במדבר 1

וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו'. למה סמך אהל מועד ליציאת מצרים לומר לך בזכות שהיו ישראל עתידים לעשות אהל מועד יצאו ממצרים, כמה דהוא אמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג יב). תעבדון זו עבודת אהל מועד:

על ההר הזה. זה מתן תורה, ולמה נאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שם כ ב). הא למדנו שבזכות אהל מועד ובזכות התורה יצאו ישראל ממצרים:

ד"א אנכי ה' אלהיך 'א' שהוא אחד בעולמו, 'נכ' שבחר הקב"ה את ישראל משבעים אומות, 'י' עשרת הדברות, לכך פתח באנכי:

במדבר סיני באהל מועד וגו'. לכך הוצרך הכתוב לומר באהל מועד בשנה השנית, כאדם שנכנס עם כלתו לחופה וכותב לה כתובה וחותם בה הזמן והמקום, כך עשה הקב"ה שעד עכשיו לא כתב להם לא כתובה ולא גט, אבל עכשיו כתב להם כתובה ולא כתב להם גט, והיינו דקא אמר הנביא איזה ספר כריתות אמכם (ישעי' נ א):

In the Sinai Desert, in the Tent of Meeting, etc.: That is why the verse needed to say, "in the Tent of Meeting in the second month." It is like a man who enters with his bride under the wedding canopy and writes her a ketubah, signing the time and the place to it. Likewise did the Holy One, blessed be He, do. As up until now, he wrote them neither a ketubah nor a divorce bill. But now he wrote them a ketubah, however he did not write them a divorce bill. That is what the prophet said (Isaiah 50:1), "Where is your mother's book of divorce?"

ד"א מה ראה משה והקדים פרשה זו לפרשת הפסח, שפרשה זו היתה באחד לחדש השני, והוא אייר, ופרשת פסח היה בחדש הראשון, שנאמר וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים (פסוק א), וכתיב בחדש הראשון לאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (במדבר ט א ב), והלא פרשת הפסח היה בניסן, והיה לו להקדים בפרשה זו קודם לאייר, ולמה עשה כן, לפי שבאותה פרשה נאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' (שם שם ו), ואותה שעה נאמר להם מצות פסח שני לטמאים, לכך לא רצה להתחיל הספר בפרשת טמאים, ומכאן למדנו שאין מוקדם ומאוחר בתורה, הני מילי בשני ענינים, כגון אלו ב' המעשים, אבל בחד ענינא אותו שהוא מוקדם הוא מוקדם, ואותו שנכתב מאוחר הוא מאוחר, שאם לא נאמר כן, אם כן כלל ופרט שאנו אומרים אין בכלל אלא מה שבפרט, והיינו יכולין לומר פרט וכלל הוא, ונאמר שנעשה כלל מוסיף על הפרט, וכן פרט וכלל מה שאנו אומרים נעשה כלל מוסיף על הפרט, ונאמר שכלל ופרט הוא ואין בכלל, [אלא] מה שבפרט, אלא מכאן אתה למד מאחר שאנו דורשין את התורה בכלל ורפט, ובפרט ובכלל, שבענין אחד יש מוקדם ומאוחר:

To Shimon, Shelumiel ben Tzurishaddai. Even though his descendant is Zimri, on whose account 24,000 died in a plague, G-d made peace with him and placed him next to Reuben, who had done repentance (a ba'al t'shuvah). Therefore it is said, "ben tzuri-shaddai," ("Shaddai is my rock")...

שאו את ראש וגו' לגלגלתם. למה נאמר לגלגלתם, ללמדך שנתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, כשם שנאמר בכי תשא, כי אומר בקע לגלגלת (שמות לח כו), ומנין זה לא היה אלא לעשות דגלים, אבל במנין כי תשא לא היה אלא לעשיית אדנים למשכן:

לראובן אליצור בן שדיאור. אעפ"י שעשה יעקב ליוסף בכור, אין בכור אלא ראובן, שנאמר ויהי ראובן בכור ישראל (בדבר כו ה), וכן הוא אמר (ואת הבכורה ליוסף ולו להתייחס לבכורה) [נתנה בכורתו לבני יוסף ולא להתייחס לבכורה וגו' והבכורה ליוסף] (דה"א ה א ב), ולפי שהיה ראובן בכור, לכך הכתוב מנאו תחלה, ותחלה מנה בני האמהות כתולדותם, ובני השפחות כתולדותם, ובהרבה מקומות נכתבים שמות השבטים בתורה, וכמו שמנה במקום אחד, לא מנאם כך במקום אחד, ולמה עשה כן, לפי שהם תקרתו של עלם, שנאמר וישראל מקוראי (ישעי' מח יב), התקרה הזאת אדם לוקח עביותו של קורה ומשימה כנגד דקותו של אחד, כדי שיסמוך, כי אם היו הדקים לצד והעבים לצד לא היה סומך, אלא נותן העבה בצד הדק, והדק בצד העבה, כך ערב השבטים קטן אצל גדול:

אליצור בן שדיאור. אלה שמות האנשים ניתנו להדרש, נקרא שם נשיא ראובן אליצור על שם ראובן אעפ"י שחטא, כמו שנאמר וילך ראובן וישכב וגו' (בראשית לה כב), לבסוף עשה תשובה ומחל לו הקב"ה על אותו עון, לכך נקרא אליצור, מה הצור הזה סובל כל הבית, כך סבל הקב"ה על עוונותיהם ומחל להם:

בן שדיאור. ממי למד ראובן לעשות תשובה מיהודה אחיו, בעת שצוה ולהשליך תמר כלתו לאור, כמו שנאמר ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף (שם לח כד), ואין שדי אלא השלכה, כדמתרגמינן ירה בים (שמות טו ד), שדי בימא. כששלחה תמר ליהודה הסימנים, ואמרה לו הכר נא למי וגו' (בראשית לח כה). מיד ויכר והודה ויאמר צדקה ממני וגו' (שם שם כו), כשראה ראובן כי הודה יהודה, אף הוא הודה על עונו, ומחל לו הקב"ה כמה דאת אמר יחי ראובן וגו' (דברים לג ו), וכתיב בתריה וזאת ליהודה (שם שם ז), כך אמר משה מי גרם לראובן שיודה, יהודה שנאמר וזאת ליהוה, וכשם שמחלת לראובן, כך תמחול ליהודה, כי לא ביקש כפרה מאביו מן הנדוי שקבל עליו, אם לא אביאנו אליך (בראשית מד לב), מכאן למדנו שלא למד ראובן להודות אלא מיהודה, ולכך נקרא נשיא שבטו אליצור בן שדיאור:

לשמעון שלמיאל בן צורישדי. שאעפ"י שיצא ממנו זמרי, שעל ידו מתו עשרים וארבעה אלף במגפה, עשה לו אל שלום, וסמכו אצל ראובן, שהיה בעל תשובה, ולכך נאמר בן צורי, וכשברך משה את השבטים, לא בירך לשמעון מפני מעשה זמרי, אבל תלה אותו בברכת יהודה, שנאמר שמע ה' קול יהודה (דברים לג ז), ועל שם שמע אמר שמעון, וכן מצינו שמנחלת יהודה נתנו לשמעון אחיו, [כמו שנאמר] עלה אתי בגורלי וגו' (שופטים א ג), לכך נקרא נשיא שבט שמעון שלומיאל בן צורי שדי:

ליהודה נחשון בן עמינדב. ולמה נקרא שמו נחשון, שירד לנחשול של ים תחלה בטרם שנבקע, ונו"ן מתחלף בלמ"ד, כמו שמצינו נשכות לשכות, נילוס נינוס:

בן עמינדב. לכך נעשה נדיבו של הקב"ה. לכך זכה יהודה למלכות, שנאמר בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו (תהלים קיד ב), מלמד שקדש שמו של הקב"ה על הים, לכך ישראל לממשלותיו (שם), נעשה מושל לישראל, ולכך נקרא נחשון בן עמינדב:

ליששכר נתנאל בן צוער. ולמה נקרא שמו נתנאל לפי שנתנו שבט יששכר לבם על התורה, שנתנה האל לישראל על יד משה, שנאמר ויתן אל משה וגו' (שמות לא יח), ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד (בראשית מט טו) ואומר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (דה"א יב ב):

בן צוער. שקבלו עליהם צער וטורח כל ישראל, שהיו שואלים להם ומשיבים לה, כמה דהוא אמר וכל אחיהם על פיהם (שם שם). ולכך נקרא נתנאל בן צוער:

לזבולן אליאב בן חלן. ולמה נקרא שמו אליאב, על שם הברכה [שבירכו] אביו, שנאמר זבולן לחוף ימים ישכון, ולכך נקרא שמו אליאב, על שם אלונים מבשן עשו משוטיך (יחזקאל כז ו), אבל על שם הספינה, שנאמר חלפו עם אניות אבה (איוב ט כו), ואומר עודנו באבו (שם ח יב):

בן חלן. נקרא על שם הברכה שבירכו משה רבינו ע"ה, שנאמר ושפוני טמוני חול (דברים לג יט):

לבני יוסף לאפרים. הקדים אפרים למנשה, [אבל בחלוקת הארץ הקדים מנשה לאפרים, שנא' בני יוסף למשפחותם מנשה ואפרים (במדבר כו כח), ולמה עשה כן, לפי שחצי שבט מנשה קבלו חלקם תחלה בטרם שנכנס לארץ לכך הקדים מנשה לאפרים:

אלישמע בן עמיהוד. נקרא שמון על שם מעשה יוסף הצדיק, אמר הקב"ה אלי שמע יוסף שצויתיו על הזנות, ולא שמע אל אדונתו, שהיתה מפתה אותו, כמה דהוא אמר ולא שמע אליה (בראשית לט י), אמר הקב"ה עמי היה שכבש את יצרו לעשות רצוני:

למנשה גמליאל בן פדהצור. ומה שכר גמלו האל, על שקידש שמו של הקב"ה, שפדאו צורו ונעשה מלך על כל מצרים:

לבנימין אבידן בן גדעוני. ולמה נקרא שמו אבידן, על שם בנימין, שבשעה שנולד מתה אמו מפני קושי לידתה, והיתה היא סבורה גם בנימין כמותה, לכך קראתהו בן אוני, כלומר שיהיה מתאונן והולך, כמו שנאמר לא אכלתי באוני (דברים כו יד), אבל אביו קראו בנימין, כלומר יגיע לאריכות ימים ולא ימות, ומניין שימין הוא כמו ימים, [דכתיב] ותעמוד לגורלך לקץ הימין (דניאל יב יג):

ד"א שהוא חזק ביד ימין, ולכך נקרא אבידן, שאביו דן בין דבר אמי לדבריו, ומה היה דינו בן גדעוני. שאמו קראתהו עוני הוא אוני, ואביו קראוהו בנימין, שהוא חזק שירבה גדודים, לכך נקרא אבידן בן גדעוני:

לדן אחיעזר בן עמישדי. לפי שדן אביו נעשה אח ליהודה במלכת המשכן, שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו' (שמות לה ל), ואמר (ואתו) אהליאב בן אחיסמך למטה דן (שם שם לד), ואין עזר אלא יהודה, שנאמר ועזר מצריו תהיה (דברים לג ז), וכן נאמר על דוד שהיה מלך כי הוא משבט שנקרא עזר, שנאמר שויתי עזר על גבור (תהלים פט כ), וכן יעקב אמר דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל (בראשית מט מז), כמיוחד שבשבטים, וזה היה יהודה ולכך נקרא בן עמי שדי, שדן עמו כיהודה, וכן את מוצא כשם שנקרא יהודה אריה, כך דן נקרא אריה, לכך נקרא נשיא שבטו אחיעזר בן עמישדי:

לאשר פגעיאל בן עכרן. לפי שאשר נתברך בבנות שהיו בנותיו נאות וראויות למלוכה, לכך נתנבאת אמו עליו, שנאמר כי אשרוני בנות, ולכך בירכו משה יהי רצוי אחיו וגו' (דברים לג כד), שאם היה לו קטטה עם אחד מן השבטים, היו נושאים השבטים מבנותיו ומרצים הכעס, שהיה להם עליו, ועל זה אמר וכימיך דבאך (שם שם כה) ומתרגמינן וכימי עולמיך תוקפך, ללמדך כי הזקנה של שבט אשר היה נאה וחזקה בנערה של שאר שבטים, והיו נשואות למלכים והיו מתפייסים להם, כדכתיב מאשר שמנה לחמו (בראשית מט כ), אין לחמו אלא אשה, שנאמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל, (בראשית לט ז), והיו בנותיו נשואות למלכים, ואם היה כעס למלכים עליהם, היו מתרצים בשביל בנותיהם, לכך נאמר פגעיאל בן עכרן שכל מי שהיה עכור שהוא חייב מיתה למלך, כמו שנאמר יעכרך ה' וגו' (יהושע ז כח), היתה בתו מבקשת עליו רחמים לפני המלך, ומוחל לו, ואין פגעיאל אלא לשון בקשה ותפלה, שנאמר ויפגע במקום (בראשית כא יא), ואומר אל תפגע בי (ירמיה ז טז), לכך נאמר פגעיאל בן עכרן:

לגד אליסף בן דעואל. על שם המזבח שבנו שלא היה דעתם למרוד במקום, אלא על שם עדות, שנאמר אל אלהים ה' וגו'] אם במרד ואם במעל (יהושע כב כב), לכ נקרא אליסף, לפי שקיימו דברי משה רבינו ע"ה שהלכו במלחמה עם אחיהם, ולא שבו עד התנחל בני ישראל, נתקיים בהם ברכת יהושע בנכסים רבים שובו (לאהליכם) [אל אהליכם] (שם שם ח) היא היתה המלחמה של המצריים שהיו לוחמים עם בניהם, ושמעו שהיו זועקים להקב"ה במלחמה, שהיו אומרים שמע ישראל ועזרום לגניהם והרגום, ולקחו כל ממונם על שקיימו דברי הקב"ה, ועזרו את אחיהם לכבוש את הארץ, ולכך נקרא אליסף בן דעואל:

לנפתי אחירא בן עיין. שהיתה ארצו שמנה לתבואה, כמו שנאמר ותרעינה באחו (בראשית מא ב), ואומר בין אחים יפריא (הושע יג טו), רע הוא לשון רצון, כדמתרגמינן רצון רעוא, זה היה שבט נפתלי, שהיתה ארצו מוציאה פירות כרצון בעליה, וכן משה רבינו ע"ה [אמר] נפתלי שבע רצון (דברים לג כג):

בן עינן. שהיו עננים משקים ארצו, וגם מעיינות מים רבים היו בארצו, ועל זה אמר ומלא ברכת ה' (שם שם), וכמו שנאמר מבורכת ה' ארצו (שם שם יג):

למה נאמר בגלגלתם בראובן ושמעון בכלל ופרט, מה שלא נאמר בשאר השבטים, לפי שראובן ושמען קינטרו את אביהם, לכך הם צריכים לכפרה פי שנים כשאר שבטים. ולמה למ"ד אחרונה של גלגלת של שבט שמעון משוכה שאינן מזויינות כשאר אותיות, משום מעשה זמרי. ולמה מנה השבטים כענין הזה, לפי שלא מנאם אלא לעושת דגלים וכשם שהיו חונים בדגלים, על אותו סדר מנה השבטים, למה היה גד עם שמעון וראובן, אמר הקב"ה ראובן בתשובה וגד בגבורה מגינים על שמעון, ולמה יששכר וזבולן אצל יהודה, לפי שיהודה מלך ולנגיד ממנו, ויששכר בעל תורה, וכתיב בי מלכים ימלוכו (משלי ח טו), לפיכך מלך אצל מלך וזבולן למה, לפי שהיה שותפו של יששכר, שהיה עוסק בפרקמטיא ונותן לתוך יו של יששכר, שאלמלא לא היה זבולן לא היה יששכר עוסק בתורה היה לזבולן חלק בתורתו של יששכר, לכך חנה אצל יששכר, ולכך ברכן משה שמח זבולן בצאתיך וגו' (דברים לג יח), ולמה מנשה ואפרים ביחד, לפי שאין עמלק נופל אלא בידם, לכך לא ערבן עם שאר שבטים, כוכן אתה מוצא יהושע שהיה מאפרים השריש תחלה ועקר תחלה עמלק, שנאמר מני אפרים שרשם בעמלק וגו' (שופטים ה יד), ושאול ומרדכי שהיו מבני בנימין פרעו מעמלק ומזרעו, ומנשה בימי יהושפט (ומבני) [ומהם מן בני] שמעון הלכו וגו' (ובני) [בני] ישעי בראשם (דה"א ד מב), והוא היה משבט מנשה, שנאמר ובני מנשה חבר וישעי, וכמה דהוא אמר לבני אפרים ובנימין ומנשה עוררה וגו' (תהלים פ ג). ולמה אשר אצל דן, לפי שבשבט דן היה פסל מיכה, ולא היה הפסל עמו ממש, אלא שעלה במחשבתו לעשותו משעה שיצאו ישראל ממצרים, ומחשבת ע"ז כמעשה, שנאמר למען תפוש את בית ישראל בלבם (יחזקאל יד ה), דאי אמרת [ע"ז] ממש, אפשר שכינה עמהם והפסל יהיה ביניהם, וע"ז חשוכה, שנאמר והיה במחשך מעשיהם (ישעי' כט טו). ואשר היה בעל שמן, שנאמר וטובל בשמן רגלו (דברים לג כג), ושמן משלו היו לוקחים למאור, לפיכך שמנו אצלו להאיר את חשכו, ולפי שנפתלי מלא ברכה היה, שנאמר ומלא ברכת ה' (שם שם), לפיכך היה דן בדגלו כדי שיתברך בשבילו. ולמה מנאם בפרט וכלל, לומר לך לא היה בהם חסרון ואל יתרון, כשם שאתה מוצא במנין הלוים, שפרטן יותר מכללן וכשם שאתה מוצא שנמנו כשירדו למצרים שכללן יותר על פרטן:

אך את מטה לוי. לא נמנו הלוים בכלל ישראל, למה שהם לגיון מלך, לכך מנאם לבד:

ד"א לפי שכל המנויים צפוי לפני הקב"ה שעתידים למות במדבר, ומשבט לוי לא מת אחד, לפיכך לא רצה הקב"ה שימנו הלוים עם ישראל:

וישעו בני ישראל. שהבדילו עצמם מן המשכן: