עקידת יצחק 51

יבאר שע"י תחבולות המעשים תפול המצוה בדברים הנמסרים אל ההפעליות ואל הכחות הטבעיות ושזה תועלת אלו הבגדים לכל זמן ומקום:

ואלה הבגדים

"These are the garments"

במדרש (ערכין ט"ז) למה נכתבו בגדי כהונה (ויקרא ח') אצל פרשת הקרבנות לומר לך מה הקרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין. החשן מכפר על המשפט שכן כתיב את החשן המשפט. אפוד מכפר על עבודת אלילים שנאמר (הושע ג׳:ד׳) ואין אפוד ותרפים. מעיל מכפר על לשון הרע אמר הקב"ה יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול. כתונת מכפר על שפיכות דמים שנאמר (בראשית ל״ז:ל״א) ויטבלו את הכתנת בדם. מצנפת מכפר על גסות הרוח יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה הגובה. אבנט מכפר על הרהור הלב מהיכא דאיתיה. מכנסים מכפרים על גלוי עריות דכתיב לכסות בשר ערוה. והציץ מכפר על עזות פנים שנאמר (ירמיהו ג׳:ג׳) ומצח אשה זונה וגו' ונאמר והי' על מצח אהרן:

The Talmud Erchin 67 states that the reason the portion dealing with the priestly garments is written next to the portion dealing with the sacrifices, is to inform us that just as the function of the sacrifices is to obtain atonement, so the function of the priestly garments also is to achieve a degree of atonement for the people. The breastplate atones for errors in application of justice between man and man; the ephod for errors in worship of other deities. The robe, me-il atones for slander, the tunic for bloodshed, the belt for rationalisation of intended licentious behaviour. The pants atone for incestuous conduct, and the headband atones for individual obstinacy vis a vis G-d.

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי פעולות האדם בכלל תחלקנה לשלשה מינים, הא' כולל הפעולות הטבעיות, ר"ל אותן אשר יעשו איברי גופו עפ"י חקי הטבע אשר יסד ה' בקרבם, בלי רצון ובחירת בעליהם, ד"מ באכול איש מאכלו, יעכלו אותו איבריו הפנימים, ויוציאו המיץ והלחיות הראויות ממנו והשאר יוציאו לחוץ, ובכל זאת יפעלו בהכרח טבעם מבלי למודי ואזהר' ובהם אין מקום לזכרון או לשכחה כי לא נוכל לומר ד"מ על צד האמת, כי האצטומכא של איש זה זוכר תמיד לפעול פעולתו ושל איש אחר ישכחהו לעשות, ומאה"כ "כי שכחתי מאכול לחמי" נאמר רק ע"ד הפלג' כמשפט המשורר והמליץ, כי באמת הלוא הרעבון והכח המושך באדם, יכריחהו בטבעו לקחת מזון למאכלו כאשר ירעב, עד שלא יוכל לשכח זאת, והמין הב' כולל הפעולות הלמודיות ר"ל אותן הפעולות אשר יעשה האדם רק בעבור שלמדוהו וצוו אותו הוריו ומוריו לעשותן, למען השיג על ידן תכלית טובה, אף כי לפעמים מתנגדות לטבעו עד כי שלא הי' חפץ בהן מצד עצמו, ככל המצות שבתורה אשר לא יחייבם השכל האנושי ואנחנו בני ישראל עושים אותן רק בעבור שנצטוינו עליהם, ולמדונו אבותינו ומורינו לעשותן, ובאלה יש מקום לזכרון ושכחה כי יש אדם זוכר תמיד כל חובותיו אלה, ויש אשר ישכחם אף כי גם הוא למד אותן בנעוריו, כמאמר התנא פ"ה דאבות "ארבעה מדות בהולכי בית המדרש" וכו' והמין השלישי כולל הפעולות המדותיות והם אותן הפעולות המדותיות אשר יעשה אותן האדם בעבור מדותיו הטובות או הרעות ד"מ מי שיש לו מדת הרחמנות והנדיבות יחמול ויחוס על זולתו שהוא איש עני ואביון וייטיב לו כפי יכלתו, תחת כי האכזר והנבל יקפץ ידו מאחיו האביון ובשועו אליו בצר לו שיעזרהו, יאטם אזנו משמוע זעקתו, והנה הפעולות האלה יעשה אותן האדם תחילה לרוב רק בעבור מצוה ולימוד, כי הבן אשר ילמדהו אביו או מורהו לחמול על דל ולהעניק לו מטובו יהי' רחמן והבן אשר ילמדוהו להתאכזר על זולתו, יהי' אכזרי (כי הנטיה הטבעית לבד לא תספיק לאדם להשריש ולקבוע בלבו מדה טובה או רעה עד שממנה לבד תצאנה פעולותיו הטובות או הרעות) וע"כ יש בהן בתחיל' גם יד ומקום לזכרון ושכח' כי נוכל לאמר שבן זה זכר את אשר צוהו ולמדו אביו ומורהו להטיב לזולתו, וע"כ יטיב לו באמת תחת כי בן אחר שכח מצותם זאת וחדל מהטיב לעמיתו, אפס אחר אשר כבר הורגל האדם זמן מה במדה מה טוב או רעה כבר נעשה לו כדבר טבעי אשר לא יוכל לשכח עוד כאשר יאמרו המושלים "הרגל נעשה טבע" (וכעין זה אחז"ל בברכות ט"ז ע"א בקרא וטעה דצריך לחזור "אבל פתח בלמען ירבו סירכי נקט ואתא" ועיין גם בט"ז יו"ד סי' ס"ט ס"ק כ"ח) ועד"ז אמר המשורר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" כי הרגל הזכיר' בה נעשה לו כבר כדבר טבעי שלא יוכל לשכחו כמו שלא ישכח איש לדעת איזו ידו הימנית, ואמר הכ' מהי"ת "השכח חנות אל" כי החמל' והחנינה על ברואיו הן דברים האחוזים והדבקים בעצמותו ית', ואיך יעלה על הדעת שישכח כביכול לפעול פעולותיו על פיהן, וע"כ אמר ג"כ החוקר "כי אין דבר מהפעולות האנושיות שיהי' לו קיום כמו הפעולות לפי המעלה", ואחרי ההקדמ' הזאת הלא יקשה להבין מה שבאה כמה פעמים מצות הזכיר' והעדר השכח' כמו "זכור את יום השבת" "זכור את יום אשר בו יצאתם ממצרים" "זכור את אשר עשה לך עמלק", ודומיהם, כי אם יהיו הדברים האלה מוטבעים בטבע או בהרגל אין צורך עוד לצות על זכירתם, כי הדבר הטבעי הנוסד במדות האדם לא ישכח שהמעולה (ר"ל בעל המעל') לא תשכח לו המעל' שנהית' לו כבר כדבר טבעי, ואם הם אינם דברים טבעיים, ונקנים רק ע"י לימוד וחינוך, איך יצווה על זכירתם אחרי שהזכרון, הוא כח טבעי אשר בהיותו בריא כראוי פועל פעולתו מעצמו בלי צווי ואזהר', ואם יוחלש עד שלא יוכל לזכור עוד את העבר מה תועל לו עוד המצוה שיזכור אותו כי כמו שלא יוכל האצטומכא של איש חולה וחלש להצטוות שיפעול פעולת העיכול במאכל גס, שהוחלש כחו כבר לעכלו" כן לא יוכל כח הזכרון הנחלש באדם להצטוות שיזכור בכל זאת דבר או פעולה מה, ולבאר זאת יאמר הרב ז"ל כי התורה לא צותה באמת הזכיר' בעצמה, כ"א להשים לנו סימנים וציונים אשר יזכירונו הדברים אשר תחפוץ כי נזכרם, ד"מ בשמרנו תמיד את יום השביעי בכל שבוע, ונחדל מעשות בו מלאכה הלא נזכר מעצמנו עי"ז אמונת חידוש העולם בששת ימי הבריא' וקדושת השבת, יען כי בו שבת אלקים מכל מלאכתו, וע"ז מורה ג"כ מאחז"ל "כל שישנו בשמיר' ישנו בזכירה" ר"ל כל שומר שבת מחללו, הלא עי"ז יזכור ג"כ קדושתו ואמונת החידוש הדבקה בו ובשמרנו את חג הפסח בחודש האביב בכל שנה ושנה, נזכור יציאתנו ממצרים והקרע הטבע, ר"ל השתנות חקי הטבע ע"י האותות והמופתי' אשר שם ה' בארץ חם, והאמונה האמיתית הדבקה בזה, כי הי"ת כל יכול ואין מכלים בידו ובקשרנו בכל יום מימי השבוע התפילין לאות על ידינו ובין עינינו, אשר בהם כתוב המאמר היקר והנכבד מכל, "שמע ישראל" וכו' נזכור תמיד אמונת אחדות הי"ת, ובראותנו בכל יום הציצית על ארבע כנפות, כסותנו, נזכור בכלל כל מצות ה', וכן במצות "זכור את אשר עשה לך עמלק" הכונה רק שנשים לנו אות וסימנים המזכירים אותנו תמיד במה שעשה לנו הצר הצורר והאויב הזה, ויען כי לא קבעה התורה יום נועד לזכרון מלחמת עמלק, שמה רק עוצם שנאתו וגודל משטמתו ורוע כונתו היוצאים חוץ לגדר הטבעי הנהוג בשאר בני אדם וגבול שנאת כל העמים יחד, לאות ולמופת אשר על ידו ישאר הרושם תמיד בלבנו (ע"ד מאחז"ל בחולין ע"ב ע"ב "כל מילתא דתמיהא מידכר דכירי לה אינשי") ויען שלא קשרה אותו בשום מעשה המזכיר זאת הזהיר' עוד לאמור "אל תשכח" ורק חז"ל קבעו מעשה לזה ע"י עשיית ימי הפורים המזכיר' אותנו במעש' המן נכד עמלק, ובקריאת דברי הכ' האלה בשבת זכור שלפניו, וכן הוא מחובות כל איש שלם מישראל שיעש' לו סימנים וציורים המזכירים אותו תמיד בכל מצות אלקיו, עד שנתהיינה אצלו במדרגת הפעולות הטבעיות והמדותיות, אשר לא תפול עליהן השכחה, כמו שאמר דע"ה "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי" שר"ל שע"י לימודו דבר ה' תמיד וההרגל בם מנעוריו לעשותם, נהיו לו לנר ואור המצטרך בהכרח להולך במקום חושך ואפילה אשר בלעדם לא יוכל להרים רגלו ולצעד אף שני צעדים, ואמר ג"כ "לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני", ר"ל יען כי נהיו לי פקודיך כמזון רוחני המקיים חיי נפשי, ע"כ לא אוכל עוד לשכחם כמו שלא ישכח איש לאכול מאכלו ומזונו הגשמי להעמיד חיי גופו, כי הרעבון הטבעי יזכירהו ויאלצהו לסעוד לבו פת לחם, ורק בבחינ' זאת הזהיר הכ' "רק השמר לך וכו' פן תשכח את הדברים" וכו' ואמרו חז"ל פ"ג דאבות מ"ח "כל השוכח דבר מתלמודו הרי הוא מתחייב בנפשו" שהכונה רק שלא יחדל משים לעצמו סימנים וציונים המזכירים אותו, אפס לא נוכל להעלות על דעתנו שיענש גם השוכח בעבור אונס והכרח, כמאחז"ל "יכול אפי' תקפה וכו' הא אינו מתחייב אלא עד שישב ויסירם מלבו", ולמען השרש עוד יותר בקרבנו החוב הזה המוטל עליני להשים לנו סימנים המזכירים אותנו לאהבה את ה' אלקינו וללכת בכל דרכיו, אה"כ ג"כ שהי"ת אשר במדותיו אנו מחויבים להדבק ולהדמות אליו בכל מעשינו, הוא בעצמו כביכול יעשה לו ג"כ סימנים ואותות לזכור אותנו לטובה, ושלא לקצוף עלינו עד מאוד לכלותינו חלילה מעל פני האדמ' כמא"כ בקשת אשר הושם לאות ברית שלא תשחת עוד הארץ מפני מי המבול "וראיתיה לזכור ברית עולם" ובמצרים שם דם הפסח אשר על המשקוף ועל שתי המזוזות לאות שלא יבא המשחית אל בתי בני ישראל לנגוף כמאמר הכתוב "והיה הדם הזה לכם לאות" והתרועה בחצוצרות במלחמ' על הצר הצורר אותנו, והתקיע' ביום שמחתנו במועדנו ובראשי חדשינו הושמו לאות שנזכר לפני ה' תמיד, וישגיח עלינו גם בעת צרותינו גם בעת שמחת ומשוש לבנו, כמאה"כ (במדבר י׳:י׳) "ונזכרתם לפני ה' וכו' והיו לכם לזכרון" וכו', ובהיפך אה"כ (הושע ד׳:ו׳) "ותשכח תורת אלקיך, אשכח בניך גם אני" ר"ל כי כאשר נשכח תורת אלקינו יסיר השגחתו ממנו, כאלו שכח אותנו, אף שבאמת אין שכחה לפני כסא כבודו, ועפ"י הדברים האלה ביאר הרב ספק אחר, והוא אחרי שאה"כ "תורת ה' תמימה", ובהיותה תמימה ומום אין בה יחויבו ג"כ שתהי' נצחית, ככל דבר תמים שאין בו מום שישאר תמיד ולא יבטל לעולם, ולא ימצא בה דבר שיהי' בשום זמן ללא הועיל כמאה"כ "כי לא דבר רק הוא מכם" ר"ל שבכל הזמנים והמקומות אין דבר בתורה שיהיה חלילה לריק וללא הועיל וא"כ הלא יקשה לנו להבין, כי בהשקפה הראשונה ראה ההפך מזה, כי כל מעשה המשכן וכל כליו, הקמתו והורדתו וכל מעשה הקרבנות והרבה משאר מצות התורה שאינן נוהגות לדורות ובעת גלות ישראל מעל אדמתו נראים עתה כדברים שלא יועיל לנו כלל ? מלבד שנראה כל זה כמתנגד אל כמה כתובים כמאה"כ בבגדי כהונה "חוקת עולם לו ולזרעו" חושן ונשא אהרן וכו' לזכרון לפני ה' תמיד", ודומיהם, אך בדברי הרב ז"ל הנאמרים עד הנה, ועיין גם ביאורי לשער הקדום) יבואר הכל, כי אף שהרבה מהמצות והמעשים הפרטים שנצטוו בתורה נוהגים רק בזמן קבוע ומוגבל לבד, בכל זאת הרעיון והמושכל האלקי הכללי, הנסתר בתוך כל מצוה ומעשה הרומזים עליו, נשאר נצחי וקים תמיד כל הימים (ד"מ מצות נתינת לקט שכחה ופיאה לעניים, ומתנות כהונה לכהנים וללוים התלויות בארץ נוהגות רק בארץ ישראל, לא עתה בהיותנו נפוצים בשאר ארצות, אך בכל זאת הרעיון הכללי האלקי ורצון ה"ית הטמון בחוביהם נשאר קים ומושרש בלבנו לנצח, והוא כי חובה עלינו להעניק בכל עת ובכל מקום מטובנו לאחינו העניים והאביונים, ולמלא כפי היכולת מחסורם אשר יחסר למו, ולתמוך ידי תלמידי חכמים מורי העם ומלמדיו, המדריכים אותם עתה בדרכי ה' ליראה אותו וללכת בכל דרכיו (כאשר הורו לפנים הכהנים והלוים משפטי ה' ליעקב ותורתו לישראל) אם אין להם זולת זה חלק ונחלה בהון ורכוש וקניני הזמן, להחיות בהם נפשם ונפש ביתם), ואחרי כי כונת הי"ת בתתו תורתו לנו היתה לפ"ז לא לבד עשיית המעש' הפרטי אשר צוה לעשות, כי אם גם לשמור ולהשכיל תמיד הלימוד האלקי והמושכל הרוחני הצפון בקרבו, כמאה"כ "ושמרתם כו' ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון שר"ל שיעשו המצות הפרטיות באופן שישאר בלבם גם המושכל הכללי הנסתר בהן, למען יוכלו להוציאו פעם אחרת אל הפועל גם ע"י מעשה גופני אחר אשר לא נמצא מפורש בתורה, ד"מ מצות "עזב תעזוב עמו" הנאמר בחמור שונא הרובץ תחת משאו, כוללת גם הרעיון וחפץ האלקי הכללי שנטיב גם לאויבינו, ונשכח שנאתו בעת צר לו, לעזרהו ולתמכהו כפי היכולת, והאיש אשר ישריש מדה טובה ויקרה זאת בלבו יעזור לשונאו בכל אשר ימצא יד ומקום לזה, וישלים בזה חפץ הי"ת אף אם לא יראה שור או חמור שונאו נופלים בדרך. ובאופן זה נוכל לומר גם בבחינת הקרבנות שאם גם מעשיהן הפרטיות בטלו. בכל זאת נשאר תמיד הרעיון והמושכל הצפון בקרבם, שיכנע לו האדם תמיד לפני יוצרו, להתחנן ולהתנפל לפניו בעת צר לו. כמא"הכ "זבחי אלקים רוח נשברה וכו' ולהודות לו בעת שמחתו וכאשר ייטיב לו, כמאה"כ "זובח תודה יכבדנני" וע"כ אמרו חז"ל "זאת התורה לעולה, וכו' מלמד שכל העוסק בפ' הקרבנות וכו' כאילו הקריב" וכו', כי כמו שיושרש הרעיון האלקי הצפון במצות הקרבנות בלב המקריב אותן, כן יוטבע גם בלב הקורא אותן ומשכיל ומתבונן בהן וכן הוא בכל המעשים שנצטוו בתורה כמצות שמיטה ויובל ודומיהם, שאף שיש זמן שיבטלו הם בעצמם, בכל זאת הרעיון והמושכל האלקי והתועלת המוסרית אשר יצאו מהם עומדים לנצח נצחים, וכן הוא גם בבגדי הכהונה ומעשיהן. כי לא לבד יורו בכלל על חובות הישראלי להסיר מעליו המדות הרעות, שהן בגדיו הצואים, ולהלביש מחלצות ובגדים נקיום שהם המדות הטובות והיקרות, (אשר ע"י נקראו הבגדים בלה"ק גם בשם מדות כמו "ולבש הכהן מדו בד", בלשון העמים יורה שם האביטוס גם על תבונת בגדי האדם, גם על תכונת מדותיו בכלל) כ"א גם על פרטי הבגדום יורו, (כמו שהולך הרב המבאר) על הסרת מדות רעות ידועות, לקנות תחתיהן המידות הטובות והיקרות המתנגדות להם, וע"כ נאמר גם בהם "לזכרון, או לזכרון לפני ה' תמיד" וע"ז יורה גם מאמר המדרש שהחילונו בו, "למה נכתבו וכו' לומר לך מה הקרבנות מכפרים" וכו' שהכונה להורות שכמו שההשתדלות בעניני הקרבנות ותועלותיהן תועיל מאוד לכל איש ישראלי משכיל ומבין להסיר חטאו, ולהשיב דרכו מרעה, כן יועול לו גם העיון במעשה ובגדי הכהונה ותכונתם תמיד לטהר מדותיו ותכונותיו הנפשיות מכל סיג וחלאה, ולהיות בכל עת בגדיו לבנים, - הפעולות הנם ימצאו בנו על שלשה מינים. אם טבעיות. ואם מדותיות. ואם למודיות. הטבעיות הם כחות הפעולות כפי מה שהוטבע בם בתחלת הוייתן ולא יפול עליהם לא למוד ולא אזהרה לא שכחה ולא זכירה. כי הם פועלות בכל עת ויותר שלא מדעת הבעלים כמו שהוא בעת השינה ולא נאמר מעולם ששכח הלב תנועתו או שזכרו ולא האצטומכא והכבד פועלי העכול אשר בידם ולא שזכרם כלל אלא אם יאמר דרך הפלגה על ביטול הכח כמו שאמר המשורר (תהלים ק"ב) הוכה כעשב וייבש לבי כי שכחתי מאכול לחמי: אמנם הפעולות הלמודיות הם אשר יצטוה אדם מהלמוד לעשות אותם לשום תכלית מהתכליות ולא יחוש אם יסכימו לטבעו או שינגדו אליו כמו שהוא ענין המצות האלהיות אל הדברים העיונים אשר יקבלום האדם מרבו. הנה באמת באלה כמו שתפול בהם מצוה או למוד כן יפול הזכרון והשכחה וכמו שאמרו (אבות פ"ה) ארבע מדות בהולכי בית המדרש כי השכחה והזכרון יפלו בהם לפי הכנת טבעם כמו שיתבאר מאמרם זה בשער פ' ב"ה: אמנם הפעולות המדותיות הנה בתתחלתן היו ממין הלמודיות והיה נופל בהם הצויי והשכחה והזכרון. אמנם אחר ההרגל חזרו למין הטבעיות אשר לא יפול עליהם לא צווי ולא שכחה כלל. וכמו שאמר החכם שלא ישכח האדם המעלה כמו שלא ישכח על אחת מידיו אם הוא ימין או שמאל ועל זה המשל עצמו אמר המשורר אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני (תהלים קל"ו). כי ירושלם היא נזכרת ונפקדת אצלו תמיד לא תסור מנגד עיניו על דרך שאמר הכתוב (ישעיה מ"ט) הן על כפים חקותיך חומותיך נגדי תמיד. ואם יצוייר שאשכחך כבר יצוייר שאשכח יד ימיני מה שאי אפשר. ועל זה הדרך עצמו אמר המשורר בכלל הנמנעות שזכר שישיגו לאל יתעלה בענייני המעלה הנהוגה אצלנו מלפנים (תהלים ע"ז) השכח חנות אל וגו'. אמנם אמר ראשונ' (שם) חשבתי ימים מקדם שנות עולמים אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי הלעולמים יזנח ה' וגו'. האפס לנצח חסדו וגו'. השכח וגו' ירצה כי בחשבו ימים מקדם שהיתה השגחת השם יתעלה תמיד מצויה בינותינו לעשות עמנו גדולות ונוראות ברוב רחמיו וחסדיו ועתה זה כמה יושב ובטל שהיה זוכר נגינתו זאת בלילה בשעת השקט שאר המחשבות המטרידות. ומפליג בו החקירה בהעביר העיון על כל צדדי האפשר לדעת אם היה זה מצדו או מצדנו ושלא מצא שום צד שיצדק בשהיה זה ההמנע מצדו. דזה כי ההמנע מהרגל המעלות לאיש השלם שהיה מוחזק בהם אי אפשר שיהיה כי אם לאחד מג' סבות אם שתשתנה רצונו מעשותו אל לא עשותו. או שלא יכול לעשות. או שישכח מעשות והנה האל יתברך לא תפול בו שום אחת מהנה אם השתנות הרצון מטוב לרע הלעולמים יזנח ה' ולא יוסיף לרצות עוד לעשות טוב כאדם המתהפך מטוב לרע חלילה לאל מרשע. ואם מבלתי יכולת בידו להמשיך כח גבורותיו אשר היו בידו בימים הראשונים כעשיר שנורש או כגבור שנחלש האפס לנצת חסדו כמו שאפס כסף מידי העשיר או אם גמר אומר גבורותיו בדור אחד או שנים כמו שיכלה כח הגבור במעט מהזמן. ואם בעבור שכחה השכח חנות אל והלא אין שכחה יכולה להמצא במעלות האדם כ"ש במעלות חנינותיו וחסדיו. ואם תאמר כבר יקרה למעולה בשעת הכעס והאף הגדול שלא ישתמש אז במעלותיו וכאלו שכחם בעת ההיא. הנה זה לא יהיה רק במעט מהזמן שבו יכלה פתאומיות האף. ולזה לא הונח שתפול השכחה במעלות חנינותיו כי אם קפץ באף רחמיו סלה והנה עם זה כבר אפשר שתשכח ימינו תמיד. וגזר ואמר ודאי אין המחלה הזאת אלא בי ואני הוא שגרמתי שנות ימין עליון והתחלפו מטבעו לשכחו אצלנו. על כן בתקן עצמי והטיב מעשי אבטח כי אזכור מעללי יה כי אזכרה מקדם פלאך. והנה נתברר על כל פנים כי המעלות המדותיות תתחלפנה מהפעולות הלמודיות במה שבאלה לא תפולהשכחה כמו בטבעיות. אמנם בלמודיות לבדם תפול וכבר כתב זה החוקר בפ"ח מהראשון מהמדות אמר כי אין דבר מהפעולות האנושיות שיהיה לו קיום כמו הפעולות לפי המעלה והם יותר נשארות מהידיעות הלמודיות. אלה יראו מהם היותר נכבדות והם יותר נשארות בעבור רוב גודל התמדת היות בהם מאושרים. וזה ידמה היות סבה אשר השכחה לא תמצא אצלם והוא מבואר:

Man's activities are divided into three categories. 1) Natural, involuntary activities, not subject to teaching, training and memory. Examples are our heartbeat, digestion etc. All these activities are carried on whether man is awake or asleep, none require an act of memory to activate them. When David exclaims "I have forgotten to eat" (Psalms 102,5) this is, of course, merely an exaggeration, expressing the thought that the body no longer functions properly. 2) Activities which result from education, instructions and may be either in agreement with or in opposition to man's natural urges and tendencies. These activities are subject to memory. As we say in Avot chapter 4, there are four categories of students, "some learn easily but forget just as easily." 3) Activities based on man's character traits. Kindness, excitability, generosity etc. are examples of such activities. These latter activities are subject to memory in the early stages of their development, but eventually become ingrained, i.e. like second nature. Once such activities have been fully developed, they are no longer subject to prompting, but occur from force of habit. "If I forget you Jerusalem may I forget my right hand," is an example of such an activity. (Psalms 137,5) Properly attuned, we cannot forget Jerusalem any more than we can forget our right hand. Isaiah 49, 16, has G-d saying "I have inscribed you on My right hand,your walls are always present in My thoughts". Or, (Psalms 77, 10) "Has G-d forgotten to show pity?" Reversal of acquired habits and traits can therefore only be due to one of the following three reasons A) impotence. B) Amnesia C) Change of mind and will. Since categories A and B can obviously not be applied to G-d, David raises the question whether G-d’s change of mind will persist forever. (Psalms 77,9)

והנה מכל זה יצא לנו ספק עצום מאד בכל מקום שבא בתורה האלהית מצות זכירה על שום מעשה או למוד בשום דבר שיפול תחת שלשת המינים הנזכרים. כי אם הדבר ההוא המצווה יהיה מהמעשים המוטבעים אצלו שם בטבע או בהרגל. הנה הצווי אצלו מותר שהמעול' לא תשכח לו המעלה כמו שלא תשכח יד ימינו. ואם הוא כנגד טבעו והרגלו. הנה אם יזכור מעצמו הרי מוטב ואם לא יזכור מה פשעו ומה חטאתו. כי אחר שהזכרון הוא מהפעולות הטבעיות הנמשכות מהכח ההוא הנפקד אותו בחדר מחדרי המוח. הנה אם נפסד אצלו זה הכח או נחלש מה יש לו לעשות. והנה הוא מבואר כי כמו שלא יגונה האדם אם לא יראה כחו הרואה. או לא ישמע השומע או לא יעכל המעכל. או לא ידחה הדוחה. כן ראוי שנשפוט על הכח הזוכר כי אם הוא נעדר או חלוש או שעבר עליו זמן רב ונתחלפו הצורות הרי הוא אונס בידו. ולפי שההכר' היא מזה המין ולא תפול תחת הבקשה או הצווי כי היא תלויה בהיות הדבר ההוא נפקד בכח השומר הצורה ההיא או הענין שנפקד אתו לזה אמרו ז"ל (ב"ר פ' פ"ה) במאמר הכר נא למי החותמת וגו' (בראשית ל"ח) הכר נא פני בוראך סבבו הדבר לענין ההודא' שהיא ברשותו:

From all the above we conclude that memory applies in the true sense only to those of our actions that are the result of teaching and instruction. If so, it is hard to understand that the Torah commands memory in connection with all the aforementioned three categories. If the mitzvah applies to things which are natural and automatic to us, the commandment to remember it, seems superfluous. If, on the other hand, it concerns matters opposed to our nature, if one remembers to perform such mitzvah all well and good; if one fails to perform it, what sin is there since memory itself is one of the things that is activated automatically and is not subject to willpower? How can we be culpable for lack of, or inadequacy of such brainpower? Just as no shame attaches to a person who loses his eyesight or his hearing, why should someone who loses his memory be considered as morally deficient? This is why our sages interpret Tamar saying to Yehudah "hakker na le-mee hachotemet" as meaning "give recognition to your Creator, make a confession etc." (Bereshit Rabbah 85,Genesis 38,25) If memory were subject to one's will, the meaning of the verse would simply be "examine the ring to see if it is yours!"

אמנה יותר זה הספק כשנשים לב על מנהג התורה האלהית בכל מה שהטילה מצוות הזכרון בכל אלו הדברים הלמודיים כי הנה היא לא צותה בדבר של זכירה שלא צותה לעשות מעשה בו תקשר הזכירה ההיא ותתחייב לעלות לפניו דבקה עם המעשה כמו שהיה הענין בחדוש העולם שהפקידו אצל שמירת השבת יום אחד בשבוע כי כל מי שישנו בשמיר' ישנו בזכירה (ברכות כ':) והקרע הטבע ע"י חג הפסח בחדש האביב כמ"ש (שמות י"ג) שמור את חדש האביב כי בו יצאת ממצרים. ויחוד השם יתעלה על ידי התפילין שנא' (דברים ט״ז:א׳) והיו לזכרון בין עיניך. וכלל המצות ע"י הציצית שנאמר (במדבר ט״ו:ל״ט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות י"י. וכן נהגו אנשי כנסת הגדולה בענין הנס ההוא הגדול שנעשה בימי מרדכי ואסתר אמרו (אסתר ט') והימים האלה נזכרים ונעשים. וימי חנוכה וזולתם. והנה לפי שלא ראתה החכמה האלהית לציין יום נועד לזכרון מלחמת עמלק רשם וקבע זכרונו בעוצם שנאתו ורוע כוונתו כמו שאמר (דברים כ״ה:י״ז) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' על הדרך שפירשנו בשער מ"ב. וסוף סוף חתם באומרו (שם) לא תשכח כי ראה שהוא מעותד אל השכחה לפי שלא נקשר במעשה מה. וכבר באו חכמינו וקבעו מעשה לזה ע"י זכירת מעשה המן (מגילה ז'.). ראה כי נתן לפנינו דרך נכון וישר בו יגבר אדם על כחותיו הטבעיות להכניסם במסירת הברית במה שלמדנו שהדבר המועיל שאנו צריכין זכרונו ראוי ומחוייב לנו לעזרו ולסמכו בכל מה שבידנו לעשותו מהתחבולות הראויות עד שלא יחסר מזוגו ותועלותיו. וכבר המציאו חכמי האומות תחבולת הזכרון לענין זה כמו שאנו עתידין לזכור אותו בפרשת שמע שער צ' בעזרת האל. ומעתה אם לא עשה כן הנה הוא נתפש ונענש עליו כמי שלא שמר שבת או ביטל את הפסח או מצות תפילין או ציצית או אי זו מצוה אשר נתלה בו הזכרון ההוא כי הדברים האלה לא תפול עליהם השכחה ולא יעזבו מפניה כי אם מפני הסירוב ובזיון המצוה. כן כל איש אשר הוטל עליו לעשות דבר ולא הציב לו ציונין עליו כאלו כתבים בספר זכרונותיו הנה הוא באמת פושע בו וחייב ליתן עליו את הדין אם שכחו. וכבר החטיא עצמו שר המשקים (בראשית מ׳:ב׳) במה שלא זכר את יוסף וישכחהו ואמר אחר כך (שם מ"א) את חטאי אני מזכיר היום כי אחד מהחטאים שזכר אז בלבו היה זה בלי ספק ולשון רבים דוקא כמו שפירשנו שם. ועתה ראה כמה היה משתדל דוד ע"ה להעלות המצות האלהיית והלמודיות במדרגת הפעולות המדותיות והטבעיות שלא תפול עליהם צד שכחה ושם אותו לפנינו למופת וראיה כמו שלקחו גם הוא מדרכי התורה האלהיות כאשר אמרנו והוא באות הנ"ון מהאלפא ביתא. אמר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי (תהלים קי"ט.) אמר כי לא לבד תאיר התורה האלהית המקום אשר תדרוך כף רגלו. אבל כל הנתיב אשר ילך בו עד יגיע אל מקום חפצו. והכוונה שהיא תישיר אל הכרת התכלית הטוב ותוליכהו אצלו. וזה מה שהיא נותנת לפניו התחבולה ההיא שזכרנו אשר בה נלמוד לעשות מהענינים הלימודיים פעולות מדותיות או טבעיות ואמר כי כשהיה קורא בתורה ורואה או זוכר דבר שנכשל בו או שנשכח ממנו מיד היה שוקד עליו נשבע עליו לקיימו ולשמור אותו כמו שאמרו (אבות פ"ג) נדרים סייג לפרישות. ולזה אמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך (שם) כי הוא נשבע ומקיים לשמור המצות והמשפטים על לבו תמיד באופן שלא תפול בהם השכחה כי אחר שקבל עליו בנדר או שבועה הרי הוא מוכרח ולא יעבור וכמו שאמרו (ב"מ ה':) דחשיד איניש אממונא ולא חשיד אשבועתא. וזה הדבר אשר ראו כל אדם לעשותו ולזרז עצמו בו כאשר ירגיש בלבו רצון טוב אל הדברים הטובים ויחשיד את עצמו כי לא יהיה כזה ליום מחר כדרך שהוא עושה בספוק ביתו כי יקח אותו בהמצאו וכמ"ש (משלי י') אוגר בקיץ בן משכיל ועל זה האופן הנדרי' והשבועות הם מדרך הצדיקים אשר נגע אלהים בלבם רוח דעת ויראת ה' ואין ספק כי כאשר ירגיש האדם בעצמו שהוא מצטער במעשה הטוב ההוא שקבל על עצמו בתורת שבועה אז ראוי לו לשמוח בו ולהתחזק עליו כי ידע שתחבולותו מועילה לו. משל ללקיחת רפואה משלשלת שאם ירגיש ערעור במעיו וצד חלחול אז ישמח בה כי עשתה את אשר חפץ ותצליח את אשר שלחה. לזה אמר (תהלים קי"ט) נעניתי עד מאד ה' חייני כדברך. ירצה אני כבר הרגשתי בעצמי ענוי הגוף בלקיח' זה הדרך על זה האופן והוא אות גדול לרוע המזג ועוצם החולי בקלקול התכונות לזה החלימני והחייני כמו שאמרת בתורתך על זה הענין עצמו (דברים ל׳:ט״ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו' וכמו שאמרו (ילקוט בראשית רמז י"ד) שאם ימות יחיה וכו' וענין החיות הזה הוא שיאותו לו המעשי' הלמודיים האלה כשעור שיחיה בהם תמיד כמו שהוא בפעולו' המדותיות ויתר המעשים האנושיי' אשר לא יסורו ממנו. ולפי שבקרוב האיש אל הטוב והנאות על זה הדרך אם היה תחלתו באונס כבר יהיה סופו ברצון ובחפץ שלם לזה סמך (תהלים שם) נדבות פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני. לומר שכבר יבא בתורת אהבה ונדבה לא לבד לשמור משפטי צדקו כמו שאמר מתחלה גם לבקש עוד למוד משפטים אחרים אלהיים לשמור ולעשות אותם עד אשר מזה יבא למאוס עסקי העולם כדי שיהא לו פנאי להתעסק בהם כמו שאמר (שם) נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי שכבר הגיע אל שיעור האהבה והתשוקה אל הלמודים ההם כי אפילו היו רודפים אותו אויביו ורואה נפשו בסכנה עצומ' תמיד לא יסירם מלבו באופן תפול עליהם שכחה כלל. ומזה קל וחומר ליתר הטרדות אשר למטה מזאת ולכל האנשים שאפי' יצערך האדם למעשה ידיו ותהיה נפשו תלויה ביגיע כפיו חוייב לקבוע עתים לשמוע בלמודים. וכמו שאמרו (ברכות ל"ב.) על החסידים הראשוני' אשר כן עשו מתוך שהיו חסידים תורתן משתמר' ומלאכתן מתברכת. והנה בזה כבר יהיה עומד בפני כל הרוחות הקשות והרעות המטרידות ולא יזיזו אותו ממקומו והוא אומרו (תהלים שם) נתנו רשעים פח לי מפקודיך לא תעיתי כי הנה הרשעים האלו אשר טמנו פח ליד מעגל הם המחשבות הרעות והדמויים הכוזבים אשר אליהם אמר במקומו' אחרים (שם) טפלו עלי שקר זדים וכו'. (שם כ"ד) כי קמו בי עדי שקר וגו'. וזולתם כמו שנתבאר במבוא השערים. כי המזדרז בדברי התורה ושוקד על למודה על זה השיעור לא יספיקו דמויים משקרים וילדי נכרים להתעותו מפקודיו בשום צד. והנה כאשר הגיע אל זאת המדרגה מן השלמות כבר הגיע למה שכוון בו מהיות לו אלו הלמודים אחוזת נחלה כפעולות המדותיות או הטבעיות הקיימות ואמר (שם קי"ט) נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה. יאמר שכבר היו לו לירושה ולנחלה שהוא הקנין היותר חזק שבקניני' שאין עליו שום טענה. וכמו שאמר (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב שאין להם לומר אלא מצבתי וירשתי. ונתן האות והמופת על זה באומרו (תהלים שם) כי ששון לבי המה כי הוא האות החזק בקנינים כמו שאמר החכם בשני מהשני מספר המדות ראוי לשום אות בקנינים בבוא הנאה או עצב בפעולות כי אמנם הפורש מהתאוות הגשמיות ועם זה שמח הוא ישר. ואם יתעצב הוא עקש לב: וכבר נתבאר כי זהו האות במעלות כלם. וזהו מה שנאמר (ד"ה א' כ"ט) וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה'. וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה כמו שיתבאר זה יפה אצל נתון תתן לו ולא ירע לבבך וגו' שער צ"ד ב"ה. סוף דבר אמר שכבר הגיע לו מהם ששון ושמחה תחת מה שהיה מגיעו ראשונה מהצער והענוי הנה שנהפך לו הענין מרע לטוב בכח השתדלותו. ומעתה כבר יהיו לו אלו הענינים הלמודיים בשיעור שתהיה לו נטייה טבעית ליותר זרים מהם. ולזה אמר (תהלים שם) נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב וזה שעם שהוא קשה לאדם לעשות מעשי' אשר אינו יורד לסוף דעתם ותכליתם ואם יעשם יעשה אותם לתקות שכרם. כמו שאמר (שם) הורני ה' דרך חקיך ואצרנה עקב הבינני ואצרה תורתך ואשמרנה בכל לב יאמר כי החקי' לא יעשם מלבו אלא עקב שכרם אמנם ששאר המצות יבינם ויצרם בכל לב לפי שישכיל תועלתן מצד עצמם. ועת' אמר שכבר נטה לבו לעשות החקים בנטיה והכרע טבעית לביית עם שלעולם עקב כלומר עם שעדיין לא הוספתי בהם ידיע' על מה שידעתי עד הנה. ולעול' יש להאמין כי יש תקוה לאחרית'. או שירצה אע"פ שאני עושה אותם במה שחשקה נפשי בהם להיות מצווין מאתך כמו שאמרנו איני מסתלק לעולם מהשכר הכרוך להם בעקבם והוא נכון:

This problem is solved when the Torah instructs remembrances together with things which we had to learn. The Talmud (Berachot 20) says "everything which is subject to observance,becomes subject to remembrance." This means that every act such as Sabbath observance, triggers memory cells which reminds the one performing the commandment of the purpose of the Sabbath legislation and the process of creation by G-d. "Observe the month of spring, for during it you came out of Egypt" (Exodus 13,4) This means that the Passover observances will trigger memories related to the Exodus. Or, regarding the observance of Purim "these days will be remembered through their observance." (Esther 9,28) Remembering Amalek is especially underlined, since no specific act triggers the memory. This is why the commandment ends with the words "do not forget!" In the absence of a mitzvah act, the danger of forgetting is much greater. Reading the portion of the attack of Amalek substitutes for an act. In all the foregoing situations, the Torah provides the antidote to forgetting. In view of these memory aids provided, not remembering a commandment which mentions remembrance becomes culpable. People who fail to make notations of important events in their calendar can be faulted for not remembering them. This is why the chief of Pharaoh's cupbearers, of whom the Torah says that "he did not remember Joseph but forgot him," refers to this a a sin. (Genesis 41,9) One of the sins of the cupbearer referred to, was not remembering Joseph's request to be mentioned to Pharaoh as deserving release from prison. When David says in Psalms 119,45, "I swore I will keep Your words," he did so to remind himself of commandments he might otherwise have overlooked. The Talmud Baba Metzia 5, states that though a man's honesty may be suspect, his oath is believed. David swore to himself that if he were to be remiss, he would bear the additional burden of a false oath, a severe enough sin to jog his memory not to forget to observe the mitzvot in question. When Solomon says in Proverbs 10,5, "he who accumulates in summer is a wise person," he would apply this same kind of reasoning to him who reinforces his memory by vowing not to forget to keep the mitzvah. He who feels bothered by the fact that a certain mitzvah is incumbent upon him, has already reason to rejoice over taking the oath, just as a person taking a laxative realises joyfully that the medicine is about to help as soon as his stomach starts convulsing.

הנך רואה איך טרח ומצא אדוננו דוד עליו השלום והכין לפנינו הדרך הישר להיות לנו המצוות האלהיות והלמודים התוריים לעסק מיוחד בו נחיה תמיד עד שיהיו שמורות בלבנו ונקנות לנו לנחלה ויוכרע לבנו אליהם בנטיה טבעית אשר אי אפשר ליפול בהם השכחה כשכחת הימין או השמאל והוא הדרך עצמו שאמר החכם באותו לשון שכתבנו למעלה בעבור רוב גודל התמדת חיות בהם מאושרי'. והוא מה שאמר דוד במקום אחר (שם) לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני. אמר כי אחר שנתנם לו לעסק מיוחד אשר בו יחיה תמיד יחוייב שלא ישכחם בשום פנים כי אי אפשר לבא לידי שכחה אם לא שיסכים בלבו להבטל מהעסק ההוא ולהרחיקו מעליו שזה יהיה מאד מפורסם אשר לא יפול עליו התנצלות השכחה. והנה על זה באו כל המצוות שבתורה על לשון הזכירה כמו שאמר (דברים ד') רק השמר לך ושמור את נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. כי הנה בידו ורשותו לעשות סימנים וציונין ומיני תחבולות לזכרונן ואם לא עשאם ענוש יענש במרד העצלה כמו שאמרנו ראשונה. ולזה אמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"ח) כל השוכח דבר מתלמודו הרי הוא מתחייב בנפשו שלא יתנצל לאמר למדתי ושכחתי כי יש בידו לעשות חיל שלא ישכח. אמנם אם עשה וטרח ולא הועיל הרי הוא שוכח תלמודו מחמת אונסו ופטור. וכמו שאמרו (שם) יכול תקפה עליו תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך הא אינו מתחייב אלא עד שישב ויסירם מלבו. כי הבלי קפידה עליהם לעשות בהם ההשתדלות הנזכר היא ודאי הישיבה וההסרה מלבו אשר יתחייב בנפשו עליה בלי ספק. ומן הפלא שאף האל ית' הכתיב לעצמו התחבולה הזאת בהרבה מקומות אמר (בראשית ט׳:י״ג) וראיתיה לזכור ברית עולם. (שם י"ז) והיתה לאות ברית ביני וביניכם. (שמות י״ב:י״ב-י״ג) והיה הדם לכם לאות (במדבר י׳:ט׳) והרעותם בחצוצרות ונזכרתם וגו' וזולתם. עם שעקר כוונתם הם לראייה של זכות כמו שכתבנו בברית הקשת שער י"ד מכל מקום מפשוטי כלם יראה כן. וכל שכן ממה שאחז"ל (ברכות ו'.) שהקב"ה מניח תפילין וזכרו מה הן פרשיותיהן כמו שיתבאר אצל את ה' האמרת וגו' בשער צ"ח ב"ה. והנה כוונת כל זה כי כשם שצוה אותנו להטיב זכרוננו על ידי מעשה במה שאנו חייבין עליו כן הוא ית' כביכול נוהג בעצמו לזכור אותנו תמיד במה שהוא ראוי להשפיעו אותנו לטוב לנו כל הימים ולומר שזכירתנו אליו ית' וזכירתו אלינו תלויין זה בזה והולכים בסבוב. ולפי שהסבוב הזה עצמו יחוייב שימשך אל השכחה שענין ההפכים האלו אחד הוא כמו שאמר הנביא (הושע ד׳:ו׳) ותשכח תורת אלהיך אשכח וגו'. לזה מה שהפליג האזהרה (דברים ד') השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח כמו שאמרנו וכן במקומו' אחרים (שם ו') השמר לך פן תשכח והוא הזירוז להטוב הזכרון ולסמכו בכל מיני התחבולות כי באמת השכחה תניח חטאים גדולים והיא היתה אם כל רע והפסד. וכמו שאמר (שם ל"ב) צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. (ישעיהו נ״א:י״ג) ותשכח ה' עושיך וגו'. והזכרון הוא היה אבי כל טוב וחסד הנמשך בעולם (מיכה ו׳:ה׳) עמי זכור נא מה יעץ וגו'. (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה וגו'. ובאל ית' (בראשית ח׳:א׳) ויזכור אלהים את נח וגו'. (שם ט') וראיתיה לזכור וגו'. (תהילים ק״ו:ד׳) זכרני ה' ברצון עמך וזולת'. והנה שנתברר לנו איך עשו העיונים הלמודיים מעלות מדותיות טבעיות ואיך תפול המצוה והזירוז על הפעולות הטבעיות כמו שהוא הזכרון אשר חשבנו בתחלה שאין זה מטבעו. וכבר תהיה הזכירה על זה האופן גבול אמצעי כדי שתפול המצוה גם על היראה עם שהוא הפעלות טבעי כמו שאמר הכתוב (דברים ז׳:י״ח)לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה וגו' כמו שיתבאר שם בשער צ' ב"ה שהוא דרוש נכבד מאד: ועתה ראה כמה יועילו לנו אלו העיונים להבין ולדעת מהם תועלות הספורים האלו כלם רצוני ממעשה המשכן. והכלים. והבגדי'. והקרבנו' וזולתם. וזה כשיעמוד לפניך ראשונה ספק גדול ועצום וזה תוארו. מהידוע שתורתנו האלהית היא תורת ה' תמימה. וזה התואר יחייב שלא יפול בה שום מום בזמן מהזמני' שזה יכלול היותה נצחית מה שיחייב שלא ימצא בה שום דבר בשום זמן שיהיה ריק מהתועלת וכמו שאמר עליה (שם ל"ב) כי לא דבר רק הוא מכם וזה התנאי יבוקש מלומדיה אשר על כל אחד מהם אמר המשורר כו אם בתורת ה' חפצו וגו'. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וגו' (תהילים א׳:ג׳). וזה שהוא אשר יתן פרי הלמוד בעתו בכל הדברים התלוים בזמן מיוחד. ואף שיש בהם ענינים שלא יפרדו ממנו כמו העלה מהעץ שלא יבול ממנו ויועיל לצל או לתרופה. וכל אשר יעשה יצליח באופן שלא ימצא לו זמן רק מהתועלת. ואם זה משפט לומדיה היא עצמה לא כל שכן. ואם כן איך תתקרר דעתנו ויסבול שכלנו שיהיה בתור' האלהית דבר שאינו נוהג בשום זמן מהזמנים או שלא יועילו לכתות האנשים אם מפני שהיה מצוה לדור כמו מעשה המשכן וכליו וסדר הקמתו ופריקתו וקרבנות חנכת הנשיאים שכלם נפסקה כוונתם ומאי דהוה הוה. או המצוות אשר לא נצטוו בהם כי אם אחר הכנסם לארץ ובשעת יישובה וכדומה או המצוות המיוחדות לאנשים מיוחדים כמו טהרת הכהנים וטומאתם וענינים רבים כמו אלה כבר נאמר שיבואו בזה חלקים רבים שלא יועילו לכל האנשים וגם מה שלא יועילו כלל. ומה גם עתה זה ימים רבים שגלינו מעל אדמתינו ושמם מקדשנו ואין לנו לא בית ולא מזבח ולא קרבן ולא כהן שיכפר בעדנו. כי הנה כל המצות בטלו בעונותינו ולא נשאר בתורה רק קצת מצוות שהם חובת הגוף וקלה היא כאלו היא כאחד מספר הזכרונות דברי הימים אשר עברו בעולם זה כמה וכמה. ומה זה שאמר משה לכל ישראל (דברים ל״ב:מ״ו) שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בניכם לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת כי לא דבר רק היא וגו'. והלא יש בה הרבה דברים שאינן ראויים כי אם למעט מהם. והנה כל דבר ודבר מהם הוא רק מרובם וגם מה שאמר בבגדי כהונה חקת עולם לו ולזרעו אחריו ובחשך לפני ה' תמיד ובמצות הנרות חקת עולם לדורותם מאת בני ישראל ועוד נאמר ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך וגו'. ובמקום אחר (ויקרא כ״ד:ב׳) צו את בני ישראל ויקחו אליך וגו'. ואמרו חז"ל (קידושין כ"ט.) כל מקום שנאמר צו מיד ולדורות. והנה לא נמשך לכל הדורות כי כמה דורות עברו שחשכו רואותינו ועינינו ראות וכלות. אמנם מה שחוייב לקבל בזה הוא כי הנה כל אלו הענינים והמצות הבאות עליהם כלם עם שכונתם היא להועיל בהם לענין המעשה לאנשים המיוחדים ההם ובזמן הקבוע הנה עקר הכונה בהם להיותם בספר וחכמה ולמוד אלהי בו יעיינו כל בעלי השכל וישכילו בענייניהם עד שיעלו בנפשם בתורת למודים ועיונים מושכלי' נשארים בשכלם. וכמו שאמר (דברים כ"ט) ושמרתם את כל דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. כבר ידעת אומרם ז"ל (תו"כ אחרי פ"ט) ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו. אמר שיעיינו בדברי הברית הזאת ויעשו אותם באופן שלא בלבד יעלה בידם המעשה אלא שאשר יעשו ישאר ממנו מושכל בנפש כי הוא המעשה השלם העומד תמיד ולא יסור בעבור שעת המעשה. וכבר יועילו אלו המעשים להם לענין החכמה יותר מספרי החכמות החיצונוי'. וכמ"ש בפירוש (דברים ד') ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתם ובינתכם וגו'. ואל פרסום המעל' עליהם אמר כי הם אשר יכירו ויאמרו (שם) רק עם חכם ונבין הגוי הגדול הזה. והנה בזאת המדרגה מהמעשה אשר יש בו למוד וחכמה התיחדו היחידים והחכמי'. אמנם הבוערים בעם העושים המצוה בתנועותיהם לבד משוללת משום כוונה מן הכוונות עליהם אמר הכתוב (ישעיהו כ״ט:י״ג-י״ד) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. ואליהם כיון הרב המורה במה שכתב פרק נ"א חלק ג' אמר שהמון עמי הארץ העוסקים במצות הם הרוצים לבא אל המלך ולהכנס אצלו אלא שלא ראו בית המלך כלל כמו שביאר שם דבריו באומרו וכל אשר תעשה מצוה באיבריך כמי שיחפור חפירה בקרקע או יחטוב עצים מן היער מבלי בחינת ענין המעש' ההוא ולא מי צוה לעשותו ולא מה תכלית כונתו לא תחשוב שהגעת לתכלית אבל תהי' אז קרוב ממי שנאמר מהם (ירמיהו י״ב:ב׳) קרוב אתה בפיה' ורחוק מכליותיה' ע"כ. יאמר כי כאשר יעשה המצוה בבחינתה ובבחינת המצוה ותכליתו בה היא השלמה שבעבודות. וכאשר יחסרו שלשתן הוא חסר מאד. אמנם יודה מה שאי אפשר להכחישו. כי אע"פ שלא ידע האדם טעם המצוה ועקרה על דרך ההשכלה ההיא שאמרנו אלא שיכוין לעשות אותה להשלים רצון המצוה עליה יתעל' שמו הנה כבר יהי' עם זה מן הבאים בית המלך ומרגישים ומכירים פני המלך המצוה והמזהיר בהם אם שלא ראו אותו בלי מסך. אמנם אל המשכילים בהם על הדרך שאמרנו הם אשר יועילו להם תמיד כל מצוות זאת התורה ובבחינתם יבא זרוזם מיד ולדורות ואין הבדל להם בשעת מעשיהם לאחר מעשיהם כי הנה כל מה שכתבנו מענייני המשכן והמנור' הנה הוא מועיל אצלנו היום כיום המעש'. וכן כל הענינים המושכלים לא יתחלף אצלם האדם השלם בין שימצאו לפניו בפועל או שלא ימצאו. המשל כי כאשר ישכיל האדם שמצות טעינה אל השונא תהיה לעזור ולהועיל הנעזר ולהרחיק האיבה מבין האנשים ויטע בלבו מדה זו לקנין גמור הנה כבר יתנהג באלו המדות השלמות בכל דבר שיבא צרכו לפניו ואעפ"י שלא יזדמן לו חמור שונאו או שורו. והקש על זה בכל המצות כי הכוונה בכלן ללמד האנשים ולהרגילם אל הטוב והישר הראוי להיות בו תמיד. ולזה אין מצוה מהמצות ומעשה מהמעשים התוריים שלא יועילו תמיד. ועל זה האופן באמת לא בטלה עבודה לעולם כי אם מעשה הקרבנות בטלו השכלתם לא בטלה. וכבר יקנה האדם בזכרונם לפניו תמיד ההכנע אל האל יתעל'. ולהיותו לפניו ירא ורך לבב תמיד בכל דבריו. וכמו שאמר דוד זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (תהלים נ"א). אמר אחר שידענו שהכונה בזבחי אלהים היא להיות לזובח רוח נשברה לפניו הנה ידענו כי לב נשבר ונדכה אף כי יהיה בלי קרבן כגון בזמן שאין ב"המ קיים אלהים לא תבזה. ובפ' הקרבנות שער נ"ז יתבארו עמו עוד הכתובים הסמוכים אליו בע"ה. והוא עצמו מה שאמרו חז"ל (מנחות ק"ו.) זאת התור' לעולה למנחה ולזבח השלמים מלמד שכל העוסק בפרשת הקרבנות מעלה עליו הכתוב כאלו הקריבם. וזה כי כמו שיועיל המעשה להזמין הענין ההוא ולהעמידו נכח רעיוניך להשכיל ממנו הענין הנכבד אשר אליו יתישר תכליתו כן יועיל המקרא ללומד ולמעיין בלי ספק: וכן הוא בכל המעשים התוריים. וכבר יהיו לפניו כוונת השמטות והיובלים. ויקבל תועלתם המכוון בהם כשישכילם על הדרך אשר נבאר אותם במקומם ב"ה עד שבכל אלו הענינים לא נאמר שלדבר זה הימים הראשונים היו טובים מאלה כי הנה התור' אשר בידינו על זה האופן היא כלי אומנות בידנו להכין לפנינו את הדרך הנכון בו נהי' כאלהים להנהיג העולם לתועלתנו ולהנאתנו לטוב לנו כל הימים להחיותנו בכל המקומות ובכל הזמנים: ^*עוד שנית וכו' ר"ל כי בגדי האדם הם כינוי למידותיו, וזה משלש סיבות, הא' כי כמו שיוכר האדם בלבושו החיצוני, אם הוא עשיר או עני, סוחר אומן או איש מלחמה, כן יוכר טבע נפשו הפנימית, הטוב הוא אם רע, רק ע"י פעולותיו המידותיות, ויען כי גם מציאות הי"ת הודע לנו רק ע"י פעולותיו ומדותיו הנשגבות הנקראות בשם לבוש, אמר הכ' בעבור זה ממנו, (ישעי' ס"ג) "זה הדור בלבושו" "עוז והדר לבשת", הב' כי כמו שיש לרוב בני אדם ב' מיני חליפות שמלות, בגדי החול, ובגדי שבת, כן הוא מחובות כל איש ישראל להתנהג תמיד נגד כל אדם במדות אנושיות, הדומות בעבור היותן כוללות כל בני אדם יחד, והתמדת מנהגן בכל עת, לבגדי חול, ולעשות גם מצות אלקיו המיוחדות לו לבדו בהיותו ישראלי, ואשר עשייתן מוטלת עליו רק בזמנים ומקומות ידועים, כאשר ימצא יד ומקום והעת הראוי לזה הדומות בעבור זה ג"כ לבגדי שבת ויו"ט היותר טובים ונקיים אשר ילבשן האדם רק בחגו ושבתו, והג', כי כמו שלא יתכן לאדם בן דעת ללכת ערום מבלי לבוש, כן לא יתכן לו שיהיה עת מה ריקם מכל מצות אלקיו, כי אם תמיד תהיה יראת אלקיו על פניו, ויזכור לשמור חקיו ומצותיו בכל עת אשר ימצא יד ומקום לזאת, ויען כי חובה על האדם להקנות לו תחילה המדות הטובות אשר עליהן ירמזו, בגדי הכהונה, אם יחפוץ להשכיל ולהתבונן בענינים אלקיים ורוחניים בעיון דק ושכלי, אשר עליו יורה המנור' הטהור', סמך הכתוב בפרשתנו צווי לקיחת שמן זך להעלות נר תמיד, למצות עשיית הבגדים לאהרן ולבניו, ואמר "ואתה תצוה" בלשון עתיד, "ועשית בגדי אהרן" וכו' בלשון עבר להורות שרק אחר עשיית הבגדים יצוה על הדלקת הנר, כמו שמוכרח להקדים תמיד קנין המדות הטובות לפני ההתבוננות והעיון בעיונים אלקיים, כמאמר הכ' "שמעו מוסר, (תחילה) וחכמו" (אח"כ), וכן אמר הנביא זכריה ג' כי צוהו תחילה המלאך להסיר הבגדים הצואים מעל יושע כהן גדול ולהלביש אותו ואחר כך הראהו המנורה הטהורה הדולקת על ראשו המורה על מעלת השתכלות העיונים רמים עוד שנית ראוי לשום לב כמה כוונה תורה לכתוב זאת זכרון בספר על בגדי כהונה המקודשים. באפוד ונשא אהרן את שמותם לפני י"י על שתי כתפיו לזכרון. ובחשן ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט בבואו אל הקודש לזכרון לפני י"י תמיד. וזה ראוי לדרוש אותו בכלם לפי ענינם וזה כי מה שמצאנו ראינו כפי הלשונות שהקניינים המדותיים והמלבושים נקראים בשם אחד. (ויקרא ו') מדו בד. (שופטים ג') מתחת למדיו. (תהלים קל"ג) על פי מדותיו. (קהלת ט') בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ורבים כמו אלה ובלע"ז נקראים שניהם אביטו"ס. ואחשוב ששאר הלשונות כן עשו הגה אינו בלי סבה אבל היה כן לפי שהם מתיחסים מאד בשלשה ענינים. האחד כי כמו שהאדם נכר בלבושו הכרה חצונית אם סוחר אם פרש אם פרוש וכיוצא. כן התחלת הכרת נפשותינו הנעלמות היא בפעולותיהן החצוניות כי ודאי מהפעולות יודעות הכחות. כבר נשתמש' הנבואה בזה אצל האל יתעלה מפני שאינו ידוע רק מצד פעולותיו. (ישעי' ס"ג) הדור בלבושו (דניאל ז׳:ט׳) לבושיה כתלג חיור. (תהלים ק"ד) הוד והדר לבשת. (שם צ"ג) י"י מלך גאות לבש לבש י"י עוז התאזר אף תכון תבל וגו' ובשער ק"ב יתבאר זה המזמור בע"ה: והשני כי כמו שהמנהג בבגדים לעשות חליפות שמלות. בגדי חול ובגדי שבת. (בראשית כ"ז) בגדי בנה הגדול החמודות אשר אתה וגו'. (רות ג') ושמת שמלותיך עליך וגו'. כן יש לכל בן ברית לקבל עליו שני מיני מעשים המדות האנושיות הנקראות בפי חז"ל הלכות דרך ארץ כי הם בגדי חול אשר ישתמש בהם בדברי העולם. ועליהם מעשה המצוות האלהיות שהם בגדי שבת קדש ודאי כמו שיתבאר אצל השבת שער נ"ה בע"ה. וכבר סדר אלו המעשים ישעיה הנביא (נ"ח) בפסוק הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגומר עוד אם תשיב משבת רגליך וגומר כאשר יתבאר בענין הראשון אשר בשער ס"ג בע"ה. והשלישי כי כמו שלא יתכן שימצא האדם ערום מבלי לבוש כן לא יתכן לו שימצא ריקם מהמצוות כלל אלא שיהי' תמיד לבו ומחשבתו אליהן כאלו אין לו עסק אחר זולתם. והיה כעם ככהן שאין מלאכתו כי אם ללבוש את הבגדים ולשרת בשם אלהיו כי על כן נקראו כלם (שמות י״ט:ו׳) ממלכת כהנים. וזה טעם מצות ציצית כי יטיל סימן ורושם על בגדים שיהיו בגדי יראה וענוה ושמירת המצוות כמו שאמר בפירוש (במדבר ט"ו) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות י"י ועשיתם אותם כמו שיבא בשער ע"ז בע"ה. תדע שכן הוא שהרי כששאלו ליונה (יונה א׳:ט׳) מה מלאכתך ומאין תבא וגו'. לא היתה תשובתו רק עברי אנכי ואת י"י אלהי השמים אני ירא וגו'. ומשם למדו כי מלפני ה' הוא בורח כמו שיתבאר בשער ס"ג הנזכר בסוף הענין השלישי שבו. והוא עצמו מאמר יוסף (בראשית מ״ב:כ״א) את האלהים אני ירא ומשם למדו מה שאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו כמו שנתבאר שם שער ל': והנה כל אחד מאלה תחייב שיקראו המעשים אשר משני אלו המינים בשם בגדים. ובמסכת שבת (קנ"ב.) תנה לו כמו שנתנה לך מה הוא נתנה לך בטהרה אף אתה בטהרה. משל למלך שחלק בגדי מלכות לעבדיו פקחים שבהם כפלום והניחום בקופסא הטפשים הלכוועשו בהם מלאכה לימים וכו'. על הפקחים והיתה נפש אדוני צרורה וגו'. (שמואל א כ״ה:כ״ט) ועל הטפשים את נפש אויביך וגומר. (שם) ועוד שם. ובמדרש קהלת (סדרא תליתאה) בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט'). אר"י ב"ז אם בבגדים לבנים הכתוב מדבר כמה בגדים לבנים יש להם לאומות העולם ואם בשמנים טובים הכתוב מדבר כמה שמנים טובים יש להם לאומות. הא אין הכתוב מדבר אלא בתורה ובמעשים טובים אמר רבן שמעון בן גמליאל משל למלך שזימן את עבדיו ולא קבע להם זמן. פקחים שבהם קשטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך אמרו כלום בית המלך חסר כלום. טפשין שבהם הלכו למלאכתם אמרו כלום סעודה בלא טורח. פתאום בקש המלך את עבדיו. והללו נכנסין מקושטים. והללו נכנסין מלוכלכין. שמח המלך לקראת הפקחים וכעס על הטפשים ואמר המלך הללו שקשטו עצמן לסעודה ישבו ויאכלו וישתו והללו שלא קשטו עצמן לסעודה יעמדו ויראו. זיואי חתנו של רבי מאיר אומר משום ר' מאיר אף הם נראים כמשמשין אלא אלו ואלו יושבין הללו אוכלין והללו רעבין הללו שותין והללו צמאין שנאמר (ישעי' ס"ה) לכן כה אמר ה' הנה עבדי יאכלי ואתם תרעבו. הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו. הנה עבדי ישמחו ואתם תבושו. הנה עבדי ירונו מטוב לב. ואתם תזעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו. דבר אחר בכל עת יהיו בגדיך לבנים זה ציצית. ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפילין שבראש. והנה הסעודה הזאת ודאי היא אשר זכרוה חז"ל (ב"ב ע"ד:) מנקבת לויתן המלוחה ומן היין המשומר בענביו (ברכות ל"ד:) שהוא ממש לבוש היראה ושמירת התורה כמו שיתבאר בפרשת שמיני שער ס' בעזרת האל. ואולם אשר נמצאו תמיד בלבושיהם הם הבאים אל שלחן המלך אבל הערומים וכל שכן אשר החליפום במטונפים הם יושבין ותוהין רואים ונכלמים. מכל זה יראה בברור כמה וכמה היו הבגדים האלה נאותים ומיוחדים להיותם כלי זכרון המזכירים את ה' ותורותיו וחקותיו דרך כלל ודרך פרט על הדרך שיתבאר:

The upshot of all this (David's outpourings in Psalm 119) is that mitzvah performance must become as automatic to us as life itself. Therefore, the Mishnah in Avot 3, 10, says that "whosoever forgets part of his studies has sinned gravely," since the Torah has provided memory joggers. The word "Talmud" in that Mishnah refers to knowledge of the commandments and their performance. Unless a person has tried and failed to remember, he is guilty of a sin. If he did the latter, he is subject to the saving grace of pen yassuru mi -levavcha, lest they depart from your heart, as long as he did not contribute to forgetting them. (Deut. 4,9) G-d lays tefillin, phylacteries, or created the rainbow, so that His memory should be jogged by visible symbols. If, in the words of the Midrash, it is good enough for Him to jog His memory, it is certainly incumbent upon us to do so. The concept of "G-d’s Torah is perfect," (Psalms 119,8) implies that the law of G-d is beyond blemish at any time in history; nothing in it can therefore be devoid of purpose at any time. This is so even if the application of a particular commandment is restricted to certain individuals such as priests. Even the occurrence of a million to one shot such as a ben sorer umoreh, an obstinate gluttonous teenager whose parents take him to Court to be executed, or a commandment which by definition could only be performed once in history in the desert, has significance far beyond that unique opportunity to perform it. David assures us in the first of the Psalms that he who truly desires Torah and studies same, is like a tree securely planted next to a never failing water supply. Such a tree will not wilt etc. If this is true of the person who studies Torah, how much more must Torah itself be meaningful in all its details. This is the reason that the mitzvot of the tabernacle and priestly garments which are of limited duration, emphasize again and again "it is an eternal statute in front of Me forever," or the use of the word tzav. The Talmud in Kiddushin 29, states that any commandment associated with the word tzav is a commandment that applies forever. Examination of those laws reveals that there are many instances where this rule simply does not stand up in the light of history. We must understand the Talmud to mean that though the details of the commandments in question helped us fulfil them at times when they proved physically capable of fulfilment, we derive the major benefit from these commandments through the lessons we learn from the concepts that these mitzvot represent. It is these concepts that remain valid forever. This is the meaning of Deuteronomy 29,8, "observe the words of the covenant, carry them out so that you will gain insights from all that you do." Similarly Deut.4,6, "it is your wisdom and your insight." Unfortunately, as the Rambam already observes in his "Moreh," most people never concern themselves with such matters and want to get close to the king without ever having seen the king's palace, as it were. Granted that performance of the mitzvah, since it is G-d’s command, is praiseworthy. Nevertheless it is far from the ultimate that we are capable of achieving. Whatever the tabernacle teaches is as relevant today as ever, just as basic concepts do not lose their relevance because they cannot always be applied instantly. If the Torah commands that we help an enemy load his beast, thereby teaching important moral lessons, these lessons do not lose their relevance because we have no enemies or because we never encountered an enemy in circumstances where this commandment could be performed. David says in Psalms 51, 19, "the (real) sacrifice to G-d is a broken spirit." It is the spirit in which G-d is approached that matters. The Talmud Menachot 106, explains the verse in Leviticus 7,37, "this is the teaching of the Torah concerning the total offering, the gift offering and the peace offering," as meaning that he who labours studying the laws of these offerings, does not actually have to bring them in order to achieve the personality development that these offerings are meant to help us achieve. The idea is that just as performance plays its part in awakening the mind to what, why and how one is doing, so the study of the laws pertaining to these observances accomplishes the same thing. We should not therefore bemoan earlier times when through the performance of mitzvot such as yovel, the Jubilee year, we could come closer to G-d. Let us look now at the "memory" element surrounding the commandments of the priestly vestments. Concerning the ephod, apron it states "Aaron should wear the names of the children of Israel before G-d on his shoulders as remembrance." Concerning the choshen, the breastplate, we find a similar quote. A similar purpose is common to all the priestly garments. Clothing as such is symbolic of acquired traits. Already in the wording of the commandments there is a reference to the concepts of midot, character traits, which we discussed at the beginning of this chapter. (Leviticus 6,3) mido bad; or in Judges 3, 16, "under his madim;” or in Psalms 133,2, "descending according to midotav." So we observe the term midah being used for garments, illustrating the essential nature of garments, at least when worn by priests. The first impression that one receives when meeting another person is that of the clothes he wears. It suggests his occupation, certain of his behavioral traits etc. Even our prophets in praising the Lord, use the simile " You are garbed in Splendour." (Psalms 104, 1) Or, "resplendent in His garments" (Isaiah 63, 1) Secondly, people wear different sets of clothing for the Sabbath and weekdays. Even in ancient times, Esau had "his precious clothes" (Genesis 27, 15) or (Ruth 3,3) Ruth who put special garments for a special occasion. By wearing different clothing on the Sabbath, every Jew signals that he assumes different character traits on the Sabbath. In Hilchot Derech Eretz, the halachah stipulates that ordinary clothing be worn for the performance of mundane tasks, whereas festive clothing should be worn when performing mitzvot between man and His Maker. This is the meaning of Isaiah chapter 58. Compare also chapter 63. Thirdly, just as man is never completely nude, so he is never completely devoid of mitzvot. Therefore, all of Israel, priests and ordinary Israelites alike, have the duty to be garbed in special garments. This is why a whole nation is referred to as a kingdom of priests, to imbue all garments with a reminder of the symbolic significance of garments as such. Therefore, the Torah says in connection with the tzitzit, fringes, "when you see it, you will remember the commandments" (Numbers 15,39). "A garment adorned with tzitzit will remind you of all the commandments of G-d to carry them out, ibid." Whenever white garments are mentioned by our sages, it refers to the moral condition of the wearer of such garments. For instance, we have the parable of the king who invites his servants to partake of a meal in his palace without specifying the date and hour the meal is to take place. The intelligent servants remained within the vicinity of the king’s palace, saying that it would be foolish to roam around elsewhere since they had no urgent business elsewhere. The foolish ones carried on business as usual, citing as their reason that they would not receive any food for which they had not worked. Suddenly, the king issued a summons for his servants to attend the party. The intelligent ones entered the palace suitably attired, whereas the foolish servants arrived dirty and dishevelled. The king was well pleased with the first group, of course, but was very angry at the second group. Therefore, he seated the first group and left the second group to remain standing and watch the others partake of the feast. This is how Rabbi Meir's son-in-law explained the following verse in Isaiah 65, 13, "My sons will eat, and you will starve; My sons will drink, but you will remain thirsty." Another version explains the meaning of Kohelet 9,8, "at all times your garments should be white, and oil should be on your head," as referring to tzitzit and tefillin respectively. The Aggadah in Baba Batra 74, concerning the meal of the righteous in the future, featuring salted meat of the female leviathan and well aged wine, may also be understood allegorically as referring to the garments worn by the tzaddikim in their lifetime, namely Torah and Mitzvot. More about this Aggadah in chapter 60.

והנה אחר כל אלה הדברים המוצעים נבא אל הדבור בביאור מה שיכלול אותו זה החלק הבא בציווי לקיחת השמן ומעשה בגדי כהונה שאנו בעיונו על פי המאמר אשר זכרנו ראשונה אך ראוי שנעורר תחלה במאמר הראשון ממנה שלש ספקות: האחד מה טעם אומרו ואתה תצוה היה לו לומר צו את בני ישראל כמ"ש בפרשת אמור אל הכהנים. ואם כדברי הרמב"ן ז"ל שאמר שבא להקפיד שלא יצוה אותם על ידי שליח היה לו לומר ואתה צוה כמו שאמר ואתה הקרב: והשני כי אין טעם לצוות אהרן על עריכת הנרות עד אחר עשיית המשכן והנחת המנורה וכל הכלים במקומם: והשלישי שהרי פרשה זו עצמה נשנית שם בפ' אמור אל הכהנים בלי שום שנוי רק ממלת תצוה לנו כמו שאמרנו והרי זה מותר גמור: אלא שהכוונה היא לעורר אותנו לדעת שהבגדים האלו אשר יצוה אותם לעשות הם צורך מעשה המנורה שקדם והדלקת נרותיה על הדרך אשר ביארנו בשער מ"ט כמו שנתבאר זה ממרא' זכריה שנאמר שם ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך. ומיד ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמר הסירו הבגדים הצואים מעליו ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עוונך והלבש אותך מחלצות (זכריה ג׳:ד׳). הנה שפירש טעם העברת הבגדים הצואים וחליפותם כי הוא הסרת החטאים והמדות הפחותות וחסרונם. והנה אחר שנאמר (שם) ישימו צניף טהור על ראשו וישימו וגומר. ועוד נאמר וילבישוהו בגדים ומלאך ה' עומד שיורה שהיה כבר מלאך ה' עומד לפניו מה שהיה בראשונה הוא בלתי יכול לעמוד בפני המלאך. הנה אחר זה נאמר (שם ד') ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגו'. הנה שלא ראה אותה דולקת על האופן ההוא רק אחר שנטהר ויחלף שמלותיו. וכן אמר שלמה בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים ואח"כ ושמן על ראשך אל יחסר. וזהו מבואר מאד שהקנינים המדותיים הם קודמים לעיונים בלי ספק. וכמו שאמר החכם (משלי ח׳:ל״ג) שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו כאשר ביארנו במקום אחר. והנה עם זה תהיה כונת המאמר מה שנאמר אותה. ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית וגומר. ירצה ואתה עתיד לצוות את בני ישראל שיקחו אליך שמן זית זך כתית למאור. ובאהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה' חקת עולם לדורותם אשר לזה תצטרך להקריב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו לכהנו לי וגו'. והנה אין מהראוי שיבואו שמה בבגדי הדיוט לכן ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת. והנה באמת אם שהבגדים האלה חצוניותם היה לכבוד ולתפארת בגדי קדש הם בפנימיותם בקדוש מעשיהם ומחשבותיהם מכל פועל מגונה והדומה לו ומכל הרהור ומחשבה פוגמת. ורמז גדול הוא לזה מה שסמך ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי כי באמת חכמה ותבונה יש בהמה וכל רואיהם יכירום בהם כמו שיבא: ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפד ומעיל וגו'. הנה חז"ל באותו מאמר שזכרנו בפתח השער אמרו למה נכתבו בגדי כהונה אצל פרשת הקרבנות לומר לך מה קרבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים. ויש לשאול מה ענין בגדי כהונה אצל הקרבנות לענין כפרה כי הנה הקרבנות באו על החטאים אמנם הבגדים היו לכבוד ולתפארת. אלא להגיד כי כמו שהשתדלות בענינו הקרבנות ותועלותיהם יועיל מאד לאנשים אפי' בשעה שאין לנו מזבח ולא קרבן כמו שאמרנו. וזה אם לכפר על החטאים ואם להרחיק האנשים מהחטא. כן הוא בעצמו ענין בגדי כהונה שהלומד בתורתן ומעיין בתכונתם ותכליתן יועיל לו בכל עת וזמן להסיר הבגדים הצואים מעליו ולהלבישו מחלצות טהורות ונקיות. והנה אין לך כפרה וקינוח גדול מזה: וראה בעיניך שעם שהבגדים הם במדרגת הקנינים המעשיים אצל השלחן והמנורה שהם במדרגת הקנינים העיונים. הנה גם בבגדים עצמם ימצאו החשן והאפוד גם ציץ הזהב אשר יבדלו משאר הבגדים בזה הענין עצמו עד שנזכר שם ה' עליהם מזולתם כמו שיבא. אמרו החושן מכפר על המשפט שכן הוא אומר על חשן המשפט ירצו שהמתבונן במעשה החשן ובענינו יתקן עצמו מאד בדבר המשפט עד שלא יחטא בו בשום צד מהצדדים שאדם עשוי לחטא בו. ואין צריך לומר שאם כבר חטא שישוב בו. וזה כי הטועים בדבר המשפט ומעוותין אותו יהיה לאחת מארבע סבות אשר נזכרו בפרשת יתרו שער מ"ג. והנה מעשה החשן מזהיר למתבונן בו מארבעתן כמו שאזכרם על הסדר שסדרם משה ע"ה במשנה תורה באומרו (דברים א') לא תכירו פנים במשפט. והנה כנגד הענין הראשון שהזהיר בו לאמר לא תכירו פנים במשפט שהוא סבה חזקה לחטוא בדין. היו בחשן שמות כל שבטי ישראל כסדר לידתן כמו שנאמר בתולדת' כי שה. לא נכר שוע לפני דל. ולא נחשבה לשם גדולה כי אם הטבעית שהיא קדימת הזמן והיא אשר לא חשבוה האנשים לכלום רק קדימת העושר והכבוד וכדומה אשר לזה באה המצוה (ויקרא י"ט) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני י"י והיא הישרה נפלאה למלאכת המשפט בלי ספק: וכנגד מה שאמר (דברים שם) כקטון כגדול תשמעון שהכוונה שיהיה חשוב לפניו דין של פרוטה כדין של מאה מנה (סנהדרין ח'.) כי כאשר לא יהיה לו כן יראה שאינו חפץ במשפט מצד עצמו כי אם מצד תקון הממון התלוי בו. וכאשר לא יהיה בו ממון רב לא יחוש אל עינוי או עיוות הדין. כי על זה אמר המשורר (תהלים פ"ב). שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו כאשר ביארנו שם. ולהישרה זאת היו שם בחשן ארבעה טורי אבן כנגד שבטי ישראל אשר היו בהם מהאבנים היקרות הנמצאות בהיכלי מלך ועמהם יחד במעלה האבנים אשר אינם בערכם בשווי ומעלה כמו שהיו לשם שבו וישפה וזולתם אשר לא הושוו בערך אדם פטרה וברקת וכדומה. וכבר אמרו קצת שהשבו הוא האלזב"ג השחור. והנה על כל פנים כבר הושוו שם אבן ואבן גדולה וקטנה אשר זה יורה שאין משגיחין בדין בשווי הממון אך שיהיה שוים לפניו כקטן כגדול: וכנגד לא תגורו מפני איש (דברים שם) אשר הוא הענין הג' אשר יחטאו בעבורו היה שם השם המפורש חקוק כלו' המשפט לאלהים הוא ומי יוכל להזיק ולהרע לעושה משפטו: וכנגד והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי וגו' (דברים שם). שהסבה היותר עצומה לחטוא במשפט הוא בלא ידיעה והיו שם האורים והתומים המאירים ומתמימים דבריהם על פי תשובותיהם בכל ספק שיסופק בהם. וא"כ איפה לא תשאר סבה שבה נוכל לשפוט עול. ומזה הטעם יהיה החשן מכפר על המשפט ואין כפרה גדולה ממה שתהיה סבה לשפוט תבל בצדק ושלא לחטא בו ואף כי יחטא ישוב: וכן אמרו האפוד מכפר על ע"א שנאמר אין אפוד ותרפים. וזה שכבר נתפרס' היות האפוד תכשיט מורגל לעובדי פסילים כמו שנראה מראייתם אין אפוד ותרפים שכבר היו שניהם אחים וריעים לע"א ופסל מיכה יוכיח נאמר (שופטים י״ז:ה׳) והאיש מיכה לו בית אלהים ויעש אפוד ותרפים וגו'. ולזה צוה האל יתעלה שיעשו זה האפוד בבגדי הכהן אך שיהא תלוי ומושלך אחרי גוו של כהן מהחגורה ולמטה במקום השפל שבאדם והוא ודאי דרך ביזיון וע"ד שאז"ל (מגילה כ"ה:) כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"א דשרי ליה למימר לעכ"ום טול עי"ן זי"ן שלי בשי"ן תי"ו שלך. אמנם צוה שיהא נתלה משתי כתפות האפוד בחשן להורות שאף כל הכחות ואופני ההשקפות שיש לכל עובדי ע"א בבקשת צרכיהם דרך עבודתם מהנמצאים העליונים כלו הוא טפל ותלוי בחוט השערה מהחשן אשר בו האורים והתומים כלומר ממדרגת המעלה הנבואיית אשר נתנה לישראל בדרך ייחוד. וכשנשגיח על זה האופן ונכוין אליו כראוי ודאי תתבזה בעינינו כל ע"א שבעולם ולא נחוש אליה כלל ולזה אמר שמכפר האפוד על ע"א כלומר שמבטלה ומישיר להדבק באלהים חיים ומלך עולם. ולפי שמעשה החושן הוא חסד ורב טוב שהטיב האל יתעלה עמנו ליחד אותנו מכל עם לגלות אלינו סודותיו כמ"ש (תהלים קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי וגו'. לזה מה שנאמר בו ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבואו אל הקדש לזכרון לפני ה'. תמיד כי הוא למען חסדו רוצה להעלות זכרוננו לפניו ושנהיה שם נזכרים ונעשים תמיד. ולפי שהיה האפוד הוא הגמול אשר אנחנו חייבים לגמול לפניו חלף היותינו עם אהבתו. והוא כי כאשר הבדיננו מכל העמים לנחלה לו כן נבדילהו אנחנו מכל הגוים לנחלתנו. לזה מה שנאמר בו ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד אבני זכרון לבני ישראל והוא שיהיה זכרונו יתע' לפניהם תמיד לקבל עול מלכותו ובלתי לכת אחרי אלהים אחרים ולא אחר שום עבודה מעבודתם וע"ד שאמר (דברים כ"ו) את י"י האמרת היום להיות לך לאלהים וגו' וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו'. ועל זה הסדר עצמו צוה הכתוב שיעשו האפוד תחל' כי הראוי שאמת מארץ תצמח ראשונ' ואחר כך צדק משמים נשקף (תהלים פ"ו:) מעיל מכפר על לשון הרע אמר הקב"ה וכו' למה שהי' המנהג בכל הדורות ללבוש מלבושים מתיחסים ונאותים איש לפי משפטו ומעשהו והיה המפורסים שעטיית המעיל נתייחד' לאנשים החסידים והפרושי' כמו שנתבאר בשמואל (א' כ"ח) ויאמר לה מה תארו ותאמר איש זקן עולה והוא עוטה מעיל וידע שאול כי שמואל הוא ומהראוי למי שיעטה המעיל שיהיו מעשיו הפנימיים כפי מה שיורה עליו המלבוש החיצון לא שילבש בגדי פרוש ויעש' מעש' פריץ כמו שהי' מתפאר איוב (כ"ט) מתוך צערו באומרו צדק לבשתי וילבשני כמעיל וצניף משפטי. ירצה שאם לבש לבוש שיור' על הצדק שהוא נאות לו ומתלבש עליו כמעיל וכצניף ההוא המתרא' בו מחוץ כן הוא משפטו בפנים. ולזה צוה השם יתעלה שיהיה הכהן עוטה מעיל זה המור' על הפרישות והנקיות הגמור ושיהיו שוליו מלאי' פעמוני זהב לומר שיצא קולו ופרסומו ממין מלבושו והוא אומרו ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות כי הראוי שישמע ממנו תמיד יהיה בואו אל הקדש מיום אל יום לא חלוף זה פן ימות כמות אדם חנף. אמנם צוה שיהיו פעמוני זהב בקרב רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני לפי שהענבל הנתון תוך זוג כזה שהוא מצמר ופשתים מהידוע שלא יקשקש ולא ישמע רק כאוב מארץ ובזה רמז נפלא לשלש' דברים: האחד שלא ישתדל האדם לפרסם דבריו אלא שירצה שהנשמע ממנו יהיה מעט מזער ממה שיש בו ושאפילו אותו המעט לא יעשה ממנו עקר כי על כן נתנו הפעמוני' בשולי המעיל שהוא המקוה הטפל שבו: והשני שממה שישמע ממנו לא יהיה רק מענין הרמון אשר הפעמון מקשקש בתוכו כי הוא פרי נחמד וטוב פנימיותו מחיצונו וגם כאשר נניח שהיו הפעמונים מסודרים בין הרמונים כמו שכתב רש"י ז"ל יורה על כי הפעמון אין לו להשמיע קולו רק מזה הענין שאצלו. והנה המעיל הזה המתוקן על זה האופן יהיה סבה חזקה לבטל חטא לשון הרע כי יבוקש לדבריו מהעוטה זה המעיל ואיננו: והשלישי מצד מה שילמדו הכל ממנו שאין ראוי להשמיע קול בדבר גנאי כי אם בשבח האנשים ומהטובות שבהם שאפילו הרקים מלאים מצוות כרמון. ולזה אמר הקב"ה יבא דבר שבקול ויכפר על מעש' הקול כי ענין קול זה במעיל הוא הערה גדולה להעביר קול לשון הרע מהעולם וכ"ש לכפר אותו: כתונת מכפר על שפיכות דמים שנאמר ויטבלו את הכתונת בדם לפי שהאנשים הרשעים אשר רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם מדרכם ג"כ ללבוש לפי מעשיהם וכלם יהיו בגדיהם קצוצי פאה ושוליהם לא יגיעו להם לבד משוק עד ירך כי בזה יקלו לרדוף ולהשיג. והיתה הכתנת הפך זה ממש כי היא מגעת עד העקב והלובש אותה פסיעותיו מתקצרות ויצרו צעדיו מלכת. ולכן היה לבוש מיוחד לבתולות שנאמר בתמר (שמואל ב י״ג:י״ט) וכתונת הפסים אשר עליה קרעה. או לאנשים המורגלים לשבת בית כמו שנאמר (בראשית ל"ז) ועשה לו כתנת פסים. לזה היה הלבוש הזה מצייר ומחקה בלב האנשים ההתעטפות וההסתבכות מלכת ברחובות קריה וכ"ש לצאת לרדוף האנשים להרוג אותם בהרים. ולזה היתה משבצת כי לפי כל אחד מהפירושים הוא ענין מורה על עיכוב ההליכה או המרוצה. והנה לזה היא מונעת משפיכות דמים אדרבה הלובש אותה הוא מהאנשים אשר יפחדו ורגזו וחלו מפני הרוצחים לא שירצחו הם זולתם. ולזה הביא ראיה מאומרו ויטבלו את הכתנת בדם כי בעל הכתנת הוזק מזולתו: מצנפת מכפר על גסות הרוח יבא דבר שבגובה וכו'. אמר הכתוב (קהלת י׳:ג׳) גם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא במה הסכל מפרסם סכלותי על הדרך אשר הולך כי אם בתנועותיו או בתוכן מלבושיו ואחד מדרכיו לתת על ראשו כובע מעולה ארוכה וגבוה' נוגעת ואינה נוגעת כמדומה שפורחת באויר ויחשבה כעטרה לראש כמנהג היום לרבים. אמנם האיש המיושב אשר דעתו נכונה יספיק לו מאלה העניינים ההכרחי לצורך כסוי הראש לבד והנה כשנראה הכהן הגדול מאחיו עם כל יקר תפארת גדולתו יקח לו מצנפת שהוא שש ע"ד רש"י ז"ל כובע קטן מתישב על ראשו מהודק לא יספיק לכסות כל השער כי שם נשאר מקום להנחת תפילין וצניף היה מלמטה מי הוא זה ואי זה הוא אשר לא יקח לו מוסר להרחיק הסכלות וגסות הרוח. ואם כדברי הרמב"ן ז"ל שהיה צניף ארוך שהיה נצנף בו ראשו כפל על כפל הנה אמרו שהיה משש לא מהמשי והארגמן או מריקמת זהב ואבן יקרה וגם מדרך עטופו יוקח ראיה על הרחקת גסות הרוח וכמ"ש יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה הגוב':

Some problems in the text of our Parshah. 1) Why does the Parshah commence with the word "ve-attah," "and you," instead of simply with the word tzav, command!? 2) Why did the Torah not wait with commanding Aaron to light the menorah until the tabernacle had been built? 3) This whole passage is repeated in Parshat Emor with the exception of the word attah. Why? The Rabbis tell us that the making of these garments and wearing them is the prerequisite to kindling the menorah. Just as the High Priest in Zecharyah 3,4, who had faced the menorah in soiled garments, had to be dressed in clean garments before he could perform his functions,- a reference to the removal of sin,- so the Torah teaches this lesson in our Parshah. We observe in Zecharyah that the High Priest Voshua could not even notice the flame of the golden candelabra until after his garments had been changed. "I have removed your iniquities from you." Obviously, the candelabra had been there before, but Yoshua had to be awakened to its presence. All this teaches that proper study should be preceded by suitable character traits, (the other meaning of the word middah) (1+2) The commandment therefore means "You, who in the future will be instructing the Jewish people to provide the proper fuel, which in turn will be arranged by Aaron and his sons nightly, will need to bring Aaron close to you, appoint him and his sons as priests. It would not be fitting for them to appear michutz laporochet, facing the curtain in the sanctuary in everyday clothing. Therefore, you will make for your brother holy garments, beautiful and impressive, as outlined in the Parshah. Even though the exterior appearance of these garments reflected pomp and ceremony, the inner garments were symbolic of purity and holiness, seeing that they were made of pure white linen. The artisans were to use their G-d given skill and wisdom in their construction, and all those who saw these garments would recognise the message they were meant to convey. The Midrash which compared the sacrifices to the priestly garments needs explaining. Sacrifices were primarily for atonement, whereas the function of the garments is described in the Torah as "le-chavod u-letif-eret," “for splendour and for beauty." (28,40) How then are the two comparable? However, just as the preoccupation with the sacrifices achieves a certain restraint, minimises the chance of such a person committing sins, so study of the deeper significance of these garments helps to remove one's own soiled garments, i.e. one's character imperfections. It spurs the student to garb himself in clean clothing, in innocence. There cannot be any greater atonement than this. Even though the garments reflect acquisition of character traits, as opposed to say the table or candelabra, which represent acquisition of knowledge and understanding, among these garments are also found the breastplate, shoulder plates and the golden headband which are distinct from the remainder of the garments in that the holy name of G-d was engraved upon them. Our sages say that the breastplate is to atone for social injustices committed. Social injustices can occur in four different ways, as mentioned by Moses, Deut. chapter four. The Torah addresses primarily the judges. 1) Do not show favoritism to litigants. 2) Do not give preference to matters involving large sums of money, if the matter involving a smaller amount has come to your attention first. 3) Do not display fear of either litigant. 4) Do not appear to know all the answers, but refer to experts any matter you are not certain about. Concerning point number one, the names of the tribes on the breastplate were arranged in chronological order of their birth, to conform with the commandment "rise in the presence of a senior person." (Leviticus 19,32) We do accord honour to natural birthright. Concerning the matter of not dealing first with litigation of matters involving large sums at the expense of keeping a litigant suing for a smaller sum waiting, the four rows of gems on the breastplate were not arranged in the order of their respective values. Neither were distinctions made in the respective sizes of the twelve gems. All this teaches that all of them are equally important in the eyes of the law. Concerning the fear of certain litigants that a judge might have, the name of G-d was engraved to remind us that "justice is the Lord's." (Deut. 1, 17) Finally, concerning item four, the most common pitfall for all judges, the desire to appear all knowing, the urim vetumim the name of G-d on a parchment embedded in a pocket in the breastplate, was to remind the judge that there is always a last recourse, i.e. revelation of Divine wisdom, which is available if human wisdom has failed to arrive at a valid decision. For the above mentioned reasons, the function of the breastplate to atone for errors in administering social justice, is clear. Our sages have stated that the Ephod, apron, and shoulder plate, atone for idol worship. They quote Hoseah 3,4, "when there will be no Ephod and Teraphim" (idols). We need a source of inspiration. We observe from Judges 18, 17, that Michah had such an Ephod and Teraphim and was therefore elected as the guru of the Danites. The Torah commands that this Ephod be worn on the back of the High Priest, on the lower part of his body. However, it was to be anchored in the two shoulder pieces linked to the breastplate by chains. This was to convey the thought that not all human resources are concentrated in the seat of the reproductive organs, but rather are drawn directly from the seat of the urim ve-tumim, the seat of Divine inspiration. Such inspiration was granted only to Israel by way of prophecy. When viewed in this light, all tendencies to worship idols would be countered effectively. Because the gift of the breastplate and what it stands for represents a special kindness on G-d’s part, David says in Psalms 147, 19, "He issues His words to Jacob, His statutes and rules to Israel. He has not done so for any other nation." Aaron constantly carried the names of the children of Israel to remind G-d of us. The Ephod is symbolic of our gift to G-d by means of which we express that we are aware that we are different from all other nations. The two gems on the shoulder pieces of the Ephod are "as a remembrance to the children of Israel,” a reminder to us of His relationship with us. Breastplate and Ephod relate to one another in a manner similar to that described by Moses in Deut. 26,17-18 "You have avouched G-d this day.. and G-d has avouched you this day." This is followed by the statement of our being a nation of special treasure to the Lord. Because of the aforesaid, it is fitting that the Ephod had to be made first, in accordance with the principle (Psalms 85, 12 ) "truth sprouts forth from earth," i.e. we first have to do our part. After that "righteousness will come down from the heavens." (ibid.) The me-il, robe, was to atone for slander, wicked use of the tongue. Several quotations throughout the Bible indicate that this robe was a type of garment worn only by superior people, people who were known to be such. Samuel I 28, 14, shows that Saul who had previously met the prophet Samuel was convinced it was he as soon as he saw a person wearing such a robe. Similarly, Job, when insisting on his own righteousness, refers to it as worn "like a robe." (Job 29, 14) So we have G-d commanding that Aaron wear a garment reflecting his piety and purity. The bells on the lower hem of this robe had to announce his entering the sanctuary. Aaron's movements were to be like a sounding to the people to commence holy communion. "Let the sound produced by a holy man, wearing pure golden bells awaken you to the imperative to seek out holiness yourself," is the message of that garment. The golden bells were set among red and blue wool and linen pomegarantes, muffling most of the sound of the bells. This teaches three lessons. 1) Man should not publicly proclaim his piety and holiness. Whatever part of his saintliness becomes public, he should consider as trifling. This is why the bells were attached to the bottom of the robe. So whatever is said about a person should be like a pomegranate, which is so much more wholesome and precious on the inside than its shell would indicate. 3) The only things which become public, are heard, should be good things, kodesh. For this reason, the sages say "may something involving sound, come and atone for matters which involved publicity. The tunic, kutonet, is to atone for bloodshed. On the one hand the Torah tells us of Joseph's brothers dipping his tunic in blood. (Genesis 37,31) Violent wicked people have a habit of wearing short tuniccs, so that the leggings would not impede them if they want to make a fast getaway. The tunic described in the Torah here is a long garment, extending down to the heel. Its wearer could not take big steps. It was the kind of garment worn by virgins. When Tamar was raped by Amnon, (Samuel I 13) we find that her tunic was torn after she had been raped. People who normally stay at home, like Joseph, wore such long tunics. Jacob had such a garment made for Joseph, a garment which impedes movement, especially if it is made- as the Torah instructs here- chequered, worked in a manner which adds to its weight, thus further impeding movement. Obviously then, its wearer not only has no designs to shed blood, but rather such a garment would inspire fear of potential murderers in its wearers. This is why the sages use the above mentioned verse (Genesis 37,31) as indicating that wearers are liable to become victims of bloodshed. The mitznefet, mitre, atones for boastfulness, pride. The High Priest did not wear a fancy high hat, but a tightly fitting cap, allowing room for the tefillin and headband, tzitz. This is in contrast with the fools nowadays who wear high hats as attention getters. We can learn modesty from the High Priest, the holiest of men, and act accordingly.

במדרש פ' צו את אהרן (פ"י) מ"ד על הגנבים לפי שהיה חלול כנגד הגנבים שעושים מעשיהם בסתר ע"כ נראה שמסכימים לפירוש רש"י ז"ל כי הכובע שאמר הוא כאלו היא כיפה חלולה יוכלו להסתיר בחלילותה כל דבר: אבנט מכפר על גובה הלב כי לפי שהתכשיט הזה אינו רק חגורה אפודה לו על לבו הוא נראה בבירור שהאדם החשוב יש לו להיות מזורז ומופרש אפילו מהרהור הלב בדברים האסורים או החצוניים משלמותו וזהו שאמרו מהיכא דאיתיה כי צורתו ומקומו מוכיחין עליו היא הישרה מועילה מאד. מכנסים מכפרים על גלוי עריות וכו'. אם לא היה ממנהגם אז שיביאום שאר האנשים הנה הרמז נכר ומפורסם מאד ואף אם לא נתוסף בהם רק מה שיהיו ממתנים ועד ירכים יהיה מפורסם תוספת הפרישות מאותו ענין ממש שנאמר לכסות בשר ערוה. והרי הם מפרישים מעבירה זו לנזהרים וכל שכן שנותנין להם כפרה: הציץ מכפר על עזות פנים כי מי הוא זה אשר יראה כהן בגדולתו וציץ הזהב אשר השם המפורש חקוק בו עומד על מצחו שלא יכבוש פניו בקרקע מהביט אל האלהים ומשם יוקח מוסר השכל לכל איש שלם וחכם כי אין ספק כי שם י"י נקרא עליו וראוי לירוא מפניו. ולזה אמר (סנהדרין ק"י). שהחולק על רבו הוא חולק על השכינה לפי שרבו מדעת קונו יש בו וכמו שאמר (אבות פ"ד) ומורא רבך כמורא שמים והיא הישרה נאותה לגרש מכתותינו העזות אשר הוא סבה לכל עון ולכל חטאת כמו שהוכיח ממאמר הנביא ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם. ואמרו ז"ל (אבות פ"ה) עז פנים לגיהנם ומסימני הטהרה בזרעו של אברהם אבינו להיות ביישנים (יבמות ע"ט.) כי בושת פנים לגן עדן (אבות שם):

The avnet, belt, was to atone for haughtiness, since it was worn with the Ephod across the heart. This suggests that even unexpressed haughtiness needs to be curbed, suppressed. The pants, michnassayim, atone for immorality. If pants had not been general attire, their symbolic value is clear. If pants had already been generally worn at that time, the priests' pants which extended all the way, down to the heel drew attention to the message they were to convey. Their function of affording perishut, distancing oneself from sin, makes them valuable to promote atonement. The tzitz, headband, atones for scornful defiance. When looking at the holy name of G-d engraved on this headband, one should lower one's eyes, become aware of the fact that man is not fit to behold the Lord. Our Rabbis teach that anyone quarrelling with his teacher is as if he were quarrelling with G-d, since the former represents G-d. Similarly, Aaron represented the shechinah here on earth.

הנה אלה הם שמנה בגדי כהונה אשר צוה ה' לעשות לשרת בקדש אשר ילבשם השלם שבאומה לא לבד להתנאות מהם מחוץ כי אם שיתעטר ויתפאר במעלות המעולות הנרמזו' בהם. ובבחינה זו לא נגנזו ולא יגנזו לעולם כי כל אדם מישראל יכול ג"כ לעשותם לעצמו לכבוד ולתפארת בכל זמן ומקום ואין שם משום זרות כי על כן ועל כיוצא בו נאמר על כל האומה (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כי כלם כעדי ילבשו בגדי כהונה וקדושה. ולהיות זה עצמו התועלת הנפלא המקווה ממנו ית' בסוף כל הטובות אמר הנביא שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כי הלבשני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני (ישעיה ס"א). אמנם אמר כחתן יכהן פאר לפי שהמעלות הללו עצמן לפי הראוי כבר יאותו לאדם קודם שישא אשה כי האיש השלם בתחלה ישלים את עצמו מכל השלמיות הראויות אליו מהמעלות המדותיות והעיוניות ואחר יכנס תחת עול האשה והבנים כמו שדרשוהו חז"ל (סוטה מ"ד.) על ואחר ובנית ביתך. וכבר דברנו בזה אצל הזווג המבורך של יצחק אשר היה בן ארבעים שנה בקחתו אשה כמו שבא בשער כ"ב. אבל בזולת זה החתן הנושא אשה הגונה הוא נעזר בה בכל שמנה עניינים הללו וזה כי בטוב טעמה ודעתה בכל מה שיאות בצרכי הבית תישירנו אל הטוב והישר בהנהגתו. וכמו שאמרו ז"ל אתתך גוצא גחין ותלחש באודנה (ב"מ דף נ"ט.). והנה המן הרשע היה קורא לזרש אשתו (אסתר ה׳:ט׳) להתיעץ עמה בדבר המשפט עם שלא עמדה להם חכמת' כי ה' הפיר עצת גוי'. והנה בזה תועיל לו תועלת החשן בענין העצה וההישרה לדעת מה לעשות ובהיותה עומדת לפניו לשרתו ולעבוד עבודתו בכל המלאכות שהאשה עושה (כתובות נ"ט:) טוחנת ואופה וכדומה כבר תצילנו מעבודה שהיא זרה לו כמו שהוכרח האדם היושב לבדו להיות נקלה ועבד לו והרי תועלת האפוד על דרך השאלת המליצה נוסף על מה שיקנה מהדעת וההיישרה כי אחר שבעל אשה הוא יזהר מכל דעת נפסד נוטה לע"א כמו שירצה שתתרחק אשתו מכל צד זנות ומהדומה לו כי הענינים קרובים ודומים כמו שנמצא בפי כל הנביאים וכן האשה הכשרה העומד' לצדו תמנע אותו משמצה ודבה רעה שהוא דבר שבקול. ותועלת הכתונת הוא מבואר מנפשו כי ריחים בצוארו ואינו יכול ללכת קוממיות בדרכי ההפקר והרשע. והנה אחר שהבחור נושא אשה בת זוגו כבר הוגבל בזה ענינו ולא ילך עוד אחר רום עיניו וגובה לבו כבראשונה. וענין האבנט הוא מבואר שאם תזדמן לו אשה טובה והגונה תסיר אותו מהרהורי עבירות ותוכיחנו לבקרים ולרגעים שהיא תמיד נמצאת עמו ונאגדת בו כאבנט. וכמו שאמרנו מהיכא דאיתיה. וטעם מכנסי הבד הוא מבואר מנפשו כי אשתו עמו כחומה נשגבה לבל יכשל בגלוי עריות וכמו שאמר (משלי ה׳:י״ט-כ׳) באהבתה תשגה תמיד ולמה תשגה בני בזרה. והנה להיות כל אדם קודם שישא אשה בחזקת נער הנה לא יבוש על המעשים החסרים כי יאמר נער אנכי וכבר יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו. אמנם משנשא אשה כבר יבוש ממעשי הנערות כי ידע יוכיחו על פניו לאמר אל תאמר נער אנכי והנה בזה הוא מבואר שיגיע לו תועלת הציץ. ולפי שכל אלו העניינים מתחדשים אל החתן לעת מצוא אשה הגונה לזה הרכיב שני הענינים יחד ואמר כחתן יכהן פאר ועל דרך האמת הכל יוכלו בענין זה להיות כהנים וחתנים על האופן שאמרנו. וכבר ראינו בתחלת ברוא אלהים אדם אמר (בראשית ב׳:י״ח) לא טוב היות האדם לבדו וראה לעשות עזר כנגדו להשלים טובו. ואחרי כן לא די שלא הועילה לו אבל היתה לו למכשול ולפוקה ללבוש בגדים פחותים וקלים כמ"ש (שם) ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות עד שעשה להם האל ית' בגדי ישע דכתיב ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם ותרגם אנקלוס כיתונין דיקר. ובספרו של ר' מאיר כתנות אור (ב"ר פ' כ'). וכבר כתבנו שם בשער ט' מה שיאות לפי הכוונה שם אמנם עתה נרצה בזה שעקר ההדר והיופי המגיע לאדם הוא מאלה הבגדים אשר יתקנם לעצמם על פי מדותיהן של בגדי אהרן ובניו כי הם באמת בגדי ישע ומעיל צדקה לבא בהם אל הקדש פנימה. ועתה ראה גם ראה איך נהג עמהם בענין החנוך בימי מלואיהם בדרך הישרה והדרכה שלמה אל מה שיחוייב האדם לכוין תמיד בעצמו שיהא ראוי בו ללבוש את הבגדים. וזה שצוה שיביאו את קרבנם פר אחד ושני אלים תמימים ולחם מצות וגו'. סלת חטים וגו'. ושאחר שיביאום שם ילבישום הבגדים האלה הקדושים. לומר שעצם האדם הוא על דמות החבור ההוא פר אחד דוגמת הגוף עצמו שהוא הגדול והיותר נראה בגלמו. אמנם יש שם שני אלים והם שני חלקי הכח השכלי הם העיוני והמעשי. וקבון שלשה עניינים אלו הוא אשר ילבש אלו הבגדים היקרים כל אחד לפי הראוי לו אך בשישמור בהם עבודת קרבנם והוא כי הנה הפר צוה שישחטו אותו מעט מדמו יתן באצבעו על קרנות המזבח ואת כלו ישפוך אל יסודו. וכן המעט מזער ממנו והוא אמוריו לבד יקטירו על המזבח אמנם כלו בשרו עורו ופרשו ישרף מחוץ למחנה. כי באמת מהחלק החמרי בהחלט מעט מעט ממנו יכשר והוא לבד מה שיסייע בטוב מזגו כשיזדמן שיהא נאות. ואולם האיל האחד שיזרק דמו כלו על המזבח סביב ושיקטרוהו כלו גם כן על המזבח לפי שהחלק העיוני אשר לפי הדת האלהית כלו קדש וראוי ליקרב לפנים וכמו שאמר עליו עולה הוא לה' אשה ריח ניחוח לה'. אמנם האיל השני שהוא דוגמת החלק המעשי צוה שיתנו מדמו על תנוך אזנם ועל בהנות ידם ורגלם הימיניות זכר למה שאמרנו (דברים ה') ושמענו ועשינו כי הוא המיוחד אל זה החלק ושיקטירו ממנו על המזבח האמורין עם שוק הימין ואחת אחת ממיני הלחם. ומהנותר שיהיה חזה התנופה למנה למכהן והנותר שיהיה למאכל לבעלים אשר נקרבו עליהם. וכן הוא באמת כי בזה החלק המעשי כלהו איתנהו ביה. ממנו קדש לה'. והוא מה שמפריש מכל מעשיו גורל לה'. וממנו לצורך החיות לו ולנטפלים אליו. אמנם היתה הזאת הכהונה מעירוב הדם אשר על המזבח עם שמן המשחה לפי שכאשר יערב אדם דמו ונפשו עם השמן הטהור העליון הנה הוא עצם הגדולה והכהונה באמת. והרי זה למוד נכון מאד אשר צוה להרגיל בו שבעת ימי המלואים כי הוא הקף א' הכולל כל ימי עולם בחזרת חלילה כי על זה הלמוד וההרגל יהיו הבגדים לו ולבניו אחריו למשחה בם ולמלא בם את ידם. והנה החנוך הזה ביד כל אדם הוא לעשותו ולהתחנך בו כדי ללבוש את הבגדים הטהורים והנקיים כי הוא מה שיגיע מאלו העיוני' לכל אדם ולכל זמן ולכל מקום באופן שתהיה תורתנו האלהית נותנת את פריה בעתו ועלה שלה לא יבול מהיות שם למחסה ותרופה וכל אשר תעשה תצליח כאשר אמרנו. וזה מה שרצינו בזה מצורף אל העיונים הראשונים:

These are the eight garments which the most perfect human being wore. He did not wear them just for ornamental, visual effect, but to help him achieve the moral perfection of which they were to remind both him and others. From that point of view it is obvious that their physical absence in our time, does not make these garments less important, since we can absorb the lessons that they represented. Moreover, these lessons can be absorbed by every Jew, since we are a nation of priests. Isaiah 61, 10, exclaims " My soul will rejoice with G-d, for He has clothed me in garments of salvation draped over me a robe of righteousness, like a bridegroom adorned with splendour." The Talmud Sotah 44, exhorts man to perfect himself as much as possible before he proceeds to take a wife and build a home. A proper wife helps man achieve the moral standard represented by the eight priestly garments. The union of Adam and Eve in gan eden before the fall, unfortunately had not resulted in man being morally elevated through his wife. Ever since then, the slow and gradual ascent from the fall was punctuated by the acquisition of simple garments, till at the end of time Isaiah envisions the "garments of splendour" as the ultimate, symbolising our emancipation from the sin of the tree of knowledge. When Rabbi Meir's Torah scroll is reputed as having spelled the words “kotnot or” the garments which G-d had provided for Adam and Eve, with the letter “aleph" in the word or instead of the traditional “ayin" if the word was to mean leather, skin, he wanted to indicate the ultimate purpose of these garments. These garments, according to Rabbi Meir, serve a dual purpose. They are a physical covering. They are also to serve however, as an ongoing reminder to regain the or the light that we lost when we sinned in the garden of Eden. The garments then are are a spiritual endowment provided by G-d to help us along that road. Now we understand why the priestly garments were worn only after the tabernacle had been consecrated. The sons of Aaron had first brought some sacrifices to attain the moral stature that enabled them to wear these garments. The symbolic meaning of these offerings during the consecration ceremonies may be understood in the following way. The par, bull, represents the body that is to be dedicated to G-d. The two male rams represent the two spiritual forces in man, the theoretical, speculative, and the practical. A person who puts all three powers at the disposal of the Divine, may wear the precious priestly garments, each according to his status. Only a minute part of the bull's blood was used for sprinkling on the altar, i.e. sacrificial service. The remainder was burned, since only insignificant parts of our body can rise to such noble heights. Of the rams, the one which was offered in incense and had all its blood sprinkled on the altar, represents the theoretical speculative, spiritual power in man, seeing it is all holy. The second ram however, representing holiness in action, was only used partially in the sacrificial rites. Corresponding to the famous "we shall hear and we shall do," (Deut. 5,24) the ear and upper leg became part of the sacrificial service. The balance of the ram was consumed by the owners, since by means of holy deeds inspired by holy thoughts, the body becomes sanctified to the extent that this is possible. All of the foregoing teaches all of us the order in which we are to proceed to achieve the highest level in the service of G-d.