בראשית 9

ויברך אלהים את נח ואת בניו. במה ברכם, בפריה ורביה, שימלאו את הארץ, לפי שהעולם חרב מבני אדם, לכך הוצרכו לברכה זו:

"And I will remember my covenant." When there is a cloud over the land, I will remember my covenant that I sealed with you, and I will show you a the rainbow in the cloud, and you will know that I remember my covenant that a flood will not destroy all flesh."

ומוראכם. לפי שחטאו דור המבול, השליט עליהם את החיות, ולא שהיה נח ובניו צדיקים נתן מוראם על כל החיות, וכן אמרו אין חיה הורגת את האדם עד שידמה בעיניה כבהמה. ועל ז' מצות נצטווה נח ובניו ותולדותיו, על הדינים, ועל קללת השם, ועל ע"ז, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל אבר מן החי, שנאמר ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל (בראשית ב טז), ויצו אלו הדינים, שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' (בראשית יח יט), ה' היא ברכת השם, שנאמר ונוקב שם ה' מות יומת (ויקרא כד טז), אלהים זה ע"ז, שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ ג), האדם זו שפיכות דמים, שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט ו), לאמר זה גילוי עריות, שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו (ירמי' ג א), מכל עץ הגן זה גזל, שנאמר מכל אשר ישבע עליו לשקר (ויקרא ה עד), אכל תאכל זה אבר מן החי, וכן הוא אומר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (בראשית ט ד):

כל רמש אשר הוא חי וגו'. הותרה בשר תאוה לנח, לפי שהקריב קרבן, ועוד שהכל למיתה הם עומדים, אבל לאדם לא הותר, לפי שהכל לחיים הם עומדים, עד שחטא ונגזרה על כל בריה למות, ולמה לא הותר לאדם לאכול בשר, כדי שלא יהא חוטא נשכר:

אך בשר בנפשו דמו וגו'. זה אבר מן החי שנאסר לו:

ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. בזמן שתהרגו הנפש בסתר שלא ידע אדם בו כי אם הרוצח בלבד. ואעפ"כ שלא ידעו בו בית דין שיהרגו אתו אני אדרוש דמו של נהרג:

מיד כל חיה אדרשנו. שאם החיות יהרגו אותו, כגון שטרפו ארי או נחש ויהרגנו, אני אדרוש ואתבע דמו מן החיות:

מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. כיצד מזמין הקב"ה זה שהרג שוגג וזה שהרג במזיד לפונדק אחד, זה שהרג במזיג למטה מן הסולם, וזה שהרג בשוגג למעלה על ראש הסולם, נופל אותו של מעלה על של מטה וממית אותו של מטה, ומחייבין אותו לגלות, נמצא זה גולה וזה נהרג:

שופך דם האדם באדם. ולמה החמיר הקב"ה בהריגת אדם, מה שלא החמיר בהריגת הבהמה, לפי שבצלם אלהים ברא את האדם, וזה בא ומיעט את הדמות:

ואתם פרו ורבו. שלא יאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה שנהרוג את זה, ולכך נאמר ואתם פרו ורבו, בזכות שתהרגו את הרוצח אני מרבה אתכם בפריה ורביה:

ויאמר אלהים אל נח ואל בניו. מלמד ששוים היו נח ובניו בדברים וכמותו בדיבור, שגם עם בניו דבר הקב"ה:

וזכרתי את בריתי. שנעשה ענן על הארץ אזכור בריתי שכרתי עמכם, ואראה לכם הקשת בענן, ותדעו שאני זוכר הברית שלא יהא מבול לשחת כל בשר:

וחם הוא אבי כנען. אביו הפסול גרם לבנו שנפסל:

ויטע כרם. ומאין לו הכרם לנטוע, לפי שכשנכנס לתיבה הכנס לו זמורות של גפן:

איש האדמה. נעשה איש לאדמה:

וישת מן היין. יש אומרים באותו יום נטע, באותו יום שתה. (וששה עשר ווי"ן [שלשה עשר ווי"ן] נאמרו בזו הפרשה, ללמדך כמה קשה שתיית היין, כיון שבא נח ליטע כרם, בא שטן ואמר לו יהא חלקי בערם עמך, אמר לו נח כן, מה עשה השטן, הביא כבש אחד ושחטו והשקה מדמו, ואחר כך הביא ארי ושחטו והשקה מדמו, ואחר כך הביא קוף ושחטו והשקה מדמו, ואחר כך הביא חזיר ושחטו והקשה מדמו, רמז לו זה כאשר ישתה אדם כוס אחד, הוא דומה לכבש כאלם, שתה שתי כוסות, דומה לארי, ואומר אני מראה מה אעשה למחר עם פלוני ופלוני, שתה הרבה יין, התחיל מרקד כקוף, שתה הרבה יותר מדאי התחיל מקיא ומלכלך את בגדיו כחזיר שהוא מלוכלך:

וירא חם אבי כנען. כמו דכתיב וירא אותה שכם וגו' (בראשית לד ב). ויש אומרים סירסו:

ויקח שם ויפת. לפיכך זכה שם לטלית ויפת לשמלה, ולכך נדב ואביהוא לא נשרפו בגדיהם, וסנחרב שהיה מבני בניו של יפת, כשנכנס המלאך לשרפם לא שרף בגדיהם, שנאמר ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש (ישעי י טז), ואיך כבודו אלא בגדיו, שהם מכבדים אותו, ושמלה מגוללה בדמים (שם ט ד), גוג שהוא מבני עשו של יפת נותן לו קבורה בארץ ישראל, אבל מצרים שהוא מבני חם, נאמר בהם וחשופי שת ערות מצרים (שם כ ד), לפי שראה ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ והיה מלעיג על אביו:

בנו הקטן. בנו הפסול:

ויאמר ארור כנען. לדעת האומר שהוא קבל בעצמו, נח היה לו להעמיד בן רביעי שישמנו וזה מנעו ממנו לפי שסירסו, לפיכך קלל בנו הרביעי, ולמה לא קלל לחם שהוא עשה הרעה, לפי שברכו הקב"ה, שנאמר ויברך אלהים את נח ואת בניו (בראשית ט א):

ויאמר ברוך ה' אלהי שם. לפי שהיה יודע נח שעתידין לצאת ישראל משם והם עתידים לקבל התורה וליחד שמו של הקב"ה, שנאמר שמע ישראל וגו' (דברים ו ד):

יפת אלהים ליפת. יפת לו ארצו:

ד"א יפיותו של יפת, והוא לשון יוני, והוא ישכון באהלי שספר תורה מותרת לכתבה יוונית:

ד"א יפת אלהים ליפת. זה כורש שמלך על כל העולם, ולמה כך, לפי שהוא בנה ביתו של שם והוא בית המקדש, ללמדך שאין השכינה שורה אלא בחלקו של שם, ולפי שכורש שצוה לבנותו ר"ל בית המקדש ודריוש בנאו, לפיכך לא שרתה בו שכינה:

ד"א וישכון באהלי שם. שעשהו בהו, שנאמר ומלכי צדק מלך שלם וגו' (בראשי' יד יח):