שער היסודות 32

ואחר שנתבאר אמתות התורה מן הנסים הכתובים בה והיעודים ומשאר הדברים שכתבנו, ראוי עתה שנבאר ענין כללות התורה שהיא כולה מפי הגבורה מבראשית עד לעיני כל ישראל, למה לא סודרה כולה כאילו הוא יתברך המחבר והמסדר אותה, שיתחיל בראשית בראתי בשמי אלהים את השמים וכו', ואמרתי בשמי אלהים יהי אור וכו', וקראתי את הרקיע שמים והבדלתי בין האור וכו', וכן כל התורה כולה שמזכיר שהוא יתברך אמר ועשה ודבר, היה ראוי שידובר בה שמדבר האל ית' מפי עצמו, שיאמר דברתי אל משה או אמרתי אל משה שידבר או יאמר אל בני ישראל כך וכך ולא יהיה כמסתיר פנים ממנו,

וגם עתה שמדבר בדרך נסתר להש"י, אם משה הוא המדבר ואומר מפי השם, שאמר לו שיכתוב בראשית ברא אלהים והוא המספר הדברים מפי האל יתב' ומגיד לנו כל מה שאמר לו האל יתב', היה צריך לדבר ולומר בכל מה שמדבר ואומר לישראל בשם השי"ת וידבר ה' לי לאמר דבר אל בנ"י, או ויאמר לי ה' וגו', וכן איך כתב ענין תולדתו ומה שקרה לו בלשון נסתר והיה לו לכתוב וילך איש מבית לוי וגו' ותהר האשה ותלד אותי וגו' ולא יכלה עוד הצפיני וגו' ותתצב אחותי וגו' וגדלתי ויצאתי אל אחי וגו', וא"כ אין התורה מסודרת לא בשם האל יתב' ולא בשם משה רבינו, ואפי' משנה תורה המיוחס למשה רבינו שאמר לו האל ית' כל אותם הדברים מפיו שיכתבם כאילו הוא המדבר והמספר, הנה בתחלתו מאלה הדברים עד ה' אלהינו וגו' הוא כאילו אחר מדבר בעד משה רבינו, שאומר אלה הדברים אשר דבר משה ולא אמר אלה הדברים אשר דברתי לכל ישראל וגו', וכן אח"כ בפרשת ואתחנן כתב אז יבדיל משה, וזאת התורה אשר שם משה וגו', ולא כתב אז הבדלתי, וזאת התורה אשר שמתי, וכן בפרשיות האחרונות ויקרא משה לכל ישראל, ויצו משה, וידבר משה והכהנים עד סוף התורה שמזכיר משה, אם הוא המדבר ומספר הדברים הלא היה לו להזכיר את שמו לומר קראתי וצויתי ודברתי והלכתי, וזאת הברכה אשר ברכתי וגו':

וכן יקרה ספק זה בקצת ספרי הנביאים והכתובים ממה שאמרו חז"ל יהושע כתב ספרו וח' פסוקים, כי די שכתוב בתחלתו ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' אל יהושע בן נון משרת משה לאמר וגו', להודיע כי יהושע הוא הכותב ומדבר בכל הספר ואח"כ ידבר בעדו והשכמתי בבקר ושלחתי שנים אנשים מרגלים וגו' וכן כל הספר, ואפי' בתחלתו היה יכול לומר ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' אלי אני יהושע בן נון משרת משה לאמר וגו', או יאמר דברי יהושע בן נון וגו' כמו מאמר דברי ירמיהו בן חלקיהו וגו', ויכתוב כל הספר כמדבר בעד עצמו כיון שהוא כתבו:

וכן בספר שמואל שהוא כתב ספרו וספר שופטים ורות, איך לא כתב ספרו כמדבר בעד עצמו, אלא נכתב כאילו אחר המדבר עליו ומספר מה שאמר לו האל ית' ומה שקרה לו בכל הדברים, ואם הוא כתב ספרו איך כתב מיתתו וימת שמואל ויקבצו כל ישראל וגו', וחזר וכתב ושמואל מת ויספדו לו וגו', כי אפילו בתורה שהיא כולה שמותיו של הקב"ה מבי"ת בראשית עד למ"ד לעיני כל ישראל אמרו חז"ל כי ח' פסוקים מן וימת שם משה עבד ה' וגו' כתבם יהושע בן נון, כי איך יכתוב משה וימת שם משה ועדין לא מת, ואם כן כ"ש בשמואל שאם הוא כתב ספרו איך כתב עליו ב' פעמים שמת ועדין לא מת, ואע"פ שאמרו בגמרא על זה דאסקיה וכו', איך כתב כל מה שקרה אחר מיתתו ממיתת שאול ומלכות דוד ומלחמותיו וכל מה שקרה לו עד סוף מ' שנה שמלך אחר מיתת שמואל, כי אפילו משה רבינו לא כתב מה שקרה אחריו כי אם בדרך נבואה, כמו מה שכתב כי תוליד בנים וגו', ואמר כי ידעתי אחרי מותי כי השחת וגו', ודוחק הוא לומר כי מה שאמרו דאסקיה ר"ל עד סוף הספר, כי ממיתת שמואל עד סוף הספר הוא רוב ספר שמואל.

וכן ירמיה שכתב ספרו וספר מלכים וקינות וכמו שהתחיל בספרו דברי ירמיהו וגו', ויהי דבר ה' אלי לאמר וגו', מדבר בעד עצמו הכותב ומחבר הספר איך כתב אח"כ הדבר אשר היה אל ירמיהו וגו' לאמר וגו' כמה פעמים, וחזר ואמר ויאמר ה' אלי, ויהי דבר ה' אלי וגו', וחזר ואמר ויהי דבר ה' אל ירמיהו כאילו אחר מדבר בעדו, וכל הספר פעם כאלו הוא המדבר ופעם כאילו אחר מדבר בעדו:

וכן בספר ישעיהו שאמר כי חזקיהו וסיעתו כתבו אותו ומשלי ושיר וקהלת ואם כן איך כתוב בכמה מקומות ויאמר ה' אלי וגו' כאילו הוא הכותב אותו:

וכן בספר יחזקאל שאמרו שאנשי כנסת הגדולה כתבו אותו ותרי עשר ודניאל ומגלת אסתר, ולמה לא יאמרו כי הוא עצמו כתב ספרו כיון שכתוב בו כמה פעמים ויהי דבר ה' אלי לאמר וגו':

ועל כל זה נקדים, כי הוא ידוע כי תורתנו התמימה אין תכליתה ועיקרה לזה העולם בלבד בעניני המצות והאזהרות, אלא יש בה עיקר ויסוד גם כן בסתרים ובסודות הנרמזים בה בכל מיני החכמות התלויות בעולם העליון והאמצעי, וכן היותה כולה שמותיו של הקב"ה, ועל זה אחז"ל כי קדמה לעולם ב' אלפים שנה, ירצה לפי הכונה במקום זה כי לא לבד ניתנה לעניני העולם הזה התחתון אלא יש בה קדימה ועיקר יותר מן העולם הזה באלפים שנה, כי כל עולם הוא אלף שנה שהם יומו של הקב"ה והם חיי האדם אם היה זוכה, והרי הם אלפים קודם כנגד עולם האמצעי והעליון, אשר יש בה רמז בסודות עניניהם ולא לבד לעניני העולם הזה ניתנה כמו שנזכר:

ואם כן אם היתה מסודרת התורה כמדבר האל יתברך בעדו בראשית בראתי וכו' ואמרתי יהי אור וכו', היה נראה כמיחד עצמו בה ומדבר לבני אדם לבד במה שתלוי בעניני העולם הזה כפשוטה של תורה שהיא מדברת במה שקרה קודם נתינתה למשה רבינו מעת בריאת העולם ובמה שנצטוה מן המצות והאזהרות, וכשנכתבה כך בסתם מבלי שיהיה מיחד עצמו ית' כאלו אינו הוא המדבר היא כוללת לכל העולמות, כי גם שפשוטה אינו מורה אלא על עניני העולם, הנה כנזכר הרמז והסודות שבה הם רומזים לענינים העליונים, וכן כפי חילוק וחיבור כל אותיות התורה במלות אחרות, המורות על הענינים הנסתרים והנפלאים וגבוהים משכל בני אדם הנתון בחומר העכור, ואם היתה מסודרת כאלו משה מדבר בה כל שכן שהיה נראה שכולה היתה מיוחדת לעניני המצות והאזהרות במה שתלוי בעניני העולם הזה לבד ולא היה נראה שיהיה בתורה שום רמז לעניני העולם העליון:

עוד נוכל לומר כי מכאן נלמוד גם כן ענותנותו של הקב"ה, כי לא רצה להיות הוא המדבר ואומר בפירוש בראשית בראתי ואמרתי וצויתי שיהיה כך, אלא כאילו אחר הוא המדבר עליו ואומר ומודיע כי הוא ית' ברא את השמים ואת הארץ וכו' וכאילו כל מה שכלול בתורה והם כל נבראים שבכל העולמות הם מעידים ואומרים הלא אב אחד בראנו אל אחד לכלנו, וכן לא נאמרה בשם משה רבינו, כי איך יעיד ויאמר משה רבינו בראשית ברא אלהים וכל מה שכתוב בתורה מבריאת העולם עד לידתו ועדיין הוא לא היה בעולם, אין זה כ"א שהאל ית' היה אומר לו כתוב בראשית ברא אלהים וגו', והיה כותב כך כל התורה כולה מפיו של הקב"ה כפי מה שהיתה סדורה לפניו אלפים שנה קודם בריאת העולם.

ומפני כי אנחנו יודעים ומעידים כי תורה זו ניתנה למשה מסיני, נכתבה בלשון זה כאילו אחר הוא המספר הדברים שהיו, שאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אנכי וגו', ואמר ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים וגו', ומפני שכל מי שאומר שום דבר שנאמר לו, לפעמים אומר הדברים ממש שנאמרו לו בלשון שנאמרו לו ולפעמים אומר כוונת הדברים ואינו חושש לשינוי הלשון, לזה אמר כאן בנתינת התורה כה תאמר אל בני ישראל, ואמרו חז"ל כה תאמר בלשון שאני אומר, כה תאמר אל בני ישראל בלשון הקדש, ומצאנו מאמרי התורה למשה רבינו בכמה פנים, לפעמים אמר לו האל ית' הדברים שיאמר להם לישראל לנכח כאילו הוא ית' המדבר אליהם, כמו שאמר כה תאמר וגו' אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי וגו', ואלה המשפטים אשר תשים, כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע, לא אמר משה רבינו בשם האל ית' כי אם צעק יצעק אליו שמע ישמע, אם כסף תלוה את עמי וגו' ואנשי קדש תהיו לי וגו', הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו', ולפעמים אומר הדברים שלא לנוכח ישראל כמו שאמר וידבר ה' אל משה לאמר דבר וגו' ויקחו לי תרומה, לא אמר ותקחו לי תרומה וגו' ועשו לי מקדש, וכן ועשו ארון וגו' כל הפרשה מדבר בדרך נסתר לישראל, ואח"כ בפרשת כי תשא אמר ויאמר ה' אל משה לאמר ואתה דבר וגו' אך את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם וגו', לא אמר אך את שבתותי ישמרו כי אות היא ביני וביניהם.

וכן יש כתובים בתורה שנאמר למשה דבר אל בני ישראל וגו' ולא הוזכר בתורה שדבר משה לישראל, ויש כתובים אחרים שאומר משה רבינו שאמר לו האל ית' שיאמר לישראל ואמרם ולא הוזכר בפירוש בתורה שהאל ית' אמרם לו, ויש שהוזכרו בתורה שאמרם לו שיאמר להם ושאמרם, ומהם שיש שינוי במה שאומר הוא ממה שאמר לו האל ית', ויש שאומר משה רבינו לישראל ואינו מזכיר שאמר לו האל ית' שיאמר אותם הדברים:

והנה בתחלת דיבור האל ית' בסנה אמר לו כל הדברים שדבר לו ושיאמר לישראל, ואמר אחר כך וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה, ואחר כך לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו' וידבר משה כן אל בני ישראל וגו', ואמר דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח וגו', ופעם אחרת דבר אל פרעה וגו', וכתיב ויעש משה ואהרן כאשר צוה וגו', ובהתראות כתיב לך אל פרעה בבקר הנה יוצא וגו' ואמרת אליו וגו' ולא כתב שאמר לו, וכן בא אל פרעה ואמרת אליו במכת הצפרדעים, ובמכת ערוב השכם בבקר וגו' ואמרת אליו וגו', ובמכת דבר בא אל פרעה וגו' ודברת אליו וגו', ובמכת ברד השכם בבקר וגו' ואמרת אליו וגו', ואינו כתוב שאמר לו כך, ואחר כך אמר בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו', וכתיב אחר כך ויבא משה ואהרן אל פרעה ויאמרו אליו כה אמר ה' אלהי העברים עד מתי מאנת וגו' מה שלא נאמר לו, וכן התרה בארבה כי אם מאן אתה וגו', הנני מביא מחר ארבה וגו', ולא הוזכר שאמר לו האל ית' שיביא הארבה, ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו' ומת כל בכור וגו', ולא הוזכר שאמר לו האל ית', ובפרשת החדש אמר דברו אל כל עדת ישראל וגו' כל הפרשה, והוא לא אמר אלא משכו וקחו לכם וגו' קצת מה שנאמר לו:

וכן יש בתורה כמה דברים שדברו האבות והקודמים להם והשבטים, ומה שדבר משה רבינו ומה שדברו ישראל, ומה שדבר פרעה ועמו ויתרו, ודברי בלק ובלעם, וסיפור מה שאירע עד פטירת משה רבינו ע"ה.

ולישב דברים אלו נאמר, כי נמצא בכל מה שנצטוה משה רבינו לומר לישראל בדברים שנוהגים לדורות אינו מזכיר שדבר משה רבינו הדברים ההם לישראל, כי כיון שלא היה צורך שעה לא היה צריך להודיע כי דבר להם מיד מה שדבר לו השם וידוע הוא שדבר להם, אבל במה שהוא מצוה או דבור לשעה נמצא שכתוב שדבר והודיע להם דברי השם ושקיימום, כמלאכת המשכן, וכמו שנמצאו בשבעת ימי המלואים וביום השמיני וכיוצא בהם ולא תמצא ממתן תורה עד ספר ויקרא שדבר משה לישראל מה שדבר לו השם אלא במה שהיה צורך שעה והוא עשיית המשכן וכליו, וכן בספר ויקרא לא נמצא שדבר משה לישראל מה שנדבר לו במה שהוא נוהג לדורות כי אם בענין המועדים פרשת אמור וידבר משה את מועדי ה' וגו', ובפרשת איש מזרעך לדורותם וגו' שכתב אח"כ וידבר משה אל אהרן ואל בניו וגו', ויש לאלו טעם כמו שאמרו חז"ל וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל, ובספר במדבר סיני בפרשת המועדים סוף פרשת פינחס ויאמר משה אל בני ישראל וגו', וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל גם כן טעם לזה.

And concerning these matters it is said that in everything that Moses our teacher was commanded to say to the children of Israel regarding matters that are practiced for generations, he did not mention explicitly that these words were spoken by Moses to the children of Israel. Because when there was no immediate need, it was not necessary to inform them that what was spoken to Moses by the Lord was communicated to them. It is known that what was spoken to them, but in matters of commandments or instructions relevant to a specific moment, it is found that it is written that Moses spoke and communicated to them the words of the Lord and they fulfilled them, such as the work of the Tabernacle and its vessels, as seen in the seven days of inauguration and on the eighth day, and similar occasions. You will not find from the giving of the Torah until the Book of Leviticus that Moses spoke to the children of Israel what the Lord spoke to him, except in matters that were necessary at the time, such as the construction of the Tabernacle and its vessels. Similarly, in the Book of Leviticus, you will not find that Moses spoke to the children of Israel what he was commanded regarding matters practiced for generations, except in relation to the appointed times, as in the portion of Emor where it says, "And Moses declared to the appointed times of the Lord," and in the portion of Ish Mizeh ("This is the law of") for their generations, where it is written afterward, "And Moses spoke to Aaron and his sons." And these have reasons, as our sages have said and as the Ramban, may his memory be blessed, has written. In the book Bamidbar Sinai, at the end of the portion of the appointed times, in the concluding part of the portion of Pinchas, it says, "And Moses spoke to the children of Israel," and the Ramban, may his memory be blessed, has also given an explanation for this.

ונראה כי מפני היות התורה מורשה קהלת יעקב, לא נזכר שדבר משה כל המצות אל דור המדבר, כי לא להם לבדם ניתנה כי אם לדורי דורות, ומה שהיה לשעה נאמר להם, ובתחלת ראשי המטות כתיב וידבר משה אל ראשי המטות וגו' ולא הוזכר שהאל ית' דבר לו פרשה זו אלא מה שכתוב בסוף הפרשה אלה החקים אשר צוה ה' את משה וגו', וכן מה שדבר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה אך את הזהב וגו', לא הוזכר בתורה שאמר לו האל ית' ציווי זה, וכל המצות המחודשות שאמר משה בספר אלה הדברים לא הוזכר בספרים של מעלה אמירתם לו, כי ידוע הוא שנאמרו לו קודם בסיני או באהל מועד או בערבות מואב.

And it seems that due to the Torah being an inheritance of the congregation of Jacob, it is not mentioned that every commandment of Moses was spoken to the generation in the wilderness, for it was not given only to them but to generations and generations. And what was relevant for a specific moment was spoken to them. At the beginning of the portion of the heads of the tribes, it is written, "And Moses spoke to the heads of the tribes," and it is not mentioned that God spoke to him in this portion except for what is written at the end of the portion, "These are the statutes that the Lord commanded Moses." Similarly, when Eleazar the priest spoke to the men of the army, it is stated, "This is the statute of the Torah that the Lord commanded Moses, only the gold, etc.," and it is not mentioned in the Torah that God commanded him this specific instruction. And all the renewed commandments that Moses spoke in the book of Deuteronomy, it is not mentioned in the heavenly books that they were spoken to him, for it is known that they were said to him earlier, either at Sinai or in the Tent of Meeting or in the plains of Moab.

ונראה כי מעת שניתנו עשרת הדברות בהר סיני בקולות וברקים וענן, לא נאמרה למשה שום מצוה כי אם שם בסיני, שהם כל המצות שהוזכרו אחר עשרת הדברות עד סוף פרשת משפטים, ובהעלותו בהר שכתוב שם ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר וגו' וידבר ה' וגו' ויקחו לי תרומה עד ויתן אל משה ככלותו וגו', ועמד בהר עוד ארבעים וארבעים יום עד יום הכפורים והתחילו אז במלאכת המשכן ונגמר מלאכתו והוקם באחד לחדש הראשון בשנה השנית, ומאז דבר לו כל ספר תורת כהנים מתחלתו לסופו בכל חדש ניסן, וספר במדבר סיני נאמר גם כן באהל מועד מר"ח אייר שאחריו עד שנת הארבעים, כי כל מה שנאמר בערבות מואב גם כן היה באהל מועד, נמצאו כל המצות בסיני ובאהל מועד בענן, והמצות שנאמר לו במצרים פרשת בא אל פרעה וכן שבת ודינין שנצטוו במרה חזרו ונשנו כולם בסיני ובאהל מועד:

And it appears that from the time the Ten Commandments were given on Mount Sinai with voices, lightning, and clouds, no commandment was spoken to Moses except there on Sinai. Those are all the commandments that were mentioned after the Ten Commandments until the end of the portion of Mishpatim. And when he ascended the mountain, it is written, "And Moses went into the midst of the cloud and went up to the mountain... And the Lord spoke... Take for Me a contribution..." until its completion. And he remained on the mountain for another forty days until Yom Kippur, and it was then that the work of the Tabernacle began, and its construction was completed on the first day of the first month in the second year. From then on, every book of the Priestly Torah was spoken to him, from beginning to end, in every month of Nissan. And the book of Numbers was also spoken in the Tent of Meeting, from the first of Iyar until the fortieth year. For everything that was said in the plains of Moab was also in the Tent of Meeting. Thus, all the commandments were given in Sinai and in the Tent of Meeting in the cloud. And the commandments that were spoken to him in Egypt, such as the portion of Bo, and the laws that were commanded at Marah, were all repeated and reviewed in Sinai and the Tent of Meeting.

ואם כן מה שמצינו בתורה שאמר משה לישראל ולא הוזכר בתורה שהאל ית' דיבר לו, וכל המצות שבמשנה תורה שלא הוזכרו קודם, נאמר לו באותם ארבעים יום הראשונים שעמד בהר, וכמו שכתב פרשת ואתחנן אחר עשרת הדברות שאמר לו האל ית' לך אמור להם שובו לכם לאהליכם וגו' ואתה פה עמוד עמדי וגו', ואדברה אליך את המצות והחקים והמשפטים וגו', וזאת המצוה והחקים והמשפטים אשר צוה ה' וגו', שהוא רומז לכל המצות שיזכור עד סוף התורה שנאמר לו כולם בסיני כשעלה להר אחר מתן תורה ששבו הם לאהליהם, וגם כי לא הוזכר שדיבר לו אז אלא מה שיש בפרשת תרומה ותצוה עד ויתן אל משה, כיון שאמר ככלותו לדבר אתו בהר סיני נראה שדיבר לו יותר ממה שנזכר בפירוש, והם המצות שדיבר משה ולא הוזכר שהאל ית' אמרן לו כי אם בזה הרמז המועט, ומפני שנכשלו במעשה העגל בהיותו הוא בהר לא הוזכר בתורה שנאמרו לו אלא המצות שהיו צורך שעה, והן מעשה המשכן וכליו ושביתת שבת בעשייתן, וכן הוא לא אמר להם בירידתו מן ההר ביום כפורים אלא מעשה המשכן ושביתת שבת בעשייתו, כמו שכתוב ויקהל משה וגו' אלה הדברים וגו', כי מה שנאמר בסוף פרשת כי תשא היה כשחזר ועלה להר כמו שכתוב ויעל אל הר סיני כאשר צוה ה' אותו ויקח בידו ב' לוחות אבנים וירד ה' בענן וגו', ושאר המצות שנאמרו לו באותם הארבעים יום הראשונים לא זכו אז שיאמרו להם, והיה אפשר לומר שאפילו אחר מעשה המשכן לא אמרן לישראל עד שנת הארבעים כמו שהן כתובות במשנה תורה, אלא שקשה להאמין שדור המדבר שהיו דור שכולו דעה ואהרן בראשם שמתו כולם קודם הזמן שהוזכר בראש משנה תורה, שלא זכו לדעת ולהבין כל המצות שנאמרו במשנה תורה בפרט פרשת יחוד השם ואהבתו ותלמוד תורתו ועשיית מצותיו, ולכן אני אומר כי אלה המצות שלא הוזכרו אלא במשנה תורה למדם משה רבינו לכל דור המדבר, אלא שלא ניתן לו רשות שיכתבם אפילו למ"ד תורה מגלה מגלה ניתנה, כי אם בשנת הארבעים בעשתי עשר חדש וכו', ואז כתב מה שנאמר לו מפי הגבורה ודיבר הדברים כמו שהן סדורות מראש הספר עד סופו:

וענין מה שהוזכרו בכל התורה המצות לפעמים לנכח ולפעמים שלא לנכח, אפשר לומר בזה שתי כוונות, הראשונה כי לא לבד למקבלי התורה העומדים לנוכח ולומדים מפי משה רבינו הוא שניתנו המצות כי אם לדורות הבאים ג"כ, וכמו שאמר ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית וגו' כי אם את אשר ישנו וגו' ואת אשר איננו פה וגו', השנית כי לא לבד לדורות העושים רצונו ית' ועומדים נכח שכינתו לשרתו ולברך בשמו הוא שניתנו המצות לבד, כי אם לכל הדורות ואפילו אינם עושים רצונו והם בהסתר פנים ממנו לא נפטרו מהן והרי הם מצווים בכל שעה לשוב ולקיימם, וכמו שכתוב והסתרתי פני מהם וגו' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל וגו' והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וגו' וענתה וגו' כי לא תשכח מפי זרעו:

וכן מה שהוזכרו רוב דברי התורה פעמים בלשון רבים ופעמים בלשון יחיד בענין אחד, יש במקצתן טעם לפי הדין כמו שביארו חז"ל, אבל בדרך פשט וסברא נאמר דרך כלל כי בכל מקום שנזכרו דברי התורה בלשון יחיד הוא לרמוז כי אין כעמו ישראל גוי אחד בארץ המקבלים תורה אחת מאל אחד, ונפשותיהן החצובות מתחת כסא הכבוד נחשבות כנפש אחת כמו שכתוב כל הנפש הבאה לבית יעקב מצרימה שבעים, ולכן כל עשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד, כי בשמיעת עשרת הדברות יצאה נשמתם ונתאחדו כל הנשמות והיו לאחת ברשות אשר בידו נפש כל חי:

ועלה בידינו מכל מה שנכתב בפרק זה טעם למה לא נכתבה התורה כאילו הוא ית' המדבר והמספר הדברים או כאילו משה מספרם, וכן היות סיפורה לפעמים לנכח וליחיד ולפעמים להיפך, ונשאר לבאר ענין משנה תורה אשר נתייחס למשה שהוא המדבר מפי האל ית' איך לא כתב הדברים כולם על דרך זה, אלא שיש מהם כאילו אחר הוא המדבר וכמו שכתבתי למעלה.

ועל זה נקדים כי משנה תורה היה בדמיון כל התורה כולה, עם היותו חומש אחד מחמשה חומשין שבתורה, כי כמו שעשרת הדברות הכוללים כל התורה כולה נאמרו שנים לבד מפי האל ית' שהוא החומש ושמונה מפי משה שהוא ד' חומשין, כן בכל התורה נאמר חומש מפי משה וד' חומשין מפי האל כדי להשוות משה עבד ה' כביכול לו ית' שהוא קונה שמים וארץ, ויהיו פי שנים ישראל בשמיעת התורה מפי האל ית' ומפי מרע"ה, ונכתבו הדברים בתחלת משנה תורה ובסופה כאילו אחר המדבר בעד משה רבינו כמו שכתבתי למעלה, להורות כי משנה תורה נאמר ג"כ כולו מפי הגבורה כשאר החומשין המיוחסין לו ית' הנכתבים בדרך זה, וכן שאר ספרי הנביאים ע"ה:

ותמצא תרי"ג מצות שבתורה, השלשה מהם בספר בראשית, וקי"ב בספר ואלה שמות, ורמ"א בספר ויקרא, ונ"ז בספר במדבר סיני, ומאתים בספר אלה הדברים, והרי ספר ואלה הדברים מרובה במצות מספר ויקרא, ובשניהם יש תמ"א מצות כמנין אמ"ת, אלה הדברים שאמר משה אמת ותורתו אמת, ובשלשה ספרים יש קע"ב כמנין עק"ב אשר שמע אברהם וגו' וישמור משמרתי מצותי וגו':

והנה נחלק התורה לחמשה חומשים כנגד חמשה שקבלו קצת מצות התורה קודם משה רבינו, והם אדם ונח שבע מצות, ואברהם מצות מילה, ויצחק נתחנך להיותו נימול לח' וכמו שכתוב וימל אברהם את יצחק בנו בן ח' ימים כאשר צוה אותו אלהים, הורה כי גם שהוא נימול בן צ"ט שנה מל את בנו בן ח' ימים כמו שנצטוה מפי ה' ובן ח' ימים ימול לכם כל זכר וגו', ואולי יחוש אברהם על בנו יחידו שבא לו אחר מאה שנה ולא ימול אותו עד שיגדל ויתחזק כדי שלא יסתכן במילה, לכן אמר כאשר צוה אותו אלהים, כי סמך על דברי ה' ומצותו ושם ה' מבטחו ולא פנה אל סכנות לקיים דברי האל ית', וכן יעקב נצטוה בגיד הנשה, וכנגדם היו ה' חומשין, וכן אפשר שהיו חמשה כנגד עמרם ויוכבד וג' בניהם שנקראו רועים וניתנה תורה על ידם, וכמו שאמרו בהן דיהב לן אוריין תליתאי ע"י תליתאי משה אהרן ומרים, ואם הספרים הם שבעה כמו שדרשו על חצבה עמודיה שבעה יהיו כנגד שבעת ימי בראשית שנבראו בשביל התורה, או כנגד החמשה הנזכרים שניתנה קצת מצות על ידם, ומשה ואהרן שנתייחד להם הדבור בנתינת עשרת הדברות כדכתיב ועלית אתה ואהרן עמך וגו'.

וכן אפשר שהיו ה' ספרים על שם ה' מקומות שניתנו בהם מצות התורה: הראשון הוא במצרים כמו שכתוב וידבר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם, מצות קידוש החדש, ומצות פסח לשעה ולדורות, וחמץ ומצה, וקידוש בכורות, ומצות תפילין. השני במרה כמו שכתוב בו שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, ואמרו חז"ל שבת ודינין במרה איפקוד. השלישי בהר סיני עשרת הדברות וכל הסמוך להם וכל הנראה להם. הד' באהל מועד דכתיב ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. החמישי בערבות מואב כדכתיב בעבר הירדן בארץ מואב וגו', בכל אחד מאלו המקומות ניתנו מצות מחודשות שלא ניתנו קודם.

ותמצא כי כמו שנתעכבו ישראל במדבר ארבעים שנה יום לשנה כימים אשר תרו בהם המרגלים את הארץ, כן עמדו ונתעכבו בקבלת התורה מ' שנה מיום שהתחילו לקבלה על ידי משה במצרים והוא ר"ח ניסן עד שבעה באדר משנת הארבעים שמת משה רבינו, יום לשנה כנגד ארבעים יום שעמד משה בהר, וזה ירצה לפי דרך זה מה שכתוב ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל בני ישראל אשר צוה ה' אותו אליהם, כי במ' שנה מר"ח ניסן קודם צאתם ממצרים עד עשתי עשר חדש וכו' דיבר כל מה שצוה ה' והוא כל מה שנצטוו מאותו יום עד יום שמת משה והם מ' שנה מר"ח ניסן שהוא ראשון לחדשי השנה, כי לפי פירוש הכתוב ויהי במ' שנה לצאתם אינו נמנה מתחלת החדש כי לא יצאו עד יום ט"ו לניסן, ואם כן מתחלת נתינת התורה עד סוף נתינתה היו מ' שנה, אלא שלא ניתנה בכל השנים אלא מר"ח ניסן שבמצרים עד שנה שניה בח' באב שבאו בו המרגלים ובאותה הלילה הוקבעה להם בכיה לדורות בט' באב ונגזרה עליהם גזירה שיתמו במדבר, ולא היה הדיבור למשה בכל אותם ל"ח השנים, וכמו שכתוב ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וגו' וידבר ה' אלי לאמר,

כמו שהביאו במס' בתרא (קכ"א) ובשנת הארבעים ביום ט"ו באב ידעו שבטלה הגזרה שלא מתו בט' באב כשאר השנים ועשו שמחה גדולה, ומאז נתייחד הדיבור למשה מט"ו באב עד שבעה באדר שמת, ולא מת עמהם להורות כי לא בחטאם מת, ואם כן ניתנו כל המצות בשנה אחת שיצאו ישראל ממצרים מר"ח ניסן, ובשנה שניה מר"ח ניסן עד ח' לאב ומט"ו לאב של שנת המ' עד שמת משה שהם שנה אחת וי"א חדשים, ויש מי שאומר שאין לומר שלא היה עמו דיבור כלל אלא שלא דיבר עמו דרך חבה כבראשונה, ואיך שיהיה היה הדיבור הראשון בנתינת המצות במצרים בפרשת החדש, ולכך א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל התורה כי אם מהחדש הזה לכם וגו' שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל וכו', שר"ל שהיא מצוה ראשונה והיא תחלת הדבור למשה בנתינת התורה, כי אח"כ דיבר לו שיכתוב מבראשית עד החדש הזה ומשם עד סוף התורה, ומה טעם פתח בבראשית הואיל ולא נאמר אלא אחר החדש הזה לכם, משום כח מעשיו הגיד לעמו וגו', ואם כן נראה כי ספר בראשית וכל מה שנדבר למשה עד סוף ספר ואלה שמות היה מר"ח ניסן במצרים ובהר סיני עד ר"ח ניסן של שנה שניה שהוקם המשכן.

ובאותו החדש מתחלה ועד סוף נאמר כל ספר ויקרא, וספר במדבר סיני מראש חדש אייר של אחריו עד סוף טבת של שנת הארבעים, ואם לא נאמר לו שום דיבור בל"ח שנים כמו שכתוב למעלה היה זמן נתינת ספר זה מר"ח אייר עד ח' באב של שנה שניה, ומט"ו באב של שנת הע' עד סוף טבת תשעה חדשים פחות ח' ימים, וספר ואלה הדברים מר"ח שבט עד ז' באדר ל"ז יום, והרי שני הספרים המרובים במצות וכוללים מנין אמ"ת מצות ניתנו במעט מן הזמן זה בשלשים יום וזה בשלשים ושבעה, וחמשתם ניתנו בשנה וי"א חדשים, ושלשים יום הכתובים בסוף התורה שבכו בני ישראל את משה הם שתי שנים כדמות הולד היונק משדי אמו כ"ד חדש ובהם יש לו קיום והעמדה להיותו ניזון לעצמו ולדעתו אחר כך, וכן ישראל ינקו משדי חלב התורה מפי משה רבינו מפי הגבורה הזמן המוגבל בשתי שנים ובו היה להם קיום והעמדה אחר כך מעצמם בלמוד התורה וקיום המצות, שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה:

וכן תמצא סיפורי התורה שבספר בראשית כוללים מבריאת העולם עד שמת יוסף ק"מ שנה קודם שיצאו ישראל ממצרים והיא שנת בש"ח ליצירה, וספר ואלה שמות כולל ספור אלו הק"מ שנים, ועוד שנה אחת פחות חצי חדש מחצי ניסן שיצאו בו ישראל ממצרים ועד ר"ח ניסן של שנה שניה שהוקם המשכן, וספר ויקרא נאמר כולו בחדש זה, וספר במדבר סיני מר"ח אייר של שנה שניה עד שנת המ', וספר אלה הדברים מר"ח שבט שנת המ' עד שבעה באדר והיא שנת בתפ"ח ליצירה, ויש רמז לבש"ח שנים של ספר בראשית בפסוק בראשית ברא וגו' שעולה ב"ש בלא את,

וכיוצא בזה אחז"ל (ילקוט ואתחנן) מלבוא לקחת לו גוי עד גדלים ע"ב אותיות כנגד שמו וצא מהן גוי שני שאינו מן המנין, וסוף הספר וימת יוסף וגו' במצרים, אות ראשונה של תיבה ראשונה ואות ראשונה של תיבה אחרונה עולים ח' הם בש"ח שנים שכוללים סיפור הספר מתחלתו לסופו, ומפני כי סוף ספר זה ותחלת ואלה שמות יש להם יחס והדמות שהם סיפור מה שאירע במצרים היה ענינם שוה שבמה שמסיים זה מתחיל זה, וימת וגו' במצרים ואלה וגו' באו י"א תיבות מכל א' וא"ו ובי"ת בתיבות הראשונות והאחרונות, וכן בשאר הספרים יש רמז לזמנם בתחלתם וסופם, ספר ואלה שמות קמ"א שנה, תיבה ראשונה ואחרונה של פסוק ראשון ואלה וגו' באו עולה נ"א, ושתי אותיות שבראש ב' תיבות שבתחלת פסוק אחרון כי ענן ה' הם צ' ונ"א הם קמ"א, וספר ויקרא שלשים יום, אותיות של ראשי ששה פסוקים הראשונים ושל פסוק אחרון אלה המצות וגו' עולים שלשים, וספר במדבר משנה שניה ליציאת מצרים עד שנת הארבעים הם ל"ט שנה רומזים באותיות ראשי ג' תיבות של פסוק ראשון וידבר ה' אל משה וגו' וראשי ג' תיבות שבפסוק אחרון וראש תיבה אחרונה אלה המצות והמשפטים וגו' ירחו, הם ל"ט, וספר אלה הדברים ל"ז יום נרמז באות ראשונה של פסוק ראשון אלה ובראשונה ואחרונה של פסוק אחרון ולכל וגו'.

וכל זה הוא דרך רמז וסימן בעלמא.

ואחר שניתנה התורה בתמ"ח ליצירה ונשלם נתינתה בתפ"ח, צריך לתת טעם למה שאמרו ב' אלפים תהו ב' אלפים תורה, שהרי היו שני תהו יותר מאלפים.

ואומר כי מאברהם אבינו ע"ה שהיה ראשון לאבות ולא נפסק מזרעו אחריו צדיק בן צדיק, נחשב קבלת התורה כי הוא קיימה מתחלה ועד סוף כמו שאמר עקב אשר שמע אברהם וגו', וכשנסתכל במנין שני הבריאה היה אברהם בן ב"ן שנה כשנשלמו שני אלפים ליצירה, כי המבול היה א' תרנ"ו ליצירה ואז היה נח בן ת"ר שנה, וחיה אח"כ ש"נ, תשלום שנותיו שהם תתק"ן, שש שנים אחר שני אלפים, והיה אברהם אז בן נ"ח שנה כשמת נח, נמצא כשנשלמו ב' אלפים היה בן ב"ן, בן מ' הכיר את בוראו וי"ב שנה אח"כ ניצל מאור כשדים כשיצא מחרן, כשהיה בן ב"ן שנה שהשלים הכרת הבורא ונפלאותיו אשר עשה עמו, ומאז והלאה נחשב כנתינת התורה והרי שני אלפים תהו לא פחות ולא יותר, וכמו שכתב רש"י ז"ל במס' סנהדרין (צ"ז), וכנגד זה נבראת התורה אלפים שנה קודם שנברא העולם, וכן כנגד אדם ונח, שאם היו ראויים לקבל התורה היה כל א' מהם חי אלף שנים שלמים וחסר לשניהם ק"כ שנים מאלפים שנה, והם ק"כ שנה שחיה משה שקבל התורה, תשלום מה שחסר להם מהשנים והוא השלים מה שחסרו הם שלא קבלו התורה, וכן חי ק"כ שנה כפל מה שחיו כל יוצאי מצרים, להורות כי לא בחטא שמתו הם מת כי אם לזכותם שיקומו עמו לתחיה וכמו שדרשו ז"ל.

והנה בהיות עיקר קיום התורה ומצותיה בא"י אפי' במצות שהן חובת הגוף, תמצא כי מיד שזכו ישראל לקבל התורה כולה ביום שמת משה שנשלם ספר התורה וכמו שכתוב לקוח את ספר התורה הזה וגו', זכו ליכנס לארץ אחר שתמו ימי בכיתו ע"י יהושע, כמ"ש (יהושע א') ויהי אחרי מות משה וגו' ועתה קום עבור וגו' אל הארץ אשר אני נותן וגו' חזק ואמץ כי אתה תנחיל וגו' רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה וגו' אל תסור ממנו ימין וגו', למען תשכיל בכל אשר תלך, לא ימוש ספר התורה הזה וגו', כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל, הורה לו כי עיקר הצלחתו בנצחון וכיבוש הארץ היה תלוי בקיום לימוד התורה ומצותיה, להיות עיקר קיומה בא"י, לא בחיל ולא בכח לבד, ולזה אמר חזק ואמץ כי אתה תנחיל וגו', כלו' ראוי שתתחזק ותתאמץ בחיל ובכח אבל עיקר ההתחזקות וההתאמצות יהיה לשמור התורה וכו', ולזה אמר רק חזק ואמץ מאד לשמור ולעשות וגו', כלומר החוזק והאומץ שאמרתי לך קודם יהיה המיעוט הטפל, כמו שאמר רק שהוא מיעוט, והחוזק ואומץ שאני אומר לך עתה יהיה העיקר וכמ"ש מאד, כי בזכות התורה שעיקר קיומה בארץ יירשו וינחלו את ארץ ישראל, וכמו שאמר כי אז תצליח את דרכיך שאתה הולך בהן לכבוש אותה ואז תשכיל במה שתעשה בכיבושה:

ותדע ותשכיל ממוצא דבר ירושת הארץ מפי האל ית' עד ירושתה תפ"ח שנים, כמו שיש מהתחלת קבלת התורה עד תשלומה תפ"ח שנים כמו שכתבנו למעלה, שכשהיה אברהם בן ב"ן שנה שנשלמו שני אלפים ליצירה נחשב כהתחלת קבלת התורה שאז השלים אברהם אבינו הכרת הבורא ית' ונפלאותיו אשר עשה עמו שהצילו אז מאור כשדים בהיותו בן נ"ב שנה, ואז נדר לתת לזרעו את הארץ כמ"ש (בראשית ט"ו) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, כי גם שדבור זה נאמר לו במעמד בין הבתרים שהיה בן שבעים שנה הרי הודה והודיע לו כי מאז שהוציאו מאור כשדים היתה הכוונה לתת לו את הארץ וכו', והרי הוא כאילו מאז נדר לו בזכות מה שמסר עצמו על קידוש שמו ית', ואם כן הרי שני אלפים תהו, כי כל זמן שלא ניתנה התורה ולא ישבו ישראל על אדמתם היה העולם כאילו לא נברא והיה תהו, ומשהתחיל אברהם אבינו לקבל ולקיים התורה כשנשלמו ב' אלפים והיה בן ב"ן וזכה אז ג"כ לירושת הארץ, נחשב העולם כאילו הוא בנוי ומשוכלל בתורה ובארץ ישראל.

וכמו שלא נתיחד האל ית' עם ישראל כי אם בקבלת התורה, כן לא נתייחד הנהגתו וממשלתו בא"י כי אם כשנכנסו ישראל לתוכה, כי בזמן היותה לכנעני ולשאר שבעת עממין היו שרי הטומאה שולטים בה והיתה מתפרנסת ומונהגת על ידיהם, ואחר שהאל ית' השרה שכינתו בתוך בני ישראל ודבר אליהם מעל הכפרת מבין שני הכרובים ונכנסו לארץ ע"י הארון כמו שהוזכר בספר יהושע, אז חלק כל השרים השולטים וכלם הלכו וברחו ממנה בהיות שכינתו שרויה בארץ, כדמות המלך הבא אל א' ממדינותיו שאז מסתלקים השרים אשר היו ממונים ע"פ המלך קודם ואינם רשאים לעשות דבר קטן או גדול בהיות מלכה לפניהם ובראשם, וכן כשנכנסו ישראל לארץ ושכינה עמהם מאז היתה חלק ה' ונחלתו ונסתלקו ממנה כל שר ומזל שהיו בה מקודם, ובהיות התורה וא"י מיוחדות בקיום העולם ומכוונות בהשראת שכינתו על ישראל, נמצא שנתיחדו ונתכוונו שתיהן בלשון אחד, והוא מ"ש בארץ ישראל (שמות ו') ונתתי אותה לכם מורשה, ובתורה כתוב (דברים ל"ג) תורה צוה לנו משה מורשה, כאילו רומז ומורה לנו בהיותן נאמרות בדבור אחד שהן מיוחדות בכוונה וענין אחד, והוא היותן סבת יישוב העולם וקיומו שעל זה מורה לשון מורשה בשניהן, וכן שבהיות מורשה לנו תורת משה תהי' לנו ג"כ מורשה א"י, וכשנסור ממנה ימין ושמאל שלא תהיה לנו מורשה ג"כ לא תהיה א"י מורשה לנו, כמו שקרה לאבותינו ולנו בעונותינו, וג"כ אין אנו משיגים אמתת סודותיה כ"א בא"י, וכמה שאמרו אוירא דארעא דישראל מחכים, וספרו ג"כ במעלת הלומד תורה בא"י:

ועתה ראוי לבאר ולתת טעם למה לא ניתנה התורה בא"י כיון שעיקר שלימותה וקיומה הוא בא"י כמו שכתבנו, וכבר אמרו חז"ל על זה שאילו ניתנה בא"י היו אומרים לאומות העולם אין לכם חלק בה אלא נתנה במדבר במקום הפקר כל הרוצה לקבל יבא ויקבל.

אבל לפי מה שאמרנו שעיקר שלימות התורה וקיומה בא"י אינו מספיק זה, כי היה ראוי שתנתן כמו שראוי לה, ושאם יבואו האומות שיקבלו אותה, כ"ש כי אחר שכבר נגלה ג"כ על כל האומות אם ירצו לקבל התורה ולא רצו, היה ראוי ליתנה בא"י ויאמרו להם ישראל אין לכם חלק בה כיון שלא רציתם לקבלה, וכן צריך לבאר מהו ענין זה הגילוי שנתגלה לאומות אם ירצו לקבל התורה ולא רצו, ואם היו רוצים לקבלה איך היו נשארים ישראל בלי תורה והלא לא נבראת אלא בשביל ישראל וכבר התחיל לתתה לאבות, ואמר ג"כ למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, וכן כל מה שכתוב בתורה דברים מורים על כי התורה היא לישראל ולא לאומות העולם, כמו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו', וכיוצא בזה דבר אל בני ישראל בכל התורה כולה כמו שהיתה כתובה לפניו אלפים שנה כמו שנברא העולם, ואם היו מקבלים אותה האומות איך תהיה מורה עליהם.

ולכן אני אומר כי אין ספק שהתורה שנבראת אלפים שנה קודם שנברא העולם כמו שהיה כתובה בספר התורה מבראשית, וישראל נקראו ראשית, עד לעיני כל ישראל שהיתה מיוחדת ומיועדת להם בשביל זכות אבותם אברהם יצחק ויעקב שהתחילו לקיימה ולהמציא שמו של הקב"ה בעולם, ובזכותם ג"כ שהיו ראויים ומוכנים יותר מכל אומה ולשון, ומה שנגלה הקב"ה על האומות שיקבלו התורה היה הענין שיקבלו עליהם גם הם לקיים מצות התורה ואזהרותיה כמו ישראל, וכמו שהיו מצווים וחייבים לקבל שבע מצות בני נח יקבלו ויתחייבו בכל המצות לעשות אותם ויהיו הם טפלים לישראל, כי ישראל נבראת התורה בשבילם וכל לשון התורה מורה עליהם כמדבר עמהם לא עם האומות, מפני היותם סגולה מכל העמים בזכות אבותם וזכותם והם כבנים חביבין לפני האל, ולא כן שאר האומות אע"פ שהיו מקבלים התורה ומקיימים אותה כי לא בשבילם נבראת ואין לשונה מורה עליהם,

ואם היה האל ית' נותנה להם לישראל בא"י היו מתחברות ומזדווגות שתי סבות, לשיאמרו ישראל לאומות אין לכם חלק בה, והן היות כל התורה כולה מדברת לנכח ישראל לבד והיותה ניתנה בארץ ישראל שהיא מיוחדת להם, ולא לבד בזמן נתינת התורה אלא אפילו אחר נתינתה כשיבואו דורות הבאים מהאומות שלא רצו לקבל התורה להסתופף תחת כנפי השכינה ולהתגייר היו יכולים לומר להם אין לכם חלק בה כיון שהיא מורה עלינו וניתנה לנו בא"י, אבל אחר שניתנה במדבר במקום הפקר להורות כי כל הרוצה לקבל יבוא ויקבל, אפי' שהתורה כולה היא מורה על ישראל ומדברת עמהם לא יוכל לומר לדורות הראשונים גם לא לאחרונים מן האומות אין לכם חלק בה, כי אע"פ שהיא מיוחדת להם ומורה עליהם,

וכן ארץ ישראל היא מיוחדת להם לישראל ולא לאומות, אפילו הכי היו יכולים גם הם לקבל עליהם קיום כל המצות ויהיו כטפלים לישראל בתורה כמו שכתבנו, ולכך אנחנו מקבלים בכל הדורות הגרים הבאים להסתופף תחת כנפי השכינה והם מקיימים המצות כמונו ואינם כמונו לשררה על הצבור וליטול חלק בארץ, שהרי יתרו וכל משפחתו נתגיירו וקבלו התורה גם הם בזמן נתינתה ולא היה להם חלק בארץ, כמו שכתוב (במדבר י') אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם, ואין לגרים חלק בה, ואם כן גם כשהיו האומות מקבלים התורה היה ענין קבלתם כדי לקיים המצות והאזהרות שבה, לא שיחשבו שהתורה ניתנה להם כמו לישראל, כי ישראל לזכותם וזכות אבותם ניתנה להם התורה וארץ ישראל, והאומות אין להם בה אלא קיום המצות שעליהם לקיים לא ירושה ולא חלק בארץ, כי גם יש הרבה מצות שלא היו חייבים בהם אע"פ שקבלו התורה, כמו שאמרו (קידושין ע"ג) קהל גרים לא איקרו קהל ומותרים בממזרת, וענין שררה על הציבור וכיוצא בהם: