יש מי שחשב להביא ראיה לנצחיות תורת משה ממה שנמצא בכתוב בקצת מצות יזכיר לשון הקת עולם ובקצתם לדורותיכם ובקצתם אות היא לעולם, כמו ביום הכפורים ואסור החדש שנאמר בהם חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, ובשבת נאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, ובפסח נאמר להק לך ולבניך עד עולם, ובזולת אלו מן המצות שנאמר בהם הקת עולם או לדורותיכם או בכל מושבותיכם.
Some have thought to prove the eternity of the Mosaic law from the expressions which are used in connection with some of the commandments, such as, “a statute forever,” “throughout your generations,” “a sign it is for ever.” Thus in connection with the day of atonement and the prohibition of new fruit we find, “It is a statute for ever throughout your generations in all your dwellings.” In connection with the Sabbath, we read, “It is a sign between Me and the children of Israel forever.” In the commandment concerning Passover, we find, “For an ordinance to thee and to thy sons forever;” and so there are other commandments besides in which we find the expressions, “a statute for ever,” or “throughout your generations,” or “in all your dwellings.”
2
וזה אינה ראיה, כי יש לבעל דין לחלוק ולומר שמשם ראיה ששאר המצות עתידות ליבטל אחד שהקפיד על אלו בלבד. ועוד בפירוש אמרינן במסכת קדושין מושבות דכתב רחמנא גבי חלב ודם למה לי, סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דקרבנות כתיב בזמן דאיכא קרבן ליתסר היכא דליכא קרבן לא ליתסר, קא משמע לן. וכן פירש שם למה נזכרה חקת עולם ביום הכפורים ובאיסור אכילת החדש מזולתם מן המצות, שיראה מדבריהם שלכך נכתב באלו לפי שהיה אפשר שיעלה על הדעת שלא ינהגו אלו המצות אפילו בזמן ששאר המצות נוהגות, אבל לא באו אלו הלשונות להורות על נצחיות התורה כלל, כי אפשר לומר שבהבטל שאר המצות יבטלו אלו גם כן.
This, however, is no proof, for the opponent may say, this rather proves that the other commandments will be abolished, since these alone are so qualified. Besides, we are expressly told in the treatise Kiddushin: Why do we find the expression, “in all your dwellings,” in connection with the prohibition of fat and blood? Answer: If the expression were not there, we might argue that since the prohibition is found in connection with the sacrifices, it holds only of the time when sacrifices are offered, but not when there are no more sacrifices. In the same place they explain why the expression, “a statute forever,” occurs in the commandments concerning the day of atonement and the prohibition of new fruit, and not in other commandments. And it appears from their answers that if the expressions were not there one might suppose that the commandments in question might become obsolete even while the others are still in force. But the expressions in question do not denote the eternity of the law, for it is possible that when the other commandments are abolished, these will be abolished also.
3
ומלשון עולם או עד עולם או חקת עולם או לעולם אין ראיה, כי כבר ימצאו אלו הלשונות ודומיהן על זמן מוגבל לא על זמן בלתי בעל תכלית. עולם כמו אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך, שרוצה לומר גבול קדום מזמן מוגבל מאבותיך, וכן כי מעולם שברתי עולך, וערבה לה׳ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם. וכן עולמים יאמר על זמן קצוב, אגורה באהלך עולמים, ישראל נושע בה׳ תשועת עולמים, שנאמר על תשועת סנחריב, וכן כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו, רוצה לומר זמנים ארוכים. וכן לעולם יאמר על זמן קצר מוגבל, כמו ועבדו לעולם, שהוא עד שנת היובל. וכן עד עולם, אמרה חנה והביאותיו ונראה את פני ה׳ וישב שם עד עולם, שזהו המשים שנה שהוא עולמו של לוי, שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד, ונמצא עד עולם על זמן קצר בעל תכלית בלתי ידוע אצל בני אדם אלא אצל השם יתברך בלבד, אמר ישעיה כי ארמון נוטש המון עיר עוזב עופל ובחן היה בעד מערות עד עולם, וכתיב אחריו עד יערה עלינו רוח ממרום. וכן כל ימי עולם יאמר על זמן קצר מוגבל, אמר ישעיה וינטלם וינשאם כל ימי עולם, וכתוב אחריו והמה מרו ועצבו את רוח קדשו ויהפך להם לאויב הוא נלחם בם.
Nor can any evidence be found in the expressions “eternity” (עולם), “unto eternity” (צר עולם), “a statute for eternity” (חקת עולם), or “to eternity” (לעולם). For these expressions and their like are also applied to a limited and not an infinite time. Thus we read, “Remove not the ancient (צולם) landmark, which thy fathers have set.” The word צולם (= eternity) is here used to denote a time limited and dating from the fathers. Other passages are: “For of old time (מעולם) I have broken thy yoke;” “Then shall the offering of Judah and Jerusalem be pleasant unto the Lord, as in the days of old (עולם).” The Plural צולמים is also used to denote a finite time, as, “I will dwell in Thy Tent for ever (צולמים);” “O Israel, that art saved by the Lord with an everlasting (צולמים) salvation.” This refers to the salvation from Sennacherib. Similarly in the expression, “It hath been already, in the ages (לצולמים) which were before us.” The word denotes here, “a long time.” The word לצולם is also applied to a finite short time, as, “And he shall serve him forever (לצולם),” which means, until the year of the jubilee. The expression צד צולם has a similar use. Thus Hannah said, “I will bring him, that he may appear before the Lord, and there abide for ever (צד צולם).” The expression here means fifty years, which is the term of a Levite, as we find, “And from the age of fifty years they shall return from the service of the work, and shall serve no more.” The expression צד צולם is also applied to a finite short time not known to man but to God alone. Thus Isaiah says: “For the palace shall be forsaken; the city with its stir shall be deserted; the mound and the tower shall be for dens for ever (צולם צד).” And later it says, “Until the spirit be poured upon us from on high.” Similarly the expression, “all the days of eternity” (עולם כל ימי) is applied to a finite short time. Isaiah says: “And He bore them, and carried them all the days of old (כל ימי צולם),” while in the sequel it says, “But they rebelled and grieved His holy spirit; therefore He was turned to be their enemy, Himself fought against them.”
4
וכלל אומר שאין לשון בכל אלו הלשונות והדומים להם שיורה על הנצחיות או על זמן בלתי בעל תכלית בהכרח, אלא כל אחד יתפרש ענינו לפי מקומו, שהרי לשון לנצח שמשמעו לשון נצחיות נמצא אותו על זמן קצר בעל תכלית, אמר הכתוב על שכינת הכבוד בהר סיני, ההר חמד אלהים לשבתו אף ה׳ ישכון לנצח, ולא שכן הכבוד לנצח בהר סיני שהרי כשנעשה אהל מועד נסתלק הכבוד מהר סיני ושכן באהל מועד. וכן חקת עולם אינו מורה בהכרח שיתמיד זמן בלתי בעל תכלית, שהרי במנורה נאמר בה חקת עולם לדורותיכם, ויש לה הפסק משחרב בית המקדש ועד עתה. והרי פסח וסכות שנאמר בכל אחד מהם חקת עולם, ואף על פי כן אמרו רבותינו ז״ל בויקרא רבה שכל המועדות עתידין ליבטל חוץ מפורים ויום הכפורים, נראה שכונתם בזה היא כי פירוש חקת עולם הוא שלא נבטל אותם מעצמנו אבל על פי השם כבר אפשר שיבטלו.
In short, none of these expressions or those like them necessarily denotes eternity or infinite time, but each one must be explained from its context. The very word לנצח, which signifies perpetuity, is applied to a finite brief time. Thus in reference to the dwelling of the divine glory on Mount Sinai, we read, “The mountain which God hath desired for His abode, yea, the Lord will dwell therein forever (לנצח).” But the divine glory did not dwell on Mount Sinai forever, for when the tent of meeting was built, the glory departed from Mount Sinai and dwelt in the tent of meeting. Similarly the expression, “a statute forever (חקת צולם),” does not necessarily signify that the thing will last an infinite time. For in the commandment concerning the candelabrum we find the expression, “a statute forever, throughout your generations,” and yet it has been interrupted from the time of the destruction of the second temple to this day. Similarly the expression, “a statute forever,” is used in relation to the feasts of Passover and Tabernacles, and yet our Rabbis say in “Vayyikra Rabbah” that all festivals will be abolished except Purim and the Day of Atonement. It would seem then that their interpretation of the expression, “a statute forever,” is that we may not abolish them on our own account, but that there is a possibility of their being abolished by God’s command.
5
וכן מצינו בימי עזרא שבטלו מנין החדשים מניסן, שהיו מונין כן כפי משפטי התורה, לפי שכתוב החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה, והיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, כי אף על פי שתשרי ראש השנה למנין שנות העולם כמו שאמר הכתוב וחג האסיף תקופת השנה, וחג האסיף בצאת השנה, וממנו מונין לשמיטין וליובלות, צוחה תורה למנות מנין החדשים מניסן בכל חשבונותיהם, לפי שאז יצאו ישראל ממצרים והיתה תחלת צמיחת האומה, וכן תמנה היא גם כן כל חשבונותיה מניסן, ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש, בחדש השלישי וגו׳, ובחדש השביעי באחד לחדש, ובעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא, ואין לחדשים שמות במשפטי התורה אבל ראוי שיהיה שמם שני שלישי רביעי חמישי ששי שביעי לניסן זכר ליציאת מצרים, וזהו שאמר הכתוב ראשון הוא לכם לחדשי השנה, כלומר למנין החדשים תמנו מניסן אף על פי שלמנין שנים ראוי למנות מתשרי כמו שאמרנו.
We find also that in the time of Ezra they ceased counting the months from Nisan, though this is the method of counting prescribed in the Torah, as we read, “This month shall be unto you the beginning of months; it shall be the first month of the year to you,’ this being the first commandment given to Israel. Although Tishri is the beginning of the year when we count the years of the world, as we read, “And the feast of ingathering, at the turn of the year;” “And the feast of ingathering, at the end of the year;” and when we compute the sabbatical and the jubilee years, yet the Torah commanded us to count the months from Nisan whenever we count them, because in this month Israel came out of Egypt and the nation first came into existence. The Torah itself computes all its calculations from Nisan. Thus, “And it came to pass in the second year, in the second month, on the twentieth day of the month;” “In the third month, etc.;” “And in the seventh month on the first day of the month;” “And on the tenth day of this seventh month is the day of atonement.” According to the usage of the Torah the months have no names, but must be called second, third, fourth, fifth, sixth, seventh, beginning with Nisan, in memory of the Exodus from Egypt. This is the meaning of the verse, “It shall be the first month of the year to you.” That is to say, when you count months, begin with Nisan, though when you count years, you must count from Tishri, as we said before.
6
וכאשר עלו מבבל ראו לעשות זכר לגאולה השנית ועשו זה בשני דברים, האחד שהניחו כתב עברי ובחרו להם כתב אשורי זכר שגלו אל אשור ונגאלו משם, וכן אמרו רבותינו ז״ל בתוספתא דמסכת סנהדרין, למה נקרא שמו אשורית שעלה עמהם מאשור, רבי אומר בכתב זה נתנה תורה לישראל וכו׳ ולמה נקרא שמה אשורית שמאושר בכתב. ולפי הנראה מסוגית הגמרא ריש פרק כל כתבי הכתב שבידינו היום שהספרים נכתבים בו אינו כתב עברי בלי ספק, ואם כן יש לומר כי רבי אינו חולק אלא לומר שאחר שהלוחות היו כתובים בו לא נקרא שמו אשורית על שעלה עמהם מאשור, אבל יודה שהכתב הנהוג באומה מקדם שהיה כתב עברי נשתנה, ואף אם תאמר שהוא חולק בזה ידוע הוא שאין דברי רבי שהוא יחיד במקום דברי חכמים כלום.
But when they returned from Babylon, they desired to commemorate the second deliverance, which they did in two ways. The first was that they discontinued the Hebrew script and adopted the Assyrian in memory of the redemption from the Assyrian exile. Thus our Rabbis say, in the Tosefta of the treatise Sanhedrin, “Why is it called Asshurit? Because it came with them from Assyria (Asshur). Rabbi says, The Torah was given to Israel in these characters … And the reason it is called Asshurit (אשורית) is because it is the most excellent (משורית) of writings.” According to the sense of the Gemara in the beginning of chapter “Kol Kitbe,” it seems that the characters we now use and in which our books are written, are not Hebrew. If so, we may say that Rabbi’s difference of opinion consists merely in saying that since the Tables of Stone were written in these characters, the name Asshurit was not given to them because they came from Assyria; but he admits that the Hebrew characters used by the people anciently were changed. But even if we grant that he does not agree that there was a change, it matters not, because his opinion, that of a single person, does not count as against the opinion of the majority of the wise men.
7
ועוד דבגמרא סנהדרין פרק כהן גדול פירשו האמוראים דברי חכמים, שכך אמרו שם אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בתחלה נתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקדש, כיון שעלו בני הגולה בימי עזרא ביררו להם כתב אשורי ולשון הקדש והניחו להדיוטות כתב עברי, כלומר לכותים שהיו דרין אז בארץ ישראל, קודם שעלו הם הניחו להם כתב עברי ולשון ארמי. הרי שהאמוראים מסכימים שהכתב שבידינו היום אינו כתב עברי.
Moreover, in Sanhedrin, Chapter “Kohen Gadol,” the Amoraim explain the words of the wise men. The passage is as follows; “Rab Hisda says in the name of Mar Ukba: Originally the Torah was given to Israel in Hebrew characters and in the holy tongue. When the exiles came back in the days of Ezra, they chose Assyrian characters and the holy tongue, leaving the Hebrew characters to the common people, i.e. the Cutheans, who lived in Palestine before the exiles came. These used the Hebrew characters and the Aramaic language.” The Amoraim, therefore, agree that the characters now in use are not Hebrew.
8
וכן העיד הרמב״ן ז״ל כי כשעלה לארץ ישראל מצא שם בעכו מטבע קדום של כסף שהיה רשום בו צנצנת המן ומטה אהרן שהיה כתוב סביבו כתב שלא ידע לקרותו, עד שהראו לכותיים לפי שהוא כתב עברי הקדום שנשאר אצל הכותיים, וקראו הכתב ההוא והיה כתוב בו שקל השקלים. ואלו הם הדברים שהגיה בסוף פירושו וששלח מארץ ישראל, ויתבאר מהם שהכתב שבידינו היום אינו כתב עברי.
Nahmanides also testifies that when he was in Palestine he found in ‘Akko an ancient silver coin with the jar of manna and the rod of Aaron engraved upon it, and with characters all around that he could not read. When they showed it to the Cutheans, who retained the ancient Hebrew characters, they read it שקל השקלים. These are the words which he adds as a note at the end of his commentary which he sent from Palestine, from which it is clear that the characters now in use are not Hebrew.
9
ומה שאמרו רבותינו ז״ל מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדים, אפשר שאמרו כן לפי דעת רבי שסובר שהלוחות היו כתובים בכתב אשורית, או לפי שסברתם היא גם כן שהלוחות היו כתובים בכתב אשורית אף על פי שהכתב הנהוג באומה אז היה עברי. ואולי לא אמרו כן על מ״ם וסמ״ך שבידינו היום, אבל לפי שבכתב עברי שהלוחות היו כתובות בו היו המ״ם והסמ״ך סתומות או אותיות אחרות דומות למ״ם וסמ״ך כמו שהן בכתב אשורית שבידינו היום, אמרו כן. תדע שהרי רב חסדא שאמר מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדין הוא עצמו אמר שנשתנה הכתב, ואולי כי מה שאמרו וביררו להם כתב אשורי לא על כל הכתב אסרו כן אלא על קצתו, שלקחו ממנו והשאירו ממנו ונשארו מ״ם וסמ״ך סתומות כאשר היו בלוחות, ולקחו קצת כתב אשורית זכר לגאולה השנית ואף על פי שאין זה נראה.
As for the statement of the Rabbis that the mem and the samek maintained themselves on the Tables of Stone by a miracle, it may be that this statement is made according to the opinion of Rabbi that the Tables of Stone were written in Asshurit or square characters, or else they also held the opinion that the Tables of Stone were written in the square characters, though the people at that time used the Hebrew characters. Or it may be that they were not referring to the mem and samek which we now use; and that in the Hebrew characters in which the Tables were written, the mem and the samek were closed letters, or there were other letters similar to the mem and samek of the square characters now in use. For Rab Hisda himself who said that the mem and the samek in the Tables maintained themselves by a miracle holds that the characters were changed. It is possible that the expression, “They chose the square characters,” refers not to the whole alphabet but only to a part. They selected some of the square characters and left the rest. Thus the mem and samek were retained in their closed form, as they were in the Tables, though some of the square characters were adopted in memory of the second deliverance. This is, however, not likely.
10
ומכל מקום יתבאר ממה שכתבנו ששנו כל הכתב או קצתו זכר לגאולה השנית. וכן עשו דבר אחר זכר לגאולה השנית, והוא שהניחו מלמנות מנין החדשים מניסן כמו שהיו רגילין למנות זכר ליציאת מצרים, וחזרו למנות מנין אחר לחדשים, וזהו שאמרו רבותינו ז״ל שמות החדשים עלו עמהם מאשור, כלומר שהיו מונין החדשים בשמותם תשרי מרחשון כסליו כמו שהיו מונין אותם באשור זכר לגאולה השנית ולא שני שלישי רביעי כאשר בתחלה, וכן כתב הרמב״ן ז״ל בפרשת בא אל פרעה.
At any rate it is clear from all that went before that they changed the whole or part of their writing in memory of the second deliverance. And they also did another thing in memory of the second deliverance, namely they ceased counting the months from Nisan, as they had been accustomed to do in memory of the Exodus from Egypt, and adopted another method of counting. This is what our Rabbis mean when they say, “The names of the months came with them from Assyria.” That is to say, they counted the months by name, Tishri, Marheshvan, Kislev, as they did in Assyria, in memory of the second deliverance, and not second, third, fourth, as they did before. This is also the explanation of Nahmanides in his commentary on section “Bo.”
11
ונראה מזה כי הם הבינו שצווי מנין החדשים היה זמניי, רוצה לומר כל עוד שתתמיד הגאולה ההיא, אבל אחר שגלו שנית ונגאלו משם ונצטוו על ידי ירמיה לא יאמר עוד חי ה׳ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה׳ אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפון וגו׳, ראו להניח המנין הראשון שהיה זכר ליציאת מצרים וחזרו למנות מנין אחר מתשרי לשנות העולם, והשאירו שמות החדשים שעלו עמהם מאשור זכר לגאולה השנית, כי הבינו שצווי מנין החדשים מניסן היה זמניי ולא צווי נצחי אף על פי שלא נזכר בו זמן.
It seems from this, then, that they understood the pentateuchal commandment concerning the numbering of the months to be temporary, i. e. as long as that deliverance lasted. But after they were exiled a second time and were delivered again, and were told by Jeremiah, “They shall no more say: ‘As the Lord liveth, that brought up the children of Israel out of the land of Egypt;’ but: ‘As the Lord liveth, that brought up and that led the seed of the house of Israel out of the north country’ …,” they thought that it was proper to give up the first mode of counting which was in memory of the Exodus from Egypt, and adopted a different one, beginning with Tishri, when they counted the years of the world. And they also retained the names of the months which they brought with them from Assyria, in memory of the second deliverance, for they understood that the commandment in the Pentateuch to count the months from Nisan was temporary and not perpetual, though there is no mention of time.
12
ואף אנו נאמר כי מה המונע שלא נאמר שתבא דת אלהית מתרת קצת אסורים, כמו חלב ודם ושחוטי חוץ, שנאסרו מתחלה כשיצאו ממצרים לפי שהיו שטופים בעבודת השדים והיו אוכלין על הדם ואוכלין החלב והדם, כמו שאמר הכתוב בשחוטי חוץ ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם, ואחר שנשתכח ענין אותה עבודה מן העולם ושבו כולם לעבוד את השם יתברך ובטל טעם האסור, אפשר לומר שיחזור ויתירנו, וכן דעת קצת מרבותינו ז״ל שאמרו בילמדנו ה׳ מתיר אסורים מתיר איסורין.
There is nothing therefore to prevent us from supposing that the divine law may in the future permit some things which are forbidden now, like fat or blood or the slaughter of animals outside of the temple. These things were originally forbidden when the Israelites left Egypt because they were addicted to the worship of evil spirits, and ate the flesh with the blood and also ate fat and blood, as we read in relation to the killing of animals outside of the temple, “And they shall no more sacrifice their sacrifices unto the satyrs, after whom they go astray.” But when this form of worship has been forgotten, and all people shall worship God, and the reason of the prohibition will cease, it may be that God will again permit it. And some of our Rabbis have the same opinion. In “Yelammedenu” they say, commenting on the biblical expression, “The Lord looseth the prisoners” (מתיר אסורים), “He permits the forbidden” (מתיר איסורין).
13
קנצי למלין איני רואה שום ראיה ולא שום הכרח אל שיהיה שורש בפני עצמו לתורה אלהית בכלל ולא לתורת משה בפרט שלא תנוסח התורה ושלא תשתנה, מן הראיות שכתב הרמב״ם ז״ל. וכן כתב מורי הרב ר׳ חסדאי ז״ל שזה אינו שורש ולא עקר לתורת משה, אבל אמר שהיא אמונה ראוי שיאמינה כל בעל תורת משה, ובאר הטעם לפי שכאשר יחופשו כל חלקי תורת משה נמצאם מקיפים בכל המדות והדעות שאפשר שיתנו שלמות לנפש משום צד, וזה הטעם קרוב לטעם שכתבנו למעלה שכתב הרמב״ם זכרונו לברכה בספר המורה. ונשוב אנחנו לחקור על זה מצד אחר אם אפשר השנוי בתורת משה כמו שהוא בשאר הדתות האלהיות אם לאו, ונקדים לזה הקדמות:
To sum up, I see no evidence, nor any necessity, from Maimonides’ arguments, that the immutability or irrepealability of the law should be a fundamental principle of a divine law generally or of the law of Moses in particular. This is also the opinion of my teacher R. Hasdai, namely that it is not a principle or dogma of the law of Moses. But he says that it is a doctrine which every one professing the Mosaic law should believe. The reason he gives is that if we examine all the parts of the Mosaic law, we find that they embrace all those moral qualities and theoretical ideas which are calculated to give perfection to the soul in some manner. This reason is similar to that which we quoted above from Maimonides’ Guide. We will come back to the subject and inquire from a different point of view whether the Mosaic law is liable to change as are other divine laws or not. This requires some preliminary considerations.
יש מי שחשב להביא ראיה לנצחיות תורת משה ממה שנמצא בכתוב בקצת מצות יזכיר לשון הקת עולם ובקצתם לדורותיכם ובקצתם אות היא לעולם, כמו ביום הכפורים ואסור החדש שנאמר בהם חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, ובשבת נאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, ובפסח נאמר להק לך ולבניך עד עולם, ובזולת אלו מן המצות שנאמר בהם הקת עולם או לדורותיכם או בכל מושבותיכם.
Some have thought to prove the eternity of the Mosaic law from the expressions which are used in connection with some of the commandments, such as, “a statute forever,” “throughout your generations,” “a sign it is for ever.” Thus in connection with the day of atonement and the prohibition of new fruit we find, “It is a statute for ever throughout your generations in all your dwellings.” In connection with the Sabbath, we read, “It is a sign between Me and the children of Israel forever.” In the commandment concerning Passover, we find, “For an ordinance to thee and to thy sons forever;” and so there are other commandments besides in which we find the expressions, “a statute for ever,” or “throughout your generations,” or “in all your dwellings.”
וזה אינה ראיה, כי יש לבעל דין לחלוק ולומר שמשם ראיה ששאר המצות עתידות ליבטל אחד שהקפיד על אלו בלבד. ועוד בפירוש אמרינן במסכת קדושין מושבות דכתב רחמנא גבי חלב ודם למה לי, סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דקרבנות כתיב בזמן דאיכא קרבן ליתסר היכא דליכא קרבן לא ליתסר, קא משמע לן. וכן פירש שם למה נזכרה חקת עולם ביום הכפורים ובאיסור אכילת החדש מזולתם מן המצות, שיראה מדבריהם שלכך נכתב באלו לפי שהיה אפשר שיעלה על הדעת שלא ינהגו אלו המצות אפילו בזמן ששאר המצות נוהגות, אבל לא באו אלו הלשונות להורות על נצחיות התורה כלל, כי אפשר לומר שבהבטל שאר המצות יבטלו אלו גם כן.
This, however, is no proof, for the opponent may say, this rather proves that the other commandments will be abolished, since these alone are so qualified. Besides, we are expressly told in the treatise Kiddushin: Why do we find the expression, “in all your dwellings,” in connection with the prohibition of fat and blood? Answer: If the expression were not there, we might argue that since the prohibition is found in connection with the sacrifices, it holds only of the time when sacrifices are offered, but not when there are no more sacrifices. In the same place they explain why the expression, “a statute forever,” occurs in the commandments concerning the day of atonement and the prohibition of new fruit, and not in other commandments. And it appears from their answers that if the expressions were not there one might suppose that the commandments in question might become obsolete even while the others are still in force. But the expressions in question do not denote the eternity of the law, for it is possible that when the other commandments are abolished, these will be abolished also.
ומלשון עולם או עד עולם או חקת עולם או לעולם אין ראיה, כי כבר ימצאו אלו הלשונות ודומיהן על זמן מוגבל לא על זמן בלתי בעל תכלית. עולם כמו אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך, שרוצה לומר גבול קדום מזמן מוגבל מאבותיך, וכן כי מעולם שברתי עולך, וערבה לה׳ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם. וכן עולמים יאמר על זמן קצוב, אגורה באהלך עולמים, ישראל נושע בה׳ תשועת עולמים, שנאמר על תשועת סנחריב, וכן כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו, רוצה לומר זמנים ארוכים. וכן לעולם יאמר על זמן קצר מוגבל, כמו ועבדו לעולם, שהוא עד שנת היובל. וכן עד עולם, אמרה חנה והביאותיו ונראה את פני ה׳ וישב שם עד עולם, שזהו המשים שנה שהוא עולמו של לוי, שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד, ונמצא עד עולם על זמן קצר בעל תכלית בלתי ידוע אצל בני אדם אלא אצל השם יתברך בלבד, אמר ישעיה כי ארמון נוטש המון עיר עוזב עופל ובחן היה בעד מערות עד עולם, וכתיב אחריו עד יערה עלינו רוח ממרום. וכן כל ימי עולם יאמר על זמן קצר מוגבל, אמר ישעיה וינטלם וינשאם כל ימי עולם, וכתוב אחריו והמה מרו ועצבו את רוח קדשו ויהפך להם לאויב הוא נלחם בם.
Nor can any evidence be found in the expressions “eternity” (עולם), “unto eternity” (צר עולם), “a statute for eternity” (חקת עולם), or “to eternity” (לעולם). For these expressions and their like are also applied to a limited and not an infinite time. Thus we read, “Remove not the ancient (צולם) landmark, which thy fathers have set.” The word צולם (= eternity) is here used to denote a time limited and dating from the fathers. Other passages are: “For of old time (מעולם) I have broken thy yoke;” “Then shall the offering of Judah and Jerusalem be pleasant unto the Lord, as in the days of old (עולם).” The Plural צולמים is also used to denote a finite time, as, “I will dwell in Thy Tent for ever (צולמים);” “O Israel, that art saved by the Lord with an everlasting (צולמים) salvation.” This refers to the salvation from Sennacherib. Similarly in the expression, “It hath been already, in the ages (לצולמים) which were before us.” The word denotes here, “a long time.” The word לצולם is also applied to a finite short time, as, “And he shall serve him forever (לצולם),” which means, until the year of the jubilee. The expression צד צולם has a similar use. Thus Hannah said, “I will bring him, that he may appear before the Lord, and there abide for ever (צד צולם).” The expression here means fifty years, which is the term of a Levite, as we find, “And from the age of fifty years they shall return from the service of the work, and shall serve no more.” The expression צד צולם is also applied to a finite short time not known to man but to God alone. Thus Isaiah says: “For the palace shall be forsaken; the city with its stir shall be deserted; the mound and the tower shall be for dens for ever (צולם צד).” And later it says, “Until the spirit be poured upon us from on high.” Similarly the expression, “all the days of eternity” (עולם כל ימי) is applied to a finite short time. Isaiah says: “And He bore them, and carried them all the days of old (כל ימי צולם),” while in the sequel it says, “But they rebelled and grieved His holy spirit; therefore He was turned to be their enemy, Himself fought against them.”
וכלל אומר שאין לשון בכל אלו הלשונות והדומים להם שיורה על הנצחיות או על זמן בלתי בעל תכלית בהכרח, אלא כל אחד יתפרש ענינו לפי מקומו, שהרי לשון לנצח שמשמעו לשון נצחיות נמצא אותו על זמן קצר בעל תכלית, אמר הכתוב על שכינת הכבוד בהר סיני, ההר חמד אלהים לשבתו אף ה׳ ישכון לנצח, ולא שכן הכבוד לנצח בהר סיני שהרי כשנעשה אהל מועד נסתלק הכבוד מהר סיני ושכן באהל מועד. וכן חקת עולם אינו מורה בהכרח שיתמיד זמן בלתי בעל תכלית, שהרי במנורה נאמר בה חקת עולם לדורותיכם, ויש לה הפסק משחרב בית המקדש ועד עתה. והרי פסח וסכות שנאמר בכל אחד מהם חקת עולם, ואף על פי כן אמרו רבותינו ז״ל בויקרא רבה שכל המועדות עתידין ליבטל חוץ מפורים ויום הכפורים, נראה שכונתם בזה היא כי פירוש חקת עולם הוא שלא נבטל אותם מעצמנו אבל על פי השם כבר אפשר שיבטלו.
In short, none of these expressions or those like them necessarily denotes eternity or infinite time, but each one must be explained from its context. The very word לנצח, which signifies perpetuity, is applied to a finite brief time. Thus in reference to the dwelling of the divine glory on Mount Sinai, we read, “The mountain which God hath desired for His abode, yea, the Lord will dwell therein forever (לנצח).” But the divine glory did not dwell on Mount Sinai forever, for when the tent of meeting was built, the glory departed from Mount Sinai and dwelt in the tent of meeting. Similarly the expression, “a statute forever (חקת צולם),” does not necessarily signify that the thing will last an infinite time. For in the commandment concerning the candelabrum we find the expression, “a statute forever, throughout your generations,” and yet it has been interrupted from the time of the destruction of the second temple to this day. Similarly the expression, “a statute forever,” is used in relation to the feasts of Passover and Tabernacles, and yet our Rabbis say in “Vayyikra Rabbah” that all festivals will be abolished except Purim and the Day of Atonement. It would seem then that their interpretation of the expression, “a statute forever,” is that we may not abolish them on our own account, but that there is a possibility of their being abolished by God’s command.
וכן מצינו בימי עזרא שבטלו מנין החדשים מניסן, שהיו מונין כן כפי משפטי התורה, לפי שכתוב החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה, והיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, כי אף על פי שתשרי ראש השנה למנין שנות העולם כמו שאמר הכתוב וחג האסיף תקופת השנה, וחג האסיף בצאת השנה, וממנו מונין לשמיטין וליובלות, צוחה תורה למנות מנין החדשים מניסן בכל חשבונותיהם, לפי שאז יצאו ישראל ממצרים והיתה תחלת צמיחת האומה, וכן תמנה היא גם כן כל חשבונותיה מניסן, ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש, בחדש השלישי וגו׳, ובחדש השביעי באחד לחדש, ובעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא, ואין לחדשים שמות במשפטי התורה אבל ראוי שיהיה שמם שני שלישי רביעי חמישי ששי שביעי לניסן זכר ליציאת מצרים, וזהו שאמר הכתוב ראשון הוא לכם לחדשי השנה, כלומר למנין החדשים תמנו מניסן אף על פי שלמנין שנים ראוי למנות מתשרי כמו שאמרנו.
We find also that in the time of Ezra they ceased counting the months from Nisan, though this is the method of counting prescribed in the Torah, as we read, “This month shall be unto you the beginning of months; it shall be the first month of the year to you,’ this being the first commandment given to Israel. Although Tishri is the beginning of the year when we count the years of the world, as we read, “And the feast of ingathering, at the turn of the year;” “And the feast of ingathering, at the end of the year;” and when we compute the sabbatical and the jubilee years, yet the Torah commanded us to count the months from Nisan whenever we count them, because in this month Israel came out of Egypt and the nation first came into existence. The Torah itself computes all its calculations from Nisan. Thus, “And it came to pass in the second year, in the second month, on the twentieth day of the month;” “In the third month, etc.;” “And in the seventh month on the first day of the month;” “And on the tenth day of this seventh month is the day of atonement.” According to the usage of the Torah the months have no names, but must be called second, third, fourth, fifth, sixth, seventh, beginning with Nisan, in memory of the Exodus from Egypt. This is the meaning of the verse, “It shall be the first month of the year to you.” That is to say, when you count months, begin with Nisan, though when you count years, you must count from Tishri, as we said before.
וכאשר עלו מבבל ראו לעשות זכר לגאולה השנית ועשו זה בשני דברים, האחד שהניחו כתב עברי ובחרו להם כתב אשורי זכר שגלו אל אשור ונגאלו משם, וכן אמרו רבותינו ז״ל בתוספתא דמסכת סנהדרין, למה נקרא שמו אשורית שעלה עמהם מאשור, רבי אומר בכתב זה נתנה תורה לישראל וכו׳ ולמה נקרא שמה אשורית שמאושר בכתב. ולפי הנראה מסוגית הגמרא ריש פרק כל כתבי הכתב שבידינו היום שהספרים נכתבים בו אינו כתב עברי בלי ספק, ואם כן יש לומר כי רבי אינו חולק אלא לומר שאחר שהלוחות היו כתובים בו לא נקרא שמו אשורית על שעלה עמהם מאשור, אבל יודה שהכתב הנהוג באומה מקדם שהיה כתב עברי נשתנה, ואף אם תאמר שהוא חולק בזה ידוע הוא שאין דברי רבי שהוא יחיד במקום דברי חכמים כלום.
But when they returned from Babylon, they desired to commemorate the second deliverance, which they did in two ways. The first was that they discontinued the Hebrew script and adopted the Assyrian in memory of the redemption from the Assyrian exile. Thus our Rabbis say, in the Tosefta of the treatise Sanhedrin, “Why is it called Asshurit? Because it came with them from Assyria (Asshur). Rabbi says, The Torah was given to Israel in these characters … And the reason it is called Asshurit (אשורית) is because it is the most excellent (משורית) of writings.” According to the sense of the Gemara in the beginning of chapter “Kol Kitbe,” it seems that the characters we now use and in which our books are written, are not Hebrew. If so, we may say that Rabbi’s difference of opinion consists merely in saying that since the Tables of Stone were written in these characters, the name Asshurit was not given to them because they came from Assyria; but he admits that the Hebrew characters used by the people anciently were changed. But even if we grant that he does not agree that there was a change, it matters not, because his opinion, that of a single person, does not count as against the opinion of the majority of the wise men.
ועוד דבגמרא סנהדרין פרק כהן גדול פירשו האמוראים דברי חכמים, שכך אמרו שם אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בתחלה נתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקדש, כיון שעלו בני הגולה בימי עזרא ביררו להם כתב אשורי ולשון הקדש והניחו להדיוטות כתב עברי, כלומר לכותים שהיו דרין אז בארץ ישראל, קודם שעלו הם הניחו להם כתב עברי ולשון ארמי. הרי שהאמוראים מסכימים שהכתב שבידינו היום אינו כתב עברי.
Moreover, in Sanhedrin, Chapter “Kohen Gadol,” the Amoraim explain the words of the wise men. The passage is as follows; “Rab Hisda says in the name of Mar Ukba: Originally the Torah was given to Israel in Hebrew characters and in the holy tongue. When the exiles came back in the days of Ezra, they chose Assyrian characters and the holy tongue, leaving the Hebrew characters to the common people, i.e. the Cutheans, who lived in Palestine before the exiles came. These used the Hebrew characters and the Aramaic language.” The Amoraim, therefore, agree that the characters now in use are not Hebrew.
וכן העיד הרמב״ן ז״ל כי כשעלה לארץ ישראל מצא שם בעכו מטבע קדום של כסף שהיה רשום בו צנצנת המן ומטה אהרן שהיה כתוב סביבו כתב שלא ידע לקרותו, עד שהראו לכותיים לפי שהוא כתב עברי הקדום שנשאר אצל הכותיים, וקראו הכתב ההוא והיה כתוב בו שקל השקלים. ואלו הם הדברים שהגיה בסוף פירושו וששלח מארץ ישראל, ויתבאר מהם שהכתב שבידינו היום אינו כתב עברי.
Nahmanides also testifies that when he was in Palestine he found in ‘Akko an ancient silver coin with the jar of manna and the rod of Aaron engraved upon it, and with characters all around that he could not read. When they showed it to the Cutheans, who retained the ancient Hebrew characters, they read it שקל השקלים. These are the words which he adds as a note at the end of his commentary which he sent from Palestine, from which it is clear that the characters now in use are not Hebrew.
ומה שאמרו רבותינו ז״ל מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדים, אפשר שאמרו כן לפי דעת רבי שסובר שהלוחות היו כתובים בכתב אשורית, או לפי שסברתם היא גם כן שהלוחות היו כתובים בכתב אשורית אף על פי שהכתב הנהוג באומה אז היה עברי. ואולי לא אמרו כן על מ״ם וסמ״ך שבידינו היום, אבל לפי שבכתב עברי שהלוחות היו כתובות בו היו המ״ם והסמ״ך סתומות או אותיות אחרות דומות למ״ם וסמ״ך כמו שהן בכתב אשורית שבידינו היום, אמרו כן. תדע שהרי רב חסדא שאמר מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדין הוא עצמו אמר שנשתנה הכתב, ואולי כי מה שאמרו וביררו להם כתב אשורי לא על כל הכתב אסרו כן אלא על קצתו, שלקחו ממנו והשאירו ממנו ונשארו מ״ם וסמ״ך סתומות כאשר היו בלוחות, ולקחו קצת כתב אשורית זכר לגאולה השנית ואף על פי שאין זה נראה.
As for the statement of the Rabbis that the mem and the samek maintained themselves on the Tables of Stone by a miracle, it may be that this statement is made according to the opinion of Rabbi that the Tables of Stone were written in Asshurit or square characters, or else they also held the opinion that the Tables of Stone were written in the square characters, though the people at that time used the Hebrew characters. Or it may be that they were not referring to the mem and samek which we now use; and that in the Hebrew characters in which the Tables were written, the mem and the samek were closed letters, or there were other letters similar to the mem and samek of the square characters now in use. For Rab Hisda himself who said that the mem and the samek in the Tables maintained themselves by a miracle holds that the characters were changed. It is possible that the expression, “They chose the square characters,” refers not to the whole alphabet but only to a part. They selected some of the square characters and left the rest. Thus the mem and samek were retained in their closed form, as they were in the Tables, though some of the square characters were adopted in memory of the second deliverance. This is, however, not likely.
ומכל מקום יתבאר ממה שכתבנו ששנו כל הכתב או קצתו זכר לגאולה השנית. וכן עשו דבר אחר זכר לגאולה השנית, והוא שהניחו מלמנות מנין החדשים מניסן כמו שהיו רגילין למנות זכר ליציאת מצרים, וחזרו למנות מנין אחר לחדשים, וזהו שאמרו רבותינו ז״ל שמות החדשים עלו עמהם מאשור, כלומר שהיו מונין החדשים בשמותם תשרי מרחשון כסליו כמו שהיו מונין אותם באשור זכר לגאולה השנית ולא שני שלישי רביעי כאשר בתחלה, וכן כתב הרמב״ן ז״ל בפרשת בא אל פרעה.
At any rate it is clear from all that went before that they changed the whole or part of their writing in memory of the second deliverance. And they also did another thing in memory of the second deliverance, namely they ceased counting the months from Nisan, as they had been accustomed to do in memory of the Exodus from Egypt, and adopted another method of counting. This is what our Rabbis mean when they say, “The names of the months came with them from Assyria.” That is to say, they counted the months by name, Tishri, Marheshvan, Kislev, as they did in Assyria, in memory of the second deliverance, and not second, third, fourth, as they did before. This is also the explanation of Nahmanides in his commentary on section “Bo.”
ונראה מזה כי הם הבינו שצווי מנין החדשים היה זמניי, רוצה לומר כל עוד שתתמיד הגאולה ההיא, אבל אחר שגלו שנית ונגאלו משם ונצטוו על ידי ירמיה לא יאמר עוד חי ה׳ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה׳ אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפון וגו׳, ראו להניח המנין הראשון שהיה זכר ליציאת מצרים וחזרו למנות מנין אחר מתשרי לשנות העולם, והשאירו שמות החדשים שעלו עמהם מאשור זכר לגאולה השנית, כי הבינו שצווי מנין החדשים מניסן היה זמניי ולא צווי נצחי אף על פי שלא נזכר בו זמן.
It seems from this, then, that they understood the pentateuchal commandment concerning the numbering of the months to be temporary, i. e. as long as that deliverance lasted. But after they were exiled a second time and were delivered again, and were told by Jeremiah, “They shall no more say: ‘As the Lord liveth, that brought up the children of Israel out of the land of Egypt;’ but: ‘As the Lord liveth, that brought up and that led the seed of the house of Israel out of the north country’ …,” they thought that it was proper to give up the first mode of counting which was in memory of the Exodus from Egypt, and adopted a different one, beginning with Tishri, when they counted the years of the world. And they also retained the names of the months which they brought with them from Assyria, in memory of the second deliverance, for they understood that the commandment in the Pentateuch to count the months from Nisan was temporary and not perpetual, though there is no mention of time.
ואף אנו נאמר כי מה המונע שלא נאמר שתבא דת אלהית מתרת קצת אסורים, כמו חלב ודם ושחוטי חוץ, שנאסרו מתחלה כשיצאו ממצרים לפי שהיו שטופים בעבודת השדים והיו אוכלין על הדם ואוכלין החלב והדם, כמו שאמר הכתוב בשחוטי חוץ ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם, ואחר שנשתכח ענין אותה עבודה מן העולם ושבו כולם לעבוד את השם יתברך ובטל טעם האסור, אפשר לומר שיחזור ויתירנו, וכן דעת קצת מרבותינו ז״ל שאמרו בילמדנו ה׳ מתיר אסורים מתיר איסורין.
There is nothing therefore to prevent us from supposing that the divine law may in the future permit some things which are forbidden now, like fat or blood or the slaughter of animals outside of the temple. These things were originally forbidden when the Israelites left Egypt because they were addicted to the worship of evil spirits, and ate the flesh with the blood and also ate fat and blood, as we read in relation to the killing of animals outside of the temple, “And they shall no more sacrifice their sacrifices unto the satyrs, after whom they go astray.” But when this form of worship has been forgotten, and all people shall worship God, and the reason of the prohibition will cease, it may be that God will again permit it. And some of our Rabbis have the same opinion. In “Yelammedenu” they say, commenting on the biblical expression, “The Lord looseth the prisoners” (מתיר אסורים), “He permits the forbidden” (מתיר איסורין).
קנצי למלין איני רואה שום ראיה ולא שום הכרח אל שיהיה שורש בפני עצמו לתורה אלהית בכלל ולא לתורת משה בפרט שלא תנוסח התורה ושלא תשתנה, מן הראיות שכתב הרמב״ם ז״ל. וכן כתב מורי הרב ר׳ חסדאי ז״ל שזה אינו שורש ולא עקר לתורת משה, אבל אמר שהיא אמונה ראוי שיאמינה כל בעל תורת משה, ובאר הטעם לפי שכאשר יחופשו כל חלקי תורת משה נמצאם מקיפים בכל המדות והדעות שאפשר שיתנו שלמות לנפש משום צד, וזה הטעם קרוב לטעם שכתבנו למעלה שכתב הרמב״ם זכרונו לברכה בספר המורה. ונשוב אנחנו לחקור על זה מצד אחר אם אפשר השנוי בתורת משה כמו שהוא בשאר הדתות האלהיות אם לאו, ונקדים לזה הקדמות:
To sum up, I see no evidence, nor any necessity, from Maimonides’ arguments, that the immutability or irrepealability of the law should be a fundamental principle of a divine law generally or of the law of Moses in particular. This is also the opinion of my teacher R. Hasdai, namely that it is not a principle or dogma of the law of Moses. But he says that it is a doctrine which every one professing the Mosaic law should believe. The reason he gives is that if we examine all the parts of the Mosaic law, we find that they embrace all those moral qualities and theoretical ideas which are calculated to give perfection to the soul in some manner. This reason is similar to that which we quoted above from Maimonides’ Guide. We will come back to the subject and inquire from a different point of view whether the Mosaic law is liable to change as are other divine laws or not. This requires some preliminary considerations.