Orot · Lights from Darkness, Lights of Rebirth, Chapter 1
1
הבינה היותר שלמה ומתוקה של דעת האלהות היא הכרת היחש האלהי אל העולם הכללי ואל כל פרט ופרט מפרטיו, החמריים והרוחניים, כיחש הנשמה, הצד הרוחני המחיה והממלא אור קיום והפרחה, אל הגוף, אל הדבר הנדרש לחיים לאורה ולהפרחה. היחש הזה כשהוא מתמלא בלב ונפש, הוא ממלא אותם אהבה יותר מיראה, ונעימות הגיון ושלוה יותר ממרירות הזדעזעות. ההכרה התרבותית של ההשכלה היותר מתוקנת הולכת היא לשכלל יפה יפה הכרה מתוקה זאת. בחיי היחיד קל הדבר לבוא לידי מדה זו, ע"י הטבת המוסר המעשי והשכלי וע"י העלאת אור הדעת בכלל. כשהאופי האנושי מתיחש בסימפתיה אל הנשגב, אל הטוב המוחלט, בשכל ובחיים, מיד ההכרה הזאת הנשמתית של האלהות מתאחזת בו יפה, נקלטת בכל רעיונותיו ומתמזגת עם כל חושיו ורגשותיו לעדנם. האורגן הקבוצי, שלו יש פסיכולוגיה מיוחדת, אם גם הוא יהיה בעמק עמקו נוטה לסימפתיה מוסרית עליונה, ואהבת הטוב האצילי תהיה חקוקה יפה בעצם טבעה, ע"פ בחירתה או עכ"פ ע"פ מורשת אבות שלה, אז תתפלש יפה בקרב האומה ג"כ ההכרה הזאת הנשמתית, ויהיה הנועם של האהבה האלהית עם יראת רוממות מתוקה ומתוקנת שרוי בכללות האומה ומישר את כל דרכיה. אבל לפי מדת רחוקה של הפסיכולוגיה האורגנית מהחבה הפנימית אל הטוב המוחלט, כן לא יוכל היחש הנשמתי לחדור בקרבה ביחש האלהי, ומוכרח קשר האלהות להיות בקרבה קשר נכרי, והאלהים יהיה בה אל נכר ואל זר, ואל זר זה יקנה לו תכונות משונות וקריקאטוריות, המעותות את החיים הרבה יותר ממה שהן יכולות לישר אותם. לעת עתה עוד לא באה התרבות למדה זו, להכין סמפתיה אלהית של הטוב המוחלט בעומק הנשמה של האורגנים הקבוציים, ועל כן הננו רואים בהם עדיין סמני רשע ועריצות ומהות המוסר הולכת ומתמסמסת ונעזבת מן הלב הכללי של הקבוצים. אבל מורשת פלטה יש לה לאנושיות בכנסת ישראל, שהסמפתיה האלהית נמצאת בחוגה הפנימי. הרגש מעיד והבינה מבררת, שאלהי עולם היחיד והמיוחד הוא הטוב הגמור, החיים, האור, הכל, המרומם על כל ומרומם על כל רוממות, וטוב מכל טוב, טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, מחיה הכל ושומר הכל, מצמיח ישועה לכל, והסמפתיה הכוללת הזאת חודרת באומה זו לא רק בפרטיה, כ"א דוקא בכללותה. אם נזדמן ששכחה את נשמתה, את מקור חייה, נסתגלה לה הנבואה להזכירה והוכנו לה הגליות לפשט את עקמומיותיה עד שסוף כל סוף תנצח בקרבה הסמפתיה של הטוב המוחלט. הצמאון החי, המוחש, הזה הממלא באורו ומהותיות גבורת הויתו את החיים המעשיים, גם החברתיים והלאומיים, כשם שהוא ממלא בהם את הכחות המיטאפיזיים והחזיוניים, הולך הוא ומפלש את נתיבו, וקורא לאומה בבא עתה להתעודד, להתרומם, להתנער מעפר השפלות, לנתק כבלי הגלות ולדרוש פריחה חדשה על הארץ אשר בה החלה התרבות הנשמתית האלהית, בעד האומה ובעד העולם כולו, להתרקם. והתביעה הסמפתית האלהית איננה מתגלה בכל אורה בהתחלתה, אדרבא, היא מתגלה מקודם באופן שלילי, בגרשה את ההרגשות האלהיות הזריות שאינן ממלאות את הנפש ביחש נשמתי כ"א בשלטון של אדנות קשה וכח של אלמות, הבאים משמות הבעלים, מחוסרי האורה העדינה של יראת הרוממות והאהבה הטהורה והקדושה של קבלת מלכות שמים המוטבעת בישראל "זרע אברהם אוהבי", ולפי תגבורת השלילה בידי המוכשרים לה, כן הולכת ובאה גבורת החיוב מהמחנה הגדול כמחנה אלהים, מראשי עם בעלי נשמה של עולם האצילות, והרגש הנשמתי האלהי הלאומי, הולך ומפריח ומתחבר אל כל המאורות הגנוזים בהיסתוריה המוחשית, הבולטים בזהרם בנושא של ההיסתוריה ההיא, זאת היא ארץ הירושה, ארץ חמדה, ארץ קודש, ארץ צבי וארץ חיים, גואלנו ד' צבאות שמו קדוש ישראל.
The most whole and sweet understanding of knowing the divine is recognizing the divine relation to the world overall and to each and every detail of its particulars, the physical and the spiritual, (it is) like the relation of the (higher) soul to the body – the spiritual side that sustains and fills the body (with the) light of persisting and flourishing, the matter necessary for life, light, and flourishing.
2
When this relation is filled in the heart and the psyche, it fills them with love more than fear, pleasantness of contemplation and serenity more than bitterness of trembling.
3
The more refined school of thought’s cultural recognition proceeds very well in enhancing this sweet awareness.
4
In the life of the individual it is easy to come to this quality through practical and intellectual ethical improvement and through elevating the light of knowledge in general.
5
When human character relates with identification toward the exalted, toward the absolute good, in intellect and in life, immediately this (higher) soulful recognition of divinity immediately takes hold of it well, is absorbed in all of its ideas and merges with all its senses and feelings to refine them.
6
The group organism has a unique psychology; if, in its depth, it too will be inclined to identify with exalted morality, and love of the noble good will be well engraved in its essential nature, either according to its free-choice or according to its heritage, then this (higher) soulful recognition will also penetrate well into the innards of the nation, and the pleasantness of the love of the divine (combined) with awe of exaltedness will be sweet and proper, steeped in the whole of the nation, and will straighten all its ways.
7
However, according to the collective’s measure of psychological distance from affection for absolute goodness, so too the (higher) soulful relation to the divine will not be able to penetrate within it, and of necessity the connection to divinity within it will be a foreign connection, and the Lord will be to it a foreign and strange god, and this foreign god will acquire strange and caricature-like qualities that twist life much more than they can straighten it.
8
For now civilization has still not come to this characteristic of establishing divine identification with absolute goodness in the depth of the (higher) soul of group organisms, and therefore we still see in them signs of evil and tyranny and the essence of morality progressively fades and is abandoned from the collective heart of the groups.
9
But humanity has an heirloom refuge in the Congregation of Israel: identification with the divine is found in her inner circle.
10
Feeling testifies and understanding clarifies that the single and unique Lord of the world is complete goodness, life, light, everything, exalted above everything, and better than every good, is good to all and His compassion is upon all His works, He sustains and watches over all, makes salvation sprout for all; and this overall identification not only permeates this nation’s individuals, but specifically (permeates) her as a collective.
11
If it happened that she forgot her (higher) soul, the source of her life, she was gifted with prophecy to remind her, and exiles were prepared for her to straighten her crookedness until ultimately identification with absolute goodness would win within her.
12
This living tangible thirst that fills practical life, including societal and national (life), with its light and the essential strength of its existence – just as it fills them with metaphysical and visionary energies – it proceeds to pave its way, and calls to the nation at its time to be encouraged, to be uplifted, to shake off the dust of its lowliness, to break the chains of exile, and to demand new flourishing in the Land upon which the culture of the divine (higher) soul began to form, for the sake of the nation and for the sake of the entire world.
13
And the demand for closeness with the divine is not revealed in all its light at the beginning; just the opposite: it first appears in a negative way, in driving away the alien feelings about divinity that do not fill the psyche in relation to the (higher) soul but rather with the rule of a harsh master and a power of violence that come from the names of the baalim (an idolatry) lacking the refined light of awe of elevation and the pure and holy love of acceptance of the kingdom of heaven that is stamped on Israel, “the offspring of Abraham, my love;” and according to the strengthening of negation in the hands of those so inclined, so too progresses and comes the strength of the positive from the great camp that is like the camp of the Lord, from the heads of the people, those whose (higher) soul is from the world of Atzilut; and the divine nationalistic (higher) soulful feeling continually blossoms and connects with all the events hidden in perceptible history, which in their brilliance stand out in the subject of that history; this is the inherited Land, a desirable Land, a Land of holiness, a Land of beauty and a Land of life, “Our Redeemer, God of hosts is His name, The Holy One of Israel.”
הבינה היותר שלמה ומתוקה של דעת האלהות היא הכרת היחש האלהי אל העולם הכללי ואל כל פרט ופרט מפרטיו, החמריים והרוחניים, כיחש הנשמה, הצד הרוחני המחיה והממלא אור קיום והפרחה, אל הגוף, אל הדבר הנדרש לחיים לאורה ולהפרחה. היחש הזה כשהוא מתמלא בלב ונפש, הוא ממלא אותם אהבה יותר מיראה, ונעימות הגיון ושלוה יותר ממרירות הזדעזעות. ההכרה התרבותית של ההשכלה היותר מתוקנת הולכת היא לשכלל יפה יפה הכרה מתוקה זאת. בחיי היחיד קל הדבר לבוא לידי מדה זו, ע"י הטבת המוסר המעשי והשכלי וע"י העלאת אור הדעת בכלל. כשהאופי האנושי מתיחש בסימפתיה אל הנשגב, אל הטוב המוחלט, בשכל ובחיים, מיד ההכרה הזאת הנשמתית של האלהות מתאחזת בו יפה, נקלטת בכל רעיונותיו ומתמזגת עם כל חושיו ורגשותיו לעדנם. האורגן הקבוצי, שלו יש פסיכולוגיה מיוחדת, אם גם הוא יהיה בעמק עמקו נוטה לסימפתיה מוסרית עליונה, ואהבת הטוב האצילי תהיה חקוקה יפה בעצם טבעה, ע"פ בחירתה או עכ"פ ע"פ מורשת אבות שלה, אז תתפלש יפה בקרב האומה ג"כ ההכרה הזאת הנשמתית, ויהיה הנועם של האהבה האלהית עם יראת רוממות מתוקה ומתוקנת שרוי בכללות האומה ומישר את כל דרכיה. אבל לפי מדת רחוקה של הפסיכולוגיה האורגנית מהחבה הפנימית אל הטוב המוחלט, כן לא יוכל היחש הנשמתי לחדור בקרבה ביחש האלהי, ומוכרח קשר האלהות להיות בקרבה קשר נכרי, והאלהים יהיה בה אל נכר ואל זר, ואל זר זה יקנה לו תכונות משונות וקריקאטוריות, המעותות את החיים הרבה יותר ממה שהן יכולות לישר אותם. לעת עתה עוד לא באה התרבות למדה זו, להכין סמפתיה אלהית של הטוב המוחלט בעומק הנשמה של האורגנים הקבוציים, ועל כן הננו רואים בהם עדיין סמני רשע ועריצות ומהות המוסר הולכת ומתמסמסת ונעזבת מן הלב הכללי של הקבוצים. אבל מורשת פלטה יש לה לאנושיות בכנסת ישראל, שהסמפתיה האלהית נמצאת בחוגה הפנימי. הרגש מעיד והבינה מבררת, שאלהי עולם היחיד והמיוחד הוא הטוב הגמור, החיים, האור, הכל, המרומם על כל ומרומם על כל רוממות, וטוב מכל טוב, טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, מחיה הכל ושומר הכל, מצמיח ישועה לכל, והסמפתיה הכוללת הזאת חודרת באומה זו לא רק בפרטיה, כ"א דוקא בכללותה. אם נזדמן ששכחה את נשמתה, את מקור חייה, נסתגלה לה הנבואה להזכירה והוכנו לה הגליות לפשט את עקמומיותיה עד שסוף כל סוף תנצח בקרבה הסמפתיה של הטוב המוחלט. הצמאון החי, המוחש, הזה הממלא באורו ומהותיות גבורת הויתו את החיים המעשיים, גם החברתיים והלאומיים, כשם שהוא ממלא בהם את הכחות המיטאפיזיים והחזיוניים, הולך הוא ומפלש את נתיבו, וקורא לאומה בבא עתה להתעודד, להתרומם, להתנער מעפר השפלות, לנתק כבלי הגלות ולדרוש פריחה חדשה על הארץ אשר בה החלה התרבות הנשמתית האלהית, בעד האומה ובעד העולם כולו, להתרקם. והתביעה הסמפתית האלהית איננה מתגלה בכל אורה בהתחלתה, אדרבא, היא מתגלה מקודם באופן שלילי, בגרשה את ההרגשות האלהיות הזריות שאינן ממלאות את הנפש ביחש נשמתי כ"א בשלטון של אדנות קשה וכח של אלמות, הבאים משמות הבעלים, מחוסרי האורה העדינה של יראת הרוממות והאהבה הטהורה והקדושה של קבלת מלכות שמים המוטבעת בישראל "זרע אברהם אוהבי", ולפי תגבורת השלילה בידי המוכשרים לה, כן הולכת ובאה גבורת החיוב מהמחנה הגדול כמחנה אלהים, מראשי עם בעלי נשמה של עולם האצילות, והרגש הנשמתי האלהי הלאומי, הולך ומפריח ומתחבר אל כל המאורות הגנוזים בהיסתוריה המוחשית, הבולטים בזהרם בנושא של ההיסתוריה ההיא, זאת היא ארץ הירושה, ארץ חמדה, ארץ קודש, ארץ צבי וארץ חיים, גואלנו ד' צבאות שמו קדוש ישראל.
The most whole and sweet understanding of knowing the divine is recognizing the divine relation to the world overall and to each and every detail of its particulars, the physical and the spiritual, (it is) like the relation of the (higher) soul to the body – the spiritual side that sustains and fills the body (with the) light of persisting and flourishing, the matter necessary for life, light, and flourishing.
When this relation is filled in the heart and the psyche, it fills them with love more than fear, pleasantness of contemplation and serenity more than bitterness of trembling.
The more refined school of thought’s cultural recognition proceeds very well in enhancing this sweet awareness.
In the life of the individual it is easy to come to this quality through practical and intellectual ethical improvement and through elevating the light of knowledge in general.
When human character relates with identification toward the exalted, toward the absolute good, in intellect and in life, immediately this (higher) soulful recognition of divinity immediately takes hold of it well, is absorbed in all of its ideas and merges with all its senses and feelings to refine them.
The group organism has a unique psychology; if, in its depth, it too will be inclined to identify with exalted morality, and love of the noble good will be well engraved in its essential nature, either according to its free-choice or according to its heritage, then this (higher) soulful recognition will also penetrate well into the innards of the nation, and the pleasantness of the love of the divine (combined) with awe of exaltedness will be sweet and proper, steeped in the whole of the nation, and will straighten all its ways.
However, according to the collective’s measure of psychological distance from affection for absolute goodness, so too the (higher) soulful relation to the divine will not be able to penetrate within it, and of necessity the connection to divinity within it will be a foreign connection, and the Lord will be to it a foreign and strange god, and this foreign god will acquire strange and caricature-like qualities that twist life much more than they can straighten it.
For now civilization has still not come to this characteristic of establishing divine identification with absolute goodness in the depth of the (higher) soul of group organisms, and therefore we still see in them signs of evil and tyranny and the essence of morality progressively fades and is abandoned from the collective heart of the groups.
But humanity has an heirloom refuge in the Congregation of Israel: identification with the divine is found in her inner circle.
Feeling testifies and understanding clarifies that the single and unique Lord of the world is complete goodness, life, light, everything, exalted above everything, and better than every good, is good to all and His compassion is upon all His works, He sustains and watches over all, makes salvation sprout for all; and this overall identification not only permeates this nation’s individuals, but specifically (permeates) her as a collective.
If it happened that she forgot her (higher) soul, the source of her life, she was gifted with prophecy to remind her, and exiles were prepared for her to straighten her crookedness until ultimately identification with absolute goodness would win within her.
This living tangible thirst that fills practical life, including societal and national (life), with its light and the essential strength of its existence – just as it fills them with metaphysical and visionary energies – it proceeds to pave its way, and calls to the nation at its time to be encouraged, to be uplifted, to shake off the dust of its lowliness, to break the chains of exile, and to demand new flourishing in the Land upon which the culture of the divine (higher) soul began to form, for the sake of the nation and for the sake of the entire world.
And the demand for closeness with the divine is not revealed in all its light at the beginning; just the opposite: it first appears in a negative way, in driving away the alien feelings about divinity that do not fill the psyche in relation to the (higher) soul but rather with the rule of a harsh master and a power of violence that come from the names of the baalim (an idolatry) lacking the refined light of awe of elevation and the pure and holy love of acceptance of the kingdom of heaven that is stamped on Israel, “the offspring of Abraham, my love;” and according to the strengthening of negation in the hands of those so inclined, so too progresses and comes the strength of the positive from the great camp that is like the camp of the Lord, from the heads of the people, those whose (higher) soul is from the world of Atzilut; and the divine nationalistic (higher) soulful feeling continually blossoms and connects with all the events hidden in perceptible history, which in their brilliance stand out in the subject of that history; this is the inherited Land, a desirable Land, a Land of holiness, a Land of beauty and a Land of life, “Our Redeemer, God of hosts is His name, The Holy One of Israel.”