חלק ג; ראש השנה, הזכרון האלוקי ומלכות ה'

לקראת ראש השנה תשנ"ו

בימים אלו, ימי סוף השנה ותחילתה, שבים אנו אל הנקודות העמוקות והתשתיתיות של חיינו. הפחד והרחמים, הדין והסליחה, החיים והמוות, הטוב והרע.

לעיסוק הקטן – הייתי אומר אפילו הקטנוני והעצבני – שכל כך התאזרח באווירת הימים האלו, אין זכר בתפילות ראש השנה. במקומו עולות השאלות הגדולות: העוול והצדק החברתי, מלכות ה', אחרית הימים, והציפייה לתיקון עולם במלכות ש-די; אך גם השאלות הקיומיות האישיות, החיים והמוות, משמעות ומטרה, ו"מה אנו ומה חיינו"?

עורו ישנים

גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר 'שובה ישראל עד ה' אלוקיך'.¹גמרא יומא, פו, א. המהר"ל בנתיב התשובה מסביר, "כי התשובה הוא שחוזר האדם אל התחלתו, והתחלת האדם מן תחת הכסא, כי משם הנשמה חצובה".²נתיב התשובה, פרק ב (נתיבות עולם, עמ' קנב, ב). לפי דברי חז"ל במדרשים ובקבלה, מוצא הנשמה הינו עולם הכסא, כסא הכבוד. התשובה הינה שיבת האדם להתחלתו, למקום שממנו בא. שיבה זו עצמה – מלמד המהר"ל – הינה השיבה אל השי"ת. מחזיק אחריו הראי"ה: "והתשובה הראשית... היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוקים".³אורות התשובה טו, י.

המשל שבאמצעותו נוהג אני להמחיש שיבה זו להתחלה, הוא של זוג שחי שנים רבות יחד, השנים חלפו חיש מהר, הילדים גדלו, והנה יושבים השניים באיזה אירוע, חתונת הזהב או הזדמנות אחרת, פותחים את אלבום התמונות, חייהם נפרשים לנגד עיניהם. כאן התמונות מיום חתונתם, "הנה כך התחלנו, היינו צעירים, יפים, אוהבים ומלאי תקוות וציפיות", וכאן הילד הראשון, וכו' וכו'. חוזרים הם להתחלה, לזכרון של הראשית, הזכרון צובט-הלב של "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך".⁴ירמיהו ב, ב. נזכרים הם באנשים שצילומיהם מופיעים בתמונות. הורים, קרובים, חברים. חלקם כבר אינו בחיים, אך גם על השאר הותיר הזמן את רישומיו.

ראש השנה הינו, ככינויו בתפילה, יום הזכרון – העבר העולה בזכרון האלוקי. "אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם, לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית... כי זכר כל היצור לפניך בא, מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר"⁵מתוך תפילת 'זכרונות' של ראש השנה. – אנו אומרים בתפילת הזכרונות.

וכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג, הלכה ד): "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב – רמז יש בו, כלומר עורו ישנים מתרדמתכם", ורז"ל אמרו: "שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר" – הכל אחד. כי "ה' צילך", כאשר האדם מתעורר משנתו וזוכר בהשם יתברך אז השם יתברך זוכר אותו, כאותו עניין שהוא זוכר בהשם יתברך איך הוא מלא כל הארץ כבודו והכל שלו וצריך לעובדו וכיוצא, כל חד לפום אתערותא דיליה, כך השם יתברך כנגדו, כדרך שאמרו: "אתם עשיתוני חטיבה [אחת בעולם] כו' אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם". מה שאין כן כשחס ושלום שוכח. הגם כי אין שכחה לפני כסא כבודו, הזכרון שלו הוא מצד השכחה, שזוכר כביכול שבזה הוא שוכח חס ושלום, מדה כנגד מדה. ולכן יהיב עיטא [נתן עצה] בשופר לעוררנו.⁶"רסיסי לילה" לר' צדוק הכהן מלובלין, אות ל"ה, (עמ' 64, אות א', בהוצאת הר ברכה). ועיין שם בהמשך – שאלת התכלית היא עצמה הזרז של המודעות. ושם בעמ' 67 – תכלית האדם לעורר את עצמו שוב ושוב.

תקיעת השופר לפי ר' צדוק היא ההיזכרות ההדדית של האדם והאלוקים. התעוררותו של האדם הופכת להיות הפקידה של אלוקים והשגחתו על האדם במשך השנה. רעיון זה ממשיך את תפיסת ההשגחה אצל הרמב"ם. השגחת הא-ל תלויה בעירנותו הרוחנית של האדם, ובמובן מסוים – היא היא: המודעות האנושית היא הזכירה האלוקית.

בחסידות מסבירים, שזכירה איננה מחשבה על העבר, אלא החייאתו מחדש, הבאתו לכלל מודעות ממשית. להיזכר במישהו, שונה מלחשוב על מישהו. אני נזכר עכשיו באדם שאני אוהב, אני זוכר אותו בממשותו, איפה הוא נמצא עכשיו, מה הוא עושה. לכן זכירה הינה סוג של התקשרות, ומשום כך היא מעוררת בנו ריגוש כה עמוק וכיסופים כה חזקים. "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו", אומר הנביא בשם ה'.⁷ירמיהו לא, יט.

אך זכירה היא גם שיפוט. ההשוואה בין ההתחלה להווה, בין הציפיות למימושן, מתבקשת וכופה עצמה עלינו בתקיפות. הפער הגדול בין ההתחלה, שבה אהבנו אחד את השני כל כך, לבין מה שבא אחר כך. אי שם במרוצת הזמן, בדאגות היום-יום, שכחנו את ההתחלה, את מה ששאפנו אליו, את מה שאנו באמת. התשובה כאמור הינה שיבה להתחלה, וזהו התפקיד הראשון של הימים האלו. בדיוק כמו שהרמב"ם כותב באופן כל כך נלבב:

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם... אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל... הביטו לנפשותיכם.⁸הלכות תשובה, פרק ג, הלכה ד.

זאת למעשה המשימה החשובה ביותר בחיי האדם: להתעורר בזמן, לא להיזכר כשכבר מאוחר מדי. בדרך כלל אנו חיים במצב של חוסר מודעות, של שינה. אנחנו עושים המון דברים, אבל שוכחים לשאול למה אנחנו בעצם עושים אותם, האם באמת אנחנו רוצים אותם והאמנם חיינו שלנו נראים כפי שאנו רוצים שייראו, כפי שהם צריכים להיראות. חוסר המודעות הזה מאופיין כשינה, והמשימה החשובה היא, כאמור, לא לגלוש לשינה זו – להתעורר בזמן, כשעוד אפשר לשנות משהו. לפי הרמב"ם תקיעת שופר היא קריאה, אות אזהרה, תוכחה, שלט עצור. היא דומה לאזעקת צופר: הנה יום הדין הולך ובא, ואיפה היית בן אדם?

אני נזכר בחוויה שעברה עלי לא מזמן. אדם שהכרתי הלך לעולמו. בימיו האחרונים הוא ידע שזהו סוף הזמן שלו, והיה נוהג לשבת מול החלון ולבהות למרחקים. מה היה עושה באותן שעות? הוא פשוט נזכר: איך היה כשהיה ילד; שנות נעוריו; האנשים שחיו סביבו, שכבר מזמן הלכו לעולמם. חייו הלכו ונפרשו לפניו, והוא היה יושב וסוגר חשבונות. היו זכרונות שעוררו בו שמחה, אך אחרים עוררו בו צער עמוק וחרטה נוקבת. לו יכול היה לחיות שוב, היה עושה את הדברים אחרת. עתה אין לו אלא צערו וחרטתו – ואין לזלזל בהם.

בעקבות אחת התורות של ר' נחמן⁹ראה לקוטי מוהר"ן ח, ג-ד; שם, קנה. אני אומר, שכשמוטלת על האדם החלטה חשובה, ואולי גם לא חשובה, עליו להתאמץ ולדמיין לעצמו מה יחשוב עליה אחרי שנים רבות, כשכבר ייצא לפנסיה, כשהמעשים יהפכו לאפר זכרונות. ישנם מעשים שתמיד יחממו את לבנו, לעולם נאמר לעצמנו עליהם: "היה כדאי". מעשים אחרים, שהיום נראים כל כך חשובים והרי גורל, יתגמדו במרוצת השנים, וייראו טפלים ולא חשובים בכלל. זאת היכולת להסתכל על הזמן מפרספקטיבה של נצח, ור' נחמן מכנה אותה "אריכות אפיים", הבחינה של "אריך-אנפין" בקבלה.

זכירה ומודעות מחייבים מאבק מתמיד. בלי מאבק זה נירדם ונשכח את עצמנו. ישנם אנשים שחיו עשרות שנים בלי לשים לב לכך שהם קיימים, שיש מישהו שמסתובב כאן בעולם. הרעיון הזה, שהינו פגישה חריפה עם עצמך, לא עלה כלל בדעתם. לפי החסידות, קול השופר שייך לעולם של הקול, הקודם לעולם הדיבור, עולמן של המילים.¹⁰ראה בעש"ט על התורה, כי-תשא, יח; וכן "מגיד דבריו ליעקב", קצב. הוא מגיח מתשתית ראשונית, עומד הוא על גבול האנושי. גניחה או יללה, "גנוחי גניח או ילולי יליל" כדברי הגמרא.¹¹גמרא ראש השנה לד, א. תשתית קמאית זו מעוררת חרדה ואימה, אלו הם אמצעים מובהקים להתעוררות המודעות.

בספרי ח"ן מבואר שהדין של ראש השנה הוא מבחינתו של יצחק, מסיטרא דיצחק – "פחד יצחק", ספירת הגבורה. "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור".¹²ויקרא כו, מב. "למה נאמר ביעקב ובאברהם זכירה וביצחק לא נאמר? ...ורבנן אמרי: רואה אפרו של יצחק כאילו צבור על גבי המזבח".¹³ויקרא רבה, לו, ה. הראייה מתרחשת בהווה, אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח, ולכן הוא נראה, "בהר ה' ייראה".¹⁴בראשית, כב, יד. הוא איננו אירוע שאירע בעבר, אלא נחקק לעד בהווה האלוקי, וזאת הזכירה שהיא בבחינת ראייה. וכבר דרשו שראייה היא יראה.

In the books of Hidden Wisdom, it is explained that the judgement of Rosh Hashanah is from the aspect of Isaac, the side of Isaac - the "Dread of Isaac," the emanation of Gevurah (Might). "I will remember My covenant with Jacob and also My covenant with Isaac and also My covenant with Abraham I will remember."¹²Leviticus 26:42."Why is memory mentioned with Jacob and with Abraham, but not mentioned with Isaac? ... and the Rabbis say, 'I see Isaac's ashes as if they were gathered on top of the altar.'"¹³Vayikra Rabbah 36:5.Sight happens in the present, Isaac's ashes are gathered on top of the altar. Hence he is seen; "on the mountain of the Lord, it will be seen."¹⁴Genesis 22:14It is not an event that happened in the past, but rather inscribed forever into the Divine present. So this is a memory that is in the aspect of sight. And they have already expounded that sight is fear.

מלכות ה' וזמניות האדם

"ה' מֶלֶך, ה' מָלָך, ה' ימלוך לעולם ועד".¹⁵מתוך התפילה.
והנה גדר ובחי' שם עולם נופל על בחי' מקום ובחי' זמן דווקא. בחי' מקום הוא מזרח ומערב, צפון דרום, מעלה ומטה. בחי' זמן: עבר הווה ועתיד. והנה כל בחי' אלו אין להן שייכות במדות הקדושות העליונות כי אם במדת מלכותו יתברך לבדה שייך לומר שהוא יתברך מלך למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, וכן לד' סטרין. וכן בבחי' זמן: ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך. ונמצא שחיות המקום, וכן חיות הזמן, והתהוותם מאין ליש, וקיומם כל זמן קיומם, הוא ממדת מלכותו יתברך ושם אדנות ב"ה.¹⁶תניא, שער היחוד והאמונה, פרק ז.

מלכות ה' מתגלית בבחינת הזמן יותר מאשר בבחינת המקום. סופיותו של אדם מתגלית בזמן הווה שהוא הזמן הממשי של האדם.¹⁷ההווה מכונה בקבלה "עת", כינוי המזוהה עם מידת המלכות, שורש האנושיות, "ועל הכסא דמות כמראה אדם". עיין פרדס רמונים להרמ"ק, שער ערכי הכינויים, פרק טז, ערך "עת". הכל זורם, וגם אנחנו. אך "ההווה – כהרף עין", אומר הפתגם. זרימתו משקפת את הארעיות של קיומינו. שום דבר בו איננו קבוע, הוא תמיד נע, חומק, אף פעם לא מושלם, תמיד נגמר, משתנה וסופי. איננו יכולים להגיע למצב של מְלֵאוּת שלמה וקבועה, והדבר הוא תוצאה של זמניותו של הזמן. אינך יכול לטבול באותו נהר פעמיים, אמרו הקדמונים. לכן אי אפשר לדבר על נהר – אך באותה מידה על עצמך – כמשהו קבוע.

זהו פגם אונטולוגי המכונן את האדם כישות פגומה ובלתי מושלמת. בזמניותו מתגלית יותר מכל סופיותו ונבראותו – מצד אחד, אך מאידך חושפת הזמניות את הנצח האלוקי האינסופי. העמידה מול האלוקים היא עמידת היצור הרגעי מול הנצח. בעמידה זו עצמה משתקפים חדלונו מחד, והנשגבות האלוקית מאידך. הזכרון האנושי הינו החייאת העבר והנכחתו בהווה, ובכך מתעצמת חילופיותו כמה שהיה ושוב לא יהיה. הזכרון האלוקי הוא העבר כנצח, כקיים בנצח האלוקי לעד ולתמיד, כעבר נחרץ וגורלי, כהשלמה ושלווה, אך מכאן גם נוראותו.

עמידה זו, כאמור לעיל, היא לכשעצמה שפיטה, "המלך המשפט". המשפט הוא השתקפות של הסופי באינסופי. מנקודת מבט כזו מקבל הסופי את משמעותו הנחרצת. זהו השיפוט.

ניזכר שוב באותן תמונות ובזוג הצופה בהן. האופן שבו הם חווים את חתונתם עתה, אחרי שנים מרובות, שונה לחלוטין מהאופן שבו חוו את החתונה עצמה, כזמן הווה. החייאת העבר איננה חווייתו כפי שהיה, שהרי לזמן שעבר בינתיים יש משקל רב. החתונה כעת, בתמונות הזכרון של העבר, שונה מזו שהיתה בזמן הווה, הזורם והארעי. נצבעת היא בצבעים שונים לגמרי. זהו אופיו של זמן עבר ותכונתו של הזכרון. בגורליות זו של מעשינו יש דין חזק ואימה רבה, ובה מתגלית – כאמור – מלכות ה'.

ההמלכה כיצירת זמן¹⁸קטע זה לקוח מתוך דרשה לראש השנה תשנ"ט.

פן אחר העולה מזיהוי המלכות עם הזמן, הוא שבהמלכת ה' אנו יוצרים את הזמן, "ישראל מקדשינהו לזמנים".^הבכמה מקומות בחסידות מבואר כי תפקידם של ישראל הוא לקדש את המקום ואת הזמן ע"י תורה ומצוות ולהמשיך עליהם את המציאות האלוקית העליונה, שלמעלה מגדר מקום וזמן (ראה מאמרי אדה"ז, נביאים, עמ' קטו-קיט). זוהי הכוונה של "ייחוד קוב"ה (תפארת, עצם ההוויה) ושכינתיה (מלכות, עולם, זמן ומקום)" שנאמרת לפני עשיית מצוות אצל חסידים. בעיקר בולט הדבר בראש השנה, שבו עיקר קידוש החודש כידוע, היום שבו החודש הוא גם ראשית שנה וגם חג. וכך מעשה קידוש החודש, כפי שמופיע במסכת ראש השנה, מבטא את כוחם של ישראל לקבוע את לוח השנה ואת הזמן, ואפילו את הזמן האלוקי עצמו: "'אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם' - בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו" (משנה ראש השנה, ב, ט).
משמעות הדבר היא שהזמן האלוקי, שהוא מידת המלכות, נקבע ע"י כנסת ישראל עצמה. הקב"ה הטיל עלינו את התפקיד לקבוע ולקדש את הזמן, במובן של להמשיך את המציאות האלוקית הקדושה אל תוכו ולעשות אותו חגיגי ומשמעותי. קידושו של הזמן הוא פן חשוב של קידוש העולם בכלל. (א.צ.)
שפינוזה כפר באפשרות זו של איחוד הזמן עם 'העצם', המזוהה אצלו עם הנצח. לדידו, השגת העצם פירושה התובנה שהמציאות נמצאת; היא לא נמצאת מעבר לעצמה, ביחס למשהו אחר, אלא היא טאוטולוגית, מציאות הכרחית, אני יודע אותה מתוך אחדות שאני – היא. לא כן הזמן בתפיסתו של שפינוזה: הזמן הוא מציאות שלא נמצאת, הוא קיים ביחס לעברו או לעתידו אבל אין לו לכשעצמו מציאות. "ההווה – אין", כדברי המשורר.
כבר לימדו הראשונים, שכל דבר נברא הוא "אפשרי המציאות" בלבד. זאת הגדרה מושגית ואונטולוגית כאחד. הדבר נמצא, אך הוא יכול שלא להימצא, אלמלא כן לא היה נמצא. יכולתו שלא להימצא נעוצה בעובדה שהוא עלול להעלם, ואז הוא כבר לא כאן. לכן הוא נמצא – בלשון הקבלה – בחלל, בחינת מלכות דאינסוף, שהיא הנקודה, החלל הפנוי. החלל הוא המקום של הדבר, הוא קיומו כהעדר, ולכן הוא התנאי להופעתו, שהרי מציאות הדבר כרוכה באפשרות העדרו. פירושו של דבר, שאנו תמיד בתוך משהו. זהו מקור החלל והמקום, אך גם הזמן, משום שכדי שדבר 'לא יהיה' עלי לתאר לעצמי את אפשרות אי-הימצאו ממומשת בזמן העוקב, "עכשיו הוא נמצא, ותכף הוא לא יהיה". ופירושו של דבר שמציאותו של הדבר (הנברא) איננה בעצמו – הוא קיים במה שאינו. ההעדר, כפי שלימד אריסטו, הינו חלק מהגדרת החומר. ממהותו של החומר שהוא "הווה ונפסד" תמיד. מהלך ההוויה וההפסד, השינוי, ההימצאות ואי-ההימצאות, הם יוצרים את הזמן.
ספירת המלכות היא מקור השניות, והיא גורמת לכך שמציאות הדבר איננה בעצמו. לכן היא מקור הזמן והמקום, ואף הסיבתיות – שהרי כל המבנה הזה אפשרי רק אם ישנה זיקה בין קיומו של הדבר כאן לבין העדרו אח"כ, היינו שישנה סיבה לכך שכרגע הוא ישנו ואח"כ הוא איננו. אלמלא כן לא היתה מתממשת הפונקציה של קיום הדבר בהעדרו. מכאן שישנו ניגוד בין העצם – שהוא הנצח, לבין הזמן – שהוא העדרו של הנצח. בעליית המציאות לשורשה נעלם לפיכך הזמן, לדעה זו.
אך לדעת הגרי"ד סולובייצ'יק ("איש ההלכה", בתוך: בסוד היחיד והיחד, עמ' 166-7), הנצח ממומש דווקא בזמן. הזמן הוא הנצח דווקא בזמניותו, זה איננו זמן שקיומו מחוץ לעצמו והוא מנסה להתגבר על עצמו, אלא זמן המקבל את עצמו כזמני וכסופי, ודווקא בהיותו סופי הוא מקבל את נצחיותו. זהו הזכרון המחזיר את מה שהיה להווה.
העבר – לפי הגרי"ד – מקבל את משמעותו מהעתיד, ולא עוד אלא שהעתיד הוא זה שקובע את הזיקה שבין העבר לבין העתיד, הוא למעשה יוצר את החוקיות. הדבר אפשרי רק מתוך תודעת זמן של נצח שפירושה עבר שאיננו נעלם אלא קיים ומתגלגל לעתיד. עבר כזה, המתקיים בעתיד, עשוי גם להיות מעוצב באמצעות העתיד. זוהי למעשה התשובה (ראה "על התשובה", עמ' 164) – היכולת שלי לשנות את עברי. העתיד חופשי, וככזה הוא פתוח בחֵרותו לשנות אף את העבר. ההמלכה "מגביהה את השמים" (כלשון הקוצקר), היא תוחבת את הרוממות האלוקית להוויה עצמה, נוסכת בה נופך של קדושה טרנסצנדנטית. בכך היא הופכת את המציאות למציאות חגיגית, בוהקת ורוויית קדושה. אך בכך היא יוצרת גם את הזמן. הזמן הרגיל הוא חסר משמעות לכשעצמו, הוא "הווה – אַיִן", כל עניינו בכך שהוא אמצעי למה שאחריו. זהו חטא הארץ שטעם העץ איננו כטעם הפרי.¹⁹ראה בנספח הרחבה בנושא. בקבלת עול מלכות שמים, שפירושה נכונות לקבל את המציאות, את הבריאה, לקבל את עצמי ואת גורלי כגזירה אלוקית, ישנה חזרה לאחדות המביאה למנוחה, לזמן שתכליתו בעצמו. ההווה מקבל אז ממשות עצמית. הייחוד האלוקי מתגלה בעולם כגזירה, והגזירה מתהפכת עם חזרתה לאחדות, לתענוג.

זמניותי איננה דבר שעלי להתגבר עליו, אלא לקבל אותו. בכך שאקבל את הזמניות שלי אתן לה ממשות, אתגבר על הזמניות הרעה הבורחת מעצמה, ואזכה בזמניות הטובה של המנוחה הטובה, "על מי מנוחות ינהלני, נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו".²⁰תהלים כג, ב. קבלת הזמניות הינה קבלת מלכות ה'.