במדבר 7

רִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאִיל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, אָמַר לֵיהּ, סִימָנָא לְזִוּוּגָא דְּיִחוּדָא מִנַּיִן. אָמַר לֵיהּ בְּרִי, אַף עַל גַּב דְּאוֹקִימְנָא מִלִּין לְכָל סְטָר וּסְטָר, וְאִתְבָּדָרוּ הָכָא מִלָּה וְהָכָא מִלָּה סִימָנָא דָּא נְקוֹט בִּידָךְ, וְהָכִי הוּא, כְּעֵין סָחֲרָא דְּמַדְבְּחָא, דִּתְנָן, וּבָא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, מִזְרָחִית צְפוֹנִית, צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. אָמַר לֵיהּ וְהָא לָא יָכִיל עַד דִּמְקַבָּל עָלֵיהּ בַּר נָשׁ עוֹל מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא בְּקַדְמִיתָא, וְיָהִיב עָלֵיהּ עוֹל דָּא, וְאַתְּ אַמְרַת דְּיֵיתֵי לְדָּרוֹם בְּקַדְמִיתָא.

R. Eleazar then asked his father, R. Simeon, for a mnemonic suggestive of this method of effecting unification. In reply his father mentioned the manner in which the priest goes round the altar, regarding which the Mishnah-Code says: “And [the priest] came to the south-eastern, then to the north-eastern, the north-western, and the south-western horn”.¹Mishnah Zebahim 5, 3. R. Eleazar then asked: ‘How could one come to the south before taking upon oneself the yoke of the Kingdom of Heaven?’

אָמַר לֵיהּ, כֹּלָּא הָא אֲמֵינָא לָךְ, דְּהָא וּבָא לוֹ לְקֶרֶן, אֲמֵינָא בְּקַדְמִיתָא, וְהָא יַדְעַתָא רָזָא דְּקֶרֶן, וְדָא הוּא עוֹל מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא. לְבָתַר דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, דְּתַמָּן הוּא אִילָנָא דְּחַיֵּי. וְדָא לְאִזְדַּוְּוגָא לֵיהּ בְּמִזְרָח דְּאִיהוּ אַבָּא עִלָּאָה. דְּהָא בֵּן מִסִּטְרָא דְּאַבָּא קָא אָתֵי. וּבְגִין כַּךְ, מִדָּרוֹם לְמִזְרָח, דְּתּוּקְפָּא דְּדָרוֹם בְּמִזְרָח הוּא, וּבָעֵי לְאִתְקַשְּׁרָא כַּחֲדָא, דָּרוֹם בְּמִזְרָח.

R. Simeon, in reply, said: ‘Just so. It says [literally] “and he came to the horn of south-east”, that is, first to the horn, symbolic of the yoke of the Kingdom of Heaven, and then to the south-east, symbolic of the Tree of Life….

וּמִזְרָח דְּאִתְקְשַׁר בְּצָּפוֹן, (כמה דאת אמר (תהילים י״ז:י״ד) וצפונך תמלא בטנם) בְּגִין דְּהַאי אַשְׁלִים וּמַלֵּי נַחֲלִין וּמַבּוּעִין, וְעַל דָּא מִזְרָחִית צְפוֹנִית, אִלֵּין אַבָּא וְאִמָא דְּלָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין, וְהָא אוֹקִימְנָא. וּמַה דְּאִתְּמַר צְפוֹנִית, דְּאִיהוּ טְמִירָא עִלָּאָה, וּמִסְטַר דִּילָהּ נָפִיק צָפוֹן, וְדִינִין מִסִּטְרָא דִּילָהּ מִתְעָרִין, אַף עַל גַּב דְּהִיא רַחֲמֵי וְחֵידוּ. וְהָא אוֹקִימְנָא. וְכַד אִיהִי נָפְקַת, צָפוֹן נָפְקַת בֵּיהּ, דְּאִיהוּ אִתְכְּלִיל וְאִתְקְשַׁר בַּדָרוֹם.

לְבָתַר צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, דְּהָא מִסִּטְרָא דְּאַבָּא נָפִיק בֵּן, וּמִסִּטְרָא דְּאִמָא נְפִיקַת בַּת. וּבְגִין כַּךְ צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, וְדָא הוּא קֶרֶן דְּקַדְמֵיתָא, (ס"ה ע"א) דְּהַשְׁתָּא אִתְקְשַׁר בַּצָּפוֹן סְתָם. לְבָתַר בָּעֵי לְקַשְּׁרָא לָהּ בַּדָרוֹם, דְּתַמָּן הוּא קִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא, וְגוּפָא בֵּיהּ אִשְׁתְּכַח, וְעַל דָּא מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית.

אִשְׁתְּכַח הַאי קֶרֶן ג' זִמְנִין, חַד לְקַבְּלָא לֵיהּ בַּר נָשׁ בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר הָכִי לְקַשְּׁרָא לָהּ בִּתְרֵי דְּרוֹעֵי, לְאִתְחַבְּרָא בְּגוּפָא, וּלְמֶהֱוִי כֹּלָּא חַד. וְדָא הוּא סִדּוּרָא דְּיִחוּדָא שְׁלִים. וְכָל סְטָר וּסְטָר בְּהַהוּא קִשּׁוּרָא דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ, וְלָא יַחְלִיף סִטְרָא בְּסִטְרָא אַחֲרָא דְּלָא אִיתְחֲזֵי לֵיהּ, בְּגִין דְּלָא יִתְעַנָשׁ. מַאן דְּעָבִיד יִחוּדָא דָּא כַּדְקָא חֲזֵי כְּמָה דַּאֲמֵינָא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּהָא יָדַע לְסַדְּרָא שְׁבָחָא דְּמָארֵיהּ, וְיִחוּדָא דְּמָארֵיהּ, וְלָא עוֹד אֶלָּא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשְׁתְּבַּח בֵּיהּ. עָלֵיהּ כְּתִיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.

And whoever accomplishes unification in the proper way as just indicated, happy is his portion in this world and in the world to come, and, moreover, in such a one the Holy One, blessed be He, glorifies Himself. Concerning such a one, Scripture says: “And he said unto me, Thou art my servant, Israel, in whom I will be glorified” (Isa. 49, 3).’