An Elucidation of the Narrative of the Fourth Day of Creation Before1As reflected by the ellipses in the Hebrew text, in several places, the words in the original manuscript could not be read clearly. explaining the passage,2Bereishis 1:14-19. let us highlight several points:
2
הָא׳) "יְהִי מְאֹרֹת" חָסֵר וא״ו כְּתִיב, עַל שֶׁהוּא יוֹם מְאֵרָה לִפּוֹל אַסְכָּרָה בְּתִינוֹקוֹת וכו׳ כְּדִפְרִישִׁית (שער ה' פ"ח). וְאָמְנָם, עֲדַיִן אֵין טַעַם לָמָּה הוּא חָסֵר. . . שֶׁשְּׁנֵי הַוָּוִי״ן חֲסֵרִים אעיין נחלת יעקב שכתב על דברי רש"י שם וז"ל: פירוש חסר וי"ו שרשית שהיא אחר האל"ף. אולם מדברי הגור אריה משמע שהחידוש בשני הווי"ן, וז"ל: חסר וי"ו. ורש"י דקדק בכאן יותר על חסרון וי"ו מן שאר ווי"ן מלאים וחסירים הרבה, אלא שהוקשה לו הלשון "יהי מאורות", שלפי הלשון הוי למכתב 'יהיו מאורות', ותירץ שהרי גם כן חסר וי"ו, אלא הוא לשון מאירה, והשתא אתי שפיר "יהי מארת" כאילו כתיב 'יהי מארה' עכ"ל. ועיין בדברי רבינו לקמן בסמוך., וְכֵן לָמָּה כֵּן גַּם בִּ"וְ(י)הָיוּ לִמְאֹרֹת" וּבִ"שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת". . . . "וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת", רַק וא״ו שְׁנִיָּה חֲסֵרָה.
a) As mentioned,3Page 93 above. in this passage, the word מארת, “luminaries,” is written in a short form, lacking the two vavim.4The word מארת would ordinarily be written מאורות. Our Sages5See Rashi’s commentary to Bereishis 1:14, which is based on Taanis 27b. took notice of that fact and commented, “It is a cursed (מארה) day when children become ill with croup.” Explanation is, however, necessary because the word מארת appears two other times in the passage: וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת and שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת. In the last instance, the word מארת is lacking both vavim, while in the first instance, it is lacking only the second vav.
b) The phrase, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, “in the expanse of the heaven,” requires explanation. Seemingly, it would have been sufficient to say בַּשָּׁמַיִם, “in the heaven.”
c) Seemingly, directly after stating, “Let there be luminaries in the expanse of the heaven” the narrative should have continued, “to radiate light upon the earth.” Were that wording to be used, it would not have been necessary to state, “Let them serve as luminaries in the expanse of the heaven to radiate light upon the earth.” In the description of the fashioning of the luminaries, it is written: “God placed them in the expanse of the heaven to radiate light upon the earth,” without repeating the wording. Similarly, it would appear appropriate to use such wording here as well.
d) In relating God’s utterance,6Bereishis 1:14. the narrative states that the luminaries were created “to make a distinction between the day and the night.” However, in the description of the fashioning of the luminaries it is written that they were created for two purposes:7Ibid. 1:18. “to rule during the day and during the night, and to make a distinction between the light and the darkness.” If the distinction between day and night is the same as the distinction between light and darkness, it is necessary to understand why God’s statement does not mention ruling during the day and night. Furthermore, if day and night, and light and darkness are identical, the narrative should have stated simply, “to make a distinction between them.” Conversely, if the distinction between light and darkness is not the same as the distinction between day and night, God’s statement and the description of the actual fashioning of the luminaries are not the same at all. The description of the actual fashioning of the luminaries is totally different from God’s description of their being brought into being.
6
הַה׳) "וְהָיוּ לְאֹתֹת וגו׳ וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת וגו׳", כְּבָר דִּקְדֵּק רַשִׁ׳׳י בְּפָרָשַׁת שְׁמוֹת (ד ט) בַּפָּסוּק "וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ וגו׳ וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת", שְׁנֵי פְעָמִים "וְהָיוּ", נִרְאֶה בְעֵינַי וכו׳ בוז"ל: והיו המים וגו' - והיו והיו שתי פעמים. נראה בעיני, אלו נאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת, שומע אני שבידו הם נהפכים לדם ואף כשירדו לארץ יהיו בהוייתן, אבל עכשיו מלמדנו שלא יהיו דם עד שיהיו ביבשת:. וְהָתָם, מִכָּל מָקוֹם, חַד הֻצְרַךְ לְהִכָּתֵב. וְאִלּוּ הָכָא כָּל שְׁנֵיהֶם אֵינָם צְרִיכִים, שֶׁהָיָה יָכוֹל לִכְתֹּב ׳וּלְאֹתֹת וגו׳ וְלִמְאוֹרֹת וגו׳׳.
e) The passage states:8Ibid. 1:14-15.והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים. והיו למאורת “And they shall serve as signs, for appointed times, for days, and years. Let them serve as luminaries…” These verses repeat the verb והיו, which we have translated as “they shall serve” and “Let them serve.” In Parshas Shmos, it is stated,9Shmos 4:9. וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת “And it shall be that the water that you will take from the river shall be blood on the dry land.” In this verse, as well, the word והיו, which we have translated as “shall be”, is repeated. Rashi notes10See Rashi’scommentary to Shmos 4:9. this repetition, and derives an insight from it. In that instance, however, the verbוהיו needed to be stated at least once. In the passage from Bereishis under discussion, however, the verb והיו could have been omitted entirely. The passage could have stated: “Let there be luminaries in the expanse of the heaven to make a distinction between the day and the night, and as signs… and to radiate light,” without mentioning the verb והיו at all.
f) The passage states, “And they shall serve as signs, for appointed times, for days, and years.” It seems unnecessary to mention days, because the verse already stated, “Let there be luminaries… to make a distinction between the day and the night.” In addition to this redundancy, this verse is problematic because seemingly “for days” should have been stated before “for signs.” Firstly, in this way, the redundancy would not be so apparent, for it would have appeared as an explanation of the preceding phrase. Thus, the verse would read, “to make a distinction between the day and the night; and they shall be for days, and years,” i.e., the distinction between day and night will make it possible to count the days. Secondly, it is logical that the phrase “for days” precede the phrase “for appointed times.” “For appointed times” refers to the festivals, which occur just three times a year – or five times a year, if Rosh HaShanah and Yom Kippur are included. How much more so should the phrase “for days” precede “for signs,” which as Rashi explains refers to the lunar and solar eclipses. It is only possible for eclipses to occur once a month – a lunar eclipse can only occur at the time of a full moon and a solar eclipse can only occur at the time of a new moon. Moreover, eclipses do not occur every month, and even when they do occur, they are not visible in the entire world or even in an entire region.
g) Why does that verse state, לאתת “as signs,” למועדים “for appointed times,” and לימים “for days,” with each of these preceded by the letter lamed, “for” or “as”, while the verse merely states ושנים “and years” without a lamed?
h) Why does the passage say “and it was so” after the introductory statement, “Let there be luminaries”? Seemingly, this statement is unnecessary, for the passage continues, “and God made the two great luminaries.” True, the same expression is used in the middle of the narrative of the third day, after God said, “Let the earth sprout forth vegetation” and in the middle of the narrative of the sixth day, after God said, “Let the earth bring forth living beings.” Nevertheless, here explanation of this passage is necessary and this is our present focus.
j) The passage states: “God made the two great luminaries…. God placed them in the expanse of the heaven.” Why was it necessary for there to be two activities, “making” and “placing”? Was God unable to make the luminaries in the heavens themselves, i.e., with one act to make them in the heaven without having to place them there afterwards?
k) The passage concludes, “And God saw that it was good.” After God created light on the first day, it is written,11Bereishis 1:4. “God saw the light, that it was good.” Seemingly, the same pattern should have been repeated here, i.e., the verse should have said, “God saw that the luminaries were good.”
l) There is a general question that applies with regard to the Creation as a whole. Throughout the narrative of creation, it is written וירא... כי טוב, “God saw… that it was good.” Yet in summation of the entire narrative, it is written,12Ibid. 1:31. וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, “God saw everything that He had made and behold, it was very good.” Why is a different term used?
14
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת. בַּמְּסֹרָה ג"מסורה" = רשימה הכוללת דקדוקי האותיות והתיבות בתנ"ך מלאים וחסרים ודרך הקריאה בנקודות וטעמים, במשך הדורות נרשמו על גליונות ספרי תנ"ך, ושוב נתחברו חיבורים שקבצו וביררו ענינים אלו ע"י גדולי הדורות, ביניהם רבי מאיר הלוי אבולעפיה (הרמ"ה), בספרו מסורת סיג לתורה, ואחריו בספר מנחת שי, ועוד., מְאֹרֹת ב׳ חָסֵר דְּחָסֵר. וְסִימָן, "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת". (פסוק יד) "וַיַּעַשׂ שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת" דועיין במנחת שי (בראשית א טו) וז"ל: והיו לִמְאוֹרֹת. במסורת כ"י נמסר עליו מלא וא"ו קדמאה וכן הוא בספרים כ"י ובדפוס קדמון. גם הרמ"ה ז"ל כתב כלשון הזה, מדיהי אוֹר ויהי אוֹר, כל הדין לישנא דאור באורייתא מל' וי"ו כתי'. מְאֹרֹת ב' חסר דחסר בלישנא, וסימנך ויאמר אלקים יהי מְאֹרֹת, ויעש אלקים את שני הַמְאֹרֹת. והיו לִמְאוֹרֹת ברקיע השמים, מלא וי"ו קדמאה וחסר וי"ו תניין, עכ"ל. וכן הוא במלאים וחסרים שמצאתי בראש מקרא ספרדית כ"י שהועתקו מספר הללי הסופר.... (פסוק טז) מַסְכִּים לַסְּפָרִים שֶׁ"וְּהָיוּ לִמְאוֹרֹת" אֵינוֹ חָסֵר דְּחָסֵר. וְגַם יֵשׁ לוֹמַר, דִּלְהַמְּסֹרָה "וְהָיוּ לִמְאוֹרוֹת" (פסוק טו) מָלֵא בִּשְׁנֵי וָוִי״ן, מִדְּלֹא נִמְסַר עָלָיו חָסֵר העיין בהערות הקודמים מ"ש במנחת שי ודו"ק.. וְהִנֵּה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, מְבֹאָר מִמַּה שֶּׁ"יְּהִי מְאֹרֹת" חָסֵר דְּחָסֵר, וְכֵן "וַיַּעַשׂ [שְׁנֵי] הַמְּאֹרֹת", שֶׁבִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה הָיָה לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ שֶׁיִּהְיֶה חִסָּרוֹן וּמִעוּט. וְכֵן בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה נַעֲשָׂה כֵן. וְאוּלָם [הַחִסָּרוֹן בָּא בַּכֹּל], שֶׁכֵּן הָיָה מִעוּט מִדַּת הַגּוּף וְשִׁעוּר הָאוֹרָה. וּכְשֶׁנְּדַקְדֵּק נוּכַל לוֹמַר, שֶׁהָיוּ עוֹד שְׁנֵי חֶסְרוֹנוֹת, הַיְנוּ שִׁנּוּי מָקוֹם עַד כַּדּוּר הַתַּחְתּוֹן, וְגַם הַלִּקּוּי הַמִּתְהַוֶּה עַל יְדֵי הַמִּעוּטִים, הֲרֵי ד׳ חֶסְרוֹנוֹת. וְאִם נִרְצֶה לְקַיֵּם הַסְּפָרִים שֶׁ"וְּהָיוּ לִמְאוֹרֹת" יֵשׁ בּוֹ חָסֵר אֶחָד, וְכַאֲשֶׁר גַּם הַמְּסֹרָה מוֹרָה ועיין לעיל בהערות כנ"ל., עַל כָּל פָּנִים, שֶׁאֵינוֹ חָסֵר דְּחָסֵר, נֹאמַר, שֶׁיִּרְמֹז עַל לִקּוּי הַחַמָּה שֶׁמִּתְהַוֶּה גַּם כֵּן עַל יְדֵי הַמִּעוּט, כִּי כְּשֶׁהָיוּ שָׁוִים וּבְמָקוֹם אֶחָד, לֹא תִלְקֶה הַחַמָּה, שֶׁהֲרֵי אֵין הַיָּרֵחַ תַּחְתֶּיהָ, שֶׁתְּכֻסֶּה עַל יָדֶיהָ הַחַמָּה בְּמַה שֶּׁמַּפְסֶקֶת בֵּין הַהַבָּטָה מֵעֵין הָרוֹאֶה, כַּאֲשֶׁר הִיא לְעֵת עַתָּה, שֶׁזֶּה הוּא לִקּוּי הַחַמָּה.
In resolution, regarding the verse, ויאמר א-להים יהי מְאֹרֹת, “God said, ‘Let there be luminaries,’” the Masoretic tradition13The Masoretic tradition is the cumulative writings of scholars who received the tradition from Ezra the Scribe and his court, regarding the correct text of the Tanach. This tradition details which words are written in a long form (malei) and which are written in a short form (chaseir), when there is a difference between the manner in which a word is written (ksav) and how it is read (kri), which letters are written in an oversized or miniature manner, and other matters of this nature. Among the texts that focus on this branch of study are Masores Siyag LeTorah, written by Rabbi Meir Abulafia, and the commentary to the Tanach, Minchas Shai, written by Rabbi Yedidyah Shlomoh Nortzi. relates that the word מְאֹרֹת appears twice in the Tanach lacking both vavim, in the verse, “And God said, ‘Let there be luminaries,’” and in the verse, “God made the two great luminaries.” By contrast, in the verse, והיו לִמְאוֹרֹת, “They shall be luminaries,” the word “luminaries” is written as לִמְאוֹרֹת, lacking the second vav but not the first. It is, however, possible to say that in this verse the word לִמְאוֹרֹת should be written לִמְאוֹרוֹת with both vavim, since there is no tradition that it is lacking one vav.14See Minchas Shai to Bereishis 1:15, which states that there is a tradition that the word לִמְאוֹרֹת in this verse should be written including the first vav, but without the second. Whatever the spelling of מאורת in that verse, the word מְאֹרֹת in the verse, יהי מְאֹרֹת, “Let there be luminaries,” and in the verse, ויעש א-להים את שני המארת הגדלים, “and God made the two great luminaries,” is written lacking vavim entirely. This indicates that originally, when God conceived of the luminaries, He had in mind the possibility of diminishment, and indeed, when God made the luminaries He diminished one of them. That diminishment affected both the size of the moon and the measure of its light. When considering all the particulars, it is possible to say that there are two other dimensions to the moon’s diminishment: that the place of its orbit was lowered to the lowest sphere, and that as a result of this diminishment, there is a possibility for a lunar eclipse. Hence, there are four aspects to the moon’s diminishment, which are alluded to by the lack of four vavim in the verses discussing the creation of the luminaries. According to the version that the word מְאוֹרֹת, “luminaries” in the verse, “They shall be luminaries” is also written lacking one vav, that missing vav can be understood as alluding to a solar eclipse, because the possibility for a solar eclipse also resulted from the diminishment of the moon. For when both the sun and the moon were equal in size and on the same plane, there could not be a solar eclipse, since the moon was not located on a lower plane and thus would not intervene – as it can at present – between someone looking from the earth and the sun.
In summary, the Masoretic text clearly indicates – as I explained in the elucidation of the passage from Chulin – that the diminishment of the moon was necessary, and would have happened even if the moon had not complained. This is alluded to by the mesorah with the words, ויאמר א-להים יהי מְאֹרֹת, “And God said, ‘Let there be luminaries’”. The missing vavim in the word מְאֹרֹת serves as a mnemonic device to teach us that God caused the lack – i.e., the diminishment – of the moon and that diminishment would have happened even if the moon had not complained. Similarly, the fact that the word “luminaries” in the verse, ויעש א-להים את שני המארת הגדלים, “God made the two great luminaries” is lacking two vavim, indicates that God created the moon intending for it to be diminished, even were it not to have complained.
16
וְהִנֵּה, אָמַר שֶׁיִּהְיוּ הַמְּאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם. גַּם יוֹכִיחַ עַל זֶה שֶׁמִּמַּה שֶּׁלֹּא אָמַר ׳בַּשָּׁמַיִם׳ אֶלָּא "בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם", יִרְצֶה, שֶׁרָמַז עַל הַכַּדּוּר חכפי הנראה כוונת רבינו "גלגל" וכפי שכתב רבינו בשער השלישי תחלת פרק ראשון. ועיין הערה הבאה. שֶׁבּוֹ גַּם עַתָּה הַחַמָּה, וְיִקְרָאֵהוּ רָקִיעַ טעיין לעיל בתחלת שער השלישי, ושם בהערה בשם הרמב"ם דשבעת הרקיעים המוזכרים בדברי חז"ל הן הנה השבעה גלגלים, וברקיע (גלגל) הרביעי תלוי חמה., [כֵּיוָן] שֶׁהוּא בְּאֶמְצַע הַשִּׁבְעָה רְקִיעִים, הַמְּיֻחָדִים לְשִׁבְעָה כּוֹכְבֵי לֶכֶת. וְיִהְיֶה מֻשְׁאָל לוֹ שֵׁם רָקִיעַ ירבינו מפרש בזה שאף שכשכתוב בתורה רקיע, הכוונה הוא לבריאה שברא השי"ת ביום השני, שהיא בריאה המבדלת בין מים למים (וכמ"ש רבינו לקמן בסמוך בד"ה והיו למאורת), מ"מ כאן קורא הכתוב לגלגל הרביעי רקיע "בשם המושאל"., עַל שֵׁם שֶׁמַּבְדִּיל בֵּין שְׁלֹשָׁה לִשְׁלֹשָׁה יאהכוונה בזה ליישב מה שלא פירש איזה רקיע משבעת הרקיעים? וע"ז פי' רבינו שכמו שתפקיד הרקיע בכלל הוא להבדיל בין עליון לתחתון כך הרקיע (גלגל) האמצעי (הרביעי) הוא ממצע ומבדיל בין הגלגלים העליונים לתחתונים, כְּמוֹ הָרָקִיעַ שֶׁמַּבְדִּיל בֵּין מַיִם הָעֶלְיוֹנִים לְמַיִם הַתַּחְתּוֹנִים. וְהָיָה זֶה קֹדֶם הַמִּעוּט יבוכפי שביאר רבינו שם בתחילת שער השלישי שבשעה שמיעט הלבנה ירדה לרקיע (גלגל) הראשון., אַף שֶׁבַּמַּחֲשָׁבָה כְּבָר עָלְתָה לְפָנָיו הַמִּעוּט, כָּאָמוּר. אַךְ בַּתְּחִלָּה, קָבַע לִשְׁנֵיהֶם בָּרָקִיעַ הַזֶּה. וְגַם בִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה, לֹא הָיוּ לְפָנָיו לְהִבָּרְאוֹת רַק הַמְּאוֹרוֹת הַשְּׁנַיִם, וְלֹא זוּלַת. אַךְ לִכְשֶׁיִּהְיֶה הַמִּעוּט, יַרְבֶּה אַחַר כָּךְ הַצְּבָאוֹת יגכמ"ש לעיל שער ה' בשם בראשית רבה., הַיְנוּ הַכּוֹכָבִים, אֲשֶׁר כּוֹלְלִים חֲמִשָּׁה הַנְּבוּכִים ידחמשת הכוכבים הנבוכים המשרתים שבעה ידועים כולם נקראים נבוכים למבוכה הנראית בתנועתם והשנים מהם השמש והירח והחמשה הנשארים נקראים 'חמשת הכוכבים הנבוכים' כשייאמר 'חמשה' סתם ידוע שאינו מדבר על השמש והירח. (פירוש המלות הזרות במורה נבוכים לר"ש ן' תבון) והכוונה היא ששבעת כוכבי הלכת נקראים בשם זה כי מבוכתם (תנועתם) נראית לעיני כל, ומלבד השמש והירח יש חמשה נותרים: שבתאי, צדק, מאדים, נוגה, וכוכב., וְכָל אֲשֶׁר בְּגַלְגַּל הַמַּזָּלוֹת. שֶׁהֲרֵי אָמַר "לְהַבְדִּיל וגו'". וְאֵין זֶה בְּעֶצֶם, אֶלָּא עַל יְדֵי הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ בִּלְבָד. וּלְפִיכָךְ לֹא אָמַר כָּאן "לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ", כִּי גַּם כָּל הַכּוֹכָבִים מְאִירִים עַל הָאָרֶץ. אֶלָּא שֶׁבִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה, לֹא עָלוּ רַק אֵלּוּ שְׁנַיִם בִּלְבָד. אָמְנָם, בַּמַּחֲשָׁבָה עַצְמָהּ הָיָה לִהְיוֹת כֵּן סוֹף הַמַּעֲשֶׂה שֶׁיִּהְיוּ חֶסְרוֹנוֹ, וְכָאָמוּר, וְכַאֲשֶׁר יָבוֹא בְּהֶמְשֵׁךְ הַפְּסוּקִים:
The concept that the moon underwent a diminishment is also reflected by the phrase, יהי מארת ברקיע השמים, “Let there be luminaries in the expanse of the heaven.” It seems unnecessary for the verse to say ברקיע השמים, “in the expanse of the heaven.” However, this apparent redundancy alludes to the moon’s diminishment. The term rakia refers to the sphere in which the sun is located. This sphere is called rakia because it is in the middle of the seven heavens that are designated for the seven planets.15I.e., the sun is in the fourth orbit. Below the sun are the moon, Kochav (Mercury), and Nogah (Venus), and above the sun are Ma’adim (Mars), Tzedek (Jupiter), and Shabbetai (Saturn). Therefore, rakia is an appropriate term, for just as the rakia divided between the higher waters and the lower waters,16Bereishis 1:7. so too, the orbit of the sun divides between the three orbits of the planets closest to the earth and the three orbits furthest from it. The moon was created in this orbit before its diminishment. True, as explained above, God already planned to diminish the moon. Nevertheless, initially, God established both the sun and the moon in this middle orbit. Moreover, initially, it was God’s intent to only create these two luminaries and no others. Nevertheless, after God diminished the moon, He “increased its hosts,”17See Rashi’s commentary to Bereishis 1:16, based on Bereishis Rabbah 6:4. i.e., God also brought into being the stars, including the five nevuchim,18This term refers to the five planets, Kochav (Mercury), Nogah (Venus), Ma’adim (Mars), Tzedek (Jupiter), and Shabbetai (Saturn). They are called nevuchim, “perplexed,” because the mazelike nature of their orbits causes them to appear “perplexed” in their movements through the heavenly sphere (ShmuelibnTibbon). and all the stars in the orbit of the constellations. On this basis, it can be understood why initially, the purpose of the creation of the sun and the moon is described as being: “to make a distinction between the day and the night.” This was achieved through the creation of the sun and the moon alone. Hence, only the two major luminaries were mentioned in the Torah’s description of God’s initial intent. In contrast, the phrase “to radiate light” refers to all the other stars, for they also radiate light to the earth. For this reason, “to radiate light” was not mentioned in connection with the creation of the sun and moon, but only when the other stars came into being after the diminishment of the moon. Nevertheless, that diminishment was implicit in God’s initial intent, as explained above and as will be clarified further in the elucidation of the subsequent verses.
יהי מארת... והיו לאתת Let there be luminaries… They shall serve as signs –The repetition of the root והיו in this verse alludes to a second “being,” i.e., that the sun and moon’s “being” i.e., form would go through a change, for one of them would be diminished. As a result of the moon’s diminishment, there would be signs, appointed times, days, and years. Since God desired to appease the moon because of the diminishment, He told the moon that the Jews would reckon the days and years according to it. The verse did not mention days before signs, because by deviating from the order that frequency dictates, the verse alludes to the fact that after the diminishment of the moon, through which the luminaries would enter a different state of being that would lead to the existence of “signs and appointed times,” God stated, in order to appease the moon, that the Jews would reckon their days and years according to it. The verse states והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים, they shall be as signs, for appointed times, for days and years. The words “signs”, “appointed times,” and “days”, are all preceded by a lamed. The fact that a lamed was not added before the word v’shanim (making it ul’shanim), as in the other three words, also serves as an allusion. It points to the moon’s response that the reckoning of years is fundamentally dependent on the sun and its annual cycle, as explained above in the explanation of the passage from Chulin.
18
וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר וגו׳. אָמַר שֶׁמִּתּוֹךְ הַמִּעוּט יִתְהַוֶּה עוֹד הֲוָיָה אַחֶרֶת טובשונה ממה שביאר רבינו לעיל בפסוק (יד) "יהי מארת ברקיע השמים" שהכוונה שם 'רקיע השמים' הוא רק בשם המושאל ובאמת מדובר שם בגלגל הרביעי, הרי שכאן בפסוק (טו) "והיו למאורת ברקיע השמים" הכוונה הוא לרקיע שנברא ביום השני שתפקידו הוא להבדיל בין מים למים, וכפי שהולך רבינו ומבאר שהוא מתחת לגלגלים. שֶׁיִּתְהַוֶּה. . בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן, הַנִּבְרָא לְהַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם (בראשית א ו). וְהוּא בָּאֲוִיר שֶׁתַּחַת הַכַּדּוּרִים טזכן משמע מהרמב"ן על הפסוק ועוד מפרשים שם, וז"ל הספורנו: יהי רקיע בתוך המים. יהי טבע בתוך המים היסודיים כמו גלגל בתוכם סביב מבדיל בצורה קצתם מקצתם, באופן שאיזה חלק עליון מן המים לצד האויר ישוב לטבע אידיי. והנה בזה עלו בהכרח אל איזה גבול באויר היסודיי, וקבל האויר איזה עשוי בהכרח להיות מקום לחלק שנהפך לאיד, והתפשט אל מקום רב הכמות ממקומו הראשון:, כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְתִּי בִּדְרוּשׁ אַחֵר יזעיין בהצעה מהמדפיסים בהוצאה הראשונה (תרכ"ו) בתחילת הספר, שחיבור דנן הוא חלק ממחברת דרשותיו של רבינו, ויתכן שהיה הדרוש שמזכיר רבינו כאן גם במחברת זאת, וחבל על דאבדין., הַכּוֹלֵל בְּרִיאַת [כָּל הַיָּמִים] הָרִאשׁוֹנִים שֶׁמִּשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, שֶׁקְּרָאתִיו בְּשֵׁם הֲוָיוֹת הַיְסוֹדוֹת. וְכֵן הוּא, כִּי בְּעֶצֶם, אֵין אוֹר בַּשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ, שֶׁהַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם אֵינָם בַּעֲלֵי אֵיכוּת. אִם כֵּן, כָּל הַמִּתְהַוֶּה מֵהֶם בָּעוֹלָם הַשָּׁפֵל, הוּא מֵהַמְקַבְּלִים יחכוונת רבינו נראה, שתפקידו של הרקיע המבדיל בין מים למים הוא, להבדיל ולעשות מהות חדשה כנבראים התחתונים שהתוצאה משתנה מנברא לנברא, ע"י הרקיע הזה, וכדברי הספורנו שהובא לעיל, וכן האריך הרמב"ם לבאר במורה נבוכים (ח"ב פ"ל).. וּלְפִיכָךְ [יָבוֹאוּ] הֲפָכִים, כְּמוֹ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מַשְׁחִיר פְּנֵי הָאָדָם וּמַלְבִּין הַבְּגָדִים, שֶׁהַכֹּל לְפִי הַמְקַבְּלִים יטדוגמא זאת מהשמש שתוצאות השפעתה משתנות לפי המקבלים, מובא בכמה ראשונים (כגון באבן עזרא בהקדמתו לספר קהלת, ועוד) לצורך הסבר איך שממשפיע אחד יתכן כמה תוצאות וגם הפוכות זו מזו לסיבת שינוי טבע המקבלים, רבינו כאן מסביר על פי זה את תפקידו של הרקיע, שלפי שהשפעתם של המאורות הוא דרכו (שזאת כוונת הפסוק "והיו... ברקיע השמים") לזאת משתנים הפעולות.. וְאוּלָם, אִלּוּ לֹא הָיָה הַמִּעוּט, הָיָה הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה בְּעִנְיָן אַחֵר. וְהָאוֹר שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן וְהַחֹשֶׁךְ הַנִּזְכָּר שָׁם, הָיוּ נִשְׁאָרִים. וְהַהֶבְדֵּל, הָיוּ עוֹשִׂים הַמְּאוֹרוֹת. וּבָזֶה הָיָה שִׁנּוּי מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁבָּהֶם הָיָה הַהֶבְדֵּל בְּאוֹר וְחֹשֶׁךְ מִבִּלְתִּי [שִׁמּוּשׁ] מְאוֹרוֹת, וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּהְיֶה הֶבְדֵּל עַל יְדֵי אֵלּוּ הַמְּאוֹרוֹת. אֶלָּא שֶׁבַּתְּחִלָּה. . . יִהְיֶה נִגְנָז הָאוֹר שֶׁל הַשְּׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים. אָמְנָם. . . . . רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשֶׁיִּתְמַעֵט הָאֶחָד, וְיִהְיֶה נִגְנָז אוֹר שֶׁל הַג׳ יָמִים הָרִאשׁוֹנִים, וְיִתְהַוֶּה שֶׁהֵם יָאִירוּ בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, הוּא הַמַּבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. כִּי שָׁם יָאִירוּ עַל יְדֵי קַבָּלַת שִׁפְעָם וְכָאָמוּר.
והיו למאורת ברקיע השמים Let them serve as luminaries in the expanse of the heaven to radiate light – The repetition of the word והיו refers to another change that would come to pass as a result of the diminishing of the moon, creating a new entity, {the light,}19This and other additions in squiggle brackets were made on the basis of the text of Chiddushei HaLevanah printed as an addendum to Machon Chochmas Shlomoh edition of Rambam’s Hilchos Kiddush HaChodesh. that would exist “in the rakia, the expanse of the heaven.” The rakia constitutes the lower heaven which was created to separate between the higher waters and the lower waters. This refers to the open space that is between the spheres, as I explained in another exposition, which explains the entire process of creation as it transpired in all the first Six Days of Creation, which I called The Formation of the Elements.20Tosfos Yom Tov wrote several expositions, derushim, which are transcripts of sermons that he delivered. Of these, Chiddushei HaLevanah is one of the few for which the text is extant. In essence, the sun and the moon do not possess the potential to radiate light, for the heavens and all their hosts do not possess any defined potential. All the changes that result from them in this lowly world stem from the recipients. Therefore, the sun darkens a person’s complexion, but whitens clothes, for everything depends on the recipients. Hence, were the moon not to have been diminished, the difference between the day and the night would have been of an entirely different nature. The light that radiated forth on the first day of Creation, before the creation of the luminaries, and the darkness mentioned in those verses, would have continued, and the distinction between this primeval light and primeval darkness would have come as a result of the luminaries. This constituted the difference between the first three days of Creation and all subsequent time. During the first three days of Creation, the distinction between light and darkness was made without the luminaries. From the fourth day onward, God desired that the difference between light and darkness come as a result of these luminaries. Initially, {however, God did not desire} to conceal the original light that radiated forth throughout the first three days. Nevertheless, {after the complaint of the moon,} God desired that one of the luminaries be diminished, and that the light of the first three days of Creation be concealed. The luminaries would come into existence and they would generate light in “the expanse of the heaven,” i.e., in the area that separates between the higher waters and the lower waters. The light that the luminaries would generate would be dependent on the manner in which its influence is accepted by the recipients, as stated above.
19
וּמִזֶּה יֵצֵא לָנוּ טוּב טַעַם עַל שֶׁתְּחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה לִשְׁנֵי מְאוֹרוֹת שָׁוִים, וְשֶׁגַּם שֶׁלְּאַחַר כָּךְ יִתְמַעֵט הָאֶחָד, שֶׁהָיָה זֶה דּוֹמֶה מַמָּשׁ לִתְחִלַּת הַבְּרִיאָה, שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹר, וְחָזַר וּגְנָזוֹ לְסִבַּת שֶׁהִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חגיגה יב.). כוז"ל: ואור ביום ראשון איברי? והכתיב ויתן אתם אלהים ברקיע השמים וכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי! - כדרבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהן, שנאמר וימנע מרשעים אורם. ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבא שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב, ואין טוב אלא צדיק, שנאמר אמרו צדיק כי טוב. כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח, שנאמר אור צדיקים ישמח. כתנאי: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, דברי רבי יעקב. וחכמים אומרים: הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי. וְאִם כֵּן, כָּאן חָזַר לָרִאשׁוֹנִים שֶׁיִּהְיוּ נִבְרָאִים שָׁוִים כאלכאורה נראה כוונת רבינו בזה, שכמו שלגבי "אור" בתחלה ברא אור שרואין מסוף העולם ועד סופו ושוב גנזו כדי שלא ישמש לרשעים, כ"כ ב"מאורות" עשה כן, שבתחילה היו שוים ושוב נתנם ברקיע המבדיל בין מים למים כדי שעי"ז לא יאירו כבתחילה מטעם הנ"ל., וְשֶׁהָאוֹר הָרִאשׁוֹן יָאִיר. אֲבָל מִצַּד הַגְּנִיזָה הַנִּרְמֶזֶת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן בְּ"וַיַּבְדֵּל" שֶׁהִבְדִּילוֹ לַצַּדִּיקִים כו׳ כִּדְפֵרֵשׁ רַשִׁ"י (בראשית א ד), עָלָה לְפָנָיו בְּמַחֲשָׁבָה הַהִיא עַצְמָהּ, הַמִּעוּט שֶׁעַל יְדֵי כֵן יָאִירוּ הֵם בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם הָאָמוּר. וְלֹא יָאִיר עוֹד אוֹר הָרִאשׁוֹן כִּי יִגָּנֵז.
On this basis, we can understand the rationale for the creation of the two luminaries as equal in size, although the original intent was that ultimately one luminary would be diminished. This pattern resembles God’s creation of the light at the beginning of Creation, and His subsequent concealment of it for the reason explained by our Sages.21Chagigah 12a. That source states that God’s original light was concealed so that the wicked would not benefit from it. Accordingly, in this verse, the focus is on the original intent, when the sun and the moon were created as equals, and the original light radiated forth. This passage relates that after creating this original light, vayavdel E-lohim, “and God made a distinction.”22Bereishis 1:4. The words vayavdel E-lohim allude to the concealment of the light on the first day of Creation, i.e., God made a distinction concerning this light, and set it aside for the righteous in the Ultimate Future, as Rashi explains.23See Rashi’scommentary to Bereishis 1:4. It is in this very thought that the impulse that the moon would be diminished arose. The moon would shine in “the expanse of the heaven” as explained, and the primeval light would no longer shine forth because it would be concealed.
Since there are three totally different changes in being resulting from one activity,24I.e., the moon’s existence underwent three stages: a) initially it was of one size and was located in the orbit of the fourth sphere, b) its size and light were diminished, and c) it was compelled to descend to a lower orbit. therefore the verse immediately states “And it was so.” Even though the order of creation underwent a change – originally, the luminaries were of equal size, and afterwards, their being became different – by saying, “and it was so,” the narrative indicates that one should note that the state of being of the luminaries underwent a change. It is as if the narrative says, note the progression of the different states of being as described, although these states of being appear contradictory to each other.
God made the two great luminaries – The narrative proceeds to describe how this action fulfilled God’s original intent, for He made two great luminaries, equal in appearance and size, and having the same location. Nevertheless, immediately afterwards, God diminished one of the luminaries, because even initially, the intent was that they be diminished. Initially, were the luminaries to have remained equal in size, light and darkness would not be dependent on them. The luminaries would merely “make a distinction between the day and the night,” as stated initially in the narrative. Nevertheless, after God’s wisdom dictated that the original light be concealed, the sun and the moon would serve as the sources of light “radiating light upon the earth and its inhabitants.” And for this reason, the sun and the moon would “rule,” one “during the day,” and the other “during the night,” as the narrative proceeds to state. As a natural consequence, this brought about “the signs, appointed times, days, and years,” mentioned earlier. All of these times alter the intervals for good or for the opposite, Heaven forbid. As explained previously,25Page 104ff. all of this came about as a result of the diminishment of the moon. Originally, before the diminishment, the sun and the moon were not designated for these functions; they were merely designated “to make a distinction.” The light that shined originally would be the ruling factor.
22
וַיִּתֵּן. הַמַּחֲלֹקֶת אִם הַמַּזָּלוֹת חוֹזְרִים וְהַגַּלְגַּל קָבוּעַ אוֹ שֶׁהַגַּלְגַּל חוֹזֵר וְהַמַּזָּלוֹת קְבוּעִים, יָדוּעַ מִימוֹת הַתַּנָּאִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּדְתַנְיָא פְּסָחִים פֶּרֶק מִי שֶׁהָיָה (צד:) כגוז"ל: תנו רבנן, חכמי ישראל אומרים: גלגל קבוע ומזלות חוזרין, וחכמי אומות העולם אומרים: גלגל חוזר ומזלות קבועין. אמר רבי: תשובה לדבריהם מעולם לא מצינו עגלה בדרום ועקרב בצפון. מתקיף לה רב אחא בר יעקב: ודילמא כבוצינא דריחיא, אי נמי כצינורא דדשא. חכמי ישראל אומרים: ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע, ובלילה למעלה מן הרקיע. וחכמי אומות העולם אומרים: ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע, ובלילה למטה מן הקרקע. אמר רבי: ונראין דבריהן מדברינו, שביום מעינות צוננין ובלילה רותחין.. וְדַעַת חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הָיְתָה שֶׁהַמַּזָּל חוֹזֵר וְהַגַּלְגַּל קָבוּעַ. . . . . הַמִּקְרָא מְסַיְּעָם וְהוּא מִמַּה שֶּׁכְּבָר אָמַר "וַיַּעַשׂ... אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת", וְאַחַר כָּךְ חָזַר וּפֵרֵשׁ "וַיִּתֵּן אֹתָם... בִּרְקִיעַ וגו׳". נִרְאֶה מִזֶּה שֶׁהָיוּ הַמְּאוֹרוֹת עִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, לֹא מִן הָרָקִיעַ עַצְמוֹ כדז"ל האברבנאל (בראשית א טז): ואמנם אמרו אחר זה ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. כתב הרמב"ן שזה מורה שלא היו המאורות והכוכבים מגוף הרקיע אלא מונחים ונקבעים בו נמשך בזה לדעת חז"ל שאמרו גלגל קבוע ומזל חוזר.. וְאִי אֲמַרְתְּ בִּשְׁלָמָא שֶׁהַמָּאוֹר הוּא הַחוֹזֵר וְהַגַּלְגַּל קָבוּעַ, אָתֵי שַׁפִּיר שֶׁהַמָּאוֹר הֲרֵי הוּא דָּבָר נִבְדָּל מִן הָרָקִיעַ וְסוֹבֵב סוֹבֵב הוֹלֵךְ עַל פְּנֵי הָרָקִיעַ, וְדוֹמֶה מַמָּשׁ לִבְרִיאַת הָאָדָם, שֶׁאָמַר (בראשית ב ז) "וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וגו׳" וְאַחַר כָּךְ (שם ח) "וַיִּטַּע וגו׳ וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם וגו׳". אֲבָל אִי אֲמַרְתְּ שֶׁהַמָּאוֹר קָבוּעַ בְּתוֹךְ הַגַּלְגַּל, אִם כֵּן הוּא עֶצֶם מֵעַצְמוֹ. כִּי אִם נֹאמַר שֶׁהָיָה עִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְנִתְחַב בְּתוֹךְ הַגַּלְגַּל, הִנֵּה בְּהֶכְרֵחַ, מְקוֹם הַתְּחִיבָה נִדְחֵית כָּל מַהוּת הַמָּקוֹם הַהוּא, וְהָיָה בָּטֵל וְנֶעְדָּר אַחֲרֵי שֶׁהָיָה, וְשָׁוְא וּבָטֵל לוֹמַר כֵּן כְּפִי הַסְּבָרָה הַיְשָׁרָה. אֶלָּא הוּא עֶצֶם מֵעַצְמוֹ, רַק שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ בְּכֹחַ חָכְמָתוֹ עָשָׂה לְאוֹתָהּ חֲתִיכָה שֶׁמִּן הַגַּלְגַּל עַד שֶׁהָיָה לַמָּאוֹר. לְפִי זֶה אֵין עִנְיַן "וַיַּעַשׂ וגו׳" וְאַחַר כָּךְ "וַיִּתֵּן וגו׳" יִסְבֹּל. . . . זֶה אֵין. . . . מַמָּשׁוֹ. שֶׁכְּבָר הָיָה הַכֹּל אֶחָד. . . . . . הַהוּא נַעֲשָׂה לְמָאוֹר.
God placed them in the expanse of the heaven – The difference of opinion between the Sages of Israel and the Greek scholars, regarding whether the heavenly sphere is fixed in its place and the stars and constellations move in their orbits, or the stars and constellations are fixed in their positions and the heavenly sphere moves, has existed from the era of the Tannaim, as recorded in Tractate Pesachim.26Pesachim 94b. See page 40 above. The view of our Sages is that the heavenly sphere is fixed and the stars and constellations move…. This conception is supported by the narrative that states first, “and God made the two great luminaries,” and only afterwards, “God placed them in the expanse of the heaven.” It appears from this passage that the luminaries are a unique creation and not merely part of the heavens. To explain: Were one to say that the luminary moves in its orbit and the heavenly sphere is fixed, it is understandable that the luminary is a separate entity from the heavens, and revolves on the surface of the heavens. A parallel to this exists with regard to the creation of man, concerning which it is stated,27Bereishis 2:7. “God the Lord formed man,” and only afterwards, “God the Lord planted a garden… and placed man there.”28Ibid. 2:8. I.e., just as man was first created and then placed in a different location, the moon was first created and then placed into its orbit. If, by contrast, one would postulate that the luminary was fixed in the heavens and the heavenly sphere revolved, the luminaries would be part of the essence of the heavens. Otherwise, were one to postulate that the luminaries were separate entities implanted into the heavenly sphere, as it were, the substance that previously existed there would be nullified. That theory runs contrary to logic.29According to this theory, the luminaries would be displacing other matter. Instead, one would be forced to say that the luminary is part of the sphere, it is just that God in the power of His wisdom made that portion of the heavenly sphere luminous. If that is the intent, the sequence “He made the two great luminaries” and only afterwards “God placed them in the expanse of the heaven,” is problematic…. “Placing” could be interpreted as distinguishing them and granting them honor, as in the verse,30Shmos 6:1. “I placed you as a judge for Pharaoh” and “I will place him as prominent.”31Tehillim 89:28.…
23
וְנִצְטָרֵךְ לוֹמַר כהופירוש זה על פי הדעה של חכמי אומות העולם כתב שם גם האברבנאל וז"ל: אבל אני בפי' הפרשה נשענתי על דעת אר"סטו שהכוכבים היו חלקים מהגלגלים כי אותו הדע' ראיתי צדיק לפני משאר הדעות ויותר מרוחק מהספקו' וכפי הדעת ההוא אשר ישר בעיני יהיה פירוש ויתן אותם אלהים ברקי' השמי' שנתן המשפי' הראשון את המאורות שרים ומושלי' בעליונים ובתחתונים והוא מלשון ונתון אותו על כל ארץ מצרים. ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים. ראה נתתיך אלהים לפרעה. שענין הנתינה היא הממשלה וההשפע' באותם החלקיים הרקיעיים לשיאירו על הארץ שהוא התכלית המיוחד במאורות מפני האור האלהי שנתן בהם. שֶׁהַנְּתִינָה (כְּמוֹ נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים) לְפַרְעֹה (שמות ז א). "אַף אָנִי בְּכוֹר [אֶתְּנֵהוּ]" (תהלים פט כח), כְּלוֹמַר, (מִנּוּי שֶׁל כָּבוֹד,) אֲבָל לְפִי שֶׁאֵינוֹ מֻכְרָח הַפֵּרוּשׁ הָרִאשׁוֹן כואולי צ"ל [נוכל] להגיעם, והכוונה שכיוון שהפירוש הראשון בפסוק, שמוכיח כשיטת חכמי ישראל אינו מוכרח, לכן אפשר לפרש כפירוש השני המתאים לדעת חכמי הגויים.. . . . לְהַגִּיעָם אֶל מָקוֹם אֲשֶׁר כְּבָר [לֹא הָיוּ. . . . . . . לִסְבָרָא הָאוֹמְרִים שֶׁגַּלְגַּל חוֹזֵר וּמַזָּל [קָבוּעַ]. . . . .כזאוצ"ל [אבל לפי חכמי הגויים] הָאַחֲרוֹנִים כחבשנת חמשת אלפים ש"ג נתפרסם ספרו של 'קופרניקוס' ובו הרבה חידושים בתנועת גרמי השמים ומוכיח דלא כפי שהיה מקובל בין חכמי האומות לפני תקופה זאת ובין הדברים מוכיח גם ענין זה שהכוכבים נעים מעצמם וכדעת חז"ל שמזל חוזר. ועיין בהערה הבאה. קָרוֹב לִזְמַנֵּנוּ כטבספר נחמד ונעים (להגאון ר' דוד גנז ז"ל שהיה תלמיד מהר"ל מפראג וחי שם בסמוך לזמן רבינו) כתב בסימן כ"ה בענין מחלוקת זו וז"ל: אך תדע שהחוקר הגדול המופלא בחכמת הכוכבים ויחיד בדורו ראש החכמים היושבים לפני אדונינו הקיסר 'רודלפוס' יר"ה השר 'טיחא בראהי' (Tycho Brahe) אמר לי - "לא יפה עשו חכמיכם שהודו לחכמי האומות על דבר שקר כי הדין היה עם חכמי ישראל"- באמרו שהכוכבים חוזרים מהלכם העצמיים בלתי הכרח תנועות הגלגלים רק בעצמם שטים ורצים כעוף הפורח באויר, והרבה בראיות, וכתב מזה ספר והוכיח באותותיו ומופתיו העיוניים וכו' עיי"ש שהאריך. הָאוֹמְרִים. . .לאוצ"ל [שעל פי האמת] מזל חוזר. מַזָּל חוֹזֵר וְגַלְגַּל קָבוּעַ. וְאִם כֵּן, פֵּרוּשׁ [הַפָּשׁוּט] לאאוצ"ל [הוא הנכון] שהפירוש הפשוט (הראשון) הוא הנכון. . .לבאוצ"ל [ולפי] סברתי וכו'. ועיין בהערה הבאה. סְבָרָתִי זֹאת לגהנה זאת הברייתא הובא באברבנאל (שם) לראיה כשיטת אריסט"ו וחכמי אומות העולם הראשונים שסוברים שהגלגל חוזר ומזל קבוע, ומן הראוי להעתיק דבריו כאו וז"ל: אבל הרב המורה כתב שהוא דעת בטל ושבזה נצחו חכמי האומות את חכמי ישראל. שלא תחשוב שלחסרון חכמת חכמינו נפלו באותו דעת. ראיתי להודיעך פה מה שראיתי בדרוש זה כפי קדומי פלוסופיהם. והוא שפליניא"ו פלוסוף קדום בספר טבעי הנמצאים שהוא ספר יקר מאד אצל חכמי האומות כתב דברים זה סגנונם. בין השמים והארץ ילכו שבעה כוכבי הנבוכה באמצע האויר וביניהם רחק מה ובאמצעותם ילך השמש הגדול והיכול המושל לא בלבד בזמנים ובארץ. אבל גם בכוכבי הנבוכה בשמים כי הוא המכסה אותם והנותן להם אור. ומי שיציירהו ראוי שישפוט שהוא נפש כל העולם ונשמתו והמנהיג האלהי אשר לטבע הוא השליט הגדול מיד האל רואה ושומע כל הדברים כפי מה שיראה שר האותיות אומריר"ו עד כאן. ושנה ושלש הדעת הזה בספרו פעמים. ומסכי' לזה כתב פילוט"ינו תלמידו מתלמידי ארסטו וגדול מגדוליהם שחבר ספרי' בכל הפלוסופיא. כי הוא כתב בביאור שלא היו המאורות חלקי הגלגלים ולא קבועים בהם אבל היו הכוכבי' הנבוכי' מהלכים באויר בין השמי' והארץ והגלגלים הם נחים לא מהלכים עד כאן. ומזה תדע שהיה הדעת הזה מקובל בימים ההם ולפחות היה הדבר בספק אצל קצתם. ומצאתי בב"ר עדות לזה גדולה שכתוב שם פרשה ששית בדברם במאורות אמר ר' שמעון בן יוחאי אין אנו יודעין אם פורחים הם באויר. ואם שפין הם ברקיע. ואם מהלכים כדרכן הדבר קשה מאד וא"א לבריו' לעמוד עליו הנך רואה שהיה הדרוש הזה מסופק מאד אצלם ולכן אין ראוי להחליט המאמר שהיה דעת חז"ל בטל ושנצחו חכמי האומות חכמי ישראל. הַבָּרַיְיתָּא [שֶׁבִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (פרשה ו סימן ח) לד וז"ל: אמר רבי שמעון בן יוחאי אין אנו יודעין אם פורחין הן באויר, ואם שפין ברקיע ואם מהלכין הן כדרכן, הדבר קשה מאד, ואי אפשר לבריות לעמוד עליו.אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם] פּוֹרְחִים הֵן בָּאֲוִיר [וְאִם שָׁפִין בָּרָקִיעַ וְאִם מְהַלְּכִין כְּדַרְכָּן הַדָּבָר] קָשֶׁה מְאֹד וְאִי אֶפְשָׁר [לַבְּרִיּוֹת לַעֲמוֹד עָלָיו] סְבָרָתוֹ קַיֶּמֶת. . . . . . .להאוצ"ל סברתו קיימת [במהלך המזל] עצמו, והכוונה בזה כפי שמסיים רבינו שהספק אינו האם המזל חוזר או הגלגל, אלא באופן סיבוב המזל עצמו הוא הספק וכמו שממשיך לבאר. עַצְמוֹ הַאֵיךְ הִיא סִבּוּבָם אִם בִּפְרִיחָה אוֹ בִּשְׁפִיפָה לומפרט שלש אופנים א. פריחה. ב. שפיפה. ג. הילוך. ועפ"ז מסביר הנפק"מ ביניהם., כְּהוֹלֵךְ בִּזְקִיפָה, כְּהוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן, אוֹ עַל רַגְלַיִם. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ, שֶׁהַפְּרִיחָה הִיא מְהִירוּת רַב וְעָצוּם מְאֹד, וְהַשְּׁפִיפָה הִיא גַּם כֵּן מְרוּצָה מָה, אַךְ לֹא כְּמוֹ הַפְּרִיחָה, לְפִי שֶׁהָאֲוִיר אֵינוֹ מְעַכֵּב הַמְּרוּצָה כְּמוֹ מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁוּת, מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ קְצָת עִכּוּב לְהָרָץ עָלָיו. וְהַמְהַלֵּךְ כְּדַרְכּוֹ אֵין בּוֹ מְהִירוּת וְלֹא כְלוּם. אֲבָל בֵּין שְׁלָשְׁתָּם שֶׁל אֵלּוּ הַמַּחֲלוֹקוֹת, הַכֹּל עַל פִּי הַסְּבָרָא שֶׁהַמַּזָּל חוֹזֵר:
On this verse, there is a relevant passage from the Midrash:32BereishisRabbah 6:8. “How do the spheres of the sun and the moon set?... Rabbi Shimon bar Yochai said: ‘We do not know whether they fly through the air, glide in the heaven, or proceed in their usual manner. It is an exceedingly difficult matter, and no created being can fathom it.’”… It is possible to explain that “flying” refers to proceeding at an exceedingly fast pace. “Gliding” also reflects swift progress, but not as fast as “flying.” An object glides rapidly because the air does not impede its progress to the same degree as an entity of substance which holds back one who runs on it. One who “proceeds in his usual manner” does not move quickly. All of these three approaches, however, follow the approach of our Sages, that the stars revolve and the heavenly sphere remains fixed in place.
To rule during the day and during the night, and to make a distinction between the light and the darkness – The wording of the verse indicates that ruling during the day and during the night, and making a distinction between light and darkness are two separate purposes. To rule was part of the appeasement that God granted the moon, instructing it to “go and rule during the day and during the night”.
Afterwards, the verse mentions making a distinction between the light and the darkness, which is the same as stated in God’s original intent, to make a distinction between the day and the night, as “God called the light, day.”33Bereishis 1:5....
26
וְאָמְנָם זֶה שֶׁלֹּא הִזְכִּיר הַמְּאוֹרוֹת [בְּ"כִי טוֹב" כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בָּאוֹר] בְּ"כִי טוֹב" שֶׁל יוֹם הָרִאשׁוֹן, הַטַּעַם מְבֹאָר [שֶׁהוּא מִפְּנֵי עִנְיַן הַ]קִּטְרוּג, כְּמוֹ שֶׁבְּיוֹם שֵׁנִי לֹא הֻזְכַּר כְּלָל "כִּי טוֹב",לזמדברי רבינו לקמן נראה שחסר כאן ציון לדברי המדרש (בראשית רבה ד ו), וכן נראה שכל דברי רבינו בקטע זה בנויים על דברי המדרש הנ"ל ולכן מן הראוי להעתיקו כאן וז"ל: למה אין כתיב בשני כי טוב, רבי יוחנן תני לה בשם רבי יוסי ב"ר חלפתא שבו נבראת גיהנם, שנא' (ישעיהו ל׳:ל״ג) כי ערוך מאתמול תפתה, יום שיש בו אתמול ואין בו שלשום, רבי חנינא אומר שבו נבראת מחלוקת, שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים, א"ר טביומי אם מחלוקת שהיא לתקונו של עולם ולישובו אין בה כי טוב, מחלוקת שהיא לערבובו על אחת כמה וכמה, א"ר שמואל לפי שלא נגמרה מלאכת המים, לפיכך כתוב בשלישי כי טוב שני פעמים אחד למלאכת המים, וא' למלאכתו של יום, שאלה מטרונה אחת את רבי יוסי אמרה לו למה אין כתיב בשני כי טוב, אמר לה אעפ"כ חזר וכללו כולו בסוף, שנאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. [מִפְּנֵי] שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת מַחְלֹקֶת שֶׁנֶּאֱמַר ["וִיהִי מַבְדִּיל וגו׳"], אַף אֲנִי אוֹמֵר שֶׁמִּפְּנֵי הַקִּטְרוּג שֶׁהוּא [כְּעִנְיַן מַחְלֹקֶת, הִשְׁמִיט] הַמְּאוֹרוֹת וְלֹא הִזְכִּירָם אֵצֶל "כִּי טוֹב" [אַף שֶׁבָּאוֹר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן] הִזְכִּירוֹ. וְסִיֵּם זֶה הַמִּדְרָשׁ שֶׁהִזְכַּרְתִּיו (בראשית רבה ד ו): [וּמַה מַּחְלֹקֶת] שֶׁהוּא לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּלְיִשּׁוּבוֹ [אֵין בָּהּ כִּי טוֹב, מַחְלֹקֶת שֶׁהוּא לְעִרְבּוּבוֹ] שֶׁל עוֹלָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לחאוצ"ל [ויש לנו לדון] ק"ו.. . . . קַל וָחֹמֶר מֵעִנְיַן הַקִּטְרוּג לטאוצ"ל [וכדחזינן בפרק] אלו טרפות.. . . . אֵלּוּ טְרֵפוֹת שֶׁכַּמָּה מאוצ"ל שכמה [שטענה טענות לזכות עצמה עדיין] ראויה. . . . . . . . רְאוּיָה הָיְתָה לְהֵעָנֵשׁ מִצַּד הַקִּטְרוּג. וַאֲפִלּוּ הָכִי מִפְּנֵי מאאוצ"ל מפני [התועלת] לישובו. . . . . לְיִשּׁוּבוֹ וְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּכְבָר מבאוצ"ל וכבר [ביארנוה למעלה] לפיכך. . . . . . . . . לְפִיכָךְ פִּיְּסָהּ בְּכַמָּה פִּיּוּסִים. וְגַם מגאוצ"ל וגם [צוה להקריב שעיר לחטאת מדי] חדש.. . . . . . . חֹדֶש בְּחָדְשׁוֹ. וְאִם כָּךְ הִרְבָּה [פִּיּוּסִים] מדאוצ"ל [בקטרוג ומחלוקת שהיא] לישובו.. . . . . . לְיִשּׁוּבוֹ וְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם. מהאוצ"ל [בקטרוג ומחלוקת שהיא] לערבובו. . . . . . . לְעִרְבּוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה [שֶׁצָּרִיךְ]. . .
The fact that God did not explicitly mention the luminaries in the phrase, “And God saw that it was good,” as He explicitly mentioned the light with regard to the first day, is readily explained as related to the moon’s complaint. To cite a parallel: The Midrash relates34Bereishis Rabbah 4:6; Yalkut Shimoni, Bereishis 1:5. that the phrase, “And God saw that it was good,” was not mentioned with regard to the second day because division was created on that day. That Midrashic passage continues: “Now, if God saw that it was good is not mentioned with regard to a division that is for the benefit of the world and its stability, how much more so does this apply to a division that leads to the disruption of the order of the world.”
27
מואוצ"ל [והנה אמר הכתוב באור "כי טוב"] וכן בכולן.. . . . וְכֵן בְּכֻלָּן, וְאִלּוּ בַּסּוֹף אָמַר: "וְהִנֵּה. . . . .מזאוצ"ל "והנה [טוב מאד". וי"ל הטעם כי מצינו תיבת "כי" משמש] בהרבה. בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת בִּמְקוֹם ׳אִם׳, כְּמוֹ מחאוצ"ל [כי בשרירות לבי (דברים כט יח)].. . . . . . . . .מטאוצ"ל [ועל כן] בעוד. בְּעוֹד שֶׁלֹּא נִשְׁלְמָה כָּל הַמְּלָאכָה נאוצ"ל [אמר הכתוב] בלשון. . . . . . . בְּלָשׁוֹן הַמַּשְׁמַע מִמֶּנּוּ גַּם כֵּן [שֶׁבְּדִין]. . . . . שֶׁהֲרֵי אִם לֹא יִהְיֶה נִבְרָא נאאוצ"ל [האדם]. . . . . . . .. כָּל טוֹבַת הָעוֹלָם לֹא. . . . בְּמַה שֶּׁנִּבְרָא הָאָדָם אֶת כָּל [מַעֲשֵׂה]. . . . . וּכְאוֹמֵר, עַכְשָׁו נִשְׁלְמָה. . . . . . . הָעִנְיָן מוֹרֶה עַל. . . . . . כְּמַחֲשֶׁבֶת. . . . . . . . . הַגְּדוֹלִים וְהַנִּפְלָאִים. . . . . . . . אֲפִילוּ כִּנְקֻדָּה וְיִהְיוּ. . . . . . שֶׁאֵין לַעֲמוֹד עַל מַה. . . . . וְלִתְחִיָּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. . . . . . הַתַּכְלִית אֵיךְ. . . . . . . דְּדִלְמָא לֹא נבחבל על דאבדין, וקשה להשלים בדיוק המילים המדוייקות, אבל מלשון רבינו נראה תוכן כוונת הדברים כדלהלן: הטעם שבכל הברואים נאמר "כי" טוב, מטעם שאפשר לפרשו כמו "אם" טוב, שהרי עד לבריאת האדם טוב בריאת העולם נמצא בספק, שהרי טוב האמיתי הוא רק לעתיד לבא ובפרט בעולם התחיה, וכמו שאמר הכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ובחסרון האדם הרי כל הטוב נמצא בספק גדול.. וַהֲרֵי. . . . . . . . עַל פָּסוּק (במדבר כג כג) נגז"ל רש"י על הפסוק: כעת יאמר ליעקב וגו' - עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חבתן לעין כל שהן יושבין לפניו ולמדים תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת, והם ישאלו להם מה פעל אל, וזהו שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיה ל כ). "כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל". . . לִפְנִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְהֵם יִשְׁאֲלוּ לָהֶם. . . . . . .נדאוצ"ל [וכפי] מדרשם. מִדְרָשָׁם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וְאַחֲרֵיהֶם נֵלְכָה בְּאוֹר. . . . . . .נהאוצ"ל [תורה] שבע"פ. שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁמְּסָרָהּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לִיהוֹשֻׁעַ. . . . . . שֶׁכָּתְבוּ הַמִּתְחַכְּמִים עַל פִּי אוּמְדְנָא. . . . . . בָּאת מִלַּת "כִּי" בְּכָל הַפְּרָטִים וְלֹא ׳הִנֵּה׳. . . . תְּשַׁמֵּשׁ בְּמָקוֹם ׳אִם׳.
The text continues for a little bit more than a page. Nevertheless, portions of the manuscript were illegible and thus not copied in the printed text. As a result, it was not possible to translate the conclusion of the text word for word. The paragraphs that follow reflect a summary of the translator’s partial understanding of Tosfos Yom Tov’s intent.35Of great assistance in this process of interpolation was the text of Chiddushei HaLevanah printed as an addendum to Machon Chochmas Shlomoh edition of Rambam’s Hilchos Kiddush HaChodesh.
28
וְהַיְנוּ שֶׁהַכֹּל נואף שחסרו הרבה מילים נראים תוכן הדברים: שכיון שאין "טוב" אלא תורה על כן עד שלא נשלמה בריאה על פי התורה לא כתוב אלא "כי" טוב, שהכוונה הוא שהטוב הוא בספק, ורק אחר ההשלמה כתוב "והנה" טוב.. . . . . . . . הֲרֵי הָעוֹלָם בְּחֶסֶד שֶׁל תּוֹרָה נִבְרֵאת. . . . . נִשְׁאַר הַכֹּל בְּטוּבוֹ וּמְלוֹאוֹ, וּבְהֶפֶךְ לְהֶפֶךְ. . . . . . . הַטּוֹב שֶׁכְּבָר נִבְרָא הָאָדָם הַמּוּכָן. . . . . . . דֶּרֶךְ הַזֶּה הַסְּפֵקוֹת בִּמְקוֹמָן עוֹמְדִים. . . . . לְטוֹב הֲרֵי בְּחִירָה נְתוּנָה לוֹ. . . . שֶׁזֶּהוּ דִּבְרֵי הַתַּנָּאִים (אבות ג טו) נזוז"ל: הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה:. . . . . . . בְּטוֹב הָעוֹלָם נָדוֹן וְהַכֹּל לְפִי רוֹב. . . . . נִרְאָה מְיֻתָּר נחי"ל כוונת רבינו: שלכאורה "הכל לפי רוב המעשה" אין בו שום משמעות נוספת על מ"ש קודם לזה - "ובטוב (תורה) העולם נדון"? ומפרש רבינו שהכוונה להוסיף ולרמז שדוקא על פי רוב "מעשה" האדם – שדוקא לאחר בריאתו כתוב "והנה" טוב, בוודאות. שֶׁהֲרֵי הוּא. . . . . נַנִּיחַ הַדִּין בְּמַשְׁמַע שֶׁל. . . . לְפִי וכו׳ אֶלָּא הָכִי קָאָמַר. . . . נֶאֱמַר בּוֹ בְּכָל פְּרָטָיו. . . . . . . עַל פִּי מַעֲשֵׂה בְנֵי אָדָם. . . . . . . נִתְקַיֵּם "כִּי טוֹב". . . . . . . לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב. . . . "הוֹדוּ לַה׳ כִּי טוֹב":
In this, we can see a parallel to the passage in Tractate Chulin discussed previously. The moon’s complaint was undesirable and therefore resulted in punishment. Nevertheless, because it ultimately led to the benefit of the world, God offered several measures to appease the moon. When, however, complaints and division arise that are not intended for the benefit of the world and its stability, punishment is fit to be meted out without any appeasement.
As mentioned, after the conclusion of every phase of creation, it is written, “And God saw ki tov,” commonly translated as “that it was good,” while at the end of the entire narrative of Creation, it is written,36Bereishis 1:31. “And God saw everything that He had made and behold (v’hinai), it was very good.” Our Sages explain that ki can also be understood as im, i.e., it is a conditional term. After every day’s creation, God saw the possibility for good. Nevertheless, the ultimate good can only be achieved when man uses the world for Torah. Therefore, after the creation of man, the Torah states, “And God saw everything that He had made and behold, it was very good.” At that stage, the goodness will not be conditional, because through man’s action, the world will be brought to its complete perfection, as will be realized in the Ultimate Future.
בֵּאוּר פָּרָשַׁת יוֹם הָרְבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית
וְאָמְנָם, קֹדֶם שֶׁנָּבוֹא לְבֵאוּרָהּ, נְדַקְדֵּק בָּהּ תְּחִלָּה אֵיזֶה דִקְדּוּקִים.
An Elucidation of the Narrative of the Fourth Day of Creation
Before1As reflected by the ellipses in the Hebrew text, in several places, the words in the original manuscript could not be read clearly. explaining the passage,2Bereishis 1:14-19. let us highlight several points:
הָא׳) "יְהִי מְאֹרֹת" חָסֵר וא״ו כְּתִיב, עַל שֶׁהוּא יוֹם מְאֵרָה לִפּוֹל אַסְכָּרָה בְּתִינוֹקוֹת וכו׳ כְּדִפְרִישִׁית (שער ה' פ"ח). וְאָמְנָם, עֲדַיִן אֵין טַעַם לָמָּה הוּא חָסֵר. . . שֶׁשְּׁנֵי הַוָּוִי״ן חֲסֵרִים אעיין נחלת יעקב שכתב על דברי רש"י שם וז"ל: פירוש חסר וי"ו שרשית שהיא אחר האל"ף. אולם מדברי הגור אריה משמע שהחידוש בשני הווי"ן, וז"ל: חסר וי"ו. ורש"י דקדק בכאן יותר על חסרון וי"ו מן שאר ווי"ן מלאים וחסירים הרבה, אלא שהוקשה לו הלשון "יהי מאורות", שלפי הלשון הוי למכתב 'יהיו מאורות', ותירץ שהרי גם כן חסר וי"ו, אלא הוא לשון מאירה, והשתא אתי שפיר "יהי מארת" כאילו כתיב 'יהי מארה' עכ"ל. ועיין בדברי רבינו לקמן בסמוך., וְכֵן לָמָּה כֵּן גַּם בִּ"וְ(י)הָיוּ לִמְאֹרֹת" וּבִ"שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת". . . . "וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת", רַק וא״ו שְׁנִיָּה חֲסֵרָה.
a) As mentioned,3Page 93 above. in this passage, the word מארת, “luminaries,” is written in a short form, lacking the two vavim.4The word מארת would ordinarily be written מאורות. Our Sages5See Rashi’s commentary to Bereishis 1:14, which is based on Taanis 27b. took notice of that fact and commented, “It is a cursed (מארה) day when children become ill with croup.” Explanation is, however, necessary because the word מארת appears two other times in the passage: וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת and שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת. In the last instance, the word מארת is lacking both vavim, while in the first instance, it is lacking only the second vav.
הַב׳) "בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם", צָרִיךְ פֵּרוּשׁ. שֶׁכְּפִי הַנִּרְאֶה הָיָה דַּי כְּשֶׁיֹּאמַר ׳בַּשָּׁמַיִם׳.
b) The phrase, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, “in the expanse of the heaven,” requires explanation. Seemingly, it would have been sufficient to say בַּשָּׁמַיִם, “in the heaven.”
הַג') מֵאַחַר שֶׁאָמַר "יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם", הָיָה לוֹ לִכְתֹּב מִיָּד "לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ". וְלֹא הָיָה אָז מִן הַצֹּרֶךְ לִכְתֹּב אַחַר כָּךְ בַּאֲרִיכוּת, "וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר וגו׳". וּבִשְׁעַת מַעֲשֶׂה נֶאֱמַר "וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ", וְלֹא הִכְפִּיל הַדְּבָרִים. וְכֵן הָיָה לוֹ לִכְתֹּב גַּם כָּאן.
c) Seemingly, directly after stating, “Let there be luminaries in the expanse of the heaven” the narrative should have continued, “to radiate light upon the earth.” Were that wording to be used, it would not have been necessary to state, “Let them serve as luminaries in the expanse of the heaven to radiate light upon the earth.” In the description of the fashioning of the luminaries, it is written: “God placed them in the expanse of the heaven to radiate light upon the earth,” without repeating the wording. Similarly, it would appear appropriate to use such wording here as well.
הַד׳) כָּאן אָמַר "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה", וְתוּ לֹא. וְאִלּוּ בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּה נֶאֱמַר, "וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ". בָּאוּ שְׁנֵי עִנְיָנִים, בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא נֶאֱמַר עַכְשָׁו רַק עִנְיָן אֶחָד. וְאִם הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין יוֹם וּבֵין לַיְלָה, הוּא עַצְמוֹ הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין אוֹר וְחֹשֶׁךְ, יִקְשֶׁה, לָמָּה בָּאֲמִירָה לֹא נֶאֶמְרָה הַמֶּמְשָׁלָה. וְעוֹד, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר בִּקְצָרָה ׳וּלְהַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם׳. וְאִם הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין אוֹר וְחֹשֶׁךְ אֵינוֹ הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין יוֹם וּבֵין לַיְלָה, אִם כֵּן, לֹא נִזְכַּר בָּאֲמִירָה וּבַמַּעֲשֶׂה עִנְיָן שָׁוֶה כְּלָל, וְנִשְׁתַּנָּה לְגַמְרֵי הַמַּעֲשֶׂה מִן הָאֲמִירָה.
d) In relating God’s utterance,6Bereishis 1:14. the narrative states that the luminaries were created “to make a distinction between the day and the night.” However, in the description of the fashioning of the luminaries it is written that they were created for two purposes:7Ibid. 1:18. “to rule during the day and during the night, and to make a distinction between the light and the darkness.” If the distinction between day and night is the same as the distinction between light and darkness, it is necessary to understand why God’s statement does not mention ruling during the day and night. Furthermore, if day and night, and light and darkness are identical, the narrative should have stated simply, “to make a distinction between them.” Conversely, if the distinction between light and darkness is not the same as the distinction between day and night, God’s statement and the description of the actual fashioning of the luminaries are not the same at all. The description of the actual fashioning of the luminaries is totally different from God’s description of their being brought into being.
הַה׳) "וְהָיוּ לְאֹתֹת וגו׳ וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת וגו׳", כְּבָר דִּקְדֵּק רַשִׁ׳׳י בְּפָרָשַׁת שְׁמוֹת (ד ט) בַּפָּסוּק "וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ וגו׳ וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת", שְׁנֵי פְעָמִים "וְהָיוּ", נִרְאֶה בְעֵינַי וכו׳ בוז"ל: והיו המים וגו' - והיו והיו שתי פעמים. נראה בעיני, אלו נאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת, שומע אני שבידו הם נהפכים לדם ואף כשירדו לארץ יהיו בהוייתן, אבל עכשיו מלמדנו שלא יהיו דם עד שיהיו ביבשת:. וְהָתָם, מִכָּל מָקוֹם, חַד הֻצְרַךְ לְהִכָּתֵב. וְאִלּוּ הָכָא כָּל שְׁנֵיהֶם אֵינָם צְרִיכִים, שֶׁהָיָה יָכוֹל לִכְתֹּב ׳וּלְאֹתֹת וגו׳ וְלִמְאוֹרֹת וגו׳׳.
e) The passage states:8Ibid. 1:14-15. והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים. והיו למאורת “And they shall serve as signs, for appointed times, for days, and years. Let them serve as luminaries…” These verses repeat the verb והיו, which we have translated as “they shall serve” and “Let them serve.” In Parshas Shmos, it is stated,9Shmos 4:9. וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת “And it shall be that the water that you will take from the river shall be blood on the dry land.” In this verse, as well, the word והיו, which we have translated as “shall be”, is repeated. Rashi notes10See Rashi’s commentary to Shmos 4:9. this repetition, and derives an insight from it. In that instance, however, the verbוהיו needed to be stated at least once. In the passage from Bereishis under discussion, however, the verb והיו could have been omitted entirely. The passage could have stated: “Let there be luminaries in the expanse of the heaven to make a distinction between the day and the night, and as signs… and to radiate light,” without mentioning the verb והיו at all.
הַו׳) "וּלְיָמִים". מִן הַתֵּימָא, שֶׁהֲרֵי זֶה עַצְמוֹ הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין יוֹם וָלַיְלָה, שֶׁכְּבָר הֻזְכַּר. וְאַף אִם לֹא נָחוּשׁ לַכֵּפֶל, הָיָה לוֹ לְהַקְדִּים וְלִכְתֹּב ׳וְהָיוּ לְיָמִים׳ קֹדֶם ׳לְאֹתֹת׳, לִשְׁתֵּי סִבּוֹת. הָא׳, שֶׁאָז לֹא הָיָה הַכֵּפֶל כָּל כָּךְ, אֲבָל הָיָה כְּמוֹ בֵּאוּר, שֶׁיֹּאמַר ׳וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלַּיְלָה וְהָיוּ לְיָמִים׳. כְּלוֹמַר, שֶׁהַהֶבְדֵּל הַזֶּה הָיָה לְצֹרֶךְ הַיָּמִים שֶׁיִּהְיוּ נִמְנִים יוֹם א׳ יוֹם ב׳ וכו׳. הַסִּבָּה הַשְּׁנִיָּה שֶׁרָאוּי הָיָה לְהַקְדִּים, כִּי וַדַּאי שֶׁהַיָּמִים מֻקְדָּמִים לַמּוֹעֲדִים, שֶׁבָּאִים רַק שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּשָׁנָה, אוֹ ה׳ פְּעָמִים [כְּשֶׁנַּחְשֹׁב] רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם כִּפּוּרִים גַּם כֵּן. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁמֻּקְדָּמִים הַיָּמִים לָאֹתֹת, שֶׁהֵם כְּפִי פֵּרוּשׁ רַשִׁ"י [כְּשֶׁהַמְּאוֹרוֹת לוֹקִין] כו׳. וְזֶה דַּוְקָא בַּחֲצִי הַחֹדֶשׁ לַלְּבָנָה, וּבְמוֹלַד הַחֹדֶשׁ לַחַמָּה. וְאַף גַּם זֹאת, אֵין לְקוּת הַחַמָּה נִרְאֵית בְּכָל הָעוֹלָם [בְּשָׁוֶה], וְאַף לֹא בְּאַקְלִים אֶחָד.
f) The passage states, “And they shall serve as signs, for appointed times, for days, and years.” It seems unnecessary to mention days, because the verse already stated, “Let there be luminaries… to make a distinction between the day and the night.” In addition to this redundancy, this verse is problematic because seemingly “for days” should have been stated before “for signs.” Firstly, in this way, the redundancy would not be so apparent, for it would have appeared as an explanation of the preceding phrase. Thus, the verse would read, “to make a distinction between the day and the night; and they shall be for days, and years,” i.e., the distinction between day and night will make it possible to count the days. Secondly, it is logical that the phrase “for days” precede the phrase “for appointed times.” “For appointed times” refers to the festivals, which occur just three times a year – or five times a year, if Rosh HaShanah and Yom Kippur are included. How much more so should the phrase “for days” precede “for signs,” which as Rashi explains refers to the lunar and solar eclipses. It is only possible for eclipses to occur once a month – a lunar eclipse can only occur at the time of a full moon and a solar eclipse can only occur at the time of a new moon. Moreover, eclipses do not occur every month, and even when they do occur, they are not visible in the entire world or even in an entire region.
הַז׳) לָמָּה בְּכֻלָּם בָּא למ״ד בַּתְּחִלָּה, "לְאֹתֹת וגו׳", וּבַ"שָּׁנִים" לֹא נִכְתַּב למ״ד.
g) Why does that verse state, לאתת “as signs,” למועדים “for appointed times,” and לימים “for days,” with each of these preceded by the letter lamed, “for” or “as”, while the verse merely states ושנים “and years” without a lamed?
הַח') לָמָּה אָמַר "וַיְהִי כֵן", אַחֲרֵי שֶׁיְּבָאֵר אַחַר כָּךְ לְהֶדְיָא "וַיַּעַשׂ וגו׳". וְעִם הֱיוֹת שֶׁכֵּן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי עַל מַאֲמָר "תַּדְשֵׁא", וְכֵן בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי עַל מַאֲמָר "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה", גַּם שָׁם כָּךְ, נֹאמַר, עַכְשָׁו אֵין חוֹבָה עָלֵינוּ לְבָאֵר, אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁאָנוּ בוֹ.
h) Why does the passage say “and it was so” after the introductory statement, “Let there be luminaries”? Seemingly, this statement is unnecessary, for the passage continues, “and God made the two great luminaries.” True, the same expression is used in the middle of the narrative of the third day, after God said, “Let the earth sprout forth vegetation” and in the middle of the narrative of the sixth day, after God said, “Let the earth bring forth living beings.” Nevertheless, here explanation of this passage is necessary and this is our present focus.
הַט') "הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים וגו׳ וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן". יִהְיֶה נִמְשָׁךְ עִנְיָן הַמִּדְרָשׁ בְּתוֹךְ הַבֵּאוּר.
i) The phrases “the great luminaries” and “the small luminary” require explanation, as reflected by the Midrash.
הַי׳) "וַיִּתֵּן אֹתָם וגו׳". לָמָּה הָיָה עֲשִׂיָּה וּנְתִינָה? הֲקָצֹר קָצְרָה יַד ה׳ מִלְּהֵעָשׂוֹת כַּדָּת, בְּפַעַם אַחַת, בָּרָקִיעַ עַצְמוֹ? רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁתִּהְיֶה הָעֲשִׂיָּה בָּרָקִיעַ, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּתְהַוּוּ בָּרָקִיעַ, וְלֹא יִצְטָרֵךְ אַחַר הָעֲשִׂיָּה לְתִתָּם בַּמָּקוֹם שֶׁהֵם, שֶׁכְּבָר עֲשׂוּיִים בִּמְקוֹמָם.
j) The passage states: “God made the two great luminaries…. God placed them in the expanse of the heaven.” Why was it necessary for there to be two activities, “making” and “placing”? Was God unable to make the luminaries in the heavens themselves, i.e., with one act to make them in the heaven without having to place them there afterwards?
הַי״א) "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב". דְּלִכְאוֹרָה הוֹאִיל וּבָאוֹר הָרִאשׁוֹן, נֶאֱמַר פְּרָטִי, וְאָמַר "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב", כֵּן גַּם בַּמְּאוֹרוֹת הַלָּלוּ, הָיָה לוֹ לוֹמַר גַּם כֵּן ׳וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הַמְּאוֹרוֹת כִּי טוֹב׳.
k) The passage concludes, “And God saw that it was good.” After God created light on the first day, it is written,11Bereishis 1:4. “God saw the light, that it was good.” Seemingly, the same pattern should have been repeated here, i.e., the verse should have said, “God saw that the luminaries were good.”
הַי״ב) וְהִיא כּוֹלֶלֶת לְכָל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. שֶׁבְּכָל הַפְּרָטִים הוּא אוֹמֵר "וַיַּרְא וגו׳ כִּי טוֹב", וְעַל הַכְּלָל, בַּסּוֹף אוֹמֵר, "וְהִנֵּה טוֹב":
l) There is a general question that applies with regard to the Creation as a whole. Throughout the narrative of creation, it is written וירא... כי טוב, “God saw… that it was good.” Yet in summation of the entire narrative, it is written,12Ibid. 1:31. וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, “God saw everything that He had made and behold, it was very good.” Why is a different term used?
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת. בַּמְּסֹרָה ג"מסורה" = רשימה הכוללת דקדוקי האותיות והתיבות בתנ"ך מלאים וחסרים ודרך הקריאה בנקודות וטעמים, במשך הדורות נרשמו על גליונות ספרי תנ"ך, ושוב נתחברו חיבורים שקבצו וביררו ענינים אלו ע"י גדולי הדורות, ביניהם רבי מאיר הלוי אבולעפיה (הרמ"ה), בספרו מסורת סיג לתורה, ואחריו בספר מנחת שי, ועוד., מְאֹרֹת ב׳ חָסֵר דְּחָסֵר. וְסִימָן, "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת". (פסוק יד) "וַיַּעַשׂ שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת" דועיין במנחת שי (בראשית א טו) וז"ל: והיו לִמְאוֹרֹת. במסורת כ"י נמסר עליו מלא וא"ו קדמאה וכן הוא בספרים כ"י ובדפוס קדמון. גם הרמ"ה ז"ל כתב כלשון הזה, מדיהי אוֹר ויהי אוֹר, כל הדין לישנא דאור באורייתא מל' וי"ו כתי'. מְאֹרֹת ב' חסר דחסר בלישנא, וסימנך ויאמר אלקים יהי מְאֹרֹת, ויעש אלקים את שני הַמְאֹרֹת. והיו לִמְאוֹרֹת ברקיע השמים, מלא וי"ו קדמאה וחסר וי"ו תניין, עכ"ל. וכן הוא במלאים וחסרים שמצאתי בראש מקרא ספרדית כ"י שהועתקו מספר הללי הסופר.... (פסוק טז) מַסְכִּים לַסְּפָרִים שֶׁ"וְּהָיוּ לִמְאוֹרֹת" אֵינוֹ חָסֵר דְּחָסֵר. וְגַם יֵשׁ לוֹמַר, דִּלְהַמְּסֹרָה "וְהָיוּ לִמְאוֹרוֹת" (פסוק טו) מָלֵא בִּשְׁנֵי וָוִי״ן, מִדְּלֹא נִמְסַר עָלָיו חָסֵר העיין בהערות הקודמים מ"ש במנחת שי ודו"ק.. וְהִנֵּה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, מְבֹאָר מִמַּה שֶּׁ"יְּהִי מְאֹרֹת" חָסֵר דְּחָסֵר, וְכֵן "וַיַּעַשׂ [שְׁנֵי] הַמְּאֹרֹת", שֶׁבִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה הָיָה לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ שֶׁיִּהְיֶה חִסָּרוֹן וּמִעוּט. וְכֵן בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה נַעֲשָׂה כֵן. וְאוּלָם [הַחִסָּרוֹן בָּא בַּכֹּל], שֶׁכֵּן הָיָה מִעוּט מִדַּת הַגּוּף וְשִׁעוּר הָאוֹרָה. וּכְשֶׁנְּדַקְדֵּק נוּכַל לוֹמַר, שֶׁהָיוּ עוֹד שְׁנֵי חֶסְרוֹנוֹת, הַיְנוּ שִׁנּוּי מָקוֹם עַד כַּדּוּר הַתַּחְתּוֹן, וְגַם הַלִּקּוּי הַמִּתְהַוֶּה עַל יְדֵי הַמִּעוּטִים, הֲרֵי ד׳ חֶסְרוֹנוֹת. וְאִם נִרְצֶה לְקַיֵּם הַסְּפָרִים שֶׁ"וְּהָיוּ לִמְאוֹרֹת" יֵשׁ בּוֹ חָסֵר אֶחָד, וְכַאֲשֶׁר גַּם הַמְּסֹרָה מוֹרָה ועיין לעיל בהערות כנ"ל., עַל כָּל פָּנִים, שֶׁאֵינוֹ חָסֵר דְּחָסֵר, נֹאמַר, שֶׁיִּרְמֹז עַל לִקּוּי הַחַמָּה שֶׁמִּתְהַוֶּה גַּם כֵּן עַל יְדֵי הַמִּעוּט, כִּי כְּשֶׁהָיוּ שָׁוִים וּבְמָקוֹם אֶחָד, לֹא תִלְקֶה הַחַמָּה, שֶׁהֲרֵי אֵין הַיָּרֵחַ תַּחְתֶּיהָ, שֶׁתְּכֻסֶּה עַל יָדֶיהָ הַחַמָּה בְּמַה שֶּׁמַּפְסֶקֶת בֵּין הַהַבָּטָה מֵעֵין הָרוֹאֶה, כַּאֲשֶׁר הִיא לְעֵת עַתָּה, שֶׁזֶּה הוּא לִקּוּי הַחַמָּה.
In resolution, regarding the verse, ויאמר א-להים יהי מְאֹרֹת, “God said, ‘Let there be luminaries,’” the Masoretic tradition13The Masoretic tradition is the cumulative writings of scholars who received the tradition from Ezra the Scribe and his court, regarding the correct text of the Tanach. This tradition details which words are written in a long form (malei) and which are written in a short form (chaseir), when there is a difference between the manner in which a word is written (ksav) and how it is read (kri), which letters are written in an oversized or miniature manner, and other matters of this nature. Among the texts that focus on this branch of study are Masores Siyag LeTorah, written by Rabbi Meir Abulafia, and the commentary to the Tanach, Minchas Shai, written by Rabbi Yedidyah Shlomoh Nortzi. relates that the word מְאֹרֹת appears twice in the Tanach lacking both vavim, in the verse, “And God said, ‘Let there be luminaries,’” and in the verse, “God made the two great luminaries.” By contrast, in the verse, והיו לִמְאוֹרֹת, “They shall be luminaries,” the word “luminaries” is written as לִמְאוֹרֹת, lacking the second vav but not the first. It is, however, possible to say that in this verse the word לִמְאוֹרֹת should be written לִמְאוֹרוֹת with both vavim, since there is no tradition that it is lacking one vav.14See Minchas Shai to Bereishis 1:15, which states that there is a tradition that the word לִמְאוֹרֹת in this verse should be written including the first vav, but without the second. Whatever the spelling of מאורת in that verse, the word מְאֹרֹת in the verse, יהי מְאֹרֹת, “Let there be luminaries,” and in the verse, ויעש א-להים את שני המארת הגדלים, “and God made the two great luminaries,” is written lacking vavim entirely. This indicates that originally, when God conceived of the luminaries, He had in mind the possibility of diminishment, and indeed, when God made the luminaries He diminished one of them. That diminishment affected both the size of the moon and the measure of its light. When considering all the particulars, it is possible to say that there are two other dimensions to the moon’s diminishment: that the place of its orbit was lowered to the lowest sphere, and that as a result of this diminishment, there is a possibility for a lunar eclipse. Hence, there are four aspects to the moon’s diminishment, which are alluded to by the lack of four vavim in the verses discussing the creation of the luminaries. According to the version that the word מְאוֹרֹת, “luminaries” in the verse, “They shall be luminaries” is also written lacking one vav, that missing vav can be understood as alluding to a solar eclipse, because the possibility for a solar eclipse also resulted from the diminishment of the moon. For when both the sun and the moon were equal in size and on the same plane, there could not be a solar eclipse, since the moon was not located on a lower plane and thus would not intervene – as it can at present – between someone looking from the earth and the sun.
סוֹף דָּבָר, הַמְּסוֹרָה מוֹרָה בְּאֶצְבַּע, מַה שֶּׁבֵּאַרְתִּי בְּבֵאוּר מַאֲמָר דְּפֶרֶק אֵלּוּ טְרֵפוֹת, שֶׁהַמִּעוּט הָיָה מֻכְרָח אַף שֶׁלֹּא הָיְתָה מְקַטְרֶגֶת. וְזֶהוּ טַעַם הַמְּסֹרָה שֶׁנָּתְנָה סִימָן "אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת" זעיין מ"ש לעיל בהערה לשון המסורה "וסימנך ויאמר אלקים יהי מְאֹרֹת וכו'״. ודורש רבינו שיש בזה כוונה מיוחדת שחסרון המאורות (שמרומז בחסר וא"ו) הוא מעשה אלקים וכו'., שֶׁאֱלֹהִים חִסְּרָהּ, כְּלוֹמַר, מִעֲטָהּ, אַף בְּלֹא קִטְרוּג. כִּי כָּךְ עָלְתָה בְּמַחֲשָׁבָה. גַּם "וַיַּעַשׂ", הַיְנוּ הַבְּרִיאָה, הָיְתָה בְּעַצְמָהּ בְּלֹא קִטְרוּג, ״מְאֹרֹת״ חָסֵר.
In summary, the Masoretic text clearly indicates – as I explained in the elucidation of the passage from Chulin – that the diminishment of the moon was necessary, and would have happened even if the moon had not complained. This is alluded to by the mesorah with the words, ויאמר א-להים יהי מְאֹרֹת, “And God said, ‘Let there be luminaries’”. The missing vavim in the word מְאֹרֹת serves as a mnemonic device to teach us that God caused the lack – i.e., the diminishment – of the moon and that diminishment would have happened even if the moon had not complained. Similarly, the fact that the word “luminaries” in the verse, ויעש א-להים את שני המארת הגדלים, “God made the two great luminaries” is lacking two vavim, indicates that God created the moon intending for it to be diminished, even were it not to have complained.
וְהִנֵּה, אָמַר שֶׁיִּהְיוּ הַמְּאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם. גַּם יוֹכִיחַ עַל זֶה שֶׁמִּמַּה שֶּׁלֹּא אָמַר ׳בַּשָּׁמַיִם׳ אֶלָּא "בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם", יִרְצֶה, שֶׁרָמַז עַל הַכַּדּוּר חכפי הנראה כוונת רבינו "גלגל" וכפי שכתב רבינו בשער השלישי תחלת פרק ראשון. ועיין הערה הבאה. שֶׁבּוֹ גַּם עַתָּה הַחַמָּה, וְיִקְרָאֵהוּ רָקִיעַ טעיין לעיל בתחלת שער השלישי, ושם בהערה בשם הרמב"ם דשבעת הרקיעים המוזכרים בדברי חז"ל הן הנה השבעה גלגלים, וברקיע (גלגל) הרביעי תלוי חמה., [כֵּיוָן] שֶׁהוּא בְּאֶמְצַע הַשִּׁבְעָה רְקִיעִים, הַמְּיֻחָדִים לְשִׁבְעָה כּוֹכְבֵי לֶכֶת. וְיִהְיֶה מֻשְׁאָל לוֹ שֵׁם רָקִיעַ ירבינו מפרש בזה שאף שכשכתוב בתורה רקיע, הכוונה הוא לבריאה שברא השי"ת ביום השני, שהיא בריאה המבדלת בין מים למים (וכמ"ש רבינו לקמן בסמוך בד"ה והיו למאורת), מ"מ כאן קורא הכתוב לגלגל הרביעי רקיע "בשם המושאל"., עַל שֵׁם שֶׁמַּבְדִּיל בֵּין שְׁלֹשָׁה לִשְׁלֹשָׁה יאהכוונה בזה ליישב מה שלא פירש איזה רקיע משבעת הרקיעים? וע"ז פי' רבינו שכמו שתפקיד הרקיע בכלל הוא להבדיל בין עליון לתחתון כך הרקיע (גלגל) האמצעי (הרביעי) הוא ממצע ומבדיל בין הגלגלים העליונים לתחתונים, כְּמוֹ הָרָקִיעַ שֶׁמַּבְדִּיל בֵּין מַיִם הָעֶלְיוֹנִים לְמַיִם הַתַּחְתּוֹנִים. וְהָיָה זֶה קֹדֶם הַמִּעוּט יבוכפי שביאר רבינו שם בתחילת שער השלישי שבשעה שמיעט הלבנה ירדה לרקיע (גלגל) הראשון., אַף שֶׁבַּמַּחֲשָׁבָה כְּבָר עָלְתָה לְפָנָיו הַמִּעוּט, כָּאָמוּר. אַךְ בַּתְּחִלָּה, קָבַע לִשְׁנֵיהֶם בָּרָקִיעַ הַזֶּה. וְגַם בִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה, לֹא הָיוּ לְפָנָיו לְהִבָּרְאוֹת רַק הַמְּאוֹרוֹת הַשְּׁנַיִם, וְלֹא זוּלַת. אַךְ לִכְשֶׁיִּהְיֶה הַמִּעוּט, יַרְבֶּה אַחַר כָּךְ הַצְּבָאוֹת יגכמ"ש לעיל שער ה' בשם בראשית רבה., הַיְנוּ הַכּוֹכָבִים, אֲשֶׁר כּוֹלְלִים חֲמִשָּׁה הַנְּבוּכִים ידחמשת הכוכבים הנבוכים המשרתים שבעה ידועים כולם נקראים נבוכים למבוכה הנראית בתנועתם והשנים מהם השמש והירח והחמשה הנשארים נקראים 'חמשת הכוכבים הנבוכים' כשייאמר 'חמשה' סתם ידוע שאינו מדבר על השמש והירח. (פירוש המלות הזרות במורה נבוכים לר"ש ן' תבון) והכוונה היא ששבעת כוכבי הלכת נקראים בשם זה כי מבוכתם (תנועתם) נראית לעיני כל, ומלבד השמש והירח יש חמשה נותרים: שבתאי, צדק, מאדים, נוגה, וכוכב., וְכָל אֲשֶׁר בְּגַלְגַּל הַמַּזָּלוֹת. שֶׁהֲרֵי אָמַר "לְהַבְדִּיל וגו'". וְאֵין זֶה בְּעֶצֶם, אֶלָּא עַל יְדֵי הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ בִּלְבָד. וּלְפִיכָךְ לֹא אָמַר כָּאן "לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ", כִּי גַּם כָּל הַכּוֹכָבִים מְאִירִים עַל הָאָרֶץ. אֶלָּא שֶׁבִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה, לֹא עָלוּ רַק אֵלּוּ שְׁנַיִם בִּלְבָד. אָמְנָם, בַּמַּחֲשָׁבָה עַצְמָהּ הָיָה לִהְיוֹת כֵּן סוֹף הַמַּעֲשֶׂה שֶׁיִּהְיוּ חֶסְרוֹנוֹ, וְכָאָמוּר, וְכַאֲשֶׁר יָבוֹא בְּהֶמְשֵׁךְ הַפְּסוּקִים:
The concept that the moon underwent a diminishment is also reflected by the phrase, יהי מארת ברקיע השמים, “Let there be luminaries in the expanse of the heaven.” It seems unnecessary for the verse to say ברקיע השמים, “in the expanse of the heaven.” However, this apparent redundancy alludes to the moon’s diminishment. The term rakia refers to the sphere in which the sun is located. This sphere is called rakia because it is in the middle of the seven heavens that are designated for the seven planets.15I.e., the sun is in the fourth orbit. Below the sun are the moon, Kochav (Mercury), and Nogah (Venus), and above the sun are Ma’adim (Mars), Tzedek (Jupiter), and Shabbetai (Saturn). Therefore, rakia is an appropriate term, for just as the rakia divided between the higher waters and the lower waters,16Bereishis 1:7. so too, the orbit of the sun divides between the three orbits of the planets closest to the earth and the three orbits furthest from it. The moon was created in this orbit before its diminishment. True, as explained above, God already planned to diminish the moon. Nevertheless, initially, God established both the sun and the moon in this middle orbit. Moreover, initially, it was God’s intent to only create these two luminaries and no others. Nevertheless, after God diminished the moon, He “increased its hosts,”17See Rashi’s commentary to Bereishis 1:16, based on Bereishis Rabbah 6:4. i.e., God also brought into being the stars, including the five nevuchim,18This term refers to the five planets, Kochav (Mercury), Nogah (Venus), Ma’adim (Mars), Tzedek (Jupiter), and Shabbetai (Saturn). They are called nevuchim, “perplexed,” because the mazelike nature of their orbits causes them to appear “perplexed” in their movements through the heavenly sphere (Shmuel ibn Tibbon). and all the stars in the orbit of the constellations. On this basis, it can be understood why initially, the purpose of the creation of the sun and the moon is described as being: “to make a distinction between the day and the night.” This was achieved through the creation of the sun and the moon alone. Hence, only the two major luminaries were mentioned in the Torah’s description of God’s initial intent. In contrast, the phrase “to radiate light” refers to all the other stars, for they also radiate light to the earth. For this reason, “to radiate light” was not mentioned in connection with the creation of the sun and moon, but only when the other stars came into being after the diminishment of the moon. Nevertheless, that diminishment was implicit in God’s initial intent, as explained above and as will be clarified further in the elucidation of the subsequent verses.
וְהָיוּ לְאֹתֹת וגו׳. אוֹמֵר הֲוָיָה אַחֶרֶת שֶׁתִּהְיֶה, הַיְנוּ שֶׁהָאֶחָד מֵהֶם יִתְמַעֵט, שֶׁעַל יָדוֹ יִמָּשֵׁךְ הֲוָיָה אַחֶרֶת, הַכּוֹלֶלֶת כָּל אֵלּוּ, הַיְנוּ, אוֹתוֹת וּמוֹעֲדִים וְיָמִים וְשָׁנִים, וְכָל זֶה עַל יְדֵי הַמִּעוּט. וּלְפִי שֶׁעַל יְדֵי הַמִּעוּט רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְפַיֵּס וְלוֹמַר, יִשְׂרָאֵל לִימְנוּ בָךְ יָמִים וְשָׁנִים, לָכֵן לֹא הֻקְדַּם יָמִים לְאֹתֹת. שֶׁעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּשַׁנֶּה הַסֵּדֶר מֵהַכָּתוּב נִרְמָז, שֶׁאַחַר שֶׁנִּגְזַר הַמִּעוּט שֶׁתִּהְיֶה [הוֹוֶה] הֲוָיָה אַחֶרֶת הַכּוֹלֶלֶת אוֹתוֹת וּמוֹעֲדִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁתִּתְפַּיֵּס בְּיָמִים וְשָׁנִים שֶׁמּוֹנִים בָּהּ יִשְׂרָאֵל. וְכֵן יִרְמֹז בְּמַה שֶּׁלֹּא בָּא הַלָמֶ״ד בְּתֵבַת ״וְשָׁנִים״, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר ׳וּלְשָׁנִים׳, כְּמוֹ שֶׁכָּל הָאֲחֵרִים הֵם בְּלָמֶדִ״ין, אֶלָּא שֶׁרוֹמֵז תְּשׁוּבַת [הַיָּרֵחַ] שֶׁאִי אֶפְשָׁר דְּלָא לִמְנוּ בִּתְקוּפַת הַחַמָּה כְּמוֹ כֵן, כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי בְּבֵאוּר הַמַּאֲמָר:
יהי מארת... והיו לאתת Let there be luminaries… They shall serve as signs –The repetition of the root והיו in this verse alludes to a second “being,” i.e., that the sun and moon’s “being” i.e., form would go through a change, for one of them would be diminished. As a result of the moon’s diminishment, there would be signs, appointed times, days, and years. Since God desired to appease the moon because of the diminishment, He told the moon that the Jews would reckon the days and years according to it. The verse did not mention days before signs, because by deviating from the order that frequency dictates, the verse alludes to the fact that after the diminishment of the moon, through which the luminaries would enter a different state of being that would lead to the existence of “signs and appointed times,” God stated, in order to appease the moon, that the Jews would reckon their days and years according to it. The verse states והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים, they shall be as signs, for appointed times, for days and years. The words “signs”, “appointed times,” and “days”, are all preceded by a lamed. The fact that a lamed was not added before the word v’shanim (making it ul’shanim), as in the other three words, also serves as an allusion. It points to the moon’s response that the reckoning of years is fundamentally dependent on the sun and its annual cycle, as explained above in the explanation of the passage from Chulin.
וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר וגו׳. אָמַר שֶׁמִּתּוֹךְ הַמִּעוּט יִתְהַוֶּה עוֹד הֲוָיָה אַחֶרֶת טובשונה ממה שביאר רבינו לעיל בפסוק (יד) "יהי מארת ברקיע השמים" שהכוונה שם 'רקיע השמים' הוא רק בשם המושאל ובאמת מדובר שם בגלגל הרביעי, הרי שכאן בפסוק (טו) "והיו למאורת ברקיע השמים" הכוונה הוא לרקיע שנברא ביום השני שתפקידו הוא להבדיל בין מים למים, וכפי שהולך רבינו ומבאר שהוא מתחת לגלגלים. שֶׁיִּתְהַוֶּה. . בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן, הַנִּבְרָא לְהַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם (בראשית א ו). וְהוּא בָּאֲוִיר שֶׁתַּחַת הַכַּדּוּרִים טזכן משמע מהרמב"ן על הפסוק ועוד מפרשים שם, וז"ל הספורנו: יהי רקיע בתוך המים. יהי טבע בתוך המים היסודיים כמו גלגל בתוכם סביב מבדיל בצורה קצתם מקצתם, באופן שאיזה חלק עליון מן המים לצד האויר ישוב לטבע אידיי. והנה בזה עלו בהכרח אל איזה גבול באויר היסודיי, וקבל האויר איזה עשוי בהכרח להיות מקום לחלק שנהפך לאיד, והתפשט אל מקום רב הכמות ממקומו הראשון:, כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְתִּי בִּדְרוּשׁ אַחֵר יזעיין בהצעה מהמדפיסים בהוצאה הראשונה (תרכ"ו) בתחילת הספר, שחיבור דנן הוא חלק ממחברת דרשותיו של רבינו, ויתכן שהיה הדרוש שמזכיר רבינו כאן גם במחברת זאת, וחבל על דאבדין., הַכּוֹלֵל בְּרִיאַת [כָּל הַיָּמִים] הָרִאשׁוֹנִים שֶׁמִּשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, שֶׁקְּרָאתִיו בְּשֵׁם הֲוָיוֹת הַיְסוֹדוֹת. וְכֵן הוּא, כִּי בְּעֶצֶם, אֵין אוֹר בַּשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ, שֶׁהַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם אֵינָם בַּעֲלֵי אֵיכוּת. אִם כֵּן, כָּל הַמִּתְהַוֶּה מֵהֶם בָּעוֹלָם הַשָּׁפֵל, הוּא מֵהַמְקַבְּלִים יחכוונת רבינו נראה, שתפקידו של הרקיע המבדיל בין מים למים הוא, להבדיל ולעשות מהות חדשה כנבראים התחתונים שהתוצאה משתנה מנברא לנברא, ע"י הרקיע הזה, וכדברי הספורנו שהובא לעיל, וכן האריך הרמב"ם לבאר במורה נבוכים (ח"ב פ"ל).. וּלְפִיכָךְ [יָבוֹאוּ] הֲפָכִים, כְּמוֹ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מַשְׁחִיר פְּנֵי הָאָדָם וּמַלְבִּין הַבְּגָדִים, שֶׁהַכֹּל לְפִי הַמְקַבְּלִים יטדוגמא זאת מהשמש שתוצאות השפעתה משתנות לפי המקבלים, מובא בכמה ראשונים (כגון באבן עזרא בהקדמתו לספר קהלת, ועוד) לצורך הסבר איך שממשפיע אחד יתכן כמה תוצאות וגם הפוכות זו מזו לסיבת שינוי טבע המקבלים, רבינו כאן מסביר על פי זה את תפקידו של הרקיע, שלפי שהשפעתם של המאורות הוא דרכו (שזאת כוונת הפסוק "והיו... ברקיע השמים") לזאת משתנים הפעולות.. וְאוּלָם, אִלּוּ לֹא הָיָה הַמִּעוּט, הָיָה הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה בְּעִנְיָן אַחֵר. וְהָאוֹר שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן וְהַחֹשֶׁךְ הַנִּזְכָּר שָׁם, הָיוּ נִשְׁאָרִים. וְהַהֶבְדֵּל, הָיוּ עוֹשִׂים הַמְּאוֹרוֹת. וּבָזֶה הָיָה שִׁנּוּי מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁבָּהֶם הָיָה הַהֶבְדֵּל בְּאוֹר וְחֹשֶׁךְ מִבִּלְתִּי [שִׁמּוּשׁ] מְאוֹרוֹת, וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּהְיֶה הֶבְדֵּל עַל יְדֵי אֵלּוּ הַמְּאוֹרוֹת. אֶלָּא שֶׁבַּתְּחִלָּה. . . יִהְיֶה נִגְנָז הָאוֹר שֶׁל הַשְּׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים. אָמְנָם. . . . . רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשֶׁיִּתְמַעֵט הָאֶחָד, וְיִהְיֶה נִגְנָז אוֹר שֶׁל הַג׳ יָמִים הָרִאשׁוֹנִים, וְיִתְהַוֶּה שֶׁהֵם יָאִירוּ בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, הוּא הַמַּבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. כִּי שָׁם יָאִירוּ עַל יְדֵי קַבָּלַת שִׁפְעָם וְכָאָמוּר.
והיו למאורת ברקיע השמים Let them serve as luminaries in the expanse of the heaven to radiate light – The repetition of the word והיו refers to another change that would come to pass as a result of the diminishing of the moon, creating a new entity, {the light,}19This and other additions in squiggle brackets were made on the basis of the text of Chiddushei HaLevanah printed as an addendum to Machon Chochmas Shlomoh edition of Rambam’s Hilchos Kiddush HaChodesh. that would exist “in the rakia, the expanse of the heaven.” The rakia constitutes the lower heaven which was created to separate between the higher waters and the lower waters. This refers to the open space that is between the spheres, as I explained in another exposition, which explains the entire process of creation as it transpired in all the first Six Days of Creation, which I called The Formation of the Elements.20Tosfos Yom Tov wrote several expositions, derushim, which are transcripts of sermons that he delivered. Of these, Chiddushei HaLevanah is one of the few for which the text is extant. In essence, the sun and the moon do not possess the potential to radiate light, for the heavens and all their hosts do not possess any defined potential. All the changes that result from them in this lowly world stem from the recipients. Therefore, the sun darkens a person’s complexion, but whitens clothes, for everything depends on the recipients. Hence, were the moon not to have been diminished, the difference between the day and the night would have been of an entirely different nature. The light that radiated forth on the first day of Creation, before the creation of the luminaries, and the darkness mentioned in those verses, would have continued, and the distinction between this primeval light and primeval darkness would have come as a result of the luminaries. This constituted the difference between the first three days of Creation and all subsequent time. During the first three days of Creation, the distinction between light and darkness was made without the luminaries. From the fourth day onward, God desired that the difference between light and darkness come as a result of these luminaries. Initially, {however, God did not desire} to conceal the original light that radiated forth throughout the first three days. Nevertheless, {after the complaint of the moon,} God desired that one of the luminaries be diminished, and that the light of the first three days of Creation be concealed. The luminaries would come into existence and they would generate light in “the expanse of the heaven,” i.e., in the area that separates between the higher waters and the lower waters. The light that the luminaries would generate would be dependent on the manner in which its influence is accepted by the recipients, as stated above.
וּמִזֶּה יֵצֵא לָנוּ טוּב טַעַם עַל שֶׁתְּחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה לִשְׁנֵי מְאוֹרוֹת שָׁוִים, וְשֶׁגַּם שֶׁלְּאַחַר כָּךְ יִתְמַעֵט הָאֶחָד, שֶׁהָיָה זֶה דּוֹמֶה מַמָּשׁ לִתְחִלַּת הַבְּרִיאָה, שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹר, וְחָזַר וּגְנָזוֹ לְסִבַּת שֶׁהִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חגיגה יב.). כוז"ל: ואור ביום ראשון איברי? והכתיב ויתן אתם אלהים ברקיע השמים וכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי! - כדרבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהן, שנאמר וימנע מרשעים אורם. ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבא שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב, ואין טוב אלא צדיק, שנאמר אמרו צדיק כי טוב. כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח, שנאמר אור צדיקים ישמח. כתנאי: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, דברי רבי יעקב. וחכמים אומרים: הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי. וְאִם כֵּן, כָּאן חָזַר לָרִאשׁוֹנִים שֶׁיִּהְיוּ נִבְרָאִים שָׁוִים כאלכאורה נראה כוונת רבינו בזה, שכמו שלגבי "אור" בתחלה ברא אור שרואין מסוף העולם ועד סופו ושוב גנזו כדי שלא ישמש לרשעים, כ"כ ב"מאורות" עשה כן, שבתחילה היו שוים ושוב נתנם ברקיע המבדיל בין מים למים כדי שעי"ז לא יאירו כבתחילה מטעם הנ"ל., וְשֶׁהָאוֹר הָרִאשׁוֹן יָאִיר. אֲבָל מִצַּד הַגְּנִיזָה הַנִּרְמֶזֶת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן בְּ"וַיַּבְדֵּל" שֶׁהִבְדִּילוֹ לַצַּדִּיקִים כו׳ כִּדְפֵרֵשׁ רַשִׁ"י (בראשית א ד), עָלָה לְפָנָיו בְּמַחֲשָׁבָה הַהִיא עַצְמָהּ, הַמִּעוּט שֶׁעַל יְדֵי כֵן יָאִירוּ הֵם בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם הָאָמוּר. וְלֹא יָאִיר עוֹד אוֹר הָרִאשׁוֹן כִּי יִגָּנֵז.
On this basis, we can understand the rationale for the creation of the two luminaries as equal in size, although the original intent was that ultimately one luminary would be diminished. This pattern resembles God’s creation of the light at the beginning of Creation, and His subsequent concealment of it for the reason explained by our Sages.21Chagigah 12a. That source states that God’s original light was concealed so that the wicked would not benefit from it. Accordingly, in this verse, the focus is on the original intent, when the sun and the moon were created as equals, and the original light radiated forth. This passage relates that after creating this original light, vayavdel E-lohim, “and God made a distinction.”22Bereishis 1:4. The words vayavdel E-lohim allude to the concealment of the light on the first day of Creation, i.e., God made a distinction concerning this light, and set it aside for the righteous in the Ultimate Future, as Rashi explains.23See Rashi’s commentary to Bereishis 1:4. It is in this very thought that the impulse that the moon would be diminished arose. The moon would shine in “the expanse of the heaven” as explained, and the primeval light would no longer shine forth because it would be concealed.
וּלְפִי שֶׁהִזְכִּיר כָּאן שְׁלֹשָׁה הֲוָיוֹת נִמְשָׁכִים מִפֹּעַל אֶחָד זוֹ מְשֻׁנָּה מִזּוֹ כבא) יהי מארת ברקיע השמים וגו' – ההויה בזה שנתנם בגלגל הרביעי. ב) והיו לאתת וגו' – הויה שניה שתתמעט הלבנה ועי"ז יהיו לאתת למועדים לימים ושנים. ג) והיו למארת ברקיע השמים וגו' – הויה חדשה שיאירו דרך רקיע השמים שתחת הגלגלים., לָכֵן אָמַר מִיָּד "וַיְהִי כֵן". שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ סִדְרֵי בְרֵאשִׁית בָּעִנְיָן הַזֶּה, הַיְנוּ תְּחִלָּה הַמְּאוֹרוֹת שָׁוִים, וְלֹא כֵן אַחַר כָּךְ, וְנִתְהַוּוּ הֲוָיוֹת מְשֻׁנּוֹת, וְכָאָמוּר, לָכֵן אָמַר "וַיְהִי כֵן", כָּאָמוּר, דּוּק וְתִשְׁכַּח בַּהֲוָיוֹת אֵלּוּ, שֶׁכֵּן הָיָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאֶה עִנְיָנִים סוֹתְרִים בְּעַצְמָם.
Since there are three totally different changes in being resulting from one activity,24I.e., the moon’s existence underwent three stages: a) initially it was of one size and was located in the orbit of the fourth sphere, b) its size and light were diminished, and c) it was compelled to descend to a lower orbit. therefore the verse immediately states “And it was so.” Even though the order of creation underwent a change – originally, the luminaries were of equal size, and afterwards, their being became different – by saying, “and it was so,” the narrative indicates that one should note that the state of being of the luminaries underwent a change. It is as if the narrative says, note the progression of the different states of being as described, although these states of being appear contradictory to each other.
וַיַּעַשׂ. עַכְשָׁו מְבָאֵר הַפְּעֻלָּה שֶׁכֵּן נִשְׁלְמָה כַּאֲשֶׁר הָיָה בְּמַחֲשָׁבָה, שֶׁעָשָׂה שְׁנֵי מְאוֹרוֹת גְּדוֹלִים שָׁוִים בַּמַּרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְמָקוֹם אֶחָד, אַךְ מִיָּד הָיָה הַמִּעוּט לָאֶחָד מֵהֶם. וּלְפִי שֶׁבַּתְּחִלָּה לֹא הָיָה הָעִנְיָן אִלּוּ הָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּשָׁוֶה שֶׁיִּהְיֶה הָאוֹר וְהַחֹשֶׁךְ נִמְשָׁךְ מֵהֶם, רַק סִבּוֹת הַהַבְדָּלָה יִהְיוּ, אָמְנָם [אַחַר] שֶׁגָּזְרָה חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁהָאוֹר הָרִאשׁוֹן יִגָּנֵז, הִנֵּה הֵמָּה הַמְּאִירִים לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ, עַד שֶׁלְּסִבָּה זוֹ הֵמָּה הַמּוֹשְׁלִים, זֶה לַיּוֹם, וְזֶה לַלַּיְלָה. לְפִיכָךְ אָמַר כָּאן, "לְמֶמְשֶׁלֶת וגו׳". וְהוּא בְּעַצְמוֹ הֲוָיוֹת הָאוֹתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים וְיָמִים וְשָׁנִים, שֶׁכָּל אֵלּוּ הַזְּמַנִּים מְשַׁנִּים הָעִתִּים לְטוֹבָה, אוֹ חַס וְשָׁלוֹם לְהֶפֶךְ. שֶׁזֶּה נִתְבָּאֵר כְּבָר, שֶׁהוּא עַל יְדֵי הַמִּעוּט. אַךְ קֹדֶם לָזֶה, לֹא הָיוּ מְעֻתָּדִים כִּי אִם לְהַבְדִּיל בִּלְבָד, וְאוֹר הָרִאשׁוֹן הָיָה הַמּוֹשֵׁל.
God made the two great luminaries – The narrative proceeds to describe how this action fulfilled God’s original intent, for He made two great luminaries, equal in appearance and size, and having the same location. Nevertheless, immediately afterwards, God diminished one of the luminaries, because even initially, the intent was that they be diminished. Initially, were the luminaries to have remained equal in size, light and darkness would not be dependent on them. The luminaries would merely “make a distinction between the day and the night,” as stated initially in the narrative. Nevertheless, after God’s wisdom dictated that the original light be concealed, the sun and the moon would serve as the sources of light “radiating light upon the earth and its inhabitants.” And for this reason, the sun and the moon would “rule,” one “during the day,” and the other “during the night,” as the narrative proceeds to state. As a natural consequence, this brought about “the signs, appointed times, days, and years,” mentioned earlier. All of these times alter the intervals for good or for the opposite, Heaven forbid. As explained previously,25Page 104ff. all of this came about as a result of the diminishment of the moon. Originally, before the diminishment, the sun and the moon were not designated for these functions; they were merely designated “to make a distinction.” The light that shined originally would be the ruling factor.
וַיִּתֵּן. הַמַּחֲלֹקֶת אִם הַמַּזָּלוֹת חוֹזְרִים וְהַגַּלְגַּל קָבוּעַ אוֹ שֶׁהַגַּלְגַּל חוֹזֵר וְהַמַּזָּלוֹת קְבוּעִים, יָדוּעַ מִימוֹת הַתַּנָּאִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּדְתַנְיָא פְּסָחִים פֶּרֶק מִי שֶׁהָיָה (צד:) כגוז"ל: תנו רבנן, חכמי ישראל אומרים: גלגל קבוע ומזלות חוזרין, וחכמי אומות העולם אומרים: גלגל חוזר ומזלות קבועין. אמר רבי: תשובה לדבריהם מעולם לא מצינו עגלה בדרום ועקרב בצפון. מתקיף לה רב אחא בר יעקב: ודילמא כבוצינא דריחיא, אי נמי כצינורא דדשא. חכמי ישראל אומרים: ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע, ובלילה למעלה מן הרקיע. וחכמי אומות העולם אומרים: ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע, ובלילה למטה מן הקרקע. אמר רבי: ונראין דבריהן מדברינו, שביום מעינות צוננין ובלילה רותחין.. וְדַעַת חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הָיְתָה שֶׁהַמַּזָּל חוֹזֵר וְהַגַּלְגַּל קָבוּעַ. . . . . הַמִּקְרָא מְסַיְּעָם וְהוּא מִמַּה שֶּׁכְּבָר אָמַר "וַיַּעַשׂ... אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת", וְאַחַר כָּךְ חָזַר וּפֵרֵשׁ "וַיִּתֵּן אֹתָם... בִּרְקִיעַ וגו׳". נִרְאֶה מִזֶּה שֶׁהָיוּ הַמְּאוֹרוֹת עִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, לֹא מִן הָרָקִיעַ עַצְמוֹ כדז"ל האברבנאל (בראשית א טז): ואמנם אמרו אחר זה ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. כתב הרמב"ן שזה מורה שלא היו המאורות והכוכבים מגוף הרקיע אלא מונחים ונקבעים בו נמשך בזה לדעת חז"ל שאמרו גלגל קבוע ומזל חוזר.. וְאִי אֲמַרְתְּ בִּשְׁלָמָא שֶׁהַמָּאוֹר הוּא הַחוֹזֵר וְהַגַּלְגַּל קָבוּעַ, אָתֵי שַׁפִּיר שֶׁהַמָּאוֹר הֲרֵי הוּא דָּבָר נִבְדָּל מִן הָרָקִיעַ וְסוֹבֵב סוֹבֵב הוֹלֵךְ עַל פְּנֵי הָרָקִיעַ, וְדוֹמֶה מַמָּשׁ לִבְרִיאַת הָאָדָם, שֶׁאָמַר (בראשית ב ז) "וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וגו׳" וְאַחַר כָּךְ (שם ח) "וַיִּטַּע וגו׳ וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם וגו׳". אֲבָל אִי אֲמַרְתְּ שֶׁהַמָּאוֹר קָבוּעַ בְּתוֹךְ הַגַּלְגַּל, אִם כֵּן הוּא עֶצֶם מֵעַצְמוֹ. כִּי אִם נֹאמַר שֶׁהָיָה עִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְנִתְחַב בְּתוֹךְ הַגַּלְגַּל, הִנֵּה בְּהֶכְרֵחַ, מְקוֹם הַתְּחִיבָה נִדְחֵית כָּל מַהוּת הַמָּקוֹם הַהוּא, וְהָיָה בָּטֵל וְנֶעְדָּר אַחֲרֵי שֶׁהָיָה, וְשָׁוְא וּבָטֵל לוֹמַר כֵּן כְּפִי הַסְּבָרָה הַיְשָׁרָה. אֶלָּא הוּא עֶצֶם מֵעַצְמוֹ, רַק שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ בְּכֹחַ חָכְמָתוֹ עָשָׂה לְאוֹתָהּ חֲתִיכָה שֶׁמִּן הַגַּלְגַּל עַד שֶׁהָיָה לַמָּאוֹר. לְפִי זֶה אֵין עִנְיַן "וַיַּעַשׂ וגו׳" וְאַחַר כָּךְ "וַיִּתֵּן וגו׳" יִסְבֹּל. . . . זֶה אֵין. . . . מַמָּשׁוֹ. שֶׁכְּבָר הָיָה הַכֹּל אֶחָד. . . . . . הַהוּא נַעֲשָׂה לְמָאוֹר.
God placed them in the expanse of the heaven – The difference of opinion between the Sages of Israel and the Greek scholars, regarding whether the heavenly sphere is fixed in its place and the stars and constellations move in their orbits, or the stars and constellations are fixed in their positions and the heavenly sphere moves, has existed from the era of the Tannaim, as recorded in Tractate Pesachim.26Pesachim 94b. See page 40 above. The view of our Sages is that the heavenly sphere is fixed and the stars and constellations move…. This conception is supported by the narrative that states first, “and God made the two great luminaries,” and only afterwards, “God placed them in the expanse of the heaven.” It appears from this passage that the luminaries are a unique creation and not merely part of the heavens. To explain: Were one to say that the luminary moves in its orbit and the heavenly sphere is fixed, it is understandable that the luminary is a separate entity from the heavens, and revolves on the surface of the heavens. A parallel to this exists with regard to the creation of man, concerning which it is stated,27Bereishis 2:7. “God the Lord formed man,” and only afterwards, “God the Lord planted a garden… and placed man there.”28Ibid. 2:8. I.e., just as man was first created and then placed in a different location, the moon was first created and then placed into its orbit. If, by contrast, one would postulate that the luminary was fixed in the heavens and the heavenly sphere revolved, the luminaries would be part of the essence of the heavens. Otherwise, were one to postulate that the luminaries were separate entities implanted into the heavenly sphere, as it were, the substance that previously existed there would be nullified. That theory runs contrary to logic.29According to this theory, the luminaries would be displacing other matter. Instead, one would be forced to say that the luminary is part of the sphere, it is just that God in the power of His wisdom made that portion of the heavenly sphere luminous. If that is the intent, the sequence “He made the two great luminaries” and only afterwards “God placed them in the expanse of the heaven,” is problematic…. “Placing” could be interpreted as distinguishing them and granting them honor, as in the verse,30Shmos 6:1. “I placed you as a judge for Pharaoh” and “I will place him as prominent.”31Tehillim 89:28.…
וְנִצְטָרֵךְ לוֹמַר כהופירוש זה על פי הדעה של חכמי אומות העולם כתב שם גם האברבנאל וז"ל: אבל אני בפי' הפרשה נשענתי על דעת אר"סטו שהכוכבים היו חלקים מהגלגלים כי אותו הדע' ראיתי צדיק לפני משאר הדעות ויותר מרוחק מהספקו' וכפי הדעת ההוא אשר ישר בעיני יהיה פירוש ויתן אותם אלהים ברקי' השמי' שנתן המשפי' הראשון את המאורות שרים ומושלי' בעליונים ובתחתונים והוא מלשון ונתון אותו על כל ארץ מצרים. ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים. ראה נתתיך אלהים לפרעה. שענין הנתינה היא הממשלה וההשפע' באותם החלקיים הרקיעיים לשיאירו על הארץ שהוא התכלית המיוחד במאורות מפני האור האלהי שנתן בהם. שֶׁהַנְּתִינָה (כְּמוֹ נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים) לְפַרְעֹה (שמות ז א). "אַף אָנִי בְּכוֹר [אֶתְּנֵהוּ]" (תהלים פט כח), כְּלוֹמַר, (מִנּוּי שֶׁל כָּבוֹד,) אֲבָל לְפִי שֶׁאֵינוֹ מֻכְרָח הַפֵּרוּשׁ הָרִאשׁוֹן כואולי צ"ל [נוכל] להגיעם, והכוונה שכיוון שהפירוש הראשון בפסוק, שמוכיח כשיטת חכמי ישראל אינו מוכרח, לכן אפשר לפרש כפירוש השני המתאים לדעת חכמי הגויים.. . . . לְהַגִּיעָם אֶל מָקוֹם אֲשֶׁר כְּבָר [לֹא הָיוּ. . . . . . . לִסְבָרָא הָאוֹמְרִים שֶׁגַּלְגַּל חוֹזֵר וּמַזָּל [קָבוּעַ]. . . . .כזאוצ"ל [אבל לפי חכמי הגויים] הָאַחֲרוֹנִים כחבשנת חמשת אלפים ש"ג נתפרסם ספרו של 'קופרניקוס' ובו הרבה חידושים בתנועת גרמי השמים ומוכיח דלא כפי שהיה מקובל בין חכמי האומות לפני תקופה זאת ובין הדברים מוכיח גם ענין זה שהכוכבים נעים מעצמם וכדעת חז"ל שמזל חוזר. ועיין בהערה הבאה. קָרוֹב לִזְמַנֵּנוּ כטבספר נחמד ונעים (להגאון ר' דוד גנז ז"ל שהיה תלמיד מהר"ל מפראג וחי שם בסמוך לזמן רבינו) כתב בסימן כ"ה בענין מחלוקת זו וז"ל: אך תדע שהחוקר הגדול המופלא בחכמת הכוכבים ויחיד בדורו ראש החכמים היושבים לפני אדונינו הקיסר 'רודלפוס' יר"ה השר 'טיחא בראהי' (Tycho Brahe) אמר לי - "לא יפה עשו חכמיכם שהודו לחכמי האומות על דבר שקר כי הדין היה עם חכמי ישראל"- באמרו שהכוכבים חוזרים מהלכם העצמיים בלתי הכרח תנועות הגלגלים רק בעצמם שטים ורצים כעוף הפורח באויר, והרבה בראיות, וכתב מזה ספר והוכיח באותותיו ומופתיו העיוניים וכו' עיי"ש שהאריך. הָאוֹמְרִים. . .לאוצ"ל [שעל פי האמת] מזל חוזר. מַזָּל חוֹזֵר וְגַלְגַּל קָבוּעַ. וְאִם כֵּן, פֵּרוּשׁ [הַפָּשׁוּט] לאאוצ"ל [הוא הנכון] שהפירוש הפשוט (הראשון) הוא הנכון. . .לבאוצ"ל [ולפי] סברתי וכו'. ועיין בהערה הבאה. סְבָרָתִי זֹאת לגהנה זאת הברייתא הובא באברבנאל (שם) לראיה כשיטת אריסט"ו וחכמי אומות העולם הראשונים שסוברים שהגלגל חוזר ומזל קבוע, ומן הראוי להעתיק דבריו כאו וז"ל: אבל הרב המורה כתב שהוא דעת בטל ושבזה נצחו חכמי האומות את חכמי ישראל. שלא תחשוב שלחסרון חכמת חכמינו נפלו באותו דעת. ראיתי להודיעך פה מה שראיתי בדרוש זה כפי קדומי פלוסופיהם. והוא שפליניא"ו פלוסוף קדום בספר טבעי הנמצאים שהוא ספר יקר מאד אצל חכמי האומות כתב דברים זה סגנונם. בין השמים והארץ ילכו שבעה כוכבי הנבוכה באמצע האויר וביניהם רחק מה ובאמצעותם ילך השמש הגדול והיכול המושל לא בלבד בזמנים ובארץ. אבל גם בכוכבי הנבוכה בשמים כי הוא המכסה אותם והנותן להם אור. ומי שיציירהו ראוי שישפוט שהוא נפש כל העולם ונשמתו והמנהיג האלהי אשר לטבע הוא השליט הגדול מיד האל רואה ושומע כל הדברים כפי מה שיראה שר האותיות אומריר"ו עד כאן. ושנה ושלש הדעת הזה בספרו פעמים. ומסכי' לזה כתב פילוט"ינו תלמידו מתלמידי ארסטו וגדול מגדוליהם שחבר ספרי' בכל הפלוסופיא. כי הוא כתב בביאור שלא היו המאורות חלקי הגלגלים ולא קבועים בהם אבל היו הכוכבי' הנבוכי' מהלכים באויר בין השמי' והארץ והגלגלים הם נחים לא מהלכים עד כאן. ומזה תדע שהיה הדעת הזה מקובל בימים ההם ולפחות היה הדבר בספק אצל קצתם. ומצאתי בב"ר עדות לזה גדולה שכתוב שם פרשה ששית בדברם במאורות אמר ר' שמעון בן יוחאי אין אנו יודעין אם פורחים הם באויר. ואם שפין הם ברקיע. ואם מהלכים כדרכן הדבר קשה מאד וא"א לבריו' לעמוד עליו הנך רואה שהיה הדרוש הזה מסופק מאד אצלם ולכן אין ראוי להחליט המאמר שהיה דעת חז"ל בטל ושנצחו חכמי האומות חכמי ישראל. הַבָּרַיְיתָּא [שֶׁבִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (פרשה ו סימן ח) לד וז"ל: אמר רבי שמעון בן יוחאי אין אנו יודעין אם פורחין הן באויר, ואם שפין ברקיע ואם מהלכין הן כדרכן, הדבר קשה מאד, ואי אפשר לבריות לעמוד עליו.אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם] פּוֹרְחִים הֵן בָּאֲוִיר [וְאִם שָׁפִין בָּרָקִיעַ וְאִם מְהַלְּכִין כְּדַרְכָּן הַדָּבָר] קָשֶׁה מְאֹד וְאִי אֶפְשָׁר [לַבְּרִיּוֹת לַעֲמוֹד עָלָיו] סְבָרָתוֹ קַיֶּמֶת. . . . . . .להאוצ"ל סברתו קיימת [במהלך המזל] עצמו, והכוונה בזה כפי שמסיים רבינו שהספק אינו האם המזל חוזר או הגלגל, אלא באופן סיבוב המזל עצמו הוא הספק וכמו שממשיך לבאר. עַצְמוֹ הַאֵיךְ הִיא סִבּוּבָם אִם בִּפְרִיחָה אוֹ בִּשְׁפִיפָה לומפרט שלש אופנים א. פריחה. ב. שפיפה. ג. הילוך. ועפ"ז מסביר הנפק"מ ביניהם., כְּהוֹלֵךְ בִּזְקִיפָה, כְּהוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן, אוֹ עַל רַגְלַיִם. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ, שֶׁהַפְּרִיחָה הִיא מְהִירוּת רַב וְעָצוּם מְאֹד, וְהַשְּׁפִיפָה הִיא גַּם כֵּן מְרוּצָה מָה, אַךְ לֹא כְּמוֹ הַפְּרִיחָה, לְפִי שֶׁהָאֲוִיר אֵינוֹ מְעַכֵּב הַמְּרוּצָה כְּמוֹ מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁוּת, מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ קְצָת עִכּוּב לְהָרָץ עָלָיו. וְהַמְהַלֵּךְ כְּדַרְכּוֹ אֵין בּוֹ מְהִירוּת וְלֹא כְלוּם. אֲבָל בֵּין שְׁלָשְׁתָּם שֶׁל אֵלּוּ הַמַּחֲלוֹקוֹת, הַכֹּל עַל פִּי הַסְּבָרָא שֶׁהַמַּזָּל חוֹזֵר:
On this verse, there is a relevant passage from the Midrash:32Bereishis Rabbah 6:8. “How do the spheres of the sun and the moon set?... Rabbi Shimon bar Yochai said: ‘We do not know whether they fly through the air, glide in the heaven, or proceed in their usual manner. It is an exceedingly difficult matter, and no created being can fathom it.’”… It is possible to explain that “flying” refers to proceeding at an exceedingly fast pace. “Gliding” also reflects swift progress, but not as fast as “flying.” An object glides rapidly because the air does not impede its progress to the same degree as an entity of substance which holds back one who runs on it. One who “proceeds in his usual manner” does not move quickly. All of these three approaches, however, follow the approach of our Sages, that the stars revolve and the heavenly sphere remains fixed in place.
וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. אֵינוֹ עִנְיַן הַהֶבְדֵּל, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי (שער ב פ"א), וְאַף עַל פִּי שֶׁגַּם זֶה כְּבָר נֶאֱמַר "לְמֶמְשֶׁלֶת וגו׳", [חָזַר] וּפֵרֵשׁ כִּי הֵיכִי דְּלִשְׁתְּמַע מִנֵּיהּ מַה שֶּׁפִּיֵּס וְאָמַר "לְכִי וּמְשֹׁל בְּיוֹם וּבַלַּיְלָה".
To rule during the day and during the night, and to make a distinction between the light and the darkness – The wording of the verse indicates that ruling during the day and during the night, and making a distinction between light and darkness are two separate purposes. To rule was part of the appeasement that God granted the moon, instructing it to “go and rule during the day and during the night”.
וְאָמַר "לְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ", שֶׁזֶּהוּ מַה שֶּׁאָמַר אֵצֶל הַמַּחֲשָׁבָה "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וגו׳". שֶׁהֲרֵי "קָרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וגו׳". [וְאֵינוֹ הַמֶּמְשָׁלָה, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר] "וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וגו׳". . .
Afterwards, the verse mentions making a distinction between the light and the darkness, which is the same as stated in God’s original intent, to make a distinction between the day and the night, as “God called the light, day.”33Bereishis 1:5....
וְאָמְנָם זֶה שֶׁלֹּא הִזְכִּיר הַמְּאוֹרוֹת [בְּ"כִי טוֹב" כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בָּאוֹר] בְּ"כִי טוֹב" שֶׁל יוֹם הָרִאשׁוֹן, הַטַּעַם מְבֹאָר [שֶׁהוּא מִפְּנֵי עִנְיַן הַ]קִּטְרוּג, כְּמוֹ שֶׁבְּיוֹם שֵׁנִי לֹא הֻזְכַּר כְּלָל "כִּי טוֹב",לזמדברי רבינו לקמן נראה שחסר כאן ציון לדברי המדרש (בראשית רבה ד ו), וכן נראה שכל דברי רבינו בקטע זה בנויים על דברי המדרש הנ"ל ולכן מן הראוי להעתיקו כאן וז"ל: למה אין כתיב בשני כי טוב, רבי יוחנן תני לה בשם רבי יוסי ב"ר חלפתא שבו נבראת גיהנם, שנא' (ישעיהו ל׳:ל״ג) כי ערוך מאתמול תפתה, יום שיש בו אתמול ואין בו שלשום, רבי חנינא אומר שבו נבראת מחלוקת, שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים, א"ר טביומי אם מחלוקת שהיא לתקונו של עולם ולישובו אין בה כי טוב, מחלוקת שהיא לערבובו על אחת כמה וכמה, א"ר שמואל לפי שלא נגמרה מלאכת המים, לפיכך כתוב בשלישי כי טוב שני פעמים אחד למלאכת המים, וא' למלאכתו של יום, שאלה מטרונה אחת את רבי יוסי אמרה לו למה אין כתיב בשני כי טוב, אמר לה אעפ"כ חזר וכללו כולו בסוף, שנאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. [מִפְּנֵי] שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת מַחְלֹקֶת שֶׁנֶּאֱמַר ["וִיהִי מַבְדִּיל וגו׳"], אַף אֲנִי אוֹמֵר שֶׁמִּפְּנֵי הַקִּטְרוּג שֶׁהוּא [כְּעִנְיַן מַחְלֹקֶת, הִשְׁמִיט] הַמְּאוֹרוֹת וְלֹא הִזְכִּירָם אֵצֶל "כִּי טוֹב" [אַף שֶׁבָּאוֹר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן] הִזְכִּירוֹ. וְסִיֵּם זֶה הַמִּדְרָשׁ שֶׁהִזְכַּרְתִּיו (בראשית רבה ד ו): [וּמַה מַּחְלֹקֶת] שֶׁהוּא לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּלְיִשּׁוּבוֹ [אֵין בָּהּ כִּי טוֹב, מַחְלֹקֶת שֶׁהוּא לְעִרְבּוּבוֹ] שֶׁל עוֹלָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לחאוצ"ל [ויש לנו לדון] ק"ו.. . . . קַל וָחֹמֶר מֵעִנְיַן הַקִּטְרוּג לטאוצ"ל [וכדחזינן בפרק] אלו טרפות.. . . . אֵלּוּ טְרֵפוֹת שֶׁכַּמָּה מאוצ"ל שכמה [שטענה טענות לזכות עצמה עדיין] ראויה. . . . . . . . רְאוּיָה הָיְתָה לְהֵעָנֵשׁ מִצַּד הַקִּטְרוּג. וַאֲפִלּוּ הָכִי מִפְּנֵי מאאוצ"ל מפני [התועלת] לישובו. . . . . לְיִשּׁוּבוֹ וְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּכְבָר מבאוצ"ל וכבר [ביארנוה למעלה] לפיכך. . . . . . . . . לְפִיכָךְ פִּיְּסָהּ בְּכַמָּה פִּיּוּסִים. וְגַם מגאוצ"ל וגם [צוה להקריב שעיר לחטאת מדי] חדש.. . . . . . . חֹדֶש בְּחָדְשׁוֹ. וְאִם כָּךְ הִרְבָּה [פִּיּוּסִים] מדאוצ"ל [בקטרוג ומחלוקת שהיא] לישובו.. . . . . . לְיִשּׁוּבוֹ וְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם. מהאוצ"ל [בקטרוג ומחלוקת שהיא] לערבובו. . . . . . . לְעִרְבּוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה [שֶׁצָּרִיךְ]. . .
The fact that God did not explicitly mention the luminaries in the phrase, “And God saw that it was good,” as He explicitly mentioned the light with regard to the first day, is readily explained as related to the moon’s complaint. To cite a parallel: The Midrash relates34Bereishis Rabbah 4:6; Yalkut Shimoni, Bereishis 1:5. that the phrase, “And God saw that it was good,” was not mentioned with regard to the second day because division was created on that day. That Midrashic passage continues: “Now, if God saw that it was good is not mentioned with regard to a division that is for the benefit of the world and its stability, how much more so does this apply to a division that leads to the disruption of the order of the world.”
מואוצ"ל [והנה אמר הכתוב באור "כי טוב"] וכן בכולן.. . . . וְכֵן בְּכֻלָּן, וְאִלּוּ בַּסּוֹף אָמַר: "וְהִנֵּה. . . . .מזאוצ"ל "והנה [טוב מאד". וי"ל הטעם כי מצינו תיבת "כי" משמש] בהרבה. בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת בִּמְקוֹם ׳אִם׳, כְּמוֹ מחאוצ"ל [כי בשרירות לבי (דברים כט יח)].. . . . . . . . .מטאוצ"ל [ועל כן] בעוד. בְּעוֹד שֶׁלֹּא נִשְׁלְמָה כָּל הַמְּלָאכָה נאוצ"ל [אמר הכתוב] בלשון. . . . . . . בְּלָשׁוֹן הַמַּשְׁמַע מִמֶּנּוּ גַּם כֵּן [שֶׁבְּדִין]. . . . . שֶׁהֲרֵי אִם לֹא יִהְיֶה נִבְרָא נאאוצ"ל [האדם]. . . . . . . .. כָּל טוֹבַת הָעוֹלָם לֹא. . . . בְּמַה שֶּׁנִּבְרָא הָאָדָם אֶת כָּל [מַעֲשֵׂה]. . . . . וּכְאוֹמֵר, עַכְשָׁו נִשְׁלְמָה. . . . . . . הָעִנְיָן מוֹרֶה עַל. . . . . . כְּמַחֲשֶׁבֶת. . . . . . . . . הַגְּדוֹלִים וְהַנִּפְלָאִים. . . . . . . . אֲפִילוּ כִּנְקֻדָּה וְיִהְיוּ. . . . . . שֶׁאֵין לַעֲמוֹד עַל מַה. . . . . וְלִתְחִיָּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. . . . . . הַתַּכְלִית אֵיךְ. . . . . . . דְּדִלְמָא לֹא נבחבל על דאבדין, וקשה להשלים בדיוק המילים המדוייקות, אבל מלשון רבינו נראה תוכן כוונת הדברים כדלהלן: הטעם שבכל הברואים נאמר "כי" טוב, מטעם שאפשר לפרשו כמו "אם" טוב, שהרי עד לבריאת האדם טוב בריאת העולם נמצא בספק, שהרי טוב האמיתי הוא רק לעתיד לבא ובפרט בעולם התחיה, וכמו שאמר הכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ובחסרון האדם הרי כל הטוב נמצא בספק גדול.. וַהֲרֵי. . . . . . . . עַל פָּסוּק (במדבר כג כג) נגז"ל רש"י על הפסוק: כעת יאמר ליעקב וגו' - עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חבתן לעין כל שהן יושבין לפניו ולמדים תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת, והם ישאלו להם מה פעל אל, וזהו שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיה ל כ). "כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל". . . לִפְנִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְהֵם יִשְׁאֲלוּ לָהֶם. . . . . . .נדאוצ"ל [וכפי] מדרשם. מִדְרָשָׁם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וְאַחֲרֵיהֶם נֵלְכָה בְּאוֹר. . . . . . .נהאוצ"ל [תורה] שבע"פ. שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁמְּסָרָהּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לִיהוֹשֻׁעַ. . . . . . שֶׁכָּתְבוּ הַמִּתְחַכְּמִים עַל פִּי אוּמְדְנָא. . . . . . בָּאת מִלַּת "כִּי" בְּכָל הַפְּרָטִים וְלֹא ׳הִנֵּה׳. . . . תְּשַׁמֵּשׁ בְּמָקוֹם ׳אִם׳.
The text continues for a little bit more than a page. Nevertheless, portions of the manuscript were illegible and thus not copied in the printed text. As a result, it was not possible to translate the conclusion of the text word for word. The paragraphs that follow reflect a summary of the translator’s partial understanding of Tosfos Yom Tov’s intent.35Of great assistance in this process of interpolation was the text of Chiddushei HaLevanah printed as an addendum to Machon Chochmas Shlomoh edition of Rambam’s Hilchos Kiddush HaChodesh.
וְהַיְנוּ שֶׁהַכֹּל נואף שחסרו הרבה מילים נראים תוכן הדברים: שכיון שאין "טוב" אלא תורה על כן עד שלא נשלמה בריאה על פי התורה לא כתוב אלא "כי" טוב, שהכוונה הוא שהטוב הוא בספק, ורק אחר ההשלמה כתוב "והנה" טוב.. . . . . . . . הֲרֵי הָעוֹלָם בְּחֶסֶד שֶׁל תּוֹרָה נִבְרֵאת. . . . . נִשְׁאַר הַכֹּל בְּטוּבוֹ וּמְלוֹאוֹ, וּבְהֶפֶךְ לְהֶפֶךְ. . . . . . . הַטּוֹב שֶׁכְּבָר נִבְרָא הָאָדָם הַמּוּכָן. . . . . . . דֶּרֶךְ הַזֶּה הַסְּפֵקוֹת בִּמְקוֹמָן עוֹמְדִים. . . . . לְטוֹב הֲרֵי בְּחִירָה נְתוּנָה לוֹ. . . . שֶׁזֶּהוּ דִּבְרֵי הַתַּנָּאִים (אבות ג טו) נזוז"ל: הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה:. . . . . . . בְּטוֹב הָעוֹלָם נָדוֹן וְהַכֹּל לְפִי רוֹב. . . . . נִרְאָה מְיֻתָּר נחי"ל כוונת רבינו: שלכאורה "הכל לפי רוב המעשה" אין בו שום משמעות נוספת על מ"ש קודם לזה - "ובטוב (תורה) העולם נדון"? ומפרש רבינו שהכוונה להוסיף ולרמז שדוקא על פי רוב "מעשה" האדם – שדוקא לאחר בריאתו כתוב "והנה" טוב, בוודאות. שֶׁהֲרֵי הוּא. . . . . נַנִּיחַ הַדִּין בְּמַשְׁמַע שֶׁל. . . . לְפִי וכו׳ אֶלָּא הָכִי קָאָמַר. . . . נֶאֱמַר בּוֹ בְּכָל פְּרָטָיו. . . . . . . עַל פִּי מַעֲשֵׂה בְנֵי אָדָם. . . . . . . נִתְקַיֵּם "כִּי טוֹב". . . . . . . לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב. . . . "הוֹדוּ לַה׳ כִּי טוֹב":
In this, we can see a parallel to the passage in Tractate Chulin discussed previously. The moon’s complaint was undesirable and therefore resulted in punishment. Nevertheless, because it ultimately led to the benefit of the world, God offered several measures to appease the moon. When, however, complaints and division arise that are not intended for the benefit of the world and its stability, punishment is fit to be meted out without any appeasement.
*) צִיּוּנֵי הַנְּקֻדּוֹת הוּא לְפִי עֵרֶךְ הַתֵּבוֹת שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ בְּרֹב הַזְּמַן בַּדַּף הָאַחֲרוֹן בְּגוּף כי׳׳ק שֶׁל הַגָּאוֹן הַמְחַבֵּר זללה״ה (וּבְרֻבָּם יוּכַל הַמַּשְׂכִּיל לַעֲמוֹד מֵעַצְמוֹ עַל הַשְׁלָמָתָם).
As mentioned, after the conclusion of every phase of creation, it is written, “And God saw ki tov,” commonly translated as “that it was good,” while at the end of the entire narrative of Creation, it is written,36Bereishis 1:31. “And God saw everything that He had made and behold (v’hinai), it was very good.” Our Sages explain that ki can also be understood as im, i.e., it is a conditional term. After every day’s creation, God saw the possibility for good. Nevertheless, the ultimate good can only be achieved when man uses the world for Torah. Therefore, after the creation of man, the Torah states, “And God saw everything that He had made and behold, it was very good.” At that stage, the goodness will not be conditional, because through man’s action, the world will be brought to its complete perfection, as will be realized in the Ultimate Future.
נִשְׁלַם בְּטוֹב בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרֵךְ