגאה ומעלה את עצמה סופה שתדון באש שנאמר היא העולה על מוקדה. וכן מצינו בדור המבול על שנתגאו ואמרו (איוב כ״א:ט״ו) מה שדי כי נעבדנו נדונו באש שנא' (שם ו) בעת יזורבו נצמתו בחומו נדעכו ממקומם, אנשי סדום ע"י שנתגאו שנא' (יחזקאל ט״ז:מ״ט) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם היה לה נדונו באש שנא' (בראשית י״ט:כ״ד) וה' המטיר על סדום וכו', וכן פרעה ע"י שנתגאה ואמר (שמות ה׳:ב׳) מי ה' אשר אשמע בקולו ואמרי (יחזקאל כ״ט:ג׳) לי יאורי ואני עשיתני נדון באש שנא' (תהילים י״ח:י״ד) וירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש. וכתיב (שמות ט׳:כ״ד) ויהי ברד ואש מתלקחת, וכן סנחריב ע"י שנתגאה ועילה את עצמו ואמר (ישעיה לו) אני עליתי מרום הרים ירכתי לבנון נדון באש, וכתיב (שם י) ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש, וכן נבוכדנצר ע"י שנתגאה ועילה את עצמו שנא' (שם יד) אעלה על במתי עב וכתיב ממעל לכוכבי אל ארים כסאי לפיכך נדונו חיילותיו באש. את מוצא כשנכנסו לחנכת צלמא מנה הכתוב שמנה אומות (דניאל ג׳:ג׳) באדין מתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחוותא אדרגזרייא גדברייא דתבריא תפתייא וכל שלטוני מדינתא הרי שמנה, ובשניה אין שם אלא ארבע אומות שנא' (שם) ומתכנשין אחשדרפנייא סגנייא ופחוותא והדברי מלכא והיכן ארבעה אומות קטיל המו שביבא דנורא. וכן שר חמשים שבא לאליהו ז"ל ונתגאה אצלו בדבריו ירדה אש מן השמים ושרפה אותם הוא שכתוב (מלכים ב א׳:י׳) אם איש אלהים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמישיך, וכן שר חמשים השני עד שבא שר חמשים השלישי ודבר לו בשפלות ואז הלך עמו אל המלך, וכן מצינו בנעמן שהשפיל עצמו לפני אלישע ובא לפניו דרך שפלות שהועיל לו ונטהר מצרעתו שכן כתיב (שם ה) ויבא נעמן בסוסיו וברכבו בסוסו כתיב מלמד שלא בא לפניו בכל סוסיו ומרכבותיו אלא בסוס אחד והוא שכתוב (תהילים קמ״ז:י׳-י״א) לא בגבורת הסוס יחפץ רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו וכן לעתיד לבא מלכות רומי הרשעה ע"י שמתגאה ומעלה את עצמה הוא שכתוב (עובדיה א׳:ד׳) אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך לפיכך נידונית באש שנא' (דניאל ח) חזה הוית עד דקטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקידת אשא, ובפרק השותפין דרשו ז"ל (דף י) המתיהר נופל בגיהנם שנא' (משלי כ״א:כ״ד) זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון ואין עברה אלא גיהנם שנא' (צפניה א׳:ט״ו) יום עברה היום ההוא. ובפרק המוכר פירות פירשו (ב"ב דף צח) כל המתגאה בטלית של ת"ח אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה כתיב הכא (חבקוק ב׳:ה׳) גבר יהיר ולא ינוה וכתיב התם (שמות ט״ו:י״ג) אל נוה קדשך. ובסנהדרין גסות הרוח שהיה בירבעם טרדתו מן העולם שנא' (מלכים א י״ב:כ״ו-כ״ז) ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד אם יעלה העם לעשות זבח בית ה' בירושלים ושב לב העם אל אדוניהם אל רחבעם מלך יהודה וגמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד כיון דחזו לרחבעם דיתיב ואנא קאימנא אמרי האי מלכא והאי עבדא ואי יתיבנא אמרי מורד במלכות הוה וקטילי לי מיד (מלכים א י״ב:כ״ח) ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר להם רב לכם מעלות ירושלים הנה אלהיך זה וכו', ושם עוד כתוב אמר הקב"ה לירבעם חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בג"ע, אמר לו מי בראש אמר לו בן ישי בראש א"ל אי הכי לא בעינא:
3
ידוע כי המשתמש במדת הגאוה הוא משתמש בלבושו של מלך שנא' (תהילים צ״ג:א׳) ה' מלך גאות לבש כי הגאוה לא תאות כי אם אליו ולא לבשר ודם ואמר הקב"ה לאיוב (מ) עדה נא גאון וגובה והוד והדר תלבש כלומר אשר אתה לבוש כי כל זה לבושו של הקב"ה והוא לבדו המתגאה על הנמצאים כולם אף כי בעולם השפל הזה על הפושעים ועל המורדים שהוא מכניע אותם ומשפיל גאים עדי ארץ. כי לולא זה היה העולם חרב ומתמוטט בעונש הגאוה וזהו שנא' (ד"ה א טז) אף תכון תבל בל תמוט. לימדך הכתוב שאלמלא שהוא מתגאה על הגאים שהוא משפיל באים עדי ארץ ומכניעם היה העולם מתמוטט. דרשו ז"ל (סוטה פ"ק דף ד ב) כל מי שיש בו גסות הרוח כופר בעיקר שנא' (דברים ח׳:י״ד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך כל מי שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע"ז כתיב הכא (משלי יז) תועבת ה' כל גבה לב וכתיב התם (ויקרא י״ח:כ״ז) כי את כל התועבות האל ודרשו עוד שאינו זוכה לתחיית המתים והוא שאמרו (סוטה דף ה) כל מי שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער שנא' (ישעיהו כ״ו:י״ט) הקיצו ורננו שוכני עפר כלו' מי שנעשה עפר בחייו. וכיון שאנו רואים שהחמירו רז"ל כל כך בחומר איסור הגאוה ראוי לנו להתרחק ממנו שלא תשימנו תועבת ה' ושלא תביאנו לכפור בעיקר או לעבוד ע"ז או לבא על העריות ושלא תפסיד ממנו מעלת תחיית המתים:
4
המדה הזאת מנעה תורה אפי' מן הכהן הגדול שלא יתגאה בכהונתו ובמעלתו הנשאה והרמה וע"כ נצטווה שירים את הדשן מעל המזבח הוא בעצמו ובכבודו, לפי שהוא האדם המיוחד לעבודת בהמ"ק נצטוה בעבודה נקלה ונצטוה עוד שילבש שמונה בגדי כהונה בשעת ההרמה וכל זה הערה ודרך חיים להתרחק ממדת הגאוה ולהשפל ולהכנע וכן מצינו שהזהירה התורה את המלך על המדה הזו והוא שכתוב (דברים י״ז:כ׳) לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל הזהירתו תורה שלא יתגאה במלכותו ורחב ממשלתו אלא שיהיה שפל כאחד מאחיו שאין להם הכח והממשלה ואע"פ שהוא ענין טבעי במלך שיתגאה וירום לבבו במעלת מלכותו, ע"כ הזהירתו תורה שיתגבר שכלו על טבעו ויהיה שפל ולא יתגאה. ומפני שהגאוה הוא ענין טבעי במלך ודבר מצוי ע"כ תמצא בפרשת ויקרא בסדר החוטאים שהם הכהן הגדול והסנהדרין והמלך שהזכיר בשתי פרשיות הקודמות בכהן גדול וסנהדרין לשון אם שהוא לשון ספק והוא שאמר (ויקרא ד׳:י״ג) אם הכהן המשיח יחטא ואם כל עדת ישראל ישגו, אבל במלך שהוא הנשיא לא הזכיר לשון אם אלא אשר נשיא יחטא ולא אמר אם נשיא יחטא, והטעם מפני שהכהן המשיח הוא הכהן הגדול ונזהר הוא מן החטא כי מלאך ה' צבאות הוא. ועוד כי משא כל ישראל עליו בעסקי הגוף במזונותיהם ולברכם ובעסקי הנפש בענין הכפרה וכן בני עדת ישראל נזהרין הן מן החטא לפי שרוח הקדש עליהם, וע"כ הזכיר הכתוב בחטאם לשון ספק, אבל במלך הזכיר החטא בלשון ודאי כי לבו גס בו ומדת הגאוה שהיא סבת החטא נטועה בלבו ומצוייה בקרבו, לכך הזכירה בו התורה לשון ודאי:
5
כיון שדברנו בחומר איסור הגאוה ושהיא מדה שהרחיקה תורה אפילו מן המלך ראוי לאדם שיתרחק ממנו ויבחר במדת השפלות שאפי' הקב"ה שהגאוה ראויה לו והוא מתלבש בה אינו מתנהג בה אצל בריותיו אלא בדרך שפלות, והוא שכתוב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, ר"ל לא מצאנוהו שיהיה שגיא כח שיבא אצלנו בדרך התוקף והגאוה אלא בדרך השפלות והתמימו' ולכך הזכיר שם שדי שבו מראה גאותו המופלאה בעליונים כשהוא משדד ומנצח מערכת הככבים אבל אצל נבראי השפל לא ימצא כן:
6
ודבר ידוע כי מדת הגאוה בקצה האחד ומדת השפלות בקצה השני, ומי שמתנהג בענין הבינוני ועומד על המיצוע יקרא ענוה כי לשון ענוה בלשוננו היא המדה הממוצעת בין הגאוה והשפלות. וידוע כי כל המדות כלן ראוי לו לאדם שיבור דרך בינוני בהם ויעמוד על המיצוע וע"ז הזכיר שלמה ע"ה (משלי ד׳:כ״ו) פלס מעגל רגליך. יזהיר שישקול אדם כל פעולותיו ושילך על המיצוע בכל מדותיו כפלס הזה שהלשון הזה עומד במיצוע ואינו נוטה לכאן ולכאן ואז יהיו כל עניניו נכונים, אבל במדת הגאוה אנו מוזהרין שלא יספיק לנו שנעמוד על המיצוע כדי שנברח ממדת הגאוה העומדת בקצה הראשון ושנתרחק עוד מן המיצוע ונעתיק עצמנו אל מדת השפלות העומדת בקצה האחרון, ועל זה אמרו רז"ל (אבות פ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה חזר שני פעמים מאד כדי שינטה אל הקצה האחרון, וכן כתוב במשה רבינו ע"ה (במדבר י״ב:ג׳) והאיש משה ענו מאד, הוסיף מאד להורות שלא רצה משה לעמוד על המיצוע שהיא הענוה אלא נטה אל מדת השפלות זהו שאמר מאד:
7
אין מדת השפלות שנצטוינו בה שינבל עצמו בענינים הראוים או שיבזוהו בני אדם ולא יחוש עליהם כי האדם החביב שנברא בצלם אלהים ראוי הוא שיחוש על כבוד עצמו ועל מעלת נפשו השכלית וכל שכן אם הוא תלמיד חכם שהוא צריך לחוס על כבוד תורתו ואם מבזין אותו והוא מוחל בלתי אם יפייסוהו הרי הוא מבזה את התורה ומחלל אותה. וכן אמרו אי לאו כבוד תורה כמה נחמני איכא בשוקא, וצריך למינקט ליה בליביה היכא דלא מפייסו ליה, ואותו חכם שהיה מזכיר שבחיו והיה אומר מימי לא עלתה לי קללת חברי על מטתי שהמובן מזה שהיה מוחל, לא היה אומר כן אלא על כבוד גופו והצער שציערו זה היה מוחל אבל כבוד תורתו לא היה מוחל, אבל ענין השפלות הוא שיהיה אדם שפל רוח בדבריו ובמעשיו לכל אדם ואין צריך לומר לחביריו ולגדולים ממנו ושישמע עלבונו וישתוק ושיעביר על מדותיו למי שחטא לו כל זמן שלא עשה כן במזיד ולא התמיד בזה:
8
וצריך הוא גם כן שיהיה לבו נשבר בקרבו לפי שבמדה הזו היצר נכנע והחומר מדלדל וכבר אמרו ז"ל (עשרה יוחסין דף עא) אין מוסרין שם בן מ"ב אלא למי שעומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ולבו נשבר בקרבו. ודרשו ז"ל כל אמות של מקדש היו שלמות חוץ משל ארון שהיו שבורות שנא' (שמות כא) אמתים וחצי ארכו וגו' ואמה וחצי קומתו הזכיר וחצי בין באורך בין ברוחב בין בקומה, מכאן לת"ח שצריך שיהיה שפל וענו ולבו נשבר בקרבו.
9
וכדי להורות שמדת השפלות אהובה אצל השם יתעלה כשם שמדת הגאוה שנואה לפניו לכך בחר בהר סיני לתת בו תורה והוא שכתוב (תהילים ס״ח:י״ז) ההר חמד אלהים לשבתו, וכן בחר הקב"ה באזוב שהוא שפל מכל האילנות והוא שנזכר בשלשה מקומות בתורה בגאולת מצרים (שמות י״ב:כ״ב) ולקתתם אגודת אזוב ובטהרת המצורע ובשרפת פרה אדומה, וכן מצינו בבית המקדש הנתון בחלקו של בנימין שאינו בגובה ההר ממש הכל דרך שפלות וענוה וזהו שכתוב ובין כתפיו שכן, וכן במצות התפלין אין משימין אותם בגובה של ראש ממש אלא למטה מעט מקום שמוחו של תינוק רופס, וכל הענינים האלו מדרך הענוה והשפלות, ולכך יצטרך אדם להזהר בשתי מדות הללו ושיתרחק ממדת הגאוה ויבחר במדת השפלות כי המדות האלו האחת אהובה והאחת שנואה לפני המקום וראוי לאדם לשנוא מה שהוא ית' שונא ולאהוב מה שהוא אוהב. כל מי שהוא שפל רוח זוכה לכבוד ושכינה שורה עליו, זוכה לכבוד שכן אמר שלמה (משלי כ״ט:כ״ג) ושפל רוח יתמוך כבוד, ושכינה שורה עליו שנא' (ישעיהו נ״ז:ט״ו) כה אמר ה' רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלי' ולהחיות לב נדכאים:
יראת ה' שנאת רע גאה וגאון ודרך רע (משלי ח). הכתוב הזה הזכיר שלמה ע"ה בשם החכמה אומרת החכמה כי מי שיש בו יראת השם יתעלה ישנא איש רע, שנאת רע כלומר שנאת איש רע כמו ואני תפלה שטעמו איש תפלה, כי כיון שהוא איש רע מצוה לשנאתו וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קלט) הלא משנאיך ה' אשנא וגו', ואמר שלמה ע"ה (משלי כח) עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, כי הצדיק והרשע שני הפכים הם זה שונא לזה כי כל מין אוהב את מינו ושונא את הפכו, וכן אמר שלמה ע"ה (שם כט) אנשי דמים ישנאו תם, ואמר (שם) תועבת רשע ישר דרך. ואיש רע הוא הכולל המדות הרעות שהזכיר והם גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות הזכיר מדת הגאוה תחלה שהיא הקשה שבכל המדות וכל המחזיק בה נקרא תועבת ה'. וישעיה הנביא ע"ה קראו ציץ נובל הוא שאמר (ישעיה כח) הוי עטרת גאות שכורי אפרים וציץ נובל צבי תפארתו. ביאר הכתוב הוי מי שנותן עטרה למדת הגאוה צבי תפארתו שישראל מחזיקין בה והם שכורים בה ואמר זה על עשרת השבטים שהיו בשלוה בימים ההם בזמן הבית. והיה מתנבא עליהם פורענות וכן תרגם יונתן וי דיהב כתרא לגוותנא טפשא רבא דישראל, וקרא המדה הזאת ציץ נובל כלומר צמח שיפול, ואמר כי ראויה עטרה כזו לרמוס אותה ברגל, הוא שאמר (שם) ברגלים תרמסנה עטרת גאות שכורי אפרים. ומה שכפל המדה ואמר גאה וגאון יתכן לומר לפי שהגאוה על שני חלקים, יש מתגאה בחכמתו וביושר הנהגתו וטוב מדותיו ומאשר יש לו יתרון על בני דורו, ויש מתגאה במדותיו הרעות ועל כל פעולות עושק ונלוז, ושני חלקים אלו שנואים אצל החכמים, כי א"צ לומר מי שמתגאה על מעשה יצר הרע, כי גם המתגאה על מעשה הטוב הוא בכלל שנואי החכמים, וזה שאמר גאה וגאון כלומר גאה מצד הטוב שהוא שנאת רע וגאון מצד הרע שהוא דרך רע הכל שנאתי, כי אע"פ שאדם צדיק וכל הנהגותיו מיושרות והוא עושה כל מעשיו על קו השכל והחכמה אין ראוי לו שיתגאה בכך אלא שישפל עצמו, וכמו שאמרו במדרש למה נמשלו ישראל לגפן מה גפן זאת יש בה אשכולות גדולים וקטנים וכל הגדול מחבירו נמוך יותר מחבירו כך הם ישראל, ואפשר לומר כי זה ענין הכתוב הנזכר בהקב"ה כי גאה גאה כי אמרו שירה על שנתגאה על הטוב ונתגאה על הרע, וזהו חומה לישראל חומה למצריים ואין הגאוה ראויה בלתי לה' לבדו שנא' (תהלים צג) ה' מלך גאות לבש. ומפני ששרש הטוב והרע אחד ע"כ אמר הנביא ע"ה (ישעיה מה) עושה שלום ובורא רע. (שם מד) אני ה' עושה כל אלה כדי להוציא מלבן של כופרים שאומרים שא"א שהטוב והרע יצא משרש אחד ע"כ הוסיף כל אלה. והזכיר תהפוכות כי הגאוה שהיא מצד הדרך הרע תביא את האדם לדבר תהפוכות לפי שהגאוה ההיא תכריחנו להטות מדרך האמת עד שידבר דברים שלא יתכן לדבר בם. דרשו רז"ל כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה כתיב הכא (ישעיה י) ורמי הקומה גדועים וכתיב התם (דברים ז) ואשריהם תגדעון. ודרשו עוד כל מי שיש בידו גסות הרוח שכינה מיללת עליו שנא' (תהלים קלט) וגבוה ממרחק יידע, ובמקום אחר דרשו שהצרעת עונש המתגאים שנא' (ויקרא יד) לשאת ולספחת ואין שאת אלא גבוהה שנא' (ישעי' ב) ועל כל הגבעות הנשאות, וכן מצינו בנעמן שנענש בצרעת על שנתגאה שנא' (מלכים ב ה) ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו כלו' שהיה גס רוח לפני אדוניו. חומר האיסור שהזכרנו במדת הגאוה הוא בהנהגותיו של אדם בדבורו או במעשיו בינו לבין חבירו, בדיבור הוא שידבר גבוהות כענין שכתוב (משלי יז) מגביה פתחו מבקש שבר, כנה הפה בשם פתח כי הוא פתח לגוף כשער לבית. וידוע כי השבר ענשו של גאה הוא שכתוב (שם יז) לפני שבר גאון וכתיב (שם כט) גאות אדם תשפילנו. במעשיו הוא שיהלך בכל מעשיו בגדולות ובנפלאות ממנו כענין שאמר דוד ע"ה (תהלים קלא) ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני, ואין צריך לומר אם מתגאה במעשה המצות בינו לבין המקום יתעלה ומכבד את עצמו בעבודה אחת מן העבודות כמי שמתגאה ללכת לבית הכנסת ולולבו בידו וכיוצא בזה שהוא מחשב לכבד את עצמו ולזלזל במצות שהעבירה חמורה יותר, והעונש רע ומר כענין שמצינו בשבנא שהיה גדול בביתו של חזקיה שהיה מתגאה במעשה המצות והיה מבזה את הקרבנות והוא היה כהן כפי דעת רז"ל ממה שכתוב (ישעיה כב) והלבשתיו כתנתך ועל שהיה מבזה את הקרבנות נענש שהרגו סנחריב מלך אשור, ועליו נאמר (שם) תמוש היתד התקועה במקום נאמן, וכן מצינו ביששכר איש כפר ברקאי שצוחה עליו עזרה על שהיה מתגאה ומכבד עצמו ומחלל קדשי שמים, הוא שדרשו רבותינו ז"ל בפסחים פרק מקום שנהגו ארבעה צווחות צוחה עזרה. ראשונה צאו מכאן בני עלי שטמאו היכל ה', עוד צוחה עזרה צא מכאן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים, עוד צוחה עזרה שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פאבי תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה, עוד צוחה עזרה שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי תלמידו של ברקאי וימלא כריסו מקדשי שמים. והנה שם ענשו של יששכר איש כפר ברקאי מפורש והוא אמרם ז"ל מלכא ומלכתא הוו יתבי מלכא אמר גדיא יאי מלכתא אמרה אימרא יאי אמרי מאן נוכח כהן גדול יוכיח דקא מקריב כולי יומא קורבניה אתיוה ליששכר אתא אחוי בידיה אימרא יאי דאי גדיא יאי יסק לתמידא אמר מלכא הואיל ולא הוה ליה אימתא דמלכותא ליפסקו לידיה דימינא יהב יששכר שוחדא ופסקוה לשמאליה שמע מלכא אמר ליהדור וליפסקו לימיניה, אמר רב יוסף בריך רחמנא דשקליה ליששכר למיטרפסיה בהאי עלמא, כלומר כי טוב היה לו כשנטל ענשו בעולם הזה ממה שיענש לעולם הבא:
“The fear of Hashem is hatred of evil, pride, arrogance and the evil way. (Mishlei 8)” This verse was mentioned by King Solomon, peace be upon him, in the name of Wisdom, says the Wisdom that one who possesses fear of Hashem will hate an evil person. “Hatred of evil” means hatred of an evil person, just as “And I am prayer” means a person of prayer. Since he is an evil person, it is a mitzvah to hate him, and that's why David said: “Do I not hate those who hate You, Hashem? (Tehilim 139)”, And Solomon said: “Those who forsake the Torah praise the wicked, but those who guard the Torah contend with them. (Mishlei 28)” For the righteous and the wicked are opposites; each hates the other. Every kind loves its own kind and hates its opposite. And Solomon said: “Men of blood hate the innocent. (Mishlei 29)” And he said: “The upright in way is an abomination to the wicked.” An evil person includes the evil traits mentioned: pride, arrogance, an evil path, and a perverse mouth. He mentioned the trait of pride first, for it is the most difficult of all traits, and whoever holds onto it is called an abomination of Hashem. The prophet Isaiah called it “a fading blossom,” as it says: “Woe to the crown of pride of the drunkards of Ephraim, and the fading blossom of his glorious beauty. (Isaiah 28)” The verse explains: Woe to one who crowns pride; Israel held onto it and were intoxicated with it. This was said about the Ten Tribes who were at ease during the time of the Temple. He was prophesying punishment upon them. He called this trait a “fading blossom,” meaning a plant destined to fall. He said such a crown is fit to be trampled underfoot. “With feet shall be trampled the crown of pride of the drunkards of Ephraim." The reason the trait is repeated “pride and arrogance”, may be explained as follows: pride has two aspects. One person is proud of his wisdom, of the uprightness of his conduct, of his good character traits, and of whatever superiority he believes he has over the people of his generation. Another is proud of his evil traits and of all acts of oppression and corruption. Both of these types are despised by the sages. It goes without saying that one who prides himself on deeds driven by the evil inclination is despised. But even one who prides himself on good deeds is included among those hated by the sages. This is the meaning of “pride and arrogance”: pride from the side of good, which is hatred of evil, and arrogance from the side of evil, which is the evil path, all of it I hate. For even if a person is righteous, and all his conduct is upright, and he performs all his deeds according to intellect and wisdom, it is not fitting for him to become proud of this; rather, he should humble himself. As it is said in the Midrash: Why were Israel compared to a vine? Just as a vine has large and small clusters, and the larger the cluster, the lower it bends, so too are Israel. It may also be said that this is the meaning of the verse stated regarding the Holy One, blessed be He: “For He has triumphed gloriously”, for they sang praise that He exalts Himself over good and exalts Himself over evil. He was a wall for Israel and a wall against Egypt. Pride is fitting for no one except Hashem alone, as it says, “Hashem reigns; He is clothed in majesty. Since the root of good and evil is one, the prophet therefore said, “He makes peace and creates evil,” and “I am Hashem Who does all these,” in order to remove from the hearts of heretics who claim that it is impossible for good and evil to emerge from one source. Therefore, the verse adds, “all these. He mentioned perversities because pride that stems from the evil path brings a person to speak twisted things. That pride forces him to deviate from the path of truth until he says things that ought not to be said. Our sages taught: Anyone who possesses arrogance deserves to be cut down like an Asherah tree. It is written here, “The tall of stature shall be cut down,” and it is written there, “You shall cut down their Asherim.” They further taught: Anyone who has arrogance, the Divine Presence laments over him, as it says, “And You know the haughty from afar.” Elsewhere they taught that leprosy is the punishment for the arrogant, as it says, “for swelling and for a scab,” and “swelling” implies elevation, as it says, “and upon all the high hills.” So too we find with Naaman, who was punished with leprosy because he was arrogant, as it says, “Naaman, commander of the army of the king of Aram, was a great man before his master”, meaning that he was haughty before his master. The severity of the prohibition of pride that we mentioned applies to a person’s conduct in speech and in actions between himself and his fellow. In speech, when he speaks haughtily, as it says, “He who raises his doorway seeks destruction.” The mouth is referred to as a doorway, for it is the entrance of the body as a gate is to a house. It is known that destruction is the punishment of the proud, as it says, “Before destruction comes pride,” and “A man’s pride shall bring him low. In actions, when he conducts himself in matters beyond his level, as David said, “I have not walked in great matters or in things too wondrous for me.” Needless to say, if one is proud regarding mitzvot between himself and the Omnipresent, honoring himself in some act of service, such as boasting of going to the synagogue with his lulav in hand and the like, thinking to honor himself while belittling other mitzvot whose transgression is more severe, the sin is grave and the punishment bitter. As we find with Shebna, who was a great official in the house of Hezekiah. He was proud in his performance of mitzvot and despised the sacrifices. According to our sages, he was a priest, as implied in the verse, “I will clothe him with your tunic.” Because he despised the sacrifices, he was punished, Sennacherib, king of Assyria, killed him. Regarding him it says, “The peg fastened in a secure place shall be removed. We also find with Issachar of Kefar Barkai, upon whom the Temple courtyard cried out because he was arrogant, honored himself, and desecrated sacred things. As our sages expounded in Pesachim, chapter “Makom Shenahagu,” that there were four cries that the courtyard cried out: First: “Depart from here, sons of Eli, who defiled the Sanctuary of Hashem. Again the courtyard cried: “Depart from here, Issachar of Kefar Barkai, who honors himself and desecrates the holy things of Heaven. Again the courtyard cried: “Lift up your heads, O gates, and let Ishmael ben Pabi, the disciple of Pinchas, enter and serve in the High Priesthood.” Again the courtyard cried: “Lift up your heads, O gates, and let Yochanan ben Narbai, the disciple of Barkai, enter and fill his belly from the sacred offerings.” The punishment of Issachar of Kefar Barkai is explained explicitly. Our sages said: The king and queen were sitting. The king said, “Kid meat is superior,” and the queen said, “Lamb is superior.” They said, “Let the High Priest decide, for he offers sacrifices all day.” They brought Issachar. He indicated with his hand that lamb is superior, for if kid were superior it would be offered as the daily offering. The king said, “Since he shows no fear of the monarchy, cut off his right hand.” Issachar gave a bribe, and they cut off his left hand. The king heard and said, “Let them return and cut off his right hand.” Rav Yosef said, “Blessed is the Merciful One who repaid Issachar in this world,” meaning it was better for him to receive his punishment in this world than in the World to Come.
ודרשו ז"ל כל המתגאה נידון באש שנא' (ויקרא ו׳:ב׳) היא העולה על מוקדה זו מלכות רומי הרשעה שהיא מתגאה ומעלה את עצמה סופה שתדון באש שנאמר היא העולה על מוקדה. וכן מצינו בדור המבול על שנתגאו ואמרו (איוב כ״א:ט״ו) מה שדי כי נעבדנו נדונו באש שנא' (שם ו) בעת יזורבו נצמתו בחומו נדעכו ממקומם, אנשי סדום ע"י שנתגאו שנא' (יחזקאל ט״ז:מ״ט) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם היה לה נדונו באש שנא' (בראשית י״ט:כ״ד) וה' המטיר על סדום וכו', וכן פרעה ע"י שנתגאה ואמר (שמות ה׳:ב׳) מי ה' אשר אשמע בקולו ואמרי (יחזקאל כ״ט:ג׳) לי יאורי ואני עשיתני נדון באש שנא' (תהילים י״ח:י״ד) וירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש. וכתיב (שמות ט׳:כ״ד) ויהי ברד ואש מתלקחת, וכן סנחריב ע"י שנתגאה ועילה את עצמו ואמר (ישעיה לו) אני עליתי מרום הרים ירכתי לבנון נדון באש, וכתיב (שם י) ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש, וכן נבוכדנצר ע"י שנתגאה ועילה את עצמו שנא' (שם יד) אעלה על במתי עב וכתיב ממעל לכוכבי אל ארים כסאי לפיכך נדונו חיילותיו באש. את מוצא כשנכנסו לחנכת צלמא מנה הכתוב שמנה אומות (דניאל ג׳:ג׳) באדין מתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחוותא אדרגזרייא גדברייא דתבריא תפתייא וכל שלטוני מדינתא הרי שמנה, ובשניה אין שם אלא ארבע אומות שנא' (שם) ומתכנשין אחשדרפנייא סגנייא ופחוותא והדברי מלכא והיכן ארבעה אומות קטיל המו שביבא דנורא. וכן שר חמשים שבא לאליהו ז"ל ונתגאה אצלו בדבריו ירדה אש מן השמים ושרפה אותם הוא שכתוב (מלכים ב א׳:י׳) אם איש אלהים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמישיך, וכן שר חמשים השני עד שבא שר חמשים השלישי ודבר לו בשפלות ואז הלך עמו אל המלך, וכן מצינו בנעמן שהשפיל עצמו לפני אלישע ובא לפניו דרך שפלות שהועיל לו ונטהר מצרעתו שכן כתיב (שם ה) ויבא נעמן בסוסיו וברכבו בסוסו כתיב מלמד שלא בא לפניו בכל סוסיו ומרכבותיו אלא בסוס אחד והוא שכתוב (תהילים קמ״ז:י׳-י״א) לא בגבורת הסוס יחפץ רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו וכן לעתיד לבא מלכות רומי הרשעה ע"י שמתגאה ומעלה את עצמה הוא שכתוב (עובדיה א׳:ד׳) אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך לפיכך נידונית באש שנא' (דניאל ח) חזה הוית עד דקטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקידת אשא, ובפרק השותפין דרשו ז"ל (דף י) המתיהר נופל בגיהנם שנא' (משלי כ״א:כ״ד) זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון ואין עברה אלא גיהנם שנא' (צפניה א׳:ט״ו) יום עברה היום ההוא. ובפרק המוכר פירות פירשו (ב"ב דף צח) כל המתגאה בטלית של ת"ח אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה כתיב הכא (חבקוק ב׳:ה׳) גבר יהיר ולא ינוה וכתיב התם (שמות ט״ו:י״ג) אל נוה קדשך. ובסנהדרין גסות הרוח שהיה בירבעם טרדתו מן העולם שנא' (מלכים א י״ב:כ״ו-כ״ז) ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד אם יעלה העם לעשות זבח בית ה' בירושלים ושב לב העם אל אדוניהם אל רחבעם מלך יהודה וגמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד כיון דחזו לרחבעם דיתיב ואנא קאימנא אמרי האי מלכא והאי עבדא ואי יתיבנא אמרי מורד במלכות הוה וקטילי לי מיד (מלכים א י״ב:כ״ח) ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר להם רב לכם מעלות ירושלים הנה אלהיך זה וכו', ושם עוד כתוב אמר הקב"ה לירבעם חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בג"ע, אמר לו מי בראש אמר לו בן ישי בראש א"ל אי הכי לא בעינא:
ידוע כי המשתמש במדת הגאוה הוא משתמש בלבושו של מלך שנא' (תהילים צ״ג:א׳) ה' מלך גאות לבש כי הגאוה לא תאות כי אם אליו ולא לבשר ודם ואמר הקב"ה לאיוב (מ) עדה נא גאון וגובה והוד והדר תלבש כלומר אשר אתה לבוש כי כל זה לבושו של הקב"ה והוא לבדו המתגאה על הנמצאים כולם אף כי בעולם השפל הזה על הפושעים ועל המורדים שהוא מכניע אותם ומשפיל גאים עדי ארץ. כי לולא זה היה העולם חרב ומתמוטט בעונש הגאוה וזהו שנא' (ד"ה א טז) אף תכון תבל בל תמוט. לימדך הכתוב שאלמלא שהוא מתגאה על הגאים שהוא משפיל באים עדי ארץ ומכניעם היה העולם מתמוטט. דרשו ז"ל (סוטה פ"ק דף ד ב) כל מי שיש בו גסות הרוח כופר בעיקר שנא' (דברים ח׳:י״ד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך כל מי שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע"ז כתיב הכא (משלי יז) תועבת ה' כל גבה לב וכתיב התם (ויקרא י״ח:כ״ז) כי את כל התועבות האל ודרשו עוד שאינו זוכה לתחיית המתים והוא שאמרו (סוטה דף ה) כל מי שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער שנא' (ישעיהו כ״ו:י״ט) הקיצו ורננו שוכני עפר כלו' מי שנעשה עפר בחייו. וכיון שאנו רואים שהחמירו רז"ל כל כך בחומר איסור הגאוה ראוי לנו להתרחק ממנו שלא תשימנו תועבת ה' ושלא תביאנו לכפור בעיקר או לעבוד ע"ז או לבא על העריות ושלא תפסיד ממנו מעלת תחיית המתים:
המדה הזאת מנעה תורה אפי' מן הכהן הגדול שלא יתגאה בכהונתו ובמעלתו הנשאה והרמה וע"כ נצטווה שירים את הדשן מעל המזבח הוא בעצמו ובכבודו, לפי שהוא האדם המיוחד לעבודת בהמ"ק נצטוה בעבודה נקלה ונצטוה עוד שילבש שמונה בגדי כהונה בשעת ההרמה וכל זה הערה ודרך חיים להתרחק ממדת הגאוה ולהשפל ולהכנע וכן מצינו שהזהירה התורה את המלך על המדה הזו והוא שכתוב (דברים י״ז:כ׳) לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל הזהירתו תורה שלא יתגאה במלכותו ורחב ממשלתו אלא שיהיה שפל כאחד מאחיו שאין להם הכח והממשלה ואע"פ שהוא ענין טבעי במלך שיתגאה וירום לבבו במעלת מלכותו, ע"כ הזהירתו תורה שיתגבר שכלו על טבעו ויהיה שפל ולא יתגאה. ומפני שהגאוה הוא ענין טבעי במלך ודבר מצוי ע"כ תמצא בפרשת ויקרא בסדר החוטאים שהם הכהן הגדול והסנהדרין והמלך שהזכיר בשתי פרשיות הקודמות בכהן גדול וסנהדרין לשון אם שהוא לשון ספק והוא שאמר (ויקרא ד׳:י״ג) אם הכהן המשיח יחטא ואם כל עדת ישראל ישגו, אבל במלך שהוא הנשיא לא הזכיר לשון אם אלא אשר נשיא יחטא ולא אמר אם נשיא יחטא, והטעם מפני שהכהן המשיח הוא הכהן הגדול ונזהר הוא מן החטא כי מלאך ה' צבאות הוא. ועוד כי משא כל ישראל עליו בעסקי הגוף במזונותיהם ולברכם ובעסקי הנפש בענין הכפרה וכן בני עדת ישראל נזהרין הן מן החטא לפי שרוח הקדש עליהם, וע"כ הזכיר הכתוב בחטאם לשון ספק, אבל במלך הזכיר החטא בלשון ודאי כי לבו גס בו ומדת הגאוה שהיא סבת החטא נטועה בלבו ומצוייה בקרבו, לכך הזכירה בו התורה לשון ודאי:
כיון שדברנו בחומר איסור הגאוה ושהיא מדה שהרחיקה תורה אפילו מן המלך ראוי לאדם שיתרחק ממנו ויבחר במדת השפלות שאפי' הקב"ה שהגאוה ראויה לו והוא מתלבש בה אינו מתנהג בה אצל בריותיו אלא בדרך שפלות, והוא שכתוב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, ר"ל לא מצאנוהו שיהיה שגיא כח שיבא אצלנו בדרך התוקף והגאוה אלא בדרך השפלות והתמימו' ולכך הזכיר שם שדי שבו מראה גאותו המופלאה בעליונים כשהוא משדד ומנצח מערכת הככבים אבל אצל נבראי השפל לא ימצא כן:
ודבר ידוע כי מדת הגאוה בקצה האחד ומדת השפלות בקצה השני, ומי שמתנהג בענין הבינוני ועומד על המיצוע יקרא ענוה כי לשון ענוה בלשוננו היא המדה הממוצעת בין הגאוה והשפלות. וידוע כי כל המדות כלן ראוי לו לאדם שיבור דרך בינוני בהם ויעמוד על המיצוע וע"ז הזכיר שלמה ע"ה (משלי ד׳:כ״ו) פלס מעגל רגליך. יזהיר שישקול אדם כל פעולותיו ושילך על המיצוע בכל מדותיו כפלס הזה שהלשון הזה עומד במיצוע ואינו נוטה לכאן ולכאן ואז יהיו כל עניניו נכונים, אבל במדת הגאוה אנו מוזהרין שלא יספיק לנו שנעמוד על המיצוע כדי שנברח ממדת הגאוה העומדת בקצה הראשון ושנתרחק עוד מן המיצוע ונעתיק עצמנו אל מדת השפלות העומדת בקצה האחרון, ועל זה אמרו רז"ל (אבות פ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה חזר שני פעמים מאד כדי שינטה אל הקצה האחרון, וכן כתוב במשה רבינו ע"ה (במדבר י״ב:ג׳) והאיש משה ענו מאד, הוסיף מאד להורות שלא רצה משה לעמוד על המיצוע שהיא הענוה אלא נטה אל מדת השפלות זהו שאמר מאד:
אין מדת השפלות שנצטוינו בה שינבל עצמו בענינים הראוים או שיבזוהו בני אדם ולא יחוש עליהם כי האדם החביב שנברא בצלם אלהים ראוי הוא שיחוש על כבוד עצמו ועל מעלת נפשו השכלית וכל שכן אם הוא תלמיד חכם שהוא צריך לחוס על כבוד תורתו ואם מבזין אותו והוא מוחל בלתי אם יפייסוהו הרי הוא מבזה את התורה ומחלל אותה. וכן אמרו אי לאו כבוד תורה כמה נחמני איכא בשוקא, וצריך למינקט ליה בליביה היכא דלא מפייסו ליה, ואותו חכם שהיה מזכיר שבחיו והיה אומר מימי לא עלתה לי קללת חברי על מטתי שהמובן מזה שהיה מוחל, לא היה אומר כן אלא על כבוד גופו והצער שציערו זה היה מוחל אבל כבוד תורתו לא היה מוחל, אבל ענין השפלות הוא שיהיה אדם שפל רוח בדבריו ובמעשיו לכל אדם ואין צריך לומר לחביריו ולגדולים ממנו ושישמע עלבונו וישתוק ושיעביר על מדותיו למי שחטא לו כל זמן שלא עשה כן במזיד ולא התמיד בזה:
וצריך הוא גם כן שיהיה לבו נשבר בקרבו לפי שבמדה הזו היצר נכנע והחומר מדלדל וכבר אמרו ז"ל (עשרה יוחסין דף עא) אין מוסרין שם בן מ"ב אלא למי שעומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ולבו נשבר בקרבו. ודרשו ז"ל כל אמות של מקדש היו שלמות חוץ משל ארון שהיו שבורות שנא' (שמות כא) אמתים וחצי ארכו וגו' ואמה וחצי קומתו הזכיר וחצי בין באורך בין ברוחב בין בקומה, מכאן לת"ח שצריך שיהיה שפל וענו ולבו נשבר בקרבו.
וכדי להורות שמדת השפלות אהובה אצל השם יתעלה כשם שמדת הגאוה שנואה לפניו לכך בחר בהר סיני לתת בו תורה והוא שכתוב (תהילים ס״ח:י״ז) ההר חמד אלהים לשבתו, וכן בחר הקב"ה באזוב שהוא שפל מכל האילנות והוא שנזכר בשלשה מקומות בתורה בגאולת מצרים (שמות י״ב:כ״ב) ולקתתם אגודת אזוב ובטהרת המצורע ובשרפת פרה אדומה, וכן מצינו בבית המקדש הנתון בחלקו של בנימין שאינו בגובה ההר ממש הכל דרך שפלות וענוה וזהו שכתוב ובין כתפיו שכן, וכן במצות התפלין אין משימין אותם בגובה של ראש ממש אלא למטה מעט מקום שמוחו של תינוק רופס, וכל הענינים האלו מדרך הענוה והשפלות, ולכך יצטרך אדם להזהר בשתי מדות הללו ושיתרחק ממדת הגאוה ויבחר במדת השפלות כי המדות האלו האחת אהובה והאחת שנואה לפני המקום וראוי לאדם לשנוא מה שהוא ית' שונא ולאהוב מה שהוא אוהב. כל מי שהוא שפל רוח זוכה לכבוד ושכינה שורה עליו, זוכה לכבוד שכן אמר שלמה (משלי כ״ט:כ״ג) ושפל רוח יתמוך כבוד, ושכינה שורה עליו שנא' (ישעיהו נ״ז:ט״ו) כה אמר ה' רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלי' ולהחיות לב נדכאים: