Observe that when God created man and invested him with high honour, He required of him to cleave to Him in order that he might be unique and single-hearted, cleaving to the One by the bond of single-minded faith wherewith all is linked together.
Afterwards they turned aside from the way of faith and abandoned the unique tree which is high above all trees and clung to the place which is ever changing from colour to colour, from good to bad and bad to good, and came down from on high and clung below to the ever changeable and abandoned the supreme and changeless One. Hence their hearts alternated between good and bad: sometimes- they deserved mercy and sometimes punishment, war.
The Supreme King, however, in compassion on the works of his hands, warned them saying, “From the tree of knowledge of good and evil ye shall not eat”. Man, however, did not listen, and followed his wife and was banished for ever, for woman can attain to this place but no further, and woman brought death on all.
But in days to come “the days of my people shall be as the days of the tree” (Isa. 65, 22)-like that tree of which we know. Of that time it is written, “He hath swallowed up death for ever, and the Lord God hath wiped away tears from all faces” (Ibid. 25, 8).’
(בראשית ג׳:ו׳) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְגוֹ'. תָּא חֲזֵי, דְּהָא בְּנֵי נָשָׁא לָא יַדְעִין, וְלָא מִסְתַּכְּלִין, וְלָא מַשְׁגִּיחִין, בְּשַׁעֲתָא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאָדָם, וְאוֹקִיר לֵיהּ בְּיָקִירוּ עִלָּאָה, בָּעָא מִנֵּיהּ לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח יְחִידָאי, וּבְלִבָּא יְחִידָאי, וּבַאֲתַר דִּדְבֵיקוּתָא יְחִידָאָה, דְּלָא יִשְׁתַּנֵי וְלָא יִתְהַפֵּךְ לְעָלְמִין, בְּהַהוּא קִשּׁוּרָא דִּמְהֵימְנוּתָא יְחִידָאָה, דְּכֹלָּא בֵּיהּ אִתְקְשַׁר. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן.
Observe that when God created man and invested him with high honour, He required of him to cleave to Him in order that he might be unique and single-hearted, cleaving to the One by the bond of single-minded faith wherewith all is linked together.
וּלְבָתַר סָאטוּ מֵאוֹרְחָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְשָׁבְקוּ אִילָנָא יְחִידָאָה עִלָּאָה מִכָּל אִילָנִין, וְאָתוּ לְאִתְדַּבְּקָא בַּאֲתַר דְּמִשְׁתַּנֵי וּמִתְהַפֵּךְ מִגַּוְונָא לְגַוְונָא, וּמִטָב לְבִישׁ, וּמִבִּישׁ לְטָב, וְנַחְתּוּ מֵעֵילָּא לְתַתָּא, וְאִתְדְּבָקוּ לְתַתָּא בְּשִׁנּוּיִין סַגִּיאִין, וְשָׁבְקוּ עִלָּאָה דְּכֹלָּא, דְּהוּא חַד, וְלָא אִשְׁתַּנֵּי לְעָלְמִין. הַדָּא הוּא דִּכְתִּיב, (קהלת ז׳:כ״ט) אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָה בִקְשׁוּ חִשְּׁבוֹנוֹת רַבִּים. וְהֵמָה בִקְשׁוּ חִשְּׁבוֹנוֹת רַבִּים וַדַּאי, כְּדֵין אִתְהַפָּךְ לִבַּיְיהוּ בְּהַהוּא סִטְרָא מַמָּשׁ, זִמְנִין לְטָב, זִמְנִין לְבִישׁ, זִמְנִין לְרַחֲמֵי, זִמְנִין לְדִינָא. כְּהַהוּא מִלָּה דְּאִתְדְּבָקוּ בָּהּ וַדַּאי. וְהֵמָה בִקְשׁוּ חִשְּׁבוֹנוֹת רַבִּים, וְאִתְדְּבָקוּ בְּהוּ.
Afterwards they turned aside from the way of faith and abandoned the unique tree which is high above all trees and clung to the place which is ever changing from colour to colour, from good to bad and bad to good, and came down from on high and clung below to the ever changeable and abandoned the supreme and changeless One. Hence their hearts alternated between good and bad: sometimes- they deserved mercy and sometimes punishment, war.
אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָדָם, שַׁבְקָת חַיֵּי, וְאִתְדַבְּקַת בְּמוֹתָא. חַיֵּי, דִּכְתִּיב וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, עֵץ דְּאִתְקְרֵי חַיִּים, דְּמַאן דְּאָחִיד בֵּיהּ, לָא טָעִים טַעֲמָא דְּמוֹתָא לְעָלְמִין. וְאִתְדַּבְּקַת בְּאִילָנָא אָחֳרָא, הָא וַדַּאי מוֹתָא הוּא לָקֳבְלָךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ה׳:ה׳) רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוְת וְגוֹ'. וּכְתִיב (קהלת ז׳:כ״ו) וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָוְת אֶת הָאִשָּׁה. וַדַּאי בַּאֲתַר דְּמוֹתָא אִתְדְּבַק, וְשָׁבַק אֲתַר דְּחַיֵּי, בְּגִין כָּךְ אִתְגְּזַר עָלֵיהּ וְעַל כָּל עָלְמָא מוֹתָא.
אִי הוּא חָטָא, כָּל עָלְמָא מַאי חָטְאוּ. אִי תֵּימָא דְּכָל בִּרְיָין אָתוּ וְאַכְלוּ מֵאִילָנָא דָּא, וְאִתְרְמֵי מִכֹּלָּא. לָאו הָכִי, אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאָדָם קָאִים עַל רַגְלוֹי, חָמוּ לֵיהּ בִּרְיָין כֻּלְּהוּ, וְדַחֲלוּ מִקַּמֵּיהּ, וַהֲווּ נַטְלִין בַּתְרֵיהּ, כְּעַבְדִּין קַמֵּי מַלְכָּא. וְהוּא אָמַר לוֹן, אֲנָא וְאַתּוּן, (תהילים צ״ה:ו׳) בּוֹאוּ נִשְׁתַּחֲוְה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יְיָ' עוֹשֵׂנוּ, וְכֻלְּהוּ אָתוּ בַּתְרֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָמוּ דְּאָדָם סָגִיד לְהַאי אֲתַר, וְאִתְדַּבָּק בֵּיהּ, כֻּלְּהוּ אִתְמְשָׁכוּ אֲבַתְרֵיהּ, וְגָרִים מוֹתָא לֵיהּ, וּלְכָל עָלְמָא.
כְּדֵין אִשְׁתַּנֵּי אָדָם לְכַמָּה גַּוְונִין, זִמְנִין לְטָב, זִמְנִין לְבִישׁ. זִמְנִין רוּגְזָא, זִמְנִין נַיְיחָא. זִמְנִין דִּינָא, וְזִמְנִין רַחֲמֵי. זִמְנִין חַיֵּי, זִמְנִין מוֹתָא. וְלָא קָאִים בְּקִיּוּמָא תָּדִיר בְּחַד מִנַּיְיהוּ. בְּגִין דְּהַהוּא אֲתַר גַּרְמָא לֵיהּ. וְעַל דָּא אִקְרֵי, לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, מִן סִטְרָא דָּא, לְסִטְרָא דָּא, מִן טַב לְבִישׁ, מִן רַחֲמֵי לְדִינָא, מִן שָׁלוֹם לְקְרָבָא, אִתְהַפִּיכַת הִיא לְכֹלָּא. וְאִקְרֵי טוֹב וָרָע, דִּכְתִּיב וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנוּ.
וּמַלְכָּא עִלָּאָה, רַחֲמָא עַל עוֹבָדֵי יְדוֹי, אוֹכַח לֵיהּ, וְאָמַר לֵיהּ וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹּאכַל מִמֶּנּוּ, וְהוּא לָא קַבִּיל מִנֵּיהּ, וְאִתְמְשַׁךְ בָּתַר אִתְּתֵיהּ, וְאִתְתָּרַךְ לְעָלְמִין. דְּהָא אִתְּתָא לַאֲתַר דָּא סַלְּקָא, וְלָא יַתִּיר. וְאִתְּתָא גָּרִים מוֹתָא לְכֹלָּא.
The Supreme King, however, in compassion on the works of his hands, warned them saying, “From the tree of knowledge of good and evil ye shall not eat”. Man, however, did not listen, and followed his wife and was banished for ever, for woman can attain to this place but no further, and woman brought death on all.
תָּא חֲזֵי, לְעָלְמָא דְּאָתֵי כְּתִיב, (ישעיהו ס״ה:כ״ב) כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי. כִימֵי הָעֵץ: הַהוּא עֵץ דְּאִשְׁתְּמוֹדַע. בֵּיהּ זִמְנָא כְּתִיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) בִּלַע הַמָּוְת לָנֶצַח וּמָחָה יְיָ' אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים. בָּרוּךְ יְיָ' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן יִמְלוֹךְ יְיָ' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.
But in days to come “the days of my people shall be as the days of the tree” (Isa. 65, 22)-like that tree of which we know. Of that time it is written, “He hath swallowed up death for ever, and the Lord God hath wiped away tears from all faces” (Ibid. 25, 8).’