בית ראשון 10

חדר העשירי ובו עשרים ואחד חלונות יבאר איך קיום המצווֹת תבדלנה כפי הבדל הנפשות. יבאר מצות קבלת מלכות שמים. מצות הייחוד. מצות היראה. מצות האהבה. מצות הדבקות בו ית'. מצות והלכת בדרכיו. מצות תלמוד תורה. מצות קדושת השם. יבאר כי שמונה אלה נוהגים בכל עת ובכל רגע. הן עמודים לקיום שאר המצווֹת. יבאר מצות תפלה קריאת שמע וברכת המזון. ספור יציאת מצרים וקדוש היום וזכירת מעשה עמלק. יבאר מצות התוכחה. מצות התשובה והוידוי. מצות ואהבת לרעך כמוך. מצות אהבת גרים. מצות כבוד חכמים וזקנים. מצות כבוד אב ואם ומורא אב ואם. ומצות לקדש זרע אהרן הכהן:
בחדר התשיעי בארנו שהשם ב"ה נתן תורה ומצוה ומשפט אחד, לזרע יעקב ולגר הגר בתוכם. ולא הבדיל ביניהן במעשה המצווֹת והתורות והאזהרות בשום הבדל. זולתי קצת המצווֹת והאזהרות שנתיחדו בהן משפחות הכהנים והלוים, וקצתן שנצטוו עליהם המלכים. וזולת זה אין הבדל בין הנפשות בקיום התורה. ושבעבור כן נערכים חקי התורה במשקל צדק לעמת כל הנפשות כדי שלא תכבדנה על שום נפש, וכמו שהראנו בברור מכלל המצווֹת והאזהרות שהצגנו בחדר הנזכר. ואולם כבר אמרנו שיש הבדל בין הנפשות בכחותיהן. ואם תשאל אם הנפשות נבדלו בכחותיהן, ומה שיכבד על הנפש הזאת יקל על נפש אחרת, איך יתכן שצוה השם ב"ה החקים והמשפטים והתורות, שקיום כולם מסתעף מן הכחות הנטועות בנפש לכלל ישראל על דרך אחד ועל משפט אחד, ויש בינהן כת נביאים, כת חסידים, כת קדושים, כת חכמים נבונים ומשכילים, גבורי כח גבורי חיל וכדומה להן? ואיך יתכן שתהיינה הנפשות היקרות הללו שוין בעבודתם לאל עליון, לעבודת איש אחד מן הפחות שבהמון? כי תדע שכל המצווֹת והאזהרות כתובות בתורה בלי גדולות ובלי הפלאות, רק בלשון רכה הסובלת כל מדרגת ההמון. וכמו שאמרנו (חדר ז' חלון יב) כי התורה כמראה מלוטשת ובהירה, יראה בם כל אחד צורתו. ואחד מן ההמון המסתכל במצוה ממצותיה, יסתכל בה כפי דרכו וכפי כחו. והגדול ממנו יסתכל באותה המצוה עצמה כפי גדולתו. והגדול עוד ממנו כפי גדולתו, הקדוש כפי קדושתו, והצדיק כצדקתו, החסיד כפי (חסדו) [חסידותו], והחכם כפי חכמתו, והנבון כפי תבונתו, והגבור כפי גבורתו, והנביא והמלובש ברוח הקדש כפי רוחו הטובה, והמלך והנגיד כפי הודו והדר נפשו. וכן שאר הכתות כולם ובעלי הנפשות המתחלפות, כולם עושים מעשה מצוה אחת ונזהרים מאזהרה אחת, וכל אחד כפי דרכו. ועל זה שב המאמר (במדבר טו, טז) "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". כי החסיד שבחסידי ישראל והנביא אשר בתוכם, שוה במעשה התורה והמשפט, לא לבד עם האזרח מישראל מדלת עם הארץ הכורמים והיוגבים, אבל גם עם הגר הנלוה אל ה' לעבדו מעמי הארצות. וכן נאמר באמת (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" כי כל הקהל שוין במצות התורה ואזהרותיה. ואולם הקטן שבהם, יעשה כפי פשט המצוה הכתוב בתורה, והגדול כפי גדלו. ולכן הנני בא בחדר הזה לברר כונתינו ולהציג קצת מן המצווֹת לדוגמא, ולהאריך מעט בביאור ענינם להעמידך על תוכן הענין היקר הזה. ולולי כי תלאות הזמן ועול בני אדם מעכבים, הייתי תר ומחפש בכל מצוה ומצוה ובכל אזהרה ואזהרה שבתורה, לברר ענינה ואיך היא נבדלת בקיומה כפי הבדל נפשות מקיימיה. אבל לא הספיק הזמן בידי לדרוש ולחקור על כולם. ולכן יספיק המעט שנכתוב בעניניהן, להיות לאות ולמופת על חביריהן שלא יתבארו עתה. ואם יצוה ה' עלי חסדו ויניח לי מסביב, אוסיף שנית ידי לגמור הענין כולו בעזרו ית'. וקצתן שיתבארו, אערוך בכל מצוה משל או שתים, שעל ידיהן יפורש הדבר. וכנגד המשָׁלים שאערוך, אסדר איזו מליצות שהשתמשה בה התורה, לחזק אמתת המשָׁלים שהערכתי. וכבר הזכרנו למעלה (חדר ט' חלון א') כלל המצווֹת הנטועות בשקול הדעת או הקרובות לשקול הדעת. וקצתן תולדות שניות יוצאין מן המושכלות הראשונות הנטועות בדעת. ובאלה יבדלו בני אדם כפי הבדל משקל ציורי דעתם, ומשקל כח בינתם ושכלם. וההבדל הזה הוא להם מתחלת אצילות נפשותיהן כמו שבארנו (חדר ד' חלון ב'). ועוד נבדלים בהן כפי רוב צאת ציוריהן מן הכח אל הפועל. וכמו שבארנו (שם חלון א' וחדר ה' חלון ב'). ולכן כפי רוב משקל הכחות האלו ורוב צאתן אל הפועל, כן גודל קיום המצוה והתפשטותה בלב ובמעשה בערך זולתו, שהכחות האלו חלושים בנפשו ומיעוט צאתן אל הפועל. שאע"פ ששניהן יעשו המצוה ושתיהן ישתמרו מן האזהרה, יתחלפו ויתרחקו מרחק רב בענין הקיום ובענין השמירה. וכמו שיתבאר:

The commandment of telling over the exodus from Egypt every year on Passover night: It said (Exodus 13:8), "And you are to tell your child on that day." And the intent is not only to inform our children who did not know and did not hear of this great act of the Lord. Rather even the sages, the discerning ones and those who know the whole entire Torah must tell over the exodus from Egypt on that night. It is like our ancestors, may their memory be blessed, said,¹ Passover Haggadah "And even if we were all sages, all discerning, all knowledgeable about the Torah, it would [still] be a commandment upon us to tell the story of the exodus from Egypt. And anyone who adds [and spends extra time] in telling the story of the exodus from Egypt, behold he is praiseworthy." And it brings a proof, the story of five great sages, Rabbi Eliezer, Rabbi Yehoshua, Rabbi Akiva and their colleagues, who were telling the story of the exodus from Egypt that whole night. And don't say that they were telling it to the students who did not know, but they²These sages rather sat by themselves. For when the dawn arose, the students came to them to inform them that the time of [reciting] the morning Shema had arrived. And it is like they said, "until their students came, etc." That is because this story is not the same for every person. Rather each one should recount the greatness of God and the ways of His wisdom that were revealed through the wonders that He did in Egypt, according to the power of his mind and his understanding; and according to the extent of his understanding and his knowledge of the ways of God, the images written in the Torah about the stories of the exodus from Egypt, the tradition of the fathers about these matters and the hidden wonders about them. And from this, you can understand the difference in the performance of this commandment between different people. And these differences branch out from the differences that we explained in (Chapter) 8 about the first commandments.

מצות (שמות כ, ב) "אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", וכן (דברים ד, לט) "וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי' הוא אלהים בשמים ממעל" וגו' וכיוצא, המצַוים על ידיעת מציאות השם הנכבד והנורא. דע כי בכלל מצוה זו פרטים רבים ותבונות גדולות. היא כוללת שממציאותו ב"ה נתהוו כל המעשים מראשית ועד אחרית, שהוא עשה את השמים ואת הארץ וצבאותיהם מן האין והאפס המוחלט, כמבואר במעשה בראשית. שהוא ב"ה משַׁנה כל היצורים כחפצו, ועושה נפלאות בשמים ובארץ. ועל הוראה זו אמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" כי אז הראה כחו וגבורתו הבלתי בעל תכלית ועשה נפלאות למעלה מן הטבע. הוא ב"ה משגיח ממכון שבתו על כל יושבי הארץ ושופט בריותיו בכל עת. ועל הוראה זו אמר "והשבות אל לבבך כי יי' הוא אלהים". לא אמר "כי ה' אמת" וכיוצא במליצות המורות על מציאותו הנעלה והנשגב. ובאמרו "כי יי' הוא אלהים", מורה כי השם הנכבד והנורא המצוי האמתי, הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, כלומר דיין ושופט בעליונים ובתחתונים, אין אחד מהם יוכל לעשות דבר זולתי אשר חפץ בו האלהים, והוא דיין ושופט על מעשיהם. שהוא ב"ה אלהי ישראל, מנהיגם למעלה מארחות הטבע הנהוג, כי הם עמו ונחלתו. וחייבים לשמור ולעשות חקים ומשפטים, שהן למעלה מדרכי הדעת הנטועים בטבע נפשות בני אדם, כמבואר למעלה (חדר ח' חלון ו'). ועל הוראה זו אמר "אנכי יי' אלהיך", לא אמר "אנכי ה'" סתם, אלא אני ה' אלהי כל הארץ ואני אלהיך בייחוד, כי הוצאתיך מארץ מצרים. ומעיקר הגדול הזה תלויים שמירת התורה והמצווֹת כולם. והוא קבלת עול מלכות שמים שהזכירו קדמונינו ז"ל (ברכות יג, ב). כי אנו חייבין לקבל אלהותו ומלכותו עלינו על דרך אחר ממה שמחויבין לקבל כל גויי הארץ. לפי שהוא אלהינו מנהיגנו על דרך אחר, ממה שהוא מנהיג זולתינו. ואין אנו יכולים לומר "בני איש אחד נחנו עם כל גויי הארץ, ומה נשתנינו מהם?". כי כבר קבלנו עלינו ברצוננו עול מלכותו, בהיותנו עבדים לפרעה במצרים. ועל הוראה זו אמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", להזכירם כי שָׁם קבלו עליהם מלכותו ברצון. וכן אמרו קדמונינו ז"ל (מכילתא, פרשת בשלח, בחודש, פרשה ו), משל למלך שנכנס במדינה, אמרו לו עבדיו 'גזור עליהם גזירות', אמר להם 'לאו. תחלה יקבלו מלכותי ואח"כ אגזור עליהם גזירות. שאם מלכותי אינן מקבלים, גזרותי היאך מתקיימות?' כך אמר להם הקב"ה לישראל, 'אתם הם שקבלתם עליכם מלכותי בארץ מצרים?' אמרו 'הן'. [אמר הקב"ה] 'קבלתם עליכם מלכותי, קבלו עליכם גזרותי'. [עכ"ל] והוא מאמר נכבד מאד. פרשתיו בספרי "רוח חן".¹חכמת שלמה, פרשה טו, פסקא א (עמ' 265) ופה בקצרה נלך. ולטעם זה יבוא ענין זה במספר המצווֹת. כי חדוש הוא שנתחדש במתן תורה שצוה על ישראל עול קבלת מלכות וסדר עבודתו. ומטעם זה חייבין ישראל על השתוף²מה שאין כן אומות העולם לא נצטוו באיסור השיתוף, כדעת רבינו (וכן רמ"א באו"ח סי' קנ"ו) ועל העבודה לצבאות ולשרים העליונים, אע"פי שיודו כי הוא ב"ה אלהי האלהים ואדוני האדונים כמבואר שם. ועוד ידיעות גדולות הנכללות במצוה זו. אבל כבר אמרתי שלא אפרש רק מקצת הדברים למשל ולדוגמא. והנה בכל אחד מן המדעות האלו יש פרטים רבים. הא', סוד האלהות הנשגב והמופלא ממחשבת הלב. ובעל הנפש היקרה ישכיל שכל טוב באמתת מציאות השם ב"ה, כדרך (דניאל ט, יג) "ולהשכיל באמתך". והם מחשבת הסגולה אנשי הרוח העומדים בסוד ה'. הב', לדעת בסוד המציאות הכולל העומד בכח השם, ואיך נשתלשלו הדברים, ואיך הם קשורים זה בזה. הג', להבין בסוד ההנהגה העליונה, בענין הידיעה וההשגחה בעליונים ובתחתונים. וכן [הד',] בסוד התיחד שמו הגדול על ישראל, ואופני ההנהגה עמהם, והתחבר הכבוד עמנו, ושכון הרוח העליון בקרב אנשי סגולתנו, וכדומה לזה. שהן ענינים צחים ובהירים מאד, שָׁרְשָׁם קבועה בדעת, וענפיהם יצאו בכח הבינה, ופרחם יעלה בכח השכל הטוב. והן ענינים אין קץ להם, לא ידעם בעל הנפש שדעתה חלושה ובינתה קצרה ושכלה מעט, אבל יוכל לדעת על דרך כלל המצוה הזאת. והוא שיש מצוי עליון נשגב מכל יצור. כי בראותו עולם בנוי למראה עיניו, ידע שהיה לו יוצר יְצָרוֹ. כי נטוע בשקול דעת כל אדם, שאין הדבר עושה את עצמו. ויצטרף עם זה אמונת הלב וקבלת האבות. וכן ידע כי הוא ב"ה שופט ודיין בעולמו. כדרך (דברים לד, ז-ח) "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור וגו' בהנחל עליון גוים" וגו'. כי מפורסם בין כולם מה שקרה לדור המבול ולאנשי הפלגה, לסדום ולעמורה ולארץ מצרים, ומה שקרה מן הטוב לאבותינו במצרים ובמדבר ובארץ ישראל. וכדרך שבארנו למעלה (חדר ז' חלון י'). גם הוא קרוב לשקול הדעת להאמין, כי לא עזב השם את עולמו אחרי הבראו למקרים ולרצון בני אדם. וכן יקבל עול מלכותו עליו, בעבור שהוא מזרע המאמינים בה' מן האנשים שהוציא השם את אבותיהם מארץ מצרים. והנה הקטן והגדול שומרים המצוה הזאת, אבל כרחוק מזרח ממערב הם באופן הקיום והשמור. ולכן לא נכתבו הענינים האלו בתורה עם המצוה. אבל נכתבה המצוה כפשטה, וכפי שיוכל לסבלה הקטן שבקטנים, והניחה השרשים היקרים והענפים הרחבים היוצאים ממנה, סתומים וחתומים לבעלי האור. כל אחד יראה אור כפי כחו. וכפי כח נפשו חייב לראות באור הזורח לעיניו. ובאלה יבדלו בעלי הנפשות כולם. ואינו דומה אמונת הכורמים והיוגבים, לאמונת החכמים אנשי הלב; או אמונת החכמים, לאמונת הנביאים אשר עמדו בסוד ה', וראו במראה הנבואה התמונות הנפלאות והחזיונות הנוראות. ולפי שבעל הנפש היקרה חייב לשמור המצוה כפי כחו. ולא יתכן אם ידמה עצמו³ישוה את עצמו לזולתו שאין בו נפש יקרה כמוהו. לכן תמצא בנביאים שהבינו תכונת הנפשות הרבה,⁴כלומר הבינו הרבה בענין תכונת הנפשות שצוו לבעלי הנפשות היקרות המצווֹת שכתובין בתורה, שנצטוה בהן הקהל כולו, אבל הוסיפו בדבריהם רמזים ומליצות נאותות לנפשות שדברו כנגדן. ומזה המין אמר דוד לשלמה בנו (דהי"א כח, ט) "ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין. אם תדרשנו ימצא לך, ואם תעזבנו יזניחך לעד". כמה יקרים המליצות האלו! וכל מליצה ומליצה מפסוק זה, כוללת ענין עמוק אין ראוי לצותו לכל אדם. האחד, "דע את אלהי אביך", וכולל כל המדובר למעלה. והנה השם הוא אלהי ישראל, ומכל ישראל בחר עוד בדוד ובזרעו אחריו. כמו שאומרים [בברכת הפטרה בקריאה לשבת] "מגן דוד". ורמזוהו קדמונינו ז"ל (פסחים קיז, ב). ולכן אמר "אלהי אביך", ולא אמר "דע את ה'" כלשון הכתוב בתורה. וכבר אמרנו כי השם ב"ה אע"פ שהוא מלך כל הגוים, נקרא בייחוד "אלהי ישראל", בעבור דבקות השגחתו בם להנהיגם למעלה מארחות הטבע הנהוג. ועל דרך זה נקרא עוד בייחוד "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב", בעבור התחבר הכבוד עמהם וכרת עמם ברית, ועל דרך זה אמר "אלהי אביך". כי היתה השגחת השם דבקה בו בדרך נפלא, עד שכרת עמו ברית שימלוך הוא וזרעו אחריו לעולם. ולכן צוהו שבדרך הפלא הזה ידעהו ויאמין בו, ולא יתכן לצווֹת כן להמון בני אדם. השני "ועבדהו בלב שלם". ולא נכתב כן בתורה אבל "בכל לבבכם" (דברים יא, יג). ויש הבדל בין שתי המליצות הרבה. ומליצת "בלב שלם" נאותה לנפש שלמה. השלישי, "ובנפש חפצה". ובתורה נאמר "ובכל נפשכם". ויש הבדל ביניהן. ומליצת "בנפש חפצה" ראויה להאמר לשלמה, כי "לב שלם" מורה על היות כח השכל והבינה שבנפש הולכים הלוך בדרך ישרה להשכיל באמתו ולהבין דרכי ה', עד שנפשו משגת דרכי ה', וחפץ להשתוות אליהן. והיא סגולה נפלאה רמזנו עליה למעלה (חדר ח' חלון א'). ואין כן "בכל לבבכם" שהוא מורה שיקבל האדם דרכי ה', אע"פי שאין דרכי שכלו ובינתו משתוים להם. "ובנפש חפצה", מורה היות כל הכחות הנפשיות מתוקנות כפי ארחות החכמה, עד שקבל הלב טבע שני לחפוץ בדרכי החכמה, מבלי שיצטרך להתאמץ נגד טבע היצר. והיא סגולת חכמי-לב ובארנוהו ג"כ (חדר ח' חלון ג' ד') ואין כן "בכל נפשכם" הכתוב בתורה, שמוֹרה לבד שיעשה הכל כפי החכמה ושיתאמץ נגד יצרו. הרביעי, "כי כל לבבות דורש יי'". כלומר שוקל ורואה צאת הציורים מן הכח אל הפועל בלב. כמבואר למעלה (שם חלון ג'). החמישי, "וכל יצר מחשבות מבין". לא בלבד המחשבה. אבל גם יצר המחשבה, והיא נעלמת מבעל הנפש עצמו. ולכן אמר "מבין", ויתבאר בספר "מעין גנים". הששי, "אם תדרשנו ימצא לך". והוא העזר האלהי שדברנו ממנה למעלה (חדר ה' חלון ד'). השביעי, "ואם תעזבנו יזניחך לעד". כי אם אין האדם עושה את שלו תחלה, לא נעזר מן השם ב"ה, וגם זה בארנוהו (שם חלון ג'). וכן תמצא רזים ומליצות רבות בתורה ובספרי הנבואה, הכלולות במצוה זו ר"ל ידיעת וקבלת האלהות. ונכתבו כולם במשקל קדוש, שלא יזיקו לההמון חלושי הציורים הנכבדים, וקצרי השכל והבינה. ושיועילו לנפשות הזַכּוֹת, כל אחת ואחת כפי כחה ואורה. ומן המעט שדברנו על זה תקיש על הכונה כולה:

מצות הייחוד באמרו (דברים ו, ד) "שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד". כָּלַל תחלה קבלת מלכות שמים במאמר "שמע ישראל יי' אלהינו". כלומר זה השם הנכבד והנורא אדון כל הארץ, הוא אלהינו בייחוד. ולכן אנו חייבין לעבדו בתורותיו ובמצותיו. ואחר כן אמר "יי' אחד". כלומר זה השם שהוא אלהינו, הוא לבדו האלהים יחיד ומיוחד, "אין עוד מלבדו". והוא מלך כל הגוים, ואדון העליונים והתחתונים. ואין אלוה אחר המושל על עַם זולתנו. אך הבדיל אותנו להיות לו עם נחלה, בענין ההנהגה שהוא מנהיג אותנו על דרך אחר, כמבואר למעלה.¹חדר ח, חלון ו ובענין התורה והמצוה צונו לעשותו, מה שלא נצטוו עליהן שאר העמים. וגם בכלל מצוה זו פרטים רבים ותבונות גדולות. לדעת סוד אחדותו ית', שאיננו כאחד המנוי ולא כאחד המחובר או שאר מיני האחדים שלא יתכנו להדמותם לאחדותו ית'. שהוא מעמיד בכחו כל הנמצאים כדרך (נחמיה ט, ו) "ואתה מחיה את כולם". ואם חלילה יאסף רוחם אליו, יגועון כולם יחד כרגע. שהוא נפלא ונשגב מכל רעיון ומכל הרהור מחשבה. ושהתוארים שהוא ב"ה מתואר בהן בתורה ובנביאים, כולם למשל נאמרו ועל דברת בני אדם (מליצה ע"פ קהלת ג, יח). כי המדבר אדם. והשומע אדם. וצריך להמשיל הענין להשמעת האזן מה שהיא יכולה לשמוע. אבל באמת הוא חי ולא בחיים. חכם ולא בחכמה. מבין ולא בבינה. גבור ולא בגבורה. וכן כל שאר התוארים הוא נשגב מכולם ומרומם על כולם, כדרך (נחמיה ט, ה) "ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה". ואמר המשורר האלהי (תהלים סה, ב) "לך דומיה תהלה". ובתורה נאמר (שמות טו, יא) "נורא תהלות". כלומר הוא נורא על כל תהלה. ובכלל זה סוד השם הנכבד והנורא ושאר השמות הקדושים והכנויין. ושהוא פועל כל הפעולות מראשית ועד אחרית. ו[הוא פועל] התמורות לאלפים ולרבבות. ומחדש בכל יום מעשה בראשית. והכל בלי שינוי ובלי פרוד. והן סודות נשגבים ועליונים, לא יציירם רק אנשי השם, השרידים אשר ה' קורא. אבל בעלי הציורים החלושים וקצרי הבינה והשכל, לא יעמדו עליהם ולא יבינום. ורק יאמינו וישמרו המצוה הזאת על דרך כלל. והוא כי ה' אחד יחיד ומיוחד, ואין לדמות אחדות אל אחדותו. והידיעה הזאת קרובה לשקול הדעת, כי ראינו שהוא מושל בשמים ובארץ. וכל הנמצאים קשורים אלו באלו, כדמות איש אחד בעל האברים הרבים. וזה מופת שכולם מונהגים מרועה אחד אין עוד מלבדו. ומן המעט שבארנו תקיש על הפרטים כולם:

מצות היראה. (דברים ו, יג) "את יי' אלהיך תירא". ובארנו למעלה (חדר ו' חלון ז'), כי סעיף אחד מכח היראה הנטועה בנפש, והוא לירוא את השם הנכבד והנורא, נטוע בשקול הדעת. אבל יתחלפו הנפשות בקיום מצוה זו. כי היא כוללת ידיעת מעשה השם ב"ה בשמים ובארץ, הודו והדר גאונו. יש אשר שם על לבו להתבונן המעשים שהם למראה עין, היבשה וצאצאיה, מיני הבעלי חיים למיניהן, והבדלי עניניהן, הבהמות החיות והעוף והדגה והרמש, לא תשבע עין לראות. ונפלא מכולם מי שנתברר לו הרכבת האדם ויצירתו הנפלאה. כמו בעלי הנתוח והיא חכמת האנאטאמיא. וכן המתבונן בהרים וגבעות והעמקים. ובעניני הצמחים והפרחים. שכפי רוב הבחינה בהם ועוצם קבוצת הידיעות הללו, כן תגדל היראה בנפש. וכן המתבונן במעשה הים וכל אשר בו. ואיך החול גבול לים, יבין נוראות השם ב"ה. ועל היראה הזאת צוה הנביא ע"ה ואמר (ירמיה ה, כב) "האותי לא תיראו נאם יי' וגו' אשר שמתי חול גבול לים". ואין זה יראת פחד פן ישובו מי הים לכסות את הארץ. ומלת "האותי" לעֵד. כמו שבארנו למעלה (חדר ו חלון ט). אבל דבר על עוצם הפליאה והיא יראת רוממותו ית' כי גאה לעשות. וכן המתבונן בתהלוכות הרוחות והסערות והעננים והמטר והגשם והשלג והברד והכפור והטל והרעמים והברקים. כפי רוב ההתבוננות בהם וקבוץ הידיעות והזכירה עליהם, כן רוב היראה בנפש. למעלה מזה המתבונן במעשה השמים והמאורות. לא כאשר יראה הסכל, אבל [מי ש]למד חכמת מלאכת השמים. ויודע במופתי הדעת תקופותיהן, ומהלכי המאורות, ויתברר לו גודל מרחבי הגלגלים. ושהארץ כולה בערך גדלם כגרגיר חרדל בים. ושהשמש גדולה מן הארץ יותר ממאה ושבעים פעמים. וגודל הירח ושאר כוכבי אור. ושהשמש מקיף המרחב הגדול הזה בכ"ד שעות. וכן שאר הכוכבים, ושברגע אחד ירוץ השמש הגדול הזה כמה אלפים מילין,¹לפי מדע אסטרונומיה, האור עובר 150,000 ק"מ בשניה אחת, ואעפ"כ אורֵך זמן של שמונה דקות עד שאור השמש יגיע לכדורהארץ כמבואר במופתי חכמת החשבון, והוא ענין מבהיל לב האדם והיה מכזבו במחשבתו לולי שאמתו המופת הנאמן. וכן תכונת מצביהם ויושר מהלכם למשול ביום ובלילה. ולסדר חדשים ושנים ומועדים רבים. ובראותו הצבא הגדול מן הכוכבים הנראים, והרבבות שאינן נראים, שהעידו הנביאים עליהם. כדרך (דברים א, י) "והנכם היום ככוכבי השמים לרוב". (דהי"א כז, כג) "להרבות את ישראל ככוכבי השמים". (בראשית טו, ה) "כה יהיה זרעך". ויתבאר בדברנו על שרש "ידע".

ובהתבוננו על משטרם בארץ, כדרך (דברים לג, יד) "וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים". וכן לכל כוכב וכוכב שָׂם משטר ידוע בארץ. ואין משטרם נודע זולתי ליוצר הכל ב"ה, שהטביע בכל אחד מהם כח ידוע במשקל ובמדה, וכפי כחו מושל על דבר ידוע בארץ. ואמר על זה (ישעיה מ, כו) "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא". כלומר ראו המתנה הגדולה מן הכוכבים. וכל כוכב עולם בפני עצמו מרוב גדלו, כידוע לבעלי החכמה הזאת, ואינם משמשים בערבוביא כמו שידמה הסכל. אבל השם ב"ה מוציא במספר צבאם, הוא יודע מספרם הרב כמה הם. וזה נעלם מלב כל אדם. וכן לכל אחד יקרא בשם הראוי לו כפי כחו שנתן בו, וכפי עבודתו ומשטרו. כדרך (שמות לא, ב) "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי". כמו (חדר ה' חלון יב) שאמרנו שהוא ב"ה יודע משקלי הכחות והשעור הנכון הראוי לְהִתָּאֵר באחד מן התוארים. וכפי רוב ההתבוננות בכל אלה, ימלא לב המבין יראת ה' וכבוד, ויתן כבוד למלך הכבוד. ולמעלה מזה בעל הציורים הצחים, המסתכל והצופה בעין-לבו בעולמות הנעלמים ממראה העין, ונסתרים ממחשבת הסכלים, ונגלים בלב כל חכמי לב אנשי השם. מחנות המלאכים העליונים משרתי השם ועושי רצונו. גבורי כח, כתות שרפים ואופנים וחיות הקדש אראלים ותרשישים ואופנים ובני אלהים. מרכבות לרבבות.²עיין זהר ח"א קנט, א וח"ב מג, ב; נ, ב; קנט, א; רכז, ב ועוד ובכלל זה כל מעשה בראשית ומעשה מרכבה הנמסרים לחכם ומבין מדעתו. ורק ראשי פרקים ורמזים קצרים וכללים מקובלים באמת ובאמונה, איש מפי איש עד הלכה למשה מסיני. והמבין מדעתו יבין האמת, בהיות בו ציורי הדעת בשלמות, ונטוע בו כח בינה גדולה, וזולת זה אי אפשר. כי הפירוש הארוך לא יועיל לבעל נפש החלושה, כי הענינים מסתתרים ומתעלמים ממנו. ומי שבכחו להבין במראות אלהים הנטועות בשקול הדעת. יירא את השם יראה גדולה ויתבושש מגדולתו. וממה שבארנו תבין איך יתחלפו הנפשות בקיום מצוה זו. כל הקהל יראים את השם, אבל רחוקה יראת האחד מיראת השני מרחק בלי שעור. והיראה שנצטוה עליה החכם ומבין מדעתו, לא יאות לצוֹתה לאחד העם. וכן אם יירא בעל הנפש היקרה את השם על דרך שייראנו בעל הנפש החלושה או קצת יותר ממנו, כבר הוא עתיד ליתן את הדין. לפי שקיום המצווֹת תתחלף כפי הנפשות הנושאות אותן. ויפה אמרו קדמונינו ז"ל במדרשם (מדרש משלי, פרק י), ששואלין את האדם ביום הדין הגדול "צפית במרכבה שלי? שאין לי הנייה בעולמי אלא כשתלמידי חכמים יושבין ועוסקים ושואלין במעשה מרכבה". ודברים נאים נאמרו שם, אבל אין הכונה להאריך בפירוש מאמרי רבותינו ז"ל מבלי הכרח. ולמדונו ז"ל כי הנפשות היקרות הם סגולת זרע יעקב. ומי שיש בו נפש יקרה ואינו עובד את השם כפי כחו, יתן את הדין. ולכן אמרו [במדרש הנ"ל] "אין לי הנייה בעולמי (וכו') [אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבים ועוסקים בדברי תורה, ומציצין ומביטין ורואין והוגין המון התלמוד הזה. כסא הכבוד היאך הוא עומד" וכו'].³מדובר בלימוד מעשה מרכבה כי העסק הנכבד הזה יקר מכל. והוא מעשה הסגולה. ולפי שנבדלים הנפשות בדרכי היראה, ויראת הנפש האחת לא תתכן להיות בנפש השני. לכן סָתְמָה התורה ואמרה (דברים ו, יג) "את יי' אלהיך תירא". ולא פֵּרְשָׁה דרכי היראה כי ענין המצוה לכל הקהל כולו, ולא יאות לצותם על דרכים הנעלמים מלבם והנמנעים מכחם. והיתה המליצה לבדה (דברים י, יד) "הן ליי' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה", והוא דבר שוה לכל נפש. כי השמים והארץ וכל אשר בהם, נראים לכל רואי השמש, ויספיקו להביא יראת השם ורוממותו בכל הנפשות, כפי שהן צריכין למעשה המצווֹת המסתעפים כולם מן היראה כמבואר למעלה. וכמו שיראת הנביא והחסיד והנבון גדולה מיראת זולתן; כן מעשה המצווֹת המסתעפים מהן, גדולים מאד ממעשה המצווֹת המסתעפים מיראת ההמון. וכמו שיתבאר. ודרכי היראה הגדולים והנפלאים, מסרה תורה לחכמי לב, כל אחד יכין בנפשו יראת השם כפי כחו. ראה מה שנאמר על הנביא עובדיה (מל"א יח, ג) "ועובדיהו היה ירא את יי' מאד" כי היה נביא. התמה בדעתך כשצותה התורה על היראה שלא הודיעה נפלאות ונוראות ממעשה בראשית ומעשה מרכבה, המְיַראוֹת נפש האדם. ולא תוכל לומר שאינו נכון לגלות סתרי תורה בפירוש, לפי שהתורה ביד כל אדם. הרי בא יחזקאל הנביא וכתב בספרו מעשה מרכבה. וכן ישעיה ע"ה. והספרים האלו גם הן מסורים לגדולים ולקטנים, ובאו מקצה ארץ ועד קצהו. אך התורה במה שהיא תורה, קבעה דבריה לכל הקהל כולו לא פרשה הענינים הנפלאים האלו. כי אם היו מפורשים עם המצוה, היה ענינים בדרך חוק ומצוה. ויודע השם ב"ה שלא יתכן לצות זרע יעקב גדוליהם וקטניהם, שישמרו המצוה הזאת בשעור זה. אבל בפירוש התורה פנים אל פנים מסר אדוננו משה ע"ה סוד הדברים. והשומע ישמע. וצוה (דברים יז, יא) שלא נסור מדברי אנשי הקבלה⁴ענינו כאן מסורת תורה שבעל פה ימין ושמאל כמבואר למעלה. וכן צוה על הנביאים שקמו אחריו בכל דור ודור, ואמר (דברים יח, טו) "אליו תשמעון" כמבואר. כי הם אנשי החכמה והבינה שהגיעה עליהם הקבלה הנאמנה, הם ילַמדו לישראל משפטי המצווֹת וסודם, לכל אחד כפי דרכו. וכן עמדו הנביאים ופרשו הסודות הללו, וכתבום על ספר ברוח הקודש ברשיון השם ב"ה. כי ביד המלך שלמה ע"ה נכתב ספר משלי המגלה תעלומות רבות בפירוש המצווֹת, ואמר בפירוש המצוה הזאת (משלי ב, א) "בְּנִי, אם תקח אֲמָרַי" וגו'. (ב, ה) "אז תבין יראת יי' ודעת אלהים תמצא". הודיע כי היראה עמוקה מי ימצאנה? זולתי בהופיע רוח בינה ודעת אל האדם. אז יבין יראת ה', כי יצפה בעין הלב גדולותיו ונוראותיו של יוצר בראשית. ובא ישעיה ע"ה וגלה סודות המרכבה. ואחריו יחזקאל ע"ה שכתב פרשה שלמה. והמכתב ברוח השם. לא יבינהו זולתי מי שחנן אותו השם ב"ה דעת בינה והשכל. ולא כתבוהו בלשון חוק ומצוה כולל לכל הקהל כולו, רק בלשון הודעה וספור. וכן שאר הנביאים רמזו רמזים כאשר נצטוו מפי השם, וכפי השעור שחפץ בו שיהיה נכתב לדורות. וזה אמת:

מצות האהבה. אמר (דברים ו, ה) "ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". ובארנו למעלה כי סעיף מכח האהבה הנטוע בנפש והוא אהבת השם ב"ה, קרובה לשקול הדעת. וגם בה יתחלפו הנפשות. כי המצוה הזאת כוללת פרטים רבים. יש אדם יאהב חברו לפי שגמל עמו חסד, והעדיף עליו טובו. וכל שכן שיאהב את השם במין אהבה זו. שֶׁיְצָרוֹ והוציאו מרחם אמו, ונפח בו נשמת חיים ונותן לו לחמו ומימיו וכל צרכיו, ומעמידו כל רגע בחיים. ואולם האהבה כזאת חסרה.¹כלומר לפעמים היא נעדרת כי בְּהָצֵר לו ויהיה בעירום ובחוסר כל ויבחר מות מחיים, תמוט האהבה. יש אהבה למעלה מזה, שיאהב את השם בעבור שנתן בו נשמה העומדת לעד, ובעבורה נכון לקבל שכר עליון אחר המות ולעולם התחייה, אם ישמור מצותיו וחקיו. וזהו אהבה קיימת יותר, לפי שהיא תלויה בדבר שאינו בטל לעולם. אבל גם היא איננה מספקת לכל הדברים הצריכים להמשך מאהבת השם ב"ה. לפי שסבתה תלויה באמונת הלב לבד, שמאמין בגמול טוב לעולם הבא. ושמא לפעמים ירך לבבו לחשוב שהוא לא יהיה במספר הכתובים לחיים, ואז תחלש האהבה בלבו.

והאהבה הגדולה היא אהבה שאינה תלויה בדבר הנוגע לעצמו כלל. אלא שאוהב בעבור אמתת כבודו ית', וזאת היא אהבת הנשמה וכלות הנפש והטותה באהבה עזה אל הדבר האהוב אליה, מבלי שהיא מקבלת טובה מן הדבר שהיא אוהבת. על דרך משל כמו שיאהב האדם דבר מפואר ויקר וימצא חן בעיניו, ואם²למרות איננו שלו. יאהב החכם איש הדעת גם אם איננו מקוה ממנו טובה וגמול. כי כשיכירהו יאהבהו בלבו ואע"פי שהוא בעיר אחרת רחוקה ממנו. ואוהב את בעל המעשים הטובים והמתחסד עם הבריות, בעבור טוב מדותיו וחין ערכו,³כמו שאהב יהונתן לדוד, אחרי שעשה מעשה נפלא במלחמתו נגד גלית הפלשתי (שמואל א יח, א) לא בעבור שחפץ בחסדו ומקוה לטובו. ועל דרך זה יש מיני אהבה הרבה וכולם אמת. ואולם לא תתכן אהבה כזאת מבלעדי ההכרה וההשויה. וענין ההכרה וההשויה אפרש לך. והוא כי האוהב החכם בעבור חכמתו, אות [היא] שהכיר סגולת החכמה והכיר נפש החכם שהיא מלאה חכמה. כי לולי כן איך יאהבנו בעבור החכמה הנפלאת והנעלמת מדעתו מהשגתו? וזאת היא ההכרה. וכן צריך שגם הוא אוהב חכמה כמוהו. והם שוים במדה זו. כי אם הוא בטבעו שונא חכמה, איך יאהב את החכם בעבור חכמתו השנואה לו? וזאת היא ההשויה. וכן האוהב דבר מפואר ויקר, אות [היא] שהכיר והתבונן בתפארת הדבר ההוא וצורתו ותבניתו. וּמִטִבְעוֹ לאהוב צורה שהיא על מצב כזה, כי אלולי כן לא יאהבנו. וכן בכל דבר שיאהב האדם צריך שיכיר בטיב הדבר ההוא, ושיהיה בטבע נפשו אוהב ענין כזה. כי אין אהבה אלא בשוים ודומים. ועל זו הדרך נצטוינו לאהבה את השם ב"ה אהבת נפש עזה מאד, בעבור הכרתנו משפט ה' ר"ל אמתת כבודו וגדלו דרכיו ומדותיו ית', ושתהיה כדמות המשפט הזה אהוב בטבע נפשו, ואז תתכן האהבה. וזולת זה אי אפשר. והנה תבין שכפי רוב ההכרה וההשויה כן תגדל האהבה. ולכן תתחלף קיום מצוה זו כפי התחלפות הנפשות בכחותיהן. כי החכם שאסף חכמה ורואה סגולתה ואהב חכמה, וגם נתברר לו כי השם ב"ה אדון החכמה ומאצילה, ושחכמת כל החכמים נבעה ממנו, ושכולם כאין נגדו, הנה יאהב את השם אהבה גדולה מאד, בעבור ההכרה וההשויה. וכן המבין המתבונן בכח בינתו, והוא שמח בהפיקו תבונות, ויכיר כי אצלו ית' מקום בינה ואין חקר לתבונתו, מיד יאהבנו אהבה גדולה. וכן האוהב חסד. ומכיר כי השם ב"ה רב חסד, וגדול מעל שמים חסדו, יאהבנו אהבה גדולה. וכן בעבור הגבורה. ובעבור המלוכה והממשלה. ובעבור התפארת וההוד. וכיוצא [בזה] דברים, מדות ודרכים בלי תכלה, כי אין קץ לגדולת השם ב"ה. וכאשר (יאסף) [יוסיף] האדם להכיר דרך מדרכיו ויהיה כדמות הציור הזה אהוב אליו בנפשו, יוסיף אהבה לשם ב"ה. וזולתו שחסר ציור זה ואינו מכירו, או שמכירו ואינו אהוב אליו לפי שהתגבר בלבו הציור שכנגדו, לא יעבוד את השם ב"ה במדה זו מאהבה.

ועתה התבונן בדברינו שדברנו על מצות ידיעת מלכות השם ב"ה. ומצות היחוד. ומצות היראה. ההבדלים שיש בין הנפשות בקיומם, שכמו כן הוא לענין מצות האהבה, שכפי רוב צחות הדעת והשגת הענינים הנשגבים והעליונים כן רוב האהבה. ואולם האהבה נוספת על היראה. כי תמצא נפש שהתגברה בה מדה מן המדות, על דרך משל שמושל בקרבה ציור הנקימה ואיננה נוטה בטבעה למחול ולעבור על פשע. ובכל זאת תכריח מדתה שלא תִּקוֹם בעבור מורא השם ב"ה. כי תבוש ותכלם מעשות דבר לא חפץ בו אלהים בזכרו מה נורא האדון ה' המזהירו מעשותו, אבל לא יעשה ענין זה מאהבה. בעבור שחסרה ממנו ההשויה. וכן בעניני השכל והבינה ובכל דבר ודבר. אפשר שיקיים המצוה באימה וביראה. אך לא בטוב לב. אבל כשיאהב גם הוא הדרך הזה, מלבד שהוא ירא מלעבור את פי ה' עוד יוסף בו אהבה בעבור המצוה עצמה האהובה לנפשו. ואולם לאהוב בטבע הנפש כל פרט ופרט מן הדרכים והמדות כפי שנצטוינו עליהן, עד שתכלה הנפש בטבעה לעשות ענין או להזהר מענין, בעבור אהבתה או שנאתה אל הענין ההוא, קשה ויקר מאד להמצא, כמו שתבין ממה שבארנו עד הנה ומה שיתבאר עוד. ואמנם הענין כך הוא, בהתחזק אהבת השם בלב האדם תתפשט על כלל הכחות כולם. וכפי חוזק האהבה כן חוזק ההתפשטות לעשות מצותיו באהבה, גם מקצתן שאין נפשו נוטה אליהן.

ואתן לך משל. מי שיודע בחברו שהוא משכיל ומבין עד מאד, וראה אותות ומופתים שהדברים היותר קשים וחתומים מכל אדם יבינם כרגע, הבין חידות, גלה עמוקות ונסתרות וכיוצא בזה, ואהבו בעבור זה אהבת נפש; וקרה מקרה שקראו שניהם בספר לשון הסובל פרושים מתחלפים. ונדמה לו שכך הפירוש. וזה המבין הגדול אמר לו שכך הפירוש, אע"פ שאין דבריו נראין לו יבטל דעתו נגדו. ויאמין בעצמו שטעה. וכל זה באהבתו אותו ע"י שהתברר לו רוחב בינתו. וכן האוהב חברו בעבור מדת טובו וחסדו, וראה אותות ומופתים שהוא מפליא להתחסד עם כל אדם, וידבר רכות גם למבקשי רעתו וייטיב עמהם וכיוצא בזה. וקרה שבא עני על פתחו ולא שמע לתחנוניו. הנה באהבתו אותו יחשוב עליו טוב, ויאמר בלי ספק טעמו אתו למה מנע טובו מן העני הזה. ואם כך המדה בין בני אדם שאפשר בהם הטעות, והמבין שבבני אדם אפשר שיסכל ענין מן הענינים, וכן הטוב שבבני אדם אפשר שימשול בו רגע ציור אכזרי. כי האדם בעל השנויים בכמה אופנים כמבואר למעלה (חדר ח' חלון ב'). כל שכן מי שהתגברה בנפשו מדת האהבה לאהוב את השם ב"ה, בעבור היותו אדון החכמה כולה, ובעבור היותו אדון התבונה כולה. ומצא האיש הזה בחכמתו ובתבונתו אותות ומופתים על יושר משפטי השם ב"ה ומעשיו הנפלאים בשמים ובארץ, שיקבל בלב טוב גם מקצת הענינים שנדמים בעיניו הפוכים מדרכי שכלו ובינתו. וידע בעצמו שהוא טועה, ושדרך השם ישר בחכמה ובתבונה. וכן מי שהתגברה בו אהבתו ית' בעבור היותו טוב ורב חסד, וברוב ידיעותיו נתברר לו כל זה; שיקבל בלב טוב משפטי השם ב"ה וגם מצותיו הנדמים לעיניו, שהן חלילה וחס מלהזכיר, בדרך שנאה ונקמה. כי האהבה העזה שבנפשו, תביאהו לדון שיש במשפטים האלו הרבה מארחות החכמה והתבונה ודרכי החסד בדרך נעלם ומופלא מדעתו ולהשיגם. כי הוא ב"ה (דברים לב, ד) "תמים פָּעֳלוֹ" ולא ישַנה מרצון לרצון כמבואר למעלה (שם חלון א'). אמר המלך שלמה בחכמתו (משלי י, יב) "ועל כל פשעים תכסה אהבה". כלומר אפילו יפשע איש לרעהו, אם הוא אוהבו, תכסה האהבה על השנאה, בַּעֲבוֹר על פשעיו ולא יזכרם לו. ואם כך מן האדם לאדם, מה רבה היא האהבה מן האדם להשם ב"ה יתברך ויתרומם! שאינו בא בטרוניא עם בריותיו, ואינו עושה רע לשום בריה, אוהב כולם וחומל על כולם! ולכן מי שהתגברה בו אהבת השם כראוי, תתפשט על כלל הפרטים כולם בין שהוא דומה להם בין שאינו דומה להם. ותבין מזה חלופי האהבה בנפשות. החכם בחכמתו. הנבון בתבונותיו. והנביא בעבור רוח אלהים ומראות הנבואה היקרות לנפשו. והגבור בגבורותיו ובנדיבות לבו. והצדיק בצדקותיו. ובעל הענוה בענוָתו. וכן כולם כפי גודל ציור הנפש בענין מן הענינים הנפלאים האלו האהובים לנפש. ובהכירה גדולת יוצר הכל ית', שהוא אדון על כל ושממנו נאצלו כל כבוד וכל יקר, הנה יאהב האמת בעבור שהוא אמת. ואע"פ שתבאנה עליו עתים לרעה, שלא תעמוד לו חכמתו ותבונתו וגבורתו וכיוצא. יחלה ויחלש ויאבדו קניניו והדומה לזה, הנה יוסיף אהבה למקום ב"ה. כי האמת קיים בעצמו לא ישתנה. וכפי סבת האהבה כן חוזק האהבה. כי אינו דומה למי שאוהב את השם בעבור רוחב בינתו ודעתו, המשמחות הלב המאירות העינים, או בעבור חסדו. מי שאוהבו בעבור שלשתן, או בעבור אחד מהן. סוף דבר הכל כפי רוב הציורים הטובים המושלים בנפש, וכפי משקל כח האהבה הנטועה בנפש מתחלת אצילותה:

ודע כי יש סגולה ביראה שאיננה במדת האהבה; ובמדת האהבה שאיננה במדת היראה. מדת היראה כוללת כל חלקי הנפש. כי הירא את ה' יודע רבונו שהוא רב ושליט⁴לשון זהר ח"א דף יא, ב ומתבושש ממנו. יעשה כל מעשיו ומצותיו ומשפטיו ביראתו בין שתכבדנה עליו או לא, בין שיבינם או לא, בין שינַגדו דרך בינתו או לא. כי אי אפשר לומר דבר זה אעשה ביראת ה'. ודבר זה אע"פ שצונו לעשותו, לא אעשה בעבור יראתו. כי איך יהיה זה? וְהַמְצַוֶה על שניהם הוא אדון אחד. ואם הוא ירא באמת, איך ימלאנו לבו לעבור על דבריו? וכמו שאמרנו (חדר שביעי חלון יב) שהיראה היא יסוד הלמוד השמירה והעשייה. כי הוא מוכרח בכל דבר מדעתו. ומדת האהבה אפשר שלא תהיה כוללת במקצת הנפשות כל חלקי הנפש, וכמו שבארנו. ולכן אם תצייר שיעשה האדם מעשיו באהבת השם, וישכח ביראתו שהוא רב ושליט, יעשה רק המעשים האהובים לנפשו שקנה בהם דרך האמת. על דרך משל שאמרנו למעלה, שילך בדרכי השם במדת החסד והחנינה, ולא יעסוק בתורה ולא יתבונן בענינה, בעבור שאין דרכו שכלו ובינתו משתוים אליהן, ואינו מוצא קורת רוח ואהבה בהגיונם. וכן בכל הדברים. ומטעם זה הבדילה התורה והנביאים במליצתם בין יראה ואהבה. ואמרה התורה אצל האהבה (דברים ו, ה) "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". (שם יא, יג) "לאהבה את יי' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". וכן (שם יג, ד') "הישכם אוהבים את יי' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" וכיוצא בהן. ולא תמצא כן בשום מקום אצל היראה. ולא נאמר "ליראה את יי' בכל לבבכם ובכל נפשכם", וכדומה במליצות האלה. ותמיד נאמר סתם (שם ד, י) "ליראה אותי כל הימים". (שם יד, כג) "למען תלמד ליראה את יי' אלהיך". והטעם ברור. כבר בארנו (חדר ה' חלון א') שמלת "לב" הונח בלשוננו הקדוש, על כח הממשלה הנטוע בנפש, שהיא באמצעות הכחות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי החיים. וכן כח החכמה והמדע והשכל והבינה והנלוה עמהם. ומלת "נפש", על כלל הכחות כולם שהן לפעולות בני אדם, כל הכחות הפעולות במדות והפועלות בגויה. ולפי שאפשר שתהיה מדת האהבה שלטת רק במקצת חלקי הנפש לא בכולן, הוצרכה התורה להוסיף "בכל לבבך ובכל נפשך". להודיע כי ראוי לאדם לאהוב את השם בענינים השכליים ובענינים המעשיים. וכבר אמרנו שתתכן האהבה הזאת אע"פי שאין בטבע המדות כולם ההשתוות. כי בהיותה חזקה תתפשט על הכל. ולפי שהיראה בהכרח תתפשט על הכל כמבואר, לא יתכן להוסיף ביאור "בכל לבבך ובכל נפשך". כי אם הוא ירא באמת, לא תצוייר על דרך אחרת.

ויש עוד ענין אחר ביראה שאיננה באהבה. והוא שהיראה רושמת רושם גדול בנפש ועומדת נגד כל הציורים החזקים המחטיאים את האדם. בהיות היראה על פי הנפש תבוש ותכלם מחטוא. כי מורא השם וגדולתו על פניו, וכדרך (שמות כ, יז) "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". ומלת "על פניכם", על פני הנפש, וכמו שבארנו (חדר ו' חלון ח'), ואין כן האהבה לבדה. כי היא איננה מסבבת הבושת והחרדה, אבל תסבב השמחה והחשק לקיים את הדברים. ולכן לעת תוקף הציור הרע כשיבטל השמחה והאהבה, יבא לחטוא. ובעבור כן יסדה התורה מדת היראה שהיא יסוד החכמה וקיום המצווֹת כמבואר למעלה (חדר ז' חלון יב).

ויש במדת האהבה שאיננה במדת היראה. והוא שאם יבחר ברע יום יום, וישכח יראת השם עד שיחל לצמוח כח העזות בנפש, אפשר שבתוקף היצר יעיז פניו מעט מעט וישמע לדברי המהבילים וטענות הרשעים, עד שיסור לבבו מה' ולא ייראנו עוד ח"ו. ואין כן האהבה, כי אם הוא אוהב דבר מן הדברים, אין בכחו לשנאו בזדון. כי טבע הנפש תכלה ותכסוף אל הדבר הנאהב אליה. ולכן מי שהתגבר בו מדת אהבת השם, ילך בטח. והוא ישמור מצותיו וחקותיו בשמחה, ולא ידאג מטענות הרשעים כלל, כי לבו שמח ונכסף במעשיו. ובעבור כן צותה התורה על שתיהן. והיראה בהכרח קודמת לאהבה. כי אי אפשר שיאהב את השם אם לא יבין תחלה משפטיו וארחותיו וגדולותיו שהן עמודי האהבה כמבואר (בחלון זה) והן הן עצמם יסודות היראה ופרטיהן, כמבואר למעלה. וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (ספרי, פרשת ואתחנן, פסקא לג) "'ואהבת את יי' אלהיך'. איני יודע כיצד? כשהוא אומר 'והיו הדברים האלה אשר וגו' על לבבך'. מתוך שאתה לומד תורה אתה מכיר מעשיו, ואתה אוהב למי שאמר והיה העולם". [עכ"ל] הא למדת כי עמודי האהבה, הן הן ההכרה וההשויה, ושמבלעדיהן לא תתכן להיות כלל.

ועל כי מעלת העושה מאהבה, כפולה מהעושה מיראה. כי האוהב ירא, והירא אפשר שלא הגיע למדרגת האהבה. ומדרגת האהבה גדולה שעושה בשמחה ובטוב לב, ואין כן הירא כמבואר; אמרו קדמונינו ז"ל בספרי "'ואהבת את יי' אלהיך'. עֲשֵׂה מאהבה. הפריש הכתוב בין העושה מאהבה לעושה מיראה. העושה מאהבה שכרו כפול ומכופל. אמר הכתוב 'את יי' אלהיך תירא ואותו תעבוד'. יש לך אדם כשהוא מתירא מחבירו. כשהוא מטריחו מניחו והולך לו. אלא אתה עֲשֵׂה מאהבה. ע"כ. ודברי חכמים מרפא, שהעושה מיראה לבדה, אם יהיה עליו לטורח גדול יניח והולך לו. והעושה מאהבה. בוז יבוז לכל טורח ולכל עבודה קשה, ועושה הכל בשמחת הלב. אמרו עוד: "בכל לבבך", "שלא יהיה לבך חלוק על המקום". ע"כ. הורו כי מלת "לבבך" על השכל והבינה הנטועים בנפש. ואמרו: "בכל נפשך" "אפילו הוא נוטל את נפשך". ע"כ. הורו כי מלת "נפשך" על הדרכים והמדות. וכל כך תאהבהו בדרכי נפשך, שאפילו נוטל את נפשך תסבול באהבתו.

ותוכל לפרש שאמר "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" נגד מה שאמר שלשה שמות בפסוק שלפניו. ה'. אלהינו. ה' אחד. הראשון, על אמתת כבודו הנעלם. השני, על מלכותו עלינו ביותר, שבחר בנפשות ישראל לעַד לעולם. והשלישי, על אחדותו שאין עוד מלבדו, ושכל הנעשה בשמים ובארץ, נעשה בחפצו. התמורות, מטוב ועד רע, הכל ממנו. ועל שלשתן אנו צריכין לאהבו. על הראשון בעבור אמתת כבודו לאהוב האמת מפני שהוא אמת. ועל זה אמר "בכל לבבך", שהוא השכל והבינה המשכילים באמתו. ועל השני בעבור הנשמה העומדת לעַד ומזומנת לחיי עולם, אמר "בכל נפשך" והוא נפש הישראלי. ועל השלישי בעבור שהכל מאתו, הגוף והקנינים וכיוצא, אמר "ובכל מאדך", והוא הממון והקנינים. וכבר אמרנו שאהבת הממון והנפש, אין להם העמדה גמורה. ושעיקר האהבה היא הצומחת מן השכל והבינה כשישכילו באמתת מציאותו. וכפי גודל ההשכלה. צפיית הלב, וזכות ההשגה, כן תרבה אהבתנו אליו ית'. ומן המבואר תבין מרבית ההתחלפיות בנפשות בענין קיום מצוה זו: ובפרושנו למסכת אבות (פרק ה), פירשנו⁵יין לבנון (מהד' שנת תשס"ג עמ' 461-464) משנת "כל אהבה שהיא תלויה בדבר" וכו' על פי היסודות הללו:

מצות הדבקות האלהי. אמר (דברים י, כ) "ובו תדבק". והמצוה הזאת גם היא מדעית וכוללת ענינים נשגבים קרובים לדרכי המלובש ברוח הקדש ולמי שנאצל עליו האור העליון. שמחשבתם דבקה כל עת באור החיים, כמו דור דעה שבאו לארץ אמר עליהם (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כולכם היום". לא היה צריך לומר "חיים כולכם היום", כי עם החיים הוא מדבר. אבל פירש ענין הדבקות שהם חיים ממש. כדרך (משלי טז, טו) "באור פני המלך חיים". ועיקר המצוה היא לחכמי לב ולנבוני דבר שיכינו עצמם כל עת להדבק באור העליון, ולחשוב מחשבות טהורות באהבת השם ויראתו עד שתגבר עליהן מחשבת אמת, ויהיו מתרוממים מכל מחשבת עולם, וכאלו כבוד השם חופף עליהם. וזה דרך הנביאים ותלמידיהם שהכינו לבבם להיות משכן טהור¹לשון "מסילת שרים" (פרק כ"ו) "אך הקדוש הדבק תמיד באלוהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה. והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, כמזבח" לאור הנאצל עליהם. מהם זכו לרוח טובה, מהם לרוח נדיבה, מהם לרוח קדש, ורוח נכון, ורוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת, ומן המופלאים שבהם זכו לנבואה כפי מדרגותיהן. ותבין מזה שאין ענין המצוה לכל הקהל כולו. כי "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו?"²תהלים כד, ג אם לא האיש אשר יראת ה' היא אוצרו, האוהב השם בכל לב והוגה בתורה ועובד את השם בכל נפשו, ומשכיל ומבין ביראת ה' ובמליצות החכמה וקבץ תבונות רבות, והתגברו עליו מחשבת אמת עד למאד. (ומאי) [ומפני זה] יתחייב להכין עצמו להיות דבק בה' ועליו נאמרה המצוה, כל אחד כפי כחו. והוא עצמו ענין ההתבודדות, שיבדיל האדם עצמו לעתים מכל אשר תחת השמש, ויתבודד כח שכלו ובינתו מבין שאר הכחות הנפשיות, ויעלה מרומים לחזות בנועם ה'. הנביא בדרכי הנבואה, החכם בדרכי החכמה, והנבון בדרכי התבונה, והחסיד בדרכי החסידות. כל אחד כפי תארו ומצב נפשו. כי בהפנות הלב מכל המחשבות ולא יתעסק זולתי בענינים האלהיים בדרך אמת, והוא קשור בהם, אז נקרא "דבק" שהיא הדבקות הנפשי שכל מחשבות הלב משוטטים לבד בענינים האלהיים, אין להם הקשר בענינים האחרים. ועל דרך זו יתפרשו כל לשונות של "דביקה" כשהן נזכרים אצל ענין נפשי. וממין זה אמר (בראשית לד, ג) "ותדבק נפשו בדינה בת יעקב". פירוש, כל מחשבות לבו היו משוטטים בדינה בת יעקב, מרוב אהבתו אותה ולא חשב עוד על דבר זולתה. והשם ב"ה אמר (ירמיה יג, יא) "כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל ואת כל בית יהודה נאם יי' להיות לי לעם ולשם ולתהלה ולתפארת". כביכול כל עִסְקִי עמהם. כמי שפונה מכל עסקיו להטיב עם ישראל. וכן אמר (תהלים מ, ו) "רבות עשית וגו' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו". פירוש עשית רבות בשמים ובארץ. וכל הנפלאות והמחשבות בעבור ישראל. וכן (בראשית ב, כד) "ודבק באשתו". שכל עניניו יהיה עמה, לא עם אבותיו וקרובים כמו קודם לזה. אמר המלך דוד ע"ה (תהלים סג, ט) "דבקה נפשי אחריך, בי תמכה ימינך". פירוש נפשי פנויה מכל דבר, ורק היא דבקה אחריך כי בי תמכה ימינך. והוא העזר האלהי שדברנו ממנו (חדר ה' חלון ד'). כמו (תהלים יח, לו) "וימינך תסעדני". ולפני כן אמר (תהלים סג, ג) "לראות עוזך וכבודך". והדברים מלמדים זה על זה.

ויש דבקות גופני והוא דבקות גוף בגוף. כמו (ירמיה יג, יא) "כאשר ידבק האזור אל מתני איש". (שמואל ב כג, י) "ותדבק ידו אל החרב", והוא דבקות דבר בדבר ממש. והנה המין הראשון מן הדבקות שהיא הדבקות הנפשי, לא יתכן לצווֹת לכל הנפשות כמו שאמרנו. ועל כן בא בקבלת אבותינו ז"ל בספרי, "וכי אפשר לו לאדם לעלות במרום ולהדבק בו? והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) 'כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא'. ואמר (דניאל ז, ט) 'כורסייה שביבין די נור, גלגלוהי נור דליק'. אלא הִדָבֵק בחכמים ובתלמידיהם ומעלה אני עליך כאילו עלית למרום ונטלתה" ע"כ. ואל תחשוב שנעלם מהם ענין הדבקות הנפשי. אבל דברו בחכמה. כי ראו קושי הדבר שיצוה השם ב"ה את ההמון על הדבקות שהיא מתת אלהים ליראי ה' ולחושבי שמו, ואיננה בידו של אדם כמו הציווים הקודמים: (דברים י, כ) "את יי' אלהיך תירא. אותו תעבוד" שאפשר קיומם ביד כל אדם. ואם תפרשהו כפשוטו דבקות גופני, לא יתכן זה אצל השם ב"ה. כי הוא ב"ה שוכן מרום ונמשל לאש אוכלה, אפילו "כורסיה שביבין די נור וגלגלוהי נור דליק". ומי יוכל לגשת? או מי יערב לבו לגשת? ולכן אמרו שאעפ"כ הוא כפשוטו דביקה ממש. וענין המצוה שידבק בחכמים ובתלמידים ומעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה, וההדבק בחכמים ובתלמידים ביד כל אדם, וכמבואר למעלה (חדר ט' חלון א'). וטעם הדבר כי החכמים הקדושים הם בעלי הרוח הטובה, והם הדבקים בה' אלהיהם באמת. והדבק עמהם ושומע תוכחת חיים מפיהם, בְּאוֹרָם יראה אור. וזה דבר מפורסם שבאמצעות המוכן יקבל הבלתי מוכן מעט מִשִׁפְעוֹ. תמצא כן בנבואה כשהיה חזון נפרץ בישראל, וקם נביא נאמן, היה כמו מראה מלוטשת שבזרוח עליה השמש תבריק לכל פנה. וכן הנביא האיר על נפשות התלמידים באורו הגדול, וקבל כל אחד חלק מן הטוב מה שלא היה מוכן אליו מעצמו. תמצא כן בשמואל. וכן בשאול כשפגע בלהקת נביאים והתנבא עמהם (שמואל א י, י-יא). וכן בני הנביאים ואלישע (מל"ב ב, ג), ידעו כי השם לוקח את אליהו ז"ל לפי שחסרו משפעם ודנו כי קרוב העת שיסתתם המקור בארץ. וכן הולך הענין בין רב למעט עם חכמי לב והנבונים. שֶׁהַדָבֵק עמהם ורואה פניהם ושומע דבריהם יאצל עליו מן הרוח אשר עליהם. וקדמונינו ז"ל אמרו (עירובין יג, ב) "האי דחכימנא מחבראי משום דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה. ואי חזיתיה מקמיה הוי מחדדנא טפי". וזו עדות גדולה. ולכן אמרו שמצות התורה להדבק תמיד בחכמים ובתלמידים, ועל ידם תקבל נפשו קצת מן האור הנאצל עליהם וידבק בו. ואע"פ שמהם יקבל אור, מעלה עליו הכתוב כאלו עלה למרום ונטל, כלומר כאילו משך רוח על עצמו בדבקות מחשבתו בעליונים. ועל זה אמר התנא האלהי הנשיא יוסי בן יועזר איש צרידה (אבות, פרק א), "יהי ביתך בית ועד לחכמים". ויפה פרשנו משנתו בפירושינו למסכת אבות.³יין לבנון, פרק א משנה ד (מהד' תשס"ג עמ' 67-72) אמרו עוד: (ספרי, פרשת עקב, פסקא מט) דורשי רשומות אומרים, רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם? למוד הגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו, ע"כ. למדונו כי דבקת המחשבה תתכן במי שמכיר את השם ב"ה ואוהבו וירא אותו. כי על ידי כן תדבק נפשו בדרכי השם ב"ה ותשוטט מחשבתו בעניניהן. והכרת השם יגיע לאדם מן התלמוד. כשילמד בהגדות הנפלאות הממשיכות לב האדם לעבודת השם ולאהבתו, ועל זה צוה "ובו תדבק", שידבקו בדברי הגדה וכמו שבארנו (חלון ד') והכל אמת. ודי בזה:

מצות ההליכה בדרכיו. אמר (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו". והמצוה הזאת רחבה מאד וכוללת כל המנהגים וכל הדרכים הנטועים בנפש האדם שיש בכל אחד מהן דבר והפוכו. וצונו שתהיה ההלכה כדרכיו. כלשון המורגל בתלמוד, כשחולקין בדבר מעשה שיש בו שתי דרכים, שאומרים "הלכה כפלוני", כלומר הלכה למעשה היא בדרך שבחר פלוני. וכן בכל המדות שיש בהן שתי דרכים, דרך אמת וצדק ודרך שקר, אמר "והלכת בדרכיו", כי דרכי השם ב"ה הן הן דרכי הצדק והיושר, ולכן אנו צריכין לעשות כמוהו ית'. כלומר כדמות הפעולות שאנו רואין בההנהגה העליונה דבר והפוכו לעמת מצב המקבלים, כמו שבארנו (חדר ב' חלון ז') וכן נעשה אנחנו. לא כמעשים ההם עצמן, כי אין ביד הנבראים כח לעשות כאלה. ואפילו ברב ובמעט לא יתחלפו, כי גם החלק היותר קטן אין ביד האדם לעשותו. על דרך משל הוא ב"ה רחום ומרחם על כל בשר, ומפעולות רחמיו לתת מטר בעתו, ונתן זרע לזורע, להוריד גשמים וטללים, ולהשיב רוחות וכיוצא, והן מפעלות תמים דעים. ולא תסתעפנה פעולות כאלה מכח הרחמים הנטועה בנפש האדם. אבל צונו שנשתמש במדת הרחמים כמוהו ונעשה הפעולות המסתעפות מכח הרחמים הנטועה בנו. על דרך משל לכסות ערומים ולהשׂביע רעבים ולרוות צמאים. כמו שהוא ב"ה נוהג עולמו במדת הרחמים ועושה מפעלות רבות בשמים ובארץ כדרכי רחמיו. ולפי שהמצוה הזאת כוללת כל נושאי החכמה הנטועות בנפש, בנקל תשכיל שתתחלף קיומה ברב ובמעט, כפי חלוף הנפשות במשקלי הכחות ובהֶמְשֵׁל ציוריהן וגלוי נתיבותיהן ורוב השכל והבינה והדעת. ולכן המצוה הזאת היא משלמת כל הציווין והאזהרות שלא נכתבו מפורש בתורה שנכללין כולם במאמר "והלכת בדרכיו". וכן (דברים י, יב) "ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו". וכן (שם יג, ה) "אחרי יי' אלהיכם תלכו". וכן (שם יא, כב) "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". וזהו מצות חובת הלבבות, וְהֶמְשֵׁל הציורים הנכבדים, ולעשות כל עניניו ע"פ הדרכים האלו. וכבר אמרנו שהנפש כוללת כחות כל מעשה בראשית, והן בלי ספורות. וכן בכל כח וכח אם יזכה ילך בדרך ה' בארח חכמה. ואם לא, ילך בדרך סכלות. ולא פרטן הכתוב לצות עליהן בפירוש, לפי שלא יתכן לצות הקהל כולו על הדרכים הרבים הנפלאים מדעת האדם הפשוט, שכמעט לא ימצא בנפשו ציור כזה כלל. וכן על הרוב ימשול ציור שכנגדו. גם לא יבין אם הולך בדרך נכונה או לא, וכמו שיתבאר. ולכן סָתַם הכתוב ואמר "והלכת בדרכיו". ויכול כל אחד לקיים המצוה בדרכים שנודעו לו, וכפי משקלי ציוריו וכפי שכלו ובינתו. והגדול ממנו יקיימנה ע"פ דרכו, וכן כולם. וכמו שבארנו בתחלת חדר זה. והנה פרטי מצות חובת הלבבות והמעשים המסתעפים מהם, אין להם מספר ומתחלפים בהם בני אדם כפי מצבי נפשותיהן. כי הדרך שחייב ללכת בו בעל נפש שהוא על מצב זה, אינו חייב ללכת בו בעל נפש אחרת, כמו שבארנו (חדר ד' חלון ח') ואינן דומים למספר המצווֹת והחקים הכתובים בתורה שבהן נתחייבו הקהל כולו, כמבואר למעלה (חדר ח' חלון יב). וכבר פרשנו שהן במשקל ישר ואינן בסוג הנמנעות משום אדם. וכן אע"פ שיש בהן דבר והפוכו, כמעט כולם נתלים בכחות הפועלות בגויה. כמו בעניני המאכלים, ובעניני הבגדים והלבישות והמנוחות והשביתות, ובקנינים בשדות ובתבואות ובממון וכיוצא. אבל הדרכים הם יושר המשפט בכחות הפועלות במדות, ועליהן נצטוינו על דרך כלל במאמר "והלכת בדרכיו". ולכן לא פרטה התורה מעניניהם רק מעטים. כמו "לא תקום לא תטור", "לא תשנא את אחיך בלבבך", "לא תחמוד", "ולא תתאוה", וכיוצא. והמפורשין בלבד נתחייבו בהן כל הקהל חיוב גמור כקטן כגדול. וכמה מן התבונה אנו רואין מסדר המצווֹת האלו! כי התורה בעבור שמגמתה להועיל לקבוץ המדיני ומשא ומתן של בני אדם זה עם זה ולעשות שלום בעולם, פירשה מקצת המצווֹת שהן חובת הלבבות וצותה עליהן בפירוש. ולא הניחה גם אלה סתומות וכלולות בכלל מאמר "והלכת בדרכיו". לפי שאם תעדר קיום מצוה מאלו המפורשות רק מיחידים מן ההמון והקטנים שבהן, בנקל היה מסתבב מן ההעברה עליהן הפזור וההֶשְׁחֵת בתוך הקבוץ כולו, ולכן נצטוו עליהן הקהל כולו בפירוש. ואחר שצוה עליהן, שוב אין לחוש על הנזק וההפסד שיסבבו שאר התכונות הרעות בפעולותיהן. לפי שהפעולות הרעות שיסובבו על ידיהן, רצוני לומר מה שיסבבו הפסד לזולתן, כבר אנו מוזהרים מעשותן על ידי מקצת הלאוין המפורשים בתורה.

ועל דרך כלל תדע שכל הרעות שיוכל אחד ממנו לסבב לזולתו, יהיה או שיסבב רעה לנפשו או לגופו או לקניניו; ובכלל זה אשתו ויוצאי חלציו קרוביו ורעיו ביתו שדהו עבדו ואמתו שורו וחמורו כספו וזהבו ויתר המטלטלין. ועל כולם נזהרנו בפירוש. התבונן כי להמנע מֵהָרֵעַ לזולתינו בגופו, באו עליו לאוין מפורשין "לא תרצח", "פן יוסיף להכותו", "לא תעמוד על דם רעך", "לא תלך רכיל בעמיך", "לא תקום ולא תטור". ובכל אלו ודומיהן כלולים כל מיני רעות הכאות וחבלות וכל מה שנוכל להרע לזולתינו בגופו. וכן להמנע מהרע לזולתינו בנפשו. הנה נזהרנו בפירוש המסית אחינו לעבוד ע"ז. ובכלל זה אזהרה על כל מיני הסתות למעשים רעים ודעות זרות המשחיתים הנפש והמבלבלים הדעת הנטועה באדם. כדרך ה"חכמים בעיניהם והנבונים נגד פניהם" משנאי ה' ומנאציו. כמו (משלי יב, יח) "יש בוטה כמדקרות חרב" וגו'. ובארנוהו בפתיחתנו לספר זה. וכן להמנע להרע לזולתינו בקניניו, בא לאו על כל פרט ופרט. "לא תנאף". "לא תגנוב". "לא תענה ברעך עד שקר". "לא תגזול". "ולא תכחשו ולא תשקרו". "לא תחמוד". "ולא תתאוה". "לא תעשוק". "לא תלין פעולת שכיר". וכיוצא בהן. ולפי שההעברה על אחת מאלה גורם הפסד הקבוץ. וגם מהקטנה שבהם אפשר שתסובב ממנה רעה גדולה, תגרום ההֶשְׁחֵת הכללי, הוצרכה התורה להזהיר על כל דבר בפירוש. בִּין בדבר וראה! שאם לא הזהירה התורה על הנקימה והניחה הענין סתום במאמר "והלכת בדרכיו", הנה הסכל שבטבעו להנקם, היה מתיר הדבר לעצמו. כי כפי דרך בינתו נכון הדבר שינקם ממי שהרע עמו כמו שבארנו על נכון (חדר ו' חלון ב'). וכשהיה חבירו עושה עמו רעה, היה הולך בסתר ומצית אש בביתו, בקמתו או בגרנו וביקבו ואין רואה. וכן היה עושה כל אחד לחברו יום יום, בלי פחד אלהים ובלי מורא. כי יתברך בלבבו לאמר נכון דרכי בעיני ה' וכמו שאמרנו פעמים רבות שאין על דרכי החכמה מופתי הדעת וכמו שאמר החכם (משלי כא, ב) "כל דרך איש ישר בעיניו". וע"י כן לסוף יהיה ההֶשְׁחֵת בקהל כולו. ולכן הוצרכה התורה להזהיר בפירוש לההמון כולו מהנקם לבני עמינו! והוסיפה להזהיר מטעם זה על הנטירה בלב. כי לולי שהזהיר עליה בפירוש, היה כל אחד נוטר המשטמה בלבו. ויודע השם ב"ה שע"י כן ינקם לבסוף כשתהיה היכולת בידו, או כשיתחזק ציור המשטמה בלב ולא יהיה מעצר לרוחו להשתמר מהנקם. ובכלל זה השנאה בלב, אם לא הזהירה התורה עליה בפירוש, היתה גורמת התקלה האמורה כשתתגבר בלב ותעורר מדנים דם ורצח. כמו אבשלום עם אמנון (שמואל ב יג, כב), לא לחנם נכתב מעשה זה לדורות. התבונן באותו הספור וראה מה שקרה ממנו. כמעט שע"י כן גברה ההשחתה בכל הקהל. נלחמו אלו באלו ובאו לידי תקלות גדולות,¹במלחמת אבשלום נהרגו אז עשרים אלף איש (שמואל ב יח, ז). וצ"ע כיצד משייך רבינו מעשה זה לשנאת אמנון? אלא צריך לומר כי אח"כ הרג אבשלום לאמנון, והצטרך לברוח אל מדינת גשור (פלשתים) ושהה שם שלוש שנים (שמואל ב יג, לח). ולמד שם ממעשיהם ומתכונותיהם, ואח"כ בא למרוד באביו ונהרגו מישראל כנ"ל. והרי עבירה גוררת עבירה. כמו ששנינו (אבות ד, ב) "עבירה גוררת עבירה".

והמעשים האלו עדים נאמנים על יושר משפטי התורה ולמה בחרה באזהרות ידועות בדרכי המדות להזהיר עליהן לכל הקהל כולו, ועזבה את האחרים ולא הזהירה עליהן בפירוש רק במאמר סתום והלכת בדרכיו. כי אותן שצותה עליהן הן צריכין להתקיים מן הגדול והקטן. וכן הזהיר על (ויקרא יט, יז) "לא תשנא את אחיך בלבבך" בפירוש, בעבור הרעה שתסתבב ממנו לנפש זולתו. שאם לא הודיעה התורה האזהרה הזאת אולי היינו מתירין לעצמנו לשנוא אחינו בלבבנו כְּשֶׁהֵרַע עמנו, או כשמעשיו מקולקלים ועובר עבירות בתאותו הרעה. כי טעינו לחשוב שראוי לנו לשנאו בלב כל עוד שאין אנו עושים לו רעה בפועל, כי [רק] על זה נזהרנו בפירוש, ולכן הודיעה התורה שלא יתכן דרך זה בעיני ה'. שאע"פ שלא נגרום לו רעה בגופו ובקניניו יסתבב מזה רעה לנפשו. כי שנאת הלב גורמת שלא נדבר עמו לשלום וכמו שהעיד על אבשלום, שבשנאתו את אמנון בלב נאמר (שמואל ב יג, כב) "ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום". וע"י כן לא נוכיחהו על פשעיו ואולתו, וישאר תמיד בפשעיו ולא ינחם עליהן. ואולי אם נוכיחהו ירחק מפשעיו וישוב מהן ונציל נפשו משחת. ולכן כשהזהיר "לא תשנא את אחיך בלבבך" סמך לו "הוכח תוכיח את עמיתך, ואהבת לרעך כמוך". וכמו שיתבארו מצות התוכחה ומצות האהבה בחדר זה. ומדברנו תבין ענין הפסוק, שרצונו לומר שתחת שנאת הלב טוב לברר לו פשעיו וחטאתיו ולדבר על לבו להשיבו מהן. וכמו שאמר דוד (תהלים נא, טו) "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו". הא למדת שהוצרך להזהיר בפירוש על הנקימה ועל הנטירה ועל השנאה שבלב. כי לולי האזהרות היו ההמון מסכלים וחושבים שאין בהן רעה כלל. ושלשתן הן רעות גדולות המסבבים תקלות והשחתת הכלל כולו. וכמו שהוצרך להזהיר על שלשה אלו, כך הזהיר על התאוה והחמדה. שאם לא הזהיר עליהן היו ההמון טועים לחשוב שאין בהם רעה והיו מתירין לעצמן לחמוד ולהתאוות. ותבין זה מן המבואר למעלה (חדר ט' חלון ט') שאמרנו שאזהרות החמדה היא על המפתה חבירו בדברים ובתחבולות שימכור לו קניניו החמודים שחמד עליהן. ולפי שהחומד משלם אותו הדבר במיטב כספו, היה חושב שאינו עושה בזה רע כלל. וכמו שבא בתלמוד בבא מציעא (ה, ב). "לא תחמוד" לאינשי "בלא דמי משמע להו".

וכן אסר ההתאוות בעבור החמדה וכמו שאמרנו (חדר ט חלון ט) כמו שהזהיר על הנטירה בעבור הנקימה. וגם משתי אלו יוצאין תקלות גדולות, כמו שיוצאין מן הנטירה והנקימה. ונכתב ג"כ בכתבי הקדש סיפור-ענין ללמדנו מה רע ומר ההשתמשות במדת התאוה והחמדה בדרך סכלות, והוא מעשה אחאב עם נבות היזרעאלי. שהודיע הכתוב שהתאוה וחמד אחאב כרם נבות, ואמר לו (מל"א כא, ב) "תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי הוא קרוב אצל ביתי ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו. אם טוב בעיניך אתנה לך כסף מחיר זה". וכשלא אבה נבות לעשותו, נתגלגל ממנו שפיכת דם נבות, ושהעידו עליו עדי שקר, ושלקקו הכלבים דם אחאב. ובנקל תבין שאם היה נבות בעל זרוע בערך אחאב, מלבד הרעות הנזכרות עוד היה מסתבב מזה מלחמות קשות וְהֶשְׁחֵת הקבוץ כולו. ולכן נכתבו המעשיות האלו לדורות, להודיע שהמדות הרעות שהזהירה התורה עליהן כשאנו משתמשין בהן שלא כדעת התורה הם כמו מקור מָשְׁחָת נובע רעות גדולות.

וכן הזהירה בפירוש על הרכילות ולשון הרע. לפי שהיא קלה בעיני ההמון, כמו שיחת יושבי קרנות ובתי משתאות, ולולי האזהרה עליהן כמעט היה נחשב בעיניהם להיתר גמור. וכבר ידוע התקלה הגדולה היוצאת מזה. וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (ערכין טו, ב) ש"לשון הרע שקולה כנגד ע"ז גלוי עריות ושפיכת דמים". ואמרו לשון הרע הורגת שלשה. מדברינו תלמד שכל האזהרות התלויות במדות הלב שהזהירה התורה עליהן בפירוש, הוא מפני כי לולי שפירוש חומר הדבר היו העם מסכלים ענינם. ושמכל אחת ממה שהוזהרנו עליהן, בעברינו עליהן תסתבב לפעמים הֶשְׁחֵת הקבוץ כולו. וכן כל הדברים שהזהירה עליהן, ענינן גלוי ומפורסם לכל ההמון. כי כולם יודעים ענין הנטירה וענין הנקימה וענין השנאה וענין התאוה וענין החמדה. ולא יוכל אחד ממנו להטעות נפשו בהיות ציור אחת מהן מושל בלבו לחשוב שהוא נעדר ציורו. עד שיהיה הנוקם או הנוטר מדמה בנפשו שמעביר על מדתו ומוחל לחברו, או שידמה השונא רעהו בלב, שאיננו שונאו או שאוהבו, או שידמה המתאוה והחומד שאין נפשו רוצה באותו הדבר; כי כל זה אי אפשר. ובעבור שהדבר כן הוא, היה ראוי שיהיו כל ההמון מוזהרין עליהן. מה שאין כן כל המדות הרעות האחרות אע"פ שרובן הן תועבות גדולות, כמו הגאוה והעקשות המתוארים תועבות בכתבי הקדש, וכמו שהארכנו לדבר עליהן למעלה (חדר ד חלונות ז-ח) וכן הקנאה והכעס ודומיהן, ותמצא בספרי הנביאים שהזהירו בתוכחותיהם את האדם להשתמר מהן. בכל זאת לא באו עליהן לאוין מפורשין בתורה, אלא הניחה כל אלו הענינים סתומים וכלולים במאמר "והלכת בדרכיו". לפי שאין בכח כל הנפשות להשתמר מהן וכל בעליהן מוטעים בנפשם וחושבים שהן זכים וטהורים ממדות הרעות האלו, וכמו שיתבאר לפנינו. וכן בעליהן המשתמשים בהם לרעה, את נפשותיהם הם חובלים, לא נפשות זולתן. ועל כן אין לחוש שעל ידיהן ישחת הקבוץ כולו.

ואתן לך משל להבין הענין הזה הגאוה רעה וכן הגאון, וכן גבה הלב. ובנבואה מפורש שהן תועבות גדולות וכמבואר למעלה (שם שם). אבל עומדין בעצמן, והמתגאה והמגביה לבו משחית נפשו אבל אינו חובל זולתו. מה תוכל לומר? שהוא רודף אחר הכבוד ומבקש להשתרר על זולתו ובלבו הוא גדול מכולם? הנה רעיו החכמים והטובים ילעיגו עליו ויהיה לקלון. מה תוכל לומר אם לא ישמעו אליו, ינקם מהם ויעשה אתם רעה? כבר הזהיר (ויקרא יט, יז) "לא תשנא את אחיך בלבבך". (יט, יח) לא תקום ולא תטור. ובכלל זה כל מה שהוא בדרך נקמה ושנאה לא כדרך המשפט.²כלומר לא כדרך הראוי להיות וכן הקנאה רעה מאד. והוא ענין מפורסם אבל עומדת בעצמה.³כלומר מזיקה לזה האדם המקנא, ולא לזה שמתקנא בו כי המקנא אוכל את בשרו, כדרך (משלי יד, ל) "ורקב עצמות קנאה". מזה תוכל לומר שלפי שהוא מקנא ישנא רעהו בלבבו וידרוש רעתו? כבר נאמר "לא תשנא". ואם בקנאתו יקח הדבר שמקנא בו כבר נאמר (ויקרא יט, יא) "לא תגנובו" (יט, יג) "ולא תגזול" וכיוצא בזה. כללו של דבר כל האזהרות התלויות בחובת הלב שאינן מפורשין בתורה לאזהרה, אין בעצמותן הֶשְׁחֵת המדינה או הקהל. ואולם ההֶשְׁחֵת המסובב מהן נכלל במקצת האזהרות המפורשות. והן "לא תשנא". "לא תקום ולא תטור". וכן "לא תגנוב". "לא תגזול". "לא תכחש". "לא תחמוד". "ולא תתאוה". וכן העקשות רעה מאד, אבל עומדת בעצמה. כי עקש הלב מתעתע במחשבותיו ההפוכות משקול הדעת וחושב מחשבת רעה על ה' ועל מעשיו, ועי"כ משחית נפשו ומתעב עצמו לפני השם ב"ה. מה תוכל לומר שישחית גם נפשות זולתו במאמריו הנשחתים ודיעותיו המעוקשות? והנה על זה כבר הזהרנו מהסית אחינו לע"ז או לאחת הדיעות הכוזבות והנשחתות, וכמו שבארנו למעלה.

ואתה אם תשאל למה הזהירה התורה על מקצת חובת הלבבות, והנשארים הניחה סתומים? ולמה לא פירשה כולם ואע"פי שהרעה המסובבת מכל אחת מהן עומדת בעצמה ואינה יוצאה לזולתו מבני אדם? וכי בעבור זה לא תזהיר התורה עליהן לכל איש ואיש מבני ישראל שלא יתעב נפשו בגלולי התכונות הרעות; ויאמר "אל תקנא". "אל תהיה גבה לב". "אל תהיה עקש". וכיוצא בזה כמו שעשו הנביאים בספריהם, וכמו שהזהירה על מעשה הגוף, "לא תאכל דבר זה" ו"לא תלבוש מלבוש זה", אע"פי שהן ענינים שאין רעה מסתעף מהן לזולתו? דע שראה השם ב"ה שאם ירבה אזהרות רבות בחובות הלבבות, יעברו ההמון עליהם בכל עת ובכל רגע. ואם היו עוברין בלא תעשה על כל אחת, כמשא כבד יכבדו פשעיהם. והשם ב"ה צדיק וישר ואינו חפץ במיתתן של בריותיו. כי תדע שרוב דרכי המדות אי אפשר שישתמרו מהן חלושי הנפש וההמון קצרי השכל והבינה, וכמו שאמרנו למעלה שנעלם מבעל הנפש עצמו שהוא שקוע בתכונה הרעה שהוזהר עליה, ולכן אין דרך להזהיר עליהן. ולברר הענין נקח למשל שתי מדות שהן שני קצוות, האחת היא הגאווה שהיא הקצה הא' לרעה. והפוכה לה בקצה השני היא הענוה הטובה. ואם היה מזהיר עליה בפירוש לומר "לא תהיה גבה לב" או "לא תהיה גאה", והיה מצוה על הענוה בפירוש ואומר "והיית ענו". האם תאמר שיוכל חלוש הנפש בעל הגאוה לדעת שיש בו גבה לב ויסור מחטאתו? אין הדבר כן, כי לדעת זה צריך דעה גדולה ובינה רחבה מאד.

וטרם אפרש אודיעך ענין נכבד, והוא שהענוה [היא] ההפוך מגבה הלב והגאון. והן שתי קצות הרחוקות ביותר. גבה לב הוא הקצה האחד לרעה. והענוה הקצה השני לטובה. לא כמו שחשבו בעלי המדות⁴עיין דברי רמב"ם, אבות פרק ד "מאד מאד הוי שפל רוח" כי גבה לב ושפלות הרוח הם שתי קצות הרחוקות זו מזו, והענוה ביניהן דרך אמצעי. ולפי שיטתם מדת שפלות הרוח יקרה מן הענוה. אין הדבר כן. כי אין ענין שפלות הרוח נגד הגאוה כלל, גם אין שפלות הרוח מדה פרטית, אבל היא כוללת המדות כולם והיא הפוכה מ"גבה רוח" שכוללת ג"כ המדות בכללם. אבל הענוה היא מדה פרטית וקצה השני מן הגאוה. והענוה יקרה ממנה במאד. וראייה [לזה] כי משה אדוננו לא נשתבח רק בענוה ואמר (במדבר יב, ג) "והאיש משה ענו מאד". ואם היתה שפלות הרוח יקרה מן הענוה היה ראוי לתארו בו. גם השם ב"ה מתואר בענוה כמו (תהלים יח, לו) "וענוָתך תרבני". וחלילה לסמוך מליצת "שפלות רוח" אצל השם. לא תמצא כן בכל המקרא. ואם היה שפלות רוח ענוה גדולה, היתה המליצה הזאת ראויה להכתב גם אצל השם ב"ה. והאמת כדברנו שהגאוה והענוה הן שתי הקצות. ואין שפלות הרוח מענינם כלל. ובמשנת ר' לויטס איש יבנה (אבות ד, ד) שאמר "מאד מאד הוי שפל רוח" בארנו ענינו.⁵יין לבנון, מהד' תשס"ג עמ' 282-286 ושם תמצאנו. ודברים ברורים כתבנו שם. אבל פה אין הכונה להאריך רק להציע כללים להשלמת כונתינו. ואודיעך כי הדרך האמצעי בין הגאוה והענוה היא מדת "אמת". כי מי שאיננו מתגאה, לא בעבור כן יתואר ענו, ומי שאיננו ענו לא בעבור כן יתואר מתגאה. אבל כל אחד כח פרטי, וכמו שבארנו למעלה (חדר ה' חלון יא). ועתה אפרש בקצרה ענין הגאוה וענין הענוה. ואז יתברר שאין נכון להזהיר ההמון על הגאוה, ולצווֹתם על הענוה. כבר אמרנו (חדר ד' חלון ב') שהנפשות נבדלות בכחותיהן מתחלת אצילותן. יש נפש יקרה מנפש אחרת בעבור סגולותיה. וכן לענין הֶמְשֵׁל הציורים הטובים והרעים ומעשה המצווֹת וכיוצא. ואילו היה אפשר לאדם לדעת כבוד נפשו במשקל צדק בלי העדפה ובלי מחסור, והיה מדריך לבו במחשבת "אמת", לחשוב ערכו כי מה שהוא וערך זולתו כפי מה שהוא. ואם יראה שחברו גדול ממנו יעלהו עליו וישימהו לו לשופט לאדון ולרב; ואם הוא גדול מחברו לא ישימהו על עצמו לאדון. אלא אם ישאל חברו ממנו שיהיה הוא אדון עליו להדריכו בדרך אמת, ישמע לו ויתרצה אליו, בעבור שנתברר לו שהוא ראוי להיות אדון לו, וכן כל כיוצא בזה. אז לא היה נקרא גבה לב ומתועב. חלילה לומר כן! כי מחשבותיו ומעשיו בדרך אמת, ואין תקלה יוצא מזה. כי כמו שהוא יודע ערכו שהוא גבוה מערך פלוני שהוא למטה ממנו, ולא יבטל דעתו ורצונו בעבורו, כן יודע שערכו קטן מערך פלוני שהוא נכבד ממנו, ויכנע מפניו. וכל שכן שיהיה נכנע למשפטי התורה ודברי השופטים והחכמים שקבלו באמונה כי הם נכבדים ממנו. וכן בכל דבר אם היה יוכל לשקול כח שכלו ובינתו נגד משקל אלו הכחות הנטועים בשאר הנפשות, והיה רואה שקצתן חלושות מכחותיו, וקצתן עצומות⁶חזקות מהן, והיה מעמיד דבריו נגד החלושים ממנו, ומבטלם נגד העצומים ממנו. ואין בכל זה תקלה ולא דרך עקשות ורעה, אבל זהו מדת הצדק והאמת הנטוע בנו. אבל לפי שאין לנו פלס ומאזני משפט לשקול עליו משקלי הכחות, ואין משקלם באמת נודע זולתי ליוצר הכל ית', אין טוב לסמוך על אומד הדעת. כי המכשול קרוב, כי האורב יושב בסתר הנפש. והוא כח הגאוה והגובה הנטוע בנו המגביה לב אדם על זולתו בשקר, ומדמה לעיניו שהוא נכבד גם ממי שערכו גדול מאד מערך המתגאה. ובהצטייר ציור כח זה בלב הוא כמו סף רעל לכלות בנין הנפש כולו. כי דרכו להגביה ולהעלות בעליו על כל ענין, והכל בארח שקר. הכח הזה הוא עמוד ה"חכמים בעיניהם והנבונים נגד פניהם". (משלי כח, יא) "חכם בעיניו איש עשיר". (משלי כו, טז) "חכם עצל בעיניו". כולם משרש הגאוה יצמחו כי לולי כח מעשה הגאוה וגבהות הלב לא היה אחד מהן משקר בדעת והאמין בכזב. כי מעשה הכח הרע הזה עד להפליא ונגד שקול דעת האדם, עד שהפתי שאין בו ציור גאוה, גם הוא ילעג על ה"חכם והנבון בעיניו" כשישמע דבריו שקריו ופחזותיו. ועל זה אמרו הנביאים שהגאוה תועבה, וכמו (שדה) [שאר] החטאים והעונות, ואפילו המעט ממנה כמבואר למעלה (חדר ג' חלון ז') מפסוק "כל גבה לב". כי המדה הזאת אוסרת בכל שהוא. מיד שיגביה אדם לבו בגאוה ובשקר הרי הוא מתועב. ולכן ראוי לאדם שיהיה תמיד שפל בעיניו. ואם יראה חברו שאינו עוסק בתורה כמוהו, ושאינו עושה מעשה המצווֹת, יחשוב אולי הוא טוב ממנו בענינים אחרים. וכן לעניין השכל והבינה, אם אינו ברור לו כשמש שהוא מבין ומשכיל יותר מאחר, מִסָפֵק יחשוב זולתו למשכיל ולמבין יותר. והכל כדי שלא יבוא לידי גאוה, שיחשוב לעצמו גדולה בשקר ומגאות הלב. ואם עושה כן הרי הוא נוהג במדת הצדק ובמדת האמת.

אבל לא בעבור כן יתואר "ענו". כי הענוה כח נוספת והפוכה מן הגאוה. כי כמו שהגאוה תעלה מעלת האדם יותר ממה שהיא, ויסתעפו מזה כל החטאים והעבירות כמו שבארנו, כן הענוה תשפיל מעלת האדם בעיניו ממה שהיא באמת. לא בארח שקר חלילה, אבל בדרך דעת ובמדת הטוב. כי בעיני בעל המדה הזאת, כל זולתו בעיניו חשובים ויקרים כמוהו. אע"פי שלבו יודע כי הוא רם ומעולה מהם מאד, יסבול עלבון בלב טוב, ירחם ויחון על האומללים, ישא משאם טרחם וריבם. והמדה הזאת נפלאה מאד, וכשתצטייר במשקל ידוע בנפש, תהיה כמו בית אוצר ומשכן לרוח הקדש ולכל המעלות העליונות שהשיגו שרי קדש ושרי אלהים. וכמו שהיראה אוצר לחכמה, כן הענוה אוצר לרוח אלהים והנבואה. והנה אדוננו משה ע"ה היה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה. ואמר (שמות טז, ז) "ונחנו מה כי תלינו עלינו". ואמר (שמות לב, לב) "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". היעלה על דעתך שהיה אדוננו משה ע"ה מְסַכֵּל לדעת כבוד נפשו ומעלתו? איש אשר נגש אל הערפל אשר שם האלהים. איש אשר עמד בהר מ' יום בלי לחם ומים. איש אשר התיצב לפני מלכים גדולים באותות ובמופתים. איש אשר בקש מאדון העולמים "הודיעני נא את דרכיך", "הראני נא את כבודך". אבל הוא ידע מעלתו. ובכל זאת היה ענו ולפי שלא היה כמוהו בענוה, לא היה כמוהו בנבואה שנאמר (דברים לד, י) "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה". ובעבור כן זכרה התורה המדה הזאת לתפארת אדוננו משה ע"ה להורותנו כי צדיק ה' אשר בחר בו להיות אב לנביאים. הנך רואה שהגדולים האלה כמשה ודוד וחבריהם היו יודעים מעלתם, כי נחה עליהם רוח ה', והיו נגידים על עם ה', חכמים ונבונים וכיוצא בסגולות הנפלאות שהתעצמו בהם יותר מכל בני דורם. ועם כל זה היה לבבם שוה ברום ובהתנשאות, אל לב הקטן שבישראל. בעבור היות בם ציור הענוה הגדולה. ולא יתכן לצות על מדה זו להמון מבני אדם. כי אחד מני אלף ישיג חלק קטן ממנה. כי גלוי ציור ענוה בנפש קרוב לרוח הקדש. וכן אמר שלמה (משלי טו, לג) "ולפני כבוד ענוה". ומלת כבוד על הרוח הקדש, וקודם לה [בא] ציור הענוה. וכן אמרו קדמונינו ז"ל (ע"ז דף כ, ב) "ענוה מביאה לידי רוח הקדש". וכן לא יתכן לצותם באזהרה על הגאוה. כי כל מתגאה מוטעה בלבו, והדמיון הכזב ישפוט משפט מעקל, ושנאתו על הנשא ממנו באמת. ובמה ידע שהוא מתגאה עד שיוכל להזהר מזה? ובלבו איננו מתגאה. כי חושב לו נאה ולו יאה התהלה הזאת. אבל נמסרו המצוה על הענוה והאזהרה על הגאוה במאמר סתום "והלכת בדרכיו". והמבין בדרכי ה', מיד יודע לו שהגאוה תועבה, וההענוה דרך הקודש. כי הוא דרך ה' ביען השם ב"ה נשגב ורם ללא תכלה מכל יצורי מעלה ומטה. "וּכְלָא חשיבין קמיה".⁷עיין דניאל ד, לב; זהר ח"א יא ע"ב ועם כל זה מנהיגם בחסד וחולק מכבודו ליצוריו העליונים והתחתונים. הוא נקרא מלך, וחולק מלכות לבשר ודם.⁸כך נוסח הברכה שמברכים על ראיית מלך "ברוך וכו' אשר חלק מכבודו ליראיו" (ברכות נח, ב) הוא נקרא חכם, וחולק חכמה ותבונה לבשר ודם.⁹כך נוסח הברכה שמברכים על ראיית חכם מופלג "ברוך וכו' אשר חלק מחכמתו ליראיו" (ברכות נח, ב) הוא נקרא גבור ואיש מלחמה, וחולק גבורה ועצה למלחמה לבשר ודם. וכן בכל דבר. וכן סובל עלבון הבריות כביכול, מאריך אפו ומקרבם בתשובה, סולח לעונותיהם, רחום וחנון על האמללים ועל הדכים והעניים. (ישעיה נז, טו) "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח". כל אלה מדרכי הענוה העליונה. וכמו שאמר דוד (תהלים יח, לו) "וענוָתך תרבני". כי לולי שמדת השם ענוה, איך יבקש האדם גדולה ומלכות ורבנות מלפניו? וכמבואר למעלה. ומי שיש בו יראת השם להשפיל גאון נפשו, ויש בו רוח טוב לגלות ציור הענוה הקדושה, ויש בו בינת הלב להבין בסוד דרכי השם, יתחייב ללכת במדת הענוה. שכן כתוב "והלכת בדרכיו". ומי שחסר אחת מאלו לא יוכל. וכבר ידעת כמה יקר למצוא אדם כולל מעלת יראת השם כפי שציירנוה למעלה, ומעלת הרוח הטובה כמו שדברנו עליה למעלה, וכן מעלת בינת הלב בענינים העמוקים האלו. ולכן ענין המצוה והאזהרה בכמו אלו נכתבו בלשון סתום "והלכת בדרכיו". והמבין יבין הדרכים כדרכו. ומי שאינו מבין לא יוכל ללכת בהן:

ראיה לדבר מפרשת המלך. אמרה תורה (דברים יז, יח-כ) "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את יי' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". פקח עיניך וראה כי סתומים וחתומים המליצות האלו. אמר שיכתוב את משנה התורה הזאת. מה זה "משנה"? ולמה לא אמר "את התורה הזאת"? כי למלך היו שני ספרי תורות שלמות. אחת המונחת בבית גנזיו. ואחת הנכנסת והיוצאת עמו. כמו שבא בקבלת אבותינו הנאמנה (סנהדרין כא, ב). ועל מה אמר "על ספר"? אין ספק שהמכתב יהיה על ספר כדרך שקבלנו מנהג כתיבת ספר תורה. ולמה צוה שיכתבנה "מלפני הכהנים הלוים"? והן הסנהדראות הגדולות וראשי ישראל. ויש לכל אחד מישראל ספר תורה, וכן למלך עצמו וממנה יוכל להעתיק. כי כל ספרי התורות שוין. ולמה אמר תחלה "לשמור את כל דברי התורה הזאת", שהוא מאמר כולל החקים והמשפטים והעדות והמצווֹת ואחר כן אמר "ואת החקים האלה לעשותם"? אע"פי שהמאמר הראשון על השמירה בלב, והשני על המעשה. לא היה צריך לומר פעם שניה "ואת החקים האלה". רק "לשמור את כל דברי התורה הזאת ולעשותם". כמו (דברים ל, יד) "בפיך ובלבבך לעשותו". ולמה אמר "לבלתי רום לבבו מאחיו" ולא אמר "ולא יהיה גאה" או "גבה לב" כדרך שנכתב במליצות הנביאים? ומלת "לבלתי" קשה. שהוא כמו משך מן המאמר הראשון, וכתולדה היוצאות ממנה. ומדוע לא נכתב בלשון גזירה "ולא ירום לבבו מאחיו"? וסתום מכל, אָמְרוֹ "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל". מה חידש במאמר זה? ומה חסר ממאמר "לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם", שהוצרך לומר פעם שנית "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל"? ולמה אמר "מצוה" ולא "מכל המצווֹת"?

ועתה אפרש. לפי שחֻקֵי התורה ומצותיה ואזהרותיה יתחלפו כפי התחלפות הנפשות. הן בענין קיומם, שאע"פי שהם נשמרים ונעשים מכל ההמון, לא תדמה מעשה למעשה כמו שבארנו. וכן בענין הדברים שלא נתפרשו בתורה למצוה ולאזהרה, ונכללים כולם במאמר "והלכת בדרכיו". ואלה הדרכים הנפלאים נמסרו פה אל פה לנביאים ולחכמי לב. והם קבלו משפטי החכמה העליונה בכל דבר ודבר, כדרך שהן קצובים לבעלי הנפשות היקרות, שנאצלו בנפשותיהם הכחות היקרות במשקל גדול, כח שֵׂכֶל ובינה גדולה, כח גבורה, כח ענוה וכיוצא, והם חייבים לקיימם וללכת בהן. והודיעה התורה שתהיה הקמת המלך ע"פ נביא, איש אשר יבחר ה' בו. כי הוא ב"ה יודע האיש אשר בו נפש יקרה ראויה למלוכה, וכמו שבארנו (חדר שמיני חלון ז'). לכן באה המצוה עליו שבשבתו על כסא ממלכתו יכתוב מלפני הכהנים הלוים, הנביאים וחכמי לב שבדורו, שקבלו הדרכים הנפלאים את חקי המלוכה ודרכי הנגיד בעם. ומלת "משנה" הוא חזרת הדבר ופרושו, כי היא שניה לראשונה. ומטעם זה נקרא ספר אלה הדברים "משנה תורה", לפי שהוא מפרש דברי הספרים הראשונים. כמו שכתוב (דברים א, ה) "הואיל משה באר את התורה הזאת". גם אצל יהושע נאמר (יהושע ח, לב) "ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל". פירוש, שכתב משנה וביאור תורת משה שהיא במכתב. שכן צוהו השם בתורה שנאמר (דברים כז, ח) "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב". וזה כמו (דברים א, ה) "הואיל משה באר את התורה". והוא פירוש. וקדמונינו ז"ל אמרו (סוטה לב, א) שכתב התורה בשבעים לשון, וזה "באר היטב". ומדבריהם למדנו שפרשו הדברים ובארום. ועל כן נקראו דברי תורה שבעל פה, שהן פירוש תורה שבכתב, ששה סדרים "משנה". כי אלו הששה סדרים הם מפרשים התורה שבכתב. וכן המלך נצטוה ללכת אל הכהנים הלוים, לכתוב מפיהם [את] משנה ופירוש התורה על ספר התורה שבכתב שהוא ביד כל ישראל. והם יגידו לו הקבלה הנאמנה בפירוש המצווֹת וסתרי הדברים הראוים להנהגת המלכים, ואיך יבינו הם אופני שמירת מצות התורה ועשייתם. ועל זה אמר "וכתב לו את משנה התורה הזאת". כלומר פירוש התורה הזאת ודברי הקבלה מלפני הכהנים הלוים על ספר התורה שבכתב. ואמר "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". כלומר אע"פי שיש לו ספר תורה בבית גנזיו כמו כל ישראל, הנה המשנה הזאת תהיה עמו תמיד. ויקרא בספר זה שנלוה עמו המשנה כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלהיו. כי בהיותו נגיד בעם ונפשו יקרה מאד, צריך ליראה את ה' יראה גדולה. ועל כן אמר "יי' אלהיו". כמו (דהי"א כח, ט) "דע את אלהי אביך" ובארנוהו למעלה (חדר ז חלון ב). וכן בארנו (שם חלון ד) שהיראה יסוד השמירה והעשייה. ועל כן אמר (דברים יז, יט) "לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה". והנה סוד היראה כמו שהיא ראויה לנפש יקרה כמוהו ילמד מתוך משנה התורה הזאת. כי הנביאים וחכמי לב ימסרו לו מעשה בראשית ומעשה מרכבה וסוד השם, כי המלך חכם ומבין מדעתו. וכן ילמדוהו הדרכים היקרים שצריך ללכת בהן, שלא באו מפורשים בתורה, אבל נרמזו בתוך דברי התורה. והן המאמרים הכוללים והספורים הרבים הכתובים בתורה, שתוכן רצוף חכמה גדולה ומפיקות תבונה, ומלמדות דרכי ה' הישרים. ומי שנתן ה' לו לב לדעת, ילמד מהן ליראה את ה', וסוד דרכיו ונתיבותיו. ולא נכתבו הענינים האלו בלשון מצוה וחקה מטעם שבארנו שלא יאות לחקקן למצוה לכל הקהל כולו. גם חלוש הדעת והבינה הקורא בתורה, לא יבין הסוד החתום בהם. וכל אלה יכתבו הכהנים הלוים למלך במשנה ופירוש התורה. ועל זה אמר לשמור את כל דברי התורה הזאת. והוא השמירה בלב גם בדברים שאין בהם מעשה בעצמו. כמו סוד מצות קבלת עול מלכות שמים ומצות הייחוד. ומצות היראה ואהבה. ומצות בו תדבק; שבארנום למעלה. שהמלך וכיוצא בו מן בעלי הנפשות היקרות חייבין לשמרם כפי הסוד הנעלם בהם. ואלה הסודות מתפרשים לבעלי החכמה מדברי התורה וסיפוריה. כמו סיפור מעשה בראשית ומתן תורה וכיוצא בהן. והיראה יסוד שמירת הענינים האלו בלב כמבואר, וכן היא יסוד העשייה. והן מעשה המצווֹת בכללם המפורשים בתורה שנצטוו עליהן הקהל כולו. וגם המלך חייב לעשותם כמוהם, ועל זה אמר "ואת החקים האלה לעשותם". ומלת חקים כוללת מצות התורה כולם, כמו (דברים ד, ו) "אשר ישמעון את כל החקים האלה" ובארנוהו למעלה.

וכאשר יצדק לב המלך בכל אלה, אז יִמָשֵׁךְ מצדקתו שיזכה לכתר הענוה שהיא יסוד לרוח הקדש ורוח אלהים שצלחה על המלכים, כמו שאול ודוד ושלמה וכיוצא, כמבואר למעלה. כי בהיותו הנגיד בעם ויושב על כסא המשפט והמלוכה לשפוט משפטים נפלאים ועליונים כפי משקלי העונות והחטאים, וכן להנהיג את העם בצדק ובמשפט, צריך שיהיה בו רוח אלהים. כמו שמפורש בשאלת שלמה המלך, כששאל מאת השם חכמה ומדע. והרוח הטובה הזאת תשכון בלב הענוים. ועל זה אמר "לבלתי רום לבבו מאחיו". לא אמר "לבלתי יתגאה בכבודו ובעשרו". וכן לא אמר "לבלתי רום לבבו" סתם. והוסיף מלת "מאחיו". לבאר כי יצוהו על הענוה. כי בארנו שהגאוה או רום הלבב, הוא המתרומם בלבו בגאוה ובארח שקר, ומגביה ערכו יותר ממה שהוא באמת. ואין כונת הכתוב שהמלך לא יעשה כן. אבל נוסף על זה שיקטין ערכו ממה שהוא באמת. ואע"פי שברור לו כי ערכו רב מערך זולתו מן ההמון, כי הוא מלך ובו בחר ה' מכל ישראל, ובו כח גבורת הלב בעוצם גדול, כח שכל ובינה גדולה והוא שופט לחיים ולמות, בעל העושר והכבוד וכיוצא מן המעלות הנודעות לבעל הנפש באמת. בכל זאת יהיה לבו שוה ברום עם לב הקטן שבישראל. וזאת היא מליצת "מאֶחָיו". ואֶחָיו הם כל ישראל, ובהם כורמים ויוגבים ודלת עם הארץ. וצוהו שלא ירום לבבו מן הקטן שבהם. וזאת היא באמת מדת הענוה הגדולה והנפלאה. וכן נהגו המלכים הקדושים. המלך דוד ידע מעלתו. תמצא שאמר (תהלים פו, ב) "שמרה נפשי כי חסיד אני". (שמואל ב ו, כא) "אשר בחר בי מאביך". (תהלים יח, לה) "ונחתה קשת נחושה זרועותי". וכיוצא מן המעלות שאמר על עצמו. ועם כל זה היה ענו מאד, ואין זה צריך ראיה. וכן שאר המלכים הטובים. ואולם ההנהגה במדת הענוה, היא לבד נגד בני אדם לחון עליהם ולחמול על האמללים, ושיצטער בצרת הקטן שבישראל, ולסבול טרחם משאם וריבם. וְשֶׁיָשִׂים נפשו בכפו להצילם מרע ולהושיעם בכל דבר. ולא יחשוב בגדולתו שאינו כדאי לו לעמול ולהסתכן בעבור הקטנים ממנו מאד. ואין צריך לומר נגד השם ב"ה, ליראה ממנו ולשאת בטוב לב כל מה שיצוהו. כי אין זה בעבור הענוה אלא בעבור היראה. כי בַּמֶה הוא נחשב נגד השם ב"ה?

אבל יש מן הענינים שאסור לו להיות נוהג בענוה להשפיל מעלתו וּלְהַשְׁוֹתָה עם הקטן שבישראל, והם בעניני מצות השם. על דרך משל שהשם ב"ה יצוהו על ידי נביא שיעשה מעשה גבורה גדולה ויהרוג מדינה שלמה, לא יחוס ולא יחמול עליהן. אז יגבה לבו בדרכי ה' כמו שבארנו על נכון למעלה (חדר ד חלון י) קחנו משם. ויאמר בלבו, "לי נאה לעשותו כי בי בחר מכל ישראל ועשה לי את הנפש הזאת היקרה. ואם אחי ועמי רכי הלב. אני לאל ידי לעשות כי גדול אני מהם מאד. ואם אנהג בְּרַכּוּת הלב כמוהם אביא עלי חרון אף ה', והמה ינצלו". כי הפרעון והגמול על המעשים קבעה החכמה העליונה במשקל ובמדה עם משקל יוקר הנפשות, כמבואר למעלה (חלון א'). אבל אם יחשוב גם באלה מחשבת ענוה, ויאמר "מה אני יותר מכל אחי? ואיך אשלח יד לעשות יותר מהם?" הרי הוא חוטא חטא גדול. ולכן אחר שאמר "לבלתי רום לבבו מאֶחָיו", אמר עוד "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל". והיא מצות הנביא לפי שעה. כל אשר יאמר יעשה, גם אם יהיה באותה המצוה דבר-כבוד ותפארת וגדולה גדולה המופלא מכח זולתו, לא יניחנה ואל יעזבנה בעבור ענוָתו, ולא ישוה עצמו אל זולתו. אך יגבה לבו בדרכי ה' לקיים המצוה בעבור שהוא גדול מכל אחיו. כי כך דרך השם ב"ה אע"פי שהוא נוהג עם בריותיו בענוה גדולה כמבואר למעלה, לפעמים ילבש גאה וגאון בארח משפט. כמו (ישעיה ה, טז) "ויגבה יי' צבאות במשפט". (תהלים צג, א) "יי' מלך גאות לבש, לבש יי' עוז התאזר". (איוב מ, י) "עֲדֵה נא גאון וגבה". וזה בדרך אמת. וכן המלך או ראשי ישראל ינהגו לעתים כפי המשפט, בדרך גאה וגאון להכניע זדים ולהשפלם.

ואם תשים לבבך על מה שצותה התורה בענין עמלק, ושהיה גמר המצוה כמוס עמו עד הוקם מלך בישראל. ומיד שהוקם שאול, צוהו שמואל הנביא שהוא יעשה נקמת ה' בעמלק, לא יחוס ולא יחמול. והקדים לאמר (שמואל א טו, א) "אותי שלח יי' למשחך למלך על עמו על ישראל, ועתה שמע לקול דברי יי'". תבין שנכתבה המליצה הזאת ונאמרה לשאול לצורך גדול כי רָמז לו על נפשו היקרה, ושהוא חייב יותר מכל ישראל להתגבר ולמלאות דבר ה'. ולכן הזכיר ששלח ה' אותו למָשחו, וזה אות כי נפשו יקרה. כמו שנאמר בתורה (דברים יז, טו) "שום תשים עליך מלך אשר יבחר יי' אלהיך בו". כלומר על פי נביא. ואמרנו הטעם לפי שהאדם יראה לעינים, ולא יבין משקלי הכחות הפנימיות. והשם לבדו מבין האמת. גם הַמְלָכַת מלך בישראל שהם עם ה' איננה שוה עם המלכת מלך על כל עם אחר. כי העמים האחרים צריכין מלך לצאת ולבוא לפניהם במלחמה. ואין כן ישראל. כי ה' מלכם והוא יושיעם מידי אויביהם באותות ובמופתים כמבואר למעלה. גם אינן צריכין למלך בעבור הדת והחקים, כי יש תורה בישראל, ועמהם הכהנים והלוים והשופטים. והם יורו משפטים ליעקב ותורה לישראל. ואולם עיקר המלכת המלך בישראל בעבור דרכי ה' הנפלאים והנשגבים. כי המלך אשר יבחר בו ה', הוא האיש אשר נתן בו נפש גדולה ויקרה לשפוט משפטים נפלאים בארץ, ולהתגבר ולעשות בארץ מעשים נפלאים בעצה ובגבורה כפי דרך ה', ולהכריח העם ביכלתו המוחלט שלא יסור ימין ושמאל מדרך ה'. ועל זה אמר "למשחך למלך על עמו על ישראל". ולפי שאתה בחיר ה', ומלכת על ישראל עם ה', על כן "ועתה שמע לקול דברי ה'" ועשה המלחמה הגדולה הזאת. והחרם את עמלק וכל אשר לו. לא תחוס ולא תחמול, כי יגבה לבך בדרכי ה'. ואם ימצאו בתוך אנשי הצבא רכי הלבב וחומלים שלא כמשפט, אתה תמנעם מחמול (ומהחיות) [ומלהחיות] מהם נפש. או אם ימצאון ביניהם אנשי החמדה, אתה תמנעם מקחת מאומה מן השלל. כי כן יאות למלך ישראל להתנהג. אע"פי שההמון לא ינהגו כן, אין עליהם אשמה בעבור שאינן בעלי התכונות הגדולות כמו המלך. אבל אם אתה תחטא יהיה עליך קצף. והנה חָטָא שאול כמבואר בפרשה. וחמל על אגג ועל מיטב הצאן כמו כל העם. שכן נאמר (שמואל א טו, ט) "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן" וגו'. וידוע כי שאול היה בעל ענוה גדולה כראוי למלך ישראל. שכן אמר (שמואל א ט, כא) "הלא בן ימיני אנכי מקטני שבט ישראל, ומשפחתי הצעירה מכל משפחות שבטי בנימין. ולמה דברת אלי כדבר הזה?" ונאמר עוד (שמואל א י, טז) "ואת דבר המלוכה לא הגיד לו". ונאמר עוד (י, כג) "הנה הוא נחבא אל הכלים". ונאמר עוד (י, כז) "ובני בליעל אמרו 'מה יושיענו זה?' ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש". הודיע שהיה סובל עלבון בלב טוב. ומדתו הטובה הזאת סבבה לו החטא הגדול הזה, כי חמל גם הוא, ולא חש ליוקר נפשו שראוי לה להתגבר וללכת בדרכי ה', אבל השוה כבודו לכבוד הקטן שבישראל. ולא נכון לעשות כן. כי בענין המצוה צריך שיגבה לבו, ולא יסור ימין ושמאל.

ואתה רואה כי כן אמר לו שמואל הנביא ע"ה כשהוכיחו על חטאו, והיתה המליצה (שמואל א טו, יז-יט) "הלא אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה! וימשחך יי' למלך על ישראל. וישלחך יי' בדרך ויאמר לך והחרמת את החטאים וגו'. ולמה לא שמעת בקול יי'?". פירוש, ידעתי מאין צמח עונך. כי אתה קטן בעיניך, ואין לבבך רם מאחיך. וזה טוב מאד בדברים שבין אדם לחברו. אבל בכל זאת "ראש שבטי ישראל אתה", הגדול והנכבד שבכולן. וראיה על יוקר נפשך, כי "משחך ה' למלך על ישראל" כמבואר למעלה. והנה על כן שלחך ה' בדרך הזה לעשות הגבורה הנפלאה הזאת. בעבור היות בנפשך כח גדול למלאת דבר ה'. ועתה אשאלך "למה לא שמעת בקול ה'?" והיה לך להשתמש במדת גבה הלב יותר מכל העם. ואם הם חמלו על אגג ועל מיטב הצאן, אתה לא היה לך לחמול ולהחיותם. גם היה לך למנוע את העם מקחת מן השלל, כי מלך אתה מְצַוֶה ונגיד. וחתם דבריו (טו, כג) "יען מאסת את דבר יי' וימאסך ממלך". ואמר עוד (טו, כו) "וימאסך יי' מהיות מלך על ישראל". ובספרי "רוח חן" בארתי הפרשה כולה.¹חכמת שלמה, פרשה יב פסקא יט (עמ' 199-205) כי היא מלאה מליצות עמוקות, וטוב טעם ודעת. ופה רמזתי בקצרה מה שהיה צריך לעניננו. ועל זה וכיוצא בזה באה המצוה "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל". וכל זה דברי אמת וצדק. ומצאתי לקדמונינו ז"ל דבר בספרי (שופטים, פסקא יט) ראיתי לכתבו פה. אמרו "לבלתי רום לבבו מאחיו. ולא משל הקדש". ע"כ. ואין הדעת נוחה לפרש שלא ירום לבבו מן הקדש חלילה. כי הוא ענין שאין צריך לאומרו, ובא בקל וחומר. אם מבני אדם הקטנים ממנו לא ירום לבבו, כל שכן מן הקדש הרם והנשגב ממנו. ועוד מאין למדו כן מן המקרא? והכתוב אומר "מאחיו"? גם קשה לאומרו שדברה התורה עם משוחת הדעת המתרומם על הקדש, אחר שהזכיר "למען ילמד ליראה את יי' אלהיו". ולכן יראה לי שרמזו על כל מה שדברנו. לפי שהכתוב אמר "מאחיו", בא ללמד שהוא מדבר בענינים שבין אדם לחברו, ובדברי חול, שלא ירום לבבו מהם. אבל לא משל הקדש. כלומר אין הכתוב מדבר בדרכי הקדושה. כי בדרכי ה' יהיה לבו גבוה ורם מכל אחיו. וכמו שפרשנו. ומדברי המשל הזה תבין דעת התורה וכונתיה במאמרה הסתום "והלכת בדרכיו". ואיך כונתו ותבונתו מתחלף כפי חלופי הנפשות. וכולל כל מה שהפה יכול לדבר. והלב לחשוב:

וכמו שאנו רואין הדקדוקים הגדולים שדקדקה התורה על המלך וצוהו על מדות יקרות ונפלאות, וכל זה בעבור שהוא ב"ה מצוהו כפי כחו; כן תתחלפנה המצווֹת והאזהרות בכל בעלי הנפשות היקרות, בין רב למעט. כמו דרך הקדושה היתרה על חקי התורה, ונכללת ג"כ במאמר "והלכת בדרכיו". וכן בא בקבלתם ז"ל¹"אגרת הקודש", המיוחס בטעות לרמב"ן, "כתבי רמב"ן", מהד' מוסד הרב קוק, ח"ב עמ' שכב. ולא מצאתי מאמר זה בחז"ל "מה הוא קדוש אף אתה הֶיֵה קדוש". וכן כתוב בתורה (ויקרא יט, ב) "קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלהיכם". והקדושה היא הפרישות וההבדל מדבר נקלה ונבזה, וכוסף הנפש והתשוטטות מחשבותיה בדברים נכבדים ונשגבים. ולכן נכתבה המליצה הזאת בתורה פעמים רבות, כפי חלוקי הענינים שדרך הנפש לכסוף אליהם ולהשתוקק בהם. וענין המצוה תמיד [היא] מלבד שלא תעשה דבר פלוני ופלוני שהזהרתיך עליו, גם לא תכסוף אליו, ולא תשוטט עליו במחשבה. אבל תרומם דרכי לבך ומחשבותיך על הענינים הנקלים האלו, ותכסוף אל מה שהוא טוב ונשגב באמת. תמצאנו²מושג של "קדושה" כתוב על עניני המאכלים האסורים, הבהמה והחיה והעוף והדגה והרמש שאסרם התורה, לאמר אל תחשוב על טעמם והנאתם וכיוצא. אבל יבוזו בעיניך בעבור שהן עניני הגוף ומעשה בהמה. ואמר (ויקרא יא, מה) "והייתם קדושים כי קדוש אני". וכן (שמות כב, ל) "ואנשי קדש תהיון לי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" וגו'. וכן כשדבר על העריות וטומאת המשכב אמר אחריו (ויקרא יט, ב) "קדושים תהיו". כלומר מלבד שלא תעשו התועבות האלו, אבל גם תהיו פרושים במחשבת הלב מהן, ולא תשוטט מחשבתכם על מיני ההנאות האלו, כי הוא מעשה נקלה ובזוי. ותרוממו מחשבותיכם לאהוב ולחשוב הענינים הנכבדים מחשבת שכל ובינה. וכשהזכיר עבודת אלילים וזנות הכשפים והאובות והידעונים. אמר (ויקרא כ, ז) "והתקדשתם והייתם קדושים". פירוש מלבד שלא תעשו כמו אלו, אבל גם תהיו קדושים במחשבת הלב, ולא תאהבו הדברים הבזוים ולא תשוטטו עליהם במחשבת הלב. כי תהיו אנשי המעלה ובעלי מחשבות טובות ונשאות. וכן כשהזכיר כלל מחשבת היצר הרע ואמר (במדבר טו, לט) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", והן הפחיתיות בכללם. אמר (טו, מ) "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם". כלומר למען תשוטט מחשבת לבבכם בזכרון הדברים היקרים, לעשות את מצותי ותהיו קדושים לאלהיכם. וכמעט כל הקהל מישראל בכחם להשתמר מאלה התועבות ולהתקדש במחשבת הלב. כי מי שיש בו כבוד אדם יבוש בעצמו להרהר בדברים הבזוים האלו, וירום במחשבתו לחשוב בענינים נכבדים. אבל יש דרכים רבים בדרכי הקדושה נשגבים אלו מאלו. ולא פרשה התורה אותם בעבור שלא יאותו לכל הנפשות. כי מדרך ההמון אע"פ שעוזבים מחשבת טומאה כאלו האמורים למעלה, הנה תשוטט מחשבת לבם על קנינם ועל משאם ומתנם, ועל עניני ביתם נשותיהם ובניהם, והנהגתם עם רֵעיהם, ומחשבותיהם דבקות מאד בכמו אלה. וכשיקרה להם ענין מאלו הענינים לטוב או לרע, הם משתקעים בהם בדמיונם, ולא יציירו עוד בנפשם ענינים אמתיים עליונים וגבוהים.

על דרך משל אם יודעים לאסוף ולכנוס ממון הרבה, או לקנות בית שדה וכרם, או לקחת אשה וכן לידת הבנים ושעשועם ולעשות מלאכתם; או להיפך כשינזקו בקניניהם, ותאבד סגולתם, תטבע ספינתם בים, יפסידו הפסד גדול בממון, תמות אשתם או אחר מצאצאיהם וכיוצא מן הצער והעצב הנמשך מדברי העולם; הנה לבם תועה, ותרפינה הציורים המעטים הקנויים להם בדרכי האמת, ולא ירומו על מחשבת הגיל ולא על מחשבת הצער שהתחזק בלבם. לא כן מי שנטוע בו כח קדושה גדולה וקנה ציורי אמת הרבה והתחזקו בנפשו, הוא יבוז לכל עניני עולם העוברים ויחשוב אותם לדברים קלי הערך ובזוים מהדבק בהם. ויתגבר במחשבות קדושות במעשה התורה והמצווֹת ודרכי העבודות להשם ב"ה שהם ענינים עומדים לעד, משוש לנפשות הטהורות, ורבי הכח לדחות כל מחשבת חול ויגון המנגד להם. הם המה הקדושים אשר בארץ ההולכים בדרך השם. כי הוא ב"ה קדוש ודרכו בקדש.³מליצה ע"פ תהלים עז, יד ובהיות בהם כח שכל ובינה גדולה, יבינו פרטי דרכי הקדושה העליונה ויתחזקו להדמות לציורי עליון הקדושים. וכל הדרכים האלו וכיוצא בהן הגדולים והנפלאים לא באו מפורשים בתורה, ולא תמצא שיצוה השם ב"ה אצל אבוד ממון או מיתת אשה ובנים וכיוצא שיהיו קדושים ולא יחושו לצער ויגון. כי ענין מצוה כזאת רחוקה מלב ההמון, זולתי לקדושים אשר בארץ:

ומופת נאמן אתן לך מפרשת כהן גדול. אמרה תורה (ויקרא כא, י-יב) "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה וגו' ועל כל נפשות מת לא יבוא לאביו ולאמו לא יטמא. ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה'". הנה אסר הכתוב בכהן הדיוט להטמא למת, זולתי לקרובים האמורים בפרשה. ולכהן גדול אסר גם טומאת הקרובים. וצוהו שלא יצא מן המקדש ללווֹתם ולהתאבל עליהם, אבל יעמוד במקדש ה' לעבוד עבודתו, אע"פי שמת לו אביו או אמו והוא אונן. כמו שאמר "ולא יחלל את מקדש אלהיו". כלומר שעבודתו באנינות אינה פסולה. אבל כהן הדיוט אונן שעבד עבודתו פסולה, וכן אמרו קדמונינו ז"ל (תורת כהנים, אמור, פרשה ב) "מניין שאם עבד עבודתו כשרה, ת"ל ולא יחלל את מקדש אלהיו, הא כהן הדיוט שעבד עבודתו פסולה". וכבר בארנו (חדר ח' חלון ח') שהם צריכין להשתמר בעבודתם מכל טומאה ומכל מחשבת הבל ועניני העולם. ולא ישימו מחשבתם בעניני הבית והאשה והבנים, כי הם צריכין לכוין לבם לשמים לכפר על ישראל, ולחשוב המחשבות הנאותות לכל קרבן וקרבן; והוידוים והתפלות והתהלות והתושבחות ליוצר הכל ית'. ובאמצעות כל זה יהיה המשרת רצוי והקרבן לרצון לפני ה', וכל זה לא יתכן באונן. בהלקח ממנו מחמד עינו¹מליצה ע"פ יחזקאל כד, טז ומחמד נפשו הבן יקיר לו, או אביו ואמו וכיוצא. היעמוד לבו בשמחה ובעוז? הלא נפשו תאבל עליו! זולתי הכהן הגדול מאחיו. האיש אשר בחר בו ה' "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה" וכבוד אלהים חופף עליו. ובנפשו כח קדושה גדולה, והוא בז לכל מקרה-תבל, ומחשבת לבו תרוממנה על כל המעשים. ולכן אחיו הכהנים אע"פי שהמשפחה [של כהונה] בכללה הם נבדלים מעדת ישראל בקדושה ובטהרה, אינן עובדים באנינות כי הצער הגדול יגבר בלבם ולא יְכַוְנוּ לבם למקום ויחשבו מחשבת יגון והבל ומחללים העבודה. ועל הכהן הגדול לבד העיד "ולא יחלל את מקדש אלהיו". כלומר אני עֵד על האיש הקדוש הזה שלא יחלל עבודתו. לפי שנזר שמן משחת אלהיו עליו, וקדוש בתכלית הקדושה. וחתם דבריו (ויקרא כא, טו) "כי אני יי' מקַדשו". כלומר אני קדשתיו מבטן, ואצלתי עליו רוח קדושה גדולה, ולכן יש בו כח לעמוד על משמרתו בקדושה. וכן "אני יי'" האמור למעלה (כא, יב) כלומר אני קדשתיו, ואני יודע משקל כח קדושתו. וכן אמרו קדמונינו ז"ל (ילקוט שמעוני, בא, רמז תרל"א, ד"ה לאביו ולאמו לא יטמא) "אני יי'. להגיד מה גרם". ע"כ. וכן "כי אני יי' מקדשו. להגיד מה גרם" (ילקוט שמעוני, בא, רמז תרל"א, סוף ד"ה והוא אשה בבתוליה). ע"כ. כלומר אני היודע מה הענין הגורם לכהן הגדול שיוכל לעבוד באנינות ולא יחלל הקרבן במחשבתו. והוא כח הקדושה שאצלתי בנפשו היקרה הנודע לי לבדי. ומן המבואר תבין שיש פרטים רבים בדרכי הקדושה, לא יתכנו לצווֹתם לכל הקהל כולו. ולכן נשארו חתומים וסתומים במצות "והלכת בדרכיו":

וכן מדת "ארך רוח" היא דרך החכמה וכלולה במצות "והלכת בדרכיו". ומדת הכעס הפוכה ממנה. ונזהרנו ממנה בעבור שאיננה בחכמה. וכבר ידעת מה שהעתיקו קדמונינו ז"ל על רוע מדת הכעס. ואמרו (שבת קה, ב) "כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה", וכיוצא במאמרים כאלו. וכן אמרו (פסחים סו, ב) "כל הכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו". ולא בא מצוה בתורה שנהיה בעלי ארך הרוח ושנזהר מהיות בעלי כעס. כדרך שבא בספרי הנביאים (קהלת ז, ט) "אל תבהל ברוחך לכעוס, כי כעס בחיק כסילים ינוח", וכיוצא בזה, לפי שהתורה שחקקה חקותיה לקטן ולגדול, ראתה שלא יתכן לצווֹת ולהזהיר ההמון בענין זה. ובנקל תבין הטעם אם יתברר לך מהו הכעס ומהו "ארך רוח". כי תדע שהכעס מתפשט בכל הענינים, הן מן האדם לאדם, הן במעשה השם ב"ה. והפוך מזה אריכות הרוח. כבר בארנו בספר "יסוד עולם" שם "רוח" ומליצותיו. והוא המתפשט בכל הכחות התלויות בגוף במדות ובשכל ובינה. וכעס הוא מרירות הנפש ובלבולה בעבור דבר מן הדברים (הממרים) [הממררים] אותה. והנוח לכעוס, יכעס ויתמרמר גם על דבר קטן. ומיד שיקרה לו ענין המנגדהו, הן בדבור הן במעשה הן בראות-עין, יכעס. ומי שיש בו ארך רוח יאריך ברוחו ולא יכעס מהרה ובבהלה. כי אם יקלהו חברו בדבור או יעשה לו מעשה רע, יתלבש הרוח במדת הסבלנות, או במדת השכל. ויחשוב אין האיש הזה כדאי שאריב עמו או שאכעס עליו. ואם אכעס, לסוף יהיה לי לקלון ואתחרט מכעסי. ועוד טוב לי לסבול עתה, כי בהתקוטטי עמו יגיעני נזק. ועוד כל עניני העולם הזה במה הם נחשבים? גם אהבתם גם שנאתם אין לחוש עליהן וכיוצא בזה. והנה רוחו מאריך לחשוב מחשבות הנצבות בעד הכעס שלא יפרוץ. וכן במעשה השם ב"ה. הכסיל יתמרמר וילין על מעשיו ית'. בראותו צדיק ורע לו רשע וטוב לו, וכיוצא מדרכי השם הנעלמים מדעת האדם. והחכם יאריך רוחו ויחשוב כי דרכי השם נשגבים מבינת האדם וכיוצא בזה, וכמו שיתבאר (בבית השני) בעז"ה. והנה הכעס מגונה מאד. כי יהולל הדעת ויאבד מחשבת הלב. אבל מי שאין בו ארך רוח בשכל ובבינה, ולא השיג הדרכים שבהן תתפשט הרוח, אי אפשר לו שינצל מן הכעס. כי יפרוץ בבהלה ובמהירות ויבלבל מחשבתו, ולא יוכל עוד להחזירו ולהשקיטו. וכמה תקלות גדולות יוצאות מזה! ולפי שאין ההשתמרות ממנו בכח כל אדם, לא בא עליו מצוה מפורשת. וכמו שיתחלפו הנפשות בכחותיהן, כן יתחלפו במדת הכעס. ונכלל הכל במצות (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו". ולכן מי שהוא חכם גדול בעל השכל והבינה ושאר הכחות היקרות, אפילו אם יכעס רק לפרקים, ידאג מן הפורענות:

וכן מדת הגבורה והזריזות. כולם כלולים במצות "והלכת בדרכיו", כל אחד כפי כחו. אבל התורה לא צותה עליהן בפירוש, לפי שתתחלפנה הנפשות בכל אלה, ואין מעשה הגבורות שוין בכל אדם. כי מי שהוא גבור בטבע-נפשו ויוכל לעמוד נגד מחנה האויבים ולהתגבר עליהם. בהיות בו שכל ובינה ויבין שהוא דרך ה' מאז, חייב ללכת בדרכו ולהתחזק להלחם בעד אחיו ועמו, כי הוא ב"ה (שמות טו, ג) "איש מלחמה ה' שמו". מציל עמו ועדתו. הולך לפניהם להלחם עם אויביהם. וכן הצדיק הגבור גם הוא ילך בדרכיו. כמו שעשו דוד ושאול יואב בן צרויה וחבריו. כמו שנאמר (שמואל ב י, יב) "חזק ונתחזק בעד עַמֵנוּ ובעד ערי אלהינו". אבל מי שאיננו בטבעו גבור והוא רך הלבב, ואפילו חרב שלופה אינו יכול לראות, לא יתכן לצותו על המצוה הזאת ולכן לא בא מפורש בתורה. וראיה לדבר מה שאמרה תורה במלחמת רשות (דברים כ, ח) "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו". ואמרו ז"ל (סוטה מד, א) "ר' עקיבא אומר כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה". למדנו שאין ראוי לצווֹת את ההמון על מדות ודרכים המופלאים מטבע נפשם. והנה הענין נוהג והולך בכל הדרכים והמדות, הרחמים והחנינה והחסידות הנקמה והשנאה והאהבה, הכל כפי הדרכים שלמדנו מן השם ב"ה, דבר והפוכו כפי העתים והמקבלים. וכל אחד יעשה כפי דרכיו ומדותיו האצולות בנפשו. ולכן לפי שראו שאין כל הדרכים מוטבעים בנפשות כולם על דרך אחד, בא בקבלתם ז"ל (שבת קלג, ב) "מה הוא חנון אף אתה היה חנון". (סוטה יד, א) "מה הוא רופא חולים וקובר מתים ומשמח חתנים וכלות, אף אתה עשה כן". לקחו המדות המוטבעות בכל הנפשות וכל אחד יוכל במקצת להשתוות בהן:

ונבדלה המצוה הזאת מן המצווֹת שבארנו לפניה. כי מצות קבלת מלכות שמים ומצות היחוד והיראה והאהבה והדבקות, כולם במחשבת הלב והשכל והדעת והבינה לבד. אבל המצוה הזאת יוצאת לפעול הפעולות הגדולות. ולכן פעמים רבות שיצר הלב מנגד לאלה הדרכים, כמבואר הרבה למעלה (חדר ג' חלון י') ולכן צריך שיקדמו לה מצות היראה והאהבה, כי הם יסוד העשייה. וכן יקדם לה הלמוד לדעת מה הן דרכי השם ב"ה, ועל ידיהן ירגיל עצמו ללכת בדרכיו. ובתחלת לכתו בהן, יקשה עליו הדבר. בעבור שעדיין לא יצאו הציורים הצחים לפועל, כמו שבארנו (חדר ד' חלון א'). אבל בהרגילו יום יום ויתחזק בדרכי ה', אז ילוה עליו הרוח הטובה והעזר האלהי, ועמו הרחבת כח השכל והבינה, כמו שבארנו (שם חלונות ה-ו). ואז יבין ביראת ה' הרבה ויאהבנו אהבה עזה. בעבור כי עתה נדמו דרכיו לדרכי השם ב"ה, וכן תרבה בו הדבקות מאד מאד. ועל כן תמצא במליצות התורה, שלפעמים הקדים היראה להליכה בדרכיו כמו (דברים י, יב) "כי אם ליראה את יי' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך". תחלה היראה. כי (אבות ג, יז) "אם אין יראה אין חכמה". ואם יירא את השם, ישים מוסר לנפשו וילך בדרכי ה' הנודעים לו, אע"פי שיצר הלב מנגד להן. ואם ירגיל ללכת בדרכיו עד שימשול הציור הטוב בלב ויאהבנו, אז יאהב את השם ב"ה. ואם יאהבנו יעבדנו בכל לבבו ובכל נפשו. ופעם הקדים האהבה להליכה בדרכיו, כמו (דברים יא, כב) "לאהבה את יי' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". תחלה האהבה, וזה אות שהוא ירא את השם כמבואר למעלה, וגם עובד מאהבה ובעבורה הולך בדרכיו. ואז יבא לכלל הדבקות שבארנוה וזהו "ולדבקה בו". ופעם הקדים "ההליכה בדרכיו" ליראה, כמו (דברים ח, ו) "ללכת בדרכיו וליראה אותו". והיא היראה שנאמר עליה (משלי ב, ה) "אז תבין יראת יי'". ונכון הכל. ולא אאריך יותר כי מן המשָׁלים שהעמדנו, יתבאר הכונה לאיש חפץ אמת:

מצות תלמוד תורה ללמוד וללמד. אמר (דברים ו, ו-ז) "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. ושננתם לבניך" וגו'. וגם במצוה הזאת תבדלנה הנפשות. הן ללמוד לעצמו, הן ללמד לאחרים, כל אחת מן הנפשות תקיימם כפי כחותיה. כי מצות תלמוד תורה גדולה מאד בין ללמוד בין ללמד, ונצטוית לכל הקהל כולו, שכל א' מישראל חייב להגות בה אמנם ההגיון אינו שוה בכולם. כי המצוה הגדולה היא שתהיינה דבריה על לבבינו, שמורים בלב כמו מכתב לא ימחק, חָרות על לוח הנשמה. והוא דבר יקר מאד, וצריך שתהיה בנפש ההיא יראה גדולה, ואהבה עזה אל השם ב"ה ואל תורתו, ותהיה יקרה בעיניו מכל חפצים. ואז ילמדנה בחשק גדול ומתוך להב האהבה, ותשמח הנפש בדבריה, ואז יכנסו דברי התורה בלב ויהיו מצויירים לנגד עיניו כאילו כתובים לפניו על לוח. ולולי זאת האדם לומד ושוכח. ואם יחפוץ לזכור דבר ממה שלמד, צריך שיחפש כל חדרי בטן, כי תלמודו כשָׁכוּח ממנו. וכבר אמרנו שהנפשות נבדלות ביראה ובאהבה. ואותו ההבדל גם הוא מבדיל ביניהן לעניין מצות למוד התורה. וכן הדבר הולך בין רב למעט כפי כח השכל והבינה שבנפש. כי המשכיל והמבין, ימהר להבין טעמי ההלכות' ידַמה דבר לדבר, יוציא דבר מדבר וכיוצא בזה שבארנו למעלה. ויש שיקבץ רוב דברי התורה מקרא משנה הלכות ואגדות ופירוש הדברים הסתומים והקשים. ויש שאין כחו רק במקרא ופסקי הלכות. ויש במקרא ובמשנה והלכות. וביותר תלוי בענין השקידה על דלתות בית המדרש ולכתו אל חכמים, ונתינת לבו על דברי התורה. והוא מסתעף מכח הקדושה, שלבו מתרומם מדרכי העולם ומחשבות הקנינים, ודבק בתורה וכל ענינו לאסוף השמועות ולהשכיל ולהבין בעניניהן. וכדרך שאמר שלמה ברוח הקדש בתחלת ספר משלי.

והמצוה הזאת לבדה דיה להבדיל בין כת אנשי המלאכה ודלות עם הארץ כורמים ויוגבים, ובין כת החסידים והקדושים ואנשי השכל והבינה והנביאים. כי איננה נוהגת לזמנים ידועים ולשעות ידועות, אבל היא בכל העתים, כל משך חיי האדם, ביום ובלילה בערב ובבקר בשבתות ובמועדים. יש מן החכמים והנבונים הגדולים שהיתה התורה אומנותן, ועסקו בה כל ימיהם ולא פנו למלאכת מעשה ולעסק העולם. ויש מהם שהיו עוסקים מעט בעסק שעות ידועות, והנשאר מן הזמן קִדְשׁוּ לתורה. הכל כפי מה שהוא אדם. אמר השם ב"ה ליהושע (יהושע א, ח) "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". כלומר בעתות הפנאי תלמדנה¹בפיך תמיד ביום ובלילה, ובשאר העתים תהגה בה בלב. ודוד מלך ישראל פנה רוב עתותיו בתלמוד תורה. כמו שאמר ב"תמניא אפי" פעמים רבות (תהלים פרק קיט, פסוקים י-יא, יד, טז, כ, כד, לג-לו, מ, מג ועוד). לפי שאין קץ לחכמת התורה. ועל כל קוץ תלי תלין מדרשים ואגדות והלכות, קל וחומר גזירות שוות ומדות רבות ודקדוקי סופרים, מה שאין הפה יכול לדבר. ובעלי הנפשות החלושות יקבלו חקי השם ב"ה באמונת הלב מפי החכמים. וגם הם יהגו בה בעיתות שהן פנויין ממלאכתם וּמִטִרְדוֹת העולם. כי למעוט שכלם ובינתם, ולמעוט קדושת מחשבתם, ורוב הִדָבְקָם בעבודת הארץ ובעניני משא ומתן וכיוצא, אין לבם פנוי לתורה. ועל כן אמרו קדמונינו ז"ל (מנחות צט, ב) שעמי הארצות יוצאים מצות תלמוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית.

וכן מצות ללמדה לאחרים, צריך שיהיו בו תחלה הסגולות שדברנו מהם. ונוסף עליהן צריך שיהיה בעל לשון למודים ולב טוב, לקרב לב התלמידים אל התורה ולהשכילם ולהבינם הענינים הקשים במשָׁלים ובמליצות. וצריך להבין הרבה מתכונת הנפשות, וע"י כן ידע להסביר וללמד לכל אחד ואחד כפי דרכו. כדרך (קהלת יב, ט) "וְאִזֵן וְחִקֵּר תִּקֵּן משלים הרבה", כמו שיתבאר בבית השני בעז"ה. והיא המצוה הגדולה אין ערוך אליה. כי נחשבת לו כאילו הולידם²סנהדרין יט, ב ועשה נפשם. בעבור שמוציא יקר מזולל ומקרב הנפשות לֵאוֹר באור החיים. ומטעם זה נקראו התלמידים "בנים". כמו (מל"ב ב, ג) "ויצאו בני הנביאים". ועל זה אמר (דברים ו, ז) "ושננתם לבניך" כלומר לתלמידיך, וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (רמב"ם, הל' תלמוד תורה, פ"א ה"ב). והדברים מתפרשים מעצמן. והבדל קיום מצוה זו כפי הבדל הנפשות, מתבאר לכל. אין צורך להאריך יותר:

מצות קדושת השם. אמר (ויקרא כב, לב) "ונקדשתי בתוך בני ישראל". גם המצוה הגדולה הזאת תתחלף ברב ובמעט כפי חלוף מצב הנפשות. וכבר בארנו (חדר זה חלון ט') פירוש מלת "קדושה". ואמרנו שהוא על הַהִבָּדֵל והפרישות מדבר נקל ונבזה במחשבה, ושתשוטט הנפש במחשבותיה בדברים נכבדים ונשגבים, הכל כפי כח הקדושה שבנפש.¹עוד על נושא זה של "קדושה" עיין "רוח חן" על "חכמת שלמה" פרשה ז סוף פסקא כב (עמ' 108) וכפי אשר תשיג בשכלה ובבינתה הדברים העליונים והנשאים. ושעל זה אמרה תורה (שם יט' ב) "קדושים תהיו" וגו' (שם יא, מד) "והתקדשתם והייתם קדושים". אבל הפסוק הזה "ונקדשתי בתוך בני ישראל" ענין אחר יש בו. כי הוא לא יצוה על קדושת המחשבה לבד. אבל המצוה על הפעולות והמעשים שיסתעף מהם קדושת השם ב"ה לעיני כל רואה. שיתנו ישראל אותות במעשיהם, שהשם ב"ה ותורתו ודרכיו ומשפטיו נבדלים ורמים ונשאים עד להפליא מכל אשר בשמים ובארץ. ושהנפש המכרת גדולתו וקדושתו באמת, תמאס בכל אשר תחת השמש, גם אדמתו ונחלתו וגויתו בעבור כבודו וקדושתו. ושלא יעשה דבר, וכן לא יניח זולתו לעשות דבר שנראה ממנו מעוט בכבודו ית' ובקדושתו. או²או שיטעו לחשוב כאילו הענינים האלהיים המעולים שוים לדרכי העולם חלילה במדרגה ובמעלה. וזהו חלול שעושה אותן כחולין וכדבר קל הערך. אבל יַראה לכל ערך קדושתו ית', ושתורותיו ומצותיו מתעלים על כל המדרגות שיוכל הלב להדבק בהן, ושבעבורו ראוי לאדם למעט בכבוד עצמו, ולאבד קניניו, ולהתאכזר על שארו ויוצאי חלציו, ולשום נפשו בכפו אם אי אפשר לעשות רצונו, זולתי בעשותו המעשים האלו המדאיבים הנפש הדבקה בטובת העולם. והנה יש במצוה זו פרטים רבים, כפי פרטי הנפשות וכחותיהן. וכפי מעלת הנפש ויוקר כחותיה, כן תעלה במעלות בשמירת המצוה הזאת. היא כוללת התהלות והתשבחות ולתת כבוד ועוז ליוצר הכל ית' במקהלות עם. בהתאסף ראשי עם קהלות ישראל, לספר נפלאותיו וכבודו, כי בכל אלה אנו מקדשים שמו הגדול ית'; ומודיעים לשומעים כי הוא קדוש ומרומם על ברכה ותהלה. וכפי גודל השגת הלב בדרכיו ובנפלאותיו, כך גודל הקדושה שיוכל לקדש שמו הגדול ברבים. וכבר הודענו בפירוש המצווֹת האמורות למעלה, כמה רחוקים ונבדלים הנפשות זו מזו בהכרת כבודו ותהלתו ית', הכל כפי השכל והבינה ורוח אלהים הדבק בנפשות הטהורות. ואלו ההבדלים עצמם מבדילים גם הם בענין קיום המצוה הזאת.

ולפי שראו אבותינו ע"ה בחכמתם שהדורות יתמעטו ויסתתמו מעינות התבונה, קדמו הכנסיה הגדולה ז"ל, ואחריהם חכמי הדורות, לקבוע תהלות ותושבחות יקרות וצחות שבהן יקדישו ויעריצו ישראל את קדוש יעקב. ועיקר הכל שירי דוד מלך ישראל, שהם מלאים קדושות וּמַהֲלָלִים, אין ערוך אליהן. ולכן קבעו חובה על כל איש מישראל, שיהלל בכל יום את השם במספר ידוע מן השירים האלה.³הם "פסוקי דזמרה" של תפילת שחרית ותקנו ברכות וקדושות לישראל. והמצוה הזאת היא לקדש שמו הגדול ברבים. שכן אמר "בתוך בני ישראל". וכמו שאמרנו שבדבריו ובמעשיו יודיע כי קדוש ה' ונשגב על כל דבר. ולכן אמרו (עיין ברכות כא, ב) "אין קדושה בפחות מעשרה". וכן כוללת ההודעה והסיפור שאנו חייבין לספר תהלתו וכבודו ונפלאותיו בעמים להודיעם כי גדול כבוד ה', ושכל אלהי העמים אלילים. כמו שאמר (תהלים קח, א) "הודיעו בעמים עלילותיו". ואמר (תהלים צו, ג-ד) "ספרו בגוים כבודו בכל העמים נפלאותיו. כי גדול יי'" וגו'. כי על ידי כן אנו מקדשים שמו הגדול בעולם. וידעו תועי רוח כי ה' מרום וקדוש, וישובו ליראה את ה'. ועל זה אמר אחר כן (תהלים צו, ז-ט) "הבו ליי' משפחות עמים הבו ליי' כבוד ועוז. הבו ליי' כבוד שמו וגו' השתחוו ליי' בהדרת קדש". כלומר כשתשמעו קדושת ה' וכבודו ושהוא רם וקדוש על כל, אז תתנו לו לבד כבוד ועוז. כי לו נאה. וכן אם תשתחוו אליו, לא תדמה ההשתחויה לשאר ההשתחויות שאתם משתחוים למלכים ושרים. אבל תשתחוו בהדרת קדש, במחשבת הדר שהוא קדש ורם על כל.

וכן המצוה הזאת כוללת מעשה המצווֹת כולם. תמצא במעשה כל אחת מהם קדושת שמו הגדול ית'. ויהיה זה על מינים רבים. על דרך משל אם בעבור מצוה מן המצווֹת יקבל בזיון נפש, יסבול בלב שמח ולא יחוש. ויאמר ברבים "כאפס נחשב לי הבזיון הזה בעבור עשיית המצוה הקדושה". או יאבד הרבה מקניניו בעבור עשיית המצוה, ולא יתן לב. וישיב לשואליו כי הוא שמח במצוה ואינו חש על קניניו עבורה. הנה מלבד שקיים המצוה, גם קִדֵשׁ שמו הגדול ית', וקיים מצות "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וכן לעניין האזהרות. כל פעם שהוא בא לידי נסיון, הן בגזל ובעושק, הן במאכלות אסורות, הן בעריות וכיוצא, ומראה לרבים שהוא נזהר מן העבירה בשמחת הלב, ואינו חש לשכר העבירה או הנאתה בעבור כבודו ית' הנה הוא מקדש שמו הגדול ברבים. ולכן הקדימה התורה שמירת כל המצווֹת לפני המצוה הזאת ואמר (ויקרא כב, לא-לב) "ושמרתם מצותי ועשתים אותם אני יי'. ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל". לפי שבכל מצוה ובכל אזהרה, יש חלול השם ויש קדוש השם במציאות. ומעצמך תבין איך תתחלף קיום מצוה זו כפי קיום הנפשות. וכן היה ראוי שלא לחוש על חיי הגוף בעבור מצוה מן המצווֹת, כי כל מצוה עליונה וקדושתה נשגבת מכל אשר תחת השמש, שבכללן חיי הגוף, לולי כי השם ב"ה מנענו מזה. ואמר (ויקרא יח, ה) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". וקבלנו שפקוח נפש דוחה כל המצווֹת שבתורה, ואפילו ספק סכנת נפשות. ומחללין את השבת ויום הכפורים ומאכילין כל האסורים להחיות בהן את הנפש. זולתי עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכת דמים, שהן העבירות הגדולות שבאה עליהן המצוה "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וראוי לנו למסור נפשינו עליהן ברבים ולא נעבור עליהם.

והיא מצוה גדולה עד למאוד. כי הנפש תתגבר באהבתו ית' ובקדושתו על פחד המות ומרירות היסורין. ולכן אמרו קדמונינו ז"ל (בבא בתרא י, ב) שהמתים על קדוש השם אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. כי ראו בחכמתם שאין כל הנפשות בעלת הכח הגדול הזה. גם העובר ולא מסר עצמו למיתה, אע"פ שעבר על לאו "ולא תחללו את שם קדשי" ועל העשה "ונקדשתי בתוך בני ישראל", אינו לוקה בבית דין ואינו חייב מיתה אפילו היו עדים והתראה, לפי שאין עונש אלא על המזיד ברצון לא על מי שכפוהו לעבור באונס. שכן אמרו קדמונינו ז"ל (קידושין מג, א) "ואני אתן את פני באיש ההוא' (ויקרא כ, ג). 'ההוא' ולא אנוס, 'ההוא' ולא מוטעה". ע"כ. למדנו שהעובד עבודה זרה באונס אינו חייב כרת ולא מיתה. אבל עבר על "חלול השם". ואולם בשעת השמד, ובקום מלכות רשעה לחלל כבוד שמים בזדון ויכריחו ישראל לעבור על תורתו ומצותיו. אז מי שמוֹסֵר עצמו למיתה גם על מצוה קלה עשה צדקה גדולה וקדש שמו הגדול ברבים. ועל ענין כזה עיקר המצוה. כי המקדש השם לעיני מלך עז פנים אין דבר גדול מזה. כי תִּכָּלֵם גאותו וזדונו, וידע כי יש אלהים עליון. ושהקטן שבעבדי השם, לא יחוש למורא מלך ומקטין מעלתו בעיניו, ובז לדבריו ולמעשיו. ואשרי העומד בנסיון כזה! כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה בזמן נבוכדנצר הרשע כשצוה להשתחות לצלם, והשתחוו לו כל המון וישראל בכלל, ולא היה שם מקדש שם שמים אבל פחדו כולם, והיתה בזה חרפה לכל ישראל וחלול כבוד שמים. כי הרשע הזה התפאר לחלוק על מלכות שמים וגזירותיו, כמו שבארנו בספר "רוח חן".⁴צ"ע מקומו. ואפשר כוונתו "חכמת שלמה" פרשה ב פסקא יט עמ' 51 אז לבשו הבחורים האלה קדושה יתירה, לעגו על הרשע הזה וענוהו קשות בפניו, ומסרו עצמן למות על יחוד קדושת שמו הגדול ית'. וכבר העיד עליהם הכתוב⁵דניאל א, כ שהיה בהם מן החכמה והמדע עשר ידות על כל החכמים והחרטומים. וגם היתה בם רוח אלהין קדישין.⁶דניאל ד, ה וכן הולך קיום מצוה זו ברב ובמעט בין הנפשות כפי כחותיהן. יש מי שיסבול יסורין קשים ויעמוד בנסיון. ויש⁷לכאורה לפי הענין יש כאן פליטת הקולמוס וצ"ל ויש מי שאינו יכול לסבול יסבול יותר, וכן תמיד. כמו שתראה ממעשה חנה החסידה ושבעת בניה קדושי עליון. שעניניהם מבהיל לב השומע. ואין לך עדות יותר גדולה, מזה שאמרו קדמונינו ז"ל (כתובות לג, ב) על חנניה מישאל ועזריה "אלמלא נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה הוי פלחי לצלמא". הורו כי יש המוסר עצמו למיתה, אבל לא יסבול היסורין והמכות הקשות המכאיבות מאד, זמן אחר זמן. ויתחלפו בהם הנפשות כפי התחלפות כחות השכל והבינה ואהבת השם ויראתו, וכח הקדושה וכיוצא. וכן כוללת המצוה הזאת כל מה שתכלול מצות תלמוד תורה, להודיע דבריה וקדושת מצותיה לזולתינו. להשכיל ולהבין אותם הענינים הקדושים, שע"י כן אנו מרוממים כבוד אלהינו ומביאים קדושתו בתוך הלבבות. וכל כיוצא בזה:

שמונה המצווֹת האלו שדברנו עליהם, הם כמו יסודות ושרשים לקיום כלל החקים הכתובים בתורה. ואין לך כל מצוה ומצוה הן עשה והן לא תעשה, שאין קיומה על שלמותה תלוייה בשרשי המצווֹת שפרשנו. ומהם חמשה שהן תמיד במחשבת הלב מבלי הסתעף מהן פעולה במעשה או בדבור, והם קבלת עול מלכות שמים בלב, והאמנת יחודו האמתי, יראתו ואהבתו ודבקות המחשבה בו ית'. ושלשה מהן במחשבה ובמעשה בפעולות אדם או בדבור פה. והן ההליכה בדרכיו שהוא במחשבת הלב שיאהב הדרכים הישרים, ויחקקו ויצטיירו בלבו גם במעשה שיעשה עניניו כפי הדרכים האלו. וכן למוד התורה וללמדה. הוא במחשבת הלב, כמאמרו ית' (דברים ו, ו) "והיו הדברים" וגומר "על לבבך". וכמו שבארנו. גם בדבור פה שישננם בפיו לעצמו ולתלמידיו. וכן קדושת השם הוא במחשבת הלב, לקדש ולרומם ולהעריץ בקרבו את קדוש יעקב, ושתשוטטנה מחשבותיו בדברים קדושים ויאהבם יותר מכל חמדת העולם וענינו. גם במעשה שיקדש שמו הגדול ברבים בתהלות ותושבחות ובקדושות. ושיספר נפלאותיו לבני אדם, ושיקדש שמו במצותיו, בממונו ובקנינו ולפעמים בגופו ונפשו. ותבין שהן ענינים כוללים כל עניני התורות ומעשה בני אדם. וכל השמונה האלה נוהגים בכל עת ובכל רגע, לא יפרדו ממחשבת הלב בשום זמן. וכפי המחשבות האלו ישתלמו עשיית המצווֹת וההשתמרות מן האזהרות. שכפי רוב ההשכל בהן, כן גודל שלימות המצוה הנמשך מהן. ואל זה הכונה להציג הֵנָה עוד קצת משאר המצווֹת, ללמדך שכמו שבעליהן נבדלים ורחוקים מאד בענין קיום שמונה מצות האמורים, וכמו שבארנו, אותן ההבדלים עצמם מבדילים ביניהן בכל מעשה המצווֹת, ואע"פ שהמעשה שוה בכל הקהל:

מצות תפלה. אמר (דברים יא, יג) "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". ואע"פ שהוא מאמר כולל לכל העבודות, העתיקו קדמונינו ז"ל (רמב"ם, ספר המצוות, מצות עשה, חמישית) שיש בו ענין מיוחד והוא מצות התפלה. ואמרו (תענית ב, א) איזוהי עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה. וכבר אמרנו שהיא נטועה בשקול הדעת. וטעם הדבר כי בהיות האדם מקבל עול מלכות שמים ואחדותו, שבכלל זה כי הוא ב"ה יוצר הכל והכל מאתו. ושהוא ב"ה משגיח על יושבי תבל ויודע מעשה בני אדם כולם, ושהוא ב"ה דיין ושופט כפי דרכיו, ושהוא ב"ה מעמיד בכחו כל היצורים. כדרך (נחמיה ט, ו) "ואתה מחיה את כולם". ושהוא ב"ה פועל כל הפעולות בכל יום, מראשית ועד אחרית כפי דרכי חכמתו כמו שבארנו. מכל המַדעות הללו תוליד בינת האדם שראוי לאדם להתחנן בכל עת ובכל רגע אל השם ב"ה, שיעמידהו בחיים ובבריאות, וישמור קניניו וינצרהו מכל רע וכיוצא בזה. וכן לעניין הטובות הנפשיות, שיאיר פניו אליו ויחננהו דעה בינה והשכל. וכן שירחם על עמו ועל נחלתו והר קדשו ומקדש עוזו. ושיכין לבבו קודם שאלת צרכיו לספר מַהֲלָלָיו וגבורותיו וקדושותיו. ושיודה לו על כל הטובה שהטיב עמו מנעוריו, והדומה לזה. והתחנונים האלו נאותים בכל יום ובכל שעה בפה ובלב. כי אין רגע לאדם בחייו שלא יצטרך לטובות הללו. ועל כיוצא בזה אמרו קדמונינו ז"ל (ברכות כא, א) "הלואי שיתפלל האדם כל היום כולו". וכן התפלה בעת צרה, להעיר רחמי השם וחנינותיו, שימלט ושיושיע. כי הוא ב"ה לבדו פודה ומציל עונה ומרחם, והיא נוהגת רק לעתים. כי בהיות האדם במרחב, אין מקום לתחנונים כאלה. ובנקל תבין שכפי רוב הידיעות שבנפש ודבקותה בענינים הנשגבים האלו, וטהרת מחשבתה ביראת ה' ואהבתו, כן גודל קיום המצוה הזאת וכן רוב קיומה. ולפי שהתפלה כוללת המַדעות היקרות בכללן אמרו קדמונינו ז"ל (ברכות כו, א) שהתפלה בזמן הזה כמו עבודת הקרבנות בזמן שהיה המקדש קיים, והטעם ברור. כי על כל מה שאנו מתפללין ומתחננים עליהן, היו באים הקרבנות נדבות ונדרים עולות ושלמים מנחה ותודה, גם קרבנות חובה וקרבנות הצבור. ואמרנו (חדר ח' חלון ח') שהעובדים צריכים להיות בעלי הציורים המדעיים בהגלות גדולה ובשעור רב, ובעלי בינה גדולה להבין ביראת ה'. בעבור שהן חייבין לדעת משפטי העבודות, לעמוד בסוד ה', ולכוין הכונות הנאותות לכל קרבן וקרבן, הוידוים והתפלות והתהלות והתשבחות ליוצר הכל ית'. ובאמצעות זה יהיה המשרת רצוי, והקרבן לרצון לפני ה'. וכן הוא לעניין התפלה, שבהיות בנפש המתפלל הגלות הציורים המדעיים על נכון, יהיה המתפלל רצוי ותפלתו רצויה.

וגם על זה השקיפו אבותינו ז"ל, כשראו שיתמעטו הלבבות ואנשי המדע, ולא ידעו ולא יבינו על מה יתחננו ויתפללו, ואיך יהיה סדר התפלה ומליצתה, עמדו ותקנו י"ח ברכות קבועות לכל ישראל כולו בלשון צח וטהור, וכוללים כל מה שתוכל דעת האדם לצייר בתחנוניו. מהן סיפור חסדי ה' גבורותיו וקדושותיו, ומהן שאלת צרכי ישראל על חנינת הדעת ובינה והשכל, ועל התשובה ודבקות הלב בתורה וביראה, ועל סליחת החטאים והעונות, ועל רפואות הגוף והנפש, ועל הברכה בקנינים ובכל אשר תחת השמש, ועל הגאולה מן הצרות ומן האויבים, ועל קבוץ גליות. ועל העברת רוח הטומאה מן העולם וממשלת זדון ואפיקורסות, ועל הצדיקים והזקנים ופליטת סופרי ישראל והקהל כולו עם הגרים, שירחם השם עליהם, וּבִּיְמִינוֹ יתמכם שלא יבושו לעולם ולעולמי עולמים, ועל בנין ירושלים עיר הקדש והמקדש, ושתשוב שכינתו לתוכה ברחמים במהרה בימינו, ועל צמיחת קרן מלכות בית דוד, ועל קבול כל תפלת בית ישראל, איש אשר ידע נגע לבבו¹מל"א ח, לח "כל נגע כל מחלה"²מל"א ח, לז שיעתר לו השם ב"ה, ועל שמיעת וקבלת תפלת ישראל כולו, שישיב העבודה לציון על מכונה וְתֵרָצֶה לפניו. ומהן הודאות לשמו הגדול על שהוא מחיינו ושומר רוחנו באמונה, ועל כלל הטובות והניסים והנפלאות שהוא מטיב עמנו בכל עת ובכל רגע, ועל השלום שהוא חותם כל הטובות והברכות. ואנו מעידים שבאור פניו ית' תורה וחיים אהבה צדקה וברכה ושלום, ומבקשים שיברכנו בעוז ובשלום. וקבעו התפלה הזאת חובה שלש פעמים בכל יום ערב ובקר וצהרים. וכן קבעו תפלות אחרות לשבתות ולמועדים ולראשי חדשים ויום הצום, מענין כל יום ויום.

ומי שיש בו דעת רחבה ובינה גדולה, יצייר בכל מלה ומלה ציור מדע יקר, כמו שהוא נטוע במחשבת לבו. ומדברים אלו תשכיל כי התפלה כוללת כל ציורי הנפש. הן ציורי החכמה, הן ציורי בינה ודעת. וכבר אמרנו שציורי הבינה והשכל והדעת, כוללת אותן מלת "לב". וציורי החכמה שהן הכחות בכללן, שבכל אחד מהן דבר והפוכו, כוללת אותן מלת "נפש". ובעבור שגלוי הציורים בכללם כלולים בתפלה, באה המליצה (דברים יא, יג) "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". דומה למצות האהבה שנסמכה אליה גם כן זאת המליצה, וכמבואר למעלה. התבונן יושר מליצות התורה. והתבונן כמה גדולה מצות התפלה כשתהיה בכל לב ובכל נפש! וְהַשְׂכֵּל מה רב ההתחלפות בנפשות בענין קיום המצוה הזאת, ורוב עשייתה. ובמעט שדברנו על זה, תתאמת מה שֶׁכִּוַנְנוּ לבאר:

מצות קריאת שמע ערב ובקר. אמר (דברים ו' ז') "ודברת בם וגו' ובשכבך ובקומך". והעתיקו קדמונינו ז"ל (רמב"ם, הל' קריאת שמע, פ"א) שהן קריאת שלש פרשיות בתורה. שמע. והיה אם שמוע. ופרשת ציצית. והוא מצות קבלת מלכות שמים בפה ובדבור. וכפי מחשבת הלב הן הן הדברים. וכמו שנבדלים בעלי הנפשות במצות קבלת עול מלכות שמים בלב. ומצות אחדותו ית', כן הם נבדלים בקריאת הדברים האלו בפה. כי המצוה הגמורה שחייב האדם באלו השתי עתים לוועד מחשבותיו, ולקבל עליו עול מלכותו ועול תורתו ומצותיו באמת, וליחדו בכל לב, כל אחד כפי כחו ובדרך שכלו ובינתו. וכן לזכור נס יציאת מצרים והנפלאות שנעשו אז. ולכן אינני צריך לדבר יותר בזה. אחר שכבר בארנו ההבדלים שיש בין בני האדם בידיעות הללו:

מצות ברכת המזון. אמר (דברים ח, י) "וברכת את יי' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". והברכה הזאת אחר כל סעודה וסעודה. וצריך להזכיר בה ברית ותורה וארץ ישראל. וכאשר יתחלפו הנפשות בציורי המדעות האלו, כן יתחלפו בקיום המצוה התלוים בדבור פה, וכפי המחשבה והציור שבלב:

מצות סיפור יציאת מצרים בכל שנה בליל פסח. אמר (שמות יג, ח) "והגדת לבנך ביום ההוא". ואין הכונה לבד להודיע לבנינו אשר לא ידעו ולא שמעו את מעשה ה' הגדול. אבל גם החכמים והנבונים, היודעים כל התורה כולה, צריכין לספר ביציאת מצרים בלילה הזה. כמו שאמרו קדמונינו ז"ל,¹הגדה של פסח "ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". ומביא ראיה, מעשה מחמשה חכמים גדולים ר"א ור"י ור"ע וחבריהם, שהיו מספרים ביציאת מצרים כל אותה הלילה. ולא תאמר שהיו מספרים לתלמידים אשר לא ידעו, אבל ישבו²חכמים אלו לבדם. כי כעלות השחר באו אליהם התלמידים להודיעם שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. וכמו שאמרו "עד שבאו תלמידיהם" וכו'. לפי שאין הספור הזה שוה בכל אדם. אבל כל אחד יספר גדולת השם ודרכי חכמתו הנגלים בנפלאות אשר עשה במצרים, כפי כח שכלו ובינתו וכפי רוב הבנתו וידיעתו בדרכי ה' ובמליצות התורה שנכתבו בספורי יציאת מצרים, וקבלת אבות בענינים הללו והסודות הנפלאות הכמוסות בהן. ותבין מזה הבדל קיום מצוה זו בין הנפשות. ושההבדלים מסתעפים מן ההבדלים שבארנו בשמונה במצות הראשונות:

מצות קדוש היום. אמר (שמות כ, ח) "זכור את יום השבת לקדשו". וגם זה בדבור פה כמו שבא בקבלת אבותינו ז"ל,³רמב"ם, הל' שבת פרק כט הלכה ו זכרהו על היין לקדשו בפה. להזכיר קדושת היום הנבדל מכל הימים. בעבור כי בו שָׁבַת השם מכל מלאכתו, ולהזכיר שבחר בישראל מכל העמים והבדילם להיות לו לעם, והודיעם את השבת. ועיקר קיום המצוה הזאת כפי מחשבת הלב. כמו שבארנו אצל מצות קריאת שמע וברכת המזון וספורי יציאת מצרים. והמחשבות נבדלות בתוך הלבבות, כפי הבדל ציורי מַדָעָם וחכמתם. והנה תדע כי יתחלפו הנפשות גם בקיום המצוה הזאת:

מצות זכירת מעשה עמלק בכל יום ובכל שעה. וצריך להזכיר רשעותיו בפה, אמר (דברים כה, יז) "זכור את אשר עשה לך עמלק". ויש בענין זה וגם בעונש הגזור על זרעו ענינים נפלאים בסוד דרכי ה'. והמבין בהם יירא את ה' יראה גדולה, וילך בדרכיו. ויתקוטט בכל דור ודור עם כת ה"חכמים בעיניהם והנבונים נגד פניהם" משנאי ה' ומנאציו. כדרך שאמר דוד (תהלים קלט, כא) "הלא משנאיך יי' אשנא ובתקוממיך אתקוטט". כי מן הכת הארורה הזאת היה עמלק ועמו כמבואר למעלה (חדר ה' חלון ז). ורמוז⁴"ולא ירא אלהים" בספר משנה תורה (דברים כה, יח). כלומר לא בא להלחם כדרך המלכים האחרים, הטועים וחושבים לקחת שלל ואומרים כי יושיעם השם. אבל הרשע הזה רצה להראות לכל באי עולם כי אין אלהים. ושהנסים והנפלאות שנעשו בימים ההם במצרים ועל הים, הכל תחבולה וכיוצא. ולפי שהתקומם והתיצב על השם נגזר עליו הכליון הנחרץ, וכמו שאמרנו (חדר ח' חלון ט') כי תשתנה ארח המשפט על הרשעים האלה. והנה עיקר המצוה כפי מחשבת הלב. ואמרנו כי המחשבות תבדלנה כפי הבדל משקלי הכחות וציוריהן. ומהן תסתעף ההבדל גם בקיום המצוה הזאת:

מצות התשובה והודוי. אמר (דברים ל, ב) "ושבת עד יי' אלהיך ושמעת בקולו". ואמר (במדבר ה, ז) "וְהִתְוַדוּ את חטאתם אשר עשו". ואמר בזמן הגלות (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדוּ את עונם ואת עון אבותם". וכן תמצא בספר דניאל.¹דניאל ט, ד "וָאֶתְוַדֶה" והיא מצוה גדולה וכוללת כל החטאים והעונות והפשעים כולם; בין המסתעפים מן הכחות הפעולות בגויה, כמו המאכלות האסורות והעריות וכיוצא; בין המסתעפים מן הכחות הפועלות במדות, כמו הגאוה והכעס והקנאה והחמדה וכיוצא. וכן המסתעפים מן הכחות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי החיים, כמו כלל מחשבת-און ודעות רעות, הכפירות והתחכמות וכיוצא. צונו שאם עברנו על אחת מהן ברצון מצד התאוה או בזדון הלב, שנשוב מדרכנו הרעה ולשוב אל ה' ולבקש מלפניו מחילה וסליחה, ולהתוַדות על רוע מעללינו וידוי דברים בהכנעה ובשפלות הרוח ובלב נשבר ונדכה. וברוח נשברה בצירוף שק ואפר וצום ועינוי נפש, הכל כפי שיגזור משפט הלב. שכפי רוב ההתאמצות בתשובה, כן רוב ההתקרבות שיתקרב החוטא אל דרך החיים שהיה נלוז ממנו. וכל זה מאהבת השם ב"ה את נפש האדם ומרוב חסדו עליה, כי אינו חפץ בהשחתת עולם ובאבדן הבריות. כי חפץ חיים וחסד הוא, כמו שכתוב בספרי הנבואה.²יחזקאל יח, לב ומעצמך תבין כי הבדל קיום מצוה זו, כפי הבדלי הנפשות. הן בפרטי התשובה, הן בהתאמצות הלב בתשובה, הן ברוב זמן התשובה. כי האדם לא ישוב רק מן העונות והחטאים הנודעים לו, ושישיג רוע עניניהן. ואי אפשר לו להיות שב מדרכים רעים שלא השיג גנותן ורעתן. ולכן יבדלו הנפשות בתשובה, כפי שיבדלו בכחות השכל והבינה והדעת והחכמה ושאר הכחות היקרות, שבהתגלותן יבין דרך ה'. ואם לא יתגלו בלבו, יתעלם ממנו הדרך הטוב והרע שבאותו הענין. ומטעם זה ההמון ישובו ממעשה העריות והגזל והגנבה וחלול שבת וכיוצא הנודעים להם ברוע, ולא ישובו מדרך הגאוה והכעס והחמדה שלא נתברר להם גנותן. גם לא יבינו בעצמם שהן השתקעו ברוב המדות הללו כמבואר למעלה (חדר זה, חלון ז), כשדברנו על ענין הגאוה והענוה, קחנו משם ושמהו משל על כל התכונות הנעלמות מן ההמון.

ויותר מזה נעלמות עונות הכחות השכליות, בלכתן עקלקלות וחשבו רעה בדעות ובמחשבות. לא מקוצר רוח שכל ובינה, אבל מרוע תכונות נעלמות, שהן הסיעו השכל והבינה לשפוט עול ולדון מעוות, כמבואר למעלה (חדר ד' חלון ה'). ויש בכל אלה לאלפים הבדלים בין הנפשות ותמצא מִכַּת הקדושים שיתודו ויבכו על זמן קטן ששוטטה בו מחשבתם בעניני חול. ומִכַּת החכמים מי שיצטער ויבכה על רגע הִמָנְעוֹ מִלֶכֶת לְוַעַד חכמים. ואלה הפרטים רבים לא יכילם ספרים ומגילות. כמו שתבין ממה שכתבנו על מצות (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו". וכן הנבונים כשישיגו האמיתיות בסוד השם ואחדותו ויראתו, ויתבוננו על המחשבות הראשונות הקצרות שחשבו באלה הענינים הנפלאים, ישובו אל ה' ויבקשו ממנו ית' על כל דבר סליחה ורחמים. והן הן פרטי התשובה. וכן בהתאמצות הלב יבדלו במאד. ברוב הכניעה והוידוי והדאגה והחרטה והעצבון. הכל כפי רוחב מדת היראה שבנפשם, וכח אהבת השם ב"ה. וההשכלה בגנות החטא, ויוקר הנפש העליונה שהתגאלה בו. הלא תראה מה שהיה דוד מלך ישראל מצטער ומסתגף ומתענה מאד בדבר בת שבע, עצבון לבו ורוחו הנשבר ולבו הנדכא, כמפורש במזמור התשובה (תהלים מזמור נ"א). ואמר (תהלים קט, כד) "ברכַּי כשלו מצום". וגם בזה הולך הדבר בין רב למעט, כפי יוקר הנפשות אלו מאלו. וכן ברוב זמן התשובה יבדלו השבים. כי בעלי הנפשות היקרות לא יסורו רגע מן התשובה. והיה זה בעבור התברר להם ענינים נפלאים ודרכים עליונים יום יום, וימצאו תמיד שהם נלוזים פעם בדבר זה, ופעם בדבר זה. כדרך שאמר החכם (קהלת ז, כ) "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ועם זה יבינו בכל עת מורא האדון העליון. הנה תמיד רוחם נשברה וכניעתם רבה, ועומדים כל ימיהם בתשובה. ואין כן דַלי השכל והבינה, שלא ידעו מן החטאים זולתי המעשים החמורים המגונים, כמו הגזל והעריות וכיוצא כמו שאמרנו, ואין אלו מן הדברים שיכשל בהן האדם בכל העתים. וכשישובו מהם באמת, השלים לפי דעתו מעשה התשובה. והענין הזה הולך ושב בין רב למעט בכל הנפשות, כפי הבדלי כחותיהן וציוריהן. התבאר איך התחלף קיום מצוה זו כפי חלוף מצבי הנפשות. ושהיא מצוה כוללת כל העתים והרגעים במחשבת הלב, כמו מצות התפלה שבארנו ענינה למעלה:

מצות התוכחה. אמר (ויקרא יט, יז) "הוכח תוכיח את עמיתך". והיא מצוה גדולה מאד וכוללת כל הענינים ונוהגת בכל עת ובכל שעה. כי ענין המצוה שנשים לב על הנהגת זולתנו, וכשנראהו נלוז מדרך הטוב, נוכיחהו בדברי דעת ונצוח המופתים הישרים להעמידו על האמת. ובדבר הזה שבח השם ב"ה את אהרן הכהן בנבואה, ואמר עליו (מלאכי ב, ז) "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" וגו'. ונאמר (ב, ו) "תורת אמת היתה בפיהו וְעַוְלָה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון". כי בהיות ציורי המַדָעוֹת הגדולות בלבו, והבין האמת, והיה אוהב שלום וחפץ בשלומם של בריות, ואהב את השם במישרים, היה מוכיח לנלוזים ולאשר לא יָראו אלהים, והודיעם בדברים ברורים דרכי החיים ויראת ה', ומלמדם הדרך הטוב. וזהו ענין התוכחה. כי הנחתו בלשון הקדש על הברור המדעי, כמו שיתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. וכן ראוי לעשות לכל אדם כפי כחו. להעמיד חברו על האמת, ולהעיר כבודו בדברי תוכחת ועניני מדע, ולהוכיחו על פניו שמעשיו בלי מורא שמים ושהוא שוכח גדולתו ומוראו ית'. רְאֵה מנהג אדוננו משה ע"ה כשהוכיח את ישראל בערבות מואב,¹דברים כט, א איך הודיעם יראת השם דרכיו ומשפטיו, והודיעם מעשיהם אשר לא טובים, שהסתעפו ממעוט יראתם והשתלמם בידיעות כבודו וגדלו. וכן יהושע בדורו,²יהושע פרקים כג-כד ושמואל הנביא,³שמו"א יב, ו-יז וכל הנביאים הקדושים לא נשאו פנים לכל ישראל מלכיהם שריהם שופטיהם וכל העדה כולה. וכן החכמים שבכל דור ודור. ואין צדקה גדולה מזאת, כי בדבריו מציל הנפשות מִשַׁחַת, ועל ידו מתגדל כבוד שמים בעולם. ומעצמך תבין הבדל קיום מצוה זו בין הנפשות. וכמה צריכה נפש המוכיח להיות מלאה ציורי דעת, שתוכל לברר לכל איש ואיש האמת כפי דרכו. וכמה מן הבינה היא צריכה שתבין תכונת כל נפש ונפש, שכפי תכונתה תערוך דברי התוכחות. וכמה מן הצדק ושאר הסגולות הגדולות צריכין להדבק בה, שיהיו דבריה נשמעים מרוב זוהר מעלתה המזהיר לעיני ההמון, כי כפי מעלתה כן ישמעו דבריה. וכמה היא צריכה להיות מלאה ממדת השלום והחנינה והענוה וכיוצא, שתשקיף על האומללים ועל הקטנים לחון אותם ולהציל נפשם בתוכחותיה. והנה כפי הסגולות האלו, כן תתחייב בקיום המצוה הזאת. ואמרו קדמונינו ז"ל (שבת נד, ב) מי שיוכל למחות בעון כל הדור ואינו מוחה, נושא עון כולם. ותבין דבריהם ממה שבארנו. וכן אמרו (תורת כהנים, קדושים, פסקא מב) "אמר ר' טרפון, העבודה⁴זו שבועה אם יש בדור הזה יכול להוכיח". כלומר שיהיו דבריו נשמעים בעבור זוהר מעלתו וסגולת נפשו. [עוד שם:] "אמר ר' אליעזר בן עזריה, העבודה אם יש בדור הזה יכול לקבל תוכחת. אמר ר' עקיבא העבודה אם יש בדור הזה יודע היאך מוכיחים" [עכ"ל]. כלומר איש המדע היודע להעריך דברי תוכחת נגד כל רוח ורוח מבני אדם. מדבריהם למדנו מה מאד קיום מצוה זו תתחלף כפי מספר הנפשות וכחותיהן. ואע"פ שכל ההמון חייבין בה, ויוכל כל אחד לקיימה כפי דרכו וכחו נגד איש פרטי חברו ורֵעו השומע לדבריו ושהוא פחות ממנו בחכמה ובמדע. ואז חייב להוכיחו כשיראהו נלוז מדרך הטוב:

והנה תשעה מצות אלו שדברנו עליהם תלויות כולם במחשבת הלב ובדבור פה לבד. ויש מהן ארבע נוהגין בכל זמן ובכל שעה. וכפי רוב ההתעסקות בהן במחשבה ובדבור, כן תגדל קיום כל אחת מהן. והם, מצות התפלה, מצות התשובה והוידוי, מצות התוכחה ומצות זכירת עמלק. וארבע מהן נוהגים בזמנים ובשעות ידועות. והן מצות קריאת שמע בשכבך ובקומך. ומצות ברכת המזון אחר כל סעודה. ומצות ספור יציאת מצרים בליל פסח. ומצות קדוש היום בכניסת השבת, ויציאתו בהבדלה. והודענו על נכון כמה מן החלוף יש בין כחות הנפשות בענין קיום המצווֹת הללו:

וכן לעניין המצווֹת הקרובות לשקול הדעת. והם כמו תולדות שניות מן המושכלות הראשונות. והן תלויות במחשבה ובמעשה מן האדם לאדם, גם בהם תבדלנה הנפשות בקיומם כפי הבדל כחותיהם. ואזכיר קצתם בקצרה:

מצות אהבת רֵעים. אמר (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך" והיא מצוה גדולה מאד, כוללת כל הדברים שבין אדם לחבירו. ובדברי קדמונינו ז"ל (תורת כהנים, פרשת קדושים) "'ואהבת לרעך כמוך'. אמר ר' עקיבא זה כלל גדול בתורה". ע"כ. כי אע"פי שהיא מצוה פרטית תצוה על האהבה בלב. הנה מקיום מצוה זו מסתעפים כל קיום המצווֹת שבין אדם לחבירו,¹רמב"ם, הל' אבל פרק י"ד ה"א, אחרי שפירט כמה מצות של עשיית חסד, הפטיר וכתב "אע"פ שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך'. כל הדברים שאתה רוצה שיעשו לך אחרים, עשה אתה אותם לאחיך בתורה ובמצוות" וכן שמירת האזהרות. כי הצדקות וההלואות לעניים ולעשירים שנצטוינו עליהם, התוכחות והחסדים והחנינות וצדק-המשקולות והסרת המכשולות והנזקים וכיוצא, יעשה האדם כולם כשיאהב זולתו כמוהו. וכן השמירה מן הגזל והגנבה והרצח והעושק והכחש לשון הרע ורכילות והנקימה והנטירה ושנאת הלב וכיוצא, ישתמר האדם מכולם כשיאהב זולתו כמוהו. ודע שכמו שמצות "ואהבת את יי' אלהיך" שבארנוה למעלה, לא תתקיים בנפש באמת זולתי על יד ההכרה וההשויה כמבואר, כן מצות "ואהבת לרעך כמוך" שנצטוינו עליה, ענינה ההכרה וההשויה וזולת זה לא תתקיים בנפש. כי אין הכונה שנאהבו בעבור הטוב שקבלנו ממנו. כי אהבה התלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה (אבות, ד). ומרוב ההמון לא יקבל האדם טובות, וא"כ לא יאהב רק מתי מספר. וגם המצוה על מי שקבלנו ממנו רעה מסתעפת מפחיתות מדותיו. כי היא כתובה אחר "לא תקום ולא תטור את בני עמך". ועל זה אמר "ואהבת לרעך כמוך". כי האוהב באמת, לא ישית לב למה שֶׁהֵרַע עמו רעהו. כדרך (משלי י, יב) "ועל כל פשעים תכסה אהבה" כמבואר למעלה (חדר זה חלון ה'). גם בארנו (חדר ט' חלון ט') על זה טעם מצות "לא תקום ולא תטור" וזה לא יתכן רק בהיות האהבה מדרך ההכרה וההשויה. וכן אין האהבה הזאת בעבור דבר שאינו בטל לעולם. כי ענין האהבה כזאת איננה במציאות מן האדם לאדם. כי כל טובות האדם כזב, ופוסקים עם הזמן, כדרך (תהלים קמו, ג) "אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה". ורק היא נמצא נגד השם ב"ה. בעבור שנפח בנו נשמת חיים ויעמידֶנו לעד לעולם. ועל דמיון זה אפשר מציאותה מן האדם לאדם, כשיעמידהו על האמת, והצילו בתוכחותיו מן האבדון. כי יאהבנו בעבור דבר שאינו בטל לעולם. אבל כל זה רק לפרקים. וענין המצוה בכל אדם ונגד כל אדם. ועל כן לא תמצא אפשרות קיומה, זולתי על דרך ההכרה וההשויה.

ועתה אנו צריכין להתבונן בדרך ההכרה וההשויה הזאת שמן האדם לאדם, כי היא איננה נלמדת מדרך ההכרה וההשויה שתסתעף מהן אהבת השם ב"ה, הבנויה על מיני הכחות הרבות לטובה. כי הוא ב"ה השלם האמתי מקור כל הסגולות העליונות, וממנו החיים והשלום והחכמה והעצה והתבונה והגבורה והחסד והעוז והכבוד, ההוד וההדר והמלוכה והממשלה וכל המציאות בכללו מראש ועד סוף. ויותר [אשר] יכיר האדם משפט ה', יוסיף לאהבו אהבה עזה מאד. כשתהיה בנפשו דמיון השויה מאחת הסגולות האלה, על דרך משל שאוהב חכמה, שהוא איש תבונות, שהוא יועץ, שהוא גבור חיל, וכיוצא בזה. והנה כל מי שיכיר מעט מרוממות השם ב"ה יאהבנו. ואם תהיה האהבה מן האדם לאדם על זו הדרך, על הרוב תוליד ההכרה שנאה, לא אהבה. כי נמצאו בהמון בני אדם פתאים וחסרי לב, חלושי הדעת, בעלי מדות נפסדות וכיוצא. והמכיר חסרונם ישנאם. או תאמר שהמכיר גם הוא חסר כמוהו ואוהב הפחיתיות. וחלילה שעל זה באה המצוה להחזיקנו בדרכים רעים, ותהיה המצוה לבד לטפשים ולא לחכמים? כי החכמים הם שונאי הפחיתיות. ועוד שהאהבה על דרך זו היא בטבע הנפש ואיננה צריכה הֶרְגֵל עד שיצטרך לצווֹת עליה. כי מִטֶבַע החכם לאהוב החכמים. וּמִטֶבַע שפל הרוח לאהוב שפלי הרוח. וּמִטֶבַע הכסיל לאהוב כסילים. ואיננה דומה למה שצונו באהבת שמו הגדול ית', כי ענין המצוה שנסגל הנפש בדרכים טובים ובהבנת דרכי תורה, עד שנכיר כפי יכלתנו גדולת השם ב"ה ורוממתו ונאהבהו. כמו שאמרו קדמונינו ז"ל (ספרי, פרשת ואתחנן, פסקא לג) "'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', למה נאמר? לפי שהוא אמר 'ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך'. אינו יודע באיזו צד אוהבים את השם ב"ה? ת"ל 'והיו הדברים האלה' וגו'. מתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו ואתה אוהב אותו". ע"כ. מדבריהם למדנו כי המצוה על ההכרה וההשויה. ושהמכיר יאהב השם בטבע הלב. והנה צונו שנעמוד כפי יכלתנו על דברי התורה ומעשיו הנפלאים ודרכיו היקרים עד שנאהבהו. וכל זה לא יתכן אצל מצות אהבת רֵעים. אכן כונת התורה על ההכרה בטיב בריאת האדם דמותו וצלמו. כי המכיר בסגולת נפש האדם שהיא עליונה מכל אשר תחת השמש, שהיא אצולה ממרומים וכוללת כחות כל מעשה בראשית, והכחות והפוכי-הכחות, וכחות יקרות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי חיים, וכיוצא בזה שבארנו למעלה (חדר ג' חלון א'. ב'. ג' וד'), ושביד כל אדם הכח שאם יבחר בחיים ידמה לבַר-אֱלָהִין.²מלאך (דניאל ג, כה) וכל בני אדם נבראו בצלם אלהים. על זה נצטוו זרע יעקב שיאהבו בלבם איש את רעהו בעבור הסגולה העליונה הזאת הנמצאת בלבם. על זה שנה ר' עקיבא במשנתו (אבות, ג משנה יד) "חביב אדם שנברא בצלם". ופרשתיו ברחבה בפירוש למסכת אבות.³יין לבנון, מהד' תשס"ג עמ' 226-233 וזאת היא ההכרה וההשויה שבין בני האדם שתסבב האהבה ביניהן, בהכירו סגולת הנפש העליונה, ושהוא שוה עמו בסגולה הזאת. וכמו שאמרנו (חדר ח' חלון ח') על ההבדל שבין הנפשות. שנאצלו הנפשות הטהורות בזרע יעקב בעבור שהן זרע אמת, והן נבדלים מכל העמים אשר על פני האדמה.

ולכן עיקר המצוה על האהבה שיאהב איש ממנו לכל זרע ישראל, כי כולם שוין בסגולה הזאת. וכן ראוי לאהוב לכל בני אדם מכל העמים כשהולכים בדרך הדעת, כי כולם נבראו בצלם. אבל המצוה שיאהב זולתו כמוהו רק בין זרע יעקב. כי הם שוין, כמו זה כן זה, לעניין הסגולה הזאת. אבל שאר העמים אינן כמונו בהשוית הסגולה. ואע"פ שאנו חייבים להטיב עמהם ולאהבה אותם, אין אנו חייבין לאהוב אותם אהבה עזה כמונו. וכבר בארנו שיש הבדל בין נפשות בני ישראל עצמן, אע"פ שהן כולם אנשי סגולה, יש נפש יקרה יותר מנפש אחרת. ועל העמודים האלו באה המליצה (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך". מלת "כמוך" מראה לשני פנים, ששוה עמך בסגולות ובמעשים הטובים; ותאהבנו כי הוא כמוך נברא בצלם אלהים ומאנשי הסגולה. לא שצונו שתהיה נפש זולתינו שוה בעינינו עם נפשנו, ונאהב אהבה עזה לרעינו כאהבתינו את נפשינו. כי זה אי אפשר. ואין עדות יותר גדולה מעדות החוש. כי לא תמצא אדם המצטער על צרת חברו כעל צרת נפשו. ולא יסתכן בעבור זולתו על דבר שיסתכן עליו בעבור עצמו, וכן בכל דבר ודבר. כי אין ענין אהבה כזאת נטוע בנפש, ולא יוכל בעל הנפש להכריח עצמו עליה. כי האהבה מטבע הנפש ואין אדם שליט עליה לעוררה עד שתחפץ. וחפצה תתעורר ע"י אמצעיים האהובים לנפש, כענין ההכרה וההשויה בין דרכי ה' הנפלאים ודרכי הצדיקים והחכמים הדומים להם, שעל ידי כן תתעורר האהבה בנפש לאהבה אותו ית' אהבה עזה מאד. ואין כל זה מן האדם לאדם שאינו דומה אליו בסגולותיו ובדרכיו. ולא יצוה השם ב"ה את האדם מצוה שאיננה בטבע נפשו ואין בכחו להשלימה. אבל הענין כמו שאמרנו, שצונו לאהוב זולתינו שהוא כמונו בעל נפש עליונה. וזאת היא ההכרה וההשויה שבין אדם לאדם, והיא תסבב בנפש אהבה לרֵעינו. ומן האהבה הזאת תִּמָשֵׁכְנָה ההטבות ומניעת עשות רָעות לזולתינו.

ואילו היתה כונת התורה שנאהוב זולתינו כנפשינו היה ראוי להכתב "ואהבת לרעך כנפשך". כי מליצה הזאת כוללת אהבת נפש ממש. ואולם היא אהבה נפלאה מאד, לא יצוה עליה לכל הקהל כולו, מטעם שאמרנו. וראיה גדולה אהבת דוד ויהונתן שהיו שניהם בעלי הנפשות הראויות למלוכה, ודומים בסגולותיהן, ואצלם נכתבה המליצה הזאת שנאמר (שמואל א יח, א) "ויאהבהו יהונתן כנפשו". ונאמר (יח, ג) "באהבתו אותו כנפשו". ונאמר עוד (כ, יז) "כי אהבת נפשו אהבו". והיה זה פלא. שכן אמר (שמואל ב א, כו) "נפלאתה אהבתך לי" וגו'. לפי שעל המעט שיקרה ענין אהבה כזו בין שתי נפשות. ואם היתה כונת התורה במצות אהבת רֵעים שנאהוב זולתינו כנפשינו, למה נכתב אהבת דוד ויהונתן לאות ולפלא, אם כל בני אדם חייבין לאהוב זה את זה באהבה עזה כזאת? ומה חדש שאהב דוד את יהונתן? והוא בצדקתו בלי ספק קיים מצות "ואהבת לרעך כמוך", והיה אוהב לכל רֵעיו באהבה כזאת. אבל האמת כמו שאמרנו, שלא יתכן זה מן האדם לכל האדם, ולא צותה התורה על אהבת נפש, אלא "ואהבת לרעך כמוך". ודי בשעור הזה. כי אם יאהב כל זולתו בעבור הכירו סגולת האדם ונפשו העליונה תתקיים הנהגת בני אדם זה עם זה. כי פרטים רבים כלולים במצוה זו המסתעפים מן האהבה הזאת. והלל הזקן פירש הדבר ואמר (שבת לא, א) "דעלך סני, לחברך לא תעביד". וצריך פירוש לפרושו, כי אם היתה מצות התורה על אהבת נפש. מה צורך לפרש מה דסני עלך לחברך לא תעביד? אם יאהבנו אהבת נפש ואיך ירע עמו, ברעתו את נפש עצמו הוא חובל? אמנם לפי שהענין להפך, שאין כונת התורה על אהבת נפש, אלא על אהבה טבעית הנמשכת מן ההכרה וההשויה, וההכרה וההשויה יסתעפו על ידי ההשגה שיבין בצלם נשמת האדם וכבודה ששוין בה כל בני האדם. הוא הדבר שפירש הלל הזקן, כלומר, לא שהתורה תצוך לעשות בגלל רעיך כל מה שתעשה בעבורך, וכיוצא בזה. אלא מה דסני לך, לחברך לא תעביד. פירוש מה ששנוא לך כשיקרך אותו הענין מזולתך, לפי שאתה אדם מרגיש בקלון ובבזיון; אותן הדברים לא תעשה לחברך. כי לא יקל בעיניך, לפי שהוא אדם כמוך, נכבד בעבור צלם האלהים הנטוע בו. ולכן הן צער הן בזיון הן אבדת קנינים וכיוצא, לא תעשה לחבירך. והעיקר הגדול הוא הבזיון שלא יוכל האדם לסבלו, ואע"פי שאינו מחסרו מאומה, לפי שהבזיון דבק בנפש, ונפש האדם עליונה בעלת הכבוד, וכן לא תעשה לזולתך. כי נפשו גם היא עליונה, ואע"פי שתכיר בו חסרונות רבות פתיות ופחיתיות לא תבזהו. זולתי בדרך התוכחה בלי בזיון. כמו שאמרו (תורת כהנים, פרשת קדושים) "יכול אפילו תלבין פניו? ת"ל ולא תשא עליו חטא". כי בכל פחיתיותיו הנה נפשו עליונה כנפשך.

והנה המבין בסוד הנפש הוא יקיים בכל עת המצוה הזאת כהוגן. ומי שהוא חסר שכל ובינה יעבור עליה פעמים הרבה בלי דעת בדברים רבים. אמר המלך שלמה בחכמתו (משלי יא, יב) "בז לרעהו חסר לב ואיש תבונות יחריש". מה מאד נעימה המליצה הזאת! וּמְפָרֶשֶׁת מצות "ואהבת לרעך כמוך". וכך הפירוש. מי שמכיר חסרונות רעהו ובעבור חסרונותיו הוא בז בעיניו ומבזהו שלא על דרך התוכחות, אות [היא] שהמבזה [הוא] איש חסר לב. ומלת "לב" על השכל והבינה כמו שאמרנו (חדר ה' חלון א'). הודיע שהוא חסר שכל ובינה שאינו מבין בסגולת הנפש העליונה. ו"איש תבונות" היודע סוד הנפש ישים יד לפה ולא יבוז לבעל החסרון ולא ילבין פניו. ואע"פי שמכיר חסרונו יחריש וידום, ולא יוציאהו מן השפה ולחוץ. והנה המבזהו דובר אמת. ועם כל זה סימן שהוא חסר לב, וזהו ששנה בן עזאי במשנתו (אבות פרק ד משנה ג) "אל תהי בז לכל אדם". דומה למליצת המלך שלמה. והוא מפרש דברי בן זומא ששנה "איזהו מכובד? המכבד את הבריות". ובכל זה שלא יבוז לשום אדם אפילו אין בו מעלות שיוכל לספר בתהלתו, יחריש ולא יבזהו. ולא בלבד אם רעהו בטבע נפשו חלוש הסגולות, על דרך משל שהוא פתי בטבע שאין בו מדת גבורה, ולא אומץ וכיוצא. כי מה יוכל לעשות אם לא לו ניתן כח ועוז? כמבואר למעלה (חדר ד' חלון ג'). אבל גם אם בוחר ברע והוא חוטא, ג"כ לא תבזהו, כי מכל מקום יש בו סגולת הנפש העליונה כמוך. ויש בזה דבר-בינה. כי בהיות האדם בעל ממשלה, ואם יחפוץ יהפך מרע לטוב בשעה אחת, ותחת שהוא במעשיו נמשל בבהמה, יתאמץ לשוב בתשובה שלמה, ויעשה לעצמו לב חדש ורוח חדשה כמבואר למעלה (חדר ה' חלון ב') ואז יהיה איש נכבד. על כן אין ראוי להיות בז בעיניך ככלי אין חפץ בו. כי לא תדע מה ילד יום. כמו שאמרו קדמונינו ז"ל (ע"ז דף יז, א) "יש קונה עולמו בשעה אחת". ואמרו (אבות, ד) "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". ועל זה אמר בן עזאי (שם שם) "כי אין לך אדם שאין לו שעה". פירוש, למה יהיה זה בז בעיניך? ואין לך אדם מי שיהיה מן החוטאים שאין אפשר שיהיה לו שעה קטנה שישוב בה בתשובה, ויתקדש ויטהר מכל גלוליו. ונמצא [כי] בזית מי שהיה נטוע בו כבוד גדול. זהו הפירוש הנכון בדברי התנא האלהי הזה שהיה מבין בסוד הנפש. ובפירוש למסכת אבות השלמתי ענין זה.⁴יין לבנון, מהד' תשס"ג עמ' 278-281 עוד מצאתי לתנא זה מאמר ראוי לפרשו (תורת כהנים, פרשת קדושים) "בן עזא אומר (בראשית ה, א) 'זה ספר תולדות אדם'. כלל גדול מזה". ע"כ. שָׁב על דברי ר' עקיבא שאמר "'ואהבת לרעך כמוך'. זה כלל גדול בתורה". אמר הוא שפסוק "זה ספר תולדות אדם" כלל גדול ממנו. כי ר' עקיבא דקדק ענין ההכרה וההשויה ממלת "כמוך". ועל דרך שבארנוהו. ואמר בן עזאי סגולת נפש האדם מפורשת יותר מפסוק "זה ספר תולדות אדם". כי שם נאמר (בראשית ה, א) "בדמות אלהים עשה אותו". וזה הוראה על הסגולה הגדולה של הנפש הזאת. והמבין זה יאהב כל הברואים שהם על דרך זה. והמליצה הזאת לא נכתבה במקום אחר. כי במעשה בראשית נאמר (בראשית א, כז) "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו". ולא נזכר "בדמות אלהים". וכן בפרשת נח נאמר (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלהים עשה את האדם". לבד בפסוק זה אמר "בדמות אלהים".

ודע כי מלת "צלם" על היות נשמת האדם עליונה, לא מתחת השמש כמו נפשות בעלי החיים, כמו שבארנו (חדר ג' חלון א'). ומלת "דמות" על היותה כוללת כל כחות מעשה בראשית שמסתעפים מהם דרכי החכמה העליונה, ושהוא מושל בלבו ובוחר בכחות והפוכי-הכחות, וכמו שבארנו (שם חלונות ג-ה) וזה ביד כל אדם. ואינן מתחלפים רק ברב ובמעט ולא בעצם. ולפי שנברא בדמות ויוכל להיות כרגע צדיק גמור, אין ראוי לך לבזותו ולשנאו. ולכן פסוק זה כולל יותר מפסוק "ואהבת לרעך כמוך". ודי בזה כי הענינים נשגבים. ומעצמך תבין כי תתחלפנה הנפשות בקיום מצוה זו כפי גודל השגתם ודרכי בינתם בדרכי הנפש. ודבקות מחשבתם בענינים הללו, שאין שוכחים דרכי התבונות האלו רגע. כי בעת השכחה ישנא מיד למי שעושה רק מעט מן הפחיתיות. ולכן קרא שלמה למחריש "איש תבונות" (משלי יז, כח), ויתבאר בבית השלישי בעז"ה. וכן יתחלפו הנפשות במעשים המסתעפים מן האהבה. יש שבאהבתו את הבריות ייטיב עמהם בקניניו, ויש בגופו, ויש בשכלו ובתבונתו כל אחד כפי כחו. והבן:

מצות אהבת גֵרים. אמר (ויקרא יט, לד) "ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים". והמליצה הזאת דומה למליצה שנאמרה בישראל "ואהבת לרעך כמוך". וכן טעם האהבה שוה בשתיהן. כי אהבת הגֵרים בעבור היותם בדמות אלהים. ועתה שוין לישראל, כשקבלו עליהם מאהבת השם ב"ה תורה והמצווֹת שהתחייבו בה זרע ישראל. וזה מופת כי יש בהם נפשות יקרות כמו ישראל, ואין לנו להרחיק או לקצר בעבור היות אבותיהם מן העמים ובעבור חיו זמן רב במנהגי העמים. כי גם אנחנו היינו נוהגים עתים רבים בלי תורה ומצות רק בדרכי שקול הדעת, מעת ירדו אבותינו למצרים עד צאתם. וכן אבות אבותינו היו ככל העמים כמאמר (יהושע כד, ב) "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים". וכמו שהתגדל והתרומם אברהם אבינו ע"ה בלבו בדרכי ה' על כל אבותיו, עד שכרת השם עמו ברית ובחר בזרעו אחריו, כן דומה לו התרומם אחד מן הגוים בלבו על דרכי אבותיו, ופורש מהן ובא ומתקרב לחסות בצל כנפי השם ב"ה. ובידוע שיש בו נפש יקרה. ועל זה אמר "כמוך". כלומר הדומה כמוך וכמו שבארנו. ועל היותו נוהג זמן רב בחקות הגוים אמר "כי גרים הייתם בארץ מצרים", דומים [היינו] לאנשי הארץ בלי תורה ומצוה. ואמר בראש הפסוק (ויקרא יט, לד) "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם". כלומר שהוא גר אתכם, ועושה צדק ומשפט כמוכם יהיה נחשב כאזרח לפי שדומה במעשיו לאזרח. ועל תנאי זה. וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (תורת כהנים, על ויקרא יט) "כאזרח, מה אזרח שקבל עליו את כל דברי תורה⁵בהר סיני אף גר שקבל עליו את כל דברי התורה. כלומר בין מה שמבין בין שאינו מבין, לפי שהתורה עליונה וכמבואר למעלה. מכאן אמרו (שם) "גר שקבל עליו את כל דברי תורה חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו". כלומר שעדיין לבו נוקף, ואין בו נפש יקרה אשר אֵמוּן בה. ר"י ב"ר יהודה אומר אפילו דבר קטן מדקדוקי סופרים.⁶הוסיף ספר "תורה תמימה" כי זה נכלל במאמר התורה "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" מאותו הטעם שבארנו. ואמרו עוד "ואהבת לו כמוך". כלומר זאת המליצה בעצמה נכתבה גם אצל הגרים, ללמדנו כי הוא כמונו.

ובמקום אחר אמר (שמות כג, ט) "ואתם ידעתם את נפש הגר". בסתר המליצה רָמז על נפש הגר שהיא נודעת לישראל, והיא ממספר הנפשות היקרות. וכמו שתתחלפנה תכונת הנפשות בקיום מצות "ואהבת לרעך", כמו כן תתחלפנה בקיום מצות אהבת הגרים. וביותר צריך להתבונן שאנחנו כולנו גרים ותושבים בארץ. ואין הארץ והנחלות מוחזקות לנו לצמיתות, כי (תהלים כד, א) "לה' הארץ ומלואה", לה' המלוכה ולא לאדוני הארץ. ולא ניתנה לנו מורשה רק בעבור נשמור חקיו ומשפטיו. ולכן מי מכל העמים שנדבה רוחו ליראה את ה' כעמו ישראל ולעבדו בתורתו ובמצותיו ולהכניס עצמו בקהלנו, שוה עמנו בכל הטובה. ולכל אלו הדברים יש יסודות בתורה ובנביאים ובכתובים, והמבין יבין הכל באמת. ודי בזה:

מצות כבוד חכמים וזקנים, לקום מפניהם ולהדרם. אמר (ויקרא יט, לב) "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". והמצוה הזאת כוללת כבוד התורה והחכמה ולומדיה. כי אין סגולה יקרה יותר מן החכמה, כמו שבארנו. ולכן באה המצוה לקום מפני הזקנים להדרם ולכבדם. אמרו קדמונינו ז"ל (קידושין לב, ב) "'מפני שיבה תקום'. יכול זקן אשמאי? ת"ל זקן. ואין זקן אלא חכם. שנאמר (במדבר יא, טז) 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל'. ר"י הגלילי אומר אין זקן אלא זה קנה חכמה. שנאמר (משלי ח, כב) 'יי' קנני ראשית דרכו'. ע"כ. כלומר "זקן" נוטריקון "זה קנה". ואין קניין נפש אלא חכמה. שאם אין מאסף חכמה באדם, אין שאר קניניו כלום. אפילו תאמר, קנה שכל. קנה בינה. קנה נדיבות. קנה אומץ הלב. הנה אם אין חכמה קדומה, ישתמש בכל קניניו לבטלה. כי החכמה גברת ממלכת על כל כחות הנפשיות, ואם תחסר ינהג בכל קניניו שלא כמשפט. וּרְאָיָה: "יי' קנני ראשית דרכו". כלומר החכמה היתה ראשית דרכו. ועל ידה נוהג בכל דרכיו. וכבר בארנו זה למעלה (חדר ב' חלון ט'). ולכן כפי חכמת האדם ובינתו יוסיף לכבד ולהדר אנשי החכמה ובעלי התורה, בעבור מעלתם הגדולה. וזה כדרך יראת ה', שהיא בעבור כבודו וגדלו כביכול. כן יירא את החכמים בעבור כבוד נשמתם, שחָרות עליה מכתב אלהים התורה והמצוה. אמרו קדמונינו ז"ל (כתובות קג, ב) על יהושפט מלך יהודה, כשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו, והיה קורא לו רבי רבי מרי מרי [ע"כ]. ואתה יודע מעלת המלך הזה שהעיד עליו הכתוב (דהי"ב יז, ו) "ויגבה לבו בדרכי יי'" ובארנוהו למעלה. כי ברוחב בינתו ויראת השם ואהבתו שהיו תקועים בלבו, ובינתו בתורה ואהבתו אליה, היה מכבדם כל הכבוד הזה. וכן הולך הענין בין רב למעט בכל הנפשות. אמרו ז"ל (פסחים כב, ב) "'את יי' אלהיך תירא', לרבות תלמידי חכמים". עוד אמרו "איזוהו הידור? לא ישב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו". והמכבד את החכמים ומהדרם, יעשה הרבה לכבודם בגוף ובממון. וכענין שהזכירו ז"ל (פסחים נג, ב) ממטיל מלאי לכיסן של תלמידי חכמים. וכן (כתובות קיא, ב) הנושא בת ת"ח והמשיא בתו לת"ח. כללו של דבר, כפי רוב קיום מצוה זו במחשבת הלב, כן תרבינה הפעולות הנכבדות בענינה:

מצות כבוד אב ואם. אמר (שמות כ, יב) "כבד את אביך ואת אמך". וגם המצוה הזאת קרובה לשקול הדעת הנטועה באדם לפי שהאב והאם הולידוהו וגדלוהו. וכמה צער סבלו טרם בא לכלל אנשים. ועשו עמו טובות גדולות, והשמיעו מוסר לאזניו, ולמדוהו הטוב כפי דרכם. והם זקנים ממנו. ומטעם כל זה חייב לכבדם להשיב להם גמול טובותם. ויעשה להם מה שהוא [יכול] להנאתם ולקורת רוחם. אמרו קדמונינו ז"ל (קידושין לא, ב) "איזהו כבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא". ע"כ. אבל איש הדעת יכבד אבותיו לטעמים נשגבים מן הטעמים שזכרנו. כי הכרת הטובה שהטיבו עמו, אפשר שלקצת העתים תתהפך במחשבת האדם לרעה. בהיותו במצור ובמצוק וקץ בחייו, וכשיקרוהו צרות רבות ורעות מרות כמות, ויאמר אוי לי אמי כי ילדתני! וכיוצא באלה. אמנם יכבדם בעבור שהיו סבה לקבול הצורה היקרה הנפוחה בו, שתשתלם תחת השמש בחכמה ובכשרון המעשים. והיא הטובה הגדולה שאין ערוך אליה. ואין דבר תחת השמש יוכל לבטל הסגולה העליונה הזאת. בהיותו חי יירא את השם, יאהבנו, יבין בתורתו ויקדש שמו הגדול ית' ויעבדנו בכל לב ובכל נפש. וכפי גודל מעשה הנפש בענינים אלו, כן תגדל בה החפץ לכבד את אבותיו בכל כחו שהיו הסיבה אל כל המעשים האלו. וזה דומה למה שבארנו בענין מצות "ואהבת את יי' אלהיך". שלא תהיה בעבור הטובות שהוא מקבל ממנו ית' כי האהבה שהיא על דרך זה, תוכל להתמוטט בעתים שהוא בוחר מות מחיים. אבל תהי בדרך אמת. וכן היראה תהיה באמת, בעבור הָבִינוֹ כפי כחו מרוממותו ית'. וכן כבוד אבות תסתעף מזה בעבור שהם סבבו לו היותו בעולם. ועל הכבוד הזה היתה כונת התורה. והמכבד אבותיו מפני הטעמים האלו, אות [היא] שהוא ירא את השם ושומר מצותיו באמת. אמרו קדמונינו ז"ל (קידושין ל, ב) על מצוה זו, "שלשה שותפין יש באדם אביו ואמו והקב"ה". וכונתם תבין מדברנו, שצריך לכבדם בעבור שהן שותפין ביצירתו, כי לולי הגוף שהתהוה מזרע האב והאם, לא היתה נפשו באה לעולם. ולא היה משיג כל הטובה שזוכה אליה באהבתו ויראתו את השם ב"ה. וכפי רוב הכבוד שיכבדם במחשבת הלב, כן תרבינה המעשים הטובים שיעשה לכבודם הן בעניני הממון, הן בעניני הגוף. ויעמוד לשרתם בכל כחו ולהטיב עמהם ולשמח לבבם בדבריו ובמעשיו, כדי שיהיה להם לכבוד ולתפארת, ויסבול טרחם משאם וריבם.¹מליצה ע"פ דברים א, יב סוף דבר הרבה כתוב בספרי הנביאים מענינים הללו. ואמרו רבותינו ז"ל (מדרש דברים רבה א, טו) "ר' גמליאל היה אומר, הרבה שמשתי את אבותי ולא עשיתי החצי ממה ששמש עֵשָׂו את אביו". ובנקל תבין איך תתחלף קיום מצוה זו כפי התחלפות הנפשות:

מצות מורא אב ואם. אמר (ויקרא יט, ג) "איש אמו ואביו תיראו". וענין המצוה דומה למצות מורא חכמים בעבור גדולתם. וכן חייב להגדיל על עצמו מעלת אבותיו. אמרו קדמונינו ז"ל (קידושין לא, ב) "איזהו מורא? לא ישב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו". ע"כ. ועיקר מצוה זו תסתעף גם היא ממחשבת אמת שהזכרנו ענינה אצל מצות כבוד. וכפי טהר המחשבה ורוב בינת הלב, כן יגדל רוב המעשה על פי היראה. ולכן תדמה אליה בענין התחלפות הנפשות בקיומה. והדבר למד מענינו:

מצות כבוד זרע אהרן ולקדשם בכל דבר. אמר (ויקרא כא, ח) "וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב". וגם בזה יתחלפו הנפשות בקיומה. כי גם דעת ההמון תכריחם לכבד הזרע הנבחר הזה בכל ענין. לפי שנבדלו מכל ישראל לכבוד ולתפארת, להיות משרתים בחצרות ה' ולהקריב לחמו. והמשפחה הזאת הם המתקדשים מכל עניני העולם, מעבודת האדמה וממשא ומתן ומשאר עניני חול. והכל למען יתחזקו בתורת ה' להורות את בני ישראל את המשפטים והתורות לטוב להם. כמו שכתוב (דברים לג, י) "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". וכן לכפר ולסלוח על פשעי העם בהקרבת קרבנותיהם והוידוים והתפלות והתהלות ליוצר הכל ית'. וראוי שהעם יכבדו ויקדשו המשרתים הקדושים האלו בכל ענין, בעבור הטובה הגדולה המגיעה להם ממעשיהם. ואולם עוד תיקר נפשם יותר בעיני בעל הנפש הזַכָּה המתבוננת בסוד נשמת האדם ויודעת מעלת נפשות המשפחה היקרה הזאת הנבדלים¹שהקב"ה הבדיל מעדת ישראל מה' אלהי ישראל מעדת ישראל, בעבור כח הקדושה הגדולה שנאצלה בנפשותם.²לשון הרב קוק בהקדמתו ל"מוסר אביך": "כל זמן שלא ילמד לעצמו שיתברר לו מעלת נשמת האדם ומעלת ישראל ומעלת הארץ הקדושה וכו' כמעט שאי אפשר לטעום טעם עבודה". וכמו שבארנו ענין זה בארוכה (חדר שמיני חלון ח'), וכמו שצותה תורה אצל מלך (דברים יז, טו) "שום תשים עליך מלך". ואמרו קדמונינו ז"ל (כתובות יז, א) "שתהיה אימתו עליך", וכל זה בעבור כבוד נפשו וכמו שבארנו (שם חלון ז'). כמו כן ראוי שתהיה קדושת הכהנים וכבודם עלינו בכל ענין. וכמו שהעתיקו ז"ל פרטי המצוה הזאת. וכפי ההבנה בענינים הצחים האלו, כן תגדלנה מעשה הכבוד והקדוש שיכבדם ושיקדשם האיש הישראלי. ותבין שהנפשות מתחלפות גם בקיום מצוה זו:

והנה בארנו מקצת מן המצווֹת. והרחבנו מעט בפרטיהן. להודיע ולהוכיח במישור, איך תבדלנה קיום המצווֹת כפי הבדל הנפשות. והמבין מדעתו יוסף לקח ודעת לברר הענין בכל מצוה ומצוה מן העשין. ובכל אזהרה ואזהרה מן הלא תעשה. וכבר אמרנו (חלון א') אם יצוה ה' חסדו עלי, לא אחדל מהשלים הענין כולו בעז"ה. אבל כעת נלאיתי ולא אוכל. כי כבד עלי הדבר לעשותו מפני עול הזמן ועניני העולם. ואולם מן המעטים המבוארים, יוכל המשכיל להקיש על הכל:

ועם זה נשלם מלאכת הבית הראשון, שבו הצענו הצעות ויסדנו יסודות וכללנו כללים שעל ידיהן יתפרשו כל לשונות של "חכמה" הנמצאים בספרי הקדש. ובבית השני בעז"ה יבואו כולם בפירושים מספיקים, יורו על אמתת הענין. וכן יתפרשו ע"פ היסודות הללו כל לשונות של "עצה" ושל "מחשבה" ושם דבר "תושיה" בבית השלישי בעז"ה, כי הענינים מתפרשים אלו באלו וקשורים זה בזה סמוכים לעד לעולם, לפי שעשוים באמת וישר:

ואין עוד בפי דבר, זולתי להשתחוות לה' בהדרת קדש, ולהודות לו בגילה וברעדה על כל הטוב אשר גמלני, להעיר חפץ לבבי לכתוב יושר דברי אמת. ואשר חנני ברחמיו וברוב חסדיו למצוא דברי חפץ כפי כחי. ואשר מִלֵא בידי להוציא לאור החלק הראשון הזה. הוא ברחמיו יגן עלי ויוסף שנית ידו הטובה לאמצני, להוציא לאור גם דברי הבית השני ודברי הבית השלשי, ועוד שאר החלקים אשר גמרתי בענינים הללו. אנא ה' הצליחה נא! וקָרבני לעבודתיך. והצילני מרע ומנסתרות נקני. ודעה בינה והשכל חנני. וביום אקרא אליך תענני. (תהלים כה, ד) "דרכיך יי' הודיעני ארחותיך למדני". כמו שכתוב על יד נביאך (ישעיה מח, יז), "כי אני יי' אלהיך מלמדך להועיל, מדריכך בדרך תלך". ונאמר (שמות לג, יט) "ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וגו' וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם". אמן:

גם אלה דברי המחבר אשר שר על מלאכת הספר במשקל ב' תנועות ויתד, ב' תנועות ויתד, ותנועה אחת בדלת, וב' תנועות ויתד, וב' תנועות ויתד, וב' תנועות ויתד, וב' תנועות בסוגר.

נִשְׂגָּב כְּבוֹד הָאֵל וְאֵין חֵקֶר לְגָדְלוֹ.
אֶרְאֶה וְלֹא אָבִין. וּמָה אֶשְאַל וְהוּא פֶלִאי:
פִּיּוֹת נְבוֹנִים לֹא יְסַפְּרוּ מַ-הֲלָלוֹ.
גַּם יוֹדְעִים דָּמו. וְאֵיכָה יַ-אֲזִין קוֹלִי
תַּתִּי רְצוֹן לִבִּי תְּמוּ-רַת שַׁי כְּלִילוֹ.
אַף יֶעֱרַב שִׂיחִי כְּשִׁיר מוּשִׁי וְשִׁיר מַחְלִי:
לֹא יַעֲנֶה הָאֵל לְמִתְ-גָּאֶה בְּשִׂכְלוֹ
פֶּן יַעֲרִים לֵאמֹר מְלַאכְתִּי הוּא וְרַב חֵילִי:
יָרִים שְׁפַל רוּחַ. וְידֵע אֶת אֲשֶׁר לוֹ:
יִבְחַר אֱלֹהִים לוֹ אֱנוֹשׁ רִמָּה כְנַפְתָּלִי:

תם