למה שהיתה התורה האלהית הנהגה והישרה מה למין האדם מושפעת מהשם יתברך, הנה היא תורה בהכרח על קשר ודבוק בין האלוה יתברך שהוא המצוה ובין האדם שהוא המצווה, ובעבור זה הוא מבואר כי מן הצד הזה בשמיעת איזה צווי מפי השם יורה בהכרח על מציאות הנבואה ותורה מן השמים ומציאות השם המצוה בדת והמשגיח, וכל שכן בשמיעת אנכי ולא יהיה לך שהם יורו בעצם על ג׳ העקרים הללו כמו שבארנו, אבל עם כל זה רצה השם יתברך להשמיע לישראל מפיו את עשרת הדברים, כדי שיורו על הדברים הכוללים שיחוייב האדם בהם מצד הקשר הזה אשר בין השם יתברך ובינו, וזה אם מצד האדון המצוה ואם מצד העבד המצווה, ולזה באו בשני לוחות נבדלות להורות על ששני אלו הענינים נבדלים זה מזה, ובאו החמשה מהם שהם כנגד השם שהוא האדון בלוח אחת, והחמשה שהם כנגד האדם שהוא העבד בלוח אחר, להורות ששניהם הכרחיים בהגעת השלמות האנושי.
Inasmuch as the divine law is a rule and a guide for the human race, emanating from God, it necessarily points to a bond and a union between God, who is the author of the commands, and man, who is the subject of them. Hence it is clear from this aspect that hearing a command from God necessarily proves that there is such a thing as prophetic inspiration, divine revelation, and that there is a God who is the author of the law and who exercises providence. This is especially true when one hears the first two commandments of the decalogue, for they denote essentially these three dogmas, as we explained before. Nevertheless God desired to let Israel hear from His mouth the ten commandments so as to indicate all those duties which a man becomes liable to by reason of this bond between God and him, both from the point of view of the master who is the author of the command, and from the point of view of the servant, who is the subject. For this reason they were expressed in two separate tables, to indicate that these two aspects are different from each other. Those five which have reference to God, the Master, are in one table, while the five which concern specially man, who is the servant, are in the other table, to show that both are necessary for the attainment of human perfection.
2
והיו אלה העשרה הם כללים כוללים השני מינים מן המצות על זה הדרך, כי בלוח האחד היו החמשה דברות הראשונות שאדם מחוייב בעשיתן מצד קבלת אלהותו יתברך בזה הדרך, כי כמו מלך אחד שבנה מדינה והלך ולקח עבדים והוציאם לחרות והושיבם בתוכה, ואחר כך בא אליה לדבר עמהם כדי שיקבלו עליהם את עול מלכותו, כי מה שראוי שיודיעם תחלה הוא שהוא האדון אשר השגיח עליהם והוציאם לחרות מבית עבדים, וזהו דבור אנכי ה׳ אלהיך וגו׳, כלומר ראוי לכם שתקבלו עליכם את עול מלכותי כי אני הוא שהוצאתי אתכם לחרות. ואחר כן יצוה אותם שלא יתנו הממשלה לזולתו, וזהו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. וכן יצוה אותם שלא ימרדו להקים עליהם מלך אחר, וזהו לא תעשה לך פסל וכל תמונה. ואחר זה ראוי שיצוה אותם שינהגו בו מנהג כבוד ושלא ינהגו בו מנהג בזיון כמו להשבע בשמו לשקר, וזהו לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא, ואחר זה ראוי שיקבע להם זכר ליום שבנה המדינה, ומתוך כך יזכרו שיש להם אדון שבנה המדינה, ויזכרו איך היתה ישיבתם בתוכה שהיו עבדים והוציאם לחרות. ובעבור זה צוה עליהם לשמור את יום השבת להורות על חדוש העולם ועל יציאת מצרים מעבדות לחרות.
The ten commandments are general rules embracing the two classes of commandments, as follows: The first table contains the first five commandments, which a person is obliged to follow by reason of his acceptance of the divine being. Take the following instance: A king builds a city, then frees a body of slaves and settles them in the city, and then comes to speak to them in order to induce them to accept his lordship. Clearly the first thing he has to tell them is that he is the master who cared for them and liberated them from bondage. This is the meaning of the first commandment in the decalogue, “I am the Lord thy God …” It behooves you to accept My lordship because I made you free. Then he commands them that they shall not give the power to any one else, “Thou shalt have no other gods before Me.” Similarly he commands them not to rebel and set another king over them, “Thou shalt not make unto thee a graven image, nor any manner of likeness.” Then it is proper to command them that they should show him honor, and not treat him with disrespect, as by swearing falsely in his name, “Thou shalt not take the name of the Lord thy God in vain.” Then it is necessary that he should fix a mode of commemorating the building of the city. For in this way they will remember that they have a lord who built the city, and that they had been freed from slavery and settled therein. For this reason He commanded them to keep the Sabbath, which bears allusion to the creation of the world and the deliverance from Egyptian bondage.
3
וזהו שאמרו רבותינו ז״ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כלומר כי השבת לא בא להורות על מציאות הפועל המחדש העולם בלבד הנזכר בדבור זכור, כי גם הפילוסוף יודה במציאות הפועל ואין מי שיכחיש זה זולת כת אפיקורוס, אבל עקר השבת בא להורות על מציאות פועל ברצון תמיד, וגם אחר בריאת העולם, כמו שנזכר זה בדבור שמור שנזכרה בו יציאת מצרים, שהוכר מתוכה שהשם יתברך עושה במציאות חפצו ורצונו, ולא בעת בריאת העולם בלבד, אבל גם אחר שנתחדש הוא משגיח ומשנה הטבע לעשות חפצו ורצונו בכל עת כמו שעשה ביציאת מצרים, להוציא מלב האומרים אין כל חדש תחת השמש. ועל כן אמרו כי זכור המורה על מציאות הפועל ושמור המורה על מציאות פועל ברצון תמיד על צד ההשגחה, שניהם בדבור אחד נאמרו, כלומר בדבור מצות השבת. כי הכונה בו להורות על מציאות פועל ברצון תמיד ומשגיח, לא על מציאות הפועל בלבד.
The Rabbis say, “Remember” and “Keep” were pronounced in one statement. The meaning is this The Sabbath is not intended merely to signify the existence of an agent who created the world, as is indicated in the commandment beginning with the word, “remember.” The phiosopher, too, believes in the existence of such a being, and no one denies it except the sect of Epicurus. The main reason for the Sabbath is to show that there is a being who acts with will continually, even after the creation of the world. This is alluded to in the commandment beginning with the word, “keep,” mentioning as it does the deliverance from Egypt, from which it became known that God acts with will and desire. And not only at the time of the creation of the world, but even after the world has come into being, He exercises providence and changes nature, compelling it to perform His will and desire at all times, as He did in delivering Israel from Egypt, to refute the notion of those who say there is nothing new under the sun. Hence the Rabbis say that the commandment beginning, “remember,” which calls attention to the existence of a divine agent, and the commandment beginning, “keep,” which calls attention to the existence of a divine agent who acts continuously with will and exercises providence, both were said in one word or command, i. e., in the word which commands the Sabbath. For the purpose of the Sabbath is to call attention to the existence of a divine agent continually acting with will and exercising providence, and not merely to teach the existence of a divine agent.
4
והבן זה כי הוא נפלא מאד בפירוש המאמר הזה שלא ראיתי לאחד מן המפרשים בו באור מספיק. כי יש מי שאומר כי בעבור שלשון זכור יורה על מצות עשה ושמור על מצות לא תעשה, כמו שאמרו רבותינו ז״ל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, אמרו כי עשה ולא תעשה שניהם הכרחיים במצות שבת, מצות עשה להורות על חדוש העולם, ולא תעשה שהיא השביתה ממלאכה זכר כי השם יתברך הוציאם מעבדות לחרות, כי למה שהעבד אי אפשר לו לשבות ממלאכתו, הנה בשביתה ממלאכה הוא זכר ליציאת מצרים. ולפי דבריו של זה המפרש לא היה ראוי שיזכור הכתוב לא תעשה כל מלאכה בדבור זכור, ואחר שנזכר בו לא תעשה כל מלאכה מה צורך שיאמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו.
Consider this carefully, for it is a wonderful interpretation of the rabbinic passage, which I have not seen adequately explained by any of the commentators. Some say that the word “remember” denotes a mandatory commandment, while the word “keep” signifies a prohibitive or negative commandment, as the Rabbis say: “ (take heed, lit. keep thyself), (lest) and (do not …) are indications of prohibitive commandments.” Accordingly the meaning of the passage in question is that the precept of the Sabbath necessarily embraces both a positive and a negative commandment, a positive commandment alluding to the creation of the world, and a negative commandment, viz., cessation from work, as a memorial of Israel’s deliverance from bondage. For as a slave can not cease from work, cessation from work is a memorial of the deliverance from Egypt. But according to this explanation, the version of the commandment beginning with the word “remember” should not contain the prohibition to do work. And since it does contain that prohibition, what need is there of saying that “remember” and “keep” were pronounced in one commandment?
5
ויש מי שכתב כי במנוחה בשלוח יש זכר ליציאת מצרים כי העבד אינו יכול לנוח, ואף אם תהיה המנוחה מעשרה לעשרה ימים יהיה בו זכר ליציאת מצרים, ואולם בהיות המנוחה משבעה לשבעה ימים יש בה זכר לחדוש העולם, כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש, ועל זה אמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. ואין זה מתישב יפה, למה לא יהיה הכל זכר לחדוש העולם. ואם תאמר שבא לבאר שיש למצות שבת טעמים מתחלפים, אין צורך אל שיאמרו בדבור אחד, כי כמה מצות יש להם טעמים מתחלפים ולא אמרו עליהם שנאמרו בדבור אחד.
Another explanation is this: rest in general would be a commemoration of the deliverance from Egypt, for a slave can not rest. If the prescribed rest were to take place one day in ten, it would still be a memorial of the deliverance from Egypt. But since the command is to rest one day in seven, it is a memorial of the creation of the world, “For in six days the Lord made heaven and earth, and on the seventh day He ceased from work and rested.” Hence the Rabbis say that the two versions of the Sabbath commandment were pronounced in one statement. This explanation, however, is not satisfactory. Why not say that the whole is a commemoration of the creation? And if the idea intended in that statement is that there are various reasons for the commandment of the Sabbath, that is no reason for saying that the two versions were pronounced “in one statement.” There are many commandments which have more than one reason, and yet the Rabbis did not say that they were pronounced in one statement.
6
ואולם לפי מה שכתבנו צריך שיאמרו ב׳ הדברות בדבור אחד, האחד להורות על מציאות הפועל למציאות, והשני על היותו פועל ברצון ומשגיח תמיד, ואין אחד מהם מספיק זולת האחר, ועל כן היה יום שבת מורה על ב׳ אלו הכונות לפי שהם הכרחיות מצד האדון.
According to my explanation, however, the two versions had to be pronounced in one statement; the one to indicate that there is a divine agent who brought things into being, and the other to show that He is a voluntary agent, that He acts continually and that He exercises providence. The one is not sufficient without the other. The Sabbath day, therefore, points to both these ideas because they are both necessary for a proper conception of God.
7
ולפי דעת רבותינו ז״ל עוד יש במצות השבת כונה אחרת, והוא שאמרו במסכת שבת הכל מודים כי בשבת נתנה תורה לישראל, ולפי זה יוכללו במצות שבת שלשה עקרי הדת הכוללים מציאות הפועל וההשגחה ותורה מן השמים, ויהיה שבת גם כן זכר ליום שנגלה עליהם המלך במדינה ושקבלו עליהם את עול מלכותו, אבל בעבור כי הכונה הזאת אינה נכרת אלא פעם אחת בשנה לא נזכרה בתורה בפירוש, הרי שמצות השבת מחוייבת והכרחית מצד האדון באלו הג׳ בחינות שזכרנו.
According to the Rabbis, there is still a third idea contained in the commandment of the Sabbath. “All agree,” they say in the treatise Shabbat, “that the Torah was given to Israel on a Sabbath.” If this is true, then the commandment of the Sabbath embraces three principles of religion, existence of a divine agent, providence, and revelation. And at the same time the Sabbath commemorates the day when the King revealed Himself to them in the city and they acknowledged His lordship. Inasmuch, however, as this latter idea is acknowledged only once a year, it was not mentioned explicitly in the Torah. We thus see that the Sabbath is obligatory and necessary for a true conception of God, in the three aspects mentioned.
8
ואחר כך אמר כבד את אביך ואת אמך, לפי שהוא מן הידוע שאין המלך שבנה המדינה נגלה בכל יום לאנשי המדינה ההיא, ואם יזכרו אנשי הדור ההוא שראו ביאת המלך אל המדינה את קבלת עול מלכותו ושהמלך בנה המדינה ושהוציאם מעבדות לחרות, הנה הבאים אחריהם שלא הרגישו בעבדות כלל ושלא ראו כניסת המלך במדינה, יבאו למרוד ולחשוב שהמדינה היתה שלהם תמיד ושאין להם מושל עליהם, ואין דרך לצאת מן השטות הזה אלא בהיותם נכנעים אל האבות ומקבלים המוסר מהם, כי הם יודיעו את בניהם איך היו עבדים, ושאדון אחד הוציאם לחרות והוא שבנה המדינה והשכין אותם בתוכה, ולזה היה מן ההכרח כדי שלא תשתכח ממשלת המלך מעל המדינה והטובה שעשה עמהם שהוציאם מעבדות לחרות, שיכנעו הבנים בכל דור ודור אל האבות ויקבלו דברי מוסרם עליהם, ובעבור זה בא הדבור החמישי שהוא כבד את אביך ואת אמך להזהיר על הקבלה, רוצה לומר שימשך האדם לקבלת האבות, שזה עקר כולל לכל הדתות שלא יצוייר מציאותם אם לא יהיה האדם נשמע לקבלת האבות וחכמי הדת.
Then comes the commandment, “Honour thy father and thy mother.” For it is well known that the king who built the city does not reveal himself every day to the men of the city. And while the men of that generation, who saw the king come into the city, remember that he built that city and freed them from bondage, and that they accepted his sovereignty, those who come after them, having never been slaves, and not having seen the king enter the city, may rebel, thinking that the city has always been theirs, and that they have no overlord. There is no way of escaping such folly except by submitting to parents and receiving instruction from them. For the parents will inform their children that they were slaves and that a certain lord freed them from bondage, that it was he who built the city and settled them therein. Hence it was necessary, in order that the rule of the king throughout the city and the benefit he conferred upon them in freeing them from slavery might not be forgotten, that children of every generation should obey their parents and accept their instruction. Hence the fifth commandment, “Honour thy father and thy mother,” teaches respect for tradition, viz., that a person should follow the tradition of the fathers, which is a fundamental dogma of all religions. Their existence can not be conceived unless a person is obedient to the tradition of the fathers and the wise men of that religion.
9
ואולם לא מנינו אותו בעקרים ולא בשרשים להיותו מצוה פרטית, אם מן האבות כבד את אביך ואת אמך, ואם מן החכמים לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ונשלמו בזה הדבור כל הדברים הכוללים ההכרחיים אל האדם בבחינת מה שבינו לבין השם יתברך, והם הדברים המתחייבים על העבד לעשות בבחינת האדון.
We did not count it among the primary or derivative principles because it is a particular command. Obedience to parents is expressed in the words, “Honour thy father and thy mother;” obedience to the learned and the wise is taught in the expression, “Thou shalt not turn aside from the sentence which they shall declare unto thee, to the right hand, nor to the left.” This commandment completes all those things which concern the relation of man to God, i. e. the things which the servant must do in relation to the master.
10
ואחר כן שב להזהיר על הדברים הכוללים שהם הכרחיים אל האנשים בבחינת חיותם והתקיימם במדינה כדי שישלם הקבוץ המדיני. והדבור הראשון מהם הוא שצריך שישמור את גוף חבירו, וזהו לא תרצח, ושישמור ממונו, וזהו לא תגנוב כפי פשט הכתוב, ושישמור הדבר שהוא כממוצע בין גופו וקנינו וזהו אשתו, כי היא מצד מה כאלו היא גופו ומצד מה כאלו היא קנינו, וזהו דבור לא תנאף. ואחר כן שב להזהיר ולומר שלא יספיק לאדם שיזהר מלהזיק את חבירו בפעל בגופו או בממונו או באשתו, כי גם צריך שיזהר שלא יזיקנו אפילו בדבור, וזהו לא תענה ברעך עד שקר, וגם לא במחשבה, וזהו לא תחמוד אשת רעך שדהו ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך, ובזה נשלמו הדברים הכוללים ההכרחיים אל האדם בבחינת חיותו באשר הוא הכרחי להשתתף עם זולתו, כמו שכתבנו במאמר הראשון.
Then the Bible inculcates those general principles which men must have as social and political beings in order that the political group may be perfect. The first commandment is to preserve his fellowman’s body, “Thou shalt not murder.” Then comes the command to preserve his neighbor’s property, “Thou shalt not steal,” which is to be understood literally. Then comes the commandment to preserve that which is intermediate, as it were, between a man’s body and his property, namely his wife. For the wife is in a sense the man’s body, as it were, and in a sense, as it were, his property—“Thou shalt not commit adultery.” Then he adds that it is not sufficient if one refrain from injuring his neghbor in his body or his property or his wife, but that he must take care not to injure him even by a word, “Thou shalt not bear false witness against thy neighbour;” nor even by a thought, “Thou shalt not covet thy neighbour’s wife, nor his field nor his man-servant, nor his maid-servant, nor his ox, nor his ass, nor anything that is thy neighbour’s.” This completes the general rules which are necessary for man as a being that must associate with others, as we said in the First Book.
11
ולזה היו אלו העשרה בשתי לוחות, להורות שב׳ אלו הענינים עם היותם נבדלים זה מזה, הנה הם הכרחיים לשלמות האנושי, האחד בבחינת שלמות האדם מצד עצמו, והשני בבחינת היותו חלק מדינה. ולזה היו החמשה ראשונים בלוח אחד, להורות שהם גם כן כלל אחד מיוחד בפני עצמו. ובשני אלו הכללים נכללים כל המצות כשיעויין בהם, ועל דרך מה שאמרו רבותינו ז״ל בתורת כהנים ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה, ועל הדרך שבארנו בפרק כ״ד מהמאמר הראשון:
Hence the ten commandments were placed on two tables, to show that though these two classes of commandments are distinct, they are necessary for human perfection, the one for the perfection of man as an individual, and the other for his perfection as being part of the state. The first five were all on the same table to show that they also represent one special class. All commandments are included in these two classes, as is seen on examination. The Rabbis say in “Torat Kohanim:” “Thou shalt love thy neighbour as thyself:” says Rabbi Akiba, this is a very important principle of the Torah. Ben Azzai said: “This is the book of the generations of Adam,” is a more important principle, as we explained in the twenty-fourth chapter of the First Book.
למה שהיתה התורה האלהית הנהגה והישרה מה למין האדם מושפעת מהשם יתברך, הנה היא תורה בהכרח על קשר ודבוק בין האלוה יתברך שהוא המצוה ובין האדם שהוא המצווה, ובעבור זה הוא מבואר כי מן הצד הזה בשמיעת איזה צווי מפי השם יורה בהכרח על מציאות הנבואה ותורה מן השמים ומציאות השם המצוה בדת והמשגיח, וכל שכן בשמיעת אנכי ולא יהיה לך שהם יורו בעצם על ג׳ העקרים הללו כמו שבארנו, אבל עם כל זה רצה השם יתברך להשמיע לישראל מפיו את עשרת הדברים, כדי שיורו על הדברים הכוללים שיחוייב האדם בהם מצד הקשר הזה אשר בין השם יתברך ובינו, וזה אם מצד האדון המצוה ואם מצד העבד המצווה, ולזה באו בשני לוחות נבדלות להורות על ששני אלו הענינים נבדלים זה מזה, ובאו החמשה מהם שהם כנגד השם שהוא האדון בלוח אחת, והחמשה שהם כנגד האדם שהוא העבד בלוח אחר, להורות ששניהם הכרחיים בהגעת השלמות האנושי.
Inasmuch as the divine law is a rule and a guide for the human race, emanating from God, it necessarily points to a bond and a union between God, who is the author of the commands, and man, who is the subject of them. Hence it is clear from this aspect that hearing a command from God necessarily proves that there is such a thing as prophetic inspiration, divine revelation, and that there is a God who is the author of the law and who exercises providence. This is especially true when one hears the first two commandments of the decalogue, for they denote essentially these three dogmas, as we explained before. Nevertheless God desired to let Israel hear from His mouth the ten commandments so as to indicate all those duties which a man becomes liable to by reason of this bond between God and him, both from the point of view of the master who is the author of the command, and from the point of view of the servant, who is the subject. For this reason they were expressed in two separate tables, to indicate that these two aspects are different from each other. Those five which have reference to God, the Master, are in one table, while the five which concern specially man, who is the servant, are in the other table, to show that both are necessary for the attainment of human perfection.
והיו אלה העשרה הם כללים כוללים השני מינים מן המצות על זה הדרך, כי בלוח האחד היו החמשה דברות הראשונות שאדם מחוייב בעשיתן מצד קבלת אלהותו יתברך בזה הדרך, כי כמו מלך אחד שבנה מדינה והלך ולקח עבדים והוציאם לחרות והושיבם בתוכה, ואחר כך בא אליה לדבר עמהם כדי שיקבלו עליהם את עול מלכותו, כי מה שראוי שיודיעם תחלה הוא שהוא האדון אשר השגיח עליהם והוציאם לחרות מבית עבדים, וזהו דבור אנכי ה׳ אלהיך וגו׳, כלומר ראוי לכם שתקבלו עליכם את עול מלכותי כי אני הוא שהוצאתי אתכם לחרות. ואחר כן יצוה אותם שלא יתנו הממשלה לזולתו, וזהו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. וכן יצוה אותם שלא ימרדו להקים עליהם מלך אחר, וזהו לא תעשה לך פסל וכל תמונה. ואחר זה ראוי שיצוה אותם שינהגו בו מנהג כבוד ושלא ינהגו בו מנהג בזיון כמו להשבע בשמו לשקר, וזהו לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא, ואחר זה ראוי שיקבע להם זכר ליום שבנה המדינה, ומתוך כך יזכרו שיש להם אדון שבנה המדינה, ויזכרו איך היתה ישיבתם בתוכה שהיו עבדים והוציאם לחרות. ובעבור זה צוה עליהם לשמור את יום השבת להורות על חדוש העולם ועל יציאת מצרים מעבדות לחרות.
The ten commandments are general rules embracing the two classes of commandments, as follows: The first table contains the first five commandments, which a person is obliged to follow by reason of his acceptance of the divine being. Take the following instance: A king builds a city, then frees a body of slaves and settles them in the city, and then comes to speak to them in order to induce them to accept his lordship. Clearly the first thing he has to tell them is that he is the master who cared for them and liberated them from bondage. This is the meaning of the first commandment in the decalogue, “I am the Lord thy God …” It behooves you to accept My lordship because I made you free. Then he commands them that they shall not give the power to any one else, “Thou shalt have no other gods before Me.” Similarly he commands them not to rebel and set another king over them, “Thou shalt not make unto thee a graven image, nor any manner of likeness.” Then it is proper to command them that they should show him honor, and not treat him with disrespect, as by swearing falsely in his name, “Thou shalt not take the name of the Lord thy God in vain.” Then it is necessary that he should fix a mode of commemorating the building of the city. For in this way they will remember that they have a lord who built the city, and that they had been freed from slavery and settled therein. For this reason He commanded them to keep the Sabbath, which bears allusion to the creation of the world and the deliverance from Egyptian bondage.
וזהו שאמרו רבותינו ז״ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כלומר כי השבת לא בא להורות על מציאות הפועל המחדש העולם בלבד הנזכר בדבור זכור, כי גם הפילוסוף יודה במציאות הפועל ואין מי שיכחיש זה זולת כת אפיקורוס, אבל עקר השבת בא להורות על מציאות פועל ברצון תמיד, וגם אחר בריאת העולם, כמו שנזכר זה בדבור שמור שנזכרה בו יציאת מצרים, שהוכר מתוכה שהשם יתברך עושה במציאות חפצו ורצונו, ולא בעת בריאת העולם בלבד, אבל גם אחר שנתחדש הוא משגיח ומשנה הטבע לעשות חפצו ורצונו בכל עת כמו שעשה ביציאת מצרים, להוציא מלב האומרים אין כל חדש תחת השמש. ועל כן אמרו כי זכור המורה על מציאות הפועל ושמור המורה על מציאות פועל ברצון תמיד על צד ההשגחה, שניהם בדבור אחד נאמרו, כלומר בדבור מצות השבת. כי הכונה בו להורות על מציאות פועל ברצון תמיד ומשגיח, לא על מציאות הפועל בלבד.
The Rabbis say, “Remember” and “Keep” were pronounced in one statement. The meaning is this The Sabbath is not intended merely to signify the existence of an agent who created the world, as is indicated in the commandment beginning with the word, “remember.” The phiosopher, too, believes in the existence of such a being, and no one denies it except the sect of Epicurus. The main reason for the Sabbath is to show that there is a being who acts with will continually, even after the creation of the world. This is alluded to in the commandment beginning with the word, “keep,” mentioning as it does the deliverance from Egypt, from which it became known that God acts with will and desire. And not only at the time of the creation of the world, but even after the world has come into being, He exercises providence and changes nature, compelling it to perform His will and desire at all times, as He did in delivering Israel from Egypt, to refute the notion of those who say there is nothing new under the sun. Hence the Rabbis say that the commandment beginning, “remember,” which calls attention to the existence of a divine agent, and the commandment beginning, “keep,” which calls attention to the existence of a divine agent who acts continuously with will and exercises providence, both were said in one word or command, i. e., in the word which commands the Sabbath. For the purpose of the Sabbath is to call attention to the existence of a divine agent continually acting with will and exercising providence, and not merely to teach the existence of a divine agent.
והבן זה כי הוא נפלא מאד בפירוש המאמר הזה שלא ראיתי לאחד מן המפרשים בו באור מספיק. כי יש מי שאומר כי בעבור שלשון זכור יורה על מצות עשה ושמור על מצות לא תעשה, כמו שאמרו רבותינו ז״ל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, אמרו כי עשה ולא תעשה שניהם הכרחיים במצות שבת, מצות עשה להורות על חדוש העולם, ולא תעשה שהיא השביתה ממלאכה זכר כי השם יתברך הוציאם מעבדות לחרות, כי למה שהעבד אי אפשר לו לשבות ממלאכתו, הנה בשביתה ממלאכה הוא זכר ליציאת מצרים. ולפי דבריו של זה המפרש לא היה ראוי שיזכור הכתוב לא תעשה כל מלאכה בדבור זכור, ואחר שנזכר בו לא תעשה כל מלאכה מה צורך שיאמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו.
Consider this carefully, for it is a wonderful interpretation of the rabbinic passage, which I have not seen adequately explained by any of the commentators. Some say that the word “remember” denotes a mandatory commandment, while the word “keep” signifies a prohibitive or negative commandment, as the Rabbis say: “ (take heed, lit. keep thyself), (lest) and (do not …) are indications of prohibitive commandments.” Accordingly the meaning of the passage in question is that the precept of the Sabbath necessarily embraces both a positive and a negative commandment, a positive commandment alluding to the creation of the world, and a negative commandment, viz., cessation from work, as a memorial of Israel’s deliverance from bondage. For as a slave can not cease from work, cessation from work is a memorial of the deliverance from Egypt. But according to this explanation, the version of the commandment beginning with the word “remember” should not contain the prohibition to do work. And since it does contain that prohibition, what need is there of saying that “remember” and “keep” were pronounced in one commandment?
ויש מי שכתב כי במנוחה בשלוח יש זכר ליציאת מצרים כי העבד אינו יכול לנוח, ואף אם תהיה המנוחה מעשרה לעשרה ימים יהיה בו זכר ליציאת מצרים, ואולם בהיות המנוחה משבעה לשבעה ימים יש בה זכר לחדוש העולם, כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש, ועל זה אמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. ואין זה מתישב יפה, למה לא יהיה הכל זכר לחדוש העולם. ואם תאמר שבא לבאר שיש למצות שבת טעמים מתחלפים, אין צורך אל שיאמרו בדבור אחד, כי כמה מצות יש להם טעמים מתחלפים ולא אמרו עליהם שנאמרו בדבור אחד.
Another explanation is this: rest in general would be a commemoration of the deliverance from Egypt, for a slave can not rest. If the prescribed rest were to take place one day in ten, it would still be a memorial of the deliverance from Egypt. But since the command is to rest one day in seven, it is a memorial of the creation of the world, “For in six days the Lord made heaven and earth, and on the seventh day He ceased from work and rested.” Hence the Rabbis say that the two versions of the Sabbath commandment were pronounced in one statement. This explanation, however, is not satisfactory. Why not say that the whole is a commemoration of the creation? And if the idea intended in that statement is that there are various reasons for the commandment of the Sabbath, that is no reason for saying that the two versions were pronounced “in one statement.” There are many commandments which have more than one reason, and yet the Rabbis did not say that they were pronounced in one statement.
ואולם לפי מה שכתבנו צריך שיאמרו ב׳ הדברות בדבור אחד, האחד להורות על מציאות הפועל למציאות, והשני על היותו פועל ברצון ומשגיח תמיד, ואין אחד מהם מספיק זולת האחר, ועל כן היה יום שבת מורה על ב׳ אלו הכונות לפי שהם הכרחיות מצד האדון.
According to my explanation, however, the two versions had to be pronounced in one statement; the one to indicate that there is a divine agent who brought things into being, and the other to show that He is a voluntary agent, that He acts continually and that He exercises providence. The one is not sufficient without the other. The Sabbath day, therefore, points to both these ideas because they are both necessary for a proper conception of God.
ולפי דעת רבותינו ז״ל עוד יש במצות השבת כונה אחרת, והוא שאמרו במסכת שבת הכל מודים כי בשבת נתנה תורה לישראל, ולפי זה יוכללו במצות שבת שלשה עקרי הדת הכוללים מציאות הפועל וההשגחה ותורה מן השמים, ויהיה שבת גם כן זכר ליום שנגלה עליהם המלך במדינה ושקבלו עליהם את עול מלכותו, אבל בעבור כי הכונה הזאת אינה נכרת אלא פעם אחת בשנה לא נזכרה בתורה בפירוש, הרי שמצות השבת מחוייבת והכרחית מצד האדון באלו הג׳ בחינות שזכרנו.
According to the Rabbis, there is still a third idea contained in the commandment of the Sabbath. “All agree,” they say in the treatise Shabbat, “that the Torah was given to Israel on a Sabbath.” If this is true, then the commandment of the Sabbath embraces three principles of religion, existence of a divine agent, providence, and revelation. And at the same time the Sabbath commemorates the day when the King revealed Himself to them in the city and they acknowledged His lordship. Inasmuch, however, as this latter idea is acknowledged only once a year, it was not mentioned explicitly in the Torah. We thus see that the Sabbath is obligatory and necessary for a true conception of God, in the three aspects mentioned.
ואחר כך אמר כבד את אביך ואת אמך, לפי שהוא מן הידוע שאין המלך שבנה המדינה נגלה בכל יום לאנשי המדינה ההיא, ואם יזכרו אנשי הדור ההוא שראו ביאת המלך אל המדינה את קבלת עול מלכותו ושהמלך בנה המדינה ושהוציאם מעבדות לחרות, הנה הבאים אחריהם שלא הרגישו בעבדות כלל ושלא ראו כניסת המלך במדינה, יבאו למרוד ולחשוב שהמדינה היתה שלהם תמיד ושאין להם מושל עליהם, ואין דרך לצאת מן השטות הזה אלא בהיותם נכנעים אל האבות ומקבלים המוסר מהם, כי הם יודיעו את בניהם איך היו עבדים, ושאדון אחד הוציאם לחרות והוא שבנה המדינה והשכין אותם בתוכה, ולזה היה מן ההכרח כדי שלא תשתכח ממשלת המלך מעל המדינה והטובה שעשה עמהם שהוציאם מעבדות לחרות, שיכנעו הבנים בכל דור ודור אל האבות ויקבלו דברי מוסרם עליהם, ובעבור זה בא הדבור החמישי שהוא כבד את אביך ואת אמך להזהיר על הקבלה, רוצה לומר שימשך האדם לקבלת האבות, שזה עקר כולל לכל הדתות שלא יצוייר מציאותם אם לא יהיה האדם נשמע לקבלת האבות וחכמי הדת.
Then comes the commandment, “Honour thy father and thy mother.” For it is well known that the king who built the city does not reveal himself every day to the men of the city. And while the men of that generation, who saw the king come into the city, remember that he built that city and freed them from bondage, and that they accepted his sovereignty, those who come after them, having never been slaves, and not having seen the king enter the city, may rebel, thinking that the city has always been theirs, and that they have no overlord. There is no way of escaping such folly except by submitting to parents and receiving instruction from them. For the parents will inform their children that they were slaves and that a certain lord freed them from bondage, that it was he who built the city and settled them therein. Hence it was necessary, in order that the rule of the king throughout the city and the benefit he conferred upon them in freeing them from slavery might not be forgotten, that children of every generation should obey their parents and accept their instruction. Hence the fifth commandment, “Honour thy father and thy mother,” teaches respect for tradition, viz., that a person should follow the tradition of the fathers, which is a fundamental dogma of all religions. Their existence can not be conceived unless a person is obedient to the tradition of the fathers and the wise men of that religion.
ואולם לא מנינו אותו בעקרים ולא בשרשים להיותו מצוה פרטית, אם מן האבות כבד את אביך ואת אמך, ואם מן החכמים לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ונשלמו בזה הדבור כל הדברים הכוללים ההכרחיים אל האדם בבחינת מה שבינו לבין השם יתברך, והם הדברים המתחייבים על העבד לעשות בבחינת האדון.
We did not count it among the primary or derivative principles because it is a particular command. Obedience to parents is expressed in the words, “Honour thy father and thy mother;” obedience to the learned and the wise is taught in the expression, “Thou shalt not turn aside from the sentence which they shall declare unto thee, to the right hand, nor to the left.” This commandment completes all those things which concern the relation of man to God, i. e. the things which the servant must do in relation to the master.
ואחר כן שב להזהיר על הדברים הכוללים שהם הכרחיים אל האנשים בבחינת חיותם והתקיימם במדינה כדי שישלם הקבוץ המדיני. והדבור הראשון מהם הוא שצריך שישמור את גוף חבירו, וזהו לא תרצח, ושישמור ממונו, וזהו לא תגנוב כפי פשט הכתוב, ושישמור הדבר שהוא כממוצע בין גופו וקנינו וזהו אשתו, כי היא מצד מה כאלו היא גופו ומצד מה כאלו היא קנינו, וזהו דבור לא תנאף. ואחר כן שב להזהיר ולומר שלא יספיק לאדם שיזהר מלהזיק את חבירו בפעל בגופו או בממונו או באשתו, כי גם צריך שיזהר שלא יזיקנו אפילו בדבור, וזהו לא תענה ברעך עד שקר, וגם לא במחשבה, וזהו לא תחמוד אשת רעך שדהו ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך, ובזה נשלמו הדברים הכוללים ההכרחיים אל האדם בבחינת חיותו באשר הוא הכרחי להשתתף עם זולתו, כמו שכתבנו במאמר הראשון.
Then the Bible inculcates those general principles which men must have as social and political beings in order that the political group may be perfect. The first commandment is to preserve his fellowman’s body, “Thou shalt not murder.” Then comes the command to preserve his neighbor’s property, “Thou shalt not steal,” which is to be understood literally. Then comes the commandment to preserve that which is intermediate, as it were, between a man’s body and his property, namely his wife. For the wife is in a sense the man’s body, as it were, and in a sense, as it were, his property—“Thou shalt not commit adultery.” Then he adds that it is not sufficient if one refrain from injuring his neghbor in his body or his property or his wife, but that he must take care not to injure him even by a word, “Thou shalt not bear false witness against thy neighbour;” nor even by a thought, “Thou shalt not covet thy neighbour’s wife, nor his field nor his man-servant, nor his maid-servant, nor his ox, nor his ass, nor anything that is thy neighbour’s.” This completes the general rules which are necessary for man as a being that must associate with others, as we said in the First Book.
ולזה היו אלו העשרה בשתי לוחות, להורות שב׳ אלו הענינים עם היותם נבדלים זה מזה, הנה הם הכרחיים לשלמות האנושי, האחד בבחינת שלמות האדם מצד עצמו, והשני בבחינת היותו חלק מדינה. ולזה היו החמשה ראשונים בלוח אחד, להורות שהם גם כן כלל אחד מיוחד בפני עצמו. ובשני אלו הכללים נכללים כל המצות כשיעויין בהם, ועל דרך מה שאמרו רבותינו ז״ל בתורת כהנים ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה, ועל הדרך שבארנו בפרק כ״ד מהמאמר הראשון:
Hence the ten commandments were placed on two tables, to show that though these two classes of commandments are distinct, they are necessary for human perfection, the one for the perfection of man as an individual, and the other for his perfection as being part of the state. The first five were all on the same table to show that they also represent one special class. All commandments are included in these two classes, as is seen on examination. The Rabbis say in “Torat Kohanim:” “Thou shalt love thy neighbour as thyself:” says Rabbi Akiba, this is a very important principle of the Torah. Ben Azzai said: “This is the book of the generations of Adam,” is a more important principle, as we explained in the twenty-fourth chapter of the First Book.