מוסר אביך 3

בירורי מדות הנפש

Clarification of the Soul’s Traits [middot]
This chapter emphasizes the significance of accurately defining each positive character trait and distinguishing it from similar but negative traits. It specifically focuses on the traits of pride and humility, highlighting the importance of understanding their distinctions. Additionally, this chapter underscores the prohibition of leading others astray through negative character traits and causing harm to others through improper behavior.

א. בירור המדות ונסירתן

A. Clarification of the traits and the process of severing [nesirah] them

בירור מדות הנפש יש בו שני ענינים:

The clarification of the soul’s traits consists of two aspects.

הא' – עצם ידיעתו להבחין בהן בין טוב לרע, לחלקן על משמרותן, לישבן בנפש ולהלבישן⁴¹ע' אבות פ"ו ומלבשתו ענוה ויראה ושם בדרך־חיים. עליו, ושיהיו מוכנות ברשותו בכל עת.

The first is for a person to know how to differentiate between those that are positive and those that are negative, assign them to their appropriate tasks, affix them in his soul, and clothe¹ To clothe himself with them: This means to accustom his soul to the performance of good deeds and positive character traits. [See Pirkei Avot, Chapter 6, “And clothes him with humility and reverence”; Derech Hachaim, ad loc.] In Derech Hachaim, the Netziv explains the metaphor of clothing as signifying the overarching importance of these traits and their role as an adornment for the individual. Just as clothing enhances a person's appearance and brings honor, these traits are considered garments of splendor. They beautify and elevate the person who possesses them, symbolizing their spiritual and moral refinement. himself with them so that they are always at his disposal.

הב' – הפרדת המדות ונסירתן.

The second is separating the traits and severing them.

ביאור הדבר: ההשקפה השטחית על המדות הטובות היא גם־כן התחלה טובה, המביאה לשלמות במשיכת יפין והדרן. אבל יש מדות שהן מצרניות מטבען, וכשרוצה האדם לצייר בו איזו מדה, שלא באופן ברור, תמשך ממילא אחריה הסמוכה לה, אע"פ שאינה הגונה ואינה דרושה לחפצו. וצריך האדם להעמיק לדעת להפריד בכח החכמה והבינה, שעולות למעלה מטבען של המדות, ומכניסות את המדות בחדריהן⁴²ע' משלי כד ד, זהר משפטים קכג:, ומציירות אותן כראוי, ומפרידות הראוי להפריד, – כל מדה ממדה שהיא מצרנית בטבעה, לקחת כל מדה בפני עצמה, שלא תעלה ערבונה⁴³ע' עבודה־זרה לט. עמה. וזהו כעין הנסירה שזכר האר"י ז"ל.⁴⁴עץ־חיים שער הכללים פ' יג, שער כט שער הנסירה.

That is to say, a superficial perspective and understanding of positive traits is a good start [toward spiritual refinement], as the attraction to their beauty and majesty leads one to perfection. However, there are traits that naturally interface.²Naturally interface: Certain positive traits have aspects that, if not handled carefully, can potentially veer toward negative character traits. When a person tries to develop a certain trait within himself in an imprecise fashion, the adjacent trait will automatically be drawn along with it, even though it is not appropriate and not what he needs. A person must contemplate deeply so that he can distinguish—by means of wisdom and understanding, which surpass the nature of the traits and bring the traits into their chambers,³Traits into their chambers: While addressing the separation and severing of unwanted traits, it is necessary to harness the powers of wisdom and understanding, as these cognitive faculties examine the traits with moderation and a calm mind rather than hasty and impulsive judgments. This allows for a careful and balanced assessment of one's characteristics rather than rash and impulsive judgments. This aligns with the verse in Mishlie that states, "knowledge fills the rooms." [See Mishlei 24:4; Zohar, Mishpatim, 123b.] develop them properly, and separate that which ought to be separated—each trait and its naturally adjacent trait so that each trait can be taken individually, without taking its contaminant⁴[See Avoda Zara 39a.] with it. This is along the lines of the severing mentioned by the Ari, of blessed memory.⁵[Eitz Hachaim, Section “Hakelalim,” Chapter. 13, Section 29, Section “Hanesirah.”]

ענין המצרים שבין המדות וטשטוש גבוליהן הוא מכמה סבות. פעמים המדה סמוכה לחברתה מצד שציוריהם השטחיים שוים הם, וכל מדה אי־אפשר שיקנה האדם אותה כי־אם כשיציירנה ציור חזק, וכשלא ישלים את ציור המדה המבוקשת בברור גמור, יצא יותר מהמדה המבוקשת ממנו, או פחות, מהדומות לה בציוריהן השטחיים רק לפום ריהטא. וצריך לזה חקירה פרטית על כל המדות ועניניהן, איך הן מתמצרות אלו באלו, ועל־ידי מה הן מתמצרות, כדי לדעת אפשרות הפרדתן.

There are several causes of interfacing between traits and blurring of boundaries between them. Sometimes two traits are adjacent because they are similar on a superficial level, and it is impossible to acquire only one of them without having a powerful image of it [the character trait in question]. But if the image is not completely clear, one will end up with more or less than the desired trait, incorporating parts of other traits that ostensibly bear a superficial resemblance to it.⁶Superficial resemblance to it: This refers to incorporating negative aspects into the positive trait. An individualized examination of each trait and its aspects, in terms of how and why the different traits interface, is needed in order to know how it is possible to separate them.

אך הלימוד הזה יכול להיות מתחלף בכל אדם, שיש נפשות שסדרי המצרים במדותיהם מחולפים מבנפשות אחרות, וזה ראוי להמצא מצד חלוף הדעות והציורים המתחלפים באיש מבמשנהו. ומכל מקום, נראה שיש למצא כללים קרובים, באופן שיהיה יותר קל לכל אחד לברר דרכי המצרים ולדון על הפרט ללכת בדרך טובים.

However, this investigation varies from person to person. For some, the organization of the interfaces between their traits is different than it is for others. This can be the result of differences between people in views and perceptions. Nonetheless, it would appear that it is possible to uncover general rules [regarding the character traits], making it easier for each individual to clarify his particular system of interfaces and thereby follow the way of the good.

גם, כל אחד ימצא הרבה ענינים קרובים לו ולבני גילו, וגם הרבה דברים ראוי שיהיה בהם שורש כללי.

In addition, each person will find much in common with others his own age, as well as many things that should have a common root.

מכלל מדות הנפש, המחויבות אל השלמות, היא גם־כן מידת הגבורה, שהיא גבורת הנפש, שאי אפשר כלל שיהיה מבלעדה שלם באמת בדעת ויראת ד', ומכל שכן שאי אפשר מבלעדה לבא להשגות נכבדות. ומכלל מדת הגבורה הוא, שכל דכר שכבר הסכים בנפשו, שצריך להשתדל בו מצד חובת שלמותו, תהיה ההסכמה חזקה אצלו, ולא יקוץ בכל פרטיה הרבים, וגבורת נפשו תדריכהו, שיעשה בחשק טהור את המעשים הגורמים לבצע תכלית נאה גם בהיותם בדרך רחוקה. כי:

Among [the fundamentals of] the soul’s traits requiring perfection is the trait of fortitude [gevurah], meaning fortitude of the soul, without which it is utterly impossible to be truly perfect in terms of knowledge and fear of the Lord. It is certainly impossible to accomplish anything significant without it. The trait of fortitude includes the following: Once a person decides that he needs to work on something out of an obligation to perfect himself, he will be firmly committed to it and will not become fed up with the numerous minutiae. His soul’s fortitude will guide him to act with pure desire, doing whatever is necessary to achieve good results, even if they are a long way off.

בלא מדת הגבורה, אמנם באותה שעה שתתישב הנפש מיראת ד' וחיוב זהירות המצות תתלהב רוחו לשקוד בתורה, לדעת כבוד יוצרו ואופן עשיית הטוב בעיניו, אבל כאשר ימשך בעומק הפלפולים ומרחבי הקודש של ההתפשטות וההסתעפות, כבר אזלה הלכה לה אותה ההתלהבות שבאה ממקור הציור הראשון. וצריך שמדת הגבורה תשלוט בנפש, שכל מה שהחליטה להתעסק בו בטוב לה, תאחז בו ולא תרפהו, ותגדל בה השמחה התמידית, המלאה מנוחה, של קביעות בעוז העלייה, ואינה משתנית בכל עמקי מצולותיו ונבכי זרמיו.

Without the trait of fortitude, when he is first infused with fear of the Lord and the obligation to be diligent in observing the commandments, he is enthused to learn the Torah diligently to know his Creator’s glory and the manner in which one can do what He deems good, but by the time he goes on to engage in the depths of analysis and sacred expanses of its breadth and details, his enthusiasm emanating from the original perception will already have petered out. Therefore, he needs the trait of fortitude in order to exercise self-control so that he continues to firmly hold on to what he engaged in for the benefit of his soul. Consequently, the soul’s constant joy, filled with the tranquility of being fixed within the power of ascension, will increase. Thus, the joy of the soul will remain unchanging in the face of the depths and their perplexing streams.

החסיד במסילת ישרים ביאר בהקדמתו סיבת מניעת ומיעוט הלימוד בעניני העבודה, כמו האהבה והיראה ותיקון המדות, שהוא מפני שהפרסום גדול בחיובם הכללי, ועל כן סוברים בני אדם שאין צורך לעיין בהם ביסודותיהם ובפרטיהם; אכן, יש עוד סיבה עיקרית ביותר לזה, והוא חסרון מדת הגבורה, שכשמתחיל האדם לעיין באלו הענינים הנשגבים, הוא מתחרד ונחלש מצד ראותו עצמו רחוק מהשלמת החיובים הגדולים אשר בהם. על כן צריך לזה גבורה גדולה, שבדעתו שעיקר השלמות תלוי בהשלמת ידיעת התורה לאמתתה, לא יפול לבבו, ויעיין בכל דרכי העבודה והחסידות, ולא יחרד יותר מדאי מפני ראותו עצמו רחוק מהם, רק בישוב־הדעת ובגבורת־נפש יחרץ להשתדל להקנות לעצמו שלמותם, וכשתשלם לו בהם ההבנה באמתת איזה פרט נכון, שיהיה ראוי להתקבל אצלו למעשה והנהגה.

In his introduction to Mesilat Yesharim, the saint explained that people refrain from studying (or barely study) topics relating to divine service, such as love, reverence, and improvement of one’s traits, because the basic obligation concerning these topics is well known. For this reason, people see no need to delve into their fundamentals and details.⁷Introduction to Mesilat Yesharim. However, there is another, more fundamental reason for this, which is a lack of the trait of fortitude. For when a person begins to investigate these lofty matters, he is terrified and enfeebled as a result of seeing himself as being distant from the fulfillment of the great obligations that they impose. Therefore, great fortitude is required. He must not be discouraged by the knowledge that the essence of perfection is contingent on perfect, true knowledge of the Torah. Rather, he must investigate all the ways of divine service and piety without being overly intimidated by his distance from them. Instead, he should calmly and bravely resolve to try and attain their perfection. As soon as he fully grasps the true understanding of a certain detail, he should put it into practice.⁸Put it into practice: One obstacle to self-improvement is the mistaken belief that if one cannot give 100 percent, there is no point in trying at all. Rav Kook emphasizes the importance of recognizing that even small efforts make a difference and not becoming discouraged by current imperfections. Every small step toward improvement contributes to eventual perfection.

אמנם, לא בנקל יקנה האדם מדת הגבורה, ובאמת רק על־ידי התורה ושקידתה קונה אותה, כמו שכתוב (משלי ח יד; אבות פ"ו): "אני בינה לי גבורה". אך מי שאין רוח הגבורה נוססת בו, אינו בטוח שיצליח ויעשה חיל בהרבותו באלו העיונים, שבחולשת כחו לא יוכל לפעול בהם כראוי. על כן ראוי להשתדל למדת הגבורה וטהרתה, ועל יסודה לבנות בנין לימוד העיונים המוסריים והאלקיים. וכן גבורת־הנפש היא מדה יקרה מאד, מצטרכת לכל קנין השלמות, בין בפרט ובין בכלל.

However, it is not easy for a person to acquire the trait of fortitude. Indeed, it can only be acquired by means of the Torah and diligence, as it is written, “I am understanding; courage is mine.”⁹Mishlei 8:14; Pirkei Avot, Chapter. 6. But for someone lacking fortitude, there is no guarantee of success merely because he immerses himself in these matters. Due to his weakness, he will not be able to carry them out properly. Therefore, one should strive to acquire the trait of fortitude and its purification to serve as a foundation upon which he can build an edifice of studying the ethical and divine topics. Correspondingly, fortitude of the soul is a very valuable trait that is necessary for attaining every sort of perfection, whether specific or general.

אבל מעטים הם הקונים אותה על טהרתה, מפני שהיא גם מצרנית בציורה לכמה מדות רעות: כעס, גאוה, שנאה, נצחון, נקימה, וכיו"ב. יש שהיא תמצא בין אותם שלא שמו אל לבם יראת ד', אבל עם שכנותיה הרעות. ובאנשים שנטו שכמם לסבול עול יראה, ולא השתדלו לעיין בפרטיות תקנת מדותיהם, לא הבחינו בינה לבין שכנותיה הסובבות אותה, והזניחוה כולה. אך בדרך הראויה, להפריד ולבור פסולת מתוך האוכל, כל שכנותיה הרעות תסורנה למשמעתה, אל הטוב והישר בעיני השם יתברך.

But very few people attain it in its pure form, as it interfaces with several negative traits: anger, arrogance, jealousy, hatred, competitiveness, vengeance, and the like. Sometimes this trait [of fortitude] will be found among those who have not paid attention and [acquired for themselves] fear of the Lord, [and therefore their fortitude comes] with its wicked neighbors [anger, arrogance, and others]. [Likewise,] some people undertake to bear the yoke of reverence but do not make the [proper] effort to investigate the correction of their traits in detail and do not distinguish between it [ the trait in question] and its surrounding neighbors, and therefore they abandon the process entirely. But if done properly, separating and selecting the waste from the worthwhile, all of the positive traits wicked neighbors will obey it and do that which is good and proper in the eyes of the Lord, may He be blessed.

על דרך זה, רבו המדות שצריכות נסירה, שכל־זמן שהן דבוקות זו בזו, לא תביאנה פרי־ברכה. אמנם ישנם כחות נפשיים שהם מתמצרים בהרבה צדדים בכחות רעים ברוב שמושיהם, וישנם שמתמצרים רק במעט רעים, וההבחנה בזה תועיל להורות הדרכים שבהם תצא המדה לחירות מבין שכניה הרעים.

[Similar to fortitude,] there are many other traits that need to be severed in this way. As long as they are attached to each other, they will not produce successful results.¹⁰Successful results: This is because the negative aspects will outweigh and pervert the positive ones. There are, in fact, spiritual forces that interface with negative forces on many sides in most of their applications. There are also those that only interface with a few negative ones. This distinction can help guide the ways by which the positive trait is extricated from [the influence of] its wicked neighbors.

הענוה היא מדה טובה, כשיודע ענין הענוה ומושגה היטב, ויודע איך להתנהג בה ולהכניסה בנפשו. אבל בהשקפה שטחית, תמשך אחרי מדת הענוה מדת העצבון, מפני שציורן החיצוני הוא קרוב זה לזה, שהשמחה היא מפזרת הכחות הנפשיים והגאוה גם־כן מפזרת, אלא שהשמחה מפזרת באופן הטוב, והגאוה מפזרת על דרך רע; והענוה מקבצת ומישבת, וכן העוצב, אלא שזה על דרך טוב וזה על דרך רע.

Humility [anavah] is a positive trait when a person knows its meaning, understands the concept well, and knows how to apply it and incorporate it into his soul. But when viewed superficially, the trait of humility carries with it the trait of sadness [itzavon], because they resemble each other on a superficial level. For [example] joy and arrogance [ga’ava] both disperse one’s spiritual forces, except that joy disperses them in a positive fashion, whereas arrogance disperses them in a negative way.¹¹In a negative way: Both pride and happiness can make a person feel joyful and spiritually expansive, but the crucial distinction lies in their effects. Humility leads to positive expansiveness, while pride leads to negative expansiveness.

וכך מדת הענוה, הטובה, מתמצרת עם מדת העצבות, הרעה: כשלא יתלמד בפרטיות איך להוציא את מדותיו מהכח אל־הפועל, אז כשיעלה על לבו מדת הענוה, וירצה להמשיך בציורה, וציורה בא על־ידי הכרת קטנות ערכו, ומדת העצבות גם־כן באה על־ידי הכרת חסרונותיו, על־כן תבאנה לו שתיהן ביחד, והעצבות תערבב ותקדיר כל נועם הענוה וזיוה.

Similarly, the trait of humility consolidates and settles them, as does sadness, one in a good way and the other in a bad way.¹²In a bad way: Similarly, both humility and sadness can lead to a concentration and in-gathering of the soul's capacities. Humility results in a positive gathering because the person recognizes that their qualities come from a higher source, leaving no room for arrogance. Conversely, sadness leads to negative in-gathering of the soul's capacities due to the person's lack of self-belief. So too, the positive trait of humility interfaces with the negative trait of sadness. If a person does not study the fine points of actualizing his traits, then when the topic of humility comes up and he wants to contemplate it by means of recognizing his shortcomings, the two traits will merge, and sadness will blur and obscure all the pleasantness and radiance of humility.

ובאמת, אע"פ שמצד חצוניותן כמו דרך אחד להן, אבל בעומק שרשיהן הן רחוקות מאד זו מזו, כי:

Indeed, although on a superficial level they seem to share the same path, at the depths of their roots they are very different.

העצבות לא תבא כי אם אחרי החליטו היות ערכו האישי מרומם והוא ראוי לגדולות, ולמורת־רוחו הוא מוצא בעצמו חסרונות ומחסורים, שלא כראוי לו, וזה בודאי מדאיב לב ונפש, ואין בו ממדת האמת.

For sadness only arises after a person has decided that his personal level is exalted and that he is deserving of greatness but is then disappointed to discover deficiencies and shortcomings in himself that are unbecoming to him. This is certainly heartbreaking and contains no element of truth.

אבל הענוה באה אחרי ידיעתו, שאין ענינו בעצמו ראוי אל שום גדולה, וכל גדולה וטובה שתגיעהו היא חסד השם יתברך עליו: אז יהיה שפל בעיניו ונגרע בערכו, אבל עצב לא ידע, רק ישמח במנת גורלו, ומעט הטוב אשר ימצא בעצמו יודה לד' חסדו עליו, וגם יזדרז לקנות עוד הרבה מעלות חמודות, שכיון שרואה שעם היותו בלתי־ראוי מצד עצמו גבר עליו חסד השם יתברך להיטיבו, כזאת יספיק גם כן להקנותו גדולות ונפלאות מאלה.

However, the trait of humility results from his knowing that he is not innately worthy of any sort of greatness and that any greatness and goodness that he attains are due to the benevolence of the Lord, blessed be He, toward him. He will then be lowly and deficient in his own eyes, yet experience no sadness. Rather, he will rejoice in his fate, and he will thank the Lord for His benevolence concerning the small amount of good that he discovers in himself. He will also eagerly pursue the attainment of many other delightful virtues. For since he sees that despite being inherently unworthy, the Lord, blessed be He, graced him with goodness, this will also suffice for him to acquire even greater and more amazing attainments.¹³Amazing attainments: When a person acknowledges that any good qualities they possess are gifts from God and not solely a result of their own merit, they become filled with optimism, believing that these qualities will continue to grow and multiply if they make the effort to cultivate them.

ב. פירוטי יסודות המדות – מדת הגאוה

B. Clarifying the elements of the trait—the trait of arrogance

בכל המדות, כאשר נחקור לדעת עיקר שרשן, איך להזהר מאיסוריהן וללכת בהן בדרך הישרה, צריך להבין חומר המדה מהותה וצורתה.

When we investigate the essential root of any of the traits and how to avoid their prohibitions and navigate them properly, it is crucial to understand the substance of the trait, its nature, and its form.

והנה, כמו שאנו רואים שכל החמרים הגשמיים מורכבים מיסודות, וגם היסודות בעצמם מורכבים, וכפי הכלל האמתי שהודיעונו חכמי האמת שאין מציאות פשוטה זולת המאציל אין־סוף עכה"ע ברוך הוא, ואפילו הספירות העליונות מורכבות וממוזגות מכללות המדות של מעלה, ש"אין דבר שבקדושה פחות מעשרה", ועל־כן צריך להבין את החומר כמו שהוא בעיקר הרכבתו, וכמו־כן גם המדות שבנפש מורכבות מכחות יסודיים, וכפי הרכבתם ישתנו. וצריך המעיין לדעת האמת, לחקור על פרטי הרכבתם ומחלקותיהם.

We see that all physical substances are composed of elements, and those elements themselves are complex. This is in accordance with the true principle, which we were taught by the Sages of true wisdom, that the only simple existence is the infinite source, the ultimate cause, blessed is He. Even the heavenly spheres [sefirot] are complex and an admixture of the heavenly attributes, for “sacred matters require a quorum of ten.”¹⁴Quorum of ten: The halachic mandate of a minyan of ten people for prayers and commandments can be applied metaphorically to mean that holiness is often found in intricate and complex aspects of the world. Therefore, to truly understand and explore any material and spiritual existence, one must grasp the fundamental principles and nuances upon which they are constructed. Therefore, one must understand matter’s fundamental composition. So too, spiritual traits are comprised of fundamental forces and are transformed as a result of their arrangement. One who seeks the truth must investigate the details of their composition and their components.

כן גם מדת הגאוה בודאי, כמו כל המדות, חמרא אינו פשוט אלא מורכב מתכונות פרטיות. אמנם, מי יודע אם נמצא כל היסודות שמהם הורכבה, והלא גם בחמרים אין אנו בטוחים אם מצאנו כל היסודות (אע"פ שיש מונים כעת ס"ג יסודות, ומתאים הדבר ע"פ דברי הקבלה⁴⁵עץ־חיים היכל א שער א פרק ג ד, מבוא שערים שער או"א פרק ט, דעת־חכמה ידיעה ג סי' כח. שעיקר הבנין הוא מס"ג דבינה, מכל מקום הלא יש מילויים דמילויים לכמה בחינות), מכל מקום, כל מה שנוסיף בזה דעת נוסיף לקח, וכשנרגיל עצמנו בשלמות הידיעה בזה, יקל עלינו עול הזיכוך.

This is certainly true of the trait of arrogance. Like all traits, its substance is not simple but rather is composed of discrete characteristics. However, who knows if we have discovered all the elements of which it is composed. After all, even when it comes to physical substances, we cannot be certain that we have discovered all the elements. (The current count is sixty-three elements, and this conforms to the Kabbalistic opinion¹⁵[Eitz Hachaim, Area A, Section A, Chapters 3 and 4. Introductory section, Abba V’ima, Chapter 9. Da’at Chochma III:28.] that the essential foundation consists of the sixty-three sections of [the sphere of] understanding [binah]; nonetheless, there are many aspects for which there are complements for their complements).¹⁶Complements for their complements: As of the year 2023, there are 118 chemical elements that have been discovered. However, when Rav Kook wrote this work, there were only 63 major elements known to the scientific community. Rav Kook explains that because there is a constant increase in our knowledge of the natural world, our understanding of its workings can never be complete. Similarly, in the spiritual realm, our understanding of character traits is never complete. However, one must do their upmost to analyze the characteristics of these traits to the best of one’s ability. Nonetheless, to the degree that we increase our knowledge in this area, we will learn lessons from it, and as we train ourselves in the pursuit of perfection, this knowledge will lighten the burden of refinement.

ונראה, שהיסודות המובנים בתחלת ההשקפה הם:

It would appear that the elements that are immediately obvious [in the trait of arrogance] are:

א' אהבת עצמו במדה גדולה מאד, שרוצה למשוך כל נעימות אליו,

A. A very high degree of self-love, the desire to draw all pleasantness to oneself.

ב' כח דמיון מטעה להגדיל כל מה שיש בו בהרבה כפלים מהמדה האמתית,

B. A misguided sense of imagination, exaggerating one’s strengths manifold relative to their true stature.

ג' עוד טעות דמיונית, שע"י מה שיהרהר בלבו ויחליט חשיבותו יהיה באמת חשוב ומוצלח, אע"פ שבאמתת המציאות אינו כן, על־כן יתגבר לאמת ולהחזיק דמיונו זה בציור ובדבור ומעשה,

C. A further error of the imagination, thinking that whatever is thought about and assigned importance to is actually significant and successful, despite the fact that the reality is otherwise. Therefore, the person makes every effort to reinforce and validate what they imagine by depiction, word, and deed.

ד' כלל־הכל הוא סכלות בידיעת מהות המעלות האמתיות מה הן.

D. The primary issue is ignorance of the true nature of virtues.

ובודאי נמצא לזה עוד פרטים ופרטי־פרטים, אבל אלה כפי־הנראה לא תבאנה הגאוה בלב מזולתם ולא תתרפא כי אם בהפרדת היסודות הרעים האלה ולצרפם בכור האמת.

There are certainly further details and minutiae, but it seems that arrogance would not enter one’s heart without these, nor can it be cured without removing these negative elements and refining them in the kiln of truth.

ג. הגאוה והענוה ומעמק שרשן בלב ובנפש

C. Arrogance and humility and the depths of their roots in the heart and soul

יש שורש מיוחד לאהבת הגאוה במעמק לב האדם, והוא נלמד מלשון הכתוב שאמר (ישעיהו כח א): "הוי עטרת גאות שכורי אפרים", והמשיל את הגאוה לשכרות, ונראה ששרשם הרע אחד.

Love of arrogance has a special root in the depths of man’s heart, which can be derived from the language of the verse: “Ah, the proud crowns of the drunkards of Ephraim,”¹⁷[Yeshayahu 28:1.] which compares arrogance to drunkenness, from which it would seem that they share a common evil root.

יש הפרש גדול בין מה שרוצה האדם השלם, המכיר האמת, להמשיך לעצמו, לבין מה שרוצה הסכל להמשיך לעצמו, ומשורש זה מתחלקות אחר־כך תולדות המעשים והמדות. שורש הדבר הוא, שהחכם כוסף אל הפנימיות של הטוב, מתוך שמכיר אותו ויודע שאך הוא הוא הטוב באמת, והסכל כוסף אל החיצוניות של הטוב, כפי מראהו השטחי, מתוך שאינו מכיר את הטוב המעולה שבפנים, ועל־כן קצרה דעתו להבין החסרונות שיש בהטוב החיצוני.

There is a vast difference between what a perfected person who recognizes the truth wants to attain and what the fool wishes to attain. The consequent actions and traits branch out from this root. The root of the matter is that the wise man yearns for the inner dimension of goodness, recognizing it and knowing that only it is the true good. But the fool yearns for the external dimension of goodness based on its superficial appearance, as he does not recognize the superior good that it contains within. His intellect is, therefore, incapable of grasping the deficiencies of the external good.¹⁸The external good: The fool does not comprehend that there is a broad inner dimension of complete and true spiritual goodness. Consequently, they settle for their superficial understanding, with all its shortcomings.

והנה, הבורא ברוך־הוא שם בנפש כל החיים לאהוב את החיים מפני שהם טובים. וערך החיים הוא בודאי מצד הטוב, שהרי בחיים בחר הא־ל הטוב להיטיב לברואיו. אמנם, מהות החיים הלא היא ההרגשה ממציאותו, וככל מה שירגיש מה שמחוץ לו ביותר כמות ואיכות, כן תגדל מידת החיים, מפני שהנקודה היסודית של החיים היא הרגשת מציאותו. אבל עילויה וגדולתה הוא בהרגשת מה שמחוץ לו ביותר כמות ואיכות, שאם יהיו הדברים המורגשים לו יותר רבים ויותר מעולים ונכבדים, כן יגדל עילוי החיים. וכיון שחשיבותם של הדברים המורגשים מעלה היא את ערך החיים, הרי אהבת ההיים הטובים ממשיכה את ההשתדלות להעלות את הדברים המורגשים ולהשביחם.

In the coming paragraphs, Rav Kook proceeds to present various levels of understanding regarding the purpose of life and the feelings of the soul.
The Creator, Blessed be He, instilled a love of life in all living creatures because it is good. The value of life is certainly a function of goodness, as the benevolent God chose to benefit His creations by means of life. The essence of life is the sense of one’s existence,¹⁹Sense of one’s existence: The most sublime definition of "life" is the consciousness of human existence. In the words of the famous philosopher Descartes, “I think, therefore I am.” and the quality of life improves in proportion to the extent to which one experiences that which is external to himself to a greater degree, both quantitatively and qualitatively. This is because the core of life is the sense of one’s existence, but its greatness and value are contingent on experiencing that which is external to oneself to a greater degree, quantitatively and qualitatively. If those things that a person experiences are more numerous and more worthwhile and significant, then the quality of his life will also improve. Since the significance of that which is experienced improves the quality of life, love of a life of benevolence motivates a person to improve those things that he experiences.²⁰Those things that he experiences: In simple terms, God, in His kindness, made all living creatures love life because it is good. Life's value depends on its goodness, as God intended to benefit His creations through life. The essence of life is the awareness of one's existence, and life improves when a person experiences more things outside of themselves, both in quantity and quality. The more numerous and significant the experiences, the better the quality of life. Therefore, the love for a good life motivates people to seek and improve their experiences.

והנה, את הנפש המרגשת, בראה ד' ית' בתכונה חשובה ונפלאה, ואם־כן, גם עצם נקודת־החיים שבנפש, מלבד מה שהיא בעצמה המקבלת ענין החיים, הרי כבר יש בחשיבותה חלק עיקרי של החיים, המורגשים ומשיגים, שהוא דבק בה ביותר מבכל שאר המורגשים. על־כן, כל מה שישתדל האדם לעשות את נפשו יותר חשובה ובעלת תכונות יותר מעולות, ישיג חיים יותר מעולים וטובים.

The Lord, may He be blessed, created the sentient soul in a significant and wonderous way. Therefore, by virtue of its significance, the soul’s very life essence already has a major share in sentient life, to which it is attached more than any other sentient creature, aside from its being the conduit for life.²¹Conduit for life: In addition to the aspect of the soul giving physical life to a person, the soul is extremely affected by its ability to be a conduit for connecting with the Divine and for receiving the spiritual good that a person perceives around themselves. Therefore, if a person makes an effort to increase the significance of his soul and improve its characteristics, he will improve the quality of his life.

אלא שאין כל שלמות אשרו תלויה רק בזה לבד, כי סוף־כל־סוף אין נפשו כי אם נקודה מרכזית נגד סביבת מרחבי אין־קץ של המושגים לה זולתה. על־כן לעולם ישתדל האדם שיהיו כל הנמצאים, שהם המושגים לו, יותר מעולים ויותר חשובים, והשם יתברך, הטוב לכל, נתן זה ביד האדם, כיון שברא אותו בתכונה כזאת, שעליו לבדו מוטלת השתדלות שלמותו, מה שאין כן בכל הנבראים העליונים, שטובם נשפע עליהם מזולת השתדלותם, והיתרון הזה איננו בחוקם כי אם לפי השליחות שמשתלחים.

However, increasing his bliss does not depend on this alone. For in the final analysis, his soul is only one central point relative to the infinite expanse of everything else that it experiences. Therefore, a person should always endeavor to make everything that exists, which is what he experiences, better and more significant. And the Lord, may He be blessed, who is benevolent to all, empowered man to do so, as He created him such. For the endeavor to perfect himself depends on him alone, which is not true of all the heavenly creatures, who attain their goodness effortlessly. This superiority is a function of their mission, not their nature.²²Not their nature: Although the nature of man is not perfection, its mission is. God, in His wisdom, has charged humans, through their own free will, to take an active part in striving to perfect and uplift the world through their actions.

אמנם, היותר עיקרי בשלמות האדם הוא ההשגה בזיו האור האלקי, שחנן הוא ית' אותנו לגלותו לנו, ושם בירינו להוסיף כח במעשינו בפמליא של מעלה; ואם כן, לעולם צריך שתהיה מחשבתנו פונה לעבוד את יוצרנו, ברוך הוא, במה שנתקן את הארת הזיו המאיר לנו, שתהיה ביותר עילוי וביותר חשיבות, וזה בא על־ידי העבודה השלמה בקיום התורה והמצות בלב שלם ובשקידת תלמוד תורה, וראוי שלא יערוג לבבנו לעולם כי אם לראות מלך ביפיו ולתת כבוד לשמו, כי באור פניו חיים.

However, man’s primary perfection is perceiving the brilliance of the divine light, which He, may He be blessed, graced us with the ability to reveal and which enables us to increase the power of the heavenly entourage by means of our actions. Therefore, our thoughts must always be focused on serving our Creator, blessed is He, by making the illumination of the luminescent brilliance as great and significant as possible.²³Significant as possible: In this higher spiritual level of perfection, our primary focus should be on actions that bring goodness and work to enhance and revel the manifestation of the Divine presence in the most qualitative manner possible in this world. This is accomplished through perfect service in observing the Torah and the commandments wholeheartedly and studying the Torah diligently. We should exclusively yearn to see the King in His splendor and to give honor to His name, as the radiance of His face is life.

זאת היא המחשבה הממוצעת, שלא עלתה עדנה לגרם שלמות כבודה בעובדיה, אבל פתח טוב ויפה הוא להתחנך בדרך זה, ורחמין למבעי מאלקא דשמיא שיאר פניו אלינו להעלותנו מזאת העבודה אל העבודה השלמה והרצויה, שעיקר הכבוד העליון האמיתי תלוי בה.⁴⁶ע' למעלה פרק ב' סי' ד ה.

This is the intermediate approach, not rising to the level of perfect honor in divine service. Nonetheless, it is a good gateway, and it is good to be educated in this manner, and one should plead with the heavenly God that He shine His face on us and raise us up from this service to the perfect and desired service, on which the true main heavenly honor is contingent.²⁴Heavenly honor is contingent: This is explained in Chapter 2, Sections 4 and 5.

נחזור לדברינו, ששורש אהבת החיים הטובים הוא שורש השלמות והפתח לו, ועל כן הוא מושרש מאד בכל נפש, ועל יסודו בנוי הבנין של הנהגת הנפשות את עצמן. אמנם, איך יהיה ציורו של המעולה וחשוב בחיים שאליו תערוג הנפש?

Rav Kook now returns to the opening discussion of the section: namely, the importance of recognizing the inner dimension of a character trait, and the dangers of focusing solely on a trait’s superficial appearance.
Let us return to our point that love of a life of benevolence is the root of perfection and its gateway and, therefore, is firmly rooted in every soul and is the foundation for how the souls govern themselves. But what is the description of the superior and significant in life, which a person should yearn for?

כלל גדול הוא, כי כל דבר טוב ונכבד וחשוב, כשהוא במקומו הנכון ומושג במדרגתו לעצמו, נמצא בציורו מצב המנוחה השלמה, ושלוה והשקט, ונחת־רוח נעימה עוברת ומרחפת וממלאה את כל חלל החי המשיגו; אבל המשקיף מרחוק על הלבוש של הכבוד ההוא וענינו משיג ענין רעש והעדר מנוחה עם תכונת המעלה והנועם.

There is a major principle that if something is good; honorable, important, and in its proper place; and perceived individually and at its level, its depiction will evoke complete tranquility, peace, and quiet, and the person perceiving it will be filled with satisfaction.²⁵ With satisfaction: When a person approaches refinement of their character in a steady and precise way, progressing according to their current spiritual level and understanding, they will certainly be filled with satisfaction. However, someone who views those trappings of honor from afar perceives something that is tumultuous, lacking in tranquility alongside the aspect of virtue and pleasantness.²⁶Virtue and pleasantness: As mentioned, the higher purpose of life is to reveal the presence of God in the world. This task can initially be externally perceived with a sense of inner turmoil and lack of contentment with this seemingly daunting task, alongside an intense feeling of delight. The difference between a wise person and a fool, according to Rav Kook, is how they deal with this sense of turmoil. The wise person will continue their efforts and spiritual advancements until they find a sense of complete contentment. However, as will be explained, the fool will believe that the turmoil is part and parcel of life and will try to fill themselves with earthly pleasures to distract them from their inner struggles.

והנלבב, כשהוא מבחין, שאין טובה גמורה עם השלוה וההשקט ורבוי השפע במנוחה שלמה, הולך הוא להשיג חיים כאלה, ולא ימצאם כי אם עם הידיעה האמיתית והעבודה השלמה, עם תיקון כל המדות כולן בתכלית הטוב והקדושה;

But when a wise individual discerns that absolute good must be accompanied by peace and quiet and an abundance of complete tranquility, he will try to attain such a life, finding them through true knowledge, perfect service, and refinement of all of his traits to reach the ultimate goodness and holiness.

והסכל מקבל את ציור המעלה וכוסף לה כמו שהוא מצטייר בלבבו, בציור רעש והרגשה דחופה ובולטת הרבה בחושיות גסה, ולא ימצא אותה כי אם בהתגלות לבו, בהשבעת הכח הדמיוני וזנות הלב, ורב כוסף למרחבי ארמנות וממשלה רחבה על כל זולתו.

But a fool will accept the superficial depiction of virtue and yearn for it in the form that he pictures it, in the form of turmoil and a sense of urgency, conspicuous in terms of its vulgar sensuality, finding it by gladdening his heart through fulfilling his fantasies and lust and yearning for spacious palaces and extensive rule over everyone else.

אמנם, הנאת אכילה ושתיה ויתר תענוגי החושים הם רק מורגשים לשעתם ברעש והרגש גס, שלזה תתאוה הנפש הפחותה. אבל (משלי יג כה): "בטן רשעים תחסר", כי אינו יכול למלאות נפשו תמיד עמהם, על כן ביותר יתגבר בו החפץ אל הרגשות הרוח שהן מתמידות יותר, ומהן הרגשת השיכרות, שמרגיש העדר המנוחה ועסקי המחשבה בבלבול הדמיון בפעל־רעש, וזה יחשב אל הסכל ענין חיים חזקים.

However, the pleasure of eating and drinking and other sensual pleasures are only felt at the moment of turmoil and vulgar sensuality, which a lowly soul desires. But “The belly of the wicked is empty.”²⁷Mishlie 13:25. Since he cannot always fill himself up with them, his desire for emotional sensations, these being more consistently available, will intensify—for example, the sensation of drunkenness, in which one experiences a lack of tranquility and thoughts confused by turbulent imagination. The fool considers this to be intense living.²⁸Intense living: Therefore, a person uses alcohol to fill the internal emotional void by imitating a feeling of contentment and fulfillment brought about by drunkenness.

אבל יותר מתמיד מזה הסוג הוא הגאוה, שמרגיש את עצמו ושמח שמחה גסה בכל מה שיוכל ליחס לעצמו מעלה והצלחה, וטבע אהבת עצמו מושכתו להתמיד בזה התענוג הנבזה, שהוא תענוג חמרי ודמיוני בנוי על שקר ותהו, וכשמרגיש הנעימות הגסה הוא מתאמץ להגבירה במה שיתמיד לצייר לעצמו הרבה גדולות ונפלאות ומעלות והצלחות, שאין בו אפילו שמץ מהם, ומה שיש בו הוא מגדיל אלפי מונים עד שמסתבך הרבה בשקר, ורוחו מתרגלת להיות גסה עליו, וכל עילוי וכבוד שיעבור על דמיונו הכל מיחסם לעצמו כדי להתענג עליהם בעונג דמיונו הכוזב. איש כזה לא יבא לידי חכמה אמיתית, ולא יוכל לטעם טעם עבודה לפי האמת, ומשחית נפשו מעיקר תכונתה.

However, arrogance is an even more constant sensation of this kind. It causes a person to experience himself in such a way that he rejoices in a vulgar manner over any virtue or success that he can ascribe to himself. The nature of narcissism induces him to persist in this contemptible pleasure, which is a physical and illusory pleasure, based on falsehood and nothingness. When he experiences this vulgar pleasantness, he tries to intensify it by constantly ascribing to himself numerous great and amazing accomplishments, virtues, and successes, of which he does not actually possess even a shred. That which he does possess, he magnifies a thousandfold, causing him to be extremely entangled in falsehood as his soul becomes accustomed to crudeness, ascribing to himself whatever virtues and honor he can imagine in order to enjoy them through his false imagination. Such a person will never attain true wisdom, will never truly be able to partake in divine service, and will corrupt the true nature of his soul.

על־כן יעמול האדם להשיג דעת אמת, ועינו תמיד על מה שחסר ממנו להשלמתו, ונפשו דבקה באהבת צור־עולמים שהכבוד שלו ועוז וחדוה במקומו, ולא יבא לעולם לחשוב על מה שאין בו שיש בו. כי אושר שמחתו המבוקשת – הטוב האמיתי והשגת הדעות הטהורות והמדות הקדושות לאמתתן, ומה שיש בו לא יתגדל בציורו כלל יותר מהאמת, מפני שאינו חפץ כי אם בהשגה שקטה ונעימות שלוה, ואין שקט ונעימת קדש כי אם בהנחת הדברים על מכוניהם ואמתתם. ועם ידיעתו גודל מה שחסר לו מהשלמות לא תמנעהו כלל משמח בהמעט שיש לו, שכיון שדעותיו ומדותיו הולכות על דרך חשבון האמת, אין רעיון אחד מעכב את חברו כלל.

Therefore, a person should strive to attain true knowledge, with his eye constantly trained on that which he is lacking in order to attain perfection, and his soul should cleave to love of the eternal strength, to Whom honor belongs and in Whose place are strength and joy. Then he will not think that he possesses that which he does not, because the bliss that he seeks, the true good and the attainment of pure beliefs and sacred virtues, and that which he possesses will not grow in his imagination to exceed the truth, as he only desires a calm, pleasant, and tranquil perception, and tranquility and sacred pleasantness can only exist when everything is properly and truthfully established. Realizing the extent of his imperfection will not prevent him from being happy about the small amount of perfection that he does possess. For since his beliefs and character are in accordance with an accurate evaluation, neither idea negates the other.²⁹Neither idea negates the other: As mentioned, when a person believes that everything they have, including life itself, is a gift from God and that their purpose is to make God's presence known in this world through Torah study and fulfilling the commandments, they will find joy in the small level of perfection they have achieved. At the same time, they will strive for even greater perfection for the sake of Heaven.

אבל הסכל, שאינו מרגיל עצמו להבחין עניניו על־פי האמת, אי־אפשר לו שישמח כי אם כשיצייר בדעתו שאין לו שום חסרון, וכיון שיצייר איזה חסרון בעצמו – תתבלבל אצלו שמחתו אפילו ממה שראוי לשמוח בו, והוא מפני שאין שמחתו תלויה בידיעה אמיתית כי אם בציור דמיוני, וכיון שהדמיון מצייר לו חסרון – שוב אין לו מקום לשמחה, כי הדמיון הוא קרוב לחומר בטבעו, ואינו רחב בגבוליו שיקבל הציור של מעלת האמת עם ציור החסרון בבת־אחת.

But a fool, who does not train himself to evaluate his status truthfully, can only be happy when he imagines himself to be flawless. As soon as he envisions any imperfection in himself, his happiness will be thrown into confusion, even in terms of that which he has reason to be happy about. This is due to the fact that his happiness is dependent on imagination rather than on true knowledge. Therefore, once his imagination envisions a deficiency, there is no longer any room for joy. For the imagination is similar in nature to the physical, and its boundaries are not broad enough to encompass both the image of the true status and that of the deficiency simultaneously.³⁰Deficiency simultaneously: The fool, lacking the ability to assess his own situation honestly, can only be happy when he believes he is flawless. The moment he recognizes any imperfections in himself, his happiness is disturbed, even if there are valid reasons for him to be happy about certain aspects of his life. The reason for this lies in the fool's reliance on imagination rather than true knowledge. His happiness is dependent on a superficial perception of himself, and when he imagines a deficiency, he loses the ability to find joy.

משא"כ הידיעה של השכל הצרוף, שנחלתו היא בלי מצרים דחוקים, ומניח כל דבר על מכונו, ואינו זז משמוח בחלקו הטוב, עם עוצם כוספו למלאות חסרונותיו שמרגישים מאד. (תהלים לז יא; סוכה כט:): "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום".

By contrast, the refined intellect’s knowledge is unrestricted and allots the proper place to each item, and it does not fail to rejoice about what is good in him, despite its longing to correct his deficiencies, of which it is keenly aware.³¹Keenly aware: The person with refined intellect due to their knowledge is aware of their shortcomings but can still rejoice in their positive aspects because their understanding is deep and realistic. Their refined intellect acknowledges the need for improvement while appreciating the good within themselves. “But the lowly shall inherit the land, and delight in abundant well-being.”³²[Tehillim 37:11; Sukkah 29b.]

ד. פרטי מדת הגאוה והכבוד, בדבור ובמעשה

D. The details of arrogance and honor [kavod] in word and deed

בכלל המצוה של איסור הגאוה הוא, להתרחק מכל דבר שמעורר את מידותיו ותכונתו לגאוה. ונראה ברור, כמו שמצינו ניבול־פה באיסורי עריות, הוא דבר שהיה בכלל ויצא מן־הכלל ללמד על הכלל כולו, כי הוא־הדין שאסור לנטות בדיבוריו למה שמעוררו לכל דבר איסור שקרוב לנטיה. וכמו שבנ"פ ע"פ מה שכתב בצדק החסיד במסלת־ישרים⁴⁷בפ' יא שם בעושק וגזל שהגורם הוא בעצמו בכלל האיסור. ובירושלמי תרומות פ"א ה"ד: ערות דבר – ערות דבור, וכעין זה ברש"י שבת קנ. ד"ה ערות. ובס' חרדים פרק ד מל"ת מט דבור־נבלה ענף מצוה. ומהא דשבת לג בעון נבלות־הפה משמע שהוא בכלל העיקר דדאורייתא ככל הקודמים שם, וכד' השאגת־אריה בסי' כד לענין ברכת־התורה, שלפי חומר העונש הכולל במניעתה מוכח שהיא דאורייתא., שעיקר הדין הוא שהאיסור הוא מצד ערותו של דבור בעצמו, ולא מצד הרגשת הבאתו להאיסור עצמו, כן גם בכל ענין דבור שכפי שהנוהג הוא מעורר את הלב לאיזה דבר רע, כמו לגאוה וחנופה וכיו"ב, ואף אם יאמר האדם שאינו חושש על זה מצד טבעו, מכל מקום באיסורו קאי. רק לחסיד גדול מאד, שבמדרגות הדורות הקדמונים, יש לומר שהותר אם רואה צורך שעה לכך, כדאמרינן בר"פ פליגא דידי' אדידי'. (שבת יג.)

The commandment prohibiting arrogance encompasses the obligation to distance oneself from anything that stirs his character and nature to arrogance. It seems clear that the inclusion of bawdry [nivul peh] in the prohibitions of sexual immorality [giluy ‘arayot] is “an item that belonged to a category and was singled out for the purpose of teaching about the entire category.”³³Entire category: One of the Thirteen Principles of Torah Exegesis. It is similarly prohibited to engage in speech that is inclined to arouse him to anything that is prohibited. In the case of bawdry, as the saint stated correctly in Mesilat Yesharim,³⁴In Mesilat Yesharim: [Chapter 11, concerning exploitation and theft, that a catalyst is itself included in the prohibition. Also, in the Yerushalmi Terumot I:4: Sexual immorality [ervat davar]–bawdry [ervat dibbur]. Similarly, in Rashi Shabbat 103a, s.v. Ervat. Sefer Chareidim, Chapter 4, negative commandment 49: Bawdry is an extension of the commandment. It would appear from what it says in Shabbat 33, “due to the sin of bawdry,” that it is part of the primary biblical prohibition, like all those that precede it, in line with the statement of the Sha’agat Aryeh, 24, concerning the blessing on learning Torah, that the severity of the punishment for refraining from reciting the blessing indicates that reciting it is a biblical mandate.] the prohibition is essentially due to the obscenity of the speech itself and not because it leads to the actual prohibition. The same is true in the case of every sort of speech that normally stirs the heart to something evil, such as arrogance or flattery and the like. Even if a person were to say that he is not concerned about it due to his nature, nonetheless it remains prohibited. It is only in the case of an extremely pious person, on the level of earlier generations, that one could say that it is permitted if he sees that the present circumstances require it. As stated in the first chapter, “his own statements contradict each other.”³⁵Contradict each other: [Shabbat 13a.] The Gemara in the Tractate Shabbat tells a story about Rabbi Pedat, who used to greet his sisters with a kiss as a sign of respect. However, his own opinion contradicted this behavior, as he believed that physical closeness to his sister was prohibited. The commentators of the Gemara explained that Rabbi Pedat permitted himself to act this way because he was a truly righteous person and did not fear any sinful thoughts resulting from his actions. The sage Rav commented that Rabbi Pedat's leniency was applicable only to exceptionally righteous individuals of the previous generations, and even for them, it was permitted only temporarily and for a specific purpose.

ועדיין צ"ע אם הדבר מוחלט, שאולי איסורי הפה מצד עצם האיסור הם, כדמצינו בכה"ג בעריות (שם לג.) ובשבת (שם קיג.) ובמסירה (בבא קמא קיז.), שהדיבור אסור, וכמו־כן בעבודה זרה (סנהדרין פ"ז מ"ו) הוא איסור עצמי, ויש לומר שהוא הדין בכל האיסורים. ועכ"פ, לאותם שהאדם נוטה להם בטבעו.

The matter still requires investigation as to whether or not this is conclusive, as perhaps prohibitions of speech might be intrinsically forbidden, as we find in such cases in the context of sexual immorality,³⁶[Ibid. 33a.] Shabbat,³⁷[Ibid. 113a.] and handing a Jew over to gentiles [mesirah]³⁸[Bava Kama 117a.] that speech is prohibited [in addition to the action itself]. So too in the case of idolatry,³⁹[Mishna Sanhedrin 7:6.] an independent prohibition, and one could say that this is true of all prohibitions, or at least those which a person is naturally inclined to transgress.⁴⁰Naturally inclined to transgress: Therefore, like the examples provided above, any action that leads toward arrogance would also be included in the transgression itself.

נמצא, מי שמדבר דברים שיביאו לידי גאוה יש בידו שני איסורים: גאוה, וניבול־פה של גאוה; ואם אינו מביאו, עכ"פ מאחד לא פלט.

It follows that a person who speaks in a manner that incites him to arrogance transgresses two prohibitions: arrogance and bawdry of arrogance. Even if it does not end up leading to actual arrogance, he still has failed to avoid one of them.

גם גרוי יצר הרע בנפשו, פשיטא שלא בעריות בלבד הדבר, כי אם בכל מה שהיה טבעו שוקט ונח כבר, והוא ע"י מעשיו מכניס עצמו בדרך המביאו לרע, אין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה (נדה יג. בבא־בתרא צח.), לפי ערך הרע המסובב מזה.

It is obvious that the issue of stimulating one’s evil inclination to entice himself applies to every case where his nature was placid and calm and then he, by means of his actions, places himself on a path leading to evil; and that it does not only apply to sexual immorality. He is not permitted to enter⁴¹Not permitted to enter: [Bava Batra 98a.] As “Rabbi Ami says: With regard to anyone who brings himself into a state of arousal, they do not bring him within the boundary of the Holy One, Blessed be He” [Nida 13b]. into the domain of the Lord, blessed be He, due to the enormity of the evil resulting from it.

אמנם, אם במקום דבר־מצוה צריך לדבר דברים שנראים כגאוה, מותר מצד כללא ד'עשה דוחה לא תעשה', במקום שאי אפשר לקיים שניהם, דהיינו, כשירגיש בעצמו שא"א אפשר לו בשום אופן שיביא תיקון הנרצה לו כי אם על־ידי דבריו אלה, אז מחויב הוא להיזהר שלא יבא לידי העצם של גאוה, והענף הותר בדיחוי ענף העשה שדוחה אותו.

However, if fulfilling a commandment requires him to speak in a manner that appears arrogant, it is permitted based on the rule that a positive commandment overrides a negative one in a case where it is impossible to fulfill both. That is to say, where he feels that it is absolutely impossible for him to achieve the desired result without speaking in this fashion, then he is obligated to be careful that it does not lead to actual arrogance, although the extension is permitted by the extension of the positive commandment that overrides it.⁴² Commandment that overrides it: In essence, as mentioned, speaking arrogantly is included in the prohibition of arrogance. However, there are exceptional circumstances where it might be permitted if necessary to fulfill a commandment and no other option exists to achieve the desired objective. In these situations, the positive commandment takes precedence over the prohibition of arrogance. However, it is important to note that the prohibition of arrogance in one's heart remains in effect, regardless of the circumstances.

ובכלל איסורי הגאוה, שדיבור הגאוה אסור אע"פ שאינו מביא לגאוה, כן מוכח מסוגיא דפרק "אלו דברים" בפסחים, דאמרינן מהלל ודבורה, ש"כל המתיהר – אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו", והרי רק דברים היו. ואין ראוי לחוש שצדיקים כאלה באו לגאוה בלבבם ומכוחה דברו, אלא שעצם הדיבור הוא בכלל האיסור. או יותר קרוב לומר, שלפני יודע תעלומות גלוי, שאי־אפשר שידבר דברי גאוה ולא יבא לה מעט מהמעט עכ"פ, והוא אסור במשהו.⁴⁸ע' אגרות ראיה אג' סח י"ב תשרי עתר"ו.

The prohibitions of arrogance include the prohibition against speaking arrogantly, even where it does not lead to actual arrogance. This is clear from the Talmudic discussion in the chapter “Elu Devarim” in Pesachim, which states that we learn from the cases of Devorah and Hillel that if a person is arrogant, if that person is a sage, he loses his wisdom, and if a prophet, he loses his prophecy.⁴³He loses his prophecy: Pesachim 66b. Those were only instances of speech, as one cannot suppose that righteous people of their caliber were arrogant and that is why they spoke as they did. Rather, the very act of speaking in this manner is included in the prohibition. Or, more likely, it is revealed to the One Who knows secrets that it is impossible for a person to speak arrogantly and not become arrogant to some minor degree, and even the most infinitesimal amount is prohibited.

עכ"פ, איך שיהיה, הדבור אסור. ונמצא שסיפור שבחי עצמו ומעלותיו, בין בעניני תורה וחכמה ובכל מעלה טובה, אסור מצד עצם איסור גאוה.

Either way, it [the trait of arrogance] is prohibited. It follows that announcing one’s own praises and virtues, concerning matters of Torah, wisdom, or other virtues, is prohibited because of the actual prohibition of arrogance.

ולא הותר כ"א לחסיד גדול במקום צורך גדול, כדהותרה קריבה בכה"ג במצוה לחסיד גדול, כדההוא קדישא⁴⁹ע' פסחים קיג: רבנן קידיש, ויבמות כ' מקיים ד"ח הוא קדוש ובנדה יב צנוע. דהוה מרכיב לה אכתפיה ואמר (כתובות יז.): "אי דמיא עלייכו ככשורא – לחיי, ואי לא לא". וכיו"ב מצינו כמה דברים כאלה שהותרו לקדושים לצורך שעה, ואין מקום להשתמש בהם כי אם מי שראוי לכך ובשעה ראויה לכך.

It is only permitted in a case of great necessity, just as physical contact is permitted in such a case for a very pious person for the sake of a positive commandment. The precedent for this is the case of a certain holy man⁴⁴[See Pesachim 113b: The holy Rabbis, Yevamot 20: One who fulfills the principle of piety is holy; Nidda 12: Modest.] who would carry [a bride] on his shoulders and say: “If she is like a beam to you, fine, but if not, you may not.”⁴⁵[Ketubot 17a.] We similarly find a number of such cases that were permitted for holy people due to the exigencies of the moment. This dispensation can only be utilized by one who is worthy and only at the appropriate time.

ומזה הוא מה דמצינו (סוטה מט:): "'לא תתני ענוה דאיכא אנא' 'לא תתני יראת חטא דאיכא אנא'". שיש כאן צורך מצוה שלא לקבוע משנה מוטעית, והוכיח שלא באה הקבלה בה על ענוה ויראת־חטא במעלה היותר גבוהה.

Examples of this include “Do not teach humility [ceased], for there is still me” and “Do not teach that fear of sin [ceased], for there is still me.”⁴⁶For there is still me: Regarding the words in the Mishnah at the end of Tractate Sotah, "With the passing of Rabbi Yehuda HaNasi, humility and fear of sin ceased," the Gemara brings the statements of Rav Yosef, who said to a disciple who had memorized the Mishnayot before him, "Do not say that humility ceased, for I am humble," and similarly, the words of Rav Nachman, who said the same about fear of sin ("Even though Rabbi Yehuda has passed, fear of sin has not departed from the world, for I am here"). It is difficult to understand how these Amoraim praised themselves, especially considering that praising oneself is forbidden due to the prohibition of arrogance. Rav Kook uses these examples to explain that exceptional and holy individuals are permitted in specific situations to speak words of self-praise. In these cases, those Amoraim needed to say this to prevent this Mishnah from being understood as an axiom, leading people to mistakenly believe that there is no reason to make an effort to acquire the attribute of humility. The reason they chose to testify about themselves in this manner was to demonstrate that it is still possible to arrive at even the highest level of humility—where it is permissible to speak words of arrogance externally, as explained earlier [Sota 49b]. These are necessary for the sake of a commandment, in order not to formulate the Mishna in a misleading way. Therefore, Rabbi Yehuda Hanasi demonstrated that this tradition only referred to humility and fear of sin of the highest level.

וכמו כן הא דרשב"י (סוכה מה:): "'ראיתי בני עליה' ו'יכולני לפטור'", שאלה הדברים גופי־תורה הם, כי כמה גופי־תורה ישנם בעניני נשמות וקישוריהן ומעלותיהן, וידיעת מעלתו של רשב"י היא בעצמה הלכה, ויש לה כמה תולדות וענפים מיוסדים בתורה, וכדמצינו⁵⁰ויקרא־רבה פ' כו. וכמו במגילה יט: שהראה הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים וכו'. שהראה הקב"ה למשה דור דור וחכמיו. אם כן, מכלל התורה היא ידיעת דבר זה. וראה, שזה הענף התלוי בידיעת עניין מציאותו הוא ענף עיקרי, שאין ראוי למנוע מבני העולם את הטוב של ידיעה זו, להשלימם בחלק־תורה זה.

The same is true of the statements of R. Shimon bar Yochai: “I have seen the elite” and “I can absolve.”⁴⁷[Sukka 45b.] These statements are essentials of the Torah, for a number of essentials of the Torah concern matters of souls, their connections, and their virtues, and knowledge of R. Shimon bar Yochai’s level is itself halacha. It contains a number of derivatives and extensions rooted in the Torah. We find⁴⁸[Vayikra Rabba, 26, similar to what is found in Megilla 19b, namely, that the Lord, blessed be He, showed Moshe the nuances of the Torah and the nuances of the Sages and others.] that the Lord, blessed be He, showed Moshe each generation and its Sages; therefore, this knowledge is also Torah. He, therefore, viewed the extension that was contingent on knowledge of his existence as a crucial extension, and it was not proper to deny people the benefit of this knowledge, which could perfect them in terms of this area of the Torah.

ולפעמים הותר לחסיד גדול לשבח עצמו כדי שיתקנאו במעלתו, וקנאת סופרים תרבה חכמה, וכפי שרואה התועלת היוצאת מזה, מה שאי אפשר בזולתו, כן יגדל ההיתר בהרחבתו. ומזה הסוג דברי אביי: (קידושין כ.): "הריני כבן־עזאי בשוקי טבריא".

Also, it is sometimes permitted for a very pious person to praise himself so that others will envy his virtues, and “the envy of Sages will increase wisdom.” The greater the envisioned benefit that can only be attained in this fashion, the broader the license to employ this approach. This category encompasses the statement of Abaye: “I am like Ben Azzai in the marketplaces of Tiberias.”⁴⁹Marketplaces of Tiberias: The Amora Abaye used to say, "I am ready and prepared to answer any Torah question they ask me," just as the Tanna Ben Azai did when he stood and lectured in the marketplace of Tiberias, proclaiming that none of the Sages of Israel could ask him a question for which he had no answer. Statements such as these also fall under the category of things that are permitted to be said for the purpose of spiritual benefit, allowing others to envy his wisdom and aspire to attain it [Kiddushin 20a].

אמנם, שמירת הראוי לפי ערכו באמת, כשהוא בלא הטעאה⁵¹ע' מסלת ישרים סוף פ' י., נראה שאין בזה משום גאוה כלל. ואדרבא מצוה נמי איכא, והרי דעת פוסקים⁵²ע' שו"ע או"ח סי יג סעיף ג' ומג"א וט"ז. שאסור לותר על כבוד הבריות אפילו במקום מצוה, ודי לנו ללמוד ממה שהתירה התורה לבטל ב'שב ואל תעשה' משום כבוד הבריות מצות דאורייתא. וחשו חכמים בדבריהם לבטלם אפילו בקום ועשה⁵³ע' ברכות יט־כ.. וכבוד הבריות נערך בכל אחד לפי מעלתו ומצבו. בזמן שיהיו מידותיו מיושבות כראוי ויכול לדון על עצמו מבלי טעות.

However, it would seem that safeguarding [human dignity] that is appropriate according to one’s true worth without being misleading is not arrogance at all and, on the contrary, is a fulfillment of a positive commandment.⁵⁰Positive commandment: This can be found in Chovat Halevavot, “The Gate of Submission,” Chapter 9. There, he writes that praiseworthy pride is “the pride of the wise man in his wisdom or of the righteous man in his good deeds when it is an expression of his gratitude to the Creator for helping him greatly on them, and of his joy in them. When it causes him to improve and continue exerting himself in them, and …” Halachic authorities are of the opinion that it is forbidden to relinquish human dignity even in the face of a commandment. The fact that the Torah permitted one to passively suspend a biblical commandment for the sake of human dignity and that the Sages considered it sufficient cause to even actively suspend their decrees is sufficient precedent. ⁵¹Is sufficient precedent: See Tractate Berachot 19–20, where it states and brings examples of the concept that “Great is human dignity, as it overrides a prohibition in the Torah.” For example, the Gemara discusses the timing of burying the deceased in relation to the recitation of the Shema. According to a baraita, it is generally not permitted to take the deceased out for burial during the time of reciting the Shema; they should be buried later. However, if the burial procession has already begun, those participating in the procession do not need to stop to recite the Shema. The Gemara raises a contradiction, citing the case of Rav Yosef, who was taken out for burial during the time of Shema. The resolution is that for important individuals, the Sages make an exception and are more lenient to honor them at their burial. This is also seen in the opinions in the Shulchan Aruch 13:3, “Magen Avraham” and “Taz.” There, the Shulchan Aruch writes that if someone realizes that their Tallit (prayer shawl) is invalid while they are in a Carmelit area (where it is rabbinically forbidden to carry) on Shabbat, they should not remove it until they reach their home, because showing respect to others takes precedence. The Rema adds that even if it is a tallit katan (a small Tallit worn under clothing) and one of the tzitzit (fringes) becomes invalid, they do not need to remove it. If they feel embarrassed to sit without a Tallit, they can continue wearing it without reciting a blessing, out of consideration for human dignity. A person can measure his human dignity according to his status and circumstance, as long as his traits are appropriate and he is able to judge himself without error.

ועל זה נאמר (משנה אבות ו ד): "אל תחמוד כבוד יותר מלמודך", שכוונתו: הרגלך, כי הכבוד המורגל הוא כבוד הבריות, אלא שישמור עצמו שלא יפת לבבו לעלות במעלות גדולות כדי שיהיה לו יותר כבוד מצד מצבו. או שיהיה לו במצב שהוא בו יותר כבוד מכפי הראוי לו. ואלה המה שני חלקים מושחתים, שיש בכל אחד צד חומר, כי:

It is stated concerning this, “Do not covet honor in excess of your schooling,”⁵²[Avot 6:4.] meaning what you are accustomed to, as customary honor is human dignity. But a person should be careful not to be enticed to try to ascend to lofty levels in order to thereby merit more honor based on his new circumstances or to attain more honor than he deserves in his current circumstances. These are two corrupt aspects, each one being grave in its own way.

1. המתאוה וחומד כבוד, כשהוא במצבו, יותר מכפי מצבו, אע"פ שאינו שם לבו להיות במצב יותר גדול, הוא דבר מגונה מאד, ואין שום שלמות נמשכת לו כמעט. שהרי כיון שרוצה בכבוד יותר מהראוי למצבו ושלמותו, הרי לא יוסיף שלמות בעצמו, שישיגהו בה זה הכבוד, שהרי יש לו בהשגתו הכבוד המגיע לשלמות כזו, אלא שבהרחיבו בסכלותו נפשו כשאוֹל⁵⁴ע' ישעיה ה יד. יהיו כל ימיו כעס ומכאובים, ואפילו אאינשי ביתיה לא מתקבל⁵⁵בבא בתרא צח.. אבל אין המידה כזאת יכולה לפרוץ כל כך גדרות עולם, כיון שעכ"ז נפשו טובה עליו במצבו כמו שהוא.

For it is despicable for a person to desire and covet honor in excess of his current circumstance and without it occurring to him to better his circumstances. This will almost never lead him to any sort of perfection that would bestow honor on him because from his perspective, he already has the honor of which such perfection would make him worthy. But by foolishly expanding his soul like the netherworld [sheol],⁵³Yeshayahu 5:14, “Assuredly, Sheol has opened wide its gullet And parted its jaws in a measureless gape; And down into it shall go, That splendor and tumult, That din and revelry.” his days will be filled with anger and pain, and even the members of his household will not accept him.⁵⁴Bava Batra 98a. But this trait [of being enticed to try to ascend to lofty levels in order to thereby merit more honor based on his new circumstances] is [at first glance] not completely destructive, as there is some benefit, for this will lead him to strive slightly to attain more perfection.

2. אבל האיש שתמיד אינו מסתפק במצב שהוא ורודף דוקא למעלה יותר גדולה, מפני שאין הכבוד שמגיע לו במצבו כדאי לו, קצת טובה יש בזה, שעכ"פ תביאו להשתדל קצת בהשגת השלימות, אבל השלימות הזאת תהיה נשחתת עם רוע תכונתו, ולעומת זה תגדל ההריסה בזה. שהרי למי שמרחיב נפשו⁵⁶אבות פ"ה מי"ט משלי כח כה. לעלות אל מעלה גבוהה ממעלתו, אין לדבר קץ ותכלית, ולעולם לא ימלאו מאוייו, ואין קץ לכל הדרכים שירחיב על־ידי חכמת יצרו להשיג מבוקשו, וכמה תוכל להתגבר מדה רעה זאת על נפשו להשחיתה לאבדון עולם בהרחקתה מאור האמת.

However, this perfection, by contrast, will [eventually] be corrupted by its wicked motivation and will cause great harm. For when a person enlarges his soul⁵⁵Avot 5:19, Mishlei 28:25. to constantly ascend to higher levels, there is no end or limit, and his craving will never be satisfied. There is no limit to all the ways he can invent to obtain his desire or to the degree to which this vice can overwhelm his soul, corrupting it and dooming it to eternal ruin by distancing it from the light of truth.

ולפיכך נראה, שמתחילה ירגיל האדם עצמו שלא להתאוות כלל למעלת מצב יותר גדול ממה שהוא בו, ואחר־כך יעיין בדרך בקשת הכבוד במצבו שהוא בו, כמה הוא מהראוי והחיוב וכמה יש בו מהמיותר והאסור. ובאופן סילוקן של שתי הרעות האלה מתוך לבו של אדם, נראה שאין רפואתם שוה, כיון שאין תכונותיהן שוות.

Therefore, it seems that a person should initially train himself not to covet a level that is above the state that he is in whatsoever. Afterwards, he should investigate the means of attaining honor in his current situation, examining how much is appropriate and obligatory and how much is excessive and forbidden. It would seem that different cures need to be used to remove these two vices from a person’s heart, since the natures of these vices are different.⁵⁶Natures of these vices are different: In summary, true understanding of a person’s self-worth based on their current spiritual status and circumstances does not fall into the category of arrogance. However, one must be cautious not to desire excessive honor beyond what one deserves or to constantly seek higher levels in order to acquire more honor. For these two activities will eventually lead to spiritual ruin.

ה. איסור מכשול־לפני־עור

E. The prohibition of placing a stumbling block in front of a blind person [michshol lifnei ivver] in the context of attributes

לענ"ד נראה שיש איסור מכשול־לפני־עיוור גם במידות. אע"פ ששמעתי משמיה דגברא רבא שאין במידות משום לפני־עיוור, לא אדע טעמו של דבר, שהרי גם בעצה שאינה הוגנת יש איסור מכשול־לפני־עיוור.

In my humble opinion, it seems that there is a prohibition of placing a stumbling block in front of a blind person in terms of attributes as well.⁵⁷In terms of attributes, as well: In the final paragraphs of this chapter, Rav Kook, using a wide array of Talmudic and halachic literature, proposes that the prohibition of lifnei ivver applies to inducing negative character traits in a person to the same extent it does to facilitating other forms of prohibited actions. Specifically, Rav Kook uses the "kol vachomer" argument to prove that, since the Sages instituted decrees and preventative measures even in terms of appearance of wrongdoing [marit ayin] concerning attributes, they should institute other preventive measures as well, including lifnei ivver—prohibition of placing a stumbling block. "Kol vachomer" (קל וחומר) is a term used in halachic jurisprudence that means "light and heavy" or "a fortiori." It is a type of logical reasoning by which the truth of a proposition is inferred from a weaker case to a stronger one, or vice versa. When using a kol vachomer argument, if a certain rule or outcome applies in a less severe situation (the "light" case), it can be inferred that the same rule should undoubtedly apply in a more severe situation (the "heavy" case). Conversely, if a rule applies in a more severe situation, it can be inferred that the same rule applies even more so in a less severe situation. Therefore, if marit ayin, a “light” prohibition, is included in character traits, then lifnei ivver, a “heavier” case, should also be included. I heard it taught by a great man⁵⁸ Great man: The great man being referred to is Rabbi Yisrael Salanter, the founder of the “Mussar Movement.” His thoughts on this topic can be found in the work “Tnuat Ha-Mussar,” Volume One, pg. 281 and Volume Two, pg. 191. that there is no prohibition of placing a stumbling block in front of a blind person in terms of attributes, but I do not know why this should be so.⁵⁹Should be so: This opinion of Rav Kook is also found in the work Orchot Tzadikim, Gate 14, “The Gate of Envy,” where it is written as follows: “The early Sages used to pray, ‘May we not have any envy against others, and may others not envy us!’ Now why would they pray that others should not possess this quality more than other evil qualities? But this is the explanation of the matter: — Many men cause others to envy them and covet their possessions. Therefore, the early wise men used to pray that others do not envy them because of anything that they, the Sages, were responsible for. And the Torah has said, ‘Nor put a stumbling block before the blind.’” After all, there is a prohibition of placing a stumbling block in front of a blind person in terms of bad advice.

אלא שבמידות אינו מוכרע כל כך, שהרי דין לפני־עיוור הוא דהיכא דאיכא למיתלי בהיתירא תלינן⁵⁷עבודה־זרה טו:, וחזינן שאין הספק בכלל אזהרת לפני־עיוור, ואפילו במיעוט תולין, שהרי רובא לרדיא, ומכל מקום יכול לתלות שלקחה לשחיטה. אם כן, כל זמן שאין אנו יודעים שדבר זה יביא למידה זו אסורה, איכא למתלי בהיתר, ואפילו אם יתעורר לאיזו מידה שהיא רעה ברובה, מכל מקום יש בכל מידה דרכים לטובה, ואם כן יש לומר שישתמש בדרכיה הטובים, ובהיתירא תלינן.

However, in terms of attributes, this is not entirely conclusive, as the law concerning placing a stumbling block in front of a blind person is that whenever it is possible to assume a permitted motive, we do so, and we see that a case of doubt is not included in the prohibition of placing a stumbling block in front of a blind person.⁶⁰In front of a blind person: In Tractate Avodah Zara 15b, it is clarified that when there are two possible interpretations of a particular action, one suggesting it is permitted and the other indicating it is prohibited, the preference is given to the permissive interpretation with regards to the principle of "placing a stumbling block before the blind." Consequently, it was deemed permissible to sell large livestock to non-Jews, who might work with it on Shabbat, as we can say that the buyer acquired the cow for the permitted purpose of slaughtering it rather than intending to use it for agricultural purposes during Shabbat. Similarly, Hillel permitted the sale of a cow designated for agricultural work during the Sabbatical year to someone suspected of not observing the laws against plowing. As in the previous case, this leniency is based on the possibility that the buyer acquired the cow for the purpose of slaughtering it rather than for agricultural purposes during the Sabbatical year. Therefore, this action is not considered placing a stumbling block. This is true even in a case where it is the less likely scenario, as the majority are intended for plowing; nonetheless, it is possible to assume that it was purchased for slaughter. That being the case, so long as it is not known that this [action] will lead to a prohibited [character] trait, it is possible to assume a permitted outcome. And even if it tends to lead to a trait that is mostly negative, there are always means of using any given trait in a positive fashion. Therefore, one can say that he will utilize it in a positive manner, and we can assume a permitted motive.

אבל במי שברור לנו, שבהתעוררו לאיזו מדה הרעה ברובי שמושיה ישתמש בה ברעתה, הרי זה איסור גמור ככל איסורי תורה, שמצוה עלינו להרחיקו, ואסור לגרום כל דבר שיביאהו לזה.

However, in a case where it is clear to us that by inciting someone to a trait that is mostly utilized negatively, he will also use it negatively, it is certainly an absolute prohibition to do so.⁶¹Absolute prohibition to do so: [From Rabbi Yaakov Moshe Charlop (Shlit”a) [Zt”l]: Our master and teacher, the Rav [Kook] Zt”l, said that later that he had been unable to find mention in any work on the prohibition of placing a stumbling block in front of a blind person in the context of attributes other than in the book Pele Yoetz (in the section devoted to the letter Dalet, in the entry concerning speaking in praise of another).] It is the same as any other prohibition in the Torah, where we are commanded to distance another person from transgressing the prohibition and it is forbidden to bring about anything that will lead him to transgress it.

והרי אפילו שמא יבאו לעשות מצוה שלא מהמובחר⁵⁸שלא לשמה. חשש רבן יוחנן בן זכאי, בפרק קמא דבבא בתרא (ד' י.), שלא להודיע להם את חלומו.

After all, the first chapter of Bava Batra relates that Rabbi Yohanan ben Zakai did not inform people about his dream out of concern that it might lead to their performing a commandment in a less than ideal way.⁶²Less than ideal way: The passage in the Talmud (Bava Batra 10a) recounts that Rabban Yochanan ben Zakkai had a dream in which his nephews would incur a loss of 700 dinars during the year. To prevent this, he donated the same amount to charity on their behalf throughout the year so that their "imagined loss" would be channeled toward charitable purposes, sparing them from an actual financial loss. However, Rabban Yochanan was 17 dinars short of the desired goal. Later, the king's officials came and demanded exactly 17 dinars from the nephews as taxes at the end of the year. When his nephews feared that the officials might continue collecting taxes from them, Rabban Yochanan ben Zakkai comforted them and revealed his dream, explaining how his act of charity saved them from incurring a greater loss. When asked why he had not disclosed the dream earlier, he responded that he wanted his nephews to fulfill the mitzvah of charity with pure intentions, without being motivated solely by the desire to avoid financial loss.

וכן מצינו, שאפילו גזירות וסייגים של מראית־עין לבד גזרו חז"ל במדות, ועאכו"כ לשאר הסייגים (והלא איסור מראית־עין קל משאר הסייגים, כדמוכח מדברי הפוסקים בריש הלכות בשר בחלב לענין חלב שקדים בבשר עוף), וכגון דמצינו (ברכות לט:): "מתחזי כרעבתנותא", דפריך א"בצע אכולה שירותא", בפרק "כיצד מברכין", ומשני "כיון דכל יומי לא קעביד הכי", אבל לולא זה מחזי כרעבתנותא ואסור.

Similarly, we find that the Sages instituted decrees and preventative measures even in terms of appearance of wrongdoing [marit ayin] concerning attributes. If so, this should certainly be true of [instituting] other preventative measures [to distance a person from negative character traits], since the prohibition of appearance of wrongdoing is a less severe preventative measure. This is clear from the statements of the halachic authorities at the beginning of the laws of meat and milk concerning almond milk and chicken.⁶³Almond milk and chicken: In this case, it is permitted to eat chicken with almond milk, and there is no worry about the appearance of wrongdoing [marit ayin]. Therefore, if (as has been seen) the Rabbis have instituted the prohibition of the appearance of wrongdoing [marit ayin] regarding character traits, they should institute other preventative measures as well. We also find the issue of appearing gluttonous,⁶⁴[Berachot 39b.] as we see from the Talmud’s question in the chapter “Keitzad Mevarchin,” concerning breaking off one large piece from the loaf. It answers that since every other day he does not do so … [therefore, it is clear that the person is acting in this manner to fulfill a mitzvah.] Were it not for that, it would be forbidden because it appears gluttonous.

וכן "מחזי כיוהרא" גזרו בכמה ענינים, ואפילו לבטל מצוה דאורייתא בשב־ואל־תעשה גזרו משום מראית־עין של איסור גאוה, שלא מצינו גזירה כזאת לבטל מצות עשה משום מראית־עין הקלה משאר גזירות, והרי חתן הרוצה לקרות (שם י"ז:), כיון שיודע בעצמו שיכול לקרות ואינו טרוד ואינו מבטלו משמחתו, למ"ד "העוסק במצוה" לא אמרינן כ"א כשאינו יכול לעשות שניהם, ומצד "לא כל הרוצה ליטול את השם" פוטרו רשב"ג ואוסרו.

Similarly, they instituted various decrees concerning the appearance of arrogance. They even decreed that one should suspend a biblical commandment passively because of the prohibition of the appearance of arrogance. Nowhere else do we find such a decree to suspend a positive commandment because of the appearance of wrongdoing, which is less severe than other decrees. [An example of passively suspending a biblical commandment because of the prohibition of the appearance of arrogance can be found in the following Talmudic dictum.] A groom who wishes to recite [Shema]⁶⁵To recite Shema: According to the Mishnah in Tractate Berachot, a newlywed groom is exempt from reciting the Shema on the first night of his wedding. This exemption is due to his preoccupation with fulfilling the mitzvah of marital relations with his spouse. Since he is engrossed in these thoughts, he may not be able to focus properly on the recitation of the Shema, which requires the appropriate intention and concentration [Berachot 17b]. because he knows that he is capable of recitation and is not preoccupied and that it will not prevent him from rejoicing, according to the opinion that one who is engaged in fulfilling a commandment is only exempt from another commandment if he cannot do both of them, is exempted by Rabbi Shimon ben Gamliel and even forbidden from reciting by virtue of the fact that not everyone who wishes to take up the name of God may do so.⁶⁶May do so: According to Rabbi Shimon ben Gamliel, even in a situation where the groom says he can have the proper concentration, he is forbidden to recite the Shema. This is because if the groom is allowed to recite Shema when others cannot, it might have the appearance of arrogance.

אם כן, כש"כ שסייגים אחרים וגזירות קרובות חובה הם, אלא שאין הדבר מסור כי אם ללבו של אדם לשום ארחותיו, ויראה בישועתו של הקב"ה (מועד קטן ה.).

This being the case, certainly other preventative measures and probably decrees are obligatory. But the matter is left up to each person’s heart to determine his path and see the salvation of the Lord, blessed be He.⁶⁷[Moed Katan 5a.]