מאמר ד 47

התקוה והתוחלת הוא דבר הכרחי אל המאמין כדי שימשך אליו החסד הנמשך אל הבטחון, אמר הנביא טוב ה׳ לקויו, וכן היה דוד משבח את עצמו ואומר אותך קויתי כל היום.

Hope and expectation are essential to a believer in order to obtain the mercy which follows upon trust. The prophet says: “The Lord is good unto them that wait for Him.” David takes credit to himself when he says: “For Thee do I wait all the day.”

והתקוה היא על ג׳ פנים, האחת היא תקות החסד, והיא שיקוה אל השם יתברך שיושיענו על צד החסד בלבד לא מצד שום חיוב כלל. והשנית היא תקות הכבוד, והיא שיקוה אליו שיושיענו לפי שהורגל להושיעו, ואם לא יושיענו גם עתה יהיה זה זלזול לכבודו, כי האדון שהורגל להושיע את עבדו אם אינו מושיעו בעת צרתו יאמרו הרואים שזה מצד חולשת יכולת האדון. והג׳ תקות ההבטחה, והיא תקות האמת, והוא שיקוה אליו שיאמת דבריו מצד שהבטיחו על כך.

Hope is of three kinds: 1. Hope of mercy. The man hopes that God will help him by way of mercy and not as a matter of obligation. 2. Hope of glory. The man hopes that God will help him because He has been in the habit of helping him before, and if He failed him now His glory would suffer. For if a master who has been in the habit of helping his servant fails to deliver him from trouble in a given instance, the people say that it is because of the master’s inability. 3. Hope due to a promise. This is the hope of truth, the individual hoping that God will verify His promise.

ותקות החסד היא היותר משובחת שבכלן, אלא שאין המקוה בטוח כל כך שינתן לו כלבבו כל אשר תשאל נפשו, כי להיותו משער בעצמו שאינו במדרגה שיעשה עמו חסד חנם, חושב שלא ירצה האדון לתת את שאלתו, ובעבור זה אינו מקוה כראוי, שאם היה מקוה כראוי לא היתה החסד נמנעת מצד השם יתברך, כי תמיד הוא רוצה להשפיע למקוה כראוי, אמר הכתוב רוצה ה׳ את יראיו את המיחלים לחסדו. ולזה הוא מבואר כי המנע הגעת החסד הוא כאשר אין התקוה כראוי.

The most praiseworthy of the three is the hope of mercy, except that one is not so certain that he will get all that he desires. Thinking that he has not attained such a degree as to be worthy of God’s gratuitous mercy, he believes that God will not desire to grant his request and therefore he does not hope properly, whereas if he hoped properly, mercy would not be withheld by God, for God always desires to bestow His benefits upon the one who has real hope, as the Psalmist says: “The Lord taketh pleasure in them that fear Him, in those that wait for His mercy.” It is clear therefore that the failure to obtain mercy is due to the lack of real hope.

ותקות הכבוד היא יותר בטוחה, וזה כי מי שהורגל לעזור לשום אדם ואינו עוזרו, הנה ראוי לו, כדי שהרואה לא יחשוב שמה שאינו עוזרו עתה הוא בסבת לאות או חסרון באדון, שיתעורר לעזרו על דבר כבוד שמו, כמאמר המשורר עזרנו אלהי ישענו, רוצה לומר אתה שהיית רגיל להושיענו, ואמר על דבר כבוד שמך, לומר שאין אנו מבקשין העזר מצד שום חיוב שיש לנו עליך ולא בעבור זכיות שיש בנו אבל בעבור כבוד שמך, שלא יאמרו הגוים שאינך יכול עתה כמו שהיית יכול עד עכשיו, וזה שאמר אחריו למה יאמרו הגוים איה אלהיהם.

The hope of glory is more certain. For if a person has been in the habit of helping some one and has not done so in a given instance, he must, in order to prevent people thinking that his failure to help in the given instance is due to weakness or incapacity, bestir himself to help the person for the sake of the glory of his name, as the Psalmist says: “Help us, O Lord of our salvation, for the sake of the glory of Thy name.” “God of our salvation,” means: who hast been accustomed to save us. “For the sake of the glory of Thy name,” means that we do not request aid by reason of any claim that we have against Thee, nor by reason of any merits that we have to our credit, but for the sake of the glory of Thy name, that the nations should not say that Thou art not able to do now what Thou wast able to do before. Hence the words in the sequel: “Wherefore should the nations say: ‘Where is their God?’ ”

וזה הדרך דרך משה בתפלתו במרגלים, שאמר ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה׳ בקרב העם הזה וגו׳, והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכולת ה׳ וגו׳, ובעבור זה נאמר לו סלחתי כדברך, כלומר אסלח על הדרך שאתה אומר בענין שלא יתחלל שמי, אבל אני אקח את נקמתי בהם בענין אחר שישאר כבודי מונח במקומו, וזהו שאמר ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ כי כל האנשים הרואים את כבודי וגו׳, אם יראו את הארץ וגו׳, וכל מנאצי לא יראוה.

This is the method Moses followed in his prayer on the occasion of the incident of the spies, when he said: “When the Egyptians shall hear—for Thou broughtest up this people with Thy might from among them—they will say to the inhabitants of this land, who have heard that Thou Lord art in the midst of this people; … now if Thou shalt kill this people as one man, then the nations which have heard the fame of Thee will speak, saying: Because the Lord was not able to bring this people into the land which He swore unto them, therefore He hath slain them in the wilderness.” And God said to him: “I have pardoned according to thy word,” i. e. I will pardon for the reason that you mentioned, namely that My name may not be profaned, but I will take My revenge upon them in some other way, so that My glory will remain intact: “But in very deed, as I live—and all the earth shall be filled with the glory of the Lord—surely all those men that have seen My glory … surely they shall not see the land … neither shall any of them that despised Me see it.”

ותקות ההבטחה היא היותר בטוחה מכלם, והיא שיקוה אליו בעבור שהבטיחו על כך אם בכתב ואם בעל פה, וכאשר יהיה המבטיח איש אמת יהיה לב המקוה בטוח שישלים דברו, וכן אמר דוד זכר דבר לעבדך על אשר יחלתני, ובאורו כי אין לקטן או לעבד חיוב על הגדול או על האדון אלא מצד הבטחתו אם הבטיחו על כך, ובעבור זה התקוה שהיא נתלית בדבר מדברי הנביאים שהם אמתיים בלי ספק, כמו שפירשנו למעלה בזה המאמר, אין ספק שראוי שיהיה לב המקוה בטוח שתגיע ותשלם התקוה על כל פנים, כי אף על פי שהדברים המיועדים הם מטבע האפשר מצד עצמם, הנה להיותם מפי השם הם כמחוייבים, עד שראוי שיהיה לב המקוה בטוח בהם כאלו הם דברים מחוייבים להיות.

The hope that is based upon a promise is the most sure of all. If one hopes on the basis of a promise, oral or in writing, and the author of the promise is a man of truth, the person hoping is sure that the other will fulfil his words. Thus David says: “Remember the word unto Thy servant, because Thou hast made me to hope.” The meaning of these words is that an inferior or a servant has no claim against his superior or master except on the basis of a promise if there was such. And hence any hope which is based upon some of the sayings of the prophets—which are undoubtedly true, as we explained above—is sure to be fulfilled. For although the promised things as such pertain to the category of the possible or contingent, nevertheless since they are the result of God’s promise, they are as good as necessary, and the person to whom they were promised may be as sure of them as if they were things which had to be by natural necessity.

וזה כי הדברים העתידים הנה הם אפשריים, אחר שאינם נמצאים בפעל תמיד, ויש מהם אפשריים על השווי, כמו ירידת הגשם מחר, כי מציאותו והעדרו שוים, וכן הגעת הבריאות לחולה מציאותו והעדרו שוים באפשרות, ויש דברים שאף על פי שהם עתידים אין מציאותם והעדרם שוה אבל הם כמחוייבים, כמו עלית השמש מחר, שאף על פי שהוא עתיד הוא מחוייב שיהיה, וכן כל הדברים העתידים שנשלמו סבותיהם.

Future events pertain to the category of the possible because they are not always in actuality. In some cases the two alternatives of being and not being are equally balanced, as for example to-morrow’s rain, it may either rain or not rain with equal possibility. Similarly the recovery of a sick person may or may not come to pass with equal possibility. But there are things which, though they are future, are not equally situated with reference to the alternatives of being and not being, but are virtually necessary. For example, to-morrow’s rising of the sun is necessary, although it is future. The same is true of all future events whose causes are completed.

ועל זה הדרך ראוי שתהיה תקות הבוטח בשם ומצפה לדברי הנביאים כאדם המקוה הדברים העתידים שמציאותם מחוייב, וזה שאמר המשורר קויתי ה׳ קותה נפשי ולדברו הוחלתי, נפשי לה׳ משומרים לבקר שומרים לבקר, ופירושו על זה הדרך, כי לפי ששומרי החומות בלילה נחלקים למשמרות, יש שומר עד קריאת הגבר ויש שומר עד הבקר, והשומר עד קריאת הגבר הוא מצפה לקריאת הגבר על הספק, לפי שהוא אפשרי על השווי כי אפשר שיהיה ושלא יהיה, אבל השומרים לבקר, והם השומרים משמרת הבקר, הם מצפים לבקר בבטחון גדול שיהיה, כי הוא דבר מחוייב להיות, ולזה תלה תקותו לשם בשומרי החומות למשמרת הבוקר, ואמר שהיה מצפה לשם ולדברו שהבטיח על ידי הנביאים בבטחון גדול יותר ממה שמצפים לבקר שומרי החומות למשמרת הבקר, שהוא דבר יגיע בחיוב.

Now the hope of a man who trusts in God and waits for the realization of the words of the prophets, must be of the same kind as that of a person who waits for a future event whose coming is necessary. Hence the Psalmist says: “I wait for the Lord, my soul doth wait, and in His word do I hope. My soul waiteth for the Lord, more than watchmen for the morning; Yea, more than watchmen for the morning.” The meaning is as follows: Those who guard the walls at night are divided into watches, one keeps guard until the cock crows, and another until the morning. Now he who is on guard until the cock crows waits for the crowing of the cock with some doubt in his mind because the two alternatives of being and not being are equally possible. But the “watchmen for the morning,” i. e. those whose watch lasts until the morning, wait for morning with great certainty of its coming, for it is something that must come. Hence the Psalmist compares his hope in God with the sentinels on the walls who are in the morning watch and says that he waits for God and His word which He promised through the prophets with more assurance than the sentinels in the morning watch feel in the coming of the morning, which is something that must come.

ולזה לא תלה אותו בחולה, לומר שהוא מצפה לשם כצפית החולה הבריאות, לפי שאף על פי שהחולה מצפה אותו בכוסף גדול, מכל מקום הוא מסופק אם יגיע אם לא, לפי שהוא אפשרי על השווי כירידת המטר, אבל המצפה לבקר הוא מצפה אותו בבטחון שיגיע, כי הוא דבר מחוייב שיהיה, כי השחר נכון מוצאו, ועל כן אמר הנביא נדעה נרדפה לדעת את ה׳ כשחר נכון מוצאו, כלומר כדבר שהוא מחוייב להיות, ויבא כגשם לנו, כלומר לא לתקות שכר בחיוב אלא כדבר שהוא אפשרי כגשם, ועל זה הדרך יתפרש ייראוך עם שמש, כלומר בחיוב כזריחת השמש, אבל תקות השכר תהיה כדבר שהוא אפשרי שהוא המטר, וזהו ירד כמטר על גז.

He does not say that he waits for God as the sick man for health. For although the sick man waits for health with great eagerness, nevertheless he is in doubt whether it will come or not, because the two alternatives are equally possible, like the coming of rain, but one who waits for the morning, waits with assurance that it will come because it must, for the going forth of the morning is sure. Hence the prophet says: “Let us know, eagerly strive to know the Lord, His going forth is sure as the morning,” i. e. as something that must necessarily be. “And He shall come unto us as the rain,” i. e. we do not expect reward as of right, but as something which may or may not come, like rain. In the same way we must explain the words: “They shall fear Thee while the sun endureth,” i. e. as a matter of obligation and necessity like the rising of the sun. But the hope of reward is like something that is contingent, viz. rain: “May he come down like rain upon the mown grass.”

ותקות ההבטחה הזאת נקראת תקות האמת, שהאדם מצפה אותה בבטחון להיות השם אמת ודברו אמת, ובעבור שתקות החסד יקוה אותה המקוה מצד החסד בלבד, ותקות ההבטחה מצד האמת, ושתיהן לתועלת המקבל, אבל תקות הכבוד אינה רק בבחינת הנותן בלבד, כי האדון כאלו הוא מחוייב בזה מצד עצמו כדי לחוש לכבודו, אמר המשורר לא לנו ה׳ לא לנו כי לשמך תן כבוד, כלומר אין אנו מבקשים ממך זה לשכר זכיותינו, כי מה יזכה ילוד אשה, ולא מצד תועלתנו, אבל בעבור כבוד שמך, מוסף על מה שאתה מחוייב לעשות זה על חסדך ועל אמתך, כלומר מצד חסדך שהיא תקות החסד, ומצד אמתך שהיא תקות ההבטחה:

Hope like this, which is based upon a promise, is called hope of truth, because a person entertains this hope with the confidence that God is true and His word is true. The hope of mercy is entertained merely on the basis of God’s mercy, the hope of a promise is based upon God’s truth, both of them are for the benefit of the recipient. The hope of glory, on the other hand, has to do with the interest of the giver alone—the Lord is, as it were, constrained [to aid] for His own sake, out of consideration for His glory. Hence the Psalmist says: “Not unto us, O Lord, not unto us, but unto Thy name give glory,” i. e. we do not ask this of Thee as a reward for our virtues, for wherein can mortal man born of woman be meritorious? Nor as a benefit to us, but for the sake of the glory of Thy name, and besides Thou must do this, “For Thy mercy, and for Thy truth’s sake,” i. e. the hope of mercy and the hope of promise.