עקידת יצחק 30

יבאר שהשלמים הם גרי הצדק אשר בארץ המה ימי שני מגורם והחסרים הם כתות ראשי עם הארץ התושבים בה ושזה יוכר במעשיהם ובדיבורם:

ויוסף הוא השליט וכו' ויבואו אחי יוסף וכו'

"And Joseph was the governor... And Joseph’s brethren came" etc.

במדרש (תנחומא פ' ויגש) אמר רבי יונתן אמרו מלאכי השרת בואו ונראה לשור וארי מתוכחים זה עם זה החכמה תעוז לחכם יותר מעשרה שליטים אשר היו בעיר (קהלת ז'). החכמה תעוז לחכם זה יוסף שנאמר אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין חכם ונבון כמוך, מעשרה שליטים וכו' אלו אחי יוסף שנאמר וירדו אחי יוסף עשרה שהיו יכולין להחריב את מצרים והוא בחכמתו נצחם:

Midrash Tanchuma on Parshat Vayigash quotes Rabbi Yonathan as saying, "The angels said to come and behold how the ox and the lion argue with one another. Wisdom proves stronger for the wise than ten rulers in the city" (Kohelet 7,19). "Wisdom strengthens the wise" refers to Joseph, since the Torah writes, "After the Lord has let you know all this, there is no one as wise and full of insight as you" (Genesis 41,39).

^*תוכן דבריו, הנה נשמת האדם שהוא חלק אלקי ממרומים הוא פה עלי ארץ לוטה בשמלת הגוף והגויה כגר בארץ נכריה, וידוע לכל, כי הגר אם יחפוץ לגור על אדמת נכר בהשקט ובבטח' צריך לסבול במנוח' ובלי תלונה חרפת העוני לרוב, גם יוכרח לפעמים לעבוד עבודה קשה למען החיות נפשו, ואף כי ברצותו לקנות שם עושר ונכסים, גם יוכרח לחזק טבעו ולסבול שינוי הטבע והמזג אשר ליושבי הארץ ההיא, המתחלף לרוב מטבעי ומזגי יושבי ארץ מולדתו, גם רבת תשבע לה נפשו צער ועצבון רוח בעבור חלוף לשונו מלשון ושפת עם הארץ, ואם בכל זאת נראה בכל העתים ובכל המקומות, כי כמה גרים ישאו ויסבלו כל התלאות האלה. רק למען השיג תועלת גופנית לקנות שם קנינים זמנים החולפי' ועוברים, הלא מזאת יוכלו כל השלמים המתגוררים פה עלי אדמות, לקחת מוסר לשאת באהבה ובנחת כל עמל ותלאה זמנית, למען הקנות לנפשם על ידם השלמות האמיתית שהוא קנין רוחני ונצחיי, ואף כי בשומם על לב, כי מקרי הזמן ופגעיו האחוזים והדבוקים בחיי האדם עלי ארץ, הן הם בעצמם מזכים ומטהרים נפש הצדיק והשלם מחלאת מדותיו, למען יתוקן יותר לקנות השלמות האמיתית אשר תנחילהו נחלת עולם הנצחיי. כמאחז"ל "העולם הזה דומה לפרוזדור" וכו' "התקן עצמך בפרוזדור" ר"ל שכמו שכל הרוצה להכנס אל חדר בית המלך הפנימית להראות לפני המלך היושב שמה על כסא המלכות, צריך להתקשט ולתקן מלבושיו תחלה, בחצר החיצונה, כן יסבול האדם מקרי העולם הזה ופגעיו בשובה ונחת, ויחשבם רק לאמצעים לחקן נפשו ולישר תכונותיו ומדותיו, למען יכשר על ידם להיות מרואי ה' בעולם הנצחיי, ונמשך מזה כי השלם האמיתי אחרי דעתו זאת לא ירגז ולא יתעצב כאשר יקרוהו לפעמים מקרי הזמן הרעים, ורק מדי שכחו כי יחסו בעולם הזה בימי חיי הבלו, כיחס הגר בארץ נכריה, ויחשב עצמו לאזרח הארץ. אשר נטה שם אהלו לשבת לנצח, כמאה"כ מחסרי הדעת כחלה "קרבם בתמו לעולם משכנותיו לדור ודור (תהילים מ״ט:י״ב) הלא אז יכאב לבו ונפשו עליו תאבל, כאשר תבואהו שואה או מקרה רעה, וע"ז רומז הכ' באמרו "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" טרם יחל לספר רוב הצער והיגון, אשר הי' לו באבדן יוסף בנו ממנו, להורות בזה, כי רק בעבור חשבו לשבת לבטח כאזרח רענן בארץ אשר אבותיו חשבוהו רק למגור לזמן קצר, התעצב על הרעה אשר באה לו לפתע פתאום באבוד יוסף אהובו ממנו, וזש"א חז"ל בסמכם על הכתוב הזה, "ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף" ר"ל רק בעבור שחשב ישיבתו עלי ארץ שלוה ושקטה התרגז והתעצב על האסון אשר קרהו כי טרף טרף יוסף, ע"כ גם מזה נוכל לקחת מוסר, כי מחובת השלם לחשוב תמיד את עצמו עלי ארץ כאורח נטה ללון רק בבית מלון, והעולם הזה דומה רק לפרוזדור ולחצר הבית, ומי זה יחפוץ שהבית שער והחצר החיצונה יהי' משכן מלך וארמון שרים. הלא לאולת וסכלות תחשב לאיש ההוא ? אח"כ הוסיף הרב ואומר כי יען שרוב פעולות האדם עלי ארץ יעשה באמצעות הדבור. אשר בו יוציא מחשבותיו החוצה לאחרים לבצע מזימתו. ע"כ הושאל שם דבור ולשון להורות גם על מנהג ואופן פעולות האדם כמאה"כ "ומדבר כלשון עמו (וכבר אמרו קצת החכמים שמלשון כל עם נודע מהותו ואיכותו המוסרית, אם הולך מישרים או פורע מוסר הוא) וע"כ כמו שלשון הגר שונה מלשון יושבי הארץ, כן ראוי גם לשלם האמיתי שיהי' דבורו, ר"ל מנהגו ומעשהו פה עלי ארץ שונה מלשון שאר יושבי הארץ אשר רק כמנהג הבהמות ינהגו, וכמו שכל אלה רק בתנועת גופם ואבריהם החזקים יודיעו תשוקתם הבהמית לזולתם. וזה היא דיבורם כן גם האנשים הפראים אשר רק בחחק יד ובכלי מלחמתם ישתדלו להפיק זממם, נדמה דיבורם זה, ר"ל אופן התגלות מחשבותם ותכונותיהם הרעות, כדבור בהמות שדי וחיתו יער. תחת כי החכמים האמיתיים אשר רק בחכמ' יעשו כל מעשיהם ודבריהם רק בנחת נשמעים. להם לבד ייוחס דבור האדם, שהוא דבור השכל המושל על התשוק' הבהמית, וע"ז רומז המדרש לדעת הרב בקראו דבור הראשון בשם דבור השור אשר רק על בלילו יגעה, ודבור החכם והשלם בשם ארי מלך החיות יכנה, להורות על דבור שכלי המושל על התשוק' הבהמית, ויען כי בספור פרשתני שכחו אחי יוסף מעלת שלמותם, והראו רק כח גבורתם הגופנית להרע לאחיהם החלש אשר נפל בידם, תחת כי יוסף הראה רק חכמתו ותבונתו ותומת לבו וצדקתו, אמר המדרש ד"מ "אמרו מלאכי השרת בואו ונרא' לשור וארי מתוכחים זה עם זה, והחכמה תעוז לחכם יותר מעשר' שליטים וכו' אלו אחי יוסף וכו'.- אם האיש האלהי הנו מתגורר בארץ הלזו. ראוי ונאות לו כי כמקרה הגר גם הוא יקרהו: הקודם הוא מבואר מצורת האיש עצמה וטבע תולדתה כי רחוקה היא משבת בארץ מאפליה אמנם מקומה הטבעי הוא עם אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי כי על זה אמר המשורר (תהלים קי"ט) גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך. וזה שכבר יסתיר אדם סודותיו מזולתו להיותו שפל בעיניו כי לא יאות להמתיק סודו כי אם לבן גילו ומרעהו כמ"ש (שם נ"ה) ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדו נמתיק סוד. ואם כן איך ימתיק האל יתעל' סוד מצותיו עם האדם השפל היושב על חוג הארץ ולזה אמר שכיון שהוא גר בארץ כי אין משם עקר תולדתו אבל הוא תושב אצל העליונים כבר הוא ראוי שלא יסתר ממנו מצותיו מפני ריחוקו כי קרוב הוא והוא מה שרצה באומרו (שם ל"ט) כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי, ירצ' אע"פ שבמעשי נעשתי גר עמך הנה מצד תולדת צורתי אנכי תושב ככל אבותי. וכן אמר במקום אחר (ד"ה א' כ"ט) כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו וזה הטעם הנכבד אשר יקראו בשם עם הארץ לכל שאינו בשלמות נפשו אם בתור' ואם במצוה כראוי כי הוא באמת אינו מחשיב עצמו כגר בארץ אבל הוא תושב מתאחז בה ומתדבק בעבודת' אמנם החכמים המחשיבים עצמם לגרים בתוכה ומכינים מושבם בעולם הרוחני לשבת שם עד עולם אינם מעם הארץ אבל מגרים כי זה הענין המעולה הודיע התנא כמו שאמר (אבוא פ"ד) העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא וכו'. כמו שיבא ודי בזה לביאור הקודם ואולם עם זה חויב הנמשך והוא שיש עליו לסבול קצת מקרי הגר ותלאותיו לפחות בשני ענינים שהם היותר מפורסמים הנמצאים בתיי הגרות, האחד כי הגר הגר בארץ רחוקה מאד מארץ מולדתו הנה הוא בלתי חושש על כבודו באשר הוא שם כאילו היה בתוך עמו וכבר יסבול שם חרפת העוני וכל המלאכה נמבזה ונמס על שכמו ישאנה כי לריוח הממון יבקש שם ולא לשאת בתם או אחותם וכמו שפירש במאמר למה תתראו בשער הקודם. ולפי שכבר ירא' שכל ימי היותנו בגלות היה האל יתברך בלתי חושש על דבר כבוד שמו המחולל בגוים אמר (ירמיה י"ד) מקוה ישראל מושיעו וכו'. למה תהיה כגר בארץ וכאורח נטה ללון. למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע. ואתה בקרבנו יי' ושמך עלינו נקרא אל תניחנו. שיעורו וביאורו למה תהיה כגר בארץ אשר אין מכירין אותו וכאורח נטה ללון לבד שאפילו שמי לא הגיד להם ולזה אין אתה חושש לתת כבוד לשמך ולזכרך ואתה בקרבנו אתה יושב מעולם ואינך גר ושמך עלינו נקרא יי' אלהי ישראל ואינך כאורח נטה ללון. הנה א"כ לא נשאר רק שיאמרו שאתה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע וכדי בזיון ולזה אל תניחנו. והוא מאמר משה אדוננו (במדבר י"ד) ואמרו. מבלתי יכולת ה' ומאמר המשורר (תהילים קט״ו:א׳) כי לשמך תן כבוד וכו'. ואיך שיהיה למדנו מה שאמרנו מדרך הגרים ומדתם אצל זה. ועל זה סמך מי שאמר (חגיגה ט"ז.) הרואה שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים וכו' וילך למקום שאין מכירין אותו כי באדם חשוב המחלל שם שמים במקומו הוא מדבר. והענין הב' הוא מה שסובל הגר אשר כזה צער חלוף הטבעים ושנוי המזגים אשר ליושבי הארצות ההם אשר המיוחד אל ההתחלפות ההוא הוא חלוף הלשון והדבור כי הוא לא ישמע שפת הארץ ההוא גם המה לא ישמעו אליו כי בלשון אחרת ידבר עמהם ואם היה לשונו גרוע מלשונם יבזהו ואם הוא יפה לא יכירהו ובין כה וכה יכבדוהו בפיהם ולא ידע יצערוהו במתג שפתם ולא יבין למו וכבר נכלל זה הצער בתוכחות על עון אמר (דברים כ״ח:מ״ט) ישא ה' וכו' גוי אשר לא תשמע לשונו והוא מבואר. והנה אם האיש האורח יבחר לסבול אלי העניינים הקשים לבקשת הממון אשר הוא מעותד שיקחוהו מידו בבואו בדרך וגם כי יגיע אל ביתו וצרור כספו בשקו מי יאמר לו שיתקיים בידו כימות ענה עליו מה לעשות בגרות האנשים האלהיים אשר עמדני עליו כי כל עסקם ועמלם מקטנם ועד גדולם הכל הוא להם לכבוד ולתפארת כמו שהיה הענין ברבי אלעזר בן חרסים (יומא ל"ה:) וחביריו הגרים בארץ לא להם אשר מאסו הכבודות המדומות ועשו חיל מהדברים המיוחסים לגופותיהם. וכמו שאז"ל (ר"ה י"ז:) לשארית נחלתו שעשה עצמו כשירים וכו'. וגם לא יירא שמא יגזלוהו מידו ולא לו יהיה כמ"ש (ב"ב י"א.) מונבז המלך ואני גנזתי לעצמי שנאמר (דברים כ״ד:י״ג) ולך תהיה צדקה. והחכם אמר (משלי ה׳:י״ז) יהיו לך לבדך וכו'. גם המשורר (תהילים מ״ט:י״ח) אל תירא כי יעשיר איש וכו'. כי לא במותו יקח הכל וכו'. אך כמו שיתבאר שער ל"ב ב"ה. גם הריוח ההוא לא יעתק ממנו לעולם כי הוא יעמד חי עמו לנצח נצחים. וכמו שאמר (דברים ו׳:כ״ד) לטוב לנו כל הימים. למען ייטב לך והארכת ימים (שם כ"ב) ואמרו ז"ל (קידושין ל"ט:) לעולם שכלו טוב לעולם שכלו ארוך. כי לכל אלו הסבות חוייב להם לסבול המין הראשון הזה מתלאות הגרות והוא להפרד מכלל האנשים תושבי הארץ בענין העסקים הגופיים ודמיונות העושרים והכבודות הנכריות אשר ההשקפה אל זה העולם ועל עסקי הצלחותיו וכל מבוקשיו תשביע בצחצחות הנפש הזכה ותשקיט כאב התלונות והתרעומות ולא ימצא אתו מחוסר כל דבר כמו שהעיד הכתוב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד והחכם נמשך אל זה הענין האמתי אמר את הכל עשה יפה בעתו וכו' (קהלת ג׳:י״א). וכאלו אמר שהיות כל ענייני זה העולם על השיעור ההוא מהחסרון אשר הם עליו הוא היותר נאות והיותר יפה שיתכן להיות להעיר על טבע מהותו שהוא אינו אלא כמו שתארו החכם במאמר ההוא שזכרנו שהוא כפרוזדור ובית שער לעולם הבא שהוא ההיכל לפנים ומעתה המתלוננים ממנו ויכרזו עליו תמיד לאמר כי קצר המצע מהשתרע להיות בו בכלאות נפשם אף כי רבו כמו רבו חסרונותיו תלאותיו וקורותיו, טפשות לבם וסכלותם גרמה להם את כל הצעקה והתלינה הזאת כי לא השכילו גם לא הכירו את אשר נלונו עליו שראתה שתבקש לבוא אל בית המלך ותגיע אל החצר אשר לפני שער הבית ושמה תבקש כסא כבוד ושלחן ערוך ומנורה מאירה על עבר פניה ומטה כבודה יוצע שש ורקמה תחתיה ולא תמצא לא על המלך ולא על ביתו תלונתך כ"א על פתיותך וסכלותך לחושבך לבית מנוחה מקום הבלבול והמבוכה אשר לא יעשה רק לצורך הכנסה והרכיבה ולעלות משם אל התיכונה ומן התיכונה אל השלישית. ואתה כאשר תבקש לך את כל הגדולות האלה אשר תשאלך נפשך התיצב והכן לך אל גרם המעלות להיות לך מהלכים בין העומדים בעלייה התחפש ובא עמהם חדר בחדר ולא תהיה שם כאורח והלך ושם תמצא שלחן ומטה וכסא ומנורה כיד המלך. וכן הדבר באמת המבקש בעולם הזה חיי השקט ובטחה בלי יגון ואנחה ומרגוע מנוחה בלי עצב ודאגה הנה ישוה לו למבקש שהפרוזדור יהיה טרקלין. אמנם כשתחשוב אותו כאשר הוא הנה לא תיצר לנפשך על אשר יחסר שם מכל צרכיך. אבל תודה ותשבח למה שנזדמנו לך בו מהעניינים לטובתך ולהנאתך כמוצא מציאה במקום שאין דרכה להמצא ואם אח"כ נטלה ממך אין לך להתלונן על לקיחתה אבל להחזיק טובה וברכה על מה שהשתמש בה כמו שעשה איוב בהכירו את כל אלה אמר יי' נתן ויי' לקח יהי שם יי' מבורך (איוב א׳:כ״א) הורה שאין מדרך הפרוזדור שיהיה בו האדם ברוב הטובות ההנה כי אם בתירת מתנה וכאשר לקחם מאתו מדידיה שקל. ואם באמת ובתמים לחזות בנועם הטובות האמיתיות חשק לבם קום עלה בית אל ושב שם לבקר בהיכלו ושם תמצא מעדנים לנפשך ואכלת שם לפני יי' אלהיך כנפשך שבעך. וכמו שאמר המשורר (תהילים ל״ז:ד׳) והתענג על יי' ויתן לך משאלות לבך. הלא המה אלה דברי קושט ואמת המתבונן בהם תנוח נפשו מכמה טרדות ובהלות אשר עטרוה ותטיב פעליה ויאשרוה. וכל זה מה שרשמו התנא בכנותו זה העולם בשם פרוזדור אשר כיון בו אל שני העניינים יחד. האחת מה שאמרנו מהיות החיים בו חיי גרות ועראי כמו שהוא הענין בתשמישי הפרוזדור. והשני להבטיח על העולם העליון הרוחני הסמוך אליו אשר היא עקר מציאותו והצלחתו וזה מכח ההצטרפות כי הפרוזדור במה שהוא פרוזדור לו טרקל כמו שהטרקלין במה שהוא טרקלין לו פרוזדור והוא מבואר. וכן העולם הזה במה שהוא מקום הכנה והזמנה יחוייב שימצא הענין העקרי אשר הוא הזמנה אליו כמו שהענין האלהי ההוא במה שהוא תכלית האדם וסוף הצלחתו חוייב שימצא המקום אשר בו תושלם הכנתו. וכל זה מה שירחיק ההשתמש בו רק בכל מה שיהיה הכנה וסיוע להגעת טוב ההצלחה ההיא אף כי תהיינה הצלחות העולם הזה דבר שיהיה בהם צד ממשות כ"ש כי במעט עיון יתבאר שהמה הבל ורעות רוח. והנה אין אונאה לאדם להעזב מעסקי ההבל המוחלט להשתדל בעסקים שיהיה בהם ריוח גדול ואף כי יהיה על הספק כ"ש בעסקי חיי עולם שאין להם סוף הבטוחים מפאת השכל הישר ומכח ההצטרפות שאמרנו. וזו היא עצת ה' השלמה אשר אמר התקן עצמך בפרוזדור קודם שתכנס בטרקלין. ואתה תחזה מכל מה שהצענו כוונת חז"ל כמ"ש (ב"ר פ' פ"ד) אמר ר' אחא בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בע"הז השטן מקטרג ואומר לא דיין מה שמתוקן להם לע"הב אלא שמבקשים להם שלוה בע"הז. מניין אתה יודע שהרי ע"י שבקש יעקב אבינו שלוה בע"הז קפץ עליו רגזו של יוסף דכתיב וישב יעקב וכו'. אלה תולדות יעקב יוסף וכו'. וזה שהצדיקים כשמבקשים שלוה בע"הז הלא הם כמבקשים שיהיה בית השער מקום מקדש מלך וכאלו הם מעבירין מעלת הטרקלין אל הפרוזדור והכתוב אומר (בראשית ט"ו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום (ישעיהו נ״ז:ב׳) יבוא שלום ינוחו על משכבותם וכו', כי אין שלום שלם אמר ה' רק בעולם ההוא ולזה מוצא המקטרג מקום לקטרג כנגדם במה שאותה נפשם ללחום במנעמי הפרוזדור ומטעין אחרים שיטלו ק"ו מהם ולזה הקב"ה מקבל הקטרוג ומגלגל עליהם ייסורים וטרדות עד שיהיה יישובם בעולם הזה דרך גרות ועראי כמו שאירע הענין הזה בעצמו ליעקב אבינו שאחר שראה עצמו ניצול מכל צרותיו וראה עשו אחיו שברח מפניו וילך אל ארץ אחרת הזיח דעתו עליו ובקש לישב בשלוה בארץ מגורי אביו כלומר במקום שאין ראוי לאבות רק להתגורר בו כמו שאמר כי גרים אנחנו לפניך וכמו שנתבאר לזה קפץ עליו רגזו של יוסף אשר סבל צרה צרורה מיום הלקח אותו מאתו כמו שאמר (בראשית מ״ד:כ״ח) ויצא האחד מאתי ואומר אך טרוף טורף ולא ראיתיו עד הנה. וכולה האי ועדין נכפלו צרותיו בצער הרעב ושלוח בניו מאתו וכל הקורות אותו כשאמר יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה כל זה היה ממעשה הגרות ומטבע עניינו כי עקר יישובו נכון לפניו בארץ החיים גם מה שנתחדש על הבנים מצער והעצבון על כל זה עם היות שנלכדו ברשת זו טמנו להם לסבה שנזכרה שם כיון שכוונתם היתה לשמים כמו שאמרנו היה ראוי שלא יאונה להם כל הצער ההוא אם לא מתורת הגרות הזה בסבלם התלאה הראשונה משתי תלאותיו שזכרנו כמו שהוא מבואר מעניינם. אמנם הענין השני אשר הוא סבל התחלפות הדבור הזר ולשון נכריה הנה גם הוא ענין נכבד מאד כשתשים אליו לבך. וזה ששפת כל הארץ אזרחיה ותושביה הלא הוא הדבור החיצוני המוציא תשוקתם הבהמית והמפרסמת לחוץ ודורש אותה תמיד בכל פה. אמנם דבור הגרים והנכרים בה הוא הדבור הפנימי השכלי אשר מעשיהם הטובים מוכיחים עליו גם לשונם הקדוש מסכימים עמו כמו שאמר החכם (משלי ט״ז:כ״ג) לב חכם ישכיל פיהו וכו'. וכבר ישתתפו אלו האנשים תושבי הארץ במה שיסכים דבורם עם רצונם הדמיוני עם מיני הב"ח שאין דיבורם רק מה שיסכימו פעולותיהם על טבעי בהמיותם. וזה כי כמו שטעם חוקי הב"ח ונימוסיהם ומעלת קצתם אל קצתם והכנעת קצתם אל קצתם אינו אלא בחוזק גופותם וכלי מלחמתם דכל דאלים גבר. כן האנשים האלה כל ישעם וחפצם הוא בזה הדיבור החיצוני ובמעשים המסכימים עמו והנמשכים אליו וכל מה שירצו דמיוניו הבהמיים. וכאשר לא יספיק להם הדבור גם המה כבהמות נדמו לריב ולהלחם בכובד גופם וחוזק איברים. כמ"ש החכם שפתי כסיל יבאו בריב ופיו למהלומות וכו' (משלי י"ח). אם שיהיה דבורם עצמו הוא המהלומות והמכות עצמם כמ"ש (ירמיה י"ח) לכו ונכהו בלשון. או שיהיה דבורם בקשיו וחזקו קורא ומכין למכות ופצעים גדולים ועצומים. אמנם חקי האנשים האלהיים הגרים בארץ לא להם כאשר הונח וכל מעלתם ויחסם הנה הנם בדיבור הפנימי השכלי המעולה אשר בו הם עושים כל מעשיהם ובו נוצחים כל מיני מלחמותיהם. וכמ"ש החכם (קהלת ט') טובה חכמה מגבורה, טובה חכמה מכלי קרב. כי חוזק החכמה ונצחונה שהוא הדבור הפנימי הוא ענין אינושי שכלי וחוזק הכלי קרב והדבור המביא להם הוא ענין בהמי וכבר הועד במלאת הארץ דעה את ה' וכתתו חרבותם לאתים וכו' (ישעיהו ב׳:ד׳). ירצה שלא ישתמשו עוד בכחות הבהמיות ובנמשך מהם האמנה שכבר הצריכה התורה להכות כסיל מאה או ארבעים ולהשמיד ולהרוג בכל מיני מכות ומיתות כי הוא אשר ראוי להם להחזירם לכלל אנושותם כאשר יצאו לגמרי. וכמ"ש החכם שוט לסוס מתג לחמור ושבט לגו כסילים (משלי כ"ו). ירצה כי לסכלותם וחוסר לבם ודעתם ישוו להם או יעברו מהם וצריך לנהוג בהם כמנהג הב"ח עד שיוסר הסכלות ההוא הגדול מהם כי בזה לא יוציאום ממשפטיהם כאשר ישתתפו עמהם אלא שידמו בזה אל הב"ח המייסרים אותם וזהו שסמך (שם) אל תען כסיל באולתו וכו'. ענה כסיל כאולתו וכו'. כלומר אין הכונה בשתענה כסיל באולתו להכותו בשוטי' ובעקרבים כדי שתשוה לו גם אתה להיות מכלל הב"ח שמשפטם וטעמם אינם אלא בכלי מלחמתם להכות ולפצוע. אבל ענה אותו על זה האופן פן יהיה חכם בעיניו לשפוט שבהמיותו הוא עקר ויתפשט הבהמות לרבים מעמי הארץ ויספיקו הייסורים להעמיד דבר חן ושכל טוב על מכונו והרי הוא פועל הדבור הפנימי השכלי ומסכים אליו זאת תורת האדם אם טוב ואם רע כגר כאזרח בשני אלו העניינים אשר זכרנו. וכבר נתבאר הענין הראשון מתוך הספורים האלה הנמשכים באלו השערים וזה האחרון יתבאר גם הוא בזה השער המיוחד בדברי הטענות והוויכוחים אשר עברו בין יוסף ואחיו עד שבא לכלל הדעת אותו כמו שיבא ואשר הוא היותר נגלה שבמאמר אשר זכרנו ראשונה אשר בו א"ר יונתן שאמרו מלאכי השרת בואו ונראה שור וארי מתווכחים זה עם זה. והנה עם היות שאלו הכנויים כבר זכרו אותם הכתובים בברכתם אל הטעמים שנזכרו שם מ"מ יראה שכיוונו בזכרם בכינויים ההם אל מהות זה הענין. וזה שכבר היה השור מלך בבהמות הטהורות ונושא בעול הסבל משאר הבהמות יורה על יוסף שהיה טהור המחשבות ומנעוריו נשא עול וחרפת אחיו ואחר כך טהרתו עמדה לו להיות ירא שמים בסתר עם אשת אדוניו כי על כן יודע לבות וכליות נתן לו שכרו להוציאו מבית הסורים למלוך כמ"ש הכתוב (משלי כ״ב:י״א) אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך. כי במדתו של הקב"ה השומר תורתו ומצוותיו במסתריו גם הוא ישמור לו עניינים הנסתרים ממנו ומשלים אותם לפי כבודו הוא מה שאז"ל (שבת ס"ג.) כל המקיים מצוה א' כתקנה אין מבשרן אותו בשורות רעות שנאמר (קהלת ח׳:ה׳) שומר מצות לא ידע דבר רע וזה ששמירת מצוה כתקנה הוא כשיעשנה לשמה וזה מה שיחייב שיהיה נגלהו בה שוה לנסתר כי זהו שומר מצוה על דרך האמת. וכן הוא יתברך ישים עינו לטובה בעניניו הנסתרים ממנו ומשלימם לטובתו באופן שאין מבשרים לו מהם רק טוב כמ"ש הכתוב (תהילים קי״ב:ז׳) אשרי איש ירא יי' וכו' וסוף משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטח ביי'. וכבר היה השור הזה בטוהר רעיוניו וצחות דבריו טוען עם הארי ואחיו הנמשלים לשאר החיות כמוזכר בכל אחד מהם על המעשה אשר נעשה מהכח הרצוני המשותף לשאר הב"ח ומפעולותיו וכמ"ש (בראשית מ״ט:ו׳) וברצונה עקרו שור וכבר היה הויכוח הזה ראוי שמלאכי השרת המלוין לו לאדם יבואו ויסתכלו בו והוא מה שאמר החכם החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר כי השור הזה לא נצח במה שהוא שור בעל קרנים בהם ינגח רק במה שנאמר עליו אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך והם לא נוצחו ממנו כ"א מצד היותם משליטי העיר ומתושביה ומההמשך אחר טבעה ומנהגיה היא העיר אשר אמר עליה (קהלת ט) עיר קטנה ואנשים בה מעט וכו'. ואמרו ז"ל (נדרים ל"ב:) עיר קטנה זה הגוף וכו'. כי אלו מצד כחם וגבורתם הרגזנית היו יכולין להחריב את מצרים והוא בחכמתו ודבורו הפנימי נצחם. זהו שיעור מה שרצינו אליו בזה השער לבא בו אל ביאור מה שהיה ביניהם בכל ויכוחיהם וניצוחיהם עד בואם לכלל הכרה וישוב הדעת אשר הוא ספור החלק הזה אשר אנו בביאורו והוא מה שיאות אל הענין הראשון מענייני הגרות אחר שכבר נתבאר מה שיאות לו מהענין השני כאשר אמרנו ומעתה נזכור הספקות הנופלות בו ראשונה:

The ten rulers referred to are the ten brothers of Joseph, since it is written, "Ten of the brothers went down." They could have laid Egypt waste with their strength, but Joseph vanquished them with his wisdom. Since man is forced to sojourn on this earth although he has been provided with a soul by G-d, it is fitting that his fate be similar to the fate of other strangers in this world. Due to the soul's celestial antecedents, plus the fact that man was created in G-d’s image, his place should not really be down here on earth, but his natural habitat should be near the Almighty Himself. This is what David says in Psalms 119,19, "Do not hide Your commandments from me, because I am a stranger on this earth." It is natural for man to keep his intimate secrets from those whom he considers of inferior status. David pleads with G-d in Psalm 55,14 not to keep His secrets from him, because he is aware that his place of abode is so inferior. Also in Psalms 39,13, he pleads that though he may have become estranged from G-d through some of his deeds, G-d should not turn away from his supplication, since at least his ancestry is so superior. The reason that ordinary man, i.e. the one who does not constantly advance towards moral and spiritual perfection, is called am ha-aretz, people of the earth, is precisely because he has made the "lower" world his permanent home instead of treating it like the foyer to a far superior world (Avot 4,21). This world is reserved for those who preserve the Divine image in which they were created. Because our world is merely a foyer to the ultimate palace reserved for us, it is only natural that during our stay on this earth we must submit to the indignities usually reserved for aliens everywhere. The two major areas in which aliens are disadvantaged while far from home are A) They cannot claim the respect due them as they would in their native society, and B) they have to perform work unbefitting the dignity of their real status in order to earn their livelihood. Jeremiah already compares G-d as not insisting on the respect due Him, since He is in exile when His people are in exile (Jeremiah 14,8). "Why should You be a stranger on earth, like a guest requiring lodging, when Your name is proclaimed with us?" The meaning there is "Since You are not a stranger, and since You have existed from time immemorial, if You do not help us as our Savior, You will be considered like a man without recourse, like a disabled hero." This too is the line Moses took when he argued that people will comment on the demise of the Jewish people as evidence of the inability of G-d to overcome the Canaanites (Numbers 14,13-17). When our sages advise a person who is unable to master his passions to go to a place where he is unknown (Chagigah 16), they want to prevent the sin to be committed to fall into the category of chilul hashem, desecration of the holy name of G-d, something that it is impossible to atone for in this life. When a stranger is observed committing a sin, this does not influence the society of the place in which the sin is committed, since nobody pays the stranger any heed anyways. If the same sin were committed in one's hometown, others may use it as an excuse to do likewise, and the chilul hashem is beyond recall. The second major indignity suffered by strangers is their inability to converse in the language of that country, thereby making themselves laughingstocks and misfits in the new society they find themselves in. Even if in order to earn some money one subjects oneself to such indignities by becoming a stranger in a foreign land, since one has no guarantee that one will return home with a sizable fortune, what guarantee is there that even if the money has been earned, it will endure (see example of Rabbi Eleazar ben Charsum in Yuma 35)? Forsaking preoccupation with the acquisition of permanent wealth, namely Torah knowledge, cannot be justified. Our purpose in this world is to prepare ourselves for the world to come. It follows that those who demean themselves by unnecessary preoccupation with the acquisition of material wealth, demean the "palace" in favor of the "foyer." When the Midrash comments on the words Vayeshev Yaakov, that if a person of the caliber of Jacob wanted to live serenely on this earth, Satan interfered, the meaning is quite plain. A tzaddik who demonstrates too much interest in material wealth and pleasure in this world imperils his standing as a tzaddik and invites yissurim, painful tribulations, to remind him of the error of his ways. This is what the Midrash meant when it says one cannot demand the "goodies" of both worlds. "Peace" is real only in the other world, as indicated by the promise to Abraham, "And you will join your fathers in peace" (Genesis 15,15). The yissurim, afflictions, make its recipient realize that his presence on this earth is comparable to that of a persecuted stranger. Jacob's experiences are a perfect example of this analysis. The disappearance of Joseph, the rape of Dinah, the famine, the apparent loss of Shimon, the threatened loss of Benjamin, all combined to bring home that truth. Unless Jacob was a stranger on this earth whose rightful abode was in the celestial regions, how could we account for all the indignities he had to suffer? The second disadvantage we have mentioned as being suffered by aliens in a country not their own, the language problem, is also relevant when we view man's temporary stay on earth. As a rule, speech is used to articulate man's physical needs, i.e. food and drink etc., or to put it more crudely, to communicate those of his needs that he shares with the animal kingdom to others. Whenever mere language does not suffice to assure him of his needs, he resorts to violence, i.e. a call to arms: (Proverbs 18,6) "The lips of the fools engage in quarrels, his mouth calls for turbulence." Their very language becomes an instrument of violence. Jeremiah 18,18 illustrates this point further: "Let us smite him by means of language!" Wisdom, however, is superior to violence and to instruments of war and strife (Kohelet 9,16). When speech is employed to express the spiritual yearnings of man, it does not become an instrument of war or a means of animalistic gratification. When Solomon says, "Do not answer the fool according to his foolishness; answer the fool in accordance with his folly!" this means, "Do not use the power of speech to answer the fool on his own level, but use the power of speech so that even a fool can recognize his folly (Proverbs 26,5). The ox is the animal that uses its brute strength to work hard uncomplainingly. Joseph had to suffer many indignities in the early part of his life, such as the brothers' jealousy, the Midianite slave merchants, Potiphar's wife's accusations etc. Nevertheless, he proved his moral superiority in his encounter with his master's wife. This moral superiority which he demonstrated when it clearly hurt his chances of a continued career (when he refused the advances of his master's wife), was richly rewarded by G-d, who alone was aware of the pure motives which had governed Joseph's behavior throughout. Joseph's ability to control his carnal urges made him a paragon of virtue. The Talmud Shabbat 63 says that whoever fulfills one single mitzvah completely, wholeheartedly, will not receive evil tidings. He will not need to worry about receiving bad news, but can enjoy undisturbed confidence that G-d’s personal Providence will remain at his side. Joseph's strength, i.e. the ox's strength, lay in the certainty that his cause was righteous, not in his ability to pull heavy loads. The lion, on the other hand, represents mere physical prowess. The brothers, in being described as "rulers" are conceived as having made themselves at home here on earth, not being content with remaining aliens, the purpose of man's sojourn on this globe. For this reason, then, Joseph representing the inner strength of a man of spiritual values, was able to overcome the combined strength of his brothers who had threatened to destroy Egypt failing release of their brother Benjamin.

א מה שאמרו ויכירם ויתנכר אליהם כי מה התנכרות יש למי שאינן מכירין אותי. ולמה חזר לומר ויכר את אחיו והם לא הכירוהו ודברי המדרש (תנחומ' מקץ) ידיעים. וכבר נתבאר זה בסוף החלק הקודם: ב אומרו ויזכור יוסף את החלומות וגו' ויאמר אליהם מרגלים אתם מה ענין זכרון החלומות אצל מאמר זה הל"ל ויזכור יוסף את אשר עשו לו אחיו ויאמר להם וכו'. וכבר כתבנו בשער הקודם שההשתדלות לקיים החלומות שכתב אותו הרמב"ן ז"ל הוא בלתי נאית: ג מה ראה להכנס עמהם בעלילת מרגלים מזולתה. ומה ראו להשיב עליה כולנו בני איש אחד נחנו. ועוד בפעם השנית י"ב עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד. ואיך נמשך מדבריהם מה שאמר להם יוסף הוא הדבר אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם וכבר דברו בזה בעלי המדרשות (ב"ר פ' צ"א) והמפרשים: ואיך אמר יהוד' בפניו אדני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח ונאמר אל אדוני יש לנו וכו' מה שלא היה. ד כי יראה חלוף רב בדברי טוען ונטענים וזה כי תחלה אמר להם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם שהם ב' ענינים נבדלים והם השיבו מצד הראשון לבד ואמרו לא היו עבדיך מרגלים. ומן ערות הארץ לא זכרו דבר. והוא חזר וטען לא כי ערות הארך באתם לראות ולא הזכיר להם מרגלים אתם. ואח"כ חזר ואמר הוא הדבר אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם ולא הזכיר ערות הארץ דכל דא ודאי צריך לאודועי ומה כיון יוסף שתהי' כוונתו אצל אחיו באומרו בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כ"א בבוא אחיכם הקטן הנה ומה בחינה של כלום היא זו וכי בשביל שיהי' להם אח קטן יחדלו מהיות מרגלים ואיך הותר לו לישבע בחי מלכו על דבר שקר. ועוד איך לא היה חושש אל צער אביו ויגונו אשר ימצא אותו בהוריד בנו הקטן שם: ה כי בכל ג' הימים שהיו כלם במשמר לא ספר הכתוב שהאשימו את עצמם כלל וביום הג' בהוציאו אותם ואומרו להם זאת עשו וחיו וכו' אז התחילו לומר אבל אשמים אנחנו על אחינו וכו'. גם מה שאמר להם ראובן הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד ולא שמעתם והלא שמעו אליו במה שאמר (בראשית ל״ז:כ״ב) אל תשפכו דם השליכו אותו וכו'. ואם דברים אחרים דבר אליהם כמו שכתב הרמב"ן ז"ל למה יעלים אותם הכתוב ויי' חפץ למען צדקו שנאמר (שם) למען הציל אותו מידם כו': ו באומרו והם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם כי לפי דעת המפרשים ז"ל (רש"י פ' זה) איך יתכן שבא יוסף לבית משמרתם לדבר אליהם את כל הדברים האלה רק ע"י מליץ ומוטב שיאמר והם לא ידעו וכו' כי אין המליץ בינותם: ז כי נמצא עירוב דברים במשאות האנשים האלה פעם יזכיר שקים ופעם אמתחות בענין אחד עצמו שנאמר ויפתח האחד את שקו לתת מספוא לחמורו וירא את כספו והנה הוא בפי אמתחתו. הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו וכו': ומה זה שאמר האחד הושב כספי וגם הנה באמתחתי כאלו היותו באמתחת הוא דבר מוסיף חרדה על השבתו. וגם כי כשמצא האחד כך ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו למה לא בדקו כלם אם היה להם כן. ועוד יש לדקדק בענין הזה כי בפעם השנית שבאו עם בנימין לא נזכרו במשאם שקים כלל רק אמתחות: ח איך לא קבל יעקב את דברי ראובן ואמרו לא ירד בני עמכם והלא גלוי וידוע לפניו את אשר יוכרח לו לעשות אחרי כן מפני הרעב ומה נתחדש לו בדברי יהוד' שאז אמר להם למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח ומאי שנא דמעיקרא לא רתח כולי האי. ומה זה שאמר ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין ואני כאשר שכלתי שכלתי והם שני הפכים. גם אומרו אולי משגה הוא והלא ודאי משגה הוא: ט למה הוזכר וישימו לו לבדו ולהה לבדם ולמצרים וכו'. כי לגבי ענין אחיו אין צריך להודיע מנהגם. וגם מאין הית' התועבה ההיא אשר אמר כי תועבה היא למצרים. גם אומרו וישבו לפניו וכו' ויתמהו האנשים איש אל רעהו ממה תמהו ואם כדברי המדרש (ב"ר פ' צ"ב) העקר חסר מן הספר שהיה לו לומר ויושיבם לפניו הבכור כבכורתו וכו'. י באומרו מלא אמתחות האנשים אוכל כאשר יוכלון שאת מה שלא נאמר כן מתחלה רק ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר. ובכאן נאמר ושים כסף איש בפי אמתחתו ואלו בראשונ' נאמר ולהשיב כספו איש אל שקו: וגם כי לא סופר מה נעשה מן הכסף הזה במוצאו הגביע כי ודאי הית' טענה חזקה להם: יא אומרו גם עתה כדבריכם כן הוא אשר ימצא וכו'. וכבר נתחבטו עליו. הקדמונים ז"ל (רש"י פ' זה): יב אחר שאמר אשר על הבית ואתם תהיו נקיים למה חזר יהוד' לומר הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו כי אין לו לוותר במקום סכנה כ"ש עם מי שתקיף ממנו. ועוד שהיה לו לומר גם אנחנו עם אשר נמצא הגביע בידו כי הוא היה העקר בעון והם טפלים אליו: יג אומרו ויגש אליו וכו'. אחר שנתחייב יהודה בפיו לאמר הננו עבדים לאדוני וכו'. ויוסף נתחסד לומר חלילה לי מעשות זאת האיש אשר וכו'. שוב מה יאמר ומה יצטדק לפניו ואי זו תלונה תשאר לו עליו שיוכל עליה לגשת אליו: יד אומרו אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב וכו'. ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן וכו'. הנה ידענו בבירור גופא דעובדא היכי הוה וכי הוא לא שאל על זה האופן וגם הם לא השיבו כן ואיך בדה מלבו דברים אשר לא כן ותחלת דבריו תורה על כלן שהיו מזה המין וגם בעיני יפלא שיהיה יהודה מעיז פניו לדבר שקרים בפני אדני הארץ ואיך שיהיו הדברים ירא' שהכל דברי מותר וכפל ומאי דהוה הוה: טו כי לפי רוב המפרשים (רש"י פ' זה) שפירשו ועזב את אביו ומת איך סיים והיה בראותי כי אין הנער ומת וכו'. פתח בנער וסיים בזקן: טז מה טעם כי עבדך ערב את הנער אצל והורידו עבדיך וכו'. ומה טעם כי איך אעלה אל אבי אצל ועתה ישב נא וכו'. שיראה שלא נתכוון אלא ליותר נאות אליו וכן לא יעשה למי שיש לו עסק עם רב ועצום ממנו: יז אומרו ולא יכול יוסף להתאפק וכו'. כי לפי קצת המפרשים (רש"י פ' זה) היה לו לומר לסבול לכל הנצבים עליו. ולפי קצת (תרגום אונקלוס) להתחזק על כל הנצבים עליו. וההפרש יוכר היטב בפירושו ב"ה: יח מה טעם היה פתח דבריו של יוסף אני יוסף העוד אבי חי וגם שכבר הודיעו לו מתחלה ועד סוף כי הוא חי. ועתה אל תעצבו ואל יחר וכו'. כי מה עצב ומה חרי האף שיפול בזה היה לו לומר ועתה לא תבושו ולא תכלמו או לא ירע. וגם כי מתחלה אמר להם כי מכרתם אותי הנה ולבסוף סתר דבריו ואמר לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים עם שכבר יראו גם כן דברי מותרות אחר שאמר ויסלחני אלהים לפניכם וכו'. יט אומרו מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו וכו'. וכן כתיב ומהרתם והורדתם וכו' כי מה טעם אל המהירות הגדול הזה ודברי חכמים בנחת נשמעים ונעשים. ולמה לא כלל ספור כבודו בדבור אחד כי התחיל בו באומרו כה אמר בנך יוסף שמני אלהים לאדון לכל מצרים רדה אלי אל תעמוד והפסיק באומרו וישבת בארץ גושן וכו' וכלכלתי אותך שם וכו' והנה עיניכם רואות וכו' ואתר כך חזר ואמר והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים וכו'. יסדר שבחו תחלה ואחר כן יבקש צרכיו. כ מה כח בטענת כי פי המדבר אליכם אם לפי פשוטו ואם לפי תרגומו וכבר נדחקו בו המפרשים ז"ל. וגם מה טעם לפרש ועיני אחי בנימין אחרי אומרו והנה עיניכם רואות. כא באומרו אמור אל אחיך זאת עשו טענו את בעירכם ולכו באו וכו'. ואח"כ ואתה צויתה זאת עשו קחו לכם עגלות וכו'. שנרא' כפל דברים בענין אחד: כב בטעם המתנות שנתן יוסף לאחיו לאיש חליפות שמלות ולבנימין שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות. וטעם אל תרגזו בדרך. אלו הן הספקות אשר ראיתי לעורר בזה הספור הכילל כל טענותיהם ודבריהם עד שיצאו לרויה לגמרי ונבא אל הביאור:

Problems in the text: 1) Since the Torah states that Joseph recognized his brothers though they did not recognize him, what point was there in deliberately acting like a stranger? Why is the fact that he did not recognize them repeated? 2) Why did Joseph remember his dreams as soon as he saw his brothers? Would it not have been better to state that as soon as he saw his brothers, "He remembered what they had done to him?" 3) Why did Joseph accuse the brothers of spying? How was that accusation countered by the brothers explaining that they were all the sons of one father? Why did they repeat this statement, and how did their answer cause Joseph to say that this only confirmed his suspicions? 4) Why did Yehudah say, "My lord asked if we had a father etc," when in fact the Torah does not report that Joseph had asked this at all? 5) The two accusations A) you are spies and B) you came to look for the weakness of the country, seem not to have been responded to by the brothers. How could Joseph ignore the ongoing anguish suffered by his father and not reveal to him that he was alive? 6) It seems strange that during the three days that all the brothers were imprisoned, no mention is made of any mutual recriminations; neither did they ascribe their misfortune to the manner in which they had treated Joseph at the time the latter had pleaded with them from inside the pit while they were imprisoned. Only after their release and Joseph's statement that he was a G-d-fearing man, do the brothers admit that they deserved punishment for their insensitive conduct towards Joseph. Besides, how could Reuben accuse his brothers of not listening to his pleas not to spill Joseph's blood but rather to throw him into the pit, when in fact they had listened to him? 7) The conversation between the brothers in the presence of an interpreter seems foolish. It would only make sense if there were no one present who understood Hebrew. Why did they reveal their secrets while being overheard? The use of the word "sack and fodderbag" seems confusing (42,27). Why did not all the brothers examine their sacks as soon as one of them had discovered that he still had his money? Why is the expression "sacks" not used when the brothers came back to Egypt later? We do not find the word used when they examined their loads! 8) Why did Jacob refuse to accept Reuben's proposal, seeing he knew quite well that sooner or later the brothers would be forced to undertake a second journey to Egypt? What new dimension did Yehudah's proposal contribute which moved his father to approve of their journey? Why did Jacob describe the return of the money as only a possible error on the part of the Egyptians? 9) Why are we told all the details about what was served at the luncheon, and why all the details about the seating arrangements? If the Midrash is accurate, then the Torah should have stated "Joseph seated them according to their age, instead of "They sat down according to their age." The latter would hardly be cause for amazement by the brothers, it would be perfectly normal for them to sit down in that order. 10) The last time, Joseph had ordered that the brothers be given "grain." This time he ordered that they be given "food." Why the change? Why was the money this time placed at the opening of their fodderbags, whereas the last time it was put "in the sack?" 11) What is the meaning of "Also this time I accept your argument?" 12) Why did Yehudah volunteer all the brothers to become servants of Joseph? Surely, when one is in danger one must not voluntarily give up any advantages one still possesses, in this case one's very freedom! 13) Why did Yehudah make his speech when Joseph had already displayed extreme consideration by insisting that only the guilty party be punished, and that there would not be any guilt by association? What more could he reasonably have expected to accomplish? 14) The review of events as described by Yehudah lacks foundation in fact. Joseph had never asked about their father till the brothers had volunteered they had an aged father. How could Yehudah summon up the courage to misrepresent the facts as he does in 44,19? 15) Why do most commentators regard the words "he will die," as applying to Jacob, when the subject at the beginning in verse 44,22 refers to "the lad dying?" 16) What precisely is the meaning of "to control oneself," when words such as "to suffer," "to keep a grip on oneself," seem more appropriate to describe Joseph's feeling of discomfiture when he heard Yehudah describe Jacob? 17) Why was Joseph's first question after he had revealed himself to the brothers, "Is my father still alive?" After all, he had heard from the mouth of Yehudah repeatedly that their father was still alive. Why did Joseph first say "You have sold me here," and then reverse himself saying, "Not you have sent me here, but G-d etc.?" 18) Why did Joseph instruct his brothers to hurry home and not to engage in arguments? Why did he specifically instruct that his power and glory in Egypt should be mentioned only at the end of the brothers' report about their reunion? 19) What is the meaning of the words "My mouth is speaking to you, and the eyes of my brother Benjamin witness all this?" 20) Pharaoh seems to repeat the order to allow Joseph's family to immigrate in 45,17 and again in 45,19-20, as well as that they were to be given V.I.P. status. Why? 21) Why did Benjamin receive bigger gifts and 300 shekel, a gift the brothers did not receive?

ויוסף הוא השליט ירצה שעם שהוא השליט על הארץ והיה בידו להפקיד פקידים על המלאכה ראה להיות הוא המשביר לכל עם הארץ לדעת היוצא והבא כי את אחיו היה מבקש, ויבא אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה. ובזה נתקיים החלום הראשון אשר תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי (בראשית ל״ז:ז׳) כי עקת רעבון הביאם לשם כמו שכתבנו שם. ויכירם (א) ויתנכר אליהם כבר פירשנוהו בסוף פי' החלק הקודם שהכוונה הכירם אבל לא לגמרי כי זה לו עשרים שנה שלא ראה אותם. וידבר אתם קשות שאם אולי יקרה לשום אחד מהם כמוהו אצל הכרתו שיסיח דעתו ממני לתת לב להשיב על תוכחתו. ויאמר אליהם מאין באתם כי היא חקירה עצמית להשלים הכרתו בהם, וכאשר השיבו מארץ כנען לשבר אוכל נתברר אצלו שהם אחיו. (א) ולזה נאמר ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו מצד מה שנזהר מדבר דבר באופן שישימו אליו לב. אמנם היתה תשובתם כן כי למה שראו שהיה מדבר עמהם בקושי ושואל מה שלא הורגלו לשאל לזולתם בקינטור אמרו בלבם שמא חשבנו לאנשים באים בשליחות מה, לזה אמרו שאינם רק כשאר העם הבאים לשבר אוכל: ויזכור יוסף את החלומות וכו'. (ב) אחר שהכירם לגמרי ראה מעשה שכבר השתחוו לו כפי מה שהורה החלום הראשון ונזכר מהחלום השני שראה השמש והירח ואחד עשר ככבים משתחוים לי ורצה לדעת אם היה אפשר להתקיים וזה בשיודיעיהו אם עוד אביו חי ואחיו הקטן אשר כולם הוצרכו להשלים המנין. (ג) ולזה נתחכם לגלגל עליהם טענה ועלילה שעל פיה הוכרחו להתייחס אל אביהם ולמעלת משפחתם אשר לא נסו ללכת בה ומתוך כך יתפשטו דבריהם אל המכוון ועל זה ההכרה אמר יהודה אח"כ אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח כי בעלילתו הכריחם לענות בו על כל פנים והוא מה שאמר להם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם. (ד) אמר להם כי הם מרגלים בתבונה ובקנין כלומר בקיאים ורגילים במלאכה ההיא. ועוד כי באותה שעה הם משתמשין באותו אומנות כי לראות את ערות הארץ באו והכוונה אומנין ומעשה אומנות בידם והנה השיבו על אחרון ראשון כי היא עלה יותר מסוכנת ויאמרו אליו לא אדוני כמו שאתה אומר שערות הארץ באנו לראות כי עבדיך באו לשבר אוכל וחמורנו ואמתחותינו וכל כלי משאינו יעידו עלינו. ועל מה שאמרת שאנו מרגלים מאומנותנו. כלנו בני איש אחד נחנו כנים אנחנו וכו'. (ג) ירצה מלאכה כזאת לפי ערמימותה ועוצם סכנתה אין דרכה להמצא כי אם בשנים מעיר ואחד במשפחה וכ"ש שימצאו עשרה מהם בבית אב אחד ואף כי ימצאון כן על צד הזרות איך יצוייר לשלחם כלם מאתו לזה הענין והלא אין אדם מוליך את בניו לסעודה מפני מראית העין כ"ש שיכין להם כלי מות להשכל מכלם יום אחד. ועוד כי אומנות כזו לא תמצא כי אם באנשים רקים ופוחזים אשר בהתהלכם ברחובות עיר וסביבותיה לא ישימו אליהם לב. אמנם לאנשים כנים וחשובים אשר כל העינים צופות עליהם ושואלים ודורשים מה טבם לא יתכן. ומזה תוכל לדעת כי לא היו עבדיך מרגלים, וכבר הוכרחו להשתמש בכתר מעלתם אשר עליה אמר להם אביהם למה תתראו כאשר פירשנו. מ"מ נתנו שתי כתי טענות לשתי עלות שגלגו עליהם: ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות. (ד) למה שראה דברים של טעם בפיהם והיה מכוער הדבר שיכזיבם בפניהם ממה שאמרו מיחסם וכושר מדותיהם אמר להם איני מקיים שאתה מרגלים מטבע אומנותיכם. אמנם לבי אומר לי שעכשו לא נזדמנתם כלכם יחד רק לראות את ערות הארץ וחמוריכם וכלי משאיכם כלם היו לכם לכסות עינים. וכל זה היה חכמה מאתו להביאם לדבר מאביהם ומענין ביתו מה שיכוין ממנו כמו שאמרנו מבלי שיפרש: ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו וכו'. (ג) השיבו לו בזה תשובה נצחת והיא שלא יתכן שתבא חברת אנשים לראות את ערות הארץ כמו שחשדם לבוא להלחם עליה לתופשה רק שיהיו איש א' איש א' למטה אבותיו כי כאשר יתחברו המה ואבותיהם למשפחותיהם יהיו עם עצום ורב אשר לרובם ולחזקתם אפשר להם להתעורר לתור להם מנוחה בארץ רחבת ידים או אם יהיו מתושבי הארץ ומאציליה שאז יעזרו אלה ואלה לעשות מלחמה. אמנם אנחנו תכלית כל פקודנו לכל מספרנו הוא י"ב אחים בני איש אחד כי לא יתוסף המספר מצד רבוי האבות והתחלפותם ואם כן אין לנו צורך ולא יכולת לרגל את הארץ. ועוד כי אנחנו גרים בארץ כנען לא מארץ כנען וא"כ על מי נפנה לעזרה או למי אנו נכנסין בדוחק וגם מהי"ב אחים הקטן את אבינו היום ואין עדיין כח בו לצאת ולבא והאחד איננו ולא נשארנו רק אלה העומדים לפניך ומה לנו ולצרה הזאת: ויאמר אליהם יוסף הוא אשר דברתי וכו'. (ז) למה שלא נתברר לו עדיין מדבריהם מה שרצה מאביו ומאחיו לדעת העודם חיים כי הם אמרו הקטון את אבינו היום ויש במשמע ששניהם מתים. ועל כן אמרו שהוא עם אביו בלישנא דחיי כמו שאמר שמואל (א' כ"ח) לשאול ומחר אתה ובניך עמי. ודוד גם הוא אמר (שם ב' י"ב) על בנו המת, האוכל להשיבו עוד אני הולך אליו וגו'. או שמא כיוונו לומר כי הוא לבדו נשאר שם אצל קבורתו ויהיה האב מת והבן חי. לא רצה לשאול כדי שלא יכירו ממנו כלל שהוא יוסף עד שיחפץ. לזה התחכם לגלגל עליהם עוד בדרך רחוקה לדעת את אשר ירצה והוא ממה שאמרו שהם נכרים בארץ כנען אשר לא ארץ אחוזתם היא וגם שהקטון היה את אביהם והאחד איננו כי אלו העניינים ממה שיאמתו מה שטען עליהם ראשונה שהם מרגלים כי לפי זה לא יכלה ארץ מולדתם לשאת אותם והיא הסבה אשר לא שלח אביהם את בנו הקטון עמהם פן יקראנו אסון כי לא נסה עדיין והוא הטעם שהאחד איננו שעונותם ילכדונו. והוא אומרו הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם ואם שלא נתברר לי שבאתם עתה לתור את הארץ: בזאת תבחנו חי פרעה וכו'. (ד) נראה שכוונת יוסף היתה גם כן בתחלה לבדוק בהם אם היו עדיין בשנאתם אותו או אם נחמו ממעשיהם והוא לא ראה שתתכן לו זה אם לא בשיבחנם על דבר אחיו בן אמו לראות מה יעשו כשיראו אותו בצער או בסכנה ולזה מיד חשב עלילת הגביע אלא שלא היה שם בנימן והוצרך להתעולל עלילות ולגלגל ביאתן לשם. (ד) ואע"פ שיגיע מזה צער מה לאביו לא חשש כי הנה הוא לא הקפיד בשיבואו כולם עמו עד שישאר גלמוד רק שיביאוהו אליו וכבר הי' אפשר שישארו קצתם או רובם אצל אביו להחזיק בידו ולתמכו בעוד שיבוא לברר אמתתם ויהיה להם אחרית שלום ואם שהם לא עשו כן אם מפני הכסף המושב ואם לצורך אוכל נפשם. וכבר שמו חז"ל ענין זאת ההבחנה בעלילת המרגלים ובדבריהם כמו שנודע מהמדרשים (ב"ר פ' צ"ג). ועל כל פנים היתה לו בזה מחשבה ועצה עמוקה. אמנם היתה כוונתו הנגלית אצלם כי למה שהוא קטן כדבריהם ממנו יוכל לדרוש ולחקור מי הם ומה מלאכתם ולמה הם באים כי כמוהו ראוי להאמינו כמסיח לפי תומו כי לא ידע להכין שקרים. אמנם כאשר ראה אותו עמהם אמר להם הזה אחיכם הקטון אשר אמרתם אלי כלומר גם זה יוכל לכוין שקרים כאחד מכם ותואנה זו אמר להם למען סור משאול לו דבר שיצטער בו כמו שיבוא. אמנם עיקר הכונה אצלו מה שאמרנו וגם לראות מה ישיבו אותו דבר על זה אם יאמרו שיביאוהו או שלא יוכל לעזוב את אביו וכיוצא מאלו הדברים שיתאמת אצלו בהם אם שניהם חיים או האחד מהם. וכאשר לא השיבו דבר מזה חזר ואמר בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו בזה כי אם בבא אחיכם הקטן הנה. שלחו מכם אחד ויקח את אחיכם וכו'. והנה כאשר יביאוהו כבר יגיע לו כל מה שבקש מאחיו. אמנם לפי שעדיין היה הדבר מסופק מחיי אביו כמו שאמרנו. היה הדבר הראשון ששאל להם בביאם השלום לאביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי. כלו' מה שאמרתם הקטון את אבינו רציתם עמו בבית או אצל קבורתו ואז נענה מהם מה שבקש מאביו באומרו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי. (יח) אמנם מפני שחשש שמא אל הלקח בנו הקטון מעמו יקראנו אסון. אמר בעת הודעו אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ועם זה יתכנו כל שאלותיו: ואם לא חי פרעה כי מרגלים אתם. קפץ להם בשבועה זאת כדי שלא יבקשו עוד להנצל מזה. ומכל מקום חלילה לו לישבע במלכו על שקר. אבל כשתדקדק בדבריו תמצאם הלא לאמונה. וזה כי הוא אמר ויאמנו דבריכם ואם לא חי פרעה כו' ירצה אם לא יאמנו חי פרעה כו'. אבל ודאי יאמנו אם כן אינכם מרגלים. והשומע ישמע ואם לא תביאו את אחיכם חי פרעה וכו'. וגם באומרו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם יכו'. על כלם נשבע ולא המיר:

We read in chapter 42,6 that Joseph, though ruler, made it his personal business to allocate grain to the individual buyers. This in spite of the fact that he had many officials who could have attended to such tasks. The reason must be that he supervised the sales personally in order to be on hand when his brothers would show up as buyers sooner or later. When the brothers did arrive, and, naturally bowed down, the first of Joseph's dreams had been fulfilled. (1) His recognition of his brothers was only partial, since they had changed substantially during the twenty years since he had last seen them. The word vayitnakker means "he still remained strange to them," not that he deliberately misrepresented himself still further. The inquiry about their origin was designed to establish positively that these men were indeed his brothers. As soon as the brothers said that they came from Canaan, that clinched the matter for Joseph. From that moment on he had to be careful not to give himself away; therefore, the Torah repeats that now he recognized them fully. The brothers on their part did not have an inkling of Joseph's true identity, however. (2) Once Joseph saw his first dream fulfilled, he became curious to know if the second dream also was capable of being fulfilled. To this end, he devised stratagems that would lead to revelations about which members of his father's generation etc. were alive. Without such knowledge, he judged that the second dream could not possibly become realized. He could not imagine how else eleven stars and a sun could bow down to him. (3) The brothers' reply to Joseph's accusations was two-pronged. We are neither spies, nor, if we ever had been spies are we engaged in plying our trade now. Since the last accusation seemed to expose them to more immediate danger, they responded first to that accusation. They stated unequivocally that they had come to buy grain, witness their beasts and their haversacks etc. They also stated that they had never been spies; on the contrary, they were all the sons of one man. In fact, they said, they could afford to place all their cards on the table. Their answer was disarming in the sense that the brothers felt the secrecy necessary to function successfully as spies could never be maintained in a large family such as theirs. Besides, they argued, a respectable family such as they would have no need to resort to the spying business, anyways. (4) Joseph continued to pry and said that although their natural occupation may not have been spying, on that particular occasion they had come as spies, their gear being only camouflage to hide their real intentions. In this manner, Joseph managed to flush out the information about their father which was what he had been after all along. (5) The classic part of the brothers' answer was that if spies do not operate on behalf of a large group of people, they are a useless commodity. Since the brothers had no such large number of people to fall back on, seeing they were all the sons of one man, and since their residence in the land of Canaan was of recent origin and they were not even landowners, Joseph's accusation was so ludicrous that it was not even worth pursuing. They referred to their father as "one man in the land of Canaan," not "one man from the land of Canaan." Since all the accusations levelled against the brothers had failed to elicit the response Joseph had waited for, namely that his father was still alive, he resorted to their imprisonment and the demand to bring Benjamin to Egypt. He wanted to examine their attitude towards Benjamin, and to judge from their reaction to his demand if their father was still alive. He planned the phony theft of the goblet already at this stage, since he had to find out if the brothers still resented a son of Rachel as a rival for the affection of their father. Even when Benjamin eventually did come down, the question about Jacob being alive had not been settled in his mind, and he had no other recourse but to inquire directly if Jacob was still alive and well. On the surface, Joseph made it appear that questioning a young and inexperienced youth such as Benjamin would be a test of the brothers' truthfulness. If Benjamin in his youthful innocence and naivite would confirm his brothers' statements, that would show Joseph that he was not dealing with spies. When Benjamin finally did get to Egypt, Joseph pretended to be amazed at his age and sophistication, and asked, "Is this your little brother of whom you have spoken?" He meant, "How can I assume that he is more innocent than you are?" I need to test him just as thoroughly. Joseph knew that his father, if still alive, would suffer some anguish, unavoidably, but he did not think that all the brothers would necessarily return with Benjamin. He had considered it more likely that some of the brothers would stay behind with Jacob during that time. The fact that all the brothers did in fact return to Egypt, may have been prompted by their desire to prove their innocence concerning the money that had been found in their sacks after they had left Egypt. (9) The reason Joseph repeated his question about whether their father was still alive after he had revealed himself, was because of the moving description by Yehudah that Benjamin's failure to return would cause Jacob's death.

^*ויותר וכו', כוונת הרב ז"ל כי משם נפרד חיים בלשון רבים נאמר בסמיכות חיי שרה, אפם משם נפרד חי הסמיכות חי, כמו וישבע בחי העולם ויתורגם שהוא כינוי להשי"ת, וע"כ אין הבדל בענין אם נאמר "חי העולמים", או "חי העולמים" , ששניהם כינוי להי"ת, ומה שנמצא "חי נפשך" הוא כינוי לגוף החי ע"י הנפש, ויתורגם "," וכן חי פרעה, ר"ל בבעלי חיים שלו כסוסו או עבדו, וא"כ לא נשבע יוסף בפרעה עצמו, כמו שנרא' בהשקפ' הראשונה. כי חיותו הית' יקרה לו כאשר ראוי לכל עבד נאמן לאהוב את מלכו ואת אדוניו, ולאות לו כל טוב, ורק בדברים הטפלים לו נשבע, ועי"ז רמז ר' לוי במדרש משל לגדי וכו'. ויותר נכון אצלי בזה (ד) כי מלת חי בצירי היא לשון סמיכות של חי: כמו שמלת חיי הוא לשון סמיכות של חיים. חיי אברהם (בראשית כ״ה:ז׳), חיי שרה (שם כ"ג), וכמוהו די בער (ישעיהו מ׳:ט״ז), די עולה (שם), מדי (שמות ל"ו). ואם היה אומר חיי פרעה. ירצה חיים של פרעה והיה נשבע בחיי המלך. אבל באומרו חי פרעה, (ד) ירצה ח' של פרעה והיא מכוון אל איזה דבר שלו שהוא ממין החי כמו שתאמר סוסו או עבדו שהוא נשבע בו. ונראה שהוא נשבע במלכו. וכן וישבע בחי העולם (דניאל י״ב:ז׳). בחי של עולם הוא האל יתברך ולא בחיי העילם עצמו כי חי העולמים וחי העולמים הוא דבר אחד. וכן מאמר חי נפשך (שמואל א י״ז:נ״ה) רמז אל הגוף שהוא חי בכללה. ותמהני ממה שכתב הרב המורה בפ' ב' מהמדע ובפ' ט"ו מהחלק א' וזולתו מהמירה כי חי פרעה וחי העולם הוא כאומר חיי פרעה. וחיי העולם. שהרי על כרחינו חי פרעה. הוא חי של פרעה. כמו שאמרנו. וחי אינו לשון חיים שאין ללשון הקדש בחיים שם נפרד. וכן הענין בחי העולם. וכן יכול לומר חי יי' שירצה חי שלו לא חייו אלא שהכוונה לישבע בחי העולם עצמו לא בשום חי מקניינו. וזה ענין נכון וביטלנו בו המיית רבים על מאמר חי העולמים או חי העולמים. ונקה יוסף מחשד זה הגנאי בלי ספק:

ובמדרש (ב"ר פ' צ"א) בשעה שהוא מבקש לישבע על שקר היה אומר חי פרעה. א"ר לוי משל לגדי שברח מן המרעה ונכנס לו אצל אשה אלמנה מה עשתה שחטתו והפשיטתו ונתנה אותו על המטה וכסתה עליו סדין אתיין בעיין ליה גבה אמרה כך תהא ההיא איתתא נתשה מבשריה דדין ואכלה אם אנא ידענה ביה. כך חי פרעה כי מרגלים אתם. ועתה ראה כי אין המשל דומה לנמשל כלל כי אם לפי דברנו זה. כי הוא היה מבקש שיהא נראה שנשבע במלכו ואינו כן אלא בזולתו עבדו שורו או חמורו כמו שהאשה הזאת היו סבורין שהיא נשבעת על בנה ועל דרך האמת אינה נשבעת אלא על הגדי: ויאסף אותם אל משמר כו'. כדי שיקבלו עליהם מה שיאמר להם לסוף שלשה ימים כי יבחרו הרע במיעוטו: ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וכו'. אם כנים אתם וכו'. הנה זאת היא עצה דעת ויראת ה' לפתוח להם פתח להביא שבר רעבון בתיהם להחיות נפש בניהם ובנותיהם ושלא תהיה להם תקלה על ידו וגם להגיע את אשר חפץ כמו שאמר ואת אחיכם הקטון תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו: ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו וכו'. (ה) כאשר ראו שהאיש אדוני הארץ נכמרו רחמיו על בני ביתם וטפם על זה השיעור ולא מצד קורבה שתודע ביניהם ולא מצד ראותו צרתם בעיניו והבט אל עמל לא יוכל. ולא מפאת שום דורש ומבקש עליהם ממנו אלא הכל מצד עצמו ומעלתו. תמהו מאד ונתנו אז אל לבם להחטיא את עצמם בשכבר פשעו בשלשתם במה שהשחיתו רחומיהם אצל אחיהם עם המצא אתם שלשת הסבות ההנה אשר יחסרון שם. ולזה אמרו הנה האיש הזה חמל על אנשים זרים מארץ רחוקה. אבל אשמים אנחנו על אחינו בשרנו. והנה האיש הזה רחם על נפשות בנינו ובנותינו אע"פ שלא ראה אותם. ואנחנו בעינינו ראינו צרת נפשו. והאיש הזה נתעורר מעצמו מבלי בקשת שום אדם. ואנחנו בהתחננו אלינו לא שמענו והצדיקו עליהם את הדין ואמרו על כן באה אלינו הצרה הזאת. והכונה כי גם שלא הגיע לו מהמעשה ההוא רק הצער צדקה עלינו הצרה הזאת מדה כנגד מדה: ויען ראובן כו'. הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד וכו'. (ה) ירצה אני כשאמרתי אליכם אל תשפכו דם השליכו וכו'. לא היתה כוונתי אלא לשלא תחטאו בו כלל אלא שלא מלאני לבי לומר כך בפירוש מפחדכם ואתם כבר הרגשתם אלא שעשיתם עצמכם כאלו לא שמעתם לשוני. וגם דמו הנה נדרש ירצה כי לא יבוקש מהם עון האכזריות אשר האשימו עצמם עליו לבד כי הוא כבר רחם עליו והשתדל להצילו לפי שעה. אבל שהיה ירא שעקר דמו יהיה נדרש מאתם כי הילד מת ע"י כלם אלו במה שמכרוהו ואלו במה שלא מיחו וכולם חטאים בדבר אין נקי: והם לא ידעו כי שומע יוסף וכו'. הנה יוסף בא עליהם לדבר אליהם בבית משמרתם על ידי המליץ כדרכו. אמנם כאמר כלה לדבר אתם ויוציאם מבית מאסרם קם המליץ מאצלו וילך הלוך בתוכם לדבר להם מלבו דברים טובים לנחם אותם מצערם. והיו קצתם עמו בזויות זו נושאים ונותנים על עסקיהם. וקצתם מאשימים עצמם בזוית אחרת הקרוב אל יוסף (ו) והם המדברים לא ידעי כי שומע יוסף כי המליץ אז היה בינותם כלומר מדבר עם קצתם ולא היה בין יוסף ובינם כפעם בפעם. ולזה לא נשמרו בדבריהם כי חשבו שאינו שומע רק ע"י מליץ: ויסב מעליהם ויבך וכו'. ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר וכו'. כיון בזה להקל צערם מעליהם בלכתם בדרך או בשבתם בביתם כי ירגישו שיש להם לפניו רוח חן ותחנונים. ותהיה להם תקות שלום. אמנם המה ואביהם קיימו בעצמם אשרי אדם מפחד תמיד (משלי כ"ח): וישאו את שברם וכו'. ויפתח האחד את שקו וכו'. (ז) להקל משא כל הבלבולים הנופלים במשאות האנשים האלה. וליישוב כל הכתובים הבאים עליהם, יראה בעיני כי השקים הנזכרים בספור הם הגדולים אשר בהם יביאו את הבשר. אמנם האמתחות הם שקים קטנים אחרים שמכניסים בהם החבלים ומיתרים וכל כלי עבודת משאם. וגם בהם משמרים כיסם עם ממונם ומכניסים אותו לתוך השק הגדול לשמירה מעולה ואף בחזרתם נותנין אותם עם מה שנותר מן הממון בתוך התבואה אשר בשקים כתרים לפני השכחה והגנבה. (י) והנה מתחלה צוה יוסף למלאת כליהם בר ולהשיב כסף איש אל שקו ולא הקפיד אם יהיה בשק או באמתחת אמנם אשר על הבית שם הכסף איש בפי אמתחתו כי היה מה שנותר מכלי משאם בתוכם ונתן האמתחות בתוך השקים ומלא אותם תבואה ונזדמן לו באחד מהם שלא העמיק האמתחת בתוך השק אבל נשאר קרוב אל פיו. וכבואם אל המלון ויפתחו איש את שקו לתת מספוא לחמורו. פתח זה האחד וירא את כספו והנה הוא בפי אמתחתו ויאמר אל אחיו. (ו) הושב כספי וגם הוא בפי אמתחתי כאילו הונח שם בכוונה. ויצא לבם ויחרדו וכו'. (ז) ואין ספק שבדקו איש את שקו עד מקום שידו מגעת ולא מצאו. ואולי שכל זה כוון מיוסף או מאשר על ביתו כדי שתהיה להם בדרך קצת ידיעה ולא יתברר להם עד היותם בביתם ולא ראו להריק אז התבואה כי היה עמל בלי תועלת. אמנם נאמר אחרי כן ויהי הם מריקים שקיהם והנה איש צרור כספו בשקו כי היה באמתחת אשר בשק כאמרנו שאתה בעיר למה שאתה בבית אשר בתוך העיר וא"א לומר בענין אחר שהרי אמר יעקב ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם והם אמרו ונפתחה את אמתחותינו והנה כסף איש בפי אמתחתו: הן כסף אשר מצאנו וכו'. (י) והנה יוסף בפעם השנית כדי להקל הטורח בחפוש הגביע צוה למלאת להם ג"כ את אמתחתם בר ושישאו אותם על השקים. וזה אמר מלא אמתחות האנשים אוכל כאשר יוכלון שאת ושישימו כסף איש כו'. ואת הגביע בפי אמתחת הקטן כי יהיה נקל להם להוריד האמתחות מעל חמוריהם ולשוב לעמוס אותם מה שלא יהיה כן במשא עצמה. וכן נאמר וימהרו ויורידו איש את אמתחתו. ונאמר ויעמוס איש על חמורו. אמנם בתחלה נאמר וישאו את שברם על חמוריהם דמשמע ע"י עזרת קצתם לקצתם. (ז) ולזה לא נזכר בכל מעשה זה שק כלל: ואחר שנתיישב זה נשוב אל עקר הספור ויבאו אל יעקב אביהם וגו' ויגידו לו וכו'. הודיעו לי ענין העלילה אשר עליה הוצרכו להגיד לו לתומם מיתר אחיהם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה ומה שהונח האחד שם עד שיבוא אצלו אחיהם הקטן לברר כי כנים הם ושבזה ימצאו חן וחסד לפניו ואת הארץ יסחרו ולא הזכירו מה שאמר להם ויאמנו דבריכם ולא תמותו כדי שלא לצערו כל הצער ההוא בפתע ולזה לא חשש לדבריהם עד שהריקו שקיהם ומצאו איש צרור כספו בשקו וכו' כי אז פחדו כלם ואמר להם אותי שכלתם וכו' עלי היו כלנה שכלם הם בניו בשוה מה שאינם כן האחים אלו אצל אלו שהרי שמעון לא היה אח מאם רק לבני לאה ויוסף ובנימין לא לשום אחד מהם. ועל פי דברים אלו השיבו ראובן את שני בני תמות אם לא אביאנו אליך כלומר הרי הוא אלי ועלי על פי שנים מבן ואני מקבל מיתת שני בני בדיני שמים אם יגיעך בזה מות ומשכלת ומשמע מדבריו שאין שם חשש סכנה כלל ולזה השיב הזקן לא ירד בני עמכם כי אחיו מת וכו'. (ח) ירצה כיון שהדבר בטוח בעיניכם והאיש אדוני הארץ לא יקפיד על בואו שם בהכרח כמו שנראה מדבריכם אי אפשי שירד עמכם פן יקראהו אסון בדרך והורדתם וכו'. נטש הזקן יראת אדוני הארץ ודאג לסכנת הדרך. אמנם כשהכביד הרעב וכלו לאכול את השבר וצוה להם שובו שברו לנו מעט אוכל והודיע לו יהודה כי העד העיד בם האיש לאמר לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם ושא"א לרדת זולתו (ח) אז חרד חרדה גדולה כי ראה כי את הילד הוא מבקש ואמר להם למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח ומי הזקיק לכם לזה והנה לא מצא יהודה אז ידיו ורגליו רק בשנותו את טעמו ולבדות מלבו שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו לאמור העוד אביכם חי היש לכם אח וכו' ואולי שכיוון למה שהוכרחו להשיב ע"פ שאלותיו כמו שאמרנו שם: ויאמר יהודה אל ישראל אביו שלחה הנער אתי ונקומה ונלכה וכו'. בא עליו בטענה חזקה מאד ואמר אליו אף כי יהיה לבך נוקפך על סכנת הנער בריא ושמא בריא עדיף שאם לא ילך עמנו מיתתו ומיתת כולנו היא הכרחית כי הרעב בעיר ומתנו שם ואיש מומת אתה שולח. וזאת היא עצמה הבחינה שבה נועץ מלך ישראל ויקחו נא חמשה מן הסוסים הנשארים אשר נשארו בה הנה ככל המון ישראל אשר נשארו בה הנם ככל המון ישראל אשר תמו ונשלחה ונראה (מלכים ב' ז'). ירצה כי לפי סכנת הרעב אשר בעיר כל הנשארים בתוכה הנה הנם ככל המון ישראל אשר תמו כי כלם חשובים כמתים ואם כן כבר יהיה השליחות בלי סכנה ובשום תוחלת וכן אמרו אם אינך משלח כלנו מתים ואם יבא עמנו אין שם חשש אלא ממנו כמו שאמרנו שעל דרך האמת א"א להמשך מזה סכנה כלל כי מה לו אצלנו לא נשינו בו ולא נשה בנו השופט כל הארץ יעשה חמס: אנכי אערבנו מידי תבקשנו וכו'. אין אני מכניס בני בערבות זה כראובן אחי רק אנכי עצמי ערב בדבר ומידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך וכו'. כי יודע אני שהדבר בטוח מאד ואין לו עלינו טענה של כלום כי לולי התמהמהנו לסבתך כי עתה שבנו זה פעמים בשלום ובמישור: ויאמר להם ישראל אביהם א"כ איפה כו'. הזמין עצמו לדורון ולתפלה כדרכו. וכסף משנה וכו' אולי משגה הוא (ח) שמא שכחו שוגג וכבר נודע אליו שגגתו והוא מייחל ומצפה לכם לשוב לקחתו: ואל שדי יתן לכם רחמים ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין. באופן שלא יהיה עוד מות ומשכלת יותר מאשר שכלתי ראשונה מיוסף והוא שוה למה שנאמר עליו כי ארד אל בני אבל שאולה כמו שפירשנו שם: וירא יוסף אתם את בנימין ויאמר לאשר על ביתו וכו'. כשראה את בנימין שהוא חי חשב לעשות עלילת הגביע כדי לבדוק ע"י כן חיי אביו כי א"א שבהעלילו עליו שישאר שם לעבד לא יאמרו מהרעה אשר ימצא את אביו אם עודנו חי כמו שהיה ואיך מקום למצוא להם עילה זו כי אם בשיבאו לביתו לאכול עמו והמפורסם אצלם מעניינו שעשה כן לפייסם על מה שצערם ללא דבר וייראו האנשים כי הובאו וכו' לקחת אותנו לעבדים ואת חמורנו. לא שחמוריהם היו חביבים עליהם כעצמם כמ"ש הרב המורה פרק מ' חלק ג' רק היו אומדים דעת האנשים שנתנו עיניהם בכת של בחורים עם חמוריהם לעבוד ולמשא בבית אדוני הארץ בעלילת הכסף המושב. ועל פי דבורם זה אמר הכתוב להתנצלות האיש אדוני הארץ. והאנשים שולחו המה וחמוריהם: ויגשו אל האיש וכו' ויהי כי באנו אל המלון כו'. ראו כי טוב להודות לו הענין תחלה אבל מפני היראה שנו בספורם ממה שהיה באומרם כי במלון מצאו איש צרור כספו בשקו מה שלא היה כן כמו שנזכר אלא האחד לבדו. אמנם אמרו כן כדי שלא יאמרו לו למה לא חזר האחד להשיב את הכסף במצאו אותו מה שאיך כן לומר לכולם כי צריכים היו להביא שבר רעבון בתיהם ואין לאחד או לשנים לשוב דכגון דא כלם צריכים לעמוד להמלט על נפשם כדי שלא יחשדו שקצתם הסכימו בגניבה וקצתם מיחו. ומעתה העצה הנכונה להמתין עד שובם שם כלם. ולא אמרו שלא ראו הכסף עד בואם אל ביתם כי חשבו שלא יאמנו דבריהם. ואמרו כספנו במשקלו לומר שהיא נפלאת בעיניהם שכבר נודע לו שהם השלימו אליו את כסף שברם ואיך אפשר שיזדמן להם כסף במשקל ההוא אם לא שיהיה בכוונת מכוין והוא אומרם לא ידענו מי שם כספנו באמתחותינו. ויאמר שלום לכם אל תיראו וכו'. הנה המפרשים ז"ל (ראב"ע פ' זה) טרחו לבקש להם צדדים איך נתון מטמון זה באמתחותם ולדעתי אין צורך כי לא אמר להם כך אלא להפיס דעתם ולהניח רוגזם והכוונה אחר שכספכם בא אלי אם נעשה לכם נס להמצא מטמן באמתחותיכם מה לי ולכם: ויכינו את המנחה וכו'. לא סרבו לגדול ונכנסו על פי השמועה לבד ועטרו המנחה בכלים נאים כמשפט. ויבא יוסף וכו'. ויביאו את המנחה וישתחוו לו וכו'. הרי נתקיים אחד עשר ככבים משתחוים לי אבל עדיין לא בא השמש וגם לא השתחוו בבחינת עצמו. וישאל להם השלום וכבר מצא מקום לשאול על אביו ואמר השלום לאביכם הזקן אשר אמרתם עודנו חי עד שיהיה אומריכם ראשונה והקטן את אבינו היום ששניהם שווים בחיים כמ"ש ונזהר גם כן במה שאמר אשר אמרתם כאלו אין לו בו שום הכרה רק מה שאמרו לו ואז השיבוהו דבר כנפשו ואמרו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי. רואה אני שנזהרו גם הם בתשובתם על דרך שאמרו בפרק קמא דפסחים (דף ד'.) אבא קיים אמא קיימת כי הנה הוא שאל השלום לאביכם הזקן יש במשמע על זקנם יצחק והשיבו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי משמע שזקנם מת: וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו וכו'. כבר פירשנו כי תואנה היא לו שלא לצערם עוד על השאלה הראשונה ולומר שעל פיהם הוא חי להאמין כי לא מרגלים הם כי כנים הם. ולזה לא אמר לו דבר רק אלהים יחנך בני: וימהר יוסף כו'. וירחץ כו'. וישימו לא לבדו כו'. כי לא נאה לשום אדם ללחום את מושל. (ט) אמנם אמר ששמו להם לבדם ולמצרים לבדם יזכר הסבה כי לא יוכלון המצרים לאכל לחם בחברת שום עם ולשון שיאכלו את תועבותם לעיניהם ולא ייחד את העבריים רק מפני היותם כן והיה הכל להגיד כי ישיבתם לבדה הית' סבה לשישבו לפניו הבכור כבכורתו כי חלקו כבוד זה לזה על סדר תולדותם עד שהכירו האנשים המצריים האוכלים שם לבדם או משרתי הבית שהמה כלם אחים בני אב אחד (ט) ויתמהו האנשים הרואים את כבודם איש אל רעהו לאמר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. ועוד כי לא ידעו מה טבן אצל אדוני הארץ אשר עשה להם את כל הכבוד הזה. ויצו לאשר על ביתו מלא וכו'. כבר פירשנו כי בפעם הזאת צוה למלאת להם גם את האמתחות והסבה לזה ושים כסף איש בפי אמתחתו צוה שישים להם לעיניהם בפי אמתחותיהם את משנה הכסף אשר הביאו ואת הכסף המושב לא כסף שברם. (י) אמנם לבנימין שישימו את הגביע שלא מדעתו ואת כסף שברו מדעתו לפי שבא על פיו לשם. וכבר ביארנו כונת עלילה זו ואפשר שהשיב את כל כספם מדעתם כי נתחסד עמהם על מה שהרגיזם ומכל מקום לא נשארה להם טענה מהשבת כספם: הבקר אור והאנשים שולחו וכו'. כבר כתבנו בשער הקודם כי זהו שמוש האור שנוהגין הצדיקים בשמוש מעשיהם וכמו שאמרו לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב: המה וחמוריהם. כבר פירשנו: הם יצאו מן העיר לא הרחיקו וכו' והשגתם. בידוע שאם לא ישיגם לא יאמר להם דבר. אמנם אמר כן לזרזו שישיגם על כל פנים: ואמרת להם למה שלמתם רעה תחת טובה וכו' הלא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש בו. לפי הנרא' רוב כלי השתיה היה מזהב והוא אומרו ואת גביעי גביע הכסף תשים לומר שהוא היה רגיל לשתות בכסף לסבה מה אם לשום צער על אביו או לענין אחר. וכיון בזה כדי להעליל עליהה שלא משום מה ששוה הגביע הן שיהי' מכסף או מזהב הוא שולח אחריהם כי לגביה דידי' מילתא זוטרתי היא. ויותר מזה ויתר אצלם בהשבת כספם והדור כבודם אלא מפני שהוא נחש ינחש בו ירצה שכבר שמהו לנחש וסימן טוב להצלחתו ועל דרך שאמרו ז"ל (חולין צ"ה:) בית תינוק ואשה מותר לעשותן סימן ובלבד שלא יכוין מעשיו ואמרו (שם) אם אין נחש יש סימן ולזה אם יארע בו תקלה לא מסמנא ליה מילתא והוא אומרו למה שלמתם רעה תחת טובה וכו' הלא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש בו הרעותם אשר עשיתם. לומר כבר נזדמן בידכם דבר רע שלא נתן למחילה ולא לויתר: ויאמרו אליו למה ידבר אדוני וכו'. ירצה שאין צריך לו לתת טעם לרדיפתו אחריהם כי כן ראוי לעשות אפילו על שוה פרוטה אבל שהעיקר בטל כי חלילה להם מעשות זאת: הן כסף וכו'. הם צדקו עצמם מקל וחומר מג' צדדים. ועל האחד אמרו הן כסף כלומר שאין בו סימן: ועל השני אמרו אשר מצאנו שהיה דרך מציאה ממש. ועל הג' אמר בפי אמתחותנו שכליהם קונים להם. ועם כל זה השיבונו אליך מארץ כנען ואיך נפשע עכשיו בהפך שלשתן לגנוב מבית אדוניך כסף או זהב. וזה כי הגניבה הפך המציאה ומבית אדניך הפך בפי אמתחותנו והגביע שטוען עליהם הוא כסף שיש בו סימן והוא הפך הכסף המושב. אשר ימצא אתו מעבדיך וכו'. הענישו את עצמם בזה לדעתם שאין בהם מי שישלח בעולתה ידו ואם אולי ימצא אתם לעלילה מה יודיעוהו כי יבחרו להיות עבדים נמכרים משוב עוד אל בית אביהם ואל ארצם אם יתפס שום אחד מהם כגנב ויש במשמע שלא יקבלו שום פשרה וחלוקה אלא שכלם פטורין או כלם חייבין: ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא וכו'. אין דבר זה מוסב אל מה שקנסו עצמם כמו שחשבו הראשונים ז"ל. אבל למה שצדקו נפשם בחזקת כשרותם מכח הג' טענות שזכרו (יא) ולזה אמר גם עתה אחר שקרה מעשה זה אע"פ שתמצא הגניבה ביד שום אחד מכם ויש מקום לומר שהורעה חזקתכם עם כל זה כדבריכם כן הוא ויספיקו טענותיכם לשתהיו כלכם מוחזקים אצלי בכשרות ואנשי אמונים כבתחילה אמנם אשר ימצא אתו הגביע כבר הורעה חזקתו שהרי שור שחוט לפנינו ולזה הוא לבדו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים: וימהרו ויורידו וכו'. כבר כתבנו שלא שלחו יד בשקים ויקרעו שמלתם נצער הסכנה וללא טובה השמועה: הלא ידעתם כי נחש ינחש וכו'. לפי שלא יחזיקוהו למקפיד מאד על הממון כמו שאמרנו: ויאמר יהודה וכו'. באחד משלשה פנים יוכל אדם להצדיק עצמו בדינו אם בהודיע לשופט דברי זכיותיו אשר נעלמו מממ לשורת הדין או שיטעמנו דברים של טעם לדון בהם לפנים מן השורה או שיאמר שהוא צדיק במעשיו אלא שבאין עליו לחמסו. ועל האחד אמר מה נאמר לאדני להודיע איך היה תוכן המעשה והוא לא ידע ורמז לו בזה כי הוא יודע האמת ומאתו היתה זאת. ועל השני אמר מה נדבר כי אין לנו שום סדור דברים לצדד שום זכות לפניך משורת הדין או חוצה לו. ועל השלישי אמר ומה נצטדק אחר שנמצאה הגניבה בידינו: האלהים מצא את עון עבדיך הננו לך לעבדים, נחמתנו ! (יב) ירצה בזה שאתה בעינינו כאלהים שמצא את עון עבדיו להתנהג עמנו במדת החסד ושלא יענש הגנב במיתה כאשר חייבנוהו בתחלה כסבורים שלא ימצא בינינו גנב אלא שנהיה לאדוני לעבדים גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו. ויתכן שירצה זאת לא זאת רק האלהים בדק בפינקסו ומצא עוננו הגנוז ושפטנו כמשפטנו והיה רומז בלבו על מה שמכרו את אחיהם לעבד ולא חמלו ולזה אמר והיינו גם אנחנו עבדים כמוהו. (יב) גם אשר נמצא הגביע בידו שאע"פ שאין לו עון אשר חטא ילכד בחטאתנו ובין כה וכה יאמרו תמיד שלא יתפרדו זה מזה וכולם יהיו שם או את כלם ישלח: ויאמר חלילה לי וכו'. אמר אף על פי שמן הדין היה ראוי שימות הגנב חלילה לי מעשות זאת כי ביד השופט למחול הקנסות במקום שאינו חב לאחרים אדרבה מי שאינו מוחל הוא מדת אכזריות ולזה אין אתם צריכים לישאר לעבדים רק אשר נמצא הגביע בידו יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם. ואפלא ממה שהקשה הרמב"ן ז"ל על פירוש רש"י ז"ל מאומרו חלילה לי וכו'. כי על זה הדרך יתכן ודאי לאומרו כי הנוהג כן ממדת קונו יש בו שנאמר (תהילים קמ״ה:י״ז) צדיק יי' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ירצה שעם שהוא מניח משפטים צדיקים שינהגו בהם האנשים ביניהם משורת הדין הנה הוא חסיד ונכנס לפנים מן השורה בכל מעשיו והנה לפי שבאה תשובתו של יוסף שלא כרצונו במה שהיה מפריד בין אחים והוא הדבר אשר היו מרחיקים מאד בדבריהם תמיד ולזה נאמר:

(6) Reuben complained to the brothers that his intention had been to prevent them from committing any wrong altogether, not merely to prevent his brothers from killing Joseph outright. They had not treated him in accordance with his intention then, only in accordance with what he had dared to say at that time. (7) The conversation during which the brothers accused each other concerning their erstwhile treatment of Joseph did not take place in Joseph's presence. After having used the services of an interpreter, Joseph presumably left the room. The interpreter may have stayed behind on his own to offer some words of comfort to the brothers. While he was engaged in conversation with some of the brothers, others paying him no heed, they may have berated each other, unaware that the interpreter was straining to overhear the gist of their conversation also. The return of their money had never been intended to frighten them, but to encourage them into thinking that they had found sympathy in Joseph's eyes. Jacob chose to interpret it differently, along the lines of Proverbs 28,14, "Hail to the man who is constantly afraid." The words "sacks" and "bags" respectively, may be understood as follows. The large sacks were intended to hold grain, the smaller bags, fitted with pockets, were meant to carry various necessities for the journey, such as ropes etc., as well as their money supply. The bags were normally carried inside the larger sacks for added protection. Joseph may have instructed his servant to have the money placed inside their sacks, whereas the servant in charge of Joseph's household placed it in the bags containing the balance of their money and loading equipment, under part of the grain supply. Apparently, one bag was placed near the top of the sack so that when it was time to feed the animals, it would be found. This would keep the other brothers guessing if it had been an oversight or whether all of them had been framed. No doubt, they each looked inside their sacks, but not finding the money near the top, they did not want to waste any more time by unloading their entire grain supply. When they arrived back home, Jacob at first saw no particular danger, since the brothers had refrained from telling him about Joseph's threat that they would die if they did not bring Benjamin with them. Only after it had become clear that each one of them had had his money replaced in his sack, and that there could be no doubt that they had been carefully framed, did Jacob start to worry. His outburst "You have bereaved me" is perfectly natural then. When Joseph had their bags filled again, during their second trip, sacks are not mentioned at all. The emphasis is on their receiving so much in the way of food supplies, that even the bags normally used as containers for their own food, were put in service, and were presumably carried outside their sacks. When it eventually came to searching for the goblet, we only read that they quickly lowered their bags, opened them, an action that did not consume much time since the bags were not inside their sacks, as usual. When the brothers loaded their donkeys the first time (42,26), we read that "they lifted their (respective) grain purchases on their donkeys," implying that they helped each other adjust their respective heavy loads. The second time, after the search which resulted in the goblet being found in Benjamin's bag, it only says (44,13) "each one loaded his donkey," implying that the load could easily have been handled by each brother without assistance. The conclusion that "travelbags" are smaller than "sacks" is inescapable. (8) Reuben's offer to guarantee Benjamin's life with that of his own two sons, needs to be understood as follows. "I am prepared to accept Heavenly judgment concerning the life or death of my own two sons, if I fail to bring Benjamin back to you." Jacob understood this to mean that Reuben obviously did not consider the journey very dangerous. He refused the guarantee, pointing out that his own fears were based on the fact that he had already lost one son, and that since the Egyptian ruler had not made Benjamin's appearance a matter of life and death, it was not justifiable to expose Benjamin to such danger. However, once their food supply had run low, and Yehudah had to reveal the extent of Joseph's threat, which did make Benjamin's appearance a matter of life and death for all of them, Jacob could not risk all their lives in order to save the life of Benjamin from danger. He therefore reluctantly agreed to let Benjamin accompany the brothers. (2) At that point Yehudah had misrepresented the inquiries Joseph had made about their families in order to counter Jacob's question "Why did you do such an evil thing to me to tell the man about your family status etc?" Basically, Yehudah used the argument, "If you are faced with a certainty on one hand and a possibility on the other hand, you have to give prior consideration to the certainty." "Our collective death is a certainty if we stay here, whereas if we go down to Egypt, there is a chance that we will all return safely." The same argument is used by the king (Kings II 7,13) when it is a question of risking the last remaining five horses to investigate the condition of the army of Aram. (8) Yehudah's guarantee is different from Reuben's in that he himself offers to be the guarantor, not merely his sons. Having reconciled himself to the inevitable, Jacob resorts to prayer and gifts, just as he did at the time he faced Esau over twenty years previously. The comment that the money which had been returned in the brothers' sacks might have been the result of an error, is to be understood as follows: "Surely they must have noticed the error in the meantime, and are already waiting for you to bring back the money." Therefore, Jacob commanded the brothers to take a double supply of money to enable them to pay both for the last purchase for which they still owed, as well as for the grain to be purchased on this trip. Jacob's parting remark, "If I am to be bereaved, I shall be bereaved," is in line with our commentary on the words "for I will go down to my son mourning to the grave." This meant that by refusing to be consoled over his loss, Jacob wanted to make sure he would not expose himself to further grievous losses as punishment for his sins. Here, too, Jacob says that since he has been bereaved once, and still feels crushed by that bereavement, he is confident that he would not have to face another bereavement, such as harm befalling any one of the brothers. The correct translation of the verse then is: "as for me, since I have already been bereaved once, I shall remain thus bereaved" (not another). When the brothers arrived in Egypt, and Joseph noted that they had indeed brought Benjamin with them, he immediately hatched the plan of the trumped up charge that the goblet had been stolen. However, he had to engineer both the opportunity for the theft, as well as to find out if his father was still alive. The latter piece of information had not yet emerged from anything that the brothers had said. (9) A luncheon invitation at which the goblet would be used and would be shown as possessing magic qualities, would provide the motive for its theft. For that purpose, the brothers are led to Joseph's residence. Not being aware of that purpose, the brothers misinterpreted this turn of events, assuming they had been led there to be enslaved together with their animals, for the theft of the money. In order not to wait for an awkward interrogation, the brothers explain to the chamberlain in charge of Joseph's house what has happened. They changed the true sequence of events somewhat, claiming that all of them had found their money already during their return journey. In this manner they hoped to forestall the question why the brother who had found his money had not returned forthwith to return it. Since it would have been an unnecessary hardship on their families to have all returned once more, they had waited until their next trip to return this money. When Shimon was led out to them, and they had been reassured that Joseph's treasury had indeed received their original purchase money, so that the money they had found in their sacks must have been a treasure given to them by G-d, they felt more at ease and prepared the gifts they had brought along for Joseph, having heard that they would be his guests for lunch. When Joseph met them, he inquired about their father, having made sure that he used the brothers' own statement as the cue for this kindly interest. For that reason, he said, "Is your old father, of whom you have spoken still alive?" The brothers, distinguishing between "old" and "father," inform him that whereas their grandfather had passed on, their father was still alive and well (Pessachim 4). The reason Joseph did not share a table with his attendants was that the Egyptians who do not eat certain foods would feel outraged seeing Joseph eat such foods. The ruler, moreover, never shared a table with his subordinates, so that three separate tables were necessary, since the brothers also ate a diet abhorrent to the Egyptians. The brothers, according to their habit, seated themselves according to their ages. The servants of Joseph, eating with them wondered why these travellers should be so honored as to be entertained by their ruler. (10) When their bags were filled with grain, including those bags not normally filled with grain, their money was returned to them, presumably to compensate them for the distress of having been accused as spies. However, hiding the goblet in Benjamin's bag was accomplished without anyone becoming aware of it, and the ensuing drama was meant to test the brothers' feelings toward Benjamin as a son of Rachel. The emphasis in the words "my goblet, the silver goblet," stresses that although the goblet is only made of silver, not gold, like most of Joseph's other utensils, it possessed additional qualities which had prompted Joseph to pursue the brothers and conduct a search, despite the fact that as a trinket the goblet was inexpensive. (11) The brothers' argument that they had already proved their honesty by having returned the money they had found in their sacks after their first trip, was accepted conditionally. However, if perchance one of them should be found to have the goblet in his possession, the trustworthiness of that individual would have been destroyed. An accused person can conduct his defense based on any or all of three premises. He can compile a list of all his meritorious deeds which are unknown to the judge and which have a bearing on the matter he is accused of. Secondly, the accused can use logic to convince the judge to deal with him in an understanding manner; thirdly, he can deny having committed the offense he is being accused of, claiming he had become the victim of violence or a frame up. (12+13) Yehudah made reference to all three arguments. Concerning the excellence of Benjamin's character, he said "What can we say to my lord?" He meant that since Joseph knew the true facts, and was aware of the trumped up nature of the charges, any defense would be futile. Concerning argument number two "What could we state?", this means, "We have no merits to offer in our defense;" concerning argument number three, Yehudah said, "What can we say to justify ourselves," seeing the stolen object has been found in our possession. Since the brothers had first said that if one of them would be found with the goblet, he would have to die, Yehudah now said, "The judge has found your servants guilty," servants in the plural, i.e. take us all as servants, since it would be on account of our comment that the one would be guilty of death. At least comfort us by accepting us all as your slaves. Alternately, the word elokim is a reference to G-d having punished us now for sins we have committed independently of this affair with the goblet. Yehudah hinted that they had once sold their brother as a slave; now they wanted to atone for this by becoming slaves as well as their youngest brother who had become enmeshed in that whole affair because of the wrongdoing of his older brothers. This in spite of the fact that the goblet had been found in his bag, Joseph's reply was that though the thief was indeed guilty of being put to death, it was his privilege to reduce the penalty, seeing that no one else had been hurt by the accused's crime. He would certainly not punish those who had not committed a crime.

ויגש אליו

"Then Judah came near unto him"

כי בצער גדול היה מצערו של אביו כי בטח בערבותו (ינ) ונגש אליו לדבר משפטים אתו מדברים בגו שהיו בטענותיהם ראוי שיובנו מכח דבריהם כי על כן אמר ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר וכו'. כלומר כי לא כמו פתן חרש יאטם אזנו משמוע המובן מכל דבריהם ואם לא אמרו בפירוש. ומפני שכבר אמר מה נאמר לאדוני מה נדבר וכו' שיראה שסתם טענותיו ולא יוסיף לזה חתם כי כמוך כפרעה. כלומר עשוי אדם לומר דבר ולהתנחם לחשוב מחשבה אחרת ואפילו לגדולי המעלה כמלכים והשרים ולא יתבוששו. וקרוב לזה הוא מה שאמרו ז"ל (ב"ר צ"ג) מה פרעה מבטיח ואינו עושה אף אתה כן. ויתכן שיוסב סופו לראשו. יאמר שוה הוא אצלי לדבר ולזעוק באזניך על צרתי כאלו אצעק לפני פרעה מלך הארץ ויש במשמע שבלבם להתרעם לפני המלך להודיעו כל המעשים ההם כי גבוה מעל גבוה ירא וישפוט עליהם. אמנם הדבר אשר ירצה לטעון הוא מהמין אשר ביארנו על אומרו מה נדבר כי רצה להוכיח בדברים נכונים וטעמים מספיקים ושמן הראוי והנאות חוייב לוותר את הדין אצל זה הנער אע"פ שימצא חייב בדבריו. וזה לשלש טענות יתבארו היטב מתוך דבריו האחת מפאת הנשפט והוא שכבר יחייב הדעת והוסכם ממניחי הנמוסים שלא להשוות כל עוברי דת בעונשין דרך משל שאם תשים הדת להכות הגנב מאה ויזדמן כי יגנוב נער ורך בשנים. או זקן. או אדם חלוש המזג. ודאי לא יכהו במספר ההוא, כי ימות. ומכות הענישוהו לא מיתה. ובזה הסמיכה התורה האלהית במה שבא בקבלה (מכות כ"ב.) מאומד הנלקה לפי כחו בשתי ידות או פחות ואמרו (שם:) אם נתקלקל ברעי פטור שכבר נקלה והטעם שכבר יורה שקבל מהעונש יותר מכדי כחו. השנית מפאת זולתו והוא שכבר ימנעו מהעניש את החייב אם יסובב מענשו נזק גדול והפסד עצום לאחרים רבים ונכבדים אשר לא חטאו. כמו אם החוטא היה חכם מופלג גבור או רופא מובהק ומהעדרו תקבל המדינה נזקים גדולים כי לא ימצאו תמורתו ואחשוב כי מזה הטעם היה ויתורו של דוד אצל יואב כל ימי חייו ואפשר שגם לשמעי נשא לחכמתו. ומזה הצד נתנו טעם קצת המחברים במה שלא נענש דוד בחטאו כשאול שאם יומת כבר יוסב העונש לכל ישראל שהיה להם מושיע ורב. ומזה הטעם עצמו אמרו (שמואל א י״ד:מ״ה) היהונתן ימות אשר עשה וכו'. והוא היה הבן הבכור הראוי למלוך תחתיו וגדולה מכלן נלמוד משאלת האשה התקועית (שמואל ב י״ד:ט׳) על אודות בנה אשר אמרה שרצח את אחיו וממה שענה אותה דוד המלך עם היותו מתואר לעושה משפט וצדקה בכל עמו. השלישית מפאת המשפט בעצמו וזה שאם יהיה לאיש חטא משפט מות או גלות אין ראוי להחליף משפטו ולהמיר אותו בפדיון ממון כי התורה חייבתו על זה דוקא כמו שאמר (במדבר ל״ה:ל״א-ל״ב) ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו וכו'. ולא תחניפו וכו'. אבל אם נתחייב למה שיגזור עליו המלך מיתה או ייסורין או עבדות עולם, ביד המלך או השופט לעשות הטוב בעיניו ולפדותו במה שירצה מהממון או מאיזו פשרה וכל זה הוא מבואר. ומשלשה אלו הצדדין בקש יהודה שיתחסד עמהם בדבר ישועה ורחמים לו הונח שחטא בנימין בענין הגביע מה שלא יאמן כמו שיראה מכלל דבריו. וזאת היא כוונת כל דבריו אשר התחיל. אדוני שאל את עבדיו וכו'. (יד) כבר אמרנו בספקות שכל דברי יהודה בכאן מראשן ועד סופן היו זולת מה שעבר מהן בשעת מעשה עם יוסף ואחיו וכי קשה בעיני ג"כ לומר שהיה מעיז להרבות שקרים בפני אדוני הארץ לזה אני אומר שאמתת הענין הזה הוא כי לא היו אותן הדברים כן בפועל. אבל שהיו שם בכח וראשן מוכיח על כלן וזה כי כמו שהשאלה הראשונה ותשובתה הוא מבואר היותם מזה המין בלי ספק כי עלילתו לומר להם מרגלים אתם היא במקום שאלת היש לכם אב או אח מטבע הענין כי על פי דבריו הוצרכו לומר שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד נחנו וכו' כמו שפירשנו שם. כן תשובתם זו וכל מה שנמשך מדבריהם ראוי שיובן מזה המין. ועל זה היסוד אמר אליו אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח שכיון ששמת עלינו עלילות ונתת אותני כמרגלים את הארץ אשר על זה הוכרחנו לומר בני מי אנחנו וכמה אנחנו הרי הוא כאלו שאלת אותנו בפירוש היש לכם אב או אח ולזה ג"כ תשובתנו באמרנו י"ב עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד היתה כאלו אמרו יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן. כי מסתמא מי שיש לו י"ב בנים הוא אב זקן. ואחר שאמרנו בני איש אחד מכלל שאין אנחנו בני אם אחת. ובאמרנו הקטן את אבינו היום. מכלל שהוא בן זקונים לו. גם באמרנו והאחד איננו רמזנו שהם בני אם אחד. ומההכרח שהבן הצעיר הנשאר לבדו לאמו שיהיה ידיד נפש הזקן אביו. ותאמר אל עבדיך וכו'. ירצה עם כל זה היית כחרש לא שומע ולא חמלת ואמרת הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו. שהכוונה שלא תעשה לו שום רע רק שתראה בו אם כנים אנחנו ומאחר שלא הודינו לך בדבר ונאסרנו עליו היה לך להבין ממנו שהיתה סכנה באביו כאלו אמרנו שלא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת. ועם כל זה עמדת בדבריך אמרת את אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו והוא כאלו מנעת ממנו לגמרי לראות פניך בלתי אחינו אתנו וכל זה מה שיתבאר ממנו כי אין הראוי שישפט זה הנשפט בדין ההוא בשום פנים כי הנער אשר הוא בן זקונים אצל אביו ורך ויחיד לפני אמו אשר גדל בגעגועין ושעשועים איך יוכל לסבול משא עבודת עבד. וכיון שהודיעוהו כן קודם מעשה ולפי המובן ממשמעות דבריהם הנה הוא ראוי שיאמנו בו יותר ממה שיאמרו אותו בביאור ובשעת מעשה חה מבואר מטבע הענין בלי ספק:

Despite Yehudah's having said previously that there was nothing he could say to alter the fact of Benjamin's guilt, he now attempted a different tack, prompted by the vision of his father's anguish. He appealed to Joseph to open his ears, i.e. to become accessible to what he was about to tell him. He implied that there is no shame attached to a ruler changing his mind, hinting that Joseph was not unlike Pharaoh, the latter also not always keeping his promises, i.e. changing his mind (Bereshit Rabbah 93). No doubt, when that happened there were compelling circumstances. That is why Joseph also could change his mind without any stigma being attached to him on that account. Yehudah's basic approach was that even when a certain crime carries a certain penalty, administering such a penalty in equal measure to every criminal regardless of any other consideration, could not contribute to the dissemination of true justice. When a weak young man has to submit to the penalty of 39 strokes of the whip, he may well die instead of merely suffering the indignity that the penalty is meant to subject him to. In such cases the attempt to administer justice results in murder. Therefore, Torah law (Makkot 22) provides safeguards to determine when the lashes have to be stopped to prevent such an eventuality. Also, should administering the penalty prescribed, result in a loss to society that outweighs the good which the offender's punishment would do for society, such punishment may well be deferred. Possibly, the reason David did not punish Yoav for the murder of Avner was for precisely this reason. Maybe this is why G-d did not punish David in connection with Bat Sheva, though Saul was dealt with harshly for his sin of not killing Agog. This may also have been the reason for the people's displeasure when Saul wanted to kill Jonathan. Since Jonathan was slated to become Saul's successor, the people felt that punishing him would in effect be punishing them (Samuel I Chapter 14). Also the plea of the woman from Tekoah for allowing Absalom to return to Jerusalem may have been prompted by similar considerations (Samuel II Chapter 14). A third reason for tempering punishment though deserved, is that the penalty in question is only one example of a variety of penalties applicable. Murder, whether intentional or unintentional is punishable by death or exile respectively, and the Torah repeatedly stresses that converting the penalty to a fine or any other type of punishment is strictly forbidden (Numbers Chapter 35 and elsewhere). From this it follows that crimes other than murder, lend themselves to a variety of punishments, the particular penalty to be determined by the judge. (14+15) Yehudah describes that Benjamin's penalty deserved to be altered for all the reasons listed. We have already raised the question how Yehudah could have had the audacity to claim that Joseph had asked about their father, when in fact he had not. Also, Yehudah's claim that he had told Joseph that Benjamin's separation from his father would lead to his death, can nowhere be found. Obviously therefore, Yehudah reconstructed their previous encounter as having resulted in the equivalent of all these questions, though they may never have been articulated in so many words. The accusation of their being spies, irreputable people, had forced the brothers to reveal that they were people of good repute, all of one family, sons of one father, thereby implying that they did not share the same mother. They had revealed that their remaining brother was the sole survivor of his mother's children, and therefore by implication, that his father leaned on him especially. Since their father had twelve sons, he was presumably an old man by this time. Although Joseph was aware of all this, he had insisted on Benjamin coming to see him. Yehudah continued that all the brothers had been imprisoned because they had refused to send one of them to bring Benjamin down to Egypt, and that they had only consented in the end, because Joseph had made it an issue of life and death by implication. When Joseph had said that he wanted to set eyes on Benjamin, the brothers had assumed that his intention was completely above board, whereas now it turned out that he wanted this spoiled young man as a slave, a task that Benjamin's previous lifestyle had not prepared him for, and which might result in his death.

אמנם על הטענה השנית אשר מצד הזולת יאמר שכבר יגיע מזה העונש לאביהם ולהם נזק יותר גדול ועצום ממה שיגיע אליו. ועל מה שיגיע לאביהם שהוא העקר אמר ויהי כי עלינו אל עבדך אבי וכו'. יאמר כי כשעלו אליו מיד הודיעוהו את דבריו ואת מאסר שמעון עד בא בנימין שם. וכשהוצרך מעקת רעב לומר להם שובו שברו לנו מעט אוכל הם כבר שמו הדבר לנמנע עד שהחליטו לא נוכל לרדת. והטעם אם יש אחינו הקטן אתנו וירדנו כי לא נוכל לראות פני האיש וכו'. שידענו שלא יסכים הזקן בירידתו והתלוי בנמנע חשבנוהו לנמנע. ויאמר עבדך אבי אלינו אתם ידעתם וכו'. ירצה שעם שהודיעוהו סכנת חמת מלך העומדת לעומתינו אם נראה פניך זולתו לא סר מבקש ממנו שנשים נפשינו בכפינו ונבוא בלתו. כמו שאמר לנו אתם ידעתם כי השנים האלו לבדיהם הם החשובים אצלי לבנים בבחינת אהבתי אליהם ואל אמם, ושיצא האחד מאתי ובשגגה שאמרתי אך טרוף טורף, פתחתי פי לשטן ולא ראיתיו עד הנה. וכ"ש שתהיה הדאגה יותר גדולה בזה אם תקחו אותו מאת פני לנער זה וקרהו אסון בודאי תורידו את שבתי ברעה שאולה. ובמדרש (ב"ר פ' פ"ד) אמר רבי חמא בר חנינא הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומעיו מתחתכין אמר יודע אתה שאחיך שונאין אותך ואמרת לי הנני ע"כ. (טו) ומה גם עתה בלקחו את זה מאת פניו על מנת כן שאם ימשך לו אסון הוא ימות עליו בפתע ובנפש מרה וכבר ישיג הזקן העונש העצום והכבד על לא חמס עשה. אמנם על מה שישיג להם גם כן מהרע והנזק עם היותם פטורין מן הדין כמו שאמר ואתם עלו לשלום אל אביכם. אמר. ועתה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו והיה כראותו כי אין הנער וכו'. אמר איך נעלה אליו לשלום כי אין רע ומר ממות מאשר ישיג אותנו בהיות גורמים מיתת אבינו הזקן בידינו אשר אין לו שום המלט ממנה לפי אומץ הקשר ואהבה אשר ביניהם כי הם כשני גופים בנפש אחת והרי רעת העונש ונזקו יגיע לנו יותר ממה שיגיע אליו עשר פעמים וכבר יהיה יותר ראוי למחול לחוטא מהעניש את שלא חטא. ויתכן גם כן שהטענה אשר מצד אביהם תמשך עד ונפשו קשורה בנפשו. והיה כראותו וכו' תהיה הטענה אשר מצדם:

Secondly, Joseph was to consider the effect Benjamin's disappearance would have on his aged father, who would never survive that. Surely Joseph had no quarrel with their father that he should wish to punish him also.

ואחר שזכר נופת טענותיו אשר מב' הצדדים וחשב אם אולי לא יכנסו באזניו. בא אל עוצם הטענה השלישית אשר מצד המשפט אשר היא חזקה מאד ואמר כי אחר שנגזר עליו עונש העבדות שהוא שווי ממון ואינו מהמשפטים הגופיים אשר לא יסבלו הפשרה וחלוף הסובלים הוא ראוי ומחוייב שיקובל בו כפר ופדיון כ"ש כשיהיה הכפר והתמורה לתועלת האדון והנאתו ולזה אמר כי עבדך ערב וכו'. ועתה ישב נא וכו'. (טז) ירצה אחר שעבדך ערב את הנער מעם אביו ואני הייתי סבת בואו הנה מזולתו מכל אחי לי משפט הגאלה ולי נאה לישב תחתיו עבד לאדני. ומעתה אני מקבל עלי עול עבודתו והנער יעל עם אחיו. ואתה אדוני תתחייב לקבל אחר שלכל דבר אני יפה ממנו. (טז) וגם הוא דבר שיאות לי מאד כי מלבד היותי ערב בדבר אבחר בזה בלב שלם כי איך אעלה אל אבי לראות הרע והצער אשר ישיגוהו אשר לא אוכל להצילו מהם וטוב לי כי עונתי להיות עבד עולם מסבול הייתי כל יום עומד על דם אבי ואין מציל: והנה במאמר כי עבדך ערב הקדים הטעם למוטעם או הסבה למסובב וכמוהו רבים. ובאמת עוצם דבריו וחוזק טענותיו והפלגת התעצמותם עם הצלת אחיהם זה נכנסו באזניו ולא שבו ריקם כמו שסמך ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו וכו'. הנה בפעם הראשונה כששמע דבריהם שאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו וכו' ונכמרו רחמיו אליהם נאמר ויסב מעליהם ויבך וישב אליהם. ובפעם השנית נאמר וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החרדה ויבך שמה. ואחרי כן נאמר וירחץ פניו ויצא ויתאפק ויאמר שימו לחם. (יז) לזה אמר הכתוב כי הפעם הזאת נתמלא עליהם רחמים יותר מהראשונות. וכבר היה צריך להסב מעליהם או להסתר מהם לבכות שם ולהתאפק ולשוב אליהם כפעם בפעם כי לא היה יכול לעשות כן ולהתאפק לסבת כל הנצבים עליו כי היו שם רבים מאנשי הבית ומבית פרעה והיו עוטרים אותו פנים ואחור ולא יכול להסב מהם וכל שכן לבא החדרה מבלי שירגישו בבכייתו ולזה מהר לקרוא הוציאו כל איש מעלי כדי שיהא לו פנאי לכך והוא לא עצר כח מפני רכות לבבו ורחמנותו על אחיו והוכרח לתת קולו בבכי ובגעיית קולו אמר אני יוסף העוד אבי חי. וזה שאמר הכתוב ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו יאמר כי במה שקרה הענין כן נעשה מאליו שלא היה איש בהודעו להם שכבר יצאו ואם שיציאתם היתה לכוונה אחרת. (יח) והכוונה באומרו תחלת דבריו העוד אבי חי כבר כתבנוה ראשונה: וזה כי לא נודע לו מחיי אביו עד עתה וגם עכשו ממה שהפליג יהודה בצער אשר מצא את אביו בקחתם מאתו את בנימן חרד חרדה גדולה ואמר העוד אבי חי כי ירא אנכי אותו שמא הגיעהו מהצער שיעור שימות בו ולא אזכה ראות פניו. (יט) ולזה סיים דבריו מהרו ועלו אל אבי וכו' ולא יכלו אחיו לענות אותו על ענין בריאותו דבר גדול או קטון כי נבהלו מפניו ולשונם בבושה נשתה: ויאמר יוסף אל אתיו גשו נא וכו'. צוה שיגשו אליו לאמר להם בחשאי אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה כי חרפה היא לכם. ועתה אל תעצבו וכו' לפי שהם בקשו להנצל מהשעבוד וההכנע אל אחיהם הקטן ולבטל חלומותיו ע"י מכירתו ושולחו כלה על אשר לא ידעו והשיאו אותם על זה עון אשמת יגון אביהם וגודל צערו ולסוף לא עלתה בידם (יח) לזה אמר להם אל תעצבו ביחס המעשה המגונה ההוא לעצמכם עד שתאמרו שאתם עשיתם אותו ולא ה' פעל מצד שהיה רע ואין רע יורד מאתו יתברך גם לא יחר בעיניכם על שלא עלה בידכם. ושני העניינים כללה מליצתו באומרו כי מכרתם אותי הנה. כי עצם המכירה הוא הרע. אמנם היותה הנה ולא במקום אחר היה סבה לשנהפכה עצתם כי למחיה שלחני אלהים לפניכם כי זה שנתים וכו'. ירצה באמת הפועל ההוא לא היה רע בהחלט אבל צורף עמו טוב גדול ראויי ליחסו ג"כ אליו יתעלה ואתם הייתם התחלת המעשה לתכלית אחד והוא גמר אותו לתכלית טוב גדול והוא להחיות הארצות האל מהרעב ההווה והעתיד: וישלחני אלהים לפניכם וכו'. ירצה ולא הטוב הכולל הזה נמשך מהמעשה כי גם המיוחד לכם לשום לכם שארית בארץ בענין הפרנסה ולהחיות לכם לעולם הבא לפליטה גדולה וזה במה שיתפרסם משלימות האמונה בזרעכם בצאתם ממצרים אשר אי אפשר כי אם בירידתכם שם: ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים וכו'. (יח) ירצה ועתה שבאתם עד הנה בבחינת הטוב הגדול והנפלא המגיע לכם מזה אין ראוי לייחס לכם חלק מזה המעשה כלל על הדרך שאמרנו אבל המעשה כלו מתחלה ועד סוף כלו היה אלהי וה' הסגירני בידכם וצוריכם הוא מכרני הנה להשלים הטוב ההוא ואתם הייתם כלי מלאכתו לבד והוא אשר שמני לאב לפרעה ואדון לכל ביתו מושל בכל ארץ מצרים אשר כלם היו סבות עצמיות קרובות להגיע הטוב ההוא המכוון ממנו יתברך. ומכלל דבריו לפיוס אותם ולישב על לבם שפתרון חלומותיו וכל ממשלותיו היו על המצריים במצרים והמה היו אך למשל כמו שאמרו הם (בראשית ל״ז:ח׳) המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו לאחד הפירושים שפירשנו שם ועל דבריו אלה מהיות זה הפועל אלהי לגמרי סמכו אחיו באמרם אליו (שם נ') ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. ותשובתו אליהם כמשפט הראשון. ואתם חשבתם עלי רעה וכו'. ועתה אל תיראו כאשר יתבאר שם בעזרת השם עיין עליו: מהרו ועלו אל אבי וכו'. (יט) צוה שיאמרו אליו שמני אלהים לאדון לכל מצרים כי מעתה אין גנאי לו לבא אצל בנו גם כי יש לאל ידו להושיבו בטוב הארץ לכלכלו שם כי א"א באופן אחר לכלכל אותם ואת טפם ובהמתם כל הזמן הכבד ההוא: והנה עיניכם רואות כו'. (כ) לפי שסימני המכירה שמסר להם על שהוא יוסף אחיהם לא היו נכרים לבנימין כי הנער לא ידע מאומה ואין ספק שהיה משתומם על המראה עד שישוה אליהם בהכרתו לזה אמר שאחר שדבר אליהם הדברים ההם אשר כלל כל השיעור ההוא מידיעתו והכרתי בענייני בית אביו בכללו ופרטי בניו ובני בניו ומקנה קניינו וכל אשר לו כבר יהיו עיני בנימין ועיני כלם שוות לדעת ולראות כי פיו המדבר אליהם. אמנם לדעת אנקלוס שתרגם ארי בלישנכון אנא ממלל עמכון ירצה ראו עתה כי אני אני הוא מבלי שתחושו שידעתי ענין המכירה ממקום אחר ורציתי להתעולל בכם עמה ומבלי שיסופק לבנימן אשר לא ידע בה כי פי המדבר אליכם בלשוניכם ולא הוצרכתי מתחלה לדבר עמכם על ידי מלין רק למעט הרגלי עמכם כי חששתי שמא תכירוני בהרבות ההבטה או בהרגל הדבור כמו שיחוייב בין האחים וזו היא אמתלה חזקה ושוה לכלם אשר הוא יוסף אחיהם. והיותר נכון בעיני שיהיה מאמר זה נקשר עם מה שלפניו וזה כי מפני שהוא לא הפליג בסדור דבריו לספר בכבודו ומעלתו ואת כל יקר תפארת גדולתו במצרים כמו שהיה ראוי להעיר רצון אביו למהר לרדת אליו רק אמר כה אמר בנך יוסף שמני אלהים לאדון וכו'. והוא כלל קצר בדרך ענוה שכבר יצדק מאמרו זה על היותו שם חכם או רופא קרוב למלכות אי משאר האומניות שהרבים צריכים להם לזה אמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן עם שהוא אינו מכלל השליחות כי פי המדבר אליכם לאמר כה אמר בנך יוסף שמני אלהים וכו' ושאין לאדם מדרך המוסר להפליג בכבוד במדבר בעדו אמנם אתם שראיתם אותו תבואו אחרי ותמלאו את דברי. והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם כלל ופרט ועם זה ומהרתם והורדתם את אבי הנה ולא יעמוד: ויפול על צוארי בנימין וכו'. וינשק לכל אחיו וכו'. הודיע הכתוב כי נודעת לי ממנו חבה יתיר' כנגד כלם או יותר כמו שעשה ג"כ בענין המנות ואפשר שעל הדרך הזה אמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין לפי הפירוש האחרון כי היה מחשיבו ומאהיבו כנגד כלם ואפילו בדבורו ואחרי כן דברו אחיו אתו שכבר הטיב לבם ועצרו כח לדבר אתו דברי שלום ורצוי אחים: והנה עם זה נשלם ענין נצוחם ויכוחם אשר עליו אמרו ז"ל והחכמה תעוז לחכם מעשר' שליטים אשר היו בעיר וגם אשר סבלו עמו כל הצער ההוא הראוי לסבול עם גרות הארץ לאנשים הטובים שאינם אזרחים עליה כמו שכתבנו ראשונ' ומעתה נמשך הספור לבואם לגרות מצרים אשר הוא הענין הכולל המחובר מכל אלו המעשים הפרטים: והקול נשמע וכו'. וייטב הדבר וכו'. ספר הכתוב בשבחו של יוסף כי היה גדול ואהוב מאד למלך ולכל שריו עד ששמחו ברוב אחיו ויעבר עליהם מה ממשא כובד עול מלך ושרים כי מבית האסורים יצא למלוך וייטב בעיניהם שתתפרסם מעלת בית אביו ומשפחתו כי רבה היא בעיניהם. ויאמר פרעה אל יוסף וכו'. ואתה צויתה זאת עשו וכו'. רצה פרעה שירגישו אחיו ובית אביו את האהבה אשר אהבו וכי הוא מוסיף להם יקר וגדולה כיד המלך על מה שיש בידו של יוסף לעשות (כא) ולזה אמר לו אמור אל אחיך שמעצמך ומהכח המסור לך עד עתה אתה מצוה אותם שיטענו את בעירם ויבואו ארצה כנען וישאו את אביהם ואת בתיהם ויבואו אליך ויאכלו את חלב הארץ כי עד כאן הגיע שיעור מה שבידך לעשות אמנם שעשה אתה צוית מפאת המלך וטעמו לומר להם עוד זאת עשו קחו לכם עגלות לטפכם שאינן יוצאות רק בדבר המלך עצמו עוד ונשאתם את אביכם ובאתם ועיניכם אל תחוס על כליכם והוא כי המלך לא יקפיד רק על הנשים והטף לבד כי יש לאל ידו לעשות לכם חיל ולהעשירכם עושר גדול והוא אומרו כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא. ואל זה נאמר ויעשו כן בני ישראל. ויתן להם עגלות על פי פרעה, חוזר לשני העניינים: וגם צדה עשה להם לדרכם עד הגיעם אל אביהם: לכלם נתן לאיש חליפות שמלות. (כב) כי רצה שישנו לבושיהם לטוב כמו שעשה הוא כשיצא מן הבור כדי שישמח אביהם בהם ולבנימין שהיה נשאר שם נתן שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות והוא כענין שנאמר ראשונ' ותרב משאת בנימין ממשאות כלם חמש ידות כמו שפירש הראיב"ע ז"ל ואם יהיה ממשאות כלם כמשמעו יחשוב השלש מאות כסף לשווי מחציתן ומכל מקום לא נודע למה כיוון אל זה המספר ביתרון. ולאביו שלת כזאת עשרה חמורים נושאים מנות יפות מכל טוב מצרים ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון נצורך בואם שם כדי שימהר הירידה לשם מבלי שיצטרכו להרגיז עצמם על צרכי הדרך כלל ויתעכבו בעבורו והוא אומר וישלח את אחיו וילכו ויאמר להם אל תרגזו בדרך (כב) כלומר בשביל צורך הדרך וזהו שיעור מה שראיתי לבאר בזה החלק:

Thirdly, the nature of the crime was such that Joseph had latitude to vary the penalty; therefore, Yehudah asked to be allowed to serve his brother's sentence, since he was anyways much better suited to perform the tasks a slave would be expected to perform. At any rate, he could not return to face his father in view of the fact that he had guaranteed their brother's safe return. The entire journey to Egypt had only been due to Yehudah's insistence. Moreover, if he were to return to Canaan minus Benjamin, he would be forced to witness the death of his father from anguish. (16) Joseph's emotions had overcome him on two previous occasions. Once when he had heard the brothers confess their guilt about their conduct versus himself, the other time when he had first set eyes on Benjamin. On one occasion he had left the room to cry; the other time he could restrain himself only with difficulty. This time his emotions were so strong that instead of leaving the room himself, he ordered everyone out of the room, so that his servants would not see him cry. Since they had left him in order not to witness their ruler cry, it happened that they also missed the dramatic moment of Joseph revealing himself to his brothers. The Torah, by again using the term mitapek, holding himself back, wants to contrast the increasing emotional stress Joseph underwent at each successive encounter with the brothers. That he asked about his father, having just heard from Yehudah, only emphasizes the fact that Yehudah's description had been so heart-rending, that Joseph had needed confirmation that his father had still been alive at the time the brothers had left the land of Canaan. Concerning the conflicting statements about the brothers having sold Joseph to Egypt, the meaning is, of course, that whereas G-d’s actions are invariably good, He used the brothers' action to turn it to constructive use on behalf of the Egyptian nation. Therefore, the brothers ought not to grieve that their purpose, namely to prevent Joseph's dreams from coming true, had not been accomplished. G-d had accomplished a far greater purpose, using an action initiated by the brothers. Even their own welfare had been enhanced. Since G-d had sent Joseph to Egypt, they would be spared the ravages of the famine still in store for Egypt and the surrounding countries. Now that they had seen the work of G-d, they would realize that the dreams involving Joseph's being a ruler, referred to his being a ruler over the Egyptians, not as they had thought as him becoming a ruler over them. They had therefore proven to have been tools in the hands of G-d who had engineered his being brought to Egypt, using the brothers' suspicions to serve His overall design. When the brothers asked Joseph's forgiveness at a later stage after their father had died, when they were afraid of Joseph intiating reprisals, they said, "Now please forgive the sins of the servants of the G-d of your father," reminding Joseph that whatever they had done to him, had been done in the service of G-d, by Joseph's own admission. Joseph's reply to that argument will be discussed in Chapter thirty-three. (20) Joseph had to explain that he could keep his father and family in style only if they came to Egypt, where he was in a position to exercise power and influence, and that therefore, no disgrace was attached to their father's migrating to Egypt. (19) When proving his identity, Joseph had to use the kind of proof that would also convince his brother Benjamin, who had neither known of the fact that the brothers had sold him, nor had been aware of the details of what had happened at the time of the sale. The latter facts could have been common knowledge only among the ten brothers and Joseph. Use of the Hebrew language by Joseph all of a sudden would be one point, the other would be the modesty with which he gave the entire credit for his meteoric rise to power to G-d. (21) His mode of behavior towards Benjamin, the crying, the larger gifts etc. all helped to convince the brothers that this was no charade, but that it was indeed their long lost brother who stood before them. The opening phrase of the Midrash quoting Solomon about the superiority of using wit against naked force, is thus explained. (20) The satisfaction felt in Pharaoh's palace and the Egyptian establishment about the turn of events was very considerable. First of all, Joseph was very popular, and for that reason his family would be made welcome as an act of esteem towards him. Secondly, any negative feelings that might have been rampant about the rise of a lowly alien slave to the position of economic Czar, could now be parried, when it could be shown that Joseph had been born into a most prestigious family in Canaan. Pharaoh himself had to authorize the despatch of wagons, since those were not allowed to leave the country without his special permission. He emphasized that they should bring their families, not to worry about leaving behind belongings, since Pharaoh could easily recompense them for anything they might have to leave behind. Chapter 45,21 then tells us that the sons of Israel complied with Pharaoh's generous offer. Joseph wanted his brothers to put on clothing befitting their new station in life, just as he himself had changed his mode of dress when he came out of the dungeon to interpret Pharaoh's dream. The larger gifts for Benjamin represented his special needs, since presumably Benjamin did not return to Canaan and needed changes of clothing for a prolonged stay in Egypt. He also needed extra funds, whereas the ten brothers took food supplies home to Canaan. (18) The description of his power and glory in Egypt was appended to help convince Jacob that once in Egypt, he could look forward to a dignified lifestyle, did not have to view himself as an immigrant without rights.