בראשית 29

וישא יעקב (את) רגליו. בקלילות, כיון שנתבשר בשורה טובה ניתן בו כח וקלילות, וכן הוא אומר ושמועה טובה תדשן עצם (משלי טו ל), וכתיב וקווי ה' יחליפו כח (ישעי' מ לא). סעד ועמד והלך, ומשל הוא לבני אדם כריסא טעין רגליו:

וילך ארצה. כמו לארץ:

He completed the week: Meaning to say the days of feasting for Leah. Rabbi Yaakov [bar Acha] said, "From here [we learn], that we should not mix a joyful occasion with [another] joyful occasion, an obligatory joyful occasion with [another] obligatory joyful occasion. And hence, we do not marry women on the holiday, since we do not mix the joyful occasion of a wedding with the joyful occasion of the holiday of the festival. It is as it is written, 'You are to rejoice in your festival' (Deuteronomy 16:14) - and not in your wife."

בני קדם. מקום מולדתו של אברהם לארץ ארם, וכן הוא אומר מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם (במדבר כג ז):

וירא והנה באר בשדה. סמוך לחרן:

והנה שם שלשה עדרי צאן. משל אנשי העיר:

רובצים עליה. על אותה הבאר, כי כבר רעו עד הצהרים, ועכשיו נאספים שם לשתות:

כי מן הבאר [ההוא] ישקו העדרים. של כל בני העיר, ואין להם מעיין ונחל ולא באר אחרת. והאבן גדולה על פי הבאר. כדי שלא יפול שם אדם או בהמה:

ונאספו. לאחר שאספו:

שמה. כמו לשם:

העדרים. של בני העיר:

וגללו. הרועים:

את האבן. לא שמסלקין אותו לגמרי, אלא גוללין אותה על צדה:

מעל פי הבאר. ודומה לו וגולל אבן אליו (ישוב) [תשוב] (משלי כו כז), גולו (אבן) [אבנים] גדולות (יהושע י יח), וכל דומיהן:

והשקו הצאן. ששואבים את המים ומערים לשקתות הם המורביות כעין אגנות של אבן:

והשיבו את האבן. אחר כך:

על פי הבאר. למקומו:

ויאמר להם יעקב. לאותן רועי שלשת העדרים:

אחי. לשון ענוה:

מאין אתם. יש מאין שהוא כמו מאנה, כמו זה מאין אתם, מאין גחזי (מ"ב ה כה). מאין תבא (איוב א ז), ויש מאין שהוא אין, כגון הן אתם מאין (ופעולתכם מאפס) [ופעלכם מאפע] (ישעיה מא כד). ויש אין שהוא לשון מיעוט, כי אין (כי) פקד אפו (איוב לה טו). ויש שהוא כמו לאו, כגון ואם אין מתה אנכי (בראשית ל א), ואם אין מחני (שמות לב לב). היש פה איש ואמרת אין (שופטים ד' כ). כולם מתפרשים על פי הענין, איש על דגלו באותותם:

ויאמרו מחרן אנחנו. כשמועו:

ויאמר [להם] השלום לו. ולביתו, השלום לו עמכם:

ויאמרו שלום. יש לו, ושלום לו עמנו, ואם אתה רוצה לשאול על עניינו:

הנה רחל בתו באה עם הצאן. מכאן שהשיחה בנשים. כל באה שבמקרא וטעמו באל"ף כולן נדרשין לשון עתיד, או לשום דבר שעדיין לא הגיע ולשון נקבה, כלומר משמשת ובאה. וכן כל שמספר מלכים ויחזקאל שטעמם באל"ף נדרשין כך, ואילו כגון ורחל בתו באה, באה מגלעד (בראשית לז כה), ויתרם מפורשים במסורה, וכל שטעמם בבי"ת כגון והשמועה באה (אל) [עד] יואב (מ"א ב כח), באה הצפירה (יחזקאל ז ז), כולן לשון עבר:

ויאמר הן עוד היום גדול. ואם שלכם אתם רועים עצה טובה משיאכם, כי עדיין לא עת האסף המקנה אל העדרים, אין לכם אלא:

השקו הצאן ולכו רעו. מכאן לאדם הגון שהולך למקום ורואה דבר שאינו הגון שצריך למחות ולמנוע:

ויאמרו לא נוכל. להשקות:

עד אשר יאספו כל העדרים. של עיר:

וגללו את האבן מעל פי הבאר. כי האבן כבדה וגדולה מאוד וכולן צריכין לגללו:

והשקינו הצאן. בבת אחת כי צריכים כולם יחד להשיב את האבן למקומה, כי אין היחידים יכולין לה:

עודנו. כשהנו"ן דגושה לשון יחיד, ושהנו"ן רפויה לשון רבים, ועיקר מלת עודנו כמו עד שהוא מדבר:

עמם. עם הרועים:

ורחל באה, לשון עבר, לפי שהטעם בבי"ת:

עם הצאן אשר לאביה. כלומר צאן מועטת שנותרו לאביה:

כי רועה היא. באותו הפעם לפי שהצאן מועטות ולא היה זולתם שבעים, וכה"א כי מעט אשר היה לך לפני (בראשית ל ל), ולפי שהיתה ילדה ואינה ראויה להנשא, לפיכך שלחה עם הצאן:

ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו. שהראוהו לו שאמר לו אביו, וקח לך משם אשה מבנות לבן (בראשית כח ב):

ואת צאן לבן אחי אמו. מיד חס על ממונו של לבן קרובו:

ויגש יעקב. אל הבאר:

ויגל את האבן. באחד מזרועותיו להודיע כח גבורתו:

מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו. כי השקם, לא שהיה שואב כדרך אותם רועי העיר, אלא עלו מימי הבאר לפניו, והיתה הבאר נובעת, ומלאה על כל גדותיה ומימיה נפוצים לכאן ולכאן:

ויגל. שנים הם במקרא בב' לשונות ואין להם היכר שינוי נקודה וטעם, זולתי הענין מודיע, כי ויגל את האבן לשון גילגול, ויגל כבודי (תהלים טז ט), לשון גילה ושמחה ממש, ארשב"ג בוא וראה כמה יש בין שכינות לשכינות, ולהלן הוא אומר ויבואו הרועים ויגרשום (שמות ב יז), אע"פ שהן שבע שהי' בהן פסולת, אבל רחל שהיא יחידה לא נגע בה בריה משום שהיתה צדקת, זש"ה חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם (תהלים לד ח). א"ר יצחק גלגל יעקב את האבן בנחת כאדם מעביר פקק מעל פי צלוחית:

וישק. אומר אני כי עיקר המלה שק לבד ומדביר אני את הנשיקה קרוב אל אופן תשוקה. (ועלי) [ואל אישך] תשוקתך (בראשית ג טז), ואע"פ שדרשנו בסדר בראשית בענין אחר. כל נשיקה היא לתפלות חוץ מן ג' ואלו הן של גדולה, ושל פרקים, ושל פרישות, לגדולה דכתיב וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו (שמות ד כז), לפרקים ויקח שמואל את פך (שמן) [השמן] ויצק על ראשו וישקהו (ש"א י א). לפרישות ותשק ערפה לחמותה (רות א יד), ר' תנחומא מוסיף אף של קריבות, שנא' וישק יעקב לרחל, שהיא בת דודו:

וישא את קולו ויבך. למה בכה שראה בני אדם שם מתלחשים זה עם זה ואומרים בא זה לחדש עלינו את הערוה, שמשעה שלקה העולם גדרו עצמן מן הערוה, ואנשי מזרח גדורים מן הכל, שהרי ריבה אחת מהלכת עם כמה רועים ולא נגעו בה, ולכך בכה על שחשדוהו חנם על הנשיקה:

ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא. כי אמר לה שרצונו לדור עמו, אמרה ליה רמאי הוא ואי אתה יכול לדור עמו, אמר לה אם לרמאות אחיו אני בהיתר, כדכתיב עם עקש תתפתל (תהלים יח כז), ואם לתמימות בן רבקה אני, דכתיב עם נבר תתברר (שם):

ותרץ ותגד לאביה. מלמד שאין לה אם, שהרי ברבקה כתיב לבית אמה (בראשית כד כח):

ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב בן אחותו. היאך גילגל האבן הגדולה, והאיך עלו המים לפניו:

וירץ לקראתו. אמר אליעזר פסול הבית הביא עשרה גמלים טעונין כלי כסף וכלי זהב ובגדים, וזה שהוא אהוב הבית על אחת כמה וכמה, כיון שראהו ואין עמו כלום:

ויחבק לו. אמר שמא זהובים קשורין במתניו מישמש ולא מצא:

וינשק לו. אמר שמא מרגליות בפיו משמש ולא מצא:

ויביאהו אל ביתו. לשואלו, אמר לו יעקב מה אתה סובר שאני טוען ממון איני טוען אלא דברים, שנאמר ויספר ללבן את כל הדברים האלה. מה שאירע לו:

ויאמר לו לבן אך. לשון מיעוט, כלומר סבור הייתי לעשותך מלך עלי ועכשיו שאין עמך כלום:

עצמי ובשרי אתה, כמותי אתה:

וישב עמו חדש ימים. א"ר אמי מכאן שצריך אדם לטפל בקרובו חדש ימים:

ויאמר לבן ליעקב הכי. כלומר מכיון שאחי אתה ראוי לך לעבדני חנם ו' שבראש התיבה ועבדתני משמעת המלה להבא, ולא חנם ממש אלא אם אדם נשכר בעשרה עובדני בחמשה, א"ל איני צריך ממון, א"ל א"כ:

הגידה לי מה משכורתך. שכר הוא שפוסק עמו ג' או ד', או כך ממון ליום, או כך לשבוע או לשנה, אבל משכורת הוא כעין הענקה מנכסין:

וללבן שתי בנות. כלומר בנויות זו כזו כשתי זויות מחוטבות, זו העמידה אלופים וכן זו, מזו עמדו הורגי אריות [ומזו עמדו הורגי אריות. מזו עמדו] מכבשי הארצות ומזו עמדו מכבשי הארצות, קרבן בנה של זו ושל זו דוחין את השבת, מלחמות בנה של זו ושל זו דוחין את השבת. לזו, פי' ללאה, שתי לילות ניתנו, ליל פרעה וליל סנחריב, וזו לרחל שתי לילות לילו של גדעון ולילו של מרדכי:

שם הגדולה לאה. גדולה בלידתה וגדולה במתנתה, במתנת כהונה ומלכות לעולם:

ושם הקטנה רחל. קטנה בלידתה וקטנה במתנתה, מלכות יוסף לשעה, ומלכות שאול לשעה, ולמה נקראת לאה על שנילאת בבכי ובתחנונים שלא תנשא לעשו, ולמה נקראת רחל, על שם רחילי הצאן כי רועה היא:

ועיני לאה רכות. מבכיה ולכך לא דיבר יעקב בה, ושכך היו התנאים לאה לעשו ורחל ליעקב, והיו הכל מזילין לעשו ומשבחין ליעקב, והיא שומעת דומעת ובוכה, ואמרה רבש"ע אל אפול בחלקו של רשע, א"ר חוניא גדולה היא התפלה שמבטלת את הגזירה, ולא עוד אלא שקדמה לאחותה:

ורחל היתה יפת תואר. בקומה:

ויפת מראה. בדמות, ועיקר סמניה לא היו אלא אנוי:

ויאהב יעקב את רחל. שמשעה שראה אותה על הבאר נקשרת נפשה בנפשו:

ויאמר אעבדך שבע שנים. כנגד ימי השבוע:

ברחל בתך הקטנה. א"ל בשביל שאני יודע שאנשי מקומך רמאים הם, לכך אני מפרש עיסקי עמך בפירוש, ברחל ולא בלאה, בתך ולא שתביא אחרת מן השוק ותקראה רחל, הקטנה שלא תחליף שמה של זו לזו, ואעפ"כ לא הועיל שאפי' את נותן לרשע במסר של חרשים ומנסרו, אין את מועיל ממנו כלום:

ויאמר לבן טוב תתי . כלומר שאהא נותן לך שאתה קרוב, שכן עשה אבא שנתן בתו לאביך, והרן את בתו לזקנך:

מתתי אותה לאיש אחר. שאין כמותך:

שבה. לשון ענוה היא:

עמדי. ועודני:

ויעבד יעקב ברחל. בשביל רחל:

שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים. כלומר כשני ימים, ודומה לדבר וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידיך (יחזקאל לז יז), אלא שנכתב גזירה שוה, כדדרשינן, שהן ז' שנים, אך דרך הפשט מודיע מה שאמרה לו אמו וישבת עמו ימים (בראשית כז מד), הן שנה אחת, וכן כאן כתיב ויהיו בעיניו ז' שנים הללו כשנה אחת, שאמרה לו אמו, כל כך באהבתו אותה שחיבתה קשורה בנפשו:

ויאמר יעקב אל לבן הבה (לי) את אשתי כי מלאו ימי. היה לו לומר כי מלאו הימים, כמו שכתוב בדוד מלאו הימים (ש"א יח כו), מה ת"ל ימי, אלא כך א"ל, הקב"ה הבטיחני שאעמיד י"ב שבטים והריני היום מלא ימים בן פ"ד שנה, ס"ג כשקיבל הברכות, י"ד שנה שהיה בבית עבר, וז' של עבודה, הרי פ"ד, ואם איני מעמידם עכשיו אימתי אעמידם, לכך החציף ואמר ואבואה אליה, למדנו שהקב"ה מקדים לרשעים, שהרי עשו נשא בן מ' שנה, ומשהה לצדיקים, וכן דרשנו בדורות הראשונות:

ואבואה אליה. מלא ו', שהוא עתיד להעמיד ממנה ו' שבטים:

ויאסוף לבן את כל אנשי (העיר) [המקום]. כדי לרמאות ביעקב ולרמות בהן:

ויעש משתה. משלהם, ולכך נקרא לבן הארמי, שאפילו באנשי מקומו היה מרמה, אמר להם, יודעין אנחנו שאנו דחוקין למים, ומיום שבא צדיק זה נתברכו המים ונתרווחנו בהן, אם רצונכם נשמחה במשתה ונרמה בו את לאה, ומאהבתו את רחל הוא שוהה אצלינו עוד ז' שנה, אמרו מה שטוב בעיניך עשה, אמר להן תנו משכנות שלא תפרסמו הדבר, נתנו משכנות, הלך ולקח בהן בשר ולחם ויין והאכילם משלהם, והיו מקלסין לפניו הילייה הילייה, כלומר היא לאה, אפס כי לא מכיר ומבין:

ויהי בערב ויקח את לאה בתו. לקחה בדברים מאת אחותה שמסרה לה כל הסימנים שמסר לה יעקב:

ויבא אותה אליו. מלמד שכיבו הנרות, אמר למה אתם מכבין הנרות, א"ל וכי מבזין אנו נשותינו לשמש לאור הנר, ועוד שכל המשמש לאור הנר הוויין לו בנים נכפין, הכניסום בחדר אפל, שאל לה הסימנין, והגידה לו ויבא אליה:

ויתן לבן [לה] את זלפה (שפחתה) [שפחתו]. בתו מפילגשו:

ללאה בתו שפחה. שתהא עומדת לפניה ומשרתת אותה:

ויהי בבקר והנה היא לאה. כל מקום שאתה מוצא והנה אינו אלא בלשון ענין הפוך, כענין והנה חלום (בראשית מא ז), וכל כיוצא בו, וכן כאן כל הלילה קראה רחל והיא עונה, בבוקר צפה בה, והנה היא לאה, אמר לה רמאית בת רמאי, למה עשית כך, אמרה לו ולא כך עשית לאביך, שהיה קורא עשו וענית:

ויאמר אל לבן הלא ברחל. בשביל רחל:

עבדתי עמך ולמה רמיתני. לחלפה לי, ובשביל שרחל בצניעותה מסרה סמניה מיעקב לאחותה שלא תתבייש, זכתה ויצאו ממנה בנים צנועים אנשי סוד, יוסף היה יכול להודיע מכירתו במצרים בכתב או בעל פה, ולא עשה שלא יקלל את אחיו, וכן אתה מוצא בשאול, שנא' ואת דבר המלוכה לא הגיד לו (ש"א י טז), וכן באסתר, שנא' אין אסתר מגדת מולדתה (אסתר ב כ):

ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה. שגנאי הוא בדבר, מכאן שאין משנין מנהג המקום במקום שאין חילול השם, שהרי משה עלה למרום ולא אכל ולא שתה, והמלאכים באו לבית אברהם ולוט והראו עצמן כאוכלין ושותין:

מלא שבע. חסר ו' שלא היו שלימין אלא ברמיות, שבוע בכל מקום לשון זכר, שנאמר שבעה שבועות (דברים טז ט):

ונתנה לך. כלומר ותהא נתינה לך:

גם את זאת. מיד, גם לרבות שפחתה עמה. (בעבור) [בעבורה] אשר תעבוד [עמדי] עוד שבע שנים אחרות. ואיני רוצה ממך אלא תנאי בעלמא:

ויעש יעקב כן. לא רצה לשנות מנהג המקום:

וימלא שבוע זאת. כלומר ז' ימי המשתה של לאה. א"ר יעקב [בר אחא] מכאן שאין מערבין שמחה בשמחה, שמחת חובה בשמחת חובה, ולפיכך אין נושאין נשים במועד, לפי שאין מערבין שמחת נשואין בשמחת מועד החג, כדכתיב ושמחת בחגך (דברים טז יד), ולא באשתך:

ויתן לו [את] רחל בתו [לו] לאשה. שלא תאמר נשואין הללו הן בעבירה, אלא אשה בהיתר ובכושר, שעדיין לא נצטוו על שתי אחיות, ומשנתנה תורה נתחדשה הלכה:

ויתן לבן לרחל בתו את בלהה שפחתו. בתו מפילגשו:

לה לשפחה. לשפחת מלוג. וכבר פרשנו הדבר בפרשת חיי שרה:

ויבא גם אל רחל. גם לרבות שהיה מרבה זקוקו עמה יותר מלאה:

ויאהב גם את רחל מלאה. שמתחלה היה אוהב את לאה משבא אליה וכשמצאה ברמיות וקראה רמאית בת רמאי, והיא לא שתקה אלא התריסה כנגדו, ואמרה גם אתה רמאי כמוני, שהרי אביך היה קוראך עשו ואתה עונה, לכך לא אהבה כל כך:

ויעבוד עמו עוד. אחר נישואי רחל שבע שנים אחרות:

וירא ה' כי שנואה לאה. כלפי רחל:

ויפתח את רחמה. שאף היא היתה עקרה וגזר הקב"ה ונגלף בה עיקר מיטריא, זש"ה בכל עצב יהיה מותר (משלי יד כג), שנתעצבה לאה בדברים נתיירתה בבנים, וכתיב שומע אל אביונים ה' ואת (אסוריו) [אסיריו] לא בזה (תהלים סט לד), והיה לו לומר בסוף בלשון ראשון, אלא בתחלה אל אביונים, ולבסוף שינה ואמר אסיריו, אלא כי שומע אל אביונים ה', אלו ישראל, דא"ר יוחנן כל מקום שנאמר סתם דל עני ואביון, בישראל הכתוב מדבר, ואת אסיריו לא בזה, אלו העקרות, שהן אסורות לפני הקב"ה בתוך בתיהן, וכיון שהן נפקדות בבנים הרי הן ניתרות ונפתחות מבית מסגר, ודומה לו (אסוריו) [אסיריו] לא פתח ביתה (ישעיה יד יז):

ורחל עקרה. כי דיי ללאה בכיותה ודמעתה עד כאן שאלמלא לא נפקדה גירשה, ומעתה הקב"ה מתאוה לשיחתה של רחל, לכך עיקרה, כמו שדרשנו בתחלת תולדות:

ותהר לאה ותלד בן. לסוף שבע שנים הראשונות נתן לבן את לאה ליעקב, ואחר ז' ימי המשתה נתן לו גם את רחל, בשנה הראשונה של אחר המשתה ילדה לאה את ראובן, בשניה למשתה נתעברה עם שמעון, וכשנתעברה בשמעון ותקנא רחל בה, ומוסרה בלהה ליעקב לאשה, ונתעברה גם בלהה בשנה השניה למשתה, ובאותו שנת ב' נולד שמעון ללאה, ודן לבלהה, שנת ג' ילדה לאה את לוי, ובלהה את נפתלי, שנת ד' ילדה לאה את יהודה, ותעמוד מלדת, כשעמדה מלדת נתנה את זלפה ליעקב לאשה ונתעברה, שנת ה' ילדה זלפה את גד, ונתעברה גם לאה עוד באותה שנת ה', וילדה את יששכר, שנת ו' ילדה לאה את זבולן, וזלפה את אשר בשנת ז' למשתה ילדה רחל את יוסף, ולאה את דינה, נמצאו י"א שבטים ודינה, שנולדו בז' שנים:

ותקרא שמו ראובן. א"ר יוסי בר חנינא ארבע מדות נאמרו בשמות, יש ששמותן נאין ומעשיהן כעורין, כגון ישמעאל שמו שומע ואינו שומע, עשו שמו עושה ואינו עושה, שמותיהן כעורין ומעשיהן נאים, כגון בני הגולה, בני בקבק, בני חקופה, בני (סרסור) [חרחור] (עזרא ב נא), ועלו ובנו בית המקדש. שמותיהן כעורין ומעשיהן כעורין, כגון י' מרגלים סתור בר סתור. שמותיהן נאין ומעשיהן נאין, כגון י"ב שבטים:

ראובן. ראו בן בין הבנים:

כי אמרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי. שעד עתה היה אומר לגרשני אלמלא שפקדני הבורא בבני זה:

ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי. שהייתי אמורה לשונא:

ויתן לי גם את זה. א"ר [יוסי] ב"ר חנינא מת"ל גם את זה, אלא כך אמרה ברוח הקודש עתיד זה להעמיד שונא, ומי מרפא מכתו, גם את זה העמיד מבן שאני מעמדת אחריו, זה פנחס הבא מלוי:

ותקרא (את) שמו שמעון. שומע בקול אביו שבשמים:

ותהר עוד ותלד בן ותאמר [עתה] הפעם. כלומר הפעם הזאת, וכן אתה דורש היום אתם יוצאים (שמות יג ד). היום אם בקולו תשמעו (תהלים צה ז), וכל דומיהן שיוצאין לבדין, ונדרשין כאילו סמוכין להן את השנה הזאת:

ילוה אישי אלי. לשון טיפול ותוספת, ודמיון לדבר, וילוו עליך וישרתוך (במדבר יח ב), ונלוה הגר (עלה) [עליהם] (ישעיה יד א), ועל כל הנלוים (על ה') [עליהם] (אסתר ט כז):

כי ילדתי לו שלשה בנים על כן קרא שמו לוי. ר' יודן אומר זה עתיד ללות הבנים לאביהם שבשמים, ומי קראו לוי, יעקב אבינו ברוח הקודש, שכולן את מוצא ותקרא, קראה, חוץ מלוי ובנימין:

ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה'. יודעת היתה לאה אמנו ברוח הקודש שיעקב עתיד לישא את ארבעתן ושיעמיד מהן י"ב שבטים, והיתה סבורה שיהיו ג' בנים לכל אחת, וכשילדה את יהודה אמרה זה הוסיף לי הקב"ה על חלקי והתחילה להודות דאמר ר' יוחנן משום רשב"י מיום שברא הקב"ה את עולמו לא בא אדם שנתן הודאה לפניו, עד שבאתה לאה ואמרה הפעם אודה את ה', וכדרך שהודית היא, כך הודו בניה, וכמפורש במדרש רבותינו:

על כן קראה שמו יהודה. כל מקום שנאמר על כן מרובה באוכלוסין:

ותעמוד מלדת. יש עמידה שהוא לשון הצבה ממש, כגון (הארץ) [המקום] אשר אתה עומד (עליה) [עליו] (שמות ג ה), ועמד פתח האוהל (שם לג ט), ויעמוד מאחריהם (שם יד יט), וכל דומיהן, ויש שהוא לשון שתיקה, כגון כי עמדו לא ענו עוד (איוב לב טו). (ובפתחו) [וכפתחו] עמדו כל העם (נחמיה ח ה), וכל דומיהן, ויש שהוא לשון מניעה, כגון זה ותעמד מלדת, והוא מדובר על אופן עכבה, כמו לא תוסיפון לעמוד (שמות ט כח), ואנכי עמדתי בהר (דברים י י), ואתה פה עמוד עמדי (שם ה כח), והעניין מודיע טעמו: