כל שנוי ההוה על האדם המשנה אותו מן הדבר המורגל לו מצער אותו, אף אם יהיה השנוי ההוא טבעי אליו ולטובתו, כשלא יספיק לשער בטוב ההוא, כי הנער בצאתו מרחם אמו הוא יוצא מן הכח אל הפעל ולמציאות יותר נכבד ויותר חשוב מן הראשון, לראות את האור ולהשיג המוחשים בחושים ולקנות המושכלות בשכל, ואף על פי כן הוא בוכה לפי שאין בו כח לשער בטוב ההוא, וכן כשיגמל ויפסקו ממנו מזון החלב יבכה, אף על פי שיעתק לקבלת מזונות יותר טובים ויותר חזקים ויותר נאותים ומועילים למזגו, ויצטער לפי שהוא משתנה ממה שהורגל, וכן האדם שהתמיד לשבת בחשך זמן רב ויצא פתאום לאור, יקשה עליו ויצטער באור עד שיודרג ויורגל בו מעט מעט, וכן ביום המות אף אם ישתנה האדם למציאות יותר נכבד ויותר מעולה ולזוהר בלתי מפסיק שאי אפשר לשכל האדם לשערו בהיותו שקוע בחומר, הנה הוא מצטער במות צער נפלא, לא להיותו נעתק מן המציאות אל ההעדר, כמו שיחשבו האומרים שאין מציאות לשכל האנושי בזולת הגוף, אבל לפי שההעתק מן המורגל יקשה על האדם עד שיודרג ויורגל מעט מעט במה שלא הורגל, ובעבור זה אמרו רבותינו ז״ל על נפשות הצדיקים, כל י״ב חדש נשמה עולה ויורדת, כלומר לפי שיקשה עליה להעתק מן הדברים הגופיים שהורגלה בהם.
Every change from the customary, even though natural and for the person’s good, causes him pain so long as he does not understand the good. Thus when a child leaves his mother’s womb, he passes from potentiality to actuality and to a form of existence superior to and more worthy than the first, being prepared to see the light, to perceive objects with his senses, and to apprehend concepts with his intellect. And yet he cries because he can not understand the good. Similarly when he is weaned and his milk food is discontinued, he cries, although the change is for better and more substantial food and such as is more fitting and wholesome. Yet he feels pain because it is a change from that to which he has been accustomed. Similarly if one is accustomed to sit in darkness a long time and he suddenly comes out into the light, the light is difficult for him and causes discomfort until he gets gradually accustomed to it. So in the day of death, although a person changes for a superior and worthier existence and for a perpetual brightness which the intellect can not know while it is sunk in matter, yet he is extremely grieved by death—not because he is removed from existence to non-existence, as those think who hold that the human intellect can not exist without the body, but because the change from that to which a person has been accustomed is hard and painful until he becomes gradually accustomed to the new. Hence the Rabbis say, concerning the souls of the righteous, that during the entire twelve months [following the person’s death] the soul comes up and then comes down again, i. e. because it is hard for her to be taken away from the corporeal things to which she was accustomed.
2
ואף על פי שאחר שנפרדה מן הגוף לא תצטרך להסתכל בגוף ולא בהרגשות לקבל השפע הרוחני שהיתה מוכנת לקבלו בהיותה בחיים, והיה הגוף וכחותיו מטרידים ומונעים אותה מלהדבק דבוק שלם, וכשיסור טרדת הגוף והכחות הגשמיות במות יסולק המסך ויוסר המונע ויהיה הדבקות מתמיד, ואולם תצטער במות ויקשה עליה אחר המות להפרד מן הגוף והדברים הגשמיים אשר היתה משתמשת מהם, לפי שהורגלה בהם בתחלתה בהיותה צריכה אל ההרגשות והכחות הגשמיות, כדי שיגיעו באמצעותם הדמיונים המורגשים ותפשיט הנפש חלקיותם שהוא דבר נפסד ותשאיר כללותם שהוא דבר קיים, כי לא תשאיר מראובן ושמעון רק החיות והדבור הכולל לא החלקי, וכן מכל הדברים תפשיט חלקיותם ותשאיר כללותם, ולא יגיע זה הכללות בנפש אלא באמצעות מה שהרגישו הכחות הגשמיים מהדבר החלקיי.
And although after she is separated from the body, she does not need to pay any attention to it, nor does she require sensations in order to receive the spiritual influence which she was prepared to receive during life when the body and its powers hindered and prevented her from complete communion with the spiritual, whereas as soon as the hindrance of the body and the corporeal powers is removed in death the veil is removed, the obstacle is taken away and the communion is constant,—nevertheless the soul is grieved at the time of death, and after death it is hard for her to be separated from the body and the corporeal things of which she made use, because she was accustomed to them at first when she needed the sensations and the corporeal powers in order by means of them to acquire the sensible images, from which the soul removed the element of particularity, which is perishable, and retained the element of universality, which is permanent. Thus of Reuben and Simeon the soul retains only animality and rationality in general, but not the particular. Similarly in all things the soul removes the elements of particularity and retains the elements of universality. This universality, however, the soul can not comprehend except by means of the particular sensations which the corporeal powers receive.
3
והרי האדם דומה לבית שיש בו ה׳ שערים, יכנסו דרך אותן השערים אל הבית כל הממונות והקנינים והמזונות הצריכין לבעל הבית ויתקבצו כלם בבית אחד, ואחר יתחלקו מן הבית ההוא כל הקנינים והמזונות אל החדרים ויניחו בכל חדר הראוי לו, ואחר שנתמלאו כל החדרים מכל הממונות והקנינים כל אחד כפי מדרגתו, לא יצטרכו אל השערים להביא אל הבית דבר ולא לקיים בתוכן הטובות והקנינים, אבל סתימת השערים יותר טוב אל הבית כדי שיהיה נשמר הטוב ההוא בחדרים.
A human being is like a house of five gates, through which there come into the house all the moneys and possessions and provisions which are needed by the master of the house. They are all gathered at first in one house, and later all the possessions and provisions are distributed from that house into the various rooms, each thing being placed in the appropriate room. After all the rooms have been filled with the moneys and possessions, each room according to its capacity, the open gates are no longer needed to bring anything into the house or to keep the valuable possessions. It is better for the house that the gates should be shut in order that the valuable contents should be safe in their rooms.
4
וכן האדם שיש לו ה׳ חושים אשר יושגו כל ההרגשות באמצעותם, ואחר שיכנסו כלם אל החוש המשותף יתחלקו כל הדברים המורגשים בחדרים כפי מה שראוי, ויקח הכח המדמה מן הדברים ההם מה שראוי לו, ויקח הכח השכלי מן הדברים כללותם ועצמותם ויפשיט חלקיותם ויבדיל המקרים מן העצמים, ואחר שיגיע בנפש הכללות הזה מן הדברים לא תצטרך אל החושים וההרגשות, כמו שלא יצטרך הבית אל השערים אחר המלא החדרים כל טוב. וכמו שסתימת השערים יותר טוב לשמור הממונות, כן עזיבת הכחות הגשמיות יותר טוב אל הנפש, לפי שההרגשות לנפש הם במדרגת המצודה או הספינה והבהמה המוליכים את האדם אל המקום המכוון, כי אחר שיגיע אל המקום ההוא אין לו צורך בספינה או בבהמה, ויהיו עליו לטורח גדול ולמשא כבד, ואף על פי שבתחלה לא היה יכול להגיע אל מחוז חפצו זולתם, כן ההרגשות והכחות הגשמיות אחר שהושגו בהן המושכלות לא יצטרכו הן לקיים אותו המושכל בנפש, אבל הדבר הוא בהפך, כי יטרידו וימנעו מהשיג אותו על השלמות ומלהתמיד הדבקות בו, לפי שהשכל הפועל שכל פשוט נקי נבדל מחומר, והנפש לא תשיג הדבקות על האמת בהיותה מסתבכת בחומר.
So the human being has five senses by means of which all sensations are perceived. After being all taken into the common sense, the perceptions are distributed among the various compartments in a proper manner. The power of imagination takes from them that which is appropriate to it, while the rational power takes their universal element and essence, removing the elements of particularity, and separating the accidents from the substances. And after the universal elements of things enter the soul, she does not need any longer the senses and the sense perceptions, as the house no longer needs the open gates after the rooms are filled with all the valuable things. And as it is best to shut the gates in order to keep the valuable property, so it is better for the soul to abandon the corporeal powers. The sense perceptions, in relation to the soul, are like a net or like a ship or animal which bring a man to his destination. When he has arrived there, he has no longer any need of the ship or the animal and they become a great trouble and a heavy burden, though at first he could not have reached his destination without them. Similarly the sense perceptions and the corporeal powers, after the ideas have been apprehended, are no longer needed to keep the ideas in the soul; on the contrary, they hinder and prevent the soul from comprehending the idea completely and from being in constant communion with it, because the Active Intellect is abstract, pure and free from matter. Hence the soul can not properly unite with it as long as she is entangled in matter.
5
ועם כל זה יקשה עליה להעתק מן המורגל ותצטער במות, כי כל אדם יצטער להפרד מן המורגל לו, אמרו חכמינו ז״ל כל ימי עני רעים ואפילו שבתות וימים טובים. וכדשמואל דאמר שמואל שנוי וסת תחלת חולי מעים, כלומר שקשה על העני להעתק ממה שהורגל בו אף על פי שיעתק אל תענוג יותר גדול, וכן יקשה על הנפש עזיבת הדברים הגופיים עד שתורגל בזה י״ב חדש, ולזה אמרו רבותינו ז״ל כל י״ב חדש נשמה עולה ויורדת, לאחר י״ב חדש נשמה עולה ואינה יורדת.
But despite all this it is hard for the soul to get away from the things to which she has been accustomed, and she feels pain in death, for every man feels pain in parting from that to which he has been accustomed. Our Rabbis say: “ ‘All the days of the poor are evil’—even their Sabbaths and holy days, as Samuel said: Change of habit is the beginning of intestinal disease.” The meaning is, it is hard for a poor man to change his habits even if the change be to a state of greater pleasure. In the same way it is hard for the soul to give up corporeal things until she gets accustomed to it in the course of twelve months. Hence our Rabbis say: The entire twelve months the soul goes up and comes down, after twelve months the soul goes up but does not come down.
6
ועל כן המשכיל בהיותו משער בטוב המגיע לאדם אחר המות לא יצטער מהמות אבל יכסוף אליה, להיותו יודע כי הגוף וכחותיו מטרידים הנפש מהשגתה ומהיותה בנועם מתמיד, וישפוט כי הצטער האדם על המות הוא כהצטער הולד בצאתו מרחם אמו בעבור שאינו יכול לשער הטוב המגיע אליו בלידה. ואולם מה שנמצא לצדיקים כמשה רבינו וזולתו יצטערו על המות, הנה הוא לפי שהם יודעים ששעור מדרגת הנפש בעולם הבא הוא כפי יתרון עבודתה בעולם הזה, והיו רוצין לקנות שלמות יותר בעולם הזה בחיים כדי שיזכו למדרגה יותר גדולה בעולם הבא, להיותם משערים גודל מדרגת השכר והתענוג ההוא, לא שיצטערו על היותם חושבים שהם נעתקים מהמציאות אל ההעדר לפי שאין מציאות לנפש בזולת הגוף, כמו שיחשבו הפתאים חלילה:
Therefore the man of intelligence who understands the good which comes to a person after death will not grieve on account of death, but will be eager for it, because he knows that the body and its powers hinder the soul from obtaining that good and from the enjoyment of continual delight. He will understand that a man’s grief at the time of death is like the child’s pain when it leaves its mother’s womb, which it feels because it does not know the good which it obtains in birth. The reason we find righteous men, like Moses and others, being grieved on account of death, is because they knew that the degree which the soul attains in the world to come depends upon its service in this world. Hence they wanted to acquire more perfection during life in this world in order that they might merit a greater degree of existence in the world to come, because they knew how great the reward and the pleasure in the other world are. Their grief was not because they thought that they were passing from existence to non-existence because the soul can not exist without the body, as the fools think, far be it!
כל שנוי ההוה על האדם המשנה אותו מן הדבר המורגל לו מצער אותו, אף אם יהיה השנוי ההוא טבעי אליו ולטובתו, כשלא יספיק לשער בטוב ההוא, כי הנער בצאתו מרחם אמו הוא יוצא מן הכח אל הפעל ולמציאות יותר נכבד ויותר חשוב מן הראשון, לראות את האור ולהשיג המוחשים בחושים ולקנות המושכלות בשכל, ואף על פי כן הוא בוכה לפי שאין בו כח לשער בטוב ההוא, וכן כשיגמל ויפסקו ממנו מזון החלב יבכה, אף על פי שיעתק לקבלת מזונות יותר טובים ויותר חזקים ויותר נאותים ומועילים למזגו, ויצטער לפי שהוא משתנה ממה שהורגל, וכן האדם שהתמיד לשבת בחשך זמן רב ויצא פתאום לאור, יקשה עליו ויצטער באור עד שיודרג ויורגל בו מעט מעט, וכן ביום המות אף אם ישתנה האדם למציאות יותר נכבד ויותר מעולה ולזוהר בלתי מפסיק שאי אפשר לשכל האדם לשערו בהיותו שקוע בחומר, הנה הוא מצטער במות צער נפלא, לא להיותו נעתק מן המציאות אל ההעדר, כמו שיחשבו האומרים שאין מציאות לשכל האנושי בזולת הגוף, אבל לפי שההעתק מן המורגל יקשה על האדם עד שיודרג ויורגל מעט מעט במה שלא הורגל, ובעבור זה אמרו רבותינו ז״ל על נפשות הצדיקים, כל י״ב חדש נשמה עולה ויורדת, כלומר לפי שיקשה עליה להעתק מן הדברים הגופיים שהורגלה בהם.
Every change from the customary, even though natural and for the person’s good, causes him pain so long as he does not understand the good. Thus when a child leaves his mother’s womb, he passes from potentiality to actuality and to a form of existence superior to and more worthy than the first, being prepared to see the light, to perceive objects with his senses, and to apprehend concepts with his intellect. And yet he cries because he can not understand the good. Similarly when he is weaned and his milk food is discontinued, he cries, although the change is for better and more substantial food and such as is more fitting and wholesome. Yet he feels pain because it is a change from that to which he has been accustomed. Similarly if one is accustomed to sit in darkness a long time and he suddenly comes out into the light, the light is difficult for him and causes discomfort until he gets gradually accustomed to it. So in the day of death, although a person changes for a superior and worthier existence and for a perpetual brightness which the intellect can not know while it is sunk in matter, yet he is extremely grieved by death—not because he is removed from existence to non-existence, as those think who hold that the human intellect can not exist without the body, but because the change from that to which a person has been accustomed is hard and painful until he becomes gradually accustomed to the new. Hence the Rabbis say, concerning the souls of the righteous, that during the entire twelve months [following the person’s death] the soul comes up and then comes down again, i. e. because it is hard for her to be taken away from the corporeal things to which she was accustomed.
ואף על פי שאחר שנפרדה מן הגוף לא תצטרך להסתכל בגוף ולא בהרגשות לקבל השפע הרוחני שהיתה מוכנת לקבלו בהיותה בחיים, והיה הגוף וכחותיו מטרידים ומונעים אותה מלהדבק דבוק שלם, וכשיסור טרדת הגוף והכחות הגשמיות במות יסולק המסך ויוסר המונע ויהיה הדבקות מתמיד, ואולם תצטער במות ויקשה עליה אחר המות להפרד מן הגוף והדברים הגשמיים אשר היתה משתמשת מהם, לפי שהורגלה בהם בתחלתה בהיותה צריכה אל ההרגשות והכחות הגשמיות, כדי שיגיעו באמצעותם הדמיונים המורגשים ותפשיט הנפש חלקיותם שהוא דבר נפסד ותשאיר כללותם שהוא דבר קיים, כי לא תשאיר מראובן ושמעון רק החיות והדבור הכולל לא החלקי, וכן מכל הדברים תפשיט חלקיותם ותשאיר כללותם, ולא יגיע זה הכללות בנפש אלא באמצעות מה שהרגישו הכחות הגשמיים מהדבר החלקיי.
And although after she is separated from the body, she does not need to pay any attention to it, nor does she require sensations in order to receive the spiritual influence which she was prepared to receive during life when the body and its powers hindered and prevented her from complete communion with the spiritual, whereas as soon as the hindrance of the body and the corporeal powers is removed in death the veil is removed, the obstacle is taken away and the communion is constant,—nevertheless the soul is grieved at the time of death, and after death it is hard for her to be separated from the body and the corporeal things of which she made use, because she was accustomed to them at first when she needed the sensations and the corporeal powers in order by means of them to acquire the sensible images, from which the soul removed the element of particularity, which is perishable, and retained the element of universality, which is permanent. Thus of Reuben and Simeon the soul retains only animality and rationality in general, but not the particular. Similarly in all things the soul removes the elements of particularity and retains the elements of universality. This universality, however, the soul can not comprehend except by means of the particular sensations which the corporeal powers receive.
והרי האדם דומה לבית שיש בו ה׳ שערים, יכנסו דרך אותן השערים אל הבית כל הממונות והקנינים והמזונות הצריכין לבעל הבית ויתקבצו כלם בבית אחד, ואחר יתחלקו מן הבית ההוא כל הקנינים והמזונות אל החדרים ויניחו בכל חדר הראוי לו, ואחר שנתמלאו כל החדרים מכל הממונות והקנינים כל אחד כפי מדרגתו, לא יצטרכו אל השערים להביא אל הבית דבר ולא לקיים בתוכן הטובות והקנינים, אבל סתימת השערים יותר טוב אל הבית כדי שיהיה נשמר הטוב ההוא בחדרים.
A human being is like a house of five gates, through which there come into the house all the moneys and possessions and provisions which are needed by the master of the house. They are all gathered at first in one house, and later all the possessions and provisions are distributed from that house into the various rooms, each thing being placed in the appropriate room. After all the rooms have been filled with the moneys and possessions, each room according to its capacity, the open gates are no longer needed to bring anything into the house or to keep the valuable possessions. It is better for the house that the gates should be shut in order that the valuable contents should be safe in their rooms.
וכן האדם שיש לו ה׳ חושים אשר יושגו כל ההרגשות באמצעותם, ואחר שיכנסו כלם אל החוש המשותף יתחלקו כל הדברים המורגשים בחדרים כפי מה שראוי, ויקח הכח המדמה מן הדברים ההם מה שראוי לו, ויקח הכח השכלי מן הדברים כללותם ועצמותם ויפשיט חלקיותם ויבדיל המקרים מן העצמים, ואחר שיגיע בנפש הכללות הזה מן הדברים לא תצטרך אל החושים וההרגשות, כמו שלא יצטרך הבית אל השערים אחר המלא החדרים כל טוב. וכמו שסתימת השערים יותר טוב לשמור הממונות, כן עזיבת הכחות הגשמיות יותר טוב אל הנפש, לפי שההרגשות לנפש הם במדרגת המצודה או הספינה והבהמה המוליכים את האדם אל המקום המכוון, כי אחר שיגיע אל המקום ההוא אין לו צורך בספינה או בבהמה, ויהיו עליו לטורח גדול ולמשא כבד, ואף על פי שבתחלה לא היה יכול להגיע אל מחוז חפצו זולתם, כן ההרגשות והכחות הגשמיות אחר שהושגו בהן המושכלות לא יצטרכו הן לקיים אותו המושכל בנפש, אבל הדבר הוא בהפך, כי יטרידו וימנעו מהשיג אותו על השלמות ומלהתמיד הדבקות בו, לפי שהשכל הפועל שכל פשוט נקי נבדל מחומר, והנפש לא תשיג הדבקות על האמת בהיותה מסתבכת בחומר.
So the human being has five senses by means of which all sensations are perceived. After being all taken into the common sense, the perceptions are distributed among the various compartments in a proper manner. The power of imagination takes from them that which is appropriate to it, while the rational power takes their universal element and essence, removing the elements of particularity, and separating the accidents from the substances. And after the universal elements of things enter the soul, she does not need any longer the senses and the sense perceptions, as the house no longer needs the open gates after the rooms are filled with all the valuable things. And as it is best to shut the gates in order to keep the valuable property, so it is better for the soul to abandon the corporeal powers. The sense perceptions, in relation to the soul, are like a net or like a ship or animal which bring a man to his destination. When he has arrived there, he has no longer any need of the ship or the animal and they become a great trouble and a heavy burden, though at first he could not have reached his destination without them. Similarly the sense perceptions and the corporeal powers, after the ideas have been apprehended, are no longer needed to keep the ideas in the soul; on the contrary, they hinder and prevent the soul from comprehending the idea completely and from being in constant communion with it, because the Active Intellect is abstract, pure and free from matter. Hence the soul can not properly unite with it as long as she is entangled in matter.
ועם כל זה יקשה עליה להעתק מן המורגל ותצטער במות, כי כל אדם יצטער להפרד מן המורגל לו, אמרו חכמינו ז״ל כל ימי עני רעים ואפילו שבתות וימים טובים. וכדשמואל דאמר שמואל שנוי וסת תחלת חולי מעים, כלומר שקשה על העני להעתק ממה שהורגל בו אף על פי שיעתק אל תענוג יותר גדול, וכן יקשה על הנפש עזיבת הדברים הגופיים עד שתורגל בזה י״ב חדש, ולזה אמרו רבותינו ז״ל כל י״ב חדש נשמה עולה ויורדת, לאחר י״ב חדש נשמה עולה ואינה יורדת.
But despite all this it is hard for the soul to get away from the things to which she has been accustomed, and she feels pain in death, for every man feels pain in parting from that to which he has been accustomed. Our Rabbis say: “ ‘All the days of the poor are evil’—even their Sabbaths and holy days, as Samuel said: Change of habit is the beginning of intestinal disease.” The meaning is, it is hard for a poor man to change his habits even if the change be to a state of greater pleasure. In the same way it is hard for the soul to give up corporeal things until she gets accustomed to it in the course of twelve months. Hence our Rabbis say: The entire twelve months the soul goes up and comes down, after twelve months the soul goes up but does not come down.
ועל כן המשכיל בהיותו משער בטוב המגיע לאדם אחר המות לא יצטער מהמות אבל יכסוף אליה, להיותו יודע כי הגוף וכחותיו מטרידים הנפש מהשגתה ומהיותה בנועם מתמיד, וישפוט כי הצטער האדם על המות הוא כהצטער הולד בצאתו מרחם אמו בעבור שאינו יכול לשער הטוב המגיע אליו בלידה. ואולם מה שנמצא לצדיקים כמשה רבינו וזולתו יצטערו על המות, הנה הוא לפי שהם יודעים ששעור מדרגת הנפש בעולם הבא הוא כפי יתרון עבודתה בעולם הזה, והיו רוצין לקנות שלמות יותר בעולם הזה בחיים כדי שיזכו למדרגה יותר גדולה בעולם הבא, להיותם משערים גודל מדרגת השכר והתענוג ההוא, לא שיצטערו על היותם חושבים שהם נעתקים מהמציאות אל ההעדר לפי שאין מציאות לנפש בזולת הגוף, כמו שיחשבו הפתאים חלילה:
Therefore the man of intelligence who understands the good which comes to a person after death will not grieve on account of death, but will be eager for it, because he knows that the body and its powers hinder the soul from obtaining that good and from the enjoyment of continual delight. He will understand that a man’s grief at the time of death is like the child’s pain when it leaves its mother’s womb, which it feels because it does not know the good which it obtains in birth. The reason we find righteous men, like Moses and others, being grieved on account of death, is because they knew that the degree which the soul attains in the world to come depends upon its service in this world. Hence they wanted to acquire more perfection during life in this world in order that they might merit a greater degree of existence in the world to come, because they knew how great the reward and the pleasure in the other world are. Their grief was not because they thought that they were passing from existence to non-existence because the soul can not exist without the body, as the fools think, far be it!