שמות 13

וידבר ה' אל משה לאמר קדש לי. לשמי:

"You shall tell your son". This is the one who does not know to ask. The Torah spoke about four sons, and for each one the Torah gave a way to answer according to its situation. The world was created with four types of people, one wise, one wicked, one simple, and one who does not now to ask:

כל בכור פטר כל רחם. עיקר מלת פטר לשון ביקוע כדבר הדוחק ופותח ויוצא, ודומה לו פוטר מים ראשית מדון (משלי יז יד), יפטירו בשפה (תהלים כב ח), (מפטר) [ויפטר] מפני שאול (ש"א יט י), ולהכי למאן דלא מיחייב עונש בב"ד קרוי לי' רבנן פטור, דאגב דוחקא נפיק מבי דינא ולאו דבהיתירא עביד מה דעביד, וכנגדו אסור דאינו יכול לדחות ולצאת:

"You shall tell your son". I would learn that [you] should begin teaching the laws of Passover to [your son] from the first of the month. It was taught saying "on that day". If it must be on that day, I would learn [you] should begin [teaching] from the start of the day. It was taught saying "because of this" At the time when unleavened bread and bitter herbs are placed before you on your table. Lift them and say to [your son] "Because of this":

כל בכור. היא אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל, קדש לי כל בכור פטר כל רחם וגו', כלל בין זכרים ובין נקבות, וכה"א כל הבכור אשר יולד בבקרך וגו' (דברים טו יט), בא הכתוב הפרט ולימד על הכלל זכר ולא נקבה, פרט צריך לכלל, שלא תאמר כל זכר הזכר תקדיש הזכרים לה' בין שהוא פטר רחם ובין שאינו פטר רחם, ת"ל כל הבכור כל פטר רחם עד שיהא זכר ופותח רחם, לקיים מה שנאמר כל פטר רחם לי וכל מקנך תזכר (שמות לד יט):

"The Lord did for me". Why is this said? Because the wicked asks what is this work for you? and since he takes himself out of the collective [by saying 'for you'] and he did not definitely say heresy, accordingly you take him out of the collective [but don't call him a heretic]. And say to him, "Because of this the Lord did for me" and not for you. For if you were [in Egypt] you would not have been freed. Meaning you would have already died in the three days of total darkness. (see Mekhilta 12:25)

בבני ישראל. להביא גיורת שפטרה רחם בישראל:

בבני ישראל. ולא בלוים, מכאן אמרו לויה שנשאת לישראל בנה פטור מפדיון הבן, שהרי פדיון הבן נוהג [בכל מקום] בין בארץ ובין בחוצה לארץ:

באדם ובבהמה. הקיש בכור אדם לבכור בהמה, ובכור בהמה לבכור אדם, מה בכור אדם אינו נוהג בלוים, אף בכור בהמה אינו נוהג בלוים, ומה בהמה הנפלים פוטרין בה את הבהמה, אף האדם הנפלים פוטרין בו את הבכורה, ולפי שהוא אומר והבאתם שמה (את) עולותיכם [וגו'] ובכורות בקרכם וצאנכם (דברים יב ו) שומע אני אפי' הוא במקום רחוק יהיה עליו חובה להביאו לבית הבחירה, ת"ל באדם ובבהמה, מה בכור אדם את נותנו לכהן בכל מקום אף בכור בהמה את נותנו לכהן בכל מקום, ומה בכור אדם את מטפל בו שלשים יום, פי' דלא ליפרקי' עד תלתין יומין דדילמא הוי נפל, אף בכור בהמה מטפל בה שלשים יום, אע"ג דמבן שמונה ידוע דלא הוי נפל:

לי הוא. מכל מקום שלי הוא אלא קדשהו לי כדי לקבל שכר עליו:

ויאמר משה אל העם. בתחלת הפרשה נאמר וידבר ה' אל משה לאמר, לפי שהיא הפסקת הענין, שאין דומה הקדש בכורות לעניין הפסח, ולפי שהוא חוזר לענין הפסח, לפיכך נאמר בו אמירה:

זכור את היום (זה) [הזה] אשר יצאת ממצרים מבית עבדים. מבית עבדים כבר פרשנו בפ' אם בחקותי. אין לי שמזכירין יציאת מצרים אלא בימים, בלילות מנין, ת"ל כל ימי חייך (דברים טז ג), ימי חייך הימים כל לרבות הלילות כדברי בן זומא, וחכמים אומרים ימי חייך העוה"ז, כל ימי חייך לרבות ימי המשיח, והיינו אלפיים שנה משיבוא הגואל ועד חידוש שמים חדשים וארץ חדשה:

זכור את היום הזה. ציווי הוא לדורות, נאמר כאן זכור, ונאמר בשבת זכור, זכור את יום השבת (שמות כ ח), מה להלן זכירה על היין בכניסתו, אף כאן צריך זכירה על היין בכניסתו, מכאן לקידוש לילי פסח מן התורה:

כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה. דהיינו ממצרים:

ולא יאכל חמץ. לעשות את המאכיל כאוכל, אתה אומר כן או אינו אלא לאוסרו בהנייה, כשהוא אומר לא תאכל עליו חמץ (דברים טז ג), למדנו שאסור בהנאה, הא מה ת"ל לא יאכל חמץ. לעשות המאכיל כאוכל, ולא חמץ בלבד אמרו, אלא אפי' כל האיסורין שבתורה אחד האוכל ואחד המאכיל במשמע:

היום אתם יוצאים. ר' יוסי הגלילי אומר ולא יאכל חמץ היום מגיד שלא אכלו ישראל מצה במצרים אלא יום אחד בלבד:

בחדש האביב. מגיד ששנה שיצאו ממצרים לא היתה צריכה לעבר, לפי שהאביב בא בזמנו:

ורבותינו דרשו דמחייבין בית ישראל לאקדושי קמי קוב"ה בוכרא דמתילידא לי', דכתיב קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה (פסוק ב). בכור אדם ובכור בהמה טמאה נפדין, דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה (במדבר יח טו), בכור בהמה טהורה אין לה פדיון, דכתיב אך בכור שור או כשב או עז לא תפדה קודש הם (שם שם יז), תם קרב לגבי מזבח, ובעל מום נאכל לכהנים, והוא שהתירו חכם, בכור של כהנים ושל לוים פטורין מקל וחומר, מה אם פטרו את בכורי ישראל במדבר, שנאמר קח את הלוים מתוך בני ישראל (שם ג מה), דין הוא שיפטרו את של עצמו. ולא שנא בן חדש ולא שנא פחות מבן חדש, שנאמר את הלוים, ואהרן נמי דלא הוי בהאי מניינא הא איקרי בניו כהנים הלוים ואיתקש אהדדי, ואשכחו במדבר, לדורות מניין, דכתיב והיו לי הלוים (שם ח יד), לדורות יהיו, והני מילי כי פטורין מלמפרוק מבכור אדם ומבכור בהמה דאיתקש לבכור אדם, אבל בכור בהמה טהורה דידהו קדוש הוא. וכהנת ולויה שנישאת לישראל וילדה בכור מיחייבי בפדיון, דאמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים, והוינן בה היכי דמי, אמר רב פפא דאיעבר מגוי, אבל מישראל לא דכתיב למשפחותם לבית אבותם (במדבר א ב). ופטר רחם מישראל לאו דוקא, דהא בת ישראל שנשאת ללוי לא קא אזלינין בתר פטר רחם. מר בריה דר' יוסף משמי' דרבא אמר אפי' תימא מישראל דפטר רחם בבני ישראל כתיב, ואע"ג דהתם לא קא מהניא, הכא מהניא כדקאמר רבינא, אמר לי אמימר הלכתא כרב אדא בר אהבה ואליבא דמר בריה דר' יוסף. וטעמי מאי מיחייבי דאע"ג דהוקשה כיון דברה מכהנת לא הוי כהן ודלוי לא הוי לוי, דהא למשפחותם לבית אבותם כתיב ולא אזיל זרעא דידה בתרה כמאן דמיסלקא מיהא דמיא בריה דישראל ולא קא מהניא לי' אמו כהנת או לויה:

וכהן דנסיב איתתא דלא חזיא לי', או גרושה או זונה ההוא בריה דהוה לי' מינה חלל הו' ופסול לכהונה מיחייב ההוא חלל למיפרק נפשי' דכיון דאיתחל לי' מכהונה כישראל דמיא, דאמר ר' שמעון בן יוסינא אמר ר' שמעון בן לקיש כהן שנשא גרושה והוי לי' בכור חלל, מת אביו בתוך שלשים יום לכשיגדיל [הבן] חייב לפדות עצמו מת אביו לאחר שלשים יום פטור שכבר זכה אביו בפדיונו ובר ישראל דאית לי' ברא בוכרא מיחייב למיתן פורקניה חמש סלעים לכהן, או שוויהן, או אפי' בציר משוויהן, והוא דמפייס בי' כהן, דכתיב וכל בכור אדם בבניך תפדה (שמות יג יג). ומאימת מחייב למיפרקין, מכי הוי בר תלתין יומי, דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה (במדבר יח טז), והיכא דיהיב לי' [חמש] איסתרא בתוך ל' יום ומת הבן בתוך למ"ד יום אע"פ שנתן לו יחזיר. והיכא דלא פרקי' אבוה מחייב הוא למיפרק עצמו, מאי טעמא קרי בי' תפדה וקרי בי' תפדה. והני מילי בוכרא דאימא, אבל בוכרא דאבא לא, מאי טעם פטר רחם כתיב:

תנן התם יש בכור לנחלה, ואין בכור לכהן, בכור לכהן ואין בכור לנחלה, בכור לנחלה ולכהן, [ויש שאינו] לא לנחלה ולא לכהן בכור לנחלה ואין בכור לכהן, זה הבא אחר הנפלים, אע"פ שיצא ראשו חי, או אחר בן תשעה חדשים שיצא ראשו מת, והמפלת כמין בהמה חי' ועוף דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים עד שיהא מצורת אדם, והמפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקם, והיוצא מחותך, הבא אחריהם בכור לנחלה ואין בכור לכהן, כדפרישית להו בפ' אשה כי תזריע. יש בכור לכהן ואינו בכור לנחלה, זה שהי' לו בנים פי' זהו קמא, ונשא אשה שלא ילדה או נשא גוי' מיצעא ונתגיירה מעוברת, או שפחה ונשתחררה מעוברת וילדה הרי זה בכור לכהן, דמ"מ פטר רחם בישראל הוא, אבל לנחלה לא הוי בכור, מי שהיה לו בנים מאי טעמא לא דראשית אונו (דברים כא יז) אמר רחמנא והאי לאו ראשית אונו הוא:

ומי שנשא גויה או שפחה מאי טעמא לא, דכי (תהי') [תהיין] לאיש שתי נשים וילדו לו בנים (שם שם טו) אמר רחמנא כל היכא דאית לו בה הוייה קרינן בה וילדו לו, וכל היכא דלית ליה בה הויה לא קרינין בה וילדו לו, וגויה ושפחה לית בהו לישראל הוייה, הלכך בניהו ליתניהו בכורות לנחלה:

וכן מי שלא ילדה וילדה היא ואשת כהן שלא ילדה היא ואשת לוי שלא ילדה היא והאשה שכבר ילדה נמי הוי בנייהו בכורות לכהן, דאע"ג שספיקי נינהו ספק איסורא לחומרא, הלכך מחייבי בפדיון, אבל לנחלה לא הוי בכור דרחמנא אמר יכיר (שם כא יז), והאי לא מצי לאכורי, וה"ה למי שלא שהתה אחר בעלה שלשת חדשים ונשאת לשני וילדה ואינו ידוע אי בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, הוי בכור לכהן משום דספק הוא, ואין בכור לנחלה דלא קרינין ביה יכיר:

ומאן דמתיליד ליה בוכרא בעינה מחייב לאקדושי קמיה שמיא, דכתיב קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה (שמות יג ב), בזמן שבית המקדש קיים אי (הויתם) [הוי תם] חלבו ודמו קרב על גבי המזבח, ובשרו נאכל לכהנים, וכי הוי בעל מום נאכל לכהנים במומו דכתיב ובשרם יהיו לך וגו' (במדבר יח יח) אחד תם ואחד בעל מום, בזמן הזה שאין בית המקדש קיים רועה עד שיפול בו מום ונאכל לכהנים. ואי אית ליה לבר ישראל בכור בשותפותא, פטור מן הבכורה דכל יד גוי באמצע פטור מן הבכורה, ואסור למישדי מומא בקדשים עד דנפל ביה ממילא, דכתיב כל מום לא יהיה בו (ויקרא כב כא), אי קרא דלא ליקרב בעל מום הוא דאתא, לכתוב כל אשר בו מום לא תקריבו ותו לא, ומה ת"ל כל מום לא יהיה בו, דאפי' גרמא נמי אסיר, וכדדרישית בפ' שור או כשב (שם שם כז). ואע"ג דאית ביה מומא אסור למשחטיה עד דמחוי ליה לחכם, ואי עבר ושחט לא חזינין למומא לאחר שחיטתו אלא אמרינן ליה, כדתנן השוחט את הבכור ומראה את מומו, ר' יהודה מתיר, ור' מאיר אוסר, הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בדוקין שבעין כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי במומין שבגוף, מר סבר גזרינן מומין שבגוף, דאינן משתנין מחמת שחיטה, אטו דוקין שבעין דמשתנין מחמת שחיטה, ומר סבר לא גזרינן, ואע"ג דקי"ל ר' יהודה ור' מאיר הלכה כר' יהודה. דאמר ר' נחמן אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזירותיו, ואפי' מומחה דאית ליה בוכרא והוי ביה מומא לא חזיא ליה לנפשיה, אלא צריך לאחווייא לחכם אחר, דתניא כל הבכורות כולן אדם רואה חוץ מבכור של עצמו, וכן לאסהודי עליה לא מהימן הוא לנפשיה, אלא צריך סהדי אחרינא דלאו איהו שדא ביה מומא, ובנו ובתו פי' היינו בנו ובתו שאינן סמוכין על שלחן אביהם, נאמנין להעיד על בכור של אביהן, מאי טעמא דכיון דאי בעי ספי להו ואי בעי לא ספי להו כאחר דמי ולא משקרי. דתנן [ר'] יהושע בן קפוסאי אומר בכור צריך שנים מן השוק להעיד עליו, רשב"ג אומר ואפי' בנו ואפי' בתו, ר' אומר ואפי' עשרה והן בני ביתו אינן נאמנין, פי' דכיון דאכלין מניה הוו להו כבעלים ומשקרי. אמר רב נחמן הלכה כרשב"ג רבא אמר הלכה כרבי, והלכתא (כר"ג) [כרשב"ג] דאמר אפי' בנו ואפי' בתו אבל אשתו לא מ"ט אשתו כגופו דמיא. ואילו ישראל דזבין בכור מכהן מהימן ההוא ישראל אמומיה, דכהנים הוא דחשדו לה רבנן דלמא שדו מום בבכור דכולהו בכורות לדידהו הוו דשכיחי תדירא חשו להו רבנן דלמא מיקרי ורמי ביה מום, אבל בישראל לא חשו להו רבנן:

ירויחו דורשי פרשת יציאת כושרות וישכילו. דתנו רבנן היום אתם יוצאים [בחדש האביב]. שאין ת"ל בחדש האביב, אלא חדש שהוא כשר לכם לא חמה קשה, ולא גשמים, וכה"א מוציא אסירים בכושרות (תהלים סח ז), שאין ת"ל בכושרות, אלא בחדש שהוא כשר להם, לא חמה קשה ולא גשמים. ר' יונתן מפיק לה לתיבת בכושרות לשתי תיבות בוכין ושירות, מצרים בוכין, דכתיב ומצרים מקברים [וגו'] (במדבר לג ד). וישראל משוררים, דכתיב קול רנה וישועה באהלי צדיקים (תהלים קיח טו). ר' נתן אומר בכושרות, במעשה כשירות שבהם, דכתיב במראות הצובאות (שמות לח ח), וסמוך לה פרשת עבודת הפסח שתהא נוהגת בארץ:

והיה כי יביאך ה'. תלה הכתוב עבודה זו בביאת הארץ:

אל הכנעני והחתי והאמורי והחוי והיבוסי. הרי אלו חמשה עממים, אבל למדנו לארץ חמשה שהיא שבעה במקום אחר מגזירה שוה, נאמר כאן ביאה, דכתיב והי' כי יביאך, ונאמר להלן ביאה, דכתיב ויביאנו אל המקום הזה (דברים כו ט) מה ביאה האמורה להלן לארץ חמשת עממים שהן שבעה במקום אחר, אף ביאה האמורה כאן לארץ חמשת עממים שהם ז' במקום אחר:

אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ חלב ודבש, והיכן נשבע, באברהם מהו אומר ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הזאת (בראשית טו יח), ביצחק מה הוא אומר, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל (שם כו ג), ביעקב מהו אומר, הארץ אשר אתה שוכב עליך לך אתננה ולזרעך (שם כח יג) וכי תימא הא לא כתיבה שבועה בהדיא, הא כתיב ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול (שם ט יא), וכתיב בקבלה אשר נשבעתי מעבור מי נח (ישעי' נד ט), אשכחן דלא לא שבועה היא, ומסתברא דכי היכי דלא לא שבועה, הן הן שבועה היא:

ועבדת את העבודה הזאת. דהיינו מצות הפסח ואכילתו, כשם שעבדת רוב מצותיו במצרים, כך עשה לדורות, וכדדרשינן במסכת לאחרן:

בחדש הזה. דהיינו ניסן:

שבעת ימים תאכל מצות כתיב חסר ו' פרט למצת אורז ודוחן ומיני קטניות כדדרשינן במסכתא:

וביום השביעי חג לה'. מכאן אמרו מי שלא חג ביו"ט הראשון חוגג את כל הרגל וביום טוב האחרון של חג:

וביום השביעי חג לה'. השביעי בכלל שאר הימים הי', ולמה יצא ללמד על הכלל, מה שביעי שהוא יו"ט ואפ"ה הוי רשות, רצה אוכל מצה רצה אינו אוכל מצה, ובלבד שלא יאכל חמץ, אף כולן רשות כיוצא בו חוץ מלילה הראשון שהכתוב קובעו חובה, דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב יח):

מצות יאכל את שבעת הימים. למה נאמר, לפי שהוא אומר ששת ימים תאכל מצות (דברים טז ח), כיצד יתקיימו שני כתובין הללו, אלא שבעת ימים אתה אוכל מן הישן, וששה מן החדש, וכה"א ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם (ויקרא כג יד):

ולא יראה חמץ ולא יראה לך שאור. הקיש חמץ לשאור ושאור לחמץ, מה זה בלא יראה, אף זה בלא יראה, ומה זה בלא ימצא, אף זה בלא ימצא, ומה זה מחמשת המינין, אף זה מחמשת המינין:

בכל גבולך. למה נאמר, לפי שהוא אומר שאור לא ימצא בבתיכם, שומעני בבית בלבד, ת"ל בכל גבולך, גבולך דומיא דבתיכם, מה ביתך ברשותך, אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי, וחמץ של ישראל שנפלה עליו מפולת שאע"פ שהוא ברשותו הרי היא כמבוער, ומפרש להו במסכתין:

והגדת לבנך. זהו שאינו יודע לשאול, שהרי כנגד ארבעה בנים דברה תורה, ולכל אחד ואחד נתנה תורה דרך להשיב לפי עניינו, שהרי העולם נברא בארבע מידות של בני אדם, אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול:

והגדת לבנך. שומעני יתחיל מראש חודש להגיד לו הלכות הפסח, ת"ל ביום ההוא, אי ביום ההוא שומעני יתחיל מבעוד יום, ת"ל בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על שלחנך הגביהם ואמור לו בעבור זה:

עשה ה' לי. למה נאמר, לפי שהוא אומר בבן רשע מה העבודה הזאת לכם, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל שלא אמר לנו בידוע שכפר בעיקר, אף אתה הוציאהו מן הכלל, ואומר לו בעבור זה עשה ה' לי ולא לך שאילו הייתה לשם לא הייתה נגאל, פי' אלא כבר היית מת בשלשת ימי אפילה:

והיה לך לאות. לאת חסר ו', לומר לך ארבע פרשיות של יד צריכות שיהיו בכרך אחד, והדין נותן הואיל ואמרה תורה תן תפילין בראש ותן תפילין ביד, מה בראש ארבע טוטפות, אף ביד ארבע טוטפות, ת"ל והיה לך לאות על ידך, זה כרך אחד של ארבע פרשיות:

לך לאות. ולא לאחרים לאות, שלא יטלנו בידו ויראם לכל העולם, אלא ישתמש בהם בצנעה:

על ידך. לא נאמר בידך אלא על ידך, זהו קיבורת, דהיינו גובה של יד:

ידך. זו שמאל, וכה"א אף ידי יסדה (הארץ) [ארץ] וימיני טפחה שמים (ישעי' מח יג), ואומר ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים (שופטים ה כו), ואומר גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך (תהלים קלט י), למדנו ליד שנאמר כאן שהיא שמאל:

ולזכרון בין עיניך. אבל הרשעים נאמר בהם אין פחד אלהים לנגד עיניו (שם לו ב):

מהו ולזכרון, ספר זכרון ארבע פרשיות (בכיס) [בכרך] אחד:

בין עיניך. על גובה של ראש, וכה"א ולא תשימו קרחה בין עיניכם (דברים יד א), מה בין עיניכם האמור להלן על גובה של ראש, אף בין עיניך האמור כאן על גובה של ראש:

למען תהי' תורת ה' בפיך. למה נאמר, לפי שנאמר והי' לך, שומע אני אף הנשים במשמע, והדין נותן, הואיל ומזוזה מצות עשה ותפילין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בנשים כבאנשים יכול אף תפילין כן, ת"ל למען תהי' תורת ה' בפיך, לא אמרתי אלא במי שהוא חייב בתלמוד תורה, מכאן אמרו הכל חייבין (בתלמוד תורה) [בתפילין] חוץ מנשים ועבדים:

כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. גדולה מצות תפילין שהיא מזכרת יציאת מצרים:

ושמרת את החוקה הזאת זו חוקת תפילין שבה הענין מדבר, ומה ת"ל ושמרת את החוקה לפי שהוא אומר והי' לך לאות שומעני אף הקטנים במשמע, והדין נותן הואיל ומזוזה מצות עשה ותפילין מצות עשה אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בקטנים כבגדולים יכול אף תפילין כן, ת"ל ושמרת את החוקה הזאת, לא אמרתי אלא במי שהוא יודע לשומרה, מכאן אמרו כל קטן שיודע לשמור את תפיליו אביו לוקח לו תפילין:

למועדה. למועד הניתן לה, דהיינו משינץ החמה ועד שקיעתה, ודומה לדבר עשה ירח למועדים (תהלים קד ט). כתיב למועדה מלא ו', ורבותיי דרשו התיבה לשתים, כלומר למו עדה, כמו בעבור תהי' לי לעדה (בראשית כא ל), עדות הוא לישראל כי שם ה' נקרא עליהם, וכה"א וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח י), אמרי רבנן אלו תפילין שבראש:

מימים ימימה. יש ימים שאתה נוהג בה, ויש ימים שאי אתה נוהג בה, יצאו שבתות וימים טובים, ר' יצחק אומר הואיל ושבת קרואה אות, דכתיב אות הוא לעולם (שמות לא יז), ותפילין קרויין אות לא יתן אות בתוך אות, או יתן אות בתוך אות אמרת [לא] תדחה שבת שהיא קרואה אות וברית, לתפילין שאינן קרואות אלא אות בלבד. ר' אליעזר אומר תדחה שבת שחייבין עליה כרת ומיתת ב"ד, לתפילין שאינן חייבין עליהם לא כרת ולא מיתת ב"ד, אלא מיענש עליהם לעולם הבא, כדמפרש בראש השנה פושעי ישראל בגופן היינו קרקפתא דלא מנח תפילין:

וימים טובים דאיתקש לשבת נמי אסור לאנוחי תפילין:

ירויחו דורשי פרשה ראשונה של תפילין וישכילו והיא מן קדש לי עד וימים ימימה, וסמוך לה פרשה שניה שהיא פרשת כי יביאך:

והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני. זה כנען שתקרא הארץ על שמו, וכי מה עשה, אלא כיון ששמע כנען שישראל נכנסין לארץ עמד ופינה עצמו מפניהם, אמר הקב"ה אתה פנית עצמך מפני בניי, אף אני קורא הארץ על שמך, ואתן לך ארץ יפה בארציך, ואיזו זו אפריקי:

כאשר נשבע לך ולאבותיך. והיכן נשבע, כדכתיב והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב (שמות ו ח), כדדרשינן בפ' חמשה עממים:

ונתנה לך. שלא תהא בעיניך כירושת אבות, אלא כאילו היום נתנה לך:

יבאך. חסר ו' וי"ד רמוז לבני עשרים שנה שלא יבואו לארץ. כל אתנחתא וסוף פסוק וזקף וכל לשון נקבה לך, וכל השאר שהוא לשון זכר לך.:

והעברת כל פטר רחם לה'. דהיינו בכורי אדם. אין והעברת אלא לשון הפרשה, וכה"א והעברת את נחלת אביהן להן (במדבר כז ז), ואומר והעברתם את נחלתו לבתו (שם שם ח):

וכל פטר שגר בהמה. זה שדרשנו שמלת פטר הוא מלשון פוטר מים (משלי יז יד), וכן ויפטר מפני שאול (ש"א יט י), וכן פטר שגר לשון אחד הן, היינו ששיגרתו בהמה ולא יוצא דופן, אלא דרך פתח הרחם, ודומה לו שגר אלפיך (דברים ז יג), ולהכי אמרי אינשי במקום שילוח שיגר:

אשר יהי' לך. להוציא את המוכר עיבור בהמה לגוי משמע מוציא המוכר עיבור בהמתו לגוי ומביא את הלוקח עובר בהמתו של גוי, ת"ל אשר יולד בבקרך ובצאנך (דברים טו יט), להוציא את הלוקח עובר בהמתו של גוי שאינו חייב בבכורה:

הזכרים לה'. מדכתיב הזכרים ולא כתיב הזכר, שמעת מינה כל שני זכרים המבוכרין כאחת הוא דאתא, מכאן היה ר' יוסי הגלילי אומר רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהם כאחת, שניהן לכהן, שנא' הזכרים לה' לפי שאפשר לצמצם וכאחת יצאו, וחכמים אומרים אי אפשר לצמצם לפיכך אחד לו ואחד לכהן, שבזה אחר זה יצאו:

(ופטר) [וכל פטר] חמור תפדה בשה. למה נאמר, לפי שנאמר [אך פדה תפדה את בכור האדם] ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה (במדבר יח טו), שומעני כל בהמה טמאה במשמע, ת"ל (ופטר) [וכל פטר] חמור, פטר חמור אתה פודה, ואי אתה פודה פטר כל בהמה טמאה. ומה זכו פטרי חמורים להיפדות יותר משאר בהמה טמאה, הכי אמרינן בברייתא לפי שישראל עמסום ביציאתם ממצרים, ועוד שהמצריים נמשלו כחמורים, שנא' אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג כ), וישראל נמשלו לשה, שנא' שה פזורה ישראל אריות הדיחו (ירמיה נ יז), ולהכי כתיב חמר חסר ו' להיות מניינו רמ"ח איברים שבאדם, שכל גופי בכורי מצרים שנקראו חמורים נערפו להיותם פדיון תחת ישראל שנקראו שה, וכה"א [כי] אני ה' אלהיך קדוש ישראל מושיעך נתתי כפרך מצרים (ישעיה מג ג), ועכשיו ינתן שה פדיון תחת החמור. ותני תפדה בשה ולא בעגל ולא בחיה ולא בשה שחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים ולא (בבכור) [בכוי], אבל שאר בהמה טמאה אע"פ שאין בכוריהן נפדין בשה מקדישין בהמה טמאה לבדק הבית ופודין אותו מהקדש בדק הבית:

ואם לא תפדה וערפתו. אין עריפה אלא הריגה ממקום עורף, וכה"א וערפו שם את העגלה בנחל (דברים כא ד), מכאן אמרו מצוות פדייה קודמת למצות עריפה כדי להרבות נכסיהן, ואם אין פודה ערפהו, הואיל ואיבדת נכסי כהן אף נכסיך יאבדו, ומניין שהוא אסור בהנאה, נאמר כאן עריפה, ונאמר בעגלה ערופה עריפה מה להלן אסורה בהנאה אף כאן אסורה בהנאה:

וכל בכור אדם בבניך תפדה. למה נאמר לפי שהוא אומר ופדוייו מבן חודש תפדה (במדבר יח טז), כלל, כערכך כסף חמשת שקלים (שם שם), פרט, ואי דיינית ליה הכי איכא למימר כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, כתב רחמנא וכל בכור אדם בבניך תפדה דהוי ליה כללא אחרינא כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש בנכסין מטלטלין שאין להם אחריות [וגופן ממון], אף אני אין לי אלא נכסין המטולטלים שאין להם אחריות, דהוי להו מעין כסף האמור בפרט, מכאן אמרו בכל פודין בכורי אדם חוץ מעבדים ושפחות וקרקעות ושטרות והקדישות:

וכל בכור אדם בבניך תפדה. וכל לרבות שאם היה לו חמש בכורות מחמש נשים חייב לפדות את כולן:

תפדה. קרי ביה תפדה, מכאן אמרו אם לא פדאו אביו יפדה הוא את עצמו, ולא זו בלבד אלא כל שהוא מצות האב לעשות לבן אם לא עשה לו אביו יעשה הוא לעצמו. מכאן אמרו חייב אדם למול את בנו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה, לא עשה לו אביו יעשה הוא לעצמו:

והיה כי ישאלך בנך מחר. יש מחר לאחר זמן כגון זה, ודומה ומחר (על) [אל] כל עדת ישראל יקצוף (יהושע כב יח) ויש מחר שהוא עכשו, כגון מחר אנכי נצב (שמות יז ט), למחר יהיה האות הזה (שם ח יט), וכל דומיהן:

לאמר. לומר לך:

מה זאת. זו מדת תם, דהיינו בן טפש שאינו מבין מדעתו ולא למד מאחרים ואינו רשע וכופר, אלא בתמותו שואל מה זאת העבדה:

ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. משועבדים למלכות ולא לעבדים:

ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו. כדכתיב ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל (שמות ט לה), יכול הקשה מאליו, ת"ל ויחזק ה' את לב פרעה (שם ט יב):

ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה על כן אני זובח לה' כל פטר רחם. יכול אפי' נקבות, ת"ל הזכרים, מכאן אמרו זובחין בכורי בהמה כנגד בכורי בהמה, ופודין בכורי אדם כנגד בכורי אדם:

על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים. זש"ה לפני ה' אלהיך (תאכלו) [תאכלנו] (דברים טו כ):

וכל בכור בני אפדה. בחמש סלעין או בשווייהן או במה שמתרצה בו הכהן לקבלו בחמש סלעים:

אפדה. קרי ביה אפדה, מכאן אמרו אין לו לאדם אלא חמש סלעין והוא עומד לפדות ובנו לפדות, הוא קודם לבנו שמצוותו קודמת למצוות בנו:

והיה לאות על ידכה. לאות חסר ו', שהרי ארבע פרשיות של תפילין של יד הוויית כתיבתן בכרך אחד דהיינו אות אחד ובית אחד ואות זה שביד זכר כי ביד חזקה הוציאנו ה' ממצרים:

ולטוטפות בין עיניך. זכר לאותות ומופתים אשר עשה בפרעה ובכל ביתו לעינינו:

גרסינן בסוף גמרא דהקומץ רבה א"ר אשי ידכה בה"א כתיב וזו הוא יד שמאל, כלומר מדכתיב בה"א בלשון נקבה ש"מ שהיא חלשת כנקבה שהיא שמאל:

ולטוטפות בין עיניך. טוטפות היא כעין פאר שחובשין על הראש, כדכתיב פארך חבוש עליך (יחזקאל כד יז), ותרגם יונתן בן עוזיאל טוטפתך שים עליך, וכתיב לתת להם פאר תחת אפר, (מעשה) [מעטה] תהלה תחת רוח כהה (ישעיה סא ג), פאר דומיא דמעטה, מה מעטה תכשיט אף פאר תכשיט, ודומה לדבר פארי פשתים יהיו על ראשם (יחזקאל מד יח), ותנינן במס' שבת בפ' במה אשה יוצאה לא בטוטפת ולא (בסנביבין) [בסרביטין], טוטפת (וסנביטין) [וסרביטין] הן תכשיטין שמניחות על הראש, וכך שמם בלשון הקודש, וסרביטין הן מכשירי הטוטפת. א"ר אבהו טוטפת המוקפת מאוזן לאוזן, סרביטין הן שלשלאות הקבועין בטוטפת ומגיעין עד לחיים. א"ר הונא עניות עושות את הטטפת של מיני צבעונין, עשירות עושין אותן של כסף ושל זהב. וכדי להזכיר ישראל מצוותיו של הקב"ה נתן להם ציונין וסמניות, שאם יהרהרו לדבר עבירה יראו אותן ויזכרו המצות ומי שצוה אותם כגון ציצית בבגדיהן, דכתיב בהו וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' (במדבר טו לט):

תפילה שביד, דכתיב בה והיה לך לאות על ידך (פסוק ט), תפילה שבראש, דכתיב ולזכרון בין עיניך (שם), ולמה לטטפת חסר שני ווי"ן, ללמד על תפילה של ראש שצריכה שיהיו ארבע פרשיות בארבע בתים, דאמר ר' עקיבה טט בגדפי שתים, פת באפריקי שתים, פי' גדפי שם מקום הוא, ובלשונם אומרים לשתים טט, אפריקא היינו עם גומר, ולשתים אומרים פת, כלומר טטפת היינו שתים שתים דהוו להו ארבעה. ור"ע סבר יש אם למסורת, ר' ישמעאל אומר לטוטפות קרי ותרי זימני כתיבי מיעוט טוטפות שתים, מיעוט טוטפות שתים, הרי כאן ארבע, יכול כולן בעור אחד, ת"ל ולזכרון בין עיניך, לימד על ארבע בתים שיהיו בעור אחד:

בין עיניך. בגובה של ראש:

כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. גדולה היא יציאת מצרים שצריכה אות וטוטפות להזכירה כנגד כל המצות:

ורבותינו דורשין דמיחייבין בית ישראל לאנוחי תפילין בראשיהון ותפילין בדרעיהון, דכתיב וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך (דברים ו ח). תנו רבנן על ידך זה גובה של יד, דהיינו קיבורת בלע"ז ברודונציל"א. דתנא ר' מנשה על ידך זו קיבורת, בין עיניך זו קדקוד מקום שמוחו של תינוק רופס:

ר' יצחק אומר ושמתם את דברי אלה על לבבכם (שם יא יח). שתהא התפילין שומה כנגד הלב. ר' חייא דבי ר' אויא מכוין ומנח לתפילת היד כנגד הלב ותפלת הראש בגובה של ראש:

והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך (פסוק ט). כל זמן שתפילה של יד ביד, תן תפילה של ראש בראש מכאן אמרו מצות תפילין כשהוא נותנן נותן את של יד תחלה ואח"כ נותן את של ראש בראש, דכתיב והיה לך לאות על ידך, והדר ולזכרון בין עיניך, וכשהוא חולץ חולץ את של ראש תחילה, ואח"כ חולץ את של יד, דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך, כל זמן שתפילה בין עיניך יהיו שתיהן עליך:

למען תהיה תורת ה' בפיך. מי שמחויב בתלמוד תורה חייב בתפילין, יצאו נשים שאינן חייבות בתלמוד תורה, דכתיב ולמדתם אותם את בניכם (דברים יא יט), בניכם ולא בנותיכם, מכאן אמרו כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, לפי שמכניס בה ערמימיות יתירה:

ד"א למען תהיה תורת ה' בפיך. מכאן אמרו כל המניח תפילין כאילו עוסק בתורה, וכל העוסק בתורה אותו היום פטור מן התפילין, וירא שמים יוצא ידי שניהן, פי' שעוסק בתורה ומניח תפילין:

ושימוש תפילין ועשייתם הכין הוי, נוטל עור של בהמה טהורה, משום דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך (פסוק ט), מן המותר בפיך, ואית דנהגו למיעבד מעור שליל של פרה ומשימו בסיד ומתקנו כמין קלף ויהיה אמום שלו מתוקן מעץ ובשפת האמום שיניים כשיני המפתח ארכו כאצבע וחצי ועובי השי"ן כאצבע קטנה, ובין שן לשן כחצי אצבע ונוטל חתיכה מאותו עור כחצי זרת ומרכיכו במים, ומרכיבו על אותן השיניים, ועל כל האימום של עץ ואוסרה בחוט של פשתן, ומעביר החוט בין שן לשן, ודוחק האוסר יפה לעשיית השיניים להיות בתי התפילין עשויין כמין העור בצורת השיניים להכניס שם תפילין של ראש, ומניח העור על פני האימום ועל השיניים שלו עד שיתייבש יפה. ואח"כ יוצא האימום מתוכו ויביא עור בהמה טהורה וחיה טהורה שיהא מעובד לשם תפילין, והלכה למשה מסיני הוא שתפילין נכתבין על הקלף ובמקום בשר, ומזוזה נכתבת על דוכסוסטוס ובמקום שיער. תפילין אין צריכין שירטוט, מזוזה צריכה שרטוט, ואמרי' התם מגילה צריכה שירטוט כאמיתה של תורה, משום דכתיב בה דברי שלום ואמת (אסתר ט ל), ומאי אמיתה של תורה. זו מזוזה, ולאו משום דמזוזה עדיפא מתפילין, אלא דגריעה, דמזוזה אית בה שתי פרשיות, ותפילין אית בהו ארבע, אלא מזוזה נאמר בה וכתבתם על מזוזות (דברים יא כ), תפילין לא נאמר בהו כתיבה, אלא ושמתם וקשרתם (שם שם יח), אלו ואלו נכתבות שלא מן הכתב, מאי טעמא מגרס גריסן. תני ר' חיננא בריה דרבה מפשרוניא ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין ועבד ושפחה וגוי וקטן וכותי וישראל משומד פסולין, שנא' וקשרתם וכתבתם (שם שם), כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, ושאינו בקשירה אינו בכתיבה. ויטול ד' חתיכות מאותו קלף וכותב ד' פרשיות, בחתיכה אחת כותב פרשה ראשונה מן וידבר ה' אל משה לאמר קדש לי כל בכור עד מימים ימימה, בחתיכה שנית כותב פרשה שניה מן והיה כי יביאך תניין עד סוף פיסקא כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, בחתיכה שלישית כותב פרשת שלישית שמע ישראל עד ובשעריך, בחתיכה רביעית כותב פרשה רביעית והיה אם שמוע עד על הארץ, ומעייף אותן החתיכות כשהן כתובות עיוף מול קורא, פי' מתחיל לעייף מסוף הפרשה ובא כנגד ראש קריאת הפרשה, וכן מעייף מול קורא לקמיע ומשים כל פרשה ופרשה ארבעתן באותן ארבעת בתי העור ויושיבן כסדרן שלא יתחלפו הפרשיות:

ת"ר כיצד סדרן קדש לי והיה כי יביאך מימין הקורא שהיא שמאל המניח, שמע והיה אם שמוע משמאל הקורא שהיא ימין המניח. וקושר כל קלף וקלף בפני עצמו בשיער בהמה טהורה, בלישנא אחר אמרי לה קדש לי בתחלה בבית ראשון מימין, והיה כי יביאך בבית שני בצדו באמצע שמע ישראל בצדו באמצע והיה אם שמוע בבית רביעי בצדו משמאל. ואית דנהגו למיקשר בשיער זנב הפר ומתקנין וסוגרין לאותן ד' קלפין בתוך ד' בתי העור ותופר עליהן בגידין מן מתני השור ובאלכסונן תופרן, כיצד מתחיל מן והיה אם שמוע מלתתא וסליק לעילא ואתי לאפי בי רצועה ונפיק לתתא ועקים בין שמע לוהיה כי יביאך ונפיק לעילא דבין שמע לוהיה כי יביאך ואתי להדי שפה דבין שמע לוהיה כי יביאך וסליק לעילא ועקים לבין והיה כי יביאך לקדש לי ונפיק לתתא וסליק ואתי לאפי בי רצועה ונפיק לתתא דבין קדש לוהיה כי יביאך וסליק לעילא דבין ביתא ושליף חוטא מן מחטא ועייל רישא אחרינא דחוטא דמחטא ואתי לאפי שפה ונפיק לעילא דבין שמע לוהיה אם שמוע ואתי לתתא ואתי לאפי שפה ונפיק לעילא דבין שמע לוהיה אם שמוע ואתי לתתא ואתי לאפי בי רצועה ונפק לעיל ועקים לבין שמע לוהיה כי יביאך ונפיק לתתא ומעייל פרשיותיו על סידורן ומחזיק חטיטה ואתי לתתא:

מן קדש לי ארבע ניקבי דנכית רצועה תלתא ניקבי ובוהיה אם שמוע ארבעה ניקבי ובשפה שלשה ואתי עד קדש לי בחד חוטא ועד כי יביאך בחד חוטא ומהדר חוטא דקדש לי על חוטא דוהיה כי יביאך וחוטא דיביאך על חוטא דשמע ומעייל תרי חוטא בנקב וחורי עם שפת חוטא של שמע ובשפת זו התפירה עבד לה מעברתון דהיינו מקום מונח מיושר בעור הכיס מתוקן להעביר משם הרצועה הנקשרת בראש, והרצועה צריכה שתהא מבהמה טהורה, וצריכה שתהיה הרצועה שחורה דהלכה למשה מסיני, אדומות לא יעשה משום גנאי, שדומה לתכשיטי נשים, ירוקות ולבנות לא יעשה משום דמיחזי כדבר אחר, פי' דנראה בראשו כנגע צרעת, וזו רצועה של תפילין של ראש צריך להיות אורך מצד ימין עד הכרס ומצד שמאל עד החזה הרי תפילין של ראש, וכשיתחיל לתת הקלפים בבתים מברך בא"י אמ"ה אקב"ו לעשות תפילין, ותפילין מרובעות הלכה למשה מסיני, ושי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני היינו דעביד על העור בזיינה כעין שי"ן וזאת צורת תפילין של ראש. ופרשה ראשונה של תפילין צריכה עשר זיינין, וסימנך חצ"ר מש"י לעמ"ת, אמו"ן אש"ר ללהו"ה למע"ן תהי"ה, פרשה שנייה ט"ו זיינין, וסימנך בפר"ז מא"ך דק"ח מ"ח טו"ט. יביא"ך פט"ר רח"ם הזכרי"ם מח"ר אד"ם כ"ן אפד"ה בחוז"ק מבכו"ר זב"ח ולטוטפו"ת. פרשה שלישית דהיינו שיעור ו' אותיות ג' זיינין בכל אות, סימן שעטנ"ז ג"ץ. שמע לטוטפת נפשך מזוזות דגנך דהארץ. פרשה [רביעית] דהיינו והיה אם שמוע י"ב זיינין, וסימנך פגנ"צ פק"ט ט' קזז"ץ, ואספת דגנך יפתה וקשרתם לטטפת ובקומך מזוזת הארץ:

שי"ן של קדש לי צריכה להיות גדולה כשיעור ב' שינין, והלכה למשה מסיני הוא. וכשמניח תפילין של ראש צריכה הרצועה להיותה מעוגלת בראש ומאחריה קשר כדמות ד', והתפילין כנגד עיניו, וקשר הרצועה מאחוריו, וראש אחד מהרצועה מימין מוריד עד הכרס וראש השני משמאל ומוריד עד החזה. ותפילה של זרוע חותך מעור של בהמה טהורה העושה בית אחד קטן באומם כשיעור כדי שיכנוס שם קלף שכתובות שם ד' פרשיות ויקח חתיכת הקלף וכותב בה ארבע פרשיות בזיוניהן כסדרן ביחד בלי חיתוך כתיקונן בלי חילוף פרשת קדש לי, והיה כי יביאך, שמע והיה אם שמוע, ובין פרשה לפרשה יניח ריוח מעט וזהו הפרשיות סתומות ומעייף אותו הקלף כתקונו מול הקורא וקושרו בשיער ומשימו באותו בית של עור ועביד ליה תיתורא, היינו שילהא עילאה דתפילין דזרוע שלא תאמר תהא של זרוע כטוטפת הראש שאין לה אלא שילהא, אלא צריכא ממעל באלכסון, ובשפת התפילה עביד לה נמי מעברתא להעביר שם הרצועה השחורה, וצריכה להיות מעוגלת בגובה יד השמאלית מראש הרצועה יורדת ומגעת לאצבע צרדה, וזה צורת תפילה של יד:

. אמר ריש לקיש אין מעבירין על המצות, אמר רבא שמע מינה מדריש לקיש עבורי דרעא על טוטפתא אסור. וצריך שיהיו נוייהן לבר. תנא כשהוא מניחן מניח של יד תחלה ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות תפילין, ומברך קודם הנחתן, וכשהוא חולץ חולץ של ראש תחלה ואח"כ חולץ של יד, מאי טעמא אמר קרא והיו לטוטפת בין עיניך, כל זמן שבין עיניך הם יהיו שתים, דטוטפת משמע תרי, ואע"ג דכתיב חסר יש אם למקרא. אמר רבה בר רב שילא סח בין תפילה של ראש לתפילה של יד חוזר ומברך שתים, ואקשינן מאי אריא סח אפי' לא סח נמי מברך שתים, אחת על תפילה של יד, ואחת על תפילה של ראש, דשלח רב חייא בריה דרב הונא משמא דר' יוחנן על תפילה של יד אומר ברוך להניח תפילין, ועל של ראש אומר ברוך על מצות תפילין, ומהדר אביי ורבא דאמרי תרווייהו לא סח בין הנחת זו לזו, מברך אחת, דהיינו להניח תפילין, סח חוזר ומברך שתים, היינו דהדר ומברך מרישא על מצות תפילין ולהניח תפילין, והא קמ"ל כיון דסח בטלה לה ברכה ראשונה. תנא סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו, וחוזרין עליה מעורכי המלחמה, דכתיב מי האיש הירא (דברים כ ח), דירא מעבירה שבידו, שמע מינה דהנחת תרווייהו מצוה אחת היא, ואפ"ה עכובי לא מעכבי אהדדי, דתנן תפלה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת את של יד, ואע"ג דאמר רב חסדא לא שנו דאינה מעכבת אלא שיש לו, אבל אין לו מעכבת, גזירה שמא יפשע, לא קיימא לן כוותיה, אלא מי שאין לו אלא אחת מברך עליה שתי ברכות. תניא ר' יוסי אומר מודה לי ר' יהודה בריבי שאם אין לו תפילה של יד ויש לו שתים של ראש שתולה עור על אחת מהן כי היכי דליתחזיה ארבע בתי דירה בבית אחד ויוצא בה ידי חובתו:

ואמרי' מודה היינו פלוגתייהו. אמר רבא מדבריו של ר' יוסי חזר בו ר' יהודה ואקשינן איני, והא שלח רב הונא משמיה דר"י תפילה של יד עושין אותה של ראש, אבל של ראש אין עושין אותה של יד, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, ופריק לא קשיא ר' יוסי בחדתא דלא אתנחה ברישיה כלל דר"י בעתיקא דכיון דאתנחא בטוטפתא ברישיה לא שרי ליה לאחותיה בדרעא, דמעלין בקודש ולא מורידין. וזמן הנחת תפילין קיי"ל כאחרים דאמרו משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירהו, ועד אימת, עד חשיכה, אלא שאין מורין כן, דאמר רבינא הוה יתיבנא קמיה דרב אשי וחשך והוה מנח תפילין ואמינא ליה לשומרן קא בעי מר ואמר לי אין, וידענא ביה דלא לשמרן קא עביד אלא דקסבר הלכה ואין מורין כן, וכיון דאין מורין כן אנן לא עבדינן מעשה הכין אלא כדפסקי מערבא דלבתר דמסלקי תפילייהו ביום מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו לשמור חוקיו, וכל זמן שמניחין צריך לברך עלייהו דקיי"ל כר' ולא כרבנן:

תנו רבנן בית שיש בו ספרים ותפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או עד שיניחם כלי בתוך כלי אמר רבא גלימא עילוי קמטרא ככלי בתוך כלי דמי ושרי, אמר אביי לא אמרן דשרי אלא דכלי שאינן כליין, אבל בכלי שהיא כליין אפי' כריך בכיסתא ומחית בקמטרא לא דכלים דידהו כולהו כחד כלי דמי, א"ר יהושע בן לוי ספר תורה לא סגי ליה בהכין אלא עושה לה מחיצה עשרה טפחים, ואי מיחדא לה דוכתה לא סגיא ליה במחיצה עשרה, והני מילי ס"ת אבל תפילין משום דצריכין ליה אע"ג דאיכא איניש לאותביניה ניהלי נקיט להו בידיה ועייל בהו לבית הכסא. ואע"ג דאיכא דוכתא לאחותינהו מחית להו היכא דנייח דאמר רבא כי הוה אזלינן בתריה דר' נחמן כי הוי בעי למיסק לבית הכסא כי הוי נקיט ספרא דאגדתא הוי יהיב לן, תפילין לא יהיב לן, אמר כיון (דשדיין) [דשריין] לינטרן. ואפי' להניח אדם תפילין תחת מראשותיו מן הצד מותר, ולא חיישינן דילמא זימנין דמתהפיך וגני עלייהו והוי דרך ביזיון, מאי טעמא דשמירתן עדיפא מכבודן, ולא מבעי' כשאין אשתו עמו במטה, אלא אפי' אשתו עמו שרי, ולא אמרינן כיון דהוו להו על המטה זילא מילתא אלא משום שמירתן שפיר דמי, דבעי מיני' ר' יוסף ברי' דרב נחומי מה שיניח אדם תפילין תחת מראשותיו, תחת מרגלותיו לא מבעי' לי דודאי כיון דאיכא בזיון אסור, כי קא מבעי' לי תחת מראשותיו מאי, אמר ליה הכי אמר שמואל מותר ואפי' אשתו עמו, ואותיבנא לי' מהא דתניא לא יניח אדם תפיליו תחת מרגלותיו מפני שנוהג בהן מנהג ביזיון, אבל מניחן תחת מראשותיו, ואם היתה אשתו עמו אסור, ואם היה מקום שנמוך שלשה או שגבוה שלשה טפחים מותר תיובתא:

אמר רב אע"ג דתניא תיובתא דשמואל הלכתא כוותי', אלמא אמרינן שמירתן עדיפא:

והיכא מחית להו, אמר ר' ירמי' בין כר לכסת ושלא תחת הראש, והא תני רבי מניחן בכובע תחת הראש, ומהדר דמפיק לה למורשא דכובע לבר. רב פפא צייר לי' בכיסתא בכילתא ומפיק לי' לצררה לבר. רב שישי ברי' דרב אידי מחית להו אשרשיפא ופרס עלייהו סודרא, אמר רב חמא ברי' דר' יוסף הוי קאימנא קמי דרב ואמר לי הב לי תפילין והוה מחתן תחת מראשותיו וההוא יומא יום טבילה הוה ולאגמורן הלכה למעשה הוא דעביד. ולגבי בעל קרי בין מרגיל בין לאונסו בין בריא בין חולה קים לן דמותר להניח תפילין, דהא מותר לקרות קריאת שמע ולברך ברכת המזון לאחריו, דתנן בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, אבל קריאת שמע מוציא בשפתיו. פי' בעל קרי מהרהר בלבו ברכות של קריאת שמע ואינו מוציא בשפתיו לברך לא לפניה ולא לאחריה, אבל קריאת שמע מוציא אפילו בשפתיו, וכן נמי בברכת המזון לאחריו מוציא בשפתיו דתרווייהו הויין מדאוריתא ואית בהו מלכות שמים, וכן נמי בדברי תורה מותר, דתניא ר' יהודה בן בתירא אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה, ומעשה בתלמיד אחד שהי' מגמגם וקרא בדברי תורה למעלה מר' יהודה בן בתירא אמר פתח פיך והאר דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה, שנא' הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע (ירמי' כג כט), מה האש אינה מקבלת טומאה, אף דברי תורה אין מקבלין טומאה, אמר רב נחמן בר יצחק והאידנא נהוג עלמא כתלת סבי, כר' אילעאי בראשית הגז דאמר אינו נוהג אלא בארץ, וכר' יאשי' בכלאים דאמר לעולם אינו חייב בכלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, וכר' יהודה בן בתירא בדברי תורה, דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה, וכיון דהוי מותר בדברי תורה ובקריאת שמע מיהו בתפילין ובציצית מותר, דאמר רב ששת כל שאינו מניח תפילין עובר בשמנה עשה, ארבע בשל ראש ולזכרון בין עיניך (שמות יג ט), לטוטפת בין עיניך (שם שם טז), והיו לטוטפת בין עיניך (דברים ו ח), לטוטפת בין עיניכם (שם יא יח), וארבע בשל יד, והיו לך לאות על ידך (שמות יג ט), לאות על (ידך) [ידכה] (שם שם טז), וקשרתם לאות (דברים ו ח), וקשרתם אותם (שם יא יח), וכל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמש לאוין, ועשו להם צצית (במדבר טו לח), ונתנו על צצית (שם שם), והיו לכם לצצית (שם שם לט), וראיתם אותו (שם שם), גדילים תעשה לך (דברים כב יב). וכשהוא קורא ק"ש ואין עליו תפילין וציצית נמצא שהוא מעיד עדות שקר בעצמו, הלכך בעל קרי מותר בתפילין ובציצית, אבל ערום בשעה שהוא ערום אסור להניח תפילין, ולגבי משוי תניא היה נושא משאוי על ראשו ובראשו תפילין אם היו תפילין נרצעות אסור, ואם לאו מותר, ואיזה משאוי אמרו, משוי של ארבעת קבין, דהוי לי' סכום עשרין ותמני ליטרין, תני ר' חייא המוציא זבל על ראשו ובראשו תפילין הרי זה לא יסלקם לצדדין, ולא יקשרם במתניו, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון, אלא נוטלם מראשו וקושרם בזרוע במקום תפילין. משום ר' שילא אמרו אפי' מטפחת של לחם אסור להניחן על ראשו בזמן שיש עליו תפילין. תניא הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס, וכשהוא יוצא מרחיק ד' אמות ומניחן, דברי בית שמאי, בית הלל אומרין אוחזן בידו ונכנס, ר' עקיבא אומר אוחזן בבגדו ונכנס, והא זמנין דמישתלי ושדי להו, אלא אימא אוחזן בידו בבגדו ונכנס. א"ר מישא בר ברי' דר' יהושע בן לוי הלכה גוללן כמין ספר ואוחזן בימינו כנגד לבו ונכנס, א"ר יוחנן לא שנו אלא שיש שהות ביום כדי ללובשן, [אבל] אין שהות ביום כדי ללבשן עושה להן כיס טפח ומניחן מעיקרא. אמר ר' יוסף בר אבימי אמר רב נחמן ובלבד שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו טפח, הני מילי לגדולים אבל לקטנים כי נוחתין ברישיה ומשתין מים והוא דאיכסיין, אבל תפילה של יד אי נמי חד מנייהו מחתן בידי' וקא בעי להשתין מים אסור משום נציצות הניתזות עד דמנח להם בכיס:

וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח י), תניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש לפי שנקראו פאר אבל אינו חייב להניחן, שנא' לשום לאבילי ציון לתת להם פאר תחת אפר (ישעי' סא ג):

וכיס של תפילין אסור להניח בו מעות או דבר אחר, לפי שנתקדש עם התפילין, דאמר רב חסדא האי סודרא [דתפילין] דאזמיני' למיצר בי' תפילין וצר בי' תפילין אסור למיצר בי' זוזא, אזמני' ולא צר בי', אי נמי צר בי' ולא אזמניה שרי למיצר בי' זוזי:

ותיק של תפילין מצילין אותה עם התפילין בשבת מפני הדליקה:

ואסור לישן בהן לא שינת עראי ולא שינת קבע, גזירה שמא יפיח בהם, אבל משום קרי לא מיתסרי לאנוחי, כמא דפסקינן לעיל, ולא קיי"ל כמאן דאמר תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, שנא' וזאת תורת האדם (ש"ב ז יט):

וצריך למשמש בהן בכל שעה שמא יפלו מעליו ויתבזו, וק"ו מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד (שמות כח לח), שלא תסיח דעתו הימנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה ומעניינים שבתורה על אחת כמה וכמה:

והלכתא רצועות של תפילין שנפסקו וחזר ונתקשרו פסולות, לפי שאינן צריכות אלא קשר אחד:

ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה (שמות יג י). מגיד שאדם צריך לבדוק את תפיליו אחת לשנים עשר חדש דברי ב"ה, וב"ש אומרים אינו צריך לבודקן עולמית, וכן אמר שמאי הזקן אלו תפילין של אבי אימא, מאי טעמייהו דב"ה שמא נמחק בהם אות:

ד"א ושמרת את החוקה הזאת למועדה. חזר על עניין הפסח שהרי הלכות הפסח והלכות בכורות כלולות אלו באלו:

למועדה. שתהא דוחה את השבת, דאתיא מועד מועד, כתיב הכא למועדה, וכתיב התם לגבי תמיד, תשמרו להקריב לי במועדו (במדבר כח ב), מה מועד האמור בתמיד דוחה את השבת, אף מועד האמור כאן דוחה את השבת:

מימים ימימה. משנה לשנה, וכה"א ימים תהיה גאולתו (ויקרא כה כט), מה להלן שנה תמימה, אף כאן שנה תמימיה:

ולענין פדיון הבן כשבא ליתן חמש סלעים או שווייהון לכהן, שואל הכהן לאביו ואומר בכור הוא זה ואומר אין, רוצה אתה לפדותו ואומר אין, והוא אומר לבכור כשהיית במעי אמך הייתה ברשותך, ועכשיו אתה ברשותנו וקידש אותך כמו שאמרה תורה קדש לי כל בכור (שמות יג ב), והמעות או החפיצין הללו חולין הן ואתה קודש וקבלו אבותיך עליהן לפדותך בהם מן הכהן כמו שאמרה תורה ופדוייו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים (במדבר יח טז), ועכשיו יצאת מרשותנו בחפיצים הללו, ונכנסת לחולין ברשות אבותיך, ואלו החפיצים יכנסו תחתיך לפדיונך לרשותנו, ואומר אבי הבכור בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הבן, בא"י אמ"ה שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, אם פדיתי אותו כראוי מוטב, ואם לאו יהא פדוי כתורה וכמצות כהלכה וכהתניית ב"ד וכבקי שבישראל:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לו פרשת יציאות כושרות, כתיב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת (משלי יד לד), צדקה שעשה אבינו אברהם היא רוממה את בניו שנקרא גוי גדול וקדוש. באברהם כתיב יוקח נא מעט מים (בראשית יח ד), בבניו כתיב עלי באר ענו לה (במדבר כא יז), באברהם כתיב והשענו תחת העץ (בראשית יח ד), בבניו כתיב פרש ענן למסך (תהלים קה לט), אלו ז' ענני כבוד. באברהם כתיב ואקחה פת לחם (בראשי' יח ה), בבניו כתיב הנני ממטיר לכם לחם (שמות טז ד). באברהם כתיב ואל הבקר רץ אברהם (בראשי' יח ז), בבניו כתיב בתת ה' לכם בערב בשר לאכול (שמות טז ח). באברהם כתיב והוא עומד עליהם (בראשית יח ח), בבניו כתיב ופסח ה' על הפתח (שמות יב כג). באברהם כתיב הלך עמם לשלחם (בראשית יח טז), בבניו כתיב וה' הולך לפניהם יומם (שמות יג כא), עליו הכתוב אומר מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ ז):

וחסד לאומים חטאת (משלי יד לד) כל מה שנראו פרעה ומצריים גומלי חסד עם יעקב ובניו, דכתיב כי טוב כל ארץ מצרים לכם היא (בראשית מה כ), וכתיב במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך (שם מז ו), חטאת היא להם, שהרי נהפך לבם לומר הבה נתחכמה לו (שמות א י) וכל מה שנראו גומלי חסד, כדכתיב ויהי בשלח פרעה את העם, שילוח דהיינו לוואי חטאת היא להם, שנאמר ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם (שם יד ה), כיון שראה אותם נוסעים כחומה, התחיל קורא וויי שכל זמן שהיו רומסין ובולסין את הטיט היו בעיניו כאין, כיון שראה אותם יוצאין בצבאות ובדגלים, התחיל מצטער וקורא ווי, ועליו ועל כיוצא בו נאמר וחסד לאומים חטאת:

ויהי בשלח פרעה את העם. אין שילוח אלא לוואי, וכה"א ואברהם הולך עמם לשלחם (בראשית יח טז). ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו (בראשית יב כ), וישלחם יצחק (שם כו לא), וכל דומיהן. הפה שאמר וגם את ישראל לא אשלח (שמות ה ב), הוא חזר לומר קומו צאו מתוך עמי (שם יב לא), ומה שכר נטלו על כך, שנאמר לא תתעב מצרי (דברים כג ח):

ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים. אין נחם אלא לשון ניהוג, וכה"א נחית בחסדך (שמות טו יג), נחית כצאן עמיך (תהלים עז כא), וינחם בענן יומם (שם עח יד):

דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא. ברוב מקומות במקרא תמצא דרך לשון זכר, כדכתיב יש דרך ישר לפני איש (משלי יד יב). וכן כי קרוב הוא, וכיצד הי' קרוב למצרים, שהרי עזה היא סמוכה לגושן, וגת סמוכה לעזה שהרי פלשת וכפתור בני בניו של מצרים הזקן היו, והיתה נחלתם בין אחיהם בני מצרים, ובין בני כנען, וזה דרך שהי' קרוב וישר לצאת מגושן וללכת דרך עזה וגת ומשם ליכנס לארץ כנען, שכולן סמוכות וקרובות, ומפני מה לא ניהגם כך:

כי אמר אלהים. למשה:

פן ינחם העם. שיצא מיד עבודה קשה ועכשיו יצאו לקראתם בני פלשת שהן מלומדי מלחמה להלחם אתם, כדרך שעשו עם בני אפרים שמנו לקץ וטעו שלשים שנה ויצאו שלא ברשות והרגום בני פלשת, שנא' (בני) [ובני] אפרים שותלח (בנו בכר) [וברד] בנו וגו' (דה"א ז כ), וכתיב והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת [את] מקניהם (שם שם כא), וכתיב בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב (תהלים עח ט), מפני מה, מפני שלא שמרו ברית ה' ובתורתו מאנו ללכת (שם שם י), עברו על הקץ שנגזר בין הבתרים, עברו על השבועה, דכתיב וישבע יוסף את בני ישראל לאמר (בראשית נ כה), ועכשיו יראו ישראל מלחמה שקשה עליהם, ויראו עצמות יוסף אחיהם מושלכין בפלשת ושבו מצרימה, ו' שבראש התיבה ושבו משמעתה לשון עתיד:

ויסב אלהים את העם. הקיפן דרך אחרת ודומה כי לא נסב עד באו פה (ש"א טז יא), הסבי עיניך מנגדי (שה"ש ו ה), וכל דומיהן:

דרך המדבר. כדי לצרפן, שנא' המוליכך במדבר הגדול והנורא וגו' (דברים ח טו), ר' אליעזר אומר כדי ליגען, שנא' ענה בדרך כחי (תהלים קב כד). ולא עינם אלא ללמדם את המצוות, שנא' טוב לי כי עוניתי למען (אלמדה) [אלמד] חוקיך (שם קיט עא):

ים סוף. כדי להודיעם גבורותיו על הים, וכדי לנסותם שם, אלא שלא עמדו בנסיון שנא' וימרו על ים בים סוף:

וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. אין חמושים אלא מזורזים, בין לגבי כלי זיין, כגון ואתם תעברו חמושים לפני אחיכם (יהושע א יד), וכגון ויעברו (בני גד ובני ראובן) [בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה] חמושים (שם ד יב), ובין לגבי בדק ושאר עסקים, כגון וחמש את ארץ מצרים (בראשית מא לד), כולן מדוברין על אופן זירוז:

ויקח משה את עצמות יוסף עמו. במחנה לווייה, להודיע חכמתו של משה שכל ישראל עסוקין בביזה, ומשה עוסק במצוות, עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות (משלי י ח), ומנין הי' משה יודע היכן הוא קבור, אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, והיא הראת למשה קברו של יוסף, אמרה לו ארון של מתכת עשו לו מצריים ושקעוהו בתוך נילוס, בא משה ועמד על נילוס, נטל צרור וזרק לתוכו, וצעק עלי שור עלי שור, הגיעה שבועה שנשבע לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו, ועכשיו אם אתה מראה את ארונך מוטב, ואם לאו נקיים אנו משבועתך, מיד צף ארונו של יוסף, ואל תתמה, שהרי אלישע תלמיד של אליהו צף הברזל מפניו ק"ו למשה רבו של אליהו. ר' נתן אומר בקפיטולין של מצרים היה קבור יוסף:

כי השבע השביע. כפל השבועה השביען כדי שישבעו את בניהן דור אחר דור, ולמה השביע את אחיו ולא השביע את בניו אלא אמר שמא לא יניחו מצרים את בניי לבד, אמר להם יוסף אני הורדתי את אבא כאן לרצונו ולכבודו ואעפ"כ העליתיו מכאן למקום שהורדתיו משם, ואני שהורדתוני כאן שלא לרצוני. ושלא לכבודי משביעכם אני שתעלוני מכאן למקום שגנבתוני משם ובכך תהיו נקיים, משל לחבית של יין שגנבוה גנבים ונודע לבעל היין ואומר יערב לכם היין אם תחזרו הקנקן למקום שלקחתם אותו משם וכן עשו, שנא' ואת עצמות יוסף אשר העלו ממצרים קברו בשכם (יהושע כד לב):

את בני ישראל. את השבטים:

לאמר. לומר לבניהם:

פקד יפקוד אלהים אתכם. פקוד בגלות זה יפקוד בשאר גליות:

והעליתם את עצמותי מזה. מזה המקום:

אתכם. כשתהיו עולין גם [עצמות שאר שבטים] אתכם. מכאן שיודע היה יוסף ברוח הקודש שכל שבט ושבט עתיד להעלות ראש שבטו, ודומה לדבר מזה, זה בגמט' תריסר הוויין:

והעלתם חסר יו"ד רמז שלא נתעסקו בו שאר בני השבטים אלא משה לבדו:

ויסעו מסוכות ויחנו באיתם. מה איתם שם מקום אף סכות שם מקום כשדרשינן:

וה' הולך לפניהם יומם. שכינת כבודו אשר באויר הנכבד אשר הענין דק מכל דק' וחזק מכל חזק, וקדוש מכל קדוש, אשר בו מראה כבודו בראיית הלב, ולא בראיית העין לנביאיו, ובו מדבר בחזון לחסידיו, כאשר כתבנו בתחלת שכל טוב, כמו שהיתה מרחפת ומועפת בתחלת העולם. כך היתה מהלכת לפני אבותינו בזכותו של אברהם אבינו, כשדרשינן בפתחה של פרשה:

יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך. וזה הענן הי' אחד משבעת ענני הכבוד שסיככו בהם, ארבעה מארבע רוחותם, שנא' יסובבנהו (דברים לב י), אחד מלמעלה שלא יזיקם שרב ושמש, שנא' ולא יכם שרב ושמש כי מרחמם ינהגם (ישעי' מט י). ואחד מלמטה, שנא' ישאהו על אברתו (דברים לב יא), ואחד שהי' מהלך לפניהם כל הנמוך מגביה וכל הגבוה משפילו, וכה"א לעתיד כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו (ישעי' מ ד), והי' מכה נחשים ועקרבים ומכבד לפניהם, שנאמר בעמוד ענן לנחותם הדרך, וכדי להודיעך ששבעת ענני כבוד סיכך עליהם כתוב בתורה שבעת עננים ואלו הן בעמוד ענן לנחותם (שמות יג כא), ועענך עומד עליהם (במדבר יד יד) ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם (שם שם). ובהאריך הענן (שם ט יט), ומה שכתב בו ויש אשר יהיה הענן (שם שם כ), היינו הך, (והעלותם) [ובהעלות] הענן (שמות מ לו), ואם לא יעלה הענן (שם שם לז), כי ענן ה' (שם שם לח):

ולילה בעמוד אש. זו אש מאש הכבוד שלמעלה:

להאיר להם. להם היה מאיר, חוצה להם אינו מאיר:

ללכת יומם ולילה. לא שהיו מתחילין ללכת למסעימו בלילה, אלא מתחילין ליסע אחר זמן תמיד של שחר, שנא' בבקר ונסעו (במדבר ט כא), ופעמים ששוכן הענן באותו היום והם חונים, ופעמים שמאריך והם מהלכין ביום ובלילה לפי מה שהי' הענן מאריך, כדאפרש בפ' בהעלותך, אבל כאן שהיו כבורחין מלפני פרעה הוצרך לאמר ללכת יומם ולילה:

לא ימיש. קא סלקא דעתין דלא ימיש על אחרים קא משתעי דאינו ממיש הדבר ממקומו, אלא על כרחך לא ימיש דומיא דלא ימוש, וכה"א יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל (שמות לג יא), ממקומו לא ימיש (ישעיה מו ז), ולא ימיש מרחובה תוך ומרמה (תהלים נה יב), וכן נמי לא ימוש [ספר] התורה [הזה] מפיך (יהושע א ח), כולהו משתעי על דבר עצמו שאינו מש ממקומו:

לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם. מגיד הכתוב שעדיין עמוד הענן קיים הי' עמוד האש צומח:

ורבותינו דרשו ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא. קרוב הוא הדבר שנאמר למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על הר הזה (שמות ג יב), לפיכך איחרם:

ד"א קרוב הוא. קרוב הדרך לשוב מצרים, שנא' דרך שלשת ימים נלך במדבר (שם ח כג) קרובה היא השבועה שנשבע אברהם לאבימלך אם תשקור לי ולניני ולנכדי (בראשית כא כג) ועדיין נכדו קיים:

ד"א קרובה היא מלחמה ראשונה לשניה:

ד"א בקרוב ירשו הכנענים את הארץ, שנא' ודור רביעי ישובו הנה (שם טו טז), ועדיין דור שלישי קיים, דהיינו שיצא קהת משם ועדיין משה בן עמרם בן קהת היה קיים, שהיה דור שלישי לירידת מצרים:

ד"א כי קרוב הוא. כל שכן שלא הביאן הקב"ה בדרך פשוט וקרוב, אלא אמר הקב"ה אם אני מכניס את ישראל הרי הן מחזיקין מיד איש בשדהו ואיש בכרמו והן בטלין מן התורה, אלא אני מקיפן במדבר ארבעים שנה שיהיו אוכלין מן ושותין מי באר והתורה נבללת בגופותם ומתוך כך אני מכניסן לארץ, מכאן הי' רשב"י אומר לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושוין להן אוכלי תרומה:

ד"א כי קרוב הוא. כל שכן שלא הביאן הקב"ה בדרך פשוט וקרוב, אלא כיון ששמעו בני כנען שישראל באין ליכנס לארץ, עמדו ושרפו את הזרעים, וקצצו את האילנות, וסתרו את הבנינים, וסתמו את המעיינין, אמר הקב"ה לא הבטחתי לאברהם אביהם שאני מכניס את בניו לארץ חריבה אלא לארץ מלאה כל טוב, וכה"א כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ורחבה וגו' (שמות ג ח), אלא הריני מקיפן במדבר ארבעים שנה כדי שיעמדו בני כנען ויתקנו מה שקלקלו:

פן ינחם העם בראותם מלחמה. זו מלחמת עמלק, שנא' וירד העמלקי וגו' (במדבר יד מה):

ושבו מצרימה. שלא יחזרו לאחוריהן, והרי דברים ק"ו ומה כשהקיפם בדרך רחוקה אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד ד), אלו הביאם בפשוטה, על אחת כמה וכמה:

וחמושים עלו בני ישראל. אחד מחמשה, ויש אומרים אחד מחמשים, ר' נהוראי אומר העבודה לא אחד מחמש מאות עלו כדדרשינן במכת חשך. ויש מפרשים חמשה נערים לכל אחד:

ויקח משה עצמות יוסף. יוסף זכה לקבור את אביו שאין לנו באחיו גדול ממנו, שנא' ויעל יוסף לקבור את אביו (בראשית נ ז), לפיכך זכה שהתעסק בעצמותיו משה שאין לנו בישראל גדול הימנו, ולפיכך זכה משה שהתעסק בו הקב"ה, שנא' ויקבור אותו בגיא (דברים לד ו), וכן אתה דורש במרים שהמתינה למשה שעה אחת, דכתיב ותתצב אחותו מרחוק (שמות ב ד), לפיכך זכתה שהמתינו לה הקב"ה והענן וכל ישראל והכהנים והלוים, ללמדך כמה גדול כח מצוותיו של הקב"ה, שהוא משלם שכר שלם לעושי רצונו, ולא עוד אלא שהי' ארונו של יוסף מהלך עם ארון הברית, והיו האומות שואלין מה טיבן של שני ארונות הללו, ואומרים להם זה ארונו של מת, וזה ארון הברית של חי העולמים, ולפיכך הוא מהלך עמו, משום שקיים את המונח בתוכו, כל מה שכתוב בספר המונח בזה, דכתיב בלוחות הברית אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב), וביוסף כתיב התחת אלהים (אנכי) [אני] (בראשית נ יט). כתוב בלוחות לא יהיה לך אלהים אחרים (שמות כ ב), וביוסף כתיב את האלהים אני ירא (בראשית מב יח). בלוחות כתיב לא תשא (שמות כ ז), וביוסף כתיב חי פרעה (בראשית מב טו), אבל השם לא הי' מוציאו לבטלה. בלוחות כתיב זכור את יום השבת (שמות כ ח), וביוסף כתיב וטבוח טבח והכן (בראשית מג טז), אין והכן אלא ערב שבת לכבוד שבת, וכה"א והיה ביום הששי והכינו (שמות טז ה). בלוחות כתיב כבד את אביך (שמות כ יב), וביוסף כתיב ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רעים כלכם בשכם לך ואשלחך אליהם ויאמר [לו] הנני (בראשית לז יג), מפני כבוד אביו לא עיכב עצמו. בלוחות כתיב לא תרצח לא תנאף (שמות כ יג יד), וביוסף כתיב ולא שמע אליה לישכב אצלה (בראשית לט י), לעבור על לא תנאף:

להיות עמה (שם שם), להרוג את בעלה. בלוחות כתיב לא תגנוב (שמות כ יג), ביוסף כתיב וילקט יוסף את כל הכסף ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה (בראשית מז יד). בלוחות כתיב לא תענה (שמות כ יג). ויוסף לא רצה לשלוח לומר לאביו שמכרוהו אחיו, וק"ו ומה דברים שהיו אמת לא רצה להגיד, דברי שקר על אחת כמה וכמה. בלוחות כתיב לא תחמוד (שם שם יד), ויוסף לא חמד אשת פוטיפרע:

וה' הולך לפניהם יומם. אפשר לומר כן והלא כבר נאמר הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאום ה' (ירמי' כג כד), אלא כדי להודיע חיבתן של ישראל עליו לעיני כל אומות העולם, כדי שיהיו נוהגין כבוד בהם, ולא דיים שאינם נוהגים בהם בכבוד, אלא שממיתין אותן מיתות משונות זו מזו, ועל כן הוא אומר וקבצתי את כל הגוים [והורדתים] אל עמק יהושפט ונשפטתי (אותם) [עמם] שם (יואל ד ב), יכול על ע"ז ועל גילוי עריות, ת"ל על עמי ונחלתי ישראל וגו' (שם שם), וכתיב מצרים (לשמה) [לשממה] תהיה ואדום למדבר שממה וגו' (שם שם יט), באותה שעה ויהודה לעולם (תהי') [תשב] וירושלים לדור ודור (שם שם כ), וכתיב ונקיתי דמים לא נקיתי (שם שם כא), אימתי, וה' שוכן בציון (שם שם):

לא ימיש עמוד וגו'. בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה על ערבי שבתות, שעד שעמוד הענן של יום קיים, דהיינו ביני שימשי, יהא עמוד האש צומח, דביתהו דר' יוסף הות מאחרא ומדלקא, אמר לה בעלה לא ימיש עמוד הענן יומם וגו', סברה לאדלוקי ולאקדומי, תנא לה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר:

דאתן עלה מיהת מחייבי בית ישראל לאדלוקי שרגא בערב שבת ליקרא דשבתא, וכי מדליק צריך לאדלוקי ברוב היוצא מן הפתילה חוץ לנר, מ"ט דאי לא עביד הכי דילמא לא בדרא נורא בפתילה וכביא, וכיון דלית לי' נהורא לא מתאכיל ליה, וכן נמי מאן דעביד מדורה בבי שימשא אי איכא שהות ביום כי היכי דבדרא נורא ברובה שרי, ואי לא אסור, דתנן ובגבולין עד שיצית האור ברובן, מאי רוב, רב אמר ברוב כל אחד ואחד, ושמואל אומר כל שאין אומר הביאו עצים דקין ונניח תחת הגדולים. תני ר' חייא כוותי' דשמואל שתהא שלהבת דולקת מאליה ולא מחמת דבר אחר: