ועשה הכהן אחד לחטאת. שיפרישם הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה. אין לי (יומא מ"א) אלא הפרשה בכהן. הפרשה בבעלים מנין. אמרת קל וחומר הוא, אם מי שאין רשאי בהקדשתו רשאי בהפרשתו מי שרשאי בקדושתו אינו דין שיהא רשאי בהפרשתו. וכן הוא אומר ביולדת (שם יב) ולקחה שתי תורים או שני בני יונה. נמצינו למדים הפרשה בכהן והפרשה בבעלים נמצינו למדים קן סתומה וקן מפורשה. וכפר עליו מאשר חטא על הנפש (תענית י"א וש"נ) וכי על איזו נפש חטא בה שצריך כפרה, על שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר ומה אם המצער נפשו מן היין צריך כפרה, קל וחומר למצער נפשו (על כל) דבר. ר' ישמעאל אומר בנזיר טמא הכתוב מדבר שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש שמטמא למתים. וקדש את ראשו ביום ההוא והזיר לה' את ימי נזרו, נמצינו למדין שמתחיל למנות מיום שגילח [דברי ר"י בר"י. רבי אומר מיום הבאת קרבנותיו. וחכ"א] והזיר לה' את ימי נזרו [והביא כבש בן שנתו לאשם]. כל אשמות שבתורה מעכבים הכפרה חוץ מזה. ר' ישמעאל [בן ברוקא] אומר אף זה מעכב שנאמר והזיר לה' אימתי והזיר בזמן שהביא כבש בן שנתו לאשם. והימים הראשונים יפלו מי שיש לו אחרונים סותר. מנין שאם אמר הריני נזיר מאה ימים נטמא יום מאה חסר אחד סותר את הכל תלמוד לומר, הימים הראשונים יפלו מי שיש לו אהרונים סותר. או אפילו נטמא יום מאה סותר את הכל. תלמוד לומר והימים הראשונים יפלו מי שיש לו אחרונים סותר, או אפי' טמא בתחלת מאה סותר את הכל. תלמוד לומר והימים הראשונים יפלו מי שיש לו ראשונים סותר. כי טמא נזרו (שם מד) הטומאה סותרת את הכל ואין תגלחת סותר את הכל. שהיה בדין הואיל ואסור בטומאה ואסור בתגלחת אם למדתי לטומאה שסותרת את הכל אף התגלחת תסתור את הכל. ועוד קל וחומר אם טומאה שלא עשה בה המתטמא כמטמא הרי הוא סותר את הכל, תגלחת שעשה בה המתגלח כמגלח אינו דין שתסתור את הכל. תלמוד לומר כי טמא נזרו, הטומאה סותרת הכל ואין התגלחת סותרת הכל (שם יז). אין לי אלא ימי טומאתו שאין עולים לו מן המנין, ימי חליטה מנין. ודין הוא הואיל וימי טומאתו טעון תגלחת ומביא קרבן וימי חלוטו טעון הגלחת ומביא קרבן, אם למדתי לימי טומאתו שאין עולים לו מן המנין אף ימי חלוטו לא יעלו לו מן המנין. לא אם אמרת בימי טומאתו שמבטל בהם את הקודמים לפיכך אין עולים לו מן המנין תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהם את הקודמים לפיכך יעלו לו מן המנין. אמרת קל וחומר הוא אם מי שנזר בקבר ושערו ראוי לתגלחת (ימי) נזירות אין עולים לו מן המנין, ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת זוירות אינו דין שלא יעלו לו מן המנין. הוא הדין לימי ספרו. או כשם שאין ימי חלוטו (אין) עולים לו מן המנין, כך ימי הסגרו לא יעלו לו מן המנין. והדין נותן, הואיל וימי חלוטו מטמא משכב ומושב אם למדתי לימי חלוטו שאין עולים לו מן המנין אף ימי הסגרו לא יעלו לו מן המנין. לא אם אמרת בימי חלוטו שטעון הוא תגלחת ומביא קרבן לפיכך אין עולים לו מן המנין, תאמר בימי הסגרו שאין טעון תגלחת ומביא קרבן לפיכך יעלו לו מן המנין. מכאן אמרו (שם י"ד) ימי חלוטו של מצורע וימי ספרו כיוצא בהם אבל ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע (וימי ספרו כיוצא בהם) הרי אלו עולים מן המנין. ועוד קל וחומר ומה היין שאינו סותר עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן, טומאה שסותרת את הכל דין הוא שנעשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נוירות עד הבאת קרבן. לא אם אמרת (שם מ"ד) ביין שלא הותר מכללו לפיכך עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן, תאמר בטומאה שהותרה מכללה לפיכך לא נעשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן. והרי תגלחת תוכיח שהותרה מכללה ועשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן. היא תוכיח לטומאה שאף על פי שהותרה מכללה נעשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן. ועוד קל וחומר ומה תגלחת שאינה סותרת את הכל עשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן, טומאה שסותרת את הכל דין הוא שנעשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאה קרבן. לא אם אמרת בתגלחת שעשה בה המגלח כמתגלח לפיכך עשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן, תאמר בטומאה שלא עשה בה המטמא כמתטמא לפיכך לא עשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן. והרי היין יוכיח שלא עשה בו המשקה כשותה עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן. (ועוד קל וחומר) והיא תוכיח לטומאה שאעפ"י שלא עשה המטמא כמתטמא נעשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן. ועוד קל וחומר ומה יין שאינו סותר עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן טומאה שסותרת אינו דין שנעשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן. לא אם אמרת ביין שלא הותר מכללו לפיכך עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן, תאמר בטומאה שהותרה מכללה לפיכך לא נעשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן. הואיל וחור הדין חלילה, תלמוד לומר ואחר ישתה הנזיר יין. וכי הנזיר שותה יין אלא מופנה להקיש לדון גזירה שוה. נאמר כאן נזיר ונאמר להלן נזיר, מה נזיר האמור להלן עשה בו ימים שלאחר נזירות בימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן אף נזיר האמור כאן עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן:
(Bamidbar 6:11) "And the Cohein shall make one a sin-offering and one a burnt-offering": The Cohein shall designate them; one for a sin-offering and one for a burnt-offering. This tells me of designation by the Cohein. Whence do I derive designation by the owner? Do you ask? It follows a fortiori, viz.: If one (the Cohein), who is not permitted to dedicate it (as an offering), is permitted to designate it, then one (the owner), who is permitted to dedicate it, how much more so is he permitted to designate it! And thus, (that designation is by the owner) is it written in respect to a woman who has given birth (Vayikra 12:8) "Then she shall take two turtle-doves or two young pigeons, one for a burnt-offering and one for a sin-offering" — whence we find that there is designation by the Cohein and designation by the owner — whence we find that there is an unqualified ken (the couple of sacrificial birds, [in the instance of the Nazirite, where the Cohein designates them]) and a qualified ken, (in the instance of the child-bearing woman, where she herself designates them, one as a sin-offering and one as a burnt-offering.) "and he shall atone for him for having sinned against the soul": Now against which soul did he sin that he needs atonement? (His sin is) that he deprived himself of wine. Now does this not follow a fortiori, viz.: If one who deprives himself of wine needs atonement, how much more so, one who deprives himself of everything (by fasting)! R. Yishmael says: Scripture speaks of a Nazirite who made himself tamei (by a dead body), it being written "and he shall atone for him by having sinned (i.e., for having defiled himself) by the soul" — a dead soul. "and he shall make holy his head on that day": On the day of his shaving. These are the words of Rebbi. R. Yossi b. Yehudah says: On the day of the bringing of his offerings.
ועשה הכהן אחד לחטאת. שיפרישם הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה. אין לי (יומא מ"א) אלא הפרשה בכהן. הפרשה בבעלים מנין. אמרת קל וחומר הוא, אם מי שאין רשאי בהקדשתו רשאי בהפרשתו מי שרשאי בקדושתו אינו דין שיהא רשאי בהפרשתו. וכן הוא אומר ביולדת (שם יב) ולקחה שתי תורים או שני בני יונה. נמצינו למדים הפרשה בכהן והפרשה בבעלים נמצינו למדים קן סתומה וקן מפורשה. וכפר עליו מאשר חטא על הנפש (תענית י"א וש"נ) וכי על איזו נפש חטא בה שצריך כפרה, על שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר ומה אם המצער נפשו מן היין צריך כפרה, קל וחומר למצער נפשו (על כל) דבר. ר' ישמעאל אומר בנזיר טמא הכתוב מדבר שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש שמטמא למתים. וקדש את ראשו ביום ההוא והזיר לה' את ימי נזרו, נמצינו למדין שמתחיל למנות מיום שגילח [דברי ר"י בר"י. רבי אומר מיום הבאת קרבנותיו. וחכ"א] והזיר לה' את ימי נזרו [והביא כבש בן שנתו לאשם]. כל אשמות שבתורה מעכבים הכפרה חוץ מזה. ר' ישמעאל [בן ברוקא] אומר אף זה מעכב שנאמר והזיר לה' אימתי והזיר בזמן שהביא כבש בן שנתו לאשם. והימים הראשונים יפלו מי שיש לו אחרונים סותר. מנין שאם אמר הריני נזיר מאה ימים נטמא יום מאה חסר אחד סותר את הכל תלמוד לומר, הימים הראשונים יפלו מי שיש לו אהרונים סותר. או אפילו נטמא יום מאה סותר את הכל. תלמוד לומר והימים הראשונים יפלו מי שיש לו אחרונים סותר, או אפי' טמא בתחלת מאה סותר את הכל. תלמוד לומר והימים הראשונים יפלו מי שיש לו ראשונים סותר. כי טמא נזרו (שם מד) הטומאה סותרת את הכל ואין תגלחת סותר את הכל. שהיה בדין הואיל ואסור בטומאה ואסור בתגלחת אם למדתי לטומאה שסותרת את הכל אף התגלחת תסתור את הכל. ועוד קל וחומר אם טומאה שלא עשה בה המתטמא כמטמא הרי הוא סותר את הכל, תגלחת שעשה בה המתגלח כמגלח אינו דין שתסתור את הכל. תלמוד לומר כי טמא נזרו, הטומאה סותרת הכל ואין התגלחת סותרת הכל (שם יז). אין לי אלא ימי טומאתו שאין עולים לו מן המנין, ימי חליטה מנין. ודין הוא הואיל וימי טומאתו טעון תגלחת ומביא קרבן וימי חלוטו טעון הגלחת ומביא קרבן, אם למדתי לימי טומאתו שאין עולים לו מן המנין אף ימי חלוטו לא יעלו לו מן המנין. לא אם אמרת בימי טומאתו שמבטל בהם את הקודמים לפיכך אין עולים לו מן המנין תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהם את הקודמים לפיכך יעלו לו מן המנין. אמרת קל וחומר הוא אם מי שנזר בקבר ושערו ראוי לתגלחת (ימי) נזירות אין עולים לו מן המנין, ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת זוירות אינו דין שלא יעלו לו מן המנין. הוא הדין לימי ספרו. או כשם שאין ימי חלוטו (אין) עולים לו מן המנין, כך ימי הסגרו לא יעלו לו מן המנין. והדין נותן, הואיל וימי חלוטו מטמא משכב ומושב אם למדתי לימי חלוטו שאין עולים לו מן המנין אף ימי הסגרו לא יעלו לו מן המנין. לא אם אמרת בימי חלוטו שטעון הוא תגלחת ומביא קרבן לפיכך אין עולים לו מן המנין, תאמר בימי הסגרו שאין טעון תגלחת ומביא קרבן לפיכך יעלו לו מן המנין. מכאן אמרו (שם י"ד) ימי חלוטו של מצורע וימי ספרו כיוצא בהם אבל ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע (וימי ספרו כיוצא בהם) הרי אלו עולים מן המנין. ועוד קל וחומר ומה היין שאינו סותר עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן, טומאה שסותרת את הכל דין הוא שנעשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נוירות עד הבאת קרבן. לא אם אמרת (שם מ"ד) ביין שלא הותר מכללו לפיכך עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן, תאמר בטומאה שהותרה מכללה לפיכך לא נעשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן. והרי תגלחת תוכיח שהותרה מכללה ועשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן. היא תוכיח לטומאה שאף על פי שהותרה מכללה נעשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן. ועוד קל וחומר ומה תגלחת שאינה סותרת את הכל עשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן, טומאה שסותרת את הכל דין הוא שנעשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאה קרבן. לא אם אמרת בתגלחת שעשה בה המגלח כמתגלח לפיכך עשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן, תאמר בטומאה שלא עשה בה המטמא כמתטמא לפיכך לא עשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן. והרי היין יוכיח שלא עשה בו המשקה כשותה עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן. (ועוד קל וחומר) והיא תוכיח לטומאה שאעפ"י שלא עשה המטמא כמתטמא נעשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן. ועוד קל וחומר ומה יין שאינו סותר עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן טומאה שסותרת אינו דין שנעשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן. לא אם אמרת ביין שלא הותר מכללו לפיכך עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן, תאמר בטומאה שהותרה מכללה לפיכך לא נעשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן. הואיל וחור הדין חלילה, תלמוד לומר ואחר ישתה הנזיר יין. וכי הנזיר שותה יין אלא מופנה להקיש לדון גזירה שוה. נאמר כאן נזיר ונאמר להלן נזיר, מה נזיר האמור להלן עשה בו ימים שלאחר נזירות בימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן אף נזיר האמור כאן עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן:
(Bamidbar 6:11) "And the Cohein shall make one a sin-offering and one a burnt-offering": The Cohein shall designate them; one for a sin-offering and one for a burnt-offering. This tells me of designation by the Cohein. Whence do I derive designation by the owner? Do you ask? It follows a fortiori, viz.: If one (the Cohein), who is not permitted to dedicate it (as an offering), is permitted to designate it, then one (the owner), who is permitted to dedicate it, how much more so is he permitted to designate it! And thus, (that designation is by the owner) is it written in respect to a woman who has given birth (Vayikra 12:8) "Then she shall take two turtle-doves or two young pigeons, one for a burnt-offering and one for a sin-offering" — whence we find that there is designation by the Cohein and designation by the owner — whence we find that there is an unqualified ken (the couple of sacrificial birds, [in the instance of the Nazirite, where the Cohein designates them]) and a qualified ken, (in the instance of the child-bearing woman, where she herself designates them, one as a sin-offering and one as a burnt-offering.) "and he shall atone for him for having sinned against the soul": Now against which soul did he sin that he needs atonement? (His sin is) that he deprived himself of wine. Now does this not follow a fortiori, viz.: If one who deprives himself of wine needs atonement, how much more so, one who deprives himself of everything (by fasting)! R. Yishmael says: Scripture speaks of a Nazirite who made himself tamei (by a dead body), it being written "and he shall atone for him by having sinned (i.e., for having defiled himself) by the soul" — a dead soul. "and he shall make holy his head on that day": On the day of his shaving. These are the words of Rebbi. R. Yossi b. Yehudah says: On the day of the bringing of his offerings.