עקידת יצחק 58

יבאר סגולת התפלה ותועלתה, ואיך היא תמורת הקרבנות ויותר מעולה: ויתן טוב טעם בסדר התפלה, ולמה אמרו (שבת י"ב.) שאין מתפללין בלשון ארמי.

זאת תורת העולה היא העולה

"This is the Torah of the total offering."

אמר רבי אלעזר מאי דכתיב (תהלים ס"ג) כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי. כן אברכך בחיי זו קרית שמע, ובשמך אשא כפי זו תפלה, אם עושה כך עליו הכתוב אומר כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות אחד העולם הזה ואחד העולם הבא שנאמר ושפתי רננות יהלל פי (ברכות י"ו:)

The Talmud, Berachot 16, quotes Rabbi Eleazar as interpreting the verse "so that I will bless You through my life; in Your name shall I lift up my hands" (Psalms 63,5) as meaning that the words "I will bless You," refer to recital of the keriyat shema, whereas the words "I will lift up my hands in Your name" refer to the daily prayers. Concerning anyone who does so regularly, the next verse continues "then my soul shall be satisfied as with fat and marrow;" not only that, but such persons will inherit two worlds, the present one and the world to come, since the verse concludes "my mouth will praise Your mighty acts with joyous lips."

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי החוקר אמר שפעולות האדם תחלקנ' בכלל לד' מחלקות, הא' פעולת ההבל, והן אותן אשר לא יכוין האדם בעשייתן לשום תכלית כפעולות המשוגעים, או בכל אשר יעשה האדם בעת חשבו על ענין אחר עד שלא ידע מה יעשה אשר נוכל לקראן, הב' פעולות השחוק. אשר יעשה אותן האדם למען השיג תכלית פחות'.. כמו שירקוד במחולות. לא למען התייגע והתעמל לסבב בזה בריאות גופו. כ"א רק למען התענג לפי שעה. הג' פעולות הריק. אשר לא ישיג בהן העושה אותן תכליתו אשר כיון אליה. והד' הפעולות הטובות אשר עשה אותן האדם למען השיג על ידן תכלית טובה. וישיג אותה באמת, והחוקר אמר כי שלש הראשונות אף שנעשו ג"כ מרצונו של אדם, (כי גם פעולות ההבל תעשינה ברצון בבחינה מה) בכל זאת כחסרונות תחשבנה, ורק הפעולות הטובות לבדנה הן הנה הנפשות ברצון שכלי. והבחיר' נתונה לאדם לא לעשות ככל העולה על רוחו ורצונו בשלוה, כי אז יעשה הרבה פעולות לריק ולהבל וללא הועיל, כ"א לבחור דרכו ולעשות תמיד רק הפעולות המביאות לתכלית טובה, ואם הוא מחובות בני אדם שישתדלו לפעול רק פעולות המועילות ומוליכות פועלם לתכלית טובה, אף כי שלא יצויר ברעיונינו שהי"ת יפעול חלילה פעולה לריק אשר לא תסבב התכלית הראויה. ואם כן יקשה כי כפי הנראה לא הושג התכלית מהי"ת במצותיו וחקיו אשר נתן לעמו ישראל. כי אם לפי שעה אבל לא לדורות, כי סרו מהר מאחרי ה' ומהדרך הטובה אשר צום ללכת בה ואף כי במצות הקרבנות אם נאמר כדעת הרמב"ם המובא למעלה בשער הקדום שהיתה תכליתם רק להרחיק בית ישראל מעל עבודתם אשר עבדו לגילוליהם, כי כפי הנודע נפלו מהר ברשת החטא הזה המה מלכיהם שריהם וכהניהם, ועל זה השיב הרב ז"ל כי בכל המצות אשר צוה הי"ת לעשותם כיון בם אל ענין כללי ופרטי. הפרטי הלוא הם המעשים המיוחדים הנזכרים בתורה והם אינם קיימים כי אם נופלים תחת שינוי העת והמקום אשר יעברו עליהם אפס הענק הכללי שהוא הרעיון האלקי הטמון בתוכם קיים ומתמיד לעולם (כמו שהאריך הרב בענין זה בשער נ"א עיין ביאורי שם), וכן הוא גם בענין הקרבנות שאף שפרטי מעשיהם וחוקיהם היו נשמדים. זינד רק כל ימי היות ישראל על אדמתו והבית על מכונו, בכל זאת הרעיון הכללי הרוחני הצפין בקרבם והוא לעבוד את ה' במצפון לב הוא נשאר קיים ומתמיד לעולם, כי אף שהקרבנות בטלות עתה התפלה שהיתה תמיד עמם בחוברת קיימת והיא ג"כ עבודה שבלב כמחז"ל "וכי יש פולחן בבבל אלא זו תפלה" ולא לבד נחשבת כהקרבת הקרבן כ"א נם מעולה היא יותר ממנה. כי הקרבן מכפר רק השוגג והתפל' אשר תיטיב מחשבות אנוש ותשיב נפשו לאלהיה מכפרת גם על המזיד ובאופן זה הולך הרב ומבאר איכות התפל' מעלת' ותועלת' בדברי נועם המובנים מעצמם ובתוך דבריו אלה יאמר כי ההבדל בין ק"ש ותפל' הוא. כי התפל' הוא כעין דיבור האדם עם אלהיו וע"כ ראויה שתהיה בלחש רק שיוציא הדברים מפיו לעורר כונתו, כי גם מחשבות לב אדם הטמונות וצפונות בחיבו ידע הי"ת אף כי ישמע דברי המתפלל אשר רק בנחת ובלאט נשמעים, אבל ק"ש הכוללת לימודי ה' ועיקרי האמונה אשר על פי ה' אשר צוה זאת, (כאשר יורה עליו הצווי בפעל, שמע ואהבת, וכו') יושרשו ויוטבעו בשכל כל איש ישראל להשכיל להבין ולהאמין אותם, צריכה להיות באופן שתשמע לאזנינו, כי רק אז תעשה רושם יותר חזק ותכה שורש בלבנו, ויהיו הלימודים היקרים האלה בקרבו כמסמרות נטועים וכיתד במקום נאמן שמורים לעד לעולם כל ימי חיינו עלי ארץ, (ודרך כלל נוכל לאמור כי התפלה היא יותר ענין לב. וק"ש היא יותר ענין שכלי, והלימוד היותר עיקר בק"ש היא מצות "ואהבת את ה'" וכו', כי הוא מלמדת אותנו שנחשוב יחסנו אל הי"ת כיחס אשת חיל אל בעלה האוהבת אותו בכל לב ונפש. שכמו שלא תקרא האשה טובה וזיווגה עם בעלה אינה עולה יפה אם לא תהיינה בה שש אלה המדות והמעלות, הא' שתהיה משכלת יודעת ומבחנת טבע ומהות בעלה למען תדע איך תוכל להפיק רצונו בכל עת, הב' שתהיה אוהבת אותו בכל לב בהאמינ' שגם היא נאהבת ממנו יותר מכל זולת'. השלישי שלא לבד תאהב אותו יותר מכל זולתו, כי אם תשגה באהבתו לבדו ולא תתן לזרים חלק בידידות נפשה, הד' שתדע ותשכיל כי רק כאשר תשמע בקולו ותשרתהו כראוי ייטיב לה, ובעמלו אשר יעמול אז בעבורה תשכון שלוה בהשקט ובבטת' מאין מחסור כל דבר מכובדת ומוצלחת בתוך ביתה, הה' שתבטח על בעלה גם בבחינת בניה אשר תוליד לו שישתדל להמציא להם כל מחסורם. ולהצליחם ככל אשר תמצא ידו, הוא שתשמר לבקש צרכיה משום איש זולתו, כי בתת איש אחר לה לפעמים מחסור' אשר יחסר לה, הלוא על נקלה יסית זאת אותה ויפת לבה בסתר לזנות אחריו כמאה"כ, כי אמרה אחרי מאהבי נותני לחמי וכו', כן צריכים גם אנחנו בני ישראל להשכיל ולהתבונן בתארי הי"ת ומהותו כפי יכלתנו האנושית, כמאה"כ שמע ישראל וכו', ונאמין כי הוא בחרנו מכל העמים ויחד לנו אהבתו כמאה"כ והייתם לי סגולה וכו'. ושלא לעבוד זולתו כמאה"כ לא יהיה לך אלהים אחרים וכו' ושנדע כי רק בשמענו בקולו נשכיל ונצליח כמאה"כ אם בחוקותי תלכו וכו', ונתתי גשמיכם וכו' ולא לבד אנחנו כי אם גם בנינו אחרינו יהיו מוצלחים עי"ז כמאה"כ למען ייטב לך ולבניך אחריך וכו' ושלא נבקש עזר ומשען מזולתו כמאה"כ ופן תדרוש לאלוהיהם, ועל ששה ענינים אלה רומזים גם ששה המאמרים המתחילים במלת אמת בברכת אמת ויציב הנאמרת בין ק"ש לתפל', כאשר הולך הרב ז"ל ומבאר ורק אחרי אשר השרשנו בלבנו כל הלימודים והעיקרים היקרים והאמיתים המצטרכים לתיקון והיישרת נפשנו, ע"י ק"ש וברכת אמת ויציב החותמת בגאל ישראל אנו באים אל שער המלך להתפלל לפני ה', כי רק אז תהיה תפלתנו יותר רצויה ומקובלת לפניו, כמחז"ל (ברכות ט' ע"ב) כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום כולו, וכמחז"ל "הוי זהיר בק"ש ותפלה"' ר"ל כי רק בהשלימך נפשך תחילה ע"י ק"ש והשרשת לימודי' במצפון לבב תקובל תפלתך ותנתן לך שאלתך כאות נפשך) "וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים", וכו' ר"ל כשאתה מתפלל לבד בלי שתקדים להשלים נפשך תחילה ע"י ק"ש לא תנתן לך בקשתך כדבר קבוע וראוי לך כ"א בתורת חסד ומתנת חנם, ובזה באר הרב ז"ל גם מחז"ל בשבת י"ב ע"ב א"ר יוחנן כי הוא אזילנא וכו', כי האיש אשר יש לו כשרון חכמה ודעת, ובכל זאת מתעצל בהשלמת נפשו ע"י לימוד התורה האלהית הכתובה בלשון הקודש עד שכמעט לא יכין עוד לדבר עברית ויצטרך להשתמש בתפלתו בלשון עמו, (שהיתה אז ארמית) כמו שמדבר בכל עניניו ועסקיו לא תקובל תפלתו ורק החולה הנשקע בצרה ובמצולת יגונו אשר כבוד ה' חופף עליו לסעדו על ערש דוי ירוחם מאתו ית' בתורת חסד ורחמים לשמוע תפלתו בכל לשון שתהיה וישלח דברו וירפאהו, וכן תפלת צבור יען כי לשחר טובם הכללי ישגיח ה' יותר, ואתם יצו ברכתו לתת להם רחמים וחנינה במדרגה יותר גדולה מאשר יעשה כל אלה ליחיד [מלבד כי מרבית העם נבערו מדעת מלידה ומבטן כטף ונשים או בעבור הצטרכם לעסוק ביישוב העולם ולמלאות מחסורי הגוף עד שיש להם כעין התנצלות אם לא ישלימו נפשם תחילה בלימוד התורה] וע"ז רומזים דברי חז"ל שאמרו ד"מ שאין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מכירין בלשון ארמית, ואח"כ, "שאני חולה ששכינה עמו ואח"כ הא ביחיד הא בציבור" ואחר שהראה הרב ז"ל בכל זה תוכן ומהות ק"ש ומעלת התפלה והיות חיובה ותועלתה מתמדת כל הימים, אמר כי תוכן התפלה נוסד על ברכת כהנים יברכך ה' וכו' כמו שמבאר זאת בפנים הספר, ועל כל זה יורו דברי חז"ל שהחל בו אר"א וכו' כן אברכך בחיי זה ק"ש, בשמך אשא כפי זו תפלה שהוא כעין ברכת כהנים הנאמרת בנשיאות כפים ובעבור היות הק"ש והתפלה במקום הקרבנות אה"כ עליה כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות וכו', כי בזה מיישיר נפשו להיטיב דרכו בחיים חייתו ולהקנות לו האושר הנצחי בעוה"ב. עקר מה שיתיחד השכל מן הרצון הוא היותו בלתי עושה מעשה כי אם לתכלית טוב אשר לא יחטא. הגזרה הזאת כתבה בעינה החוקר בפרק א' מהמאמר הו' מספר המדות אמר אמנם השכל לא יצוה על דבר כי אם על הדבר אשר בעבורו הפועל כי אמנם הוא ישתרר על הפועל כי בעבור זה יפעל כל פועל וגם לא אל תכלית על השלוח כי אם אל דבר מה ואי זה פועל ולא לעשייה כי המעשה הטוב הוא התכלית ובעבור זה תהיה הבחיר' שכל רצוני או רצון שכלי אמנם הרצון כי יהיה והתחלת זה הוא האדם עד כאן. והנה הרב המורה ז"ל פירש יפה זה המאמר בפרק כ"ה חלק ג' כשחלק הפעולות אל בלתי מכוונות ואל מכוונות המכוונות אל תכלית פחות או אל תכלית טוב. ואשר אל תכלית טוב אל מה שלא יושג התכלית ואל מה שיושג. הראשון קראו פועל ההבל. והשני פועל השחוק. והשלישי פועל הריק והרביעי פועל נכון. והנה שהחוקר אמר ששלשת הראשונות הם מפעולות הרצון וחסרונותיו. אמנם הפועל הרביעי לבדו והוא אשר יכוין אל תכלית טוב ולא יחטיא הוא פועל השכל בהחלט ולזה היתה הבחירה באדם לא ענין רצוני בשלוח שאם כן תהיה פעולה חסרה כי אם שכל רצוני או רצון שכלי. והכוונ' שצריך שיברח מהפעולות החסרות אשר מהשלשה המינים הראשונים כי הם לפי חסרונו וישתדל שיהיו מהמין הרביעי הנכון כי התחלת זה הענין הנכון הוא האדם מצד היותו בעל בחירה. והנה כאשר יגרע חוקו בזה ראוי להתעצב ולהתאונן עליו כמו שהיה עושה ישעיהו הנביא בראותו כי כל השתדלותו בהישרת העם ההוא היה פועל בטל מהשיג תכליותיו אמר (ישעי'מ"ט) ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי. הנה הוא יחס כל פעולותיו אל הריק וההבל והתוהו שלשה משפחות הפחותות הרצוניות כי לא מצא להם תכלית טוב שיצא אל הפועל זולתי במה שהם נעשות במלאכות ה' כי הוא לבדו היה רואה לתכלית טוב והוא אומרו אכן משפטי את ה' וגו' דומה למה שנאמר לו לירמיהו (ט"ו) אם תשיב ואשיבך לפני תעמוד וגו'. והיה עם האדם להיות מעשיו נעשים ברצון שכלי חוייב לסדר פעולותיו על האופן הנזכר כמו שאמר (דברים ל"ב) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו האמת והצדק כמו שרצה בזה הרב המורה בפרק ההוא אשר בו הכריח היות כל מצות התורה האלהיות לתכליות דעות אמתיות או מדות טובות או הרחקת פחתיות כמו שהאריך בכל הפרקים ההם. האמנה כי אם הספיקו דבריו לתת טעם לכוונתו יתברך לצורך שעה הנה בבחינת מה שנמשך אחרי כן תשוב הקושיא למקומה וזה כי העם ההוא סרו מהר מדרך התורה והמצוה אשר ציום ולא נתקיימו בו ובתועלותיו ובפרט בכל מה שהשתדל כפי סברת הרב להרחיקם מהעבודות הזרות והנכריות במעשה הקרבנות כי הנה היה להפך כי למדו המעשים ההם ונשתקעו בהם והמה מלכיהם שריהם כהניהם ונביאיהם השחיתו התעיבו מכל העמים אשר הוא יגור מפניהם כמו שהוא מבואר בנביאים ובכתובים וגם לפי דעתנו שכוונתו יתעלה היתה בקרבנות להקריבם אליו ולהתמיד שכינתו ביניהם כמו שכתבנו בשער הקודם כי אחר שהם הרחיקו עצמם הרחק מאד טמאו הבית ופגלו הקדשים עד עלות חמת ה' לאין מרפא ויתשם מעל פניו וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה הנה באמת יהיה כל השתדלותו באלו הקרבנות ובכל הענינים הנלוים אליהם וכל דומיהם פועל ריק ובטל כמי שמשתדל ברפואת חולה בכל מאמצי כח ולסוף לא עלה בידו. אלא שהתשוב' הנכונה בזה כי הנה הפעילות האלהיות אמנם יכוונו אל הכלל ואל הפרט. והנה הפרטים הם בעלי קץ ותכלית אמנם הכללים הם נצחיים. והנה דבר ה' והיישרתו לא תשוב ריקם כי אם היה שלא תועיל אצל הפרטים הנה א"א שלא תועיל אצל הכלל כמו שהיה הענין בכל המעשים ההם אשר עשה עם יוצאי מצרים שאם לא הועילו למתי מדבר לרוע בחירתם הנה הועילו לבאי הארץ. וכן הוא הענין בכל מה שנעשה עם ישראל בכל הימים אשר ישבו על אדמתם עם הנשארים בהם בכל מקומות מושבותיהם כי הנה בהישרות התוריות יש ענינים קיימים מתמידים וענינים שנפסקו בהמשך הזמן. והנה המתמידים עדיין נמשכה תועלתם ולא נכזבה תוחלתם. אמנם אשר נפסקו כענין העבודות והקרבנות אשר היו בזמן שבית המקדש קיים אמנם היו בהם למודים קיימים נצחיים לא יופרו לעולם כמו שכתבנו בכל הענינים הדומים וכ"ש הקרבנות שכוונתם ותכליתם העבודה הלביית הנפשיית אשר אין הפרש בה בין בפני הבית או שלא בפניו. כי על פי הענינים הללו התורה היא קיימת נצחית ועל זה הענין המיוחד אמרו ז"ל (ירושלמי ברכות רפ"ד) וכי יש פולחן בבבל אלא זו תפלה דכתיב (דניאל ו׳:י״א) וכוין פתיחן ליה בעליתיה וגו' וזמנין תלתה ביומא הוה בריך על ברכוהו ומצלא ומודה קדם אלהי וגו' כי הנה התפלה היתה מצויה עם הקרבנות ומשמרות ומעמדות היו מתוקנים להם עמהם כמו שאמרו ז"ל אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ כמו שנתבאר פרק ד' מתעניות (כ"ג:) ותועלת הקרבנות יתדבק בתפלות בהקריב בעליהם אל השם יתעלה והתפלה יותר מסוגלת בזה לפי שהיא קרבן שבעליו נקרב עמו כמו שאמר בפירוש (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו' ולא עוד אלא שמשמש אל השוגג ואל המזיד שהוא היותר רביי והכרחי כמו שאמרנו בשער הקודם. והוא מה שזכרו הנביא (שם) בפרשת שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך קחו עמכם דברים וגו' כי הכשלון בעון הוא הנפילה במרד וכמו שהוכיחום על כך כל הנביאים אשר תארום בילדי פשע וישעיהו (א) בראש כלם אמר שמעו שמים וגו' בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי. אמר ראה זה רעה חולה בני שגדלתי ורוממתי היותם מורדים בי במרד ומעל. ואם תאמרו שאינם רק שוגגים וחוטאים בלא יודעים זה אי איפשר כי השור ידע קונהו וחמור אבוס בעליו ואיך יתכן שישראל לא ידע ועמי לא התבונן ומטעם זה החליט המאמר הוי גוי חוטא וגו'. וכן אמר ירמיהו (ב) למה תריבו אלי כלכם פשעתם בי נאם ה' ועל אלו כלם אמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו' ירצה אמרו אליו כל אשר תשא עונו והוא המזיד היה ראוי שתקח ממנו הטוב שבו והוא הנפש וכמו שאמרו כי נפש בחלוף אותיות א"ת ב"ש הוא טוב וסימן לדבר גם בלא דעת נפש לא טוב. (משלי י״ט:ב׳) והנה ההודאה וההכר' הזאת בלב ובנפש הנה היא מכפרת העון. ואמר (הושע שם) ונשלמה פרים שפתינו לומר כי השפתים בתפל' ובהודא' ישלימו במקום הקרבן לבד וזה שלא יחשוב המתפלל והמתחנן שיסור חטאו ממנו גם כי ירבה תפלה ותחנה אם לא בשיקדים התשובה השלמ' כמו שלא יכפר הקרבן בעוד חטאו בו. והנה אם כן התפלות הם מעצם הקרבנות ומשובחים מהם ואין צ"ל שמועילין במקומן בכל זמן שהם בטלים. אמר המשורר (תהלים נ"א) ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. כי לא תחפוץ זבח ואתנה וגו' זבחי אלהים רוח נשבר' לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים. יחלה פניו יפתח פיי בתפלותיו להגיד תהלתו ולשלם פרים שפתיו. והזכיר תועלת הבקשה ואמר כי לא תחפוץ וגו' ירצה זה יועיל באשר לא תחפוץ זבח שאתן ועולה לא תרצה וזה יהיה כל זמן שיתמיד חרבן הבית בעונות הדורות הבאים כי על העתיד ידבר ויהי' כי לא תחפוץ כמו (דברים כ"ב) כי יקרא קן צפור לפניך בדרך (שם) כי תבנה בית חדש (שמות ל') כי תשא. וכל זולתם. ונתן סבת המשך התועלת באומרו זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה ירצה אחר שתכלית הזבחים הנרצים אל האלהים הוא שתהיה רוח המקריב נשברה ונכנעת לפני אלהיו כאשר כתבנו בשער הקודם הנה אם כן באמת לב נשבר ונדכה מאליו אלהים לא תבזה. וראוי שיכופר העון בהכנעת הלב בלי ספק ובפרט כשאין לאל ידינו לעשות זולת זה. אמנם הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם ואז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים כנגד מה שאמר כי לא תחפוץ זבח ואתנה ואז יעלו על מזבחך פרים בפועל ויהיה המעש' שלם. והנה עם זה בטוב הבחינ' עדין לא חרב מקדש ולא בטלה עבוד' לענין זה וברית כרות' בזה וכל כיוצא בו דבר ה' לא ישוב ריקם כי אם עשה את אשר חפץ והצליח את אשר שלחו. וזה הענין בעצמו הוא מה שכוונו ישעיהו הנביא בשם האומ' באומרו ואני אמרתי לריק יגעתי וגו' אך כשיובן עם הכתובים הנלוים אליו פנים ואחור שזה סדורם (ישעי מ"ח ומ"ט) כה אמר ה' גואלך קדוש ישראל אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים ויהי כחול זרעך וגו'. צאו מבבל ברחו מכשדים בקול רנה השמיעו זאת וגו' ולא צמאו בחרבות וגו' אין שלום אמר ה' לרשעים שמעו איים אלי והקשיבו לאומים מרחוק ה' מבטן קראני ממעי אמי הזכיר שמי וישם פי כחרב חדה בצל ידו החביאני וישימני כחץ ברור באשפתו הסתירני ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר ואני אמרתי לריק יגעתי וגו'. ועתה כה אמר ה' יוצרי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו וישראל לו יאסף ואכבד בעיני ה' ואלהי היה עוד וגו' הנה באומרו מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך כלל השכל והרצון אשר מהסכמתם יחד תושלם הבחיר' כמו שזכרנו ראשונ' וכמו שביארו חז"ל (מכות י':) באומרם כי זה אחד מן הכתיבים המלמדים שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו והוא מבואר ואמר לוא הקשבת למצותי אשר למדתיך ללכת בהם אזי יהיו מעשיך רבים וטובים ותמידים אשר ימשכו מהם שני מיני שכר והם רבוי הטוב והשלמות והתמדתו. ועל הראשון אמר ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים ירצה כמו שהנהר הוא מתהוה ומימיו מושפעים מלחיות הים ומגלי אידיו העולים תמיד כמו שזכר החכם בספר האותות כן תהיה צדקתך כגלי הים ושלומך כנהר המתהוה והנמשך מהם והוא הטוב השלם והטבעי ההוה לפי טוב מעשה האדם וגם יהיה זרעיך שריר וקיים תמיד כחול הנהר שלא יתפסד בעבור עליו המון מים רבים ויהיו רבים כמעותיו וכבר ביאר הדמיון במה שאמר לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני. הנה שביאר כוונת הפעולות הבחיריות באדם וטוב תכליתם ותועלתם ולכן אמר כי עם היות שכבר נמשך להם הענין באופן אחר עד שגלו מעל אדמתם מכל מקום לא תבטל הכוונ' בבחינת כלל האומ' כמו שאמרנו. לכן מעתה צאו מבבל וברחו מכשדים ביד רמה בלי שום יראה ופחד מהפיל דבר מדבריהם אמרו כי גאל ה' את עבדו יעקב ולא עוד אלא שיעש' להם נסים ונפלאות כצאתם ממצרים אשר יהיו בתכלית ההשגחה האלהית עליהם והראי' כי בימים ההם ובעת ההיא אין שלום אמר ה' לרשעים ומטעם זה ישר' כלו סדר הדבור והבשור' המובטחת ואומר שמעו איים וגו' ה' מבטן קראני וגו' מימים ראשונים מימי אבותי קראני לעבד לו וממעי אמי הזכיר שמי ישראל וישם פי כחרב חדה וגו'. זה הפסוק התעה המפרשים לומר שאלו דברי הנביא על עצמו והוצרכו לומר כי אומרו ויאמר אלי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר הוא לשון כלל העם האומרו על הנביא בייחוד והוא קשה לסבול. אלא האמת כי הוא מאמר ישראל הנקרא עבדו בכל הפרשה אשר ידבר אליו בלשון יחיד כדרכו בכל המקומות ובפירוש אמר בכאן כי גאל ה' עבדו יעקב והוא עצמו אשר אמר וישם פי כחרב חדה וגו' והוא שעשה פיהו חד וחזק כחרב חדה להשחית האומות כלן כמו שאמר בפירוש במקום אחר (שם מ"א) הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים וגו' ובצל ידו החביאני כאלו היה החרב נחבא בידו לעשות מלאכתו והוא מה שביאר במשל וישימני לחץ ברור באשפתו הסתירני ויאמר אלי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. יאמר שהוא מתנשא לאמר שישראל עבדו והוא אדון לו וזה מה שיורה על קיומם ונצחיותם כי מתנאי המצטרפים להמצא יחד ולא זה בלא זה. אמנם על כל התלאות הבאות והעוברות עליהם דרך פרט שנמשכו הפך מה שנתכוין אמר ואני אמרתי לריק יגעתי וגו' ירצה ואני על כל הבא עלי אמרתי כי היה לי לפי שהלכתי בשרירות לבי ודרך רצוני בלי עצת השכל כלל ולזה אע"פ שבמקצת מעשי כוונתי לתכליות טובות לא הושגולי ויגעתי לריק בהם ומה גם עתה בשהפעול' לא כוונה לתכלית והיתה תוהו או שהיה התכלית פחות ויהי הבל. אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי. ירצה אכן משפט הזה הראוי לשפוט מפעולות בעלי הבחיר' והוא שאין להם להחטיא טוב הכונה הנה הוא ראוי שיושקף בבחינתו יתעלה שהוא אשר ראה להקריב אותי אליו. והתחיל בענינים המביאים אל התכלית וראוי ומחוייב לפי מה שקדם שימשך התכלית על כל פנים ולא יחטא ורצה גם פעולתי הנכונה תהיה בבחינת אלהי כי הלמודים הטובים ההם סוף סוף יביאוני להגעת תכליתו. ועתה מכח זה המשפט אמר ה' יוצרי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו וישראל לא יאסף ואכבד בעיני ה'. במה שיהיו התכליות הטובות מגיעות כמו שחוייב מפועל השכל ואלהי היה עוזי בזה וזה ימשך על נכון בכתובים הסמוכים כלם זיל קרי:

Reason is distinct from will in that it strives to imbue any action with purpose and make it failsafe. Aristotele, in chapter six of his book of ethics states that reason does not initiate any action that is not of benefit to its subject. Man's activities can be divided into four categories, a) Foolish actions; B) actions designed to gratify some urge, but devoid of moral purpose. C) Futile actions, actions that are not capable of achieving their purpose. D) Actions motivated by the desire to achieve meaningful constructive results. Maimonides in Moreh Nevuchim, expresses this somewhat differently. There are meaningless actions, (hevel, vain) and meaningful actions. The latter fall into two categories, depending on whether they are motivated by constructive or destructive considerations. The former originate with our reason, the latter with our will and its shortcomings. The actions originating with our reason employ will-power merely for execution of a purpose initiated by our intellect. Freedom of choice, or moral choice, was granted man so that he can use it in combination with his reason. On the other hand, man is to avoid actions that are initiated by will without benefit of reason. Whenever we fail to apply these criteria in planning our actions, we have reason to join the prophet Isaiah when he exclaims "I have toiled in vain, and wasted my strength; yet my judgment is with the Lord, my deeds with G'd." (Isaiah 49,4) The prophet describes his efforts as failures because he has not seen them crowned with success. He knows however, that sooner or later, G'd will cause his efforts to be crowned with success. All G'ds actions are based on reason; this is the meaning of Deut. 32,4, "the Rock, His work is perfect, for all His ways are justice." Historians may argue that even G'ds plans went awry when He commanded animal sacrifices as a means to sublimate existing idolatrous practices. History shows that in time, G'd needed the prophets to rebuke the people for the erroneous concepts they entertained about the meaning of the sacrifices. Eventually, the very sanctuary, the site of the sacrifices, had to be destroyed. According to Maimonides then, G'ds plans had misfired. Also, according to our own view that the sacrificial rites were designed to achieve a closeness with G'd, such a goal has evidently not been achieved. The answer to the problem lies in the fact that G'ds plans are long range and comprehensive on the one hand, and tactical, of limited duration on the other hand. The thought that G'ds long term objectives would fail to be realised is intolerable; on the other hand, short term objectives need not be realised. Even a short term objective need not be considered as having failed, when the lesson it was supposed to have taught is absorbed by a change of our lifestyle. If, say, sacrifices were meant to bring man closer to G'd through his having offered himself vicariously through the animal, then a lifestyle which includes three daily prayer sessions certainly can be said to be evidence that man has come closer to G'd, views Him as the source of all he strives for. Even while the temple had still been standing, sacrifice had been accompanied by prayer. Representatives of all the tribes were always present in Jerusalem to do this. Our sages in Chagigah 21, go so far as to say that had it not been for the ma-amadot, these Israelites who prayed when the sacrifices were being offered, heaven and earth would long since have ceased to exist. The prophet Hoseah exhorts us to employ "words" to achieve what the bulls had been meant to atone for. (Hoseah 14,3) We see therefore, that prayer is a very effective method of getting closer to G'd. Chapter two in Jeremiah makes it clear that the iniquities he talks of include those committed knowingly, purposely. All of these are covered by Hoseah's appeal "take words with you and do pennance." If prayer, coupled with proper remorse, of course, can atone for such sins, something which sacrifices never could, then prayer is a more powerful tool to achieve closeness with G'd. Prayer never ceased to be effective, whereas sacrifices, in order to achieve their purpose had to meet many pre-conditions. Not the least of these pre-conditions was the existence of a sanctuary at a site approved by G'd. In Psalms 51,17-20, David describes the mental state of man necessary in order that he may achieve what cannot be achieved in any other way today, due to the absence of sacrifices. When David says of G'd "for You do not wish a sacrifice," this is to be understood like "when you happen to encounter a bird's nest etc." (Deut 22,6), or "when you build a new house," (Deut 22,8) These situations are not bound to occur. The Torah addresses itself to circumstances that may or may not occur. David too means that if an occasion arises when sacrifice seems called for, but cannot be offered due to the absence of a temple, then G'd will not insist on a sacrifice if the sinner is humble and of contrite heart. Nonetheless, we pray urgently for His return to Zion and the restoration of sacrificial service.

והנה להיות התפלה היא העבוד' הלביית והמגעת תועלת הקרבנות וטוב תכליתם הנפלא על האופן שאמרנו ראיתי לסמוך אחר שער הקרבנות שער התפלות ולתלותם במאמר זאת תורת העולה. כי התפלה ודאי היא העבוד' העולה על הלב וכמו שאמרו (בי"מ מח"ד ח"ג הובא בל' היינו דאמרי אנשי) תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ואמר רז"ל (תענית ב'.) אי זו היא העבוד' שבלב זו תפלה והוא מה שיצדק עליו על מוקדה על המזבח וגו' ואש המזבח תוקד בו כי דברי התפלה צריכין חמום והמתפלל בכוונה גמרה אש מפיו תאכל וגחלים בערו ממנו והמזבח עצמו שהוא הלב מתלהב ועולה עמהם. ובמדרש (ויקרא רבות פ"ז) אמר רבי פנחס אש המזבח תוקד עליו אין כתוב כאן אלא תוקד בו המזבח היה מוקד כאש: ולי מה יקרו דבריהם אלו אל זה הענין המכוון. ותחל' אומר שהראוי לדקדק ולהקשות בענין התפלה כי אחר שהתפלות הם בקשת הצרכים כמשאז"ל (ברכות ל"ב.) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך ישאל צרכיו והיו הצרכים ההם ענינים זמניים כי הם הנדרשים ומבוקשים דרך בקשה ותפלה כמו שהענינים האמתיים נדרשים ומושגים בהשתדלות כמ"ש רז"ל (שבת י'.) על המתפללים מניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה אם כן למה תהיה התפלה אחת מהמצות כמו שחשבוה כל המחברים ז"ל אמרו (רמב"ם ה' תפלה פ"א) מצות עשה להתפלל בכל יום דכתיב (שמות כ״ג:כ״ה) ועבדתם את ה' אלהיכם ונאמר (דברים י״א:י״ג) ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שבלב זו תפלה הנה הראוי הוא שתבא המצוה די שום אינש לא יבעא בעו מזולתו יתעלה כמו שאמר בקרבנות (שמות כ״ב:י״ט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. אבל על המשובחים שבקרבנות לא נאמר רק אדם כי יקריב מכם קרבן לה' יקריב אותו לרצונו לפני ה' (ויקרא א׳:ב׳). ויהיה הענין בתפלות ראוי שיהיה על זה האופן והוא שאם יצטרך אדם דבר שלא יבקש אותו כי אם ממנו ית'. אבל אם לא ירצה לבקש אותו ולהתפלל עליו יהיה הרשות בידו ולא עוד אלא שאמרו (ספרי בהעלותך פ' וכי תבואו) על כל צרה שלא תבא על הצבור מצוה להתפלל ולגזור אותם תעניות בכל חומרותיהם שנאמר (במדבר י׳:ט׳) וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם ותקעתם בחצוצרות וגו'. כי מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה אם יש להם צער או צורך יבקשו עליו רחמים אם ירצו ומאי איכפת ליה להקב"ה אם ישמעו ואם יחדלו. אמנם הראוי שיודע בזה הוא שענין התפלות הוא כענין הקרבנות וזה כי כמו שהקרבנות עקר כוונתם הוא לתכליות הטובים הנמשכים מהם לא אל עצמותם ממש ועל הדרכים שאמרנו. כן הוא ענין התפלה שאם יש בעקרה הרבה צורך ותועלת אין הכוונה בה לבד אל תועלת עצמה כי גם אל הענינים הגדולים הנקשרים בה והנמשכים אליה. והוא כי התפלה ענינה הוא בקשת דבר בחוזק בטחון ואי אפשר זולת זה וכשתתבונן בדבר שזה תוארו תמצא שהוא אילן גדול ששרשיו מרובים וגדולים וזרועותיו מסתעפים לכמה ענפים ומוציאים סנסנים ופארות ועושין פירות ופירי פירות. כי הוא מבואר כי אילנא דידן רבא ותקיף עקר נופו הוא בלב וכמו שאמר אי זו עבודה שבלב זו תפלה כנזכר. ברם עקר שרשוהי הם שלש פינות עצומות אשר עליהם נבנתה האמונ' האלהית. כי המבקש אותו יתברך בחוזק הבטחון חוייב שתוקדם אליו הודאתו בשהוא יתעלה נמצא ושהוא יכול לעשות בקשתו וכי הוא משגיח ורוצה בטוב מבוקשיו והם הדברים שצריך האדם לסדרם תחלה לבקשת צרכיו לפי שמציאותם הכרחי למי שמבקשים ממנו דבר שאם לא כן מי יתפלל לו. וראה כי הקדימם משה אדוננו עליו השלום באומרו ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר אדוני יהוה אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזק' אשר מי אל וגו' אעברה נא ואראה וגו' והענין מבואר. והנה מהשרשים האלו יצאו כמה ענפים נפלאים בשלמות האדם ומעלותיו כל אחת מהם כפי עניינו כי משרש אמתת המציאות יצא צפע ההשכל בו יתעלה ובמעשיו: ומשרש היכולת יצא ענף היראה והעבודה. ומשרש ההשגח' והרצון יצאו פארות האהבה האלהית והענוה. והנה מהענף הראשון הנצו רמוני הטהרה והקדושה בהצנע לכת. ומהענף השני הבשילו אשכלות ענבי הזהירות לסור מרע ומעלת התשובה. ומהענף השלישי כפתורי המהירות ופרחי הזריזות בשלמות כל מעשה ישר וטוב. והפרי המשובח והמעולה העולה מהכל הוא לחם הדבוק האלה אשר יאכל האדם אותו וחי לעולם. ועתה ראה איך תאר ירמיהו הנביא זה הענין הנפלא בתואר הזה עצמו עד שאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבוא חום, ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי (ירמיהו י״ז:ח׳). כי הנה הוא דמה טוב הבטחון אשר מציאותו הכרחי אל עקר התפלה לעץ שתול על מים אשר מזה חוייב לשלח לו פארות וענפים רבים הנה והנה וזה יתחייב לפי שעל יובל טוב האמונה ישלח שרשיו בהכרח. ומזה ימשך כי בעודו בעו"הז לא יראה כי יבא חום המיבש והמפסיד רעננות השלמיות כלם למיניהם גם בשנת בצורת והוא חסרון קצת הדברים ומציאות התלאות לא ידאג כי פרחי שושניו מחזיקות את לבו בטובות האמתיות ולא ידאג על המדומות הזמניות. ובכל זה לא ימיש מעשות פרי מתוק ומשובח אשר הוא תכלית הכל והוא הדבוק האלהי וההנאה מזיו כבודו כמו שאמרנו. והנה הענין הוא גדול מאד ורחב ידים אלא שיספיק זה לפי הכוונה והפתח פתוח לכל יבא למלאות אותו ולהרחיבו במגילת ספר כתוב עליו בכל לבבו ובכל נפשו. והנה א"כ כשיתפלל האדם אל אלהיו הנה האילן הזה הנפלא הלא הוא שתול לפניו ויך שרשיו בלבו ראשונה ומלבלבין מהן הצאצאים והצפיעים והנצו הרמונים והפרחים ולא ימיש מעשות פרי הדבוק האלהי ואהבתו וזהו עקר התפלה שהאדם ראוי להתפלל לפני אלהיו כי על כן אמרו (ברכות ל"ב:) כי החסידים הראשונים שוהים שעה אחת ומתפללים שעה אחת וחוזרים ושוהים שעה אחת וכן ג' פעמים ביום ולפי שהמון העם אינם בקיאין בכל אלו הענינים הקדימו מתקני תפלות ענין פסוקי דזמרא וקריאת שמע וברכותיה אל סדר התפלה לפי שאלו הענינים עם פרשת שמע וחברותיה עם דברי חז"ל המתוקנים להם הם הענינים השרשיים לאילן והענפים המחוייבים אליהם שהם כוונות הכרחיות כמו שאמרנו. וזהו טעם אומרם ז"ל במדרש (לפנינו ליתא) מהו שיקרא אדם את שמע ולא ישמיע לאזנו כך שנו חכמים הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא. וזה שהקריאה הזאת היא בהפך ענין התפלה כי התפלה הוא הדבור עם אלהיו לכן אינו צריך רק שיוציא הדברים מפיו לבד וישמע אל ויענם כי הוא השומע הדברים שבלב ואמרו ז"ל (ברכות כ"ד:) כל המגביה קולו בתפלתו הרי הוא מקטני אמנה. ועוד אמרו (שם) הרי הוא מנביאי הבעל שנאמר (מלכים א י״ח:כ״ח) ויקראו בקול גדול והוא מה שלמדנו מחנה שנאמר (שמואל א א׳:י״ג) רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. האמנה כי מפני שהיתה השעה אחרי האוכל ואינה כשרה להתפלל הוא חשב שלא באת לשם רק לדבר אליו ולבקש ממנו לדרוש את ה' על אודותיה כמו שאמר הכתוב (שם) ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה ותדר נדר ותאמר ה' וגוי והוא מה שאמר בסוף (שם) ויהי כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שומר את פיה וחנה היא מדברת וגו'. ויאמר כי מצד היות השעה בלתי הגונה לתפלה לפי מחשבתו היה הוא שומר את פיה לראות מה תדבר לו כמשפט הנשים הצובאות שם פתח אהל מועד וכיון שלא יצאו דבריה באופן שישמעו אליו חשבה לשכורה וכי מטרדת היין שבסעודתה היתה מטורפת עד שהשיבה בחכמתה כי לא כאשר חשב אבל שדבריה היו עם מי שדי לו בזה מהדבור והיא אומרה (שם) לא אדוני אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי לפני ה' הודיעהו כי מצד היות דבורה עם האל יתעל' תספיק שפיכת הנפש לבד ומה שחשב שעת שכרות היא אינו כן כי היא באה שם ביום צום ועינוי נפשה. סוף דבר אין מענין התפלה להשמיע לאזני האנשים כי צורך המתפלל הוא נשמע לאזניו יתברך וכמו שאמר (בראשית כ"א) כי שמע י"י אל קול הנער באשר הוא שם כי הצער אשר הוא שם בו הוא קולו הנשמע לאזניו כי ידע את מכאוביו. אמנם המאמרים המורים המלמדים אותנו דעה בינה בשרשי האמונה ובסדר המעשים הנה אנו צריכים להשמיעם לאזננו כמ"ש (דברים ו׳:ד׳-ה׳) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואהבת וגו' כי הוא המדבר לעצמו בכל פרשה זו בשם אלהיו ולכן צריך שיהי' הדבור באופן היותר מועיל והיותר מהנה לקבל עול מלכות שמים שלמה בהבנת כל הענינים האלהיים ההם. ומה גם עתה אם יעל' על לבו בתורת תחבולת הזכרון כל המצות הרמוזות בפרשה ההיא כמו שאמר (שם) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך וגו'. כמו שיבא שם במקומו שער צ' ב"ה. שהוא ענין נכון מאד. אמנם יש עוד כונה נפלאה באותו תקון בה ימצאו יתדות חזקות ונאמנות סומכות ומעמידות אמתות האמונה שרשיה וענפיה במה שנמצא בראשי פרקיה כמו שכוונוהו מסדרי התפלות ענינים נחמדים מחזיקים הברית ומקיימים האהבה השלמה אשר עליה נאמר (שם) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך באופן היותר חזק שאיפשר כפי מה שנתפרסם מדברי כל הנביאים פה א' היות בינותינו בינינו ובינו יתברך יחס אהבה וחברה זווגית כמו שאמר (הושע ב׳:כ״א) וארשתיך לי לעולם (שמות ל״א:י״ג) אני י"י מקדשכם קדושין ממש. וכבר היו הנשואין בכתובה ותנאים כמו שכתבנו בפרשת המשכן שער מ"ח כי היא האהבה היותר עצוה שאיפשר כמו שאמר (שמואל ב א׳:כ״ו) נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. והנה באמת לפי זה צריך שימצאו בינינו ובינו יתברך שבעה דברים ראשיים שבהם ישתלם זה הקשר הזיווגי. קשר אמיץ אשר לא ינתק:

Because prayer is service of the heart, we have connected the chapter on prayer with the chapter on the olah, total offering. As an olah is an offering that "rises" towards G'd in its entirety, since the whole of the animal is being offered on the altar, so is prayer an offering of the heart which rises toward Heaven in its entirety. When our sages describe prayer without concentrating on its meaning, as being comparable to a body without soul, they mean that the warmth of feeling generated by genuine prayer, parallels the ongoing fire on the altar that burns the olah. In Vayikra Rabbah 7, Rabbi Pinchas notes that the Torah does not describe the fire on the altar as being "on" the altar. The Torah does not require that the "fire on the altar burn on it," rather it does say “aysh hamizbeach tukad bo," the fire on the altar shall burn within it, meaning that the entire altar should be permeated by it. (Leviticus 6,2) So our hearts are to be permeated by the outpouring of our prayers. The Talmud Berachot 32, tells us that we have to arrange the praise of the Lord before proceeding with voicing our requests from Him. Since the requests concern mostly our temporal needs, our sages (Shabbat 10) describe the supplicant as someone who temporarily abandons his concern with the values of the world to come, in favour of the mundane needs of this world he lives in at the time. If this is so, the opinion held by many, (including Maimonides chapter one hilchot tefillah ) which claims that prayer has been legislated by the Torah, is hard to understand. If the purpose of prayer would be exhausted by our asking for our needs, why should it matter to G'd whether we ask for them or not? We should be entitled to forego the opportunity to ask G'd for His kindness, assistance, etc. However, just as we have described the institution of sacrifice as designed to arouse certain emotions within us which will bring us closer to G'd, so prayer, by means of the trust we express when we ask Him for our needs, will bring us closer to Him. The conviction that He cares, that His Providence watches over us, all this helps to strengthen the existing ties between us and the Creator. The thanks we express for what He has done for us and for others, all help to cement our relationship with hashem. The early Chassidim, men of piety and devoutness, are described by the Talmud Berachot 32, as having prepared for prayer an hour ahead of time, and as having spent another hour winding down from the spiritual high achieved during prayer, before returning to the mundane tasks in their lives. Actually, they did exactly what our sages have since built into the formal liturgy that we follow nowadays. The hymns of praise, keriyat shema, are our introduction and preparation for prayer, i.e. the part during which we voice our requests. On the other hand, we are told that he who fails to enunciate the keriyat shema audibly, has failed in his purpose, since the praise of G'd and our assuming the yoke of Heaven are to be made known to our fellow men. On the other hand, he who raises his voice during the supplication part of the prayer service, is described as lacking in faith, as a prophet of the ido Baal. (Berachot 24) Channah already demonstrated that requests need not be aired audibly. If the High Priest Eli considered her as a drunken woman, this was not because she did not raise her voice in prayer, but because she had chosen a time of day he did not consider suitable for offering up prayer. (compare Samuel I chapter 1) He watched her closely to find out what she had to say to him, since most other women milling around the entrance of the tabernacle always spoke to him. Understanding Eli's error, she told him that her remarks were addressed to Him who does not need audible expression of her words in order to be able to hear and understand them. Since Channah came to the tabernacle after having dined, it was natural for Eli to have misconstrued her purpose, and to have judged same by outward appearances. In fact, one must not raise one's voice, so as not to create the impression that one considers G'd hard of hearing. When Ishmael was close to death, (Genesis 21,17) G'd considered his state of being "as he was then," not the loudness of his prayers. The mental anguish that he was suffering at that moment was the decisive element that led to his rescue. On the other hand, all those paragraphs in the liturgy that teach us knowledge and comprehension have to be recited aloud. "Hear O Israel!"- these words we have to hear with our own ears; they are directed both at ourselves and at our fellow Jews.

הראשון בידוע שלא ימצא האדם השלם קורת רוח באשתו לעשות עמה חברה מעולה רק בשתהיה טובת חן ומשכלת אמר הכתוב (משלי י״ד:א׳) חכמות נשים בנתה ביתה מאולת בידיה וגומר (שם ט') אשת כסילות הומיה וגומר ולזה אמר (שם י"ט) ומה' אשה משכלת: השני שתחזיק עצמה למיוחדת לו בלבו של בעלה ושלא תחשוד אותו שאינה לו רק ביתו כי בזה תיחד לו גם היא עבודתה ואהבתה מזולתה מהנשים אף ע"פ שימצאו לו וכמו שאמר (שיר השירים ו׳:ט׳) ששים המה מלכות וגו' אחת היא יונתי תמתי וגו': השלישי שתקבל אישותו לבדו לא לבד שתאהבנו מיתר אוהבים וכמו שאמר (קידושין ז'.) אתתא לבי תרי לא חזיא. והושע (ג') אמר ימים רבים תשבי לי לא תזני ולא תהיה לאיש: הרביעי שתדע ותשכיל כי בעבודתו ושירותו יהיה לה שלום וכבוד והצלחה על דרך שאמר (תהילים מ״ה:י״ג) שמעי בת וראי וגומר. ויתאו המלך וגו'. ובת צור במנחה פניך יחלו וגו': החמישי שתתן אל לבה סמיכות דעת ובטחון גמור שיספיק בעלה זה להיטיב אף לבניה אחריה ולהשאירם ברכה כענין שלא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה כמו שהקפידו על זה בתנאי כתובה (כתובות נ"ב:) בנין דכרין די יהויין ליכי מנאי וכו'. בנן נוקבן די תהויין וכו'. ובת שבע אם שלמה תוכיח (סנהדרין ע':) כמה השתדלה על הצלחת הזרע אשר יצא מביניהם. הששי שתשמר שלא תבקש צרכיה משום אדם זולתו כמאמר (הושע ב׳:ז׳) אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי וגו'. כי הנכון מה שאמרה אחרי כן אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה. השביעי שיהיה לה סמיכות הדעת והבטחה גמורה שישלים עמה כל זה ושלא תפול שם בגידז וחסרון וכמו שאמר (רות ג׳:י״ח) כי לא ישקוט האיש כי אם כלה הדבר היום: ומהידוע כי ה דברים הללו המשלימים כל זוג נאה ומשובח כלן נמצאו בזווג כנסת ישראל עם הקב"ה ושבעתם נתבקשו לשם:

האחד כי בתחלת ענינם נאמר (שמות ט״ו:כ״ו) ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' וגומר. שהכוונה האזנה והשמיעה. רצוני ההשכלה אשר בלב כמו שנזכר בכל מקום (דברים ו׳:ג׳) ושמעת ישראל ושמרת לעשות (שם י"ב) שמור ושמעת וגומר. (שם כ"ז) הסכת ושמע ישראל. כי הענין בכלם הטבת ההבנה וההשכל כי בזאת יאותו לו לעם ולא באופן אחר כמו שאמר לו בשעת הזיווג עצמו כלומר במעמד הנכבד (שמות י״ט:ה׳) ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו'. והכוונה שתהיה לו לאשה משכלת כמו שאמרנו. וכנגד זה הענין המעולה באת בכאן מלת שמע כי היא נאמרת על זאת הבחינה לא על שמיעת האזן לבד והענינים המושכלים הנמשכים יוכיחו בלי ספק.

והנה על הענין השני והיא שנתיחד לו בלבה אמר שם והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל כי הם יחשבו עצמם לעקר כל עמי הארץ וכונו שאמר במקום אחר (דברים ל״ב:ט׳) יעקב חבל נחלתו וכנגד זה אמר בכאן מלת ישראל שהוא התואר המיחד אותם אליו ואשר בו נתיחד הדבור אליהם כמו שנראה ממטבע הברכה שאמר הבוחר בעמו ישראל באהבה שמע ישראל ונומר כי עם עמו המיוחד אליו ידבר הדברים הנמשכים ולא לזרים עמו. ולפי שהיה הדבור מיוחר אל כל אשר בשם ישראל יכנה באומרו שמע ישראל וגם בפרשת ציצית (במדבר ט״ו:ב׳) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אז"ל (ברכות י"ד.) כל הקורא קרית שמע ואין לו תפילין בראשו וציצית בבגדו (זוהר פ' ואתחנן) הרי הוא מעיד עדות שקר בעצמו כי אחר שהמצות האלו באו בפרשיות אשר הוא קורא לחובה על כל בר ישראל והוא משולל מהם מעיד על עצמו כי לא מבני ישראל הוא. והרי הוא עדות שקר שהרי הוא מזרעו על דרך האמת וסוף דבר התיחדות שם ישראל הוא ממש כעין אומרו (שיר השירים ו׳:ט׳) אחת היא יונתי תמתי וכמו שאמרנו:

והנה על הענין הג' נאמר להם בפירוש במעמד ההוא הנפלא (שמות כ׳:ג׳) אנכי ה' אלהיך וגומר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. וכנגד זה נאמר בכאן ה' אלהיני ה' אחד ואהבת את ה' אלהיך וגו'. והוא ענין ייחודו הגמור והרחקת כל זולתו אשר משם תחייב קבלת עול מלכותו וחוזק אהבתו כי חוזק האהבה יתקשר בייחוד כמו שיתבאר יפה במקומו הנזכר ב"ה.

והנה הענין הד' הוא מתבאר בכל היעודים שבתורה (ויקרא כ״ו:ד׳) אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם (שמות כ״ג:כ״ה) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך וגומר. וכל שאר הפרשיות הרבות המיעדות ההצלחות המפורסמות חלף עבודתם וכנגד זה באה בכאן פרשת שנייה כלה (דברים י״א:י״ד) והיה אם שמוע תשמעו וגו'. ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו':

אמנם הענין הה' נאמר בתורה בכמה מקומות (שם י"ב) למען ייטב לך ולבניך אחריך (ירמיהו ל״ב:ל״ט) לטוב להם ולבניהם אחריהם כי לא לבד ייעד הטוב ההוא להם כי אם להם ולבניהם ולבני בניהם עד עולם כי הוא הדבר אשר יכספוהו הכל וכנגד זה נאמר בכאן בסוף הפרשה ההיא למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה וגו'. שמשלמות הזווג שיהיה אחרית שלום לבאים אחריהם כמו שאמרנו.

אמנם הענין הששי בקשו הקב"ה מהם בכמה מקומות אשר מנעם מדרוש צרכיהם מזולתו כמו שאמר שם (שמות כ׳:ה׳) לא תשתחוה להם ולא תעבדם וגו'. כאשר פירשה (דברים י״ב:ל׳) השמר לך פן תנקש אחריהם ופן תדרוש לאלהיהם וגו'. (שם) ופן תשא עיניך השמימ' וראית את השמש וגו'. ובמקום אחר (שם) אשר חלק ה' אלהיך אותה לכל העמים וגו'. אמנם על האומה המיוחדת אמר (שם כ"ט) אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם וכנגד זה אמר בפרשת ציצית ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם כי ההולך אחרי שרירות לבו בבקשת צרכיו היא זנות גמורה והשחתת הזווג האלהי רק בשיכוין לבו לשמים בהפקת רצונו וישתדל כפי כחו הראוי והנאות לו וישליך עליו יהבו:

אמנם הענין הז' הוא כפול ומכופל בתורה כמה פעמים אשר הזכיר מה שעשה עמהם גדולות ונוראות והמסות הגדולות אשר ראו עיניהם מה שיהיה להם בהם חוזק אל הבטחון וקיום אמונה אשר לא יפול דבר ארצה מכל מה שיבטיחם בגמול שכרם וחלף עבודתם אהבתם. וכנגד זה אמר בסוף הפרשה אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וגו'. אני ה' אלהיכם נאמן בבריתו וקיים במאמרו (ספרי ס"פ שלח): הנה אלה השבעה הענינים הראשיים שאמרנו שמקיימים האהבה הזווגית על זה האופן נזכרים ונעשי' בפרשיות האלו הנקראות בזאת המצוה המעולה:

ואתה תחזה איך הציבו מתקני התפלות הז' הציונין הללו אחד לאחד במה שכוונו נוסח התשובה והמענה על כל אחד מהם בשבעה פרקים הבאים בין קרית שמע לתפלה שכלם מתחילין במלת אמת והכונה להורות ולקיים למקבל על עצמם כל הענינים האלו בשלמות. כי הנה בראשונה אמרו אמת ויציב ונכון וקיים וכו'. עד הדבר הזה עלינו לעולם ועד. כי כל זה יורה על הבנת ענין וטוב קבלתו בכוונה שכליית מכל צדדי ההבנה. ואין ספק שמספר המצות ההם באו מכוונות לענינים המדעיים כוונום יודעי הסודות והרי זו תשובה נאותה ומכוונת למלת שמע לפי כוותה. ובאומרו אמת אלהי עולם מלכנו וכו'. עד כל דורות זרע ישראל עבדיך על הראשונים וכו'. כיוונו לקבלתם עליהם מה שכיון לו יתברך במלת ישראל שכל הנוסח ההוא אינו אלא שהם מייחדים עצמם ועבודתם אליו בזה השם המיוחד אשר אמרו ודבריו חיים וקיימים וכו' עלינו ועל בנינו ועל דורותינו ועל כל דורות זרע ישראל עבדיך ישראל דיקא כמו שאמרנו: וכנגד מ"ש ה' אלהינו ה' אחד אמרו אמת שאתה הוא ה' אלהינו ואלהי אבותינו מלכנו מלך אבותינו וכו' עד ומבלעדיך אין לנו עוד אלהים זולתיך שכל זה הוא קבלת האלהות והייחוד. ועוד הוסיפו עד ברום עולם מושבך ומשפטיך וצדקתך עד אפסי ארץ כנגד ה' אחד להרחיק הריבוי ולא עשו ממנו פרק בפני עצמו כמו שהאלהות והאחדות הוא דבר אחד בעצמו ואין שום פירוד ביניהם. אמת אשרי איש שישמע למצותיר וכו'. הוא ממש כנגד מאמר והיה אם שמע תשמעו וגו' והכוונה ידענו נאמנה שאשריו ואשרי חלקו מי שישמע למצותיך אלה כי ודאי ימשך לו הטוב ההוא המיועד והותר: אמת שאתה הוא אדון לעמיך ומלך גבור לריב ריבם לאבות ובנים הוא ממש כנגד מה שאמר למען ירבו ימיכם וגו'. אמת אתה הוא ראשון וגם אתה הוא אחרון ומבלעדיך וכו'. הוא ממש כנגד המכוון במאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם שהוא האיסור לבקש העזר זולתו ממנו יתברך וכאשר פירשנו: אמת ממצרים גאלתנו ה' אלהינו מבית עבדים פדיתנו וכו' רם ונשא גדול ונורא וכו' עד סוף. הוא עצמו מאמר אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם וגומר. שבו חתם שלשת הפרשיות ההמה לפי שהוא העמוד שעליו אנו סומכים בקיום כל ההבטחות הבאות בתורה האלהית. והנה אלו הענינים הם נאותים מאד ומקובלים בעצמם והם חובה להשמיעם לאזני הקורא עם כל מה שנזכר לראשונים ויותר מהמה אשר היתה הקדמתו הכרחית אל התפלה הנכונה כי הם מיתרי הזווג ועבותות האהבה אשר בהם תקרב הנפש המתפלל יחד עם קרבנו ועליהם יבטח בכל אשר יבקש לסמוך גאולה לתפלה והנה כל זה תוא מכלל מה שאמרנו ראשונה מענין האילן ומההשכלה בו.

ומה גם עתה כשתצורף לזה ההשקפה המחוייבת אל המתפלל בשיהיו מעשיו מקדם מסכימים אל דברי התפלה והתחנה ואם לא קדמו לו מעשים טובים וכל שכן אם קדמו לו רעים שחוייב להקדים הטהרה והתשובה כי איך יתכן לו לבא לפני אלהיו לבקש על צרכיו והוא לבוש בגדים צואים הרי זה עזות גדולה. והנה שלמה שם בענין התפלה תנאי התשובה להכרח גמור אמר בהנגף עמך ישראל לפני אויב אשר יחטא לך ושבו אליך והודו את שמך והתפללו והתחננו וגו' (מלכים א' ח'). וכן אמר (שם) בהעצר שמים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך והתפללו אל המקום הזה והודו את שמך ומחטאתם ישובון כי תענם. יאמר שהצרות אי אפשר לבא עליהם כי אם ביד פשעם ואם כן הראויה להם שיתודו על חטאתם ראשונה וישובו לפניו בתשובה ואחר יבואו אל הבקשה והתפלה כי יענם עד שמזה יודע כי הענין באלו התפלות והצומות הנעשות על הצרות הוא בהפך מה שיחשבוהו המון העם וזה כי הם חשבו שהכונה בהם כדי שישמע השם קול צעקתם ואינו כן רק כדי שישמעו הם בקול דברו ויכנעו לפניו כמו שאמר הנביא בזה הענין (ישעיהו נ״ח:ד׳) לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם כמו שיתבאר על נכון בפרק הצום הגדול שער ס"ג ב"ה. עיין עליו. וא"כ מצות התפילה כלהו איתנהו בה ולא עוד אלא שלפעמים יחדש ה' צרכים לעמו ויביאם במצור ובמצוק התלאות כדי שיקיימו מצוה זו. כי המצוה גדולה על כל צרה שלא תבא על הציבור לקדש צום ולקרא עצרה ולפשפש במעשיו כדי שתהי'תפלתם זכה ואף כי תהי'השעה דחוקה או אסורה מלזעוק כגון בשבתות וימים טובים שלא התירו (תענית י"ט.) כי אם על עיר שהקיפוה עכו"ם וספינה המטורפת בים ויחיד הנרדף מפני עכו"ם שאלו מחללין עליהם השבת כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות שבת ובהלכות תעניות (פ"ב) וכן בשאר המחברים ז"ל כי הנה אז תהי' המצוה הם כי לא להזכיר ולהשען על יודע תעלומות לבבינו ומכאוביו ונקבל שכר על השתיקה:

Prayer requires a sense of remorse at the very outset, else it would be presumptious to expect a response to it. When Solomon dedicated the temple, he stipulated that those who would come to pray there due to a variety of communal problems, would first have to repent, before they could expect G'd to respond to their entreaties. (Kings I 8,33). It is clear that the cause of any trouble Israel would find itself in, would be their sins. Therefore, before their troubles could be removed, the cause would have to be eliminated. This involves confession, repentance and a resolution not to sin again. Contrary to popular belief that raising one's voice in fasting and prayer is designed to make Him listen, we are to pray and fast so that we will listen to Him. (see our commentary on Isaiah chapter 58 in chapter 63 Akeydah) Since the commandment of prayer embraces all aspects of our relationship with G'd, it is easily the most comprehensive of mitzvot. Sometimes, G'd may cause calamitous events to threaten our existence so as to prompt us to engage in prayer and thus fulfil that mitzvah .This will cause such prayer to be spontaneous, not merely a formula that is being recited day in day out. On such occasions entreaties are permitted even on the Sabbath, when supplication is normally prohibited. (Taanit 19) Normally, it is our very silence that makes our Sabbath observance praiseworthy. (silence= abstaining from formulating requests.)

ובמדרש פרשת בשלח (רבות פ' כ"א). בשר ודם אם שומע לחברו דן את דינו ואם לא ישמע אותו אינו יכול לדונו אבל הקב"ה עד אשר לא ידבר ידע מה בלבו שנאמר (ישעיה ס"ה) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע הדא הוא דכתיב (שמות י״ד:ט״ו) מה תצעק אלי וגו'. ואולם כאשר נתפלל אין הכוונה להודיעו צערנו ולהשמיעו לאזניו כי אם להכין לבנו ולהטיב מעשינו לפניו כנזכר וכמו שאמרו (תענית ט"ז.) אחינו בית ישראל לא שק ולא אפר גורמין כי אם תשובה ומעשים טובים. כי הפנימי הוא גלוי וידוע לפניו ולזה אין צורך לקרוע הבגדים להראות פנימי הלב כי אע"פ שילבש האדם כמה בגדים יהיו מצפוני לבו צפויים אליו כי על זה אמר (יואל ב') קרעו לבבכם ואל בגדיכם ומי שאינם נזהרים בכך הם כבאים לפניו יתעלה לבקש צרכם ושאלתם במטבע פסול ומזוייף. אמנם בשמוע עצת החכם שלמה בענין התשובה השלמה הנה הם יבאו לפניו באמת ובתמים ויצדק עליהם קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת (תהלים קמ"ה). עתה ראה כמה עקרים גדולים נכנסים ומסתעפים מאשל התפלה כאשר אמרנו וכלן בכלל הקדמת קרית שמע אליה כי בקדימתן ובבחינת השכלתן יבא בשלום אל שער המלך לסדר עקר התפלה. וינתן לו חפצו בשאלתו ונפשו בבקשתו. והנה בעקר התפלה רמזו כל זה חכמינו ז"ל במה שסדרו (ברכות ל"ד:) שלש ראשונות ושלש אחרונות ותפלה באמצע כי הכל הולך אל מקום אחד וכבר סדרום חכמינו ז"ל (מגילה י"ח.) על סדר ברכת כהנים המשולשת בתורה האמורה מפי אהרן ובניו אחר עשות העולה והעבודה אשר היא מתיחסת בעניינה אל מעשה הקרבן ופעולותיו כפי מה שיאות שימשך מהחסד האלהי ומדת טובו לגמול להם שכר טוב חלף עבודתם במדה במשקל ובמשורה. וזה שהעבודה ההיא כבר תכלול שלשה עניינים נרצים לו ית' מאתנו אשר ביארם באומרו (דברים ו׳:ה׳) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך כי אומרו בכל לבבך הוא כאומרו בכל שכלך כי החכמה והמדע הוא בלב כמו שאמר (משלי י"ד) בלב נבון תנוח חכמה (שמות ל"א) ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ובאומרו בכל נפשך הוא חיי הגוף עצמו וכמו שאמרו (ברכות נ"ד.) אפילו הוא נוטל את נפשך. ובאומרו בכל מאדך הם הנכסים (שם). וידוע כי העובד העבודה ההיא בשלמות אם יחיד ואם צבור טרם בואו אליה חוייב להשכיל ולגזור בדעתו כי הוא יתעלה ראוי ליעבד ואין עוד מלבדו כמו שאמרנו בענין התפלה ומשם תתהוה הכוונה השלמה בעבודה ותדחה הגרועה והפסולה המועלת בה כי הכל הוא פועל הנפש לפי שכלה ומדעה. גם המעשה ההוא הנכבד אי אפשר כי אם בהוצאת ממון רב אם לבנות בית הבחירה ועשות כלי שרת כפי היכולת לכבוד הנעבד ומעלתו כמו שנודע ממעשה המשכן ובנין בית המקדש ובשקלי קרבנות מלבד קרבנות היחידים אשר יש בהם בעולה ויורד. וגם אי אפשר מבלי המסר הגוף עצמו בהם כמו שנתפרסם מעבודות הכהנים והלויים בעמדם לשרת שם בגופן בכל מיני עבודתן וכלן שלוחי ישראל הם שנאמר (במדבר ג׳:י״ב) ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל וגו'. גם משמרת ישראל היו עומדים במעמדם כמו שזכרנו ראשונה. והנה לפי זה היה מהראוי שאחר שכן עשו יברכם בברכה זאת (במדבר ו') המשולשת לשלשה ענינים הללו עצמם. וזה כי בברכה ראשונה כיוון לברכם בענין נשוא השכל והמדע שהיא ברכה שלמה וסתמית בה יוסיפו תוספת ברכה והכרה שכלית בענינים האלהיים על מה שקדם להם ועוד ישמרם מכל טעות ושגיאה שהם סכנה עצומה. ובשנית כיוון להוסיף להם ברכת ההצלחות הזמניות אשר יעבדוהו בהם אשר יראה להם עוז ימינו ואור פניו אשר ירצם ועוד יוסיף לחננם עלצד היותר טוב. ובשלישי כיוון לגמור להם על מה שהזמינו עצמן לעבודתו על האופן הנזכר בשהוא יתעלה יזמין עצמו כי הוא הנרצה באומרו ישא ה' פניו אליך כענין (בראשית מ״ג:ל״ד) וישא משאות מאת פניו והוא ענין שימת שלום בין פמליא של מעלה ובין פמליא של מטה שהוא עקר הקירוב האלהי והדבקות בו שהוא תכלית הכל וזה הענין האחרון עם סגולת האחרון בקיום המעלות יתבאר במקומו והוא הטעם לברכה זו אחר התפלה כי כמו כן ישרת האדם לפני קונו בכל שלשה עניינים הללו. אם בשכלו מצד הכוונות השלמות אשר כתבנו. ואם בנכסים משום ביטול זמנו מכל עסקיו. ואם בגופו מצד מה שיוכרח לקבל עול ההתבודדות וההכנע לכל אופני התפלה אם לישיבה ואם לעמידה ואם לנפילה ויתר הענינים שהם חובת הגוף בלי ספק: והנה לזה ראוי לבא עליהם ברכות משולשות אלו אלא שכפלן לפי מדת טובו ורוב חסדו כל אחת לפי ברכתה כמו שאמרנו.

Shemot Rabbah 21 on Beshalach, states that human beings cannot judge their fellow men until they have listened to the arguments of either litigant. Not so the Almighty. Of Him it is said (Isaiah 65,24) "before they will call out, I shall respond; while they are still talking, I will already listen." This is also what G'd had said to Moses at the sea of reeds: "Why are you crying out to Me?" The purpose of prayer is not to inform G'd of our problems, but to prepare our hearts, to improve our ways before Him. Not sack and ashes cause our prayers to be heard, but repentance and good’ deeds. As the prophet Yoel proclaimed (Yoel 2,13) "tear out your hearts, not your clothes, and return to the Lord." Anyone who is not conscious of this requirement is as if he appeared before G'd offering counterfeit money. As David says in Psalms 145,18, "the Lord is close to all who call upon Him in truth." The substance of our daily prayers the amidah, the eighteen benedictions, is patterned after the Priestly blessings. There are three opening paragraphs, three closing paragraphs, and the "requests" in the middle. The priests, immediately after performing the service in the temple, recited the blessing. The temple service itself consisted of three elements, based on three kinds of service demanded from us and spelled out in the first paragraph of the keriyat shema. "Love the Lord your G'd with all your heart," i.e. service with our mental faculties, the heart being the seat of understanding. (Proverbs 14,33) "Wisdom resides in an understanding heart," or Exodus 31,6 " I have given an additional understanding in the heart of every wise person." The requirement to serve the Lord "with all your soul," refers to service with one's body. The Talmud Berachot 54, says that this may on occasion require our very life. The requirement to serve G'd "with all your might," refers to placing all our earthly possessions in the service of the Lord. When someone, be it an individual or a community, performs this service sincerely, he must convince himself first that the deity to whom he dedicates all his efforts is deserving of such service, and that no one else deserves such allegiance. Reflecting on this leads to proper concentration of one's heart. Again, without expenditure of funds for the upkeep of the temple and its furnishings, proper service is not feasible. Lastly, both the Levites and the Israelites, in addition to the Priests, perform physical tasks. In this manner, the community as a whole is represented in fulfilling the requirement stipulated in the first paragraph of the keriyat shema. Once all sectors of the nation have become involved in the "Service," those who have performed same should qualify for the triple blessing contained in the Priestly blessing described in Numbers 6, 24-27. The first blessing "may the Lord bless you and keep you,” refers to protection against errors of the mind and the heart. "May He bless you,” means "may He grant you additional insights.” The second blessing refers to material blessings; the third blessing discusses the result of total physical subservience to G'd, which results in the type of closeness to G'd that is the goal of all our strivings. This appears last, as it represents the attainment of our hishtalmut, our perfection. Whenever man offers prayer, he automatically engages in service with his possessions, since he takes time out from being gainfully occupied. He employs his body, by standing, bowing, prostrating himself etc. Lastly, he employs his mind by concentrating on the proper meaning of his devotion. For this reason our sages consider prayer as comparable to service in the holy Temple. He who prays properly, deserves to be rewarded with the promise contained in the last of the Priestly blessings, i.e. shalom, serenity, a feeling of closeness to the Creator.

ולפי שעם זה כבר היו אלה שלש ברכות שהם שש כוללות כל עניני האדם העצמיים והעוזרים עליהם והתכליתיים לשניהם אשר יכללו כל בקשות צרכי האדם בכל ימי חייו. אני אומר כי עליהם חלקו אנשי כנסת הגדולה (ברכות ל"ג.) מספר הי"ח ברכות אשר תקנו להתפלל בהם יום יום לבקשת הצרכים הכוללים. וזה מה שיורו על אמתתו שלש הערות חזקות. האחת היות מספר הי"ח נופל על מספר השלשה או הששה כשנאמר ג' פעמים ו' או ו' פעמים ג' שיראה מזה שהם מתוקנות על יסוד הברכה המשולשת הזאת או המוששת. השנית הוא הזכרת ברכה זו עצמה בסוף כל הי"ח בציבור כמו שאמרנו. והשלישית כי י"ח ברכות פותחות בברוך ומסיימות בשלום כמו שאלו פותחות ביברכך ומסיימות בשלום. וזה ממה שיעיר לב המתבונן וימצא כי כן הוא הנה הנם מחולקות אל שש שלשיות כי כל שלש שלש מהם נתייסדו על כל אחת מאלו הששה ברכות שהם בתוך הברכה השלמה הזאת. וזה כי השלש ראשונות שהם מזכירות שבחו של הקב"ה מאמתת השגחתו ועוצם יכלתו והפלגת קדושתו הם בכלל יברכך ה' אשר היא ברכה שכלית אשר בה ולא בזולתה יכיר המתפלל אלו המעלות האלהיות. אמנם השלש הסמוכות שהם אתה חונן השיבנו סלח לנו הם ממש מענין וישמרך כי אשר לו השכל על זה האופן צריך דעת מתמיד לשמרו ולהשיבו לבריאותו כשתסור כי אין איש אשר לא יחטא. וכאשר השלימו שש ברכות אלה אשר תכללם הברכה הראשונ' אשר כן נחלק' לשנים סדרו שש אחרות אשר תכללם הברכה השנית וחלקום גם כן לשתי מחלקות. הראשונ' בבקשת הדברים ההכרחיים לגופים ויחדו לזה שלש והם ראה נא בעניינו רפאינו ברך עלינו שהם שחרור הגופים ובריאותם וספוק צרכיהם והם בכלל יאר ה' פניו אליך כי בדברים כאלו יראה אור פני האדון אל עבדיו. ואחריהם סדרו ג' אחרות כנגד ויחונך והוא על צד היותר טוב כמו שהם תקע בשופר השיבה שפטינו על הצדיקים כי כל זה הוא מבואר היותם מענין החנינה והחסד על צד היותר נאות. וגם מה שתקנו (ברכות כ"ח:) בכאן ברכת המינין הוא מענינ' כי נפילת האויבים והכנעתם הוא מזה המין באמת ואחר כך סדרו ששה אחרות מעין הברכ' השלישית. והשלש הראשונות שהם מעין ישא ה' פניו אליך הם תשכון את צמח שמע קולינו כי זה ענין דבוק השכינה האלהית בינינו עם צמיחת קרן משיחו אשר בהמצא אלו הענינים יחד נמצא האלהים קרובים אלינו בכל קראנו אלו וכמו שאמר הכתוב (דברים ל"ג) וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה וגו'. כי הענין המיוחד למלך הוא שישמע קולו בתפלתו להיות לו עזר מצריו והוא ענין נשיאות הפנים שכתבנו. וכנגד וישם לך שלום תקנו עבוד' והודאה ושים שלום והוא חזרת העבודה וההודא' כמשפט הראשון והוא הסכמת הכתות שנתפרדה בעבת העונות והוא הסכמת הפמליאות שאמרנו. הרי שנתבאר על נכון יסוד סדר אלו הברכות אשר בתפלה הבאה אחר קרית שמע וברכותיה לפי הבחינות שזכרנו. והנה להיות כל הענינים האלו מסכימים ומתקשרים יחד על זה האופן אמרו רבותנו זכרם לברכה בפרק שני ממסכת אבות א"ר שמעון הוי זהיר בקרית שמע ובתפלה וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים לפני המקום ברוך הוא שנאמר (יואל ב') כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה ואל תהי רשע בפני עצמך. הנה באומרו תחלה הוי זהיר בקרית שמע כיוון אל קדימת שלמות המתפלל אל השכלת העניינים הגדולים אשר הם שרשי האילן וענפיו ופארותיו וסנסניו שהם עקר התפלה ויתדותיה כי המקדים אלו הענינים יושלמו לו סבות העקר וימצאו לו מליצים טובים בבית המלך להמציא בקשותיו. אמנם כשיחסר חוק המתפלל בזה לא תנתן לו בקשתו מכח תפילתו רק במתנת חנם ועל צד החסד המוחלט. ולכן ההדיוטים הבוערים בעם אינם נאים מתפללים:

The eighteen benedictions parallel the Priests' blessings also formally, in that they commence with the word "bless" and end with the word "peace." Since the generosity of G'd is frequently apparent by His granting a double measure of blessings, the three blessings can actually be viewed as six. Our sages accordingly may have divided the eighteen benedictions into three groups of six. In the first group of three, we express our belief in the ability of G'd to answer our requests. Inasmuch as these three benedictions are service with the mind, as we have explained, they are followed by three requests all of which are for the benefit of the mind. "You grant man knowledge," is a request for spiritual assistance to our intellect. "Make us return to Your Torah," is a request to help us overcome our sinful urges. The third request "forgive us our Lord for we have sinned," requests assistance to our "ego" problems which are the root cause of committing sins. All three requests, at any rate, are concerned with the improvement of the state of our mind, and therefore correspond to the "may He bless you and keep you" section of the Priestly blessings. The next six benedictions, while dealing with physical needs, are divided into absolute needs, namely freedom of the body, health and food supply, followed by three requests which if not fulfilled will not jeopardise our survival, but will impede our progress towards our goal in life. Without national redemption, restoration of inspired leadership, and visible punishment of our detractors, our progress towards the golden age can hardly be expected. The benedictions asking that the righteous will be seen to receive their reward, is the other side of the coin of the more recently added nineteenth benediction concerning "the slanderers." When we reach the last six benedictions, we find all of the "may He lift His countenance to you and grant you peace" variety, that we have in the Priestly blessing. The reestablishment of the Kingdom of Heaven, the coming of the Messiah, response to our supplications are the first phase of the eventual granting of the "peace" for which we strive in all its ramifications. Rabbi Shimon, who warns in Avot 2,13, not to make prayer something that is performed by rote, i.e. keva, but rather to make all our prayers entreaties, wants us to utilise the recital of keriyat shema prior to the amidah to attain the mental state necessary to express our prayers meaningfully. In the absence of such mental state, the best we may receive is matnat chinam, an undeserved gift, but not the proper response to our prayers.

וזהו אצלי מה שנזכר בפרק קמא דשבת (י"ב:) אמר רבי יוחנן כי הוה אזילנא בתריה דרבי אלעזר לשיולי בתפיחה זמנין אמר המקום יפקדך לשלום וזמנין אמר רחמנא ידכרינך לשלום. והיכי עביד הכי והאמר רב יהודה אמר רב אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שאין מלאכי השרת נזקקים לו לפי שאין מכירין בלשון ארמית שאני חולה ששכינה עמו דאמר רב יהודה אמר רב מניין שהקב"ה זן את החולה וכו'. וכן במסכת סוטה פ' אלו נאמרים (סוטה דף ל"ג ע"א) ותפלה בכל לשון והא אמר רב יהודה אמר רב אל ישאל אדם צרכיו וגו' לא קשיא הא ביחיד הא בצבור. ורחוק מאד שתהיה כוונתם ז"ל שמלאכי השרת אינן מבינין לשון ארמית או זולתו כי הם הראשונים לכל שבמדע. והלשון אינו אלא הוראת הדבור הפנימי אשר הוא שוה לכל. והנה מצינו נאמר בדניאל (ה') באדין מן קדמוהי שליח פסא די ידא וכתבא דנא רשים ודא כתבה די רשים מנה מנה תקל ופרסין. וכבר נתבאר בסנהדרין פרק כהן גדול (סנהדרין כ"ב.) שכך נכתב בלשון ארמי עם שנחלקו אם היה נכתב בא"ת ב"ש או בהפוך האותיות או בסירוסין והנה הכותב מלאך ה' צבאות הוא: אך כוונתם ז"ל לזרז האנשים שישתדלו לדעת ולהשכיל בתורה ובחכמה על הדרך שאמרנו עד שיוכר שלמותו בסדור לשונו בבואו להתפלל לפני אלהיו בלשון התורה הקדוש' והנקיה מכל סיג כדי שימצאו לו האמצעיים הנאותים להשלים רצונו ושלא ישים אדם עצמו מכלל שאינם יודעים לבקש צרכיהם רק בלשון הדיוט והוא הלעז המשותף לנשים ונערים. כי אנשים אשר כאלה כאשר יצטרכו לבקש צורכיהם מבוראם לא ימצאו להם מליצים ואמצעיים מפני חסרונן והוא מה שאמרו שמלאכי השרת אינן נזקקין להם לפי שאינם מכירים בלשונם לומר שאינם מטפלין אל לשון הדיוט ולא למתפלל בו כמו שאמר (רות ב׳:י׳) יהי מכירך ברוך (שם) מצאתי חן בעיניך להכירני. אמנם במקום חולה שהשכינה למעלה מראשותיו לזון אותו ולסעדו המקום בתורת חסד ירחם עליו ולא יקפיד על חסרונו וכמו שאמר (תהילים קט״ז:ו׳) שומר פתאים ה' וכן בצבור כדפירש"י ז"ל יחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת רבים לא צריכי להו שנאמר (איוב ל״ו:ה׳) הן אל כביר לא ימאס וגו' והוא עצמו מה שאמר שם (בסוטה ל"ג.) ואין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית והא תניא יוחנן כהן גדול שמע קול מבית קדשי הקדשים שאומר נצחו טליא דאזלן לאגחא קרבא באנטוכי"א ושוב מעשה בשמעון הצדיק ששמע קול מבית קדשי הקדשים שאומר בטלית עבידא דאמר שנאה לאיתאה על היכלא ונהרג גסגלגס ובטלו גזרותיו וכתבו אותו שעה וכיוונוה ובלשון ארמי אמרום אי בעית אימא קול דלא שמיע עביד איבעית אימא גבריאל הוה דאמר מר בא גבריאל ולמדו שבעים לשון. ומן התימא נהי דבת קול יהיה דבר זולתי מלאכי השרת וכדפירש"י ז"ל עלה אותה מדה הממונ' על כך יודעת שבעים לשון מפני שנעשת להשמיע והיא משתלחת לכל הלשונות גבריאל מיהא מי לא הוה מכלל מלאכי השרת הא מדגבריאל ידע כלהו נמי ידעי. גם פסא די ידא אשר אמרנו הוה תיובתיה. ועוד שהרי אלו המאמרים לא שמעום אלא הכהנים הגדולים בבית קדשי הקדשים ולמה נשמעו בתרגום. אלא שכוונו בזה לפי הנראה כי כשהדבר בא על יד בת קול או מלאך או איזה שליח מן השמים ודאי ישתמש בכל הלשונות כי אין דבר נעלם מלמעלה כמו שתקנו חכמינו ז"ל נוסח הקדיש בל' ארמי לפי שהיא הלעז שלהם כדי לצרף הרבים בהבנתו ולשתף עמי הארן למנין עשרה. אמנם בתורת זכות וסיוע אין נזקקין ואינן קרובים ומכירים כי אם אל השואל בלשון תורה צחה וברה. ולזה היטיבו כל החכמים והחסידים הראשונים אנשי השם מעולם אשר ייסדו פיוטים נפלאים וסדרו בהם שבחים ותהלות מגבורות הש"י ומעוצם פליאותיו איש איש ממלאכתו אשר המה עושים אשר הענינים ההם כלם בכלל מאמר הוי זהיר בקרית שמע הקודמת לתפלה שהיא ההשכלה והמדע בו יתברך ובמעשיו כמה שאמרנו ראשונ'. ואמר עוד (אבות פ"ב) וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע כאלו היתה התפלה חובת הגוף לבד לעמוד בתפלה שעה אחת או יותר או פחות כפי התקון המסודר יום יום מבלי שיקפיד שיכוין בלבו בתפלתו או לא כי ודאי אין הפרש בין תפלה זו לצפצוף העופות המצפצפי' המהגים בלי שום דעת ותבונה ואיך יזקק אליו הבורא יתברך והרי הוא פוטר אותו בסוף תפלתו שאומר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך (ברכות ד':) וכאשר היה מתפלל לבד בפיו ולשונו ולבו בל עמו הנה לא יהיה לרצונו. ובכאן מקים תמה למה שנמצא בירושלמי פרק היה קורא אמר ר' חייא סבא אנא מיומוי לא איכוונית אלא חד זמן בעית כוינית והרהרית בלבי ואמרית מאן ליעול קמי מלכא קדמאי אלקפתא או ריש גלותא שמואל אמר אני מניתי אפרוחיא פירוש העופות הפורחות. רבי בון אמר אנא מניתי דומסיא פירוש שורות אבני הכותל אמר רבי מתניה מחזיק אנא טיבו לרישי דכד הוה מטי למודים כרע מגרמיה. כי הנה לפי הנראה דברים אלו הם מכוערים מאד לכל האנשים כל שכן לאנשי השם כמו אלה. ואם אנוסים היו ולא יכלו לעמוד על יצרם למה יכתבו דבריהם אלה על ספר להכשיל בהם את הרבים להתפקרם בענין התפלה ולתלות עצמן בגאוני עולם שכן עשו. ^*תוכן כונתו הוא, כי הנה ידוע שהוא נוסד בטבע כל אדם, ואף כי בלב כל איש משכיל הרגיל, לחקור ולעיין תמיד בעיונים ומושכלים. כי מדי יעלה רעיון ומושכל אחד על רעיונו יעורר רעיון זה רעיון אחר הדומה לו קצת, ורעיון זה את רעהו הדומה לו עד אשר יסובך שכלו ברעיונים וענינים רבים השונים זה מזה ודומים בכל זאת במקצת יחד, וענין זה נקרא בפי חכמי המחקר חיבור הרעיונים והמושכלים, ועפי"ז יאמר הרב ז"ל כי לא נבין דברי הירושלמי אלה כפי פשוטם לחשוב שהשלמים האלה חשבו בעת התפלה בענינים זרים אשר אין להם יחס כלל עם ענין התפלה שהיו מתפללים, כ"א כונתם שבעת ששמו לב על דברי התפלה כראוי וחשבו על ענינה בעבור זה על דעתם גם רעיונים ומושכלים אחרים אשר יש להם יחס מה עם התפלה שהתפללו, כי ר' חייא אמר שבשומו על לב בברכת אבות, מעלת אברהם יצחק ויעקב, ובברכת השיבנו מעלת בעלי התשובה ביחסם אל הצדיקים והחסידים אשר לא חטאו מעולם, עלה על רעיונו לחשוב דרך כלל על הבדל מדרגת מעלת השלמים האלה זה, ומי מהם היותר קרוב ויותר אהוב ונחמד להי"ת, וזש"א והרהרית ואמרית מאן ליעול קמי מלכא, ושמואל אמר כי בברכת אתה חונן שנזכרו שם דעה בינה והשכל, שהם כולם כוחות הנפש והשכל המשוטט ברעיוניו ברחבי העולם כעוף המעופף על פני רקיע השמים, ודומים בעבור זה לאפרוחי עוף, עלה על דעתו לחשוב על ההבדל אשר בין שלש כחות אלה יחד, וזש"א "אנא מניתי אפרוחים" ור' בון אמר, כי במאמר קונה הכל או ובורא הכל, המורה על בריאת שמים וארץ וכל צבאם עלה על דעתו לחשוב על מעלת הברואים השונים וסדרי בנין העולם, ומדרגתם זה למעלה מזה וזש"א אנא מניתי דומסיא והשלמים האלה חשבו גם חיבור רעיונים ומושכלים אלה בעת התפלה לחסרון והעדר הכונה הראויה אל המתפלל. אמנם בעיני כיוונו בזה להפליג הענין ולהגזים בו כפי הראוי שיובן משם לפי מעלת חסידותם להודיע שאין צריך לומר שהאדם כשישוב פניו אל הקיר מתראה כורע ומשתחוה מתודה ומתפלל ולבו שוקע במצולות מחשבות עסקיו הזמניים אשר הוא פונה עליהם יום יום שעבודתו נכריה וזרה גם תפלתו תועבה. אלא שגם המחשבה בעת ההיא בדברים העיוניים היא מזקת מאד וכמו שאמר (שבת ו':) זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד והנה בהיות החכמים האלה חיים תמיד בחיים המחשביים ואינן יכולין להפנות עצמן מהעיון אפילו שעה אחת הם חושדין עצמן שלא כיוונו יפה בתפלתם ומחשיבים עצמם כאלו מהרהרים אז בדברי הבאי. והנה ר' חייא יתכן שהיה מתודה כי פעם אחד בהיותו מתבודד בתפלתו אגב עיון תפלה בא לחשוב ממדרגות האנשים קצתם מקצתם כמו שאדם עשוי לחשוב כן בברכת אבות בזכרו זכותם ומעלתם משאר האנשים. או ענין הבעלי תשובה עם הצדיקים הגמורים בברכת השיבנו וסלח לנו או מדרגות הצדיקים והחסידים בברכתם וכדומה ממה שימשך לו מעיון תפלתי ודמה אותו לחושב מאן ליעול קמיה דמלכא קדמו וכו'. והוא דמיון נאות. ועל זה הדרך אמר שמואל שקרה לו בזה בעיונו בברכ' אתה חונן בהבדיל ענינו בין כחות הנפש אשר נתחלקו אל הדעת ואל הבינה ואל השכל שהוא עיון דק ונכבד כמו שנתבאר במאמר הששי מספר המדות ולזה אמר אנא מניתי אפרוחי' כלומר שהיה מחשב בכחות הנפש ומספרם אשר בם יגביה האדם לעוף על כל הנמצאים השפלים כלם ועל דרך שאמר הכתוב (איוב כ״ח:כ״א) ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה. גם רבי בון בעברו על מאמר קונה הכל ומה שיצורף לזה יעלה על לבו סדרי בראשית גבוה מעל גבוה כמו שהוא מבואר מענינ' ולזה אמר אנא מניתי דומסיא כי המעלות ההם הם שורות הבנין הכללי ומפני גודל ערכם אמרו שאפילו מחשבות אלו ודומיהם היו לזרות ונכריות להם כדברי המשלי' אשר הניחו. אמנם רבי מתניה כל כך היתה כוונתו מעוטה בעיניו שאמר שהיה מחזיק טובה לראשו שכורע במודים לומר שהוא כורע מעצמו עם היות שאין כוונתו באותו עומק שהראוי להיות בו לעת הכריעה לפי רוב החשק אל ההכנעה אליו יתעלה אשר בידו להשלים צרכי תפלתו. כך ראוי לבאר דברים אלו לפי ענינם ולפי שלמות האנשי' האלה וכיוצא בהם ולהסכי' עם מאמר רבי שמעון אל תעש תפלתך קבע אלא תחנוני' לפני המקום ברוך הוא שנאמר כי חנון ורחום וגו'. שזה כולל כל מה שאמרנו שהוא בא בשם ה' צבאות ובהכרת מדותיו האלהיות. ואמר ונחם על הרעה לזכור ענין התשובה והטהרה ההכרחית כי הוא הנרצה באומרו (שמות ל"נ) וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם. ואמר אל תהי רשע בפני עצמך כי הנה המתפלל בלי כוונה הגונה הנה הוא נופל כרשע ומיוחד בפני עצמו וזה כי הכופר בהשגחה אינו מתפלל גם המודה בהשגחה והוא משולח ביד יצרו לבלתו בוא בעול התבודדות התפלה ועזיבת עסקיו אמנם שירצה להתפלל ולא יחוש לכוונת התפלה אלא שסובר שהסגולה דבקה בדבורים או בקביעות השעה לא בכוונת המשמיע והשומע. הנה הוא רשע נפרד בפני עצמו לא רשע של כפירה ולא רשע של עצלה אלא רשע שבוש ובלבול הדעת והוא מגונה מאד. מכל מקום כללה זאת המשנה מענין התפלה ומהפנות הגדולות הנכללות בה ומאופן סידורה מה שכיווננו אליו:

The Talmud in Shabbat 12, cites an interesting detail about the manner in which Rabbi Eleazar prayed for other people. Sometimes he would say in Hebrew "may the Lord grant you peace," and other times he would say the same thing, but in Aramaic. The Talmud queries this practice quoting a saying that prayers should not be said in Aramaic since the angels do not understand Aramaic, and would therefore ignore such prayers. The answer given in the Talmud is that it is no problem, since in the case of a sick person, the shechinah is present at the patient's bedside. Scriptural proof for this is cited. When the Talmud Sotah 33, quotes Rabbi Yehudah in the name of Rav saying that a person should not pray in Aramaic, whereas we have the Mishnah saying that prayers may be recited in any language, the apparent contradiction is solved by making a distinction between a prayer offered in private and those offered publicly. The former, seeing they require an intermediary to reach their address, should not be said in Aramaic, the latter, since they do not require an intermediary, can be recited in any language. It is most unlikely that the Talmud means to tell us that of all the languages in the world, the angels understand all except Aramaic. From Daniel 5,25, and the discussion in the Talmud of the hand that wrote the message on the wall of Belshazzar's palace, it is clear that it was an angel who did the writing. (Sanhedrin 52) How then can we understand the saying that angels do not understand Aramaic? What Rabbi Yehudah in the name of Rav meant, was that we should not employ everyday language when praying. Such language is used thoughtlessly; it is used so mechanically that requests formulated in such terms are not accompanied by a meylitz yosher an advocate that advances our cause. The term "the angels of G'ds service," ( malachey hasharet) is merely a euphemism for "wings," giving our prayers "wings" so to speak. If we formulate our prayers in lashon hakodesh, the holy tongue, the concentration required will already be helpful in our attaining the proper spiritual level needed to accomplish what we set out to achieve when offering prayer. However, in the presence of a sick person whose bed is presided over by G'd Himself, no such preparation is necessary. G'ds kindness is prepared to forego the usual requirements. Similarly, when a congregation prays, the collective concentration enables us to achieve through assembly what may be achieved otherwise only through purposeful individual concentration. The Talmud reports on the same page that the High Priest enjoyed communication from the archangel Gabriel in Aramaic. If the angels did not "understand" Aramaic, such a statement would not make sense. If, however, as stated, the term Aramaic is used as describing everyday language, then the fact that when man wants something he should not employ such everyday terminology, but resort to the holy tongue, makes sense. The introduction of piyutim, liturgical poetry in our prayers served to enhance the concentration with which we would express these prayers. One of the more puzzling statements concerning kavanah, or lack thereof, is found in Yerushalmi Berachot 2,4. Rabbi Chiyah reports that he contemplated the relative rank of the "Resh Galuta," the highest ranking temporal representative of the Jewish community in Babylonia while engaged in prayer. The sage Samuel recalls having counted chicks during prayer. Rabbi Bun counted the bricks on the wall. Surely, if these statements are to be taken at face value, even if they describe accidental happenings, their being included in the Talmud would be counterproductive rather than constructive!? I believe these stories to be deliberate exaggerations. They are designed to illustrate thought associations in our mind. When one is deeply engrossed in something, it is extremely difficult to banish it from one's mind completely. The Rabbis' major occupation was Torah. Therefore, their major preoccupation was with matters connected with Torah. They found it difficult to exclude Torah thoughts from their minds even during prayer. Nevertheless, they wanted to conform to the halachic requirements to keep the times for prayer and the times for study completely separate. (Shabbat 6) It happened to Rabbi Chiyah once, that during prayer he compared the relative merit of the Exilarch and someone called Alkafta, just as one mentally compares the relative merits of Abraham Isaac and Jacob. Similarly, when the scholar Samuel recited the prayer attah chonen, which deals with three mental faculties, he found himself counting chicks since the mental faculties granted man enable him to raise himself from the ground, though like chicks, he must quickly return to earth. Rabbi Bunim, while contemplating the meaning of koneh hakol, "He who owns everything," thought of the innumerable layers of matter on which the universe is built, and the thought of a row of bricks intruded on his thinking. These thought associations are a natural product of the ideas generated by the wording in the prayers. These Rabbis were so unhappy about their lapse of concentration, that they castigated themselves for what were very minor digressions.

אמנם כל זה הענין עצמו מצורף למה שרצינו אליו מהיות התפלה במקום הקרבנות וממלאות מקומם בכל זמן בטולם ועל צד יותר שלם הוא מה שיכללהו המאמר שקדם זכרו אמר רבי אלעזר מאי דכתיב כן אברכך בחיי זו קרית שמע בשמך אשא כפי זו תפלה אם עושה כך וכו' כי הנה באומרו כן אברכך בחיי זו קרית שמע זכר כל מה שאמרנו מהלמודים הנכללים בקריאת אותם פרשיות עם ברכותיהם אשר בהם ולא בזולתם יהא שמו יתעלה מבורך מפי כל חסידיו ועבדיו והם אשר תחוייב קדימתם אל התפלה המסודרת על פי הברכה המשולשת הנאמרת בנשיאות כפים כאשר נתבאר כי על כן סמך בסוף הפסוק בשמך אשא כפי זו תפלה ולהיות התפלות מקום הקרבנות דרך כלל אמר אם עושה כך עליו הכתוב אומר כמו חלב ודשן תשבע נפשי כי נפשו תמלא ותסתפק מן התפלות לכל העניני' שיספיקו בהם הקרבנות להקריבם אליו יתעלה וכאשר אמרנו. אמנם על היות ענין התפלות יותר חזק ויותר מיוחד אמר ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות וכו'. ירצה כי בהיות האדם מסדר תפלותיו על זה האופן רצוני בהקדים השכלתו בעניני' האלהיים על זה השיעור לשאלת הצרכים שהוא דבר יותר הכרחי בכוונות המתפללים ממה שיוכרח זה במקריבי הקרבנות לפי מה שהוכחנו מהיותה עבודה שבלב לגמרי מקום נטיעת האשל הגדול והמוצלח שזכרנו הנה לזה יתחייב שיהא נוחל שני עולמים והוא באמת זכיית שתי השולחנות. האחד בספוק צרכי העולם הזה כי אחר שהוא שואל כהוגן לא ישיבו את פניו ולא ימנעו ממנו דבר בענין יותר שלם ממה שיהיה זה בקרבן כמו שנתברר זה מתפלת שלמה המלך אחר בנותו את הבית כי עם שצירף עמה רבוי קרבנות כמו שאמר (מלכים א ח׳:ס״ג) ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף וגו'. היתה התשובה מאת השם יתעלה כשנראה אליו שנית בגבעון (שם ט') ויאמר ה' אליו שמעתי את תפלתך ואת תחנתך אשר התחננת לפני הקדשתי את הבית הזה הנה שלא זכר לו הקרבנות הרבים ההם אבל אמר שפני תפלתו הוא נושא לכל אשר בקש ממנו כי תכלית הקרבנות כלם להביא הנפש אל מחוז חפצה ואהבתה אל אלהים וההדבק וההקרב אליו אותו דבקות והקרבה אשר תהיה לה בהיותם על האופן ההוא מהתפלה כמו שפרסם זה יתעלה על ידי נביאו באומרו והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים (ישעי" נ"ז). הנה שעשה התפלות כוונה תכליתית אל הקרבנות לפי שהדבר הנדרש בתפלה הוא היוצא מפנימיות הלב אשר זה יכלול כל שאר השלמיות הנכללות באילן הנזכר ולזה אין ספק כי קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת למלאת כל שאלתם בכל מה שיצטרך להם וזהו ירושת נחלת העולם הזה. אמנם נחלת העולם הבא הוא מבואר מעצמו לפי שההצלחה הנפשית דבקה בהשכלות הנפשיות ההנה הנכללות במאמר כן אברכך בחיי זו קרית שמע וכמו שנתבאר. והנה עם זה נמצא המתפלל כהוגן שהוא זריז ונשכר לפי שהתפלה היא מזון הגוף והנפש יחד אלא שהזנת הנפש קודמת בעצם וראשונה והוא מבואר. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה הדרוש הנכבד אשר ראינו לסמכו אל שער הקרבנות ולתלותו בפ' זאת תורת העולה כאשר אמרנו עם היות שכבר עברנו על כלה בשער הקודם:

When Solomon had his second vision, (Kings I, chapter 9) G'd refers to his prayers, not to the multitude of his offerings. This clearly indicates that the decisive element that prompted G'd to accept the prayers and grant the requests, was the mental attitude the prayers represented. Prayer complements the sacrificial service. It helps achieve closeness with G'd, which is the objective of sacrifice in the first place.