פרק קמא דסנהדרין (יז.), אמר רב כהנא, סנהדרין שראו כולם לחובה, פוטרין אותו. מאי טעמא, כיון דגמירי דבעי הלנת דין למעבד ליה זכותא, והני תו לא חזו ליה זכותא. גם דבר זה זר בעיניהם, בשביל שראו כולם לחובה יהיה פטור מדינא. כבר אמרנו לפני זה כי אין בית דין ראוי לדון רק דבר שהוא משפט אמת מכל צד, ולא יהיה בזה שום עַוְלָה כלל*. כי השכינה בישראל, והיא שעושה משפט ברשעים, ולפיכך אין על בית דין של מטה לעשות דבר שאפילו כחוט השערה אין ראוי להיות. כי התורה הצריכה לעשות הלנת דין, מפני כי האדם הוא חמרי, וכל שכל ודעת אשר יש לו התלות בחומר אינו שכל ברור, שאינו שכל גמור כמו השכל שהוא נבדל לגמרי מן החמרי. ולפיכך צריך הלנת דין לבא אל הבירור. בפרט כאשר הוא דין נפשות, שאם יצא שום עַוְלָה, אין להחזיר. מה שאין כך אצל דיני ממונות, שאפשר בחזרה. וכאשר הדין עומד באדם וילין עמו הדין, לא שייך לומר שהיה ממהר לפסוק קודם שראוי שהרי לן אצלו הדין, ואז המשפט כמו שראוי לאדם בעל חומר.
2
ובית דין שראו כולם לחובה כאילו נפסק הדין. ובודאי אם אחד מהם מלמד זכות הרי עדיין הדין תולה, אבל כאשר ראו כולם לחובה כבר מסולקים הם מן הדין. וכיון שהם מסולקים מן הדין, אין מחפש לו זכות כלל. וכבר אמרנו, כי האדם מפני שהוא אדם גשמי, צריך שיהיה השכל שלו יורד לעומק, ואין השכל שלו בפעל. וצריך שיהיה מעיין בו עד שירד לעומק, ויצא אל הפעל, כמו שראוי אל שכל האדם שאינו בפעל. ואלו שראו כולם לחובה, נסתלק מהם המשפט, ואין מעיינים בו עוד. וזה אין ראוי לאדם, כי האדם הוא גשמי, ושכל שלו יש לו התלות בחומר, וצריך לו עיון. וכאשר יש לחוש לשום דבר שאינו כמו שראוי, אין על בית דין של מטה לדון אותו, וידון אותו שופט כל הארץ, אשר המשפט אליו. כי התורה נתנה לכל אחד כמו שראוי; לבית* דין של מטה ראוי להם שידונו כמו שראוי לאדם גשמי. ואין שכל האדם שכל נבדל לגמרי בפעל, רק העליונים יש להם שכל נבדל בפעל. ולכך כאשר דן* בית דין של מטה בלא הלנת דין, כאילו היה שכל האדם* נבדל בפעל, זה לא נתן לתחתונים. וצריך שיהיה ההבדל בין דין של מעלה ובין דין של מטה כמו שראוי.
3
ועוד תדע להבין, כי משפט מן בית דין של מטה הכל הוא לזכות. כי הבית דין ראוי שיהיו צדיקים וישרים, ומן הצדיק והישר אינו בא ממנו בעצם רק הטוב. רק כאשר לא ימצא לו זכות, אז הוא נדון לחובה, כי גם זה טוב לסלק הרע מן העולם, כדכתיב (דברים יט, יט) "ובערת הרע מקרבך". ודבר זה במקרה כאשר לא ימצא זכות. ולפיכך אמרו (סנהדרין לב.) פותחין לזכות ולא לחובה. וכל זה מפני כי מן בית דין הצדק ראוי שיבא הצדק והטוב בעצם ובראשונה, קודם שיתחיל בחיוב, כי אין זה בעצם ובראשונה. ולפיכך בית דין שראו כולם לחובה, פוטרין אותו. וזה כי מצד שצריך להיות בית דין של צדק, ויבא מן הבית דין הצדק הטוב בעצם ובראשונה, ומצד הזה צריך הלנת דין לעיין אחר זכות. וכאשר בית דין ראו כולם לחובה, אם כן כבר יש אצלם שהוא חייב, ולא מצי למיעבד ליה זכותא. ולפיכך לא יהיו נחשבים בית דין צדק, כמו שראוי להיות בית דין צדק בעצמם, שיהיה התחלת הדין בצדק, וילינו הדין בשביל הזכות והצדק. ולפיכך פוטרים אותו, שראוי שיהיו בית דין של צדק. וכי בשביל זה שהוא רשע, יצא הבית דין ממה שראוי, שלא יהיה נראה בית דין של צדק. לכך פוטרין אותו, וידון אותו הדיין האמיתי. ויש לאלו דברים סמך ויסוד גדול בתורה מה שאמרה (שמות כג, ז) "ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע", כמו שהתבאר למעלה. וכבר אמרנו למעלה כי כל הדברים האלו כאשר היה השכינה עם ישראל, ואין לחוש לקלקול הדור כלל.
4
וזה שאמרו גם כן (סנהדרין לב.) דיני נפשות חוזרים לזכות, ואין מחזירין לחובה. והטעם הזה, כי הזכות ראוי שיהיה בעצם ובראשונה מן הבית דין, כמו שאמרנו. ואילו החובה אינו בעצם ובראשונה, והוא במקרה בלבד, ואין דבר שבמקרה מבטל מה שבעצם. לפיכך אי אפשר לחזור ולדון לחובה, ולבטל הזכות. אבל מי שדן לחובה, יכול לחזור ולדון לזכות, מפני כי מה שבעצם יכול לבטל מה שבמקרה. ומפרש בגמרא (סנהדרין לד.) במה דברים אמורים, בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין יכול לחזור ולדון לחובה. כי כל דין יש לו זכות של מה, ומה שהיה דן מתחלה לזכות, אין יכול לחזור ולדון חובה, רק ישאר עם הזכות שהיה דן מתחלה, כיון שאין זה היזק לגוף הדין, ראוי שישאר אצל הטוב שהיה דן. אבל שיצא הדין לפעל כך, דבר זה אינו, כיון שהוא חייב בדין, אין יוצא לפועל דבר שאינו רק כאשר הוא באמת, ונקרא "דין אמת לאמתו". הרי כי כל הדברים הם חכמה נפלאה כאשר ידקדק האדם.
5
ובפרק קמא דמכות (ז.), תנן בית דין ההורגת אחד* בשבוע נקראת חבלנית. ורבי אלעזר בן עזריה אומר, אחת לשבעים שנה. ורבי טרפון ורבי עקיבא אומרים, אילו היינו בבית דין לא נהרג אדם מעולם. וכל זה כמו שאמרנו, כי מאחר שהוא דן למיתה פעם אחת בשבוע, דבר שהוא לשבעה שנים, שהם חוזרים חלילה, לא נקרא* שאינו רגיל, רק רגיל נקרא, ואינו דבר במקרה. ולפיכך נקרא 'בית דין של חבלנית'. ורבי אלעזר בן עזריה אומר, אחת לשבעים שנה. ובגמרא (מכות ז.) מבעיא, אם פירוש אחת לשבעים שנה נקרא חבלנית. שכל אשר נעשה פעם אחד בחייו של אדם, שהם שבעים שנה, ואם כן דנין למיתה בכל דור ודור, וזה נקרא רגיל, והם חבלנית. או אחת לשבעים שנה ראוי שיהיו דנין למיתה, שאם לא כן, לא יאמר שהם בית דין כלל, שהרי אין דנין למיתה. ונשאר בגמרא בתיקו. ורבי טרפון ורבי עקיבא אומרים, אילו היינו בבית דין לא נהרג אדם מעולם. שכל כך היו מלמדים זכות, כמו שמפורש שם. ועל זה השיבו להם, אף אתם מרבים שופכי דמים, כאשר יראו שכל אחד נדון לזכות, ולא יהיה יראת בית דין עליהם כלל, כאשר לא יהיה נדון אחד. וכל אלו דברים ראוים לקרב אותם בשתי ידים, והם דברי אמת ויושר.
In the first chapter of Makkot (7a), we learn [in the Mishnah]: A High Court [Sanhedrin] that executes [someone] once in seven years is called destructive. Rabbi Elazar ben Azarya says, "Once in seventy years." Rabbi Tarfon and Rabbi Akiva say, "If we had been in the court, no person would have ever been executed." And this is as we said — that since it issues the death penalty once in seven years, something that happens once in seven years, which is a continuous cycle, is not called uncommon. Rather, it is called common and is not an incidental thing. And that is why it is called destructive. Whereas Rabbi Elazar ben Azarya says, "Once in seventy years." And in the Gemara (7a), it is asked whether the meaning is that [if it is] once in seventy years, it is called destructive. For anything that happens once in a person's life, which is seventy years, such that they would execute [someone] in each generation, is called common, such that they are destructive. Or is it that it is appropriate to execute [someone] once in seventy years. Otherwise, it will not be said that they are a court at all, since they clearly do not issue the death penalty. And the Gemara leaves this unresolved. Rabbi Tarfon and Rabbi Akiva say, "If we had been in the court, no person would have ever been executed," as they would have argued the defense to so great an extent, as it is explained there. But about this, they answered them, "You would increase the number of murderers," when they would see that everyone was judged as innocent, such that they would not have any fear of the court at all when there would not be a single conviction. And it is worthwhile to bring all these things near to oneself with both hands; they are words of truth and righteousness.
פרק קמא דסנהדרין (יז.), אמר רב כהנא, סנהדרין שראו כולם לחובה, פוטרין אותו. מאי טעמא, כיון דגמירי דבעי הלנת דין למעבד ליה זכותא, והני תו לא חזו ליה זכותא. גם דבר זה זר בעיניהם, בשביל שראו כולם לחובה יהיה פטור מדינא. כבר אמרנו לפני זה כי אין בית דין ראוי לדון רק דבר שהוא משפט אמת מכל צד, ולא יהיה בזה שום עַוְלָה כלל*. כי השכינה בישראל, והיא שעושה משפט ברשעים, ולפיכך אין על בית דין של מטה לעשות דבר שאפילו כחוט השערה אין ראוי להיות. כי התורה הצריכה לעשות הלנת דין, מפני כי האדם הוא חמרי, וכל שכל ודעת אשר יש לו התלות בחומר אינו שכל ברור, שאינו שכל גמור כמו השכל שהוא נבדל לגמרי מן החמרי. ולפיכך צריך הלנת דין לבא אל הבירור. בפרט כאשר הוא דין נפשות, שאם יצא שום עַוְלָה, אין להחזיר. מה שאין כך אצל דיני ממונות, שאפשר בחזרה. וכאשר הדין עומד באדם וילין עמו הדין, לא שייך לומר שהיה ממהר לפסוק קודם שראוי שהרי לן אצלו הדין, ואז המשפט כמו שראוי לאדם בעל חומר.
ובית דין שראו כולם לחובה כאילו נפסק הדין. ובודאי אם אחד מהם מלמד זכות הרי עדיין הדין תולה, אבל כאשר ראו כולם לחובה כבר מסולקים הם מן הדין. וכיון שהם מסולקים מן הדין, אין מחפש לו זכות כלל. וכבר אמרנו, כי האדם מפני שהוא אדם גשמי, צריך שיהיה השכל שלו יורד לעומק, ואין השכל שלו בפעל. וצריך שיהיה מעיין בו עד שירד לעומק, ויצא אל הפעל, כמו שראוי אל שכל האדם שאינו בפעל. ואלו שראו כולם לחובה, נסתלק מהם המשפט, ואין מעיינים בו עוד. וזה אין ראוי לאדם, כי האדם הוא גשמי, ושכל שלו יש לו התלות בחומר, וצריך לו עיון. וכאשר יש לחוש לשום דבר שאינו כמו שראוי, אין על בית דין של מטה לדון אותו, וידון אותו שופט כל הארץ, אשר המשפט אליו. כי התורה נתנה לכל אחד כמו שראוי; לבית* דין של מטה ראוי להם שידונו כמו שראוי לאדם גשמי. ואין שכל האדם שכל נבדל לגמרי בפעל, רק העליונים יש להם שכל נבדל בפעל. ולכך כאשר דן* בית דין של מטה בלא הלנת דין, כאילו היה שכל האדם* נבדל בפעל, זה לא נתן לתחתונים. וצריך שיהיה ההבדל בין דין של מעלה ובין דין של מטה כמו שראוי.
ועוד תדע להבין, כי משפט מן בית דין של מטה הכל הוא לזכות. כי הבית דין ראוי שיהיו צדיקים וישרים, ומן הצדיק והישר אינו בא ממנו בעצם רק הטוב. רק כאשר לא ימצא לו זכות, אז הוא נדון לחובה, כי גם זה טוב לסלק הרע מן העולם, כדכתיב (דברים יט, יט) "ובערת הרע מקרבך". ודבר זה במקרה כאשר לא ימצא זכות. ולפיכך אמרו (סנהדרין לב.) פותחין לזכות ולא לחובה. וכל זה מפני כי מן בית דין הצדק ראוי שיבא הצדק והטוב בעצם ובראשונה, קודם שיתחיל בחיוב, כי אין זה בעצם ובראשונה. ולפיכך בית דין שראו כולם לחובה, פוטרין אותו. וזה כי מצד שצריך להיות בית דין של צדק, ויבא מן הבית דין הצדק הטוב בעצם ובראשונה, ומצד הזה צריך הלנת דין לעיין אחר זכות. וכאשר בית דין ראו כולם לחובה, אם כן כבר יש אצלם שהוא חייב, ולא מצי למיעבד ליה זכותא. ולפיכך לא יהיו נחשבים בית דין צדק, כמו שראוי להיות בית דין צדק בעצמם, שיהיה התחלת הדין בצדק, וילינו הדין בשביל הזכות והצדק. ולפיכך פוטרים אותו, שראוי שיהיו בית דין של צדק. וכי בשביל זה שהוא רשע, יצא הבית דין ממה שראוי, שלא יהיה נראה בית דין של צדק. לכך פוטרין אותו, וידון אותו הדיין האמיתי. ויש לאלו דברים סמך ויסוד גדול בתורה מה שאמרה (שמות כג, ז) "ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע", כמו שהתבאר למעלה. וכבר אמרנו למעלה כי כל הדברים האלו כאשר היה השכינה עם ישראל, ואין לחוש לקלקול הדור כלל.
וזה שאמרו גם כן (סנהדרין לב.) דיני נפשות חוזרים לזכות, ואין מחזירין לחובה. והטעם הזה, כי הזכות ראוי שיהיה בעצם ובראשונה מן הבית דין, כמו שאמרנו. ואילו החובה אינו בעצם ובראשונה, והוא במקרה בלבד, ואין דבר שבמקרה מבטל מה שבעצם. לפיכך אי אפשר לחזור ולדון לחובה, ולבטל הזכות. אבל מי שדן לחובה, יכול לחזור ולדון לזכות, מפני כי מה שבעצם יכול לבטל מה שבמקרה. ומפרש בגמרא (סנהדרין לד.) במה דברים אמורים, בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין יכול לחזור ולדון לחובה. כי כל דין יש לו זכות של מה, ומה שהיה דן מתחלה לזכות, אין יכול לחזור ולדון חובה, רק ישאר עם הזכות שהיה דן מתחלה, כיון שאין זה היזק לגוף הדין, ראוי שישאר אצל הטוב שהיה דן. אבל שיצא הדין לפעל כך, דבר זה אינו, כיון שהוא חייב בדין, אין יוצא לפועל דבר שאינו רק כאשר הוא באמת, ונקרא "דין אמת לאמתו". הרי כי כל הדברים הם חכמה נפלאה כאשר ידקדק האדם.
ובפרק קמא דמכות (ז.), תנן בית דין ההורגת אחד* בשבוע נקראת חבלנית. ורבי אלעזר בן עזריה אומר, אחת לשבעים שנה. ורבי טרפון ורבי עקיבא אומרים, אילו היינו בבית דין לא נהרג אדם מעולם. וכל זה כמו שאמרנו, כי מאחר שהוא דן למיתה פעם אחת בשבוע, דבר שהוא לשבעה שנים, שהם חוזרים חלילה, לא נקרא* שאינו רגיל, רק רגיל נקרא, ואינו דבר במקרה. ולפיכך נקרא 'בית דין של חבלנית'. ורבי אלעזר בן עזריה אומר, אחת לשבעים שנה. ובגמרא (מכות ז.) מבעיא, אם פירוש אחת לשבעים שנה נקרא חבלנית. שכל אשר נעשה פעם אחד בחייו של אדם, שהם שבעים שנה, ואם כן דנין למיתה בכל דור ודור, וזה נקרא רגיל, והם חבלנית. או אחת לשבעים שנה ראוי שיהיו דנין למיתה, שאם לא כן, לא יאמר שהם בית דין כלל, שהרי אין דנין למיתה. ונשאר בגמרא בתיקו. ורבי טרפון ורבי עקיבא אומרים, אילו היינו בבית דין לא נהרג אדם מעולם. שכל כך היו מלמדים זכות, כמו שמפורש שם. ועל זה השיבו להם, אף אתם מרבים שופכי דמים, כאשר יראו שכל אחד נדון לזכות, ולא יהיה יראת בית דין עליהם כלל, כאשר לא יהיה נדון אחד. וכל אלו דברים ראוים לקרב אותם בשתי ידים, והם דברי אמת ויושר.
In the first chapter of Makkot (7a), we learn [in the Mishnah]: A High Court [Sanhedrin] that executes [someone] once in seven years is called destructive. Rabbi Elazar ben Azarya says, "Once in seventy years." Rabbi Tarfon and Rabbi Akiva say, "If we had been in the court, no person would have ever been executed." And this is as we said — that since it issues the death penalty once in seven years, something that happens once in seven years, which is a continuous cycle, is not called uncommon. Rather, it is called common and is not an incidental thing. And that is why it is called destructive. Whereas Rabbi Elazar ben Azarya says, "Once in seventy years." And in the Gemara (7a), it is asked whether the meaning is that [if it is] once in seventy years, it is called destructive. For anything that happens once in a person's life, which is seventy years, such that they would execute [someone] in each generation, is called common, such that they are destructive. Or is it that it is appropriate to execute [someone] once in seventy years. Otherwise, it will not be said that they are a court at all, since they clearly do not issue the death penalty. And the Gemara leaves this unresolved. Rabbi Tarfon and Rabbi Akiva say, "If we had been in the court, no person would have ever been executed," as they would have argued the defense to so great an extent, as it is explained there. But about this, they answered them, "You would increase the number of murderers," when they would see that everyone was judged as innocent, such that they would not have any fear of the court at all when there would not be a single conviction. And it is worthwhile to bring all these things near to oneself with both hands; they are words of truth and righteousness.