Sefer Yesodei HaTorah · Sefer Yesodei HaTorah, Chapter 20
1
וכל כך היתה החמלה חביבה וגדולה אצל נותן התורה יתברך, עד כי מיד אחר מתן תורה בבואו ללמד את העם המשפטים אשר יתנהגו על פיהם, במה פתח? כי תקנה עבד עברי – הכל יודעים מה היה מעמד העבדים בימי קדם, שהי' אחוזת קוניהם הם וזרעם כשור וכחמור, והיה האדון רשאי להכות ולהרוג את עבדיו ואין מחריד. והתורה בתחלת משפטיה קראה דרור לעבד עברי לבלתי יעבוד יותר משש שנים, ואפילו העבד הכנעני אסרה להרגו או להכותו מכת אכזרי. וצותה שאם יכהו אדוניו ומת תחת ידו, נקום ינקם, ואם ישחית עינו או יפיל שנו לחפשי ישלחנו. גם צותה שינפש העבד בשבתות ובחגים. גם על שבויות חרב חמלה התורה וצותה להניח להן ירח ימים לבכות כרצונן את אביהן ואת אמן, ואסרה מכירתן אחרי השכיבה עמהן.
And so beloved and great was compassion to the Giver of the Torah, blessed be He that immediately after the giving of the Torah, when He came to teach the people the judgments whereby they were to conduct themselves, with what did He open? (Shemoth 21:2) "When you acquire a Hebrew slave, etc." All know of the status of slaves in those times. They were the property of their owners, they and their children, like oxen or asses, and the master was permitted to beat or kill his slaves without fear (of reprisal). Yet the Torah in the beginning of (the pronouncement of) its judgments, called out liberty for the Hebrew slave, that he not labor for more than six years. And it was forbidden to kill even a Canaanite slave or to strike him cruelly. And it commanded that if his master beat him and he died under his hand, vengeance was to be taken. And if he maimed his eye or knocked his tooth out, he was to be set free. And it commanded, too, that his slave rest on Sabbaths and Festivals. The Torah was compassionate even to female captives of war, commanding that they be allowed a month of days to bewail at will their fathers and mothers; and it was forbidden to sell them after cohabiting with them.
וכל כך היתה החמלה חביבה וגדולה אצל נותן התורה יתברך, עד כי מיד אחר מתן תורה בבואו ללמד את העם המשפטים אשר יתנהגו על פיהם, במה פתח? כי תקנה עבד עברי – הכל יודעים מה היה מעמד העבדים בימי קדם, שהי' אחוזת קוניהם הם וזרעם כשור וכחמור, והיה האדון רשאי להכות ולהרוג את עבדיו ואין מחריד. והתורה בתחלת משפטיה קראה דרור לעבד עברי לבלתי יעבוד יותר משש שנים, ואפילו העבד הכנעני אסרה להרגו או להכותו מכת אכזרי. וצותה שאם יכהו אדוניו ומת תחת ידו, נקום ינקם, ואם ישחית עינו או יפיל שנו לחפשי ישלחנו. גם צותה שינפש העבד בשבתות ובחגים. גם על שבויות חרב חמלה התורה וצותה להניח להן ירח ימים לבכות כרצונן את אביהן ואת אמן, ואסרה מכירתן אחרי השכיבה עמהן.
And so beloved and great was compassion to the Giver of the Torah, blessed be He that immediately after the giving of the Torah, when He came to teach the people the judgments whereby they were to conduct themselves, with what did He open? (Shemoth 21:2) "When you acquire a Hebrew slave, etc." All know of the status of slaves in those times. They were the property of their owners, they and their children, like oxen or asses, and the master was permitted to beat or kill his slaves without fear (of reprisal). Yet the Torah in the beginning of (the pronouncement of) its judgments, called out liberty for the Hebrew slave, that he not labor for more than six years. And it was forbidden to kill even a Canaanite slave or to strike him cruelly. And it commanded that if his master beat him and he died under his hand, vengeance was to be taken. And if he maimed his eye or knocked his tooth out, he was to be set free. And it commanded, too, that his slave rest on Sabbaths and Festivals. The Torah was compassionate even to female captives of war, commanding that they be allowed a month of days to bewail at will their fathers and mothers; and it was forbidden to sell them after cohabiting with them.