R. Hiya then began to discourse on the text: When thou hast eaten and art satisfed, then thou shalt bless the Lord thy God (Deut. 8, 10). Said he: ‘Should a man then bless the Lord only after he has filled his belly? Nay, even if one eats but a morsel and counts it as a meal, that is called eating to satisfaction; for it is written, “Thou openest Thine hand and satisfiest the wish (will) of every living thing” (Ps. 145, 16). It is not written: ‘“Thou satisfiest with a substantial meal”, but “the wish” or “the intention”; so it is not the quantity of food but the intention of the eater that “satisfies”; therefore it is necessary that at all times when we eat we should offer up our thanks in order that there may be joy above.’
R. Hezekiah spoke on the same words, saying: ‘From these words also it is possible to deduce the rules that an intoxicated person is allowed to say the grace after meals. With prayers it is otherwise, for prayers ascend very high to the realm where there is neither eating nor drinking, and therefore prayers are best said on an empty stomach.
But in that realm to which the benediction after meals enters, there is, as it were, both “eating and drinking”, and from it emanates nourishment for us below. Therefore it is necessary to exhibit before it satiety and joy in the expression of grace after meals.’
פָּתַח רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר, (דברים ח׳:י׳) וְאָכַלְתָּ וְשָבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ'. וְכִי עַד לָא אָכִיל בַּר נָשׁ לְשַׂבְעָא, וְיִתְמְלֵי כְּרִיסֵיהּ, לָא יְבָרֵךְ לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (ד"א ל"ג אי הכי) בְּמַאי נוֹקִים וְאָכַלְתָּ וְשָבָעְתָּ, וּבָתַר וּבֵרַכְתָּ. אֶלָּא אֲפִילּוּ לָא יֵיכוּל בַּר נָשׁ אֶלָּא כְּזַיִת, וּרְעוּתֵיהּ אִיהוּ עָלֵיהּ, וְיִשָׁוֵי לֵיהּ לְהַהוּא מֵיכְלָא עִקָרָא דְּמֵיכְלֵיהּ, שָׂבְעָא אִקְרֵי. דִּכְתִּיב, (תהילים קמ״ה:ט״ז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶיךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. לְכָל חַי אֲכִילָה לָא כְּתִיב, אֶלָּא רָצוֹן. הַהוּא רְעוּתָא דְּשַׁוֵּי עַל הַהוּא מֵיכְלָא, שָׂבְעָא אִקְרֵי, וַאֲפִילּוּ דְּלֵית קָמֵיהּ דְּבַר נָשׁ אֶלָּא הַהוּא זְעֵיר בִּכְזַיִת, וְלָא יַתִּיר הָא רְעוּתָא דְּשָׂבְעָא שַׁוֵּי עָלֵיהּ. וּבְגִין כַּךְ, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן, רָצוֹן כְּתִיב, וְלָא אֲכִילָה. וְעַל דָּא וּבֵרַכְתָּ וַדַּאי, וְאִתְחַיָיב בַּר נָשׁ לְבָרְכָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין לְמֵיהַב חֶדְוָה לְעֵילָּא.
R. Hiya then began to discourse on the text: When thou hast eaten and art satisfed, then thou shalt bless the Lord thy God (Deut. 8, 10). Said he: ‘Should a man then bless the Lord only after he has filled his belly? Nay, even if one eats but a morsel and counts it as a meal, that is called eating to satisfaction; for it is written, “Thou openest Thine hand and satisfiest the wish (will) of every living thing” (Ps. 145, 16). It is not written: ‘“Thou satisfiest with a substantial meal”, but “the wish” or “the intention”; so it is not the quantity of food but the intention of the eater that “satisfies”; therefore it is necessary that at all times when we eat we should offer up our thanks in order that there may be joy above.’
פָּתַח רַבִּי חִזְקִיָּה, בְּהַאי קְרָא אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, וְאָכַלְתָּ וְשבָעְתָּ. מֵהָכָא, דְּשִׁכּוֹר שָׁרֵי לֵיהּ לְבָרְכָא בִּרְכְתָא דִּמְזוֹנָא, (ויגש ר"ז ע"ב) מַה דְּלֵית הָכִי בִּצְלוֹתָא. דִּצְלוֹתָא לָאו הָכִי, דְּהָא צְלוֹתָא מָעַלְיָא בְּלָא אֲכִילָה אִיהִי, מַאי טַעֲמָא, בְּגִין דִּצְלוֹתָא סַלְּקָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא, אֲתָר דְּלֵית בֵּיהּ לָא אֲכִילָה וְלָא שְׁתִיָּה. וְעַל דָּא תָּנִינָן, עָלְמָא דְּאָתֵי לֵית בֵּיהּ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְכוּ'.
R. Hezekiah spoke on the same words, saying: ‘From these words also it is possible to deduce the rules that an intoxicated person is allowed to say the grace after meals. With prayers it is otherwise, for prayers ascend very high to the realm where there is neither eating nor drinking, and therefore prayers are best said on an empty stomach.
אֲבָל שְׁאַר דַּרְגִּין דִּלְתַתָּא אִית בְּבִרְכַּת מְזוֹנָא, אִשְׁתְּכַח גַּוְונָא אָחֳרָא וּמָעַלְיָא, הַהוּא בִּרְכְתָא דְּאִשְׁתְּכַח בְּשַׂבְעָא. בְּגִין דְּבִרְכַּת מְזוֹנָא, אִיהִי בַּאֲתָר דְּאִית בֵּיהּ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וּמִנֵּיהּ נָפַק מְזוֹנָא וְשַׂבְעָא לְתַתָּא, וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לְאַחֲזָאָה קָמֵיהּ שָׂבְעָא וְחֶדְוָה. (ובגין כך האי איהו אתר דאית ביה אכילה ושתיה ומניה נפיק מזונא לתתא ואצטריך לאחזאה קמיה שבעא וחדוה) בַּאֲתָר דִּצְלוֹתָא, לָאו הָכִי, דְּהָא סַלְּקָא יַתִּיר לְעֵילָּא לְעֵילָּא וְעַל דָּא, שִׁכּוֹר לָא יִצְלֵי צְלוֹתָא.
But in that realm to which the benediction after meals enters, there is, as it were, both “eating and drinking”, and from it emanates nourishment for us below. Therefore it is necessary to exhibit before it satiety and joy in the expression of grace after meals.’
בְּבִרְכַּת מְזוֹנָא, שִׁכּוֹר שָׁרֵי לֵיהּ לְבָרְכָא בִּרְכַּת מְזוֹנָא. מַשְׁמַע מֵהַאי קְרָא, דִּכְתִּיב וְאָכַלְתָּ וְשָבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ. וְאָכַלְתָּ: זוֹ אֲכִילָה. וְשָׂבָעְתָּ: זוֹ שְׁתִיָּה דְּהָא שָׂבְעָא, בְּחַמְרָא אִיהִי רַוֵּי. חַמְרָא שָׂבְעָא וַדַּאי, וְדָא אִיהוּ שִׁכּוֹר. דִּכְתִּיב וּבֵרַכְתָּ אֶת דַּיְיקָא, דְּמַשְׁמַע דְּבִרְכַּת מְזוֹנָא אִצְטְרִיךְ חֶדְוָה וְשַׂבְעָא. עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה. מַאי טוֹבָה. שָׂבְעָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיה מה) וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים בְּגִין כַּךְ אִצְטְרִיךְ חֶדְוָה וְשַׂבְעָא.