תָּא חֲזֵי, (ס"א זמנא חדא, הוה יתיב רבי שמעון ושאר חברייא, עאל קמיה רבי אלעזר בריה. אמהו ליה לרבי שמעון, מלתא רבתא בעינן למבעי קמך בעניינא דיעקב ועשו. איך לא בעא יעקב למיהב לעשו תבשיל דטלופחין עד דזבין ליה בכירותא דיליה, ועוד דאמר עשו ליצחק אבוהי, ויעקבני זה פעמים.
2
אמר לון, בהדין שעתא, אתון חייבים לקבלא מלקות. דהאמנתון לפתגמי דעשו ושקרתון לפתגמי דיעקב, דהא קרא אסהיד עליה, (בראשית כ״ה:כ״ז) ויעקב איש תם. ותו כתיב, (מיכה ז׳:כ׳) תתן אמת ליעקב. אלא, כך הוא ענייניה דיעקב עם עשו, בגין דעשו הוה סני לבכירותא בקדמיתא, והוה בעי מניה דיעקב דלסבה ליה אפילו בלא כסף. הדא הוא דכתיב, (בראשית כ״ה:ל״ד) ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה).
(חסר, ומצאנו בספרא אחרינא וז"ל ויאמר עשו אל יעקב (בראשית כח) הלעיטני נא מן האדם האדם הזה. אמאי כתיב תרי זמני האדום, אלא, בגין דכל מה דאית ביה אדום, כמה דאת אמר (בראשית כה) ויצא הראשון אדמוני. ותבשילו אדום דכתיב מן האדום האדום הזה, וארעא דיליה אדומה דכתיב (בראשית לב) ארצה שעיר שדה אדום, וגוברין דיליה אדומין דכתיב, (בראשית לו) הוא עשו אבי אדום. ומאן דזמין לאתפרעא מניה אדום דכתיב (שיר השירים ה) דודי צח ואדום, ולבושיה אדום דכתיב, (ישעיה סג) מדוע אדום ללבושך, וכתיב (ישעיה סג) מי זה בא מאדום).
R. Judah said: ‘Of a like manner were Jacob’s dealings with Laban, who was a magician, as it says: “I have observed the signs, and the Lord hath blessed me for thy sake” (Gen. 30, 27); and notwithstanding that Jacob is designated a “simple man”, this means only that he was so in his dealings with anyone who deserved to be treated gently; but where cunning and severity were necessary, he could use these also. For he was of a twofold character, and to him could be applied the words: “With the merciful thou dost show thyself merciful…. And with the crooked thou dost show thyself subtle” (Ps. 18, 26-27), just as required.’
תָּא חֲזֵי, (ס"א זמנא חדא, הוה יתיב רבי שמעון ושאר חברייא, עאל קמיה רבי אלעזר בריה. אמהו ליה לרבי שמעון, מלתא רבתא בעינן למבעי קמך בעניינא דיעקב ועשו. איך לא בעא יעקב למיהב לעשו תבשיל דטלופחין עד דזבין ליה בכירותא דיליה, ועוד דאמר עשו ליצחק אבוהי, ויעקבני זה פעמים.
אמר לון, בהדין שעתא, אתון חייבים לקבלא מלקות. דהאמנתון לפתגמי דעשו ושקרתון לפתגמי דיעקב, דהא קרא אסהיד עליה, (בראשית כ״ה:כ״ז) ויעקב איש תם. ותו כתיב, (מיכה ז׳:כ׳) תתן אמת ליעקב. אלא, כך הוא ענייניה דיעקב עם עשו, בגין דעשו הוה סני לבכירותא בקדמיתא, והוה בעי מניה דיעקב דלסבה ליה אפילו בלא כסף. הדא הוא דכתיב, (בראשית כ״ה:ל״ד) ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה).
(בראשית כ״ה:כ״ט) וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, וַיָּזֶד יַעֲקֹב, הָא אוּקְמוּהָ דְּהָא בְּגִין אֲבֵלוּתָא דְאַבְרָהָם הֲוָה, אֲבָל וַיָּזֶד יִצְחָק נָזִיד מִבָּעֵי לֵיהּ, אֶלָא וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד, דְּאִיהוּ הֲוָה יָדַע עִקָּרָא דִילֵיהּ, בְּהַהוּא סִטְרָא דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ, וּבְגִין כָּךְ עֲבַד תַּבְשִׁילִין סוּמְקִין. עֲדָשִׁים, תַּבְשִׁיל סוּמְקָא, דְּתַבְשִׁילָא דָא מִתְבַּר חֵילָא וְתוּקְפָא דְּדָמָא סוּמְקָא בָּגִין לְתַבָּרָא תּוּקְפֵיהּ וְחֵילֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ, עֲבַד לֵיהּ בְּחָכְמְתָא, כְּהַהוּא גַּוְונָא סוּמְקָא.
וְעַל הַהוּא תַּבְשִׁילָא אִזְדַּבַּן לֵיהּ לְעַבְדָא וְזַבִּין בְּכֵירוּתֵיהּ לְיַעֲקֹב. וּבְהַהִיא שַׁעְתָּא יָדַע יַעֲקֹב דִּבְגִין שָׂעִיר חַד דְּיִקְרְבוּן יִשְׂרָאֵל לְגַבֵּי דַרְגָּא דִּילֵיהּ, יִתְהַפַּךְ לְעַבְדָא לִבְנוֹי וְלָא יְקַטְרֵג לוֹן. וּבְכֹלָּא אֲזַל יַעֲקֹב לְגַבֵּיה דְעֵשָׂו בְּחָכְמָה, בְּגִין הַהוּא דַרְגָא חַכִּים דְּעֵשָׂו, וְלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה וְאִתְכַּפְיָא וְלָא אִסְתָּאַב (ביה) בֵּיתֵיהּ וְאִיהוּ יָגִין עֲלֵיהּ.
(חסר, ומצאנו בספרא אחרינא וז"ל ויאמר עשו אל יעקב (בראשית כח) הלעיטני נא מן האדם האדם הזה. אמאי כתיב תרי זמני האדום, אלא, בגין דכל מה דאית ביה אדום, כמה דאת אמר (בראשית כה) ויצא הראשון אדמוני. ותבשילו אדום דכתיב מן האדום האדום הזה, וארעא דיליה אדומה דכתיב (בראשית לב) ארצה שעיר שדה אדום, וגוברין דיליה אדומין דכתיב, (בראשית לו) הוא עשו אבי אדום. ומאן דזמין לאתפרעא מניה אדום דכתיב (שיר השירים ה) דודי צח ואדום, ולבושיה אדום דכתיב, (ישעיה סג) מדוע אדום ללבושך, וכתיב (ישעיה סג) מי זה בא מאדום).
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וְכֵן בְּלָבָן אִתְחֲזֵי הָכִי, בְּגִין דְּהָא אִיהוּ חֳרָשָׁא הֲוָה, כְּמָה דִכְתִיב (בראשית ל׳:כ״ז) נִחַשְׁתִּי וַיְבָרַכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ, וְאַף עַל גַּב דְּיַעֲקֹב אִקְרֵי גְּבַר שְׁלִים, בְּגִין כָּךְ הֲוָה שְׁלִים עִם מַאן דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְמֵיהַךְ עִמֵּיהּ בְּרַחֲמֵי הֲוָה אָזִיל, וְעִם מַאן דְּאִצְטְרִיךְ לְמֵיהַךְ עִמֵיהּ בְּדִינָא קַשְׁיָא וּבַעֲקִימוּ הֲוָה אָזִיל, בְּגִין דִּתְרֵי (קמ"ו ע"א) חוּלָקֵי הֲווּ בֵּיהּ, וְעֲלֵיהּ כְּתִיב, (תהילים י״ח:כ״ז) עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל. עִם חָסִיד בְּסִטְרָא דְּחֶסֶ"ד, וְעִם עִקֵּשׁ בְּסִטְרָא דְדִינָא קַשְׁיָא, כֹּלָּא כְּדְקָא יְאוּת.
R. Judah said: ‘Of a like manner were Jacob’s dealings with Laban, who was a magician, as it says: “I have observed the signs, and the Lord hath blessed me for thy sake” (Gen. 30, 27); and notwithstanding that Jacob is designated a “simple man”, this means only that he was so in his dealings with anyone who deserved to be treated gently; but where cunning and severity were necessary, he could use these also. For he was of a twofold character, and to him could be applied the words: “With the merciful thou dost show thyself merciful…. And with the crooked thou dost show thyself subtle” (Ps. 18, 26-27), just as required.’