עקידת יצחק 23

יבאר הגנאי והדופי המשיגים אל מפר האחוה וכבא עליה בעקיפין. ויתן טעה ללקיחת הבכורה מעשו בשעת דחקו וצרכו אליה:

Why did Jacob risk his life for the birthright?

במדרש (ב"ר פ' ס"ג) מה ראה יעקב שנתן נפשו על הבכורה דתנינא עד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות והיתה העבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות והעבודה בכהנים אמר יהיה רשע זה עומד ומקריב. לפיכך נתן נפשו על הבכורה:

Bereshit Rabbah 63 asks, "Why did Jacob risk his life for the birthright? Did we not learn in a Tosephta that private altars were permitted only until the time the tabernacle was erected in the desert, and only until then was sacrificial service performed by the firstborn? Later, only priests could perform that function. They answer that Jacob was so upset about the prospect that unworthy Esau should perform sacrificial rites that he risked his life to prevent this.”

^*תוכן כונתו, יען כי התנועה היומית, ר"ל תנועת הגלגל העליון היומי עם כל הכוכבים ממסילותם ממזרח למערב לדעת הקדמונים, או תנועת הארץ סביב קוטרה ממערב למזרח בכל יום לדעת האחרונים המסבבת חלוף היום והלילה, היא התנועה הראשונ' המושגת מכל אדם, ע"כ אחר שחלק היום והלילה לכ"ד שעות, וכל שעה לס' רגעים וכל רגע לס' חלקים מודד בהם ובתנועה המסבבת אותם גם גודל המשך כל שאר התנועות לאמור ד"מ האדם הולך ומתנועע עשרה פרסאות ביום שהוא י"ב שעות, או שבין מקים זה למקום אחר מהלך עשרה ימים, שר"ל שלתנועת איש ההולך ברגליו ממקום זה לזה, יצטרך זמן כפול עשרה ממה שמצטרך בתנוע' היומית. וכן נאמר ג"כ שהשמש תסבב הארץ לפי מראה עינינו בשס"ה ימים. ר"ל שתצטרך לתנועתה זאת זמן כפול שס"ה פעמים מזמן התנועה היומית, ודומיהם. והטעם בכל זאת לפי שהתנועה היומית נודעת ומורגשת לכל, ומדרך האדם למדוד כמות וגודל דבר הבלתי נודע לכל. במדה שכבר ידועה לכל, כמו כן גם אהבת האדם את עצמו שהיא ההרגש והטבעי בכל אדם, ראויה שתהי' חבל המדה למדוד בה גם אהבתו לרעהו. וזש"א הכתוב ואהבת לרעך כמוך, ואם החובה עלינו לאהוב רעינו כנפשינו אף כי אחינו בשרנו, ונמשך מזה, כי יגדל עון המפיר ברית אחים עד מאוד, אשר ע"כ החמיר הכ' ג"כ בעונש הקרוב המסית קרובו לעבוד אל נכר, ושולל בזה ממנו אשרו הרוחני והמוסרי, גם הורגי איש בושת הכו על עונם באכזריות חמה בעבור היותם קרוביו מבני בנימין כמוהו, וא"כ הלא מאוד יקשה לנו לפי זה להבין אופן התנהגות יעקב אע"ה עם אחיו בענין מכירת הבכור' ולקיחת ברכתו, כי שתיהן לפי הנראה הן פעולת עול ובלתי נכוחות בחיק האיש השלם הזה? ואח"כ הולך ומבאר ספק זה ותוכן דעתו הוא - כי רק על אהבת איש הולך מישרים ושומר מצות הי"ת נצטוונו, לא על אהבת איש פורע מוסר ומשליך אחרי גוו חקי אלקים והטבע, כמו שהי' בלתי ספק עשו (כאשר יעידו ע"ז דבריו "יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את אחי" ומאמר הקצר הזה לבדו יפיץ אור על כל מצפוני לבבו הרע, אף כי לא גלה לנו הכ' יותר מרוע מעשיו ותכונת נפשו) ומאה"כ ואהבת לרעך כמוך יורה לדעת הרב רק לאהוב כל רע שומר מוסר והולך מישרים לעשות רצון בוראו, כמוך, ר"ל לרעך שהוא כמוך. ממה שאמר הכתוב ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט) למדנו כלל גדול בהרגל האהבה ושמושה וזה כי כמו שהתנועה היומית היא הראשונה ומשערת כל שאר התנועות אם בה בעצמה כאשר היא ואם בכללה או בחלוקה. כן אהבת האדם עצמו היא ראשונה ומדה משערת כל האהבות יהיה מציאותם אצל זולתו כפי קירובו אליו או רחוקו עד שיהא חק הריע או האח הקרוב אליו כחוקו עם עצמו כמו שנאמר בתואר האהבה השלמה הבלתי תלויה בדבר זולתו, ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד (שמואל א י״ח:א׳). ויאהבו יהונתן כנפשו. ונאמר באהבתו אותו כנפשו (שם). ועוד כי אהבת נפשו אהבו (שם כ'). שהכוונה בכלן שהיה אוהב אותו כנפשו ממש כי מליצת נפש נרדפת לעצם בעניינים האלו כמי שנתבאר זה יפה בשער ט"ו בלי ספק שזה ענין ואהבת לרעך כמוך. וכבר זכר החוקר במאמר הט' פ"ד מהמדות בשהוא מוסכם מהכל שהאוהב הוא החפץ בחיי אוהבו כחיי עצמו ורוצה לאוהבו הטובות אשר ירצה לעצמו וישמח ויתעצב עמו. והנה באמת אלו התנאים נמצאו ליהונתן עם דוד בכל ענייניו כי יקרה נפשו בעיניו כנפשו כנזכר שם. והיה ירא וחרד על סכנתי כסכנת עצמו כמו שנתבאר מעניינם בדברים אשר ביניהם בפעם ההיא שנמלכו על גלוי דעת אביו. ויאמר יהונתן חלילה לך כי אם ידוע אדע כי כלתה הרעה מעם אבי לבא עליך ולא אותה אגיד לך. ויאמר דוד אל יהונתן ומי יגיד לי או מה יענך אביך קשה (שם). ירצה מי יגיד לי מה שתדע ממנו מכלוי הרעה שמא לא יהא לך פנאי או מקום מיראתו או שמא לא תשער יפה הדברים שיובן בהם כי כלתה אלי הרעה ממנו כי אולי תשפוט שלום מהם ואין שלום. וזה כי אף על פי שלא יצוה בבירור להמיתני אלא שירע בעיניו פרידתי וכיוצא יהיה בעיני סימן לכלות הרעה וכמ"ש ואם חרה יחרה לו דע כי כלתה הרעה וכו' (שם). ולזה אמור מעתה מה יענך אביך שיהא בעיניך תשובה קשה. וכל זה השיעור הוא האיש הנלבב להקפיד בכל כמו זה דחמירא סכנתא. אבל האוהב הנאמן השיב לו כפי אהבתו אותו כנפשו ולא הקל הענין אבל החמיר עליו יותר ממנו. וכה אמר. ה' אלהי ישראל כי אחקור את אבי כעת מחר השלישית והנה טוב וכו' כה יעשה ה' ליהונתן וכה יוסיף כי ייטב אל אבי את הרעה עליך וגליתי את אזניך ושלחתיך והלכת לשלום (שם) אמר ראה כמה יקר בעיני נפשך וכמה חמורה בעיני סכנתך כי באלהי ישראל נשבעתי כי אף שאחקור את אבי כעת מחר ומחרתו והנה טוב אל דוד לפניו עדיין לא אז אשלח אליך וגיליתי אז אזנך. כי לא אסמוך על זה עד שאחקור עליו יותר ואבוא עד תכונתו בלי שום ספק מה שיהיה הדבר בהפך כשלא אמצא הטוב לפניו כי כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי אע"פ שלא ידבר הוא את הרעה עליך אלא שישמע הרעה מפי אחרים עליך ויטב לו להצהיב אליה פניו יהיה בעיני כמוצא מר ממות ומיד אגלה אזנך ושלחתיך והלכת לשלום דחמירא עלי מאד סכנתך. ויהי ה' עמך כאשר היה את אבי. ולא אם עודני חי ולא תעשה עמי חסד ה' ולא אמות. ולא תכרית את חסדך מעם ביתי וכו' זה דומה למה שא"ל אח"כ בחורשה ואתה תמלוך על ישראל ואנכי אהיה לך למשנה כמו שפירשנו בפ' החבור שער ח' אמר לו ודאי ידעתי כי ה' יהיה עמך ותצליח למלוכה אבל בזה לא תופר האהבה והאחוה אשר בינינו בהגיעך למלכות. כי לא יתכן שתמלוך בהשגחת הש"י אם עודני חי ולא תעשה עמי חסד ה' ולא אמות על ידך. כי המפר ברית ה' אינו ראוי לגדולה אבל ודאי ידעתי כי ה' יהיה עמך להמליכך א"כ בזאת אדע כי לא תכרית חסדך מעם ביתי עד עולם כי אשאר משנה לך ותתקיים האהבה ולא בהכרית ה' את אויבי דוד איש מעל פני האדמה ויכרות יהונתן עם בית דוד ובקש ה' מיד אויבי דוד ירצה ולא עוד אלא שבהכרית ה' מעצמו את אויבי דוד מעל פני האדמה וידך לא תהיה בהם כיון שכרת יהונתן ברית עם בית דוד מעתה לא אירא כי יבקש ה' מיד אויבי דוד וישמור את אוהביו ועכ"פ תהיה תמיד האהבה קיימת. והרד"ק פי' אלו הכתובים בענין אחר ואמר ובקש ה' מיד אויבי דוד הוא כנוי אל דוד כענין שבועת האלה, ומה שכתבתי עקר. ויוסף יהונתן להשביע את דוד באהבתו אותו וכו'. כי החמורה מכל השבועות היה לו שבועת אהבתו אותו כי אהבת נפשו אהבו. וכל איש צדיק תמים לא ישא לשוא נפשו ויותר נכון שפי' הכתוב כי כל אלו ההשבעות לא זכרם יהונתן רק בתורת האהבה אשר ביניהם כלומר שלא תופר כאשר ימלוך וכמו שפי' אומר ואנכי אהיה לך למשנה והוא פי' מעולה ואחר שהשיב לו כהוגן על חומרת אהבתו שהוא העיקר השיב לו דבר על ענין ההגדה. ומה שנתחכם בדבר החצים כדי שלא יורגש עם שלא הסכים המציאות אח"כ עם אלו המחשבות למה שהיה דבר המלך מפורסם וגם שכבר יצא לבדו ולא היה שם מונע שידברו שניהם כמו שנתבאר מהענין ולא הוצרכו יריית החצים כי אם להעביר דעת הנער שלא ירגיש כמ"ש הרב המורה פרק כ"א ח"א. גם נשמר בסימניו כדי שלא יתקומם דוד לצאת ולבא או לחשוב שלום ואינו. מ"מ למדנו משפט האוהבים הנאמנים אשר אי אפשר להיות מהם אלא א' כמו שביארנו בפרשת העקידה שער כ"א. ואולם שאר כל האוהבים כפי ריחוקה וקירובם ולפי הבחינה הזאת ישיג הגנאי והדופי למפר ברית האהבה והשלום בכ"א ואחד מהם. וכבר כתב החוקר שכח הצדק והמשפט בזה הענין היה כפי כח הקורבה והאהבה לשם אמר בפ"ט ממאמר ח' מספר המדות ז"ל כמו ששלילת הממון לאשר הוא רגיל אצלו והוא מאנשי ביתו הוא יותר קשה מאשר לאיש אחר מהמדינה ובלתי עוזר לאחיו מאשר לאחר והכות האב מהכות האחר כי אמנם בטבע הם נוספין יחד האהבה והצדק כי הם דברים אחדים וראויים לאהבה ע"כ. ועוד האריך. הנה שהעול המגיע מהקרוב והאח הוא יותר רע ומגונה מהנעשה בין הרחוקים כי על כן שמו מסדרי הדתות העונשים יותר קשים לחוטאים אצל הקרובים כל הקרב הקרב לכן אמרה תורה כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך וכו' או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר וכו' לא תחמול ולא תכסה וכו' (דברים י"ג). וכמה הסכים לזה מה שנמצא בדוד על זה במשפט אותם האנשים אשר הרגו את איש בשת בן שאול כי לפי מה שנאמר בהם ושני אנשים שרי גדודים היו בן שאול שם האחד בענה והשני רכב בני רמון הבארותי מבני בנימין הורה כי היו משבטו וקרובים אליו כאלו הם הוא ממש לזה החמיר עליהם במה שנאמר ויצו דוד את הנערים ויהרגום ויקצצו את ידיהם ואת רגליהם וכו' (שמואל ב ד׳:י״ב) יורה כי לפי קורבתם הוסיף להם עונש על ההריגה. וגבי דוד אמר חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת ואת הכבשה ישלם ארבעתיים עקב אשר עשה את הדבר הזה ואשר לא חמל (שם י"ב) כי במקום החמלה והחנינה תהיה רעדת הנקמה ייתר ולזה חייבו מיתה נוסף על תשלומי ד'. ומזה הטעם יתחייב האדם מאד שלא לעוול את עצמו בהחטיא נפשו בדבר כי אם האדם יקרא צדיק להיותו הוא האמצעי בין אנשי הריב עם היותו בלתי נוגע בדבר כ"ש שיתחייב להצדיק עצמו כי יהיה ריב בינו ובין זולתו כדי לסלק עצמו מהגזל שהוא חטאת נפשו וכ"ש כי יהיה דבר בא אליו בינו לבין עצמו כי יתחייב לעשות דין לנפשו ולהצילה מיד עושקיה רבים אשר אתו שזה יכלול כל מיני החטאים ותולדותם כי על זה יכלול שם הצדיק והעול שמירת התורה בכלל או עזיבתה כמו שכתב החוקר פ"ג ממאמר ה' מהמדות. והנה על זה השרש האמיתי יסד החכם שלמה מוסר מעולה ומועיל מאד באלו הענינים באומרו בני אם ערבת לרעך כו' נוקשת באמרי פיך כו' עשה זאת איפה בני והנצל כו' (משלי ו׳:ב׳-ג׳). כי לכאורה מאי קמ"ל. היינו מחזיקין לו טובה אם ילמד אותנו להפטר מהדין. ועוד מה לי שיהיה החוב בערבות או בהלואה או פקדון: אלא שהוא דבר בדרך משל ומליצה כמו שייעד בראש הספר ולכוין אל הענין הזה אשר אמרנו אמר בני אם קרה הענין שערבת לרעך ובשבילו תקעת לזר כפיך אשר זה לא עשית מדרך החיוב רק שנוקשת באמרי פיך לומר לו שתכנס בערבותו ולזה נלכדת בהם ונכנסת בפועל במאמר לבד ג"כ כמו שהוא הענין מדין ערב ועכ"ז יש עליך לפרוע שאל"כ תחמוס לזר ההוא שהוציא ממונו ע"פ דבריך א"כ עשה זאת ההשקפה איפה בני בענין עצמך והנצל מהגנאי והדופי המגיע לך ממה שבאת בכל מעשיך אשר תעשה בכף ורשות רעך אשר כנפשך והוא השכל אשר בך כי על כן באת בכפו ונשתעבדת לו לעשות מעשהו באמת ובאמונה ומק"ו ממה שאתה מחוייב להשלים עם הזר אשר לא חייב אותך רק המאמר לבד כמו שאמרנו תתחייב ללכת להתרפס ולחזור ריעך זה אל גדלו ורותב מעלתו אשר האמין ממך ולזה אל תתן שינה לעיניך וכו'. הנצל כו'. לך אל נמלה כו' (שם) הנה נתבאר מעט ממה שחוייב האיש המעולה לשמור מאד מלפשוע במה שחוייב לשמור אותו בדרך האהבה המווחדת לכל איש ואיש כפי מדרגתו ויחסו עמו ויותר מהמה אל כל שאר בשרו אשר האח הוא המדרגה הראשונה הקרובה אליו אשר עמו חוייב בעצם וראשונה מאמר ואהבת לרעך כמוך אשר לסבה זאת ייחס הכתוב כל ענייני הסיוע ומעשה העזר בלשון אחוה כמ"ש כו ימוך אחיך כו' (ויקרא כ״ה:ל״ו), וחי אחיך עמך כו' (שם), ומך אחיך עמו וכו' (שם), לכל אבידת אחיך (דברים כ״ב:ג׳). כי כמו שייחס אהבת הרע אל אתבת עצמו יחס אהבת הרחוקים אל אהבת האח כי קרוב הוא כמו שיבא בפ' בהר סיני שער ס"ט ב"ה:

We read in Leviticus 19,18, "Love your fellow man like yourself." This teaches that all love is measured against the yardstick of self love. Time is measured in terms of the revolution of the earth around its own axis. A complete revolution equals a day. All other measurements of time are fractions of a day. Similarly, love for one's fellow man is measured by how nearly it equals the love one feels for oneself. Perfect love, i.e. love which does not require an object or a person to requite it, is the love which existed between Jonathan and David. We have numerous examples proving that their love exceeded the love of self, and that they were prepared to lose their lives rather than to have the quality of their relationship questioned (Samuel I Chapter 18). Their kind of love, as explained in Chapter 21, cannot exist between more than two people at a time. Just as it is more difficult to deny assistance to members of one's family, and just as it is more difficult to hit one's father than to hit a stranger due to the bonds of love that exist between father and son, so injustice at the hands of members of one's family is harder to accept gracefully than injustice suffered at the hands of a complete stranger. The Torah, in dealing with the enticer (Deut. 13,7-13), adds the admonition not to have pity on him nor to help him cover up his sin, since it was in the nature of his crime that it be committed by a close family member. The Torah describes such family member as being "like your own soul." It is difficult to betray such love by informing against the beloved to the authorities. When David executed the murderers of Ish Boshet with what appears to be excessive cruelty, he did so because the hideous nature of their crime was heightened by the fact that the murderers were members of the same tribe as their victim, and they thus violated the natural bonds that should have existed between them (Samuel II Chapter 4). When the prophet Nathan told David a parable to show him that his conduct with Bat Sheva had been improper, David reacted violently, emphasizing that the characters in Nathan's story denied natural bonds of love, thus making their crime much worse. The fact that the rich man had exploited his position to take advantage of the poor man, drew David's greatest ire (Samuel II Chapter 12).

ומכאן תפיסה עצומה על יעקב אבינו ראש יחסנו ועיקר שרשנו אשר בו נתפאר, שונאיו ילבשו בושת אשר על פנינו יוכלו לחרף ולגדף ולומר מי הוא זה ואי זהו אשר מלאו לבו להפר ברית אחים ובראותו אחיו הבכור עיף ויגע ישיגהו בין המצרים ותרע עינו עליו מלתת לו לחם ונזיד עדשים עד ימכור לו זכות בכורתו ולא ישיב ידו עד שבא עליו במרמה שניה לקחת גם את ברכתו והרהורי עבירה שנתחכם אליהם בכל זה קשים ורעים ואיה אפה תמימותו אשר נאמר עליו ויעקב איש תם וכבר דרשו חז"ל (מדרש שוח"ט מ' כ"ד) עליו מזמור מי יעלה בהר ה' זה יעקב כו'. ומי יקום במקום קדשו זה יעקב כו'. נקי כפים זה יעקב כו'. ובר לבב זה יעקב כו' (תהילים כ״ד:ג׳) עד סוף. ולכאורה יראה כי הכל הוא בהפך כי מי יקום יעקב בהר קדש ה' באומרו עשיתי כאשר דברת אלי ונאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני (שם ק"א) וכמה גנה החכם פ' י' מהמאמר הד' מספר המדות המדבר כזב להרויח ממון. ואיפה נקיות כפיו כשהלביש אליהם עורות גדיי העזים ואיזהו בר לבב כאשר אמר אנכי עשו בכורך ואם כיוון אל ההפסק אשר בטעמיה הנה לא היה בר לב. העל כיוצא בזה נקרא האדם איש תמים וגם באמת נשא לשוא נפשו ומסרה אל הסכנה לבטלה אם בעד ריוח פי שנים בנכסי אביו גרם משטם בינו ובין אחיו הגדול עד שהוצרך לברוח מפניו ולהיותו גולה כמה שנים ולבסוף לפזר ממון הרבה לבקש שלומו וגם כבר יש בה צד נדנוד שבועה לו לכיוצא בו בקיומו ג' פעמים דברים אשר לא כן ומן התימא שאיש כזה ישא ברכה מאת ה'. והנה הלעז והגנות הזה לא לו לבדו יהיה כי אם לכלנו אנחנו הבאים משרש יעקב:

In view of all this, Jacob's conduct seems hard to understand. He who was to become the fountainhead of the Jewish nation, appears guilty of the vilest accusation. How could he take advantage of a tired and thirsty brother, haggle over a bowl of soup until Esau would sell him his birthright, instead of performing an act of brotherly love and feeding him? Later on, he repeats the performance prior to the blessing, using subterfuge, lies, and deceit to secure his father's blessing, a blessing which had been intended for Esau. Is this the "uprightness" that the Torah has in mind when it describes Jacob as "an upright man?"

ואולם יש עוד ספק גדול ועצום מצד המעשה בעצמו כי איך שתהיה השקפת אבינו יעקב בזה אצל המעלה לא יצאנו מידי מבוכה וזה שאם היתה כוונתו לרשת בנכסי אביו פי שנים כמשפט הבכורות הנה נוסף על האשם המושב אליו כמו שאמרנו כבר היתה עצתו ועצת אמו עצה נבערה להשתדל בענין שיחייבהו להתגרש מבית אביו ולהתיאש מכל נכסיו כמו שהיה נגלה מעצמו. ואם היה מסתכן על הבכורה יותר היה לו להסתכן על התכלית ולשמור ימי אבל אביו לשבת אצלו לרשת פי שנים בנחלתו. וגם שלא נזכר שנמשך ענין זאת הירושה על זה האופן כלל. ואם היתה כוונתו בזה לקנות עמה הברכות הרוחניות האלהיות המיוחדות אל האומה הזאת הנבחרת הנה יהיה הספק יותר עצום כי למה זה לו בכורה והלא אין מעצור לה' לברך רב או צעיר ובכל מקום אשר יזכיר את שמו שם יצוה את ברכתו כקטון כגדול כמו שהיה הענין בבני אדם ונח:

Moreover, if it had been his objective to secure for himself two thirds of his father's estate instead of the one third he was entitled to legally, could he not foresee that he would be forced to flee his home and to renounce any claims he might have been entitled to? Should he not have kept silent, have waited for his father to die, if he was really prepared to risk his life for the inheritance? If, on the other hand, he was concerned merely with obtaining blessings of a spiritual nature for himself and the future Jewish people, what need was there for the status of the birthright? Surely, Isaac had plenty of blessings at his disposal for both young and old, as we read in Exodus 20,20, "Wherever I cause My name to be mentioned, I will come and bless you."

ועוד ספק שני גדול כי מה ראה יצחק לברך את בנו והלא לא בירך אביו אותו ואחר שרצה לברך גם כי נתפתה למטעמי עשו ואת צידו למה לא יברך גם את יעקב כי מי שיש לו שני בנים ושניהם כאחד טובים בעיניו למה יברך האחד לבדו והלא היו בני יעקב שנים עשר ולכלם איש כברכתו ברך אותם (בראשית מ״ט:כ״ח). והנה באמת ראוי להתישב ולתת לב אל התר אלו הספקות באופן שיסולק החשד מהם ויהי להם לחכמה עוצם השתדלותם בזה ובזה:

We must also ask: Why did Isaac want to bestow a blessing? Abraham had not seen fit to bless Isaac. And, if he did want to bestow a blessing, why did he not prepare a blessing also for Jacob after he had eaten the delicacies, making the entire charade unnecessary? Did not Jacob himself bless all his sons when on his death-bed, each one according to his respective personality?

ואולם מה שנתחייב לקבל בזה מבלי שום ספק הוא שלא היתה כוונת יעקב בבכורה ולא כוונת שניהם בברכה אל ירושת הנכסים ולא אל הכבוד הנוהג בבן הבכור כי זה הדבר וכיוצא בו נבזה ונמאס היה בעיניהם. אמנם היתה הכוונה אל קניית הטובות האמתיות התלויות בברכות האלהיות. ואולם מה שעמד בפנינו מצורך הבכורה לזה הנה באמת אם נעלם ממנו טעמו וסודו הנה לא יסופק לנו אמותו כי בעינינו ראינו שהברכה והבכורה הם ענינים נמשכים זה מזה ונאחזים זה לזה שהרי לא נתפייס יצחק מכל אותה חרדה אשר חרד על הברכה אשר ברך את יעקב עד שאמר עשו בצעקתו את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי כי אז אמר לו הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים וכו'. עד שאמר עשו הברכה אחת היא לך כו'. ועוד כי אחרי כן קיים לו יצחק הברכות בסבר פנים יפות ועשה ממנו עיקר הזרע והזהירו שלא ישא מבנות כנען כמו שנזהר אביו וכו' למה שנאמר בו כי ביצחק יקרא לך זרע (שם כ"א) ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך וכו'. ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארן מגוריך אשר נתן אלהים לאברהם. מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר. אלא שמעיקרא סבר שהיה צעיר בניו ולבסוף ידע כי הוא הבכור. והנה המופת החותך שאין עליו תשובה הוא מה שהסכימה בזה דעת עליון כי אין ספק שכל מה שהם עושין הוא היה עושה עוד במה שנראה שהוא קיים לו בכורתי כמי שנאמר ביד משה ואמרת אל פרעה בני בכורי ישראל ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך (שמות ד'). ואחר שאין לנו פה להכחיש מה שנתברר מצורך שני הענינים להזדווג יחד בזה השלמות לעשות מה לנו כי אם להפליא עצה ולעשות פלילה ולמצוא שום סבה ועלה לזה. ולבאר מה שנתישב בלבי על זה ראיתי לחוד חידה ולמשול משל בו יתחקה הענין יפה. הן עם אחד וממלכה גדולה היתה בארץ האיים והיה משפטם להמליך עליהם מלך את בן טבאל ולא היה הבן זוכה לכסא אביו מזולתו כי תמיד יבחרו הטוב והישר בעיניהם והמשך המלכים הרבים נקרה למלוך עליהם חכם חסיד וישר מאד וגם הוא היה גבור חיל מכל אשר היו לפניו ויצא לפניהם ונלחם מלחמותיהם והרחיב גבוליו ובימיו הגדילו והצליחו מאד וברוב אהבתם אותו ובשמחתם בו לגמול לו את החסד אשר עשה אתם נקהלו ועמוד על נפשם ואמרו לו מטעם המלכות וגדוליו משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך מעתה ועד עולם וישבעו לו על הדבר הזה כדת מדי ופרס אין להשיב וימת המלך בשיבה טובה וימלוך בנו הבכור תחתיו ותהי להם לחוק משם והלאה. ויהיו הימים ויולדו למלך ב' בנים אחד מהם הבכור היה איש מנוער מאד מדעת ותמונה משחת מאיש מראהו. ומשנהו היה נחמד במראה וטוב כתואר בני מלך וירע בעיני השרים והסגנים ממליך עליהם פרא אדם ויחתרו להסב המלוכה אל הקטון ולא יכולו כי הוא הבכור ולו משפט המלוכה כי השבועה הגדולה היתה עליהם ויועדו חכמיהם ויועציהם לעשות לו משתה ושמחה כאשר אהב ובטוב לבו יפתוהו בפיהם ובלשונם ימליצו לו להעביר מעליו עבודת משא המלכות כי רבה היא ולעמיס אותה על אחיו הקטון ממנו והוא יהיה איש מנוחה שקט ושאנן אוכל על שלחנו תמיד מעדני מלך ואין מחריד הבכור השוטה שמע לנועם מליהם ונכנסו באזניו ונתפתה אליהם כי ישרו בעיניו ויואל לתת המלוכה בלב שלם ונפש חפצה לאחיו הטוב ממנו וכל העם שמחו עד למאד וימהרו ויאמרו יחי המלך ולא הלכו איש לביתו עד אשר הסכימו מלך ושרים ובטלו הנימוס ההוא והפרו את חקו וישיבו שופטיהם כבראשונה ומלכיהם כבתחלה כי לא רצו להמליך עליהם רק טוב. זהו תוכן המשל אשר לוקחו ממנו חמשה כללים נאותים מאד אל הנדון אשר לפנינו. הראשון מה שהיה משפטם בתחלה להמליך עליהם הטוב והישר למלוכה יהיה מי שיהיה. השני מה שנתנה המלוכה אחרי כן ביד אחד ממלכיהם במשפט אחוזת נחלה. השלישי מה שכבר קרה להולד בזרעו בכור פגום למלוכה. הרביעי העצה היעוצה אשר ראו לקנות ממנו משפט נחלתו. החמישי מה שחזר מנהגם אל חקו ומשפטו הראשון:

We must therefore accept two premises: 1) Jacob did not really aim at the birthright. 2) Neither of the two brothers was concerned with inheriting Isaac's material wealth. Even the honor connected with the birthright was of no real concern to either Esau or Jacob. Both were deeply desirous of acquiring things of genuine value, goodness, things which can only be secured by means of heavenly blessing. In this respect we must view the birthright as profoundly related to the Divine blessings and Isaac's power to direct such blessings. Isaac was not reconciled to the fact that Jacob had obtained the blessing by deceit until Esau cried out, "He took my birthright, and now he has taken my blessing" (Genesis 27,36). Only then did Isaac say to Esau, "I have made him an overlord over you." When Esau questioned his father saying, "Have you only one blessing, Father?" Isaac quite calmly allowed the blessing to remain with Jacob, and bestowed upon him in addition the blessing of Abraham to make him the principal heir of the Abrahamitic tradition (Genesis 28, 1-5). What had been in Isaac's mind originally, and what transpired to make him change his mind? The greatest difficulty in all this is the fact that heaven obviously went along with all the changes made by the human participants in these events. Evidence of this is the fact that G-d calls Israel "My firstborn son" (Exodus 4,22-23) when Moses first confronts Pharaoh. Since one cannot deny then that heaven stamped Jacob's performance with its seal of approval, we must find answers to the questions raised. The following parable may help explain. In one of the islands, there lived a nation whose king had traditionally always been chosen by the people for his qualities of leadership. Though the nation always chose a descendant of the former king, the people managed through this device to invariably secure a suitable ruler. This was because there was no automatic succession to the throne. It happened that one particular king was so outstanding, and his accomplishments on behalf of his nation so great, that the council of state voted that henceforth the firstborn son of that king and the firstborn son of the son after him should automatically succeed their respective fathers. This law was not made subject to periodic review and therefore became unchallengeable. In due course, one of the later kings had two sons, the elder being boorish, selfcentred, i.e. totally unfit to rule. His younger brother however, possessed all the qualities needed to make him a suitable ruler. The law makers' hands were tied, however, since they were bound by the act of gratitude to an earlier king which had been enshrined in law. After much debate, the elders decided that their only course of action lay in persuading the older of the two brothers to renounce his claim to the succession voluntarily. For that purpose, they prepared a great banquet of the type the older son enjoyed; they used the occasion to point out to the king's older son that the burdens of office would interfere greatly with his present lifestyle etc. In this fashion, they succeeded in getting the older son to renounce his claim to the throne. The application of this parable to our story is self evident. Compare five points of similarity between the parable and our story: 1) The original law to establish leadership position based on merit. 2) The change in the law, establishing precedence based on birth. 3) The incidence of some prospective rulers being obviously unfit. 4) Advice on how to neutralize the harmful effects of the law to base the succession on claims supported by birthright. 5) Return to the original manner of selecting a ruler.

והנה הכללים האלו חמשתם כלם נתיחסו היטב אל הנדון אשר לפנינו כאשר יתבאר. וזה כי השכל יחייב שלא היתה הכוונה מתחלת היצירה האינושית אל שתתלה הצלחתו בבכורה ולא בשום דבר שאין התחלתו ביד אדם וזה נתבאר מבני אדם גם בני נח נאמר ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת (בראשית ה׳:ג׳). יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם (שם ט'). וזהו בירור הכלל הא' אמנם אחר שזרח שמשו של אברהם אבינו הוא היה גבור חיל לפני יי' ללחום מלחמותיו ועשה והצליח והגדיל לקדש שמו ולפרסמו מכל אשר היו לפניו חיייב מהגמול האלהי לגדלו ולהרימו על כל שאר האנשים. ומהאהבה אשר אהבו ומהשמחה ששמח בו נטל ההצלחה האינושית ונתנה בידו להיות לו ולזרעו אחריו לרשת אחוזת עולם כמו שירצה להנחילנה אותם כמ"ש ואעשך לגוי גדול וכו' (שם י"ב.) ובפרשת מילה ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים (שם י"ז) וכבר אמרו ז"ל על והיה ברכה עד כאן הייתי זקוק לברך את עולמי מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך למאן דאת אהב לברכה ברך (ב"ר פ' נ"ט). והיה זה הענין ממה שנאמר עליו לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם (תהילים ס״ו:ה׳) כי מהפעולות האלהיות ומנוראות עלילותיו על האנשים השלמים לצרף ולזקק אותם ואת טוב חריצותם בהראות להם כאלו משלים להם נפשם ועצם שלמותם מנגד וכפשע בינו ובין הפסדו והם ישתדלו בטוב דעתם וכח גבורתם בעוצם אהבתם אותו להחזיק בו ולהחזירו אליהם ולהושיבו על כנו כמשפטו הפך מהאנשים החסרים שהיה להם למקנה ומאבדין אותו בידים כמו שיתבאר זה הענין היטב מזה הספור אשר בזה לא ירוחק כלל היות מסירת הברכות ביד אברהם על הכוונה הזאת הנכונה. ומזה נודע טעם אשר לא ברך אברהם את יצחק כמנהג האבות כי הוא היה נביך בדבר כמו שהזכירו חז"ל במדרש (ב"ר פ' ס"א). משל למלך שהיה לו פרדס ונתנו לאריס והיו בו כל מיני אלנות כרוכים זה בזה אחד של סם המות ואחד של סם חיים אמר האריס אם אני משקה של סם החיים זה של סם המות יחיה עמו ואם אין אני משקהו היאך זה של זם חיים חי. וחזר ואמר אותו אריס לשנה זאת אני משלים אריסותי והולך ומה דלהנייה למריה דפרדסא עביד כך אמר אברהם אני איני מברך ליצחק לפי שעכשיו בני ישמעאל ובני קטורה מתברכים אמר אני בשר ודם היום בחיים ומחר בקבר ומה דבעי עביד בעולמו כיון שמת אברהם נגלה הקב"ה על יצחק בנו וברכו שנאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו (בראשית כ״ה:י״א). ראה כמה הפליגו להראות מה שאמרנו כי יש לעיין במ"ש שאם יברך את יצחק היו מתברכין בני הפלגשים ולמה אלא שדבר זה יתחייב מהמתנה שנתנו לו בדרך אחוזת נחלה והיה הזקן חפץ שיקבל הברכות שאינן מקבלות חלוקה, הראוי לקבלן מבלי שישא עליהם חטא כי הוא היה רואה בבניו לפחות שני בכורות כל א' פטר רחם. והנה ישמעאל היה ראשית אונו ומצד אחר נאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע (שם כ"א) ולא היה רואה מצד מדתו מדת החסד שיהיה ראוי שיהיה נותן לזה ונוטל מזה. אלא שאם הוא יברך בפיו שחייב לעשותם שוים. ולזה הסכימה דעתו להניח הדבר לבעל הפרדס. והוא יתברך נתן הברכות ליצחק ובירר כי עליו ולא על זולתו נאמר לו והיה ברכה (שם י"ב) והוא נכנס תחת אביו להוריש הברכות האלה על פיו בתורת נחלה ומשפט בכורה כמו שנתבאר. וזהו ענין הכלל השני שאמרנו: ואחר שנולדו בבית יצחק אבינו שני בנים ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער שהם ודאי סמני הרריות שהעיד הכתוב הגיע מענינו להיותו בטבעו מתגורר עם בהמות השדה וחיתו ארץ ואין מעלתו עליהם רק מה שיתחכם מהם ויתנכל אליהם לחרוך רמיה צידו. והנה איש כזה כבר יצאת צורתו מכללה אל ענין שיתוף או החקוי לבד כמו שכתב הרב המורה בפרק ילד (פ"ז ח"ר) זה לשונו. וכבר ידעת כי כל מי שלא תגיע לו זאת הצורה אשר ביארנו ענינה אינו איש. אבל בהמה על צורת איש ותבניתו אבל יש לו יכולת על מיני ההזק וחדש הרעות וכו'. והנה הוא מבואר שבכור כזה אינו ראוי ליירש בבית אביו כי בעל צורה אחרת הוא אשר לא תסבול נחלת הברכות האלה. וזהו הכלל הג' אשר הנחנו: והנה מפני שכבר היו הברכות ביד יצחק בתורת נחלה והיה יצחק באבות מיוחד למדת הדין עצמה כמ"ש ופחד יצחק היה לי (בראשית ל"א) ועם שהיסוד הזה מוסד מונח לחכמי האמת אינו צריך ראיה הן אני חפשתי ומצאתי עדות גדולה בכתובים הבאים בספרו שלא הוזכר בעניינו שם זולת אלהים שהוא מדת הדין בכל מקום והפלא שאם היה מספר בזולתו מהענינים הוא מדבר בשם יי'. וכשנעתק הספור אליו מזכיר שם אלהים ובהעתק ממנו נשתנה השם ובשובו אליו ישוב עד הגיעו להכנעת העקידה אשר שם נהפכה מדת הדין לרחמים באומרו ויקרא אליו מלאך יי' מן השמים (שם כ"ב.) צא ולמד כי בכל ספור פרשת לך לך ובמראה האחוה ובין הבתרים לא נזכר שם אלהים עד שנעתק לדבר בבשורת הבן הזה באומרו וידבר אתו אלהים לאמר כו' (שם י"ז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (שם). ויאמר אלהים אל אברהם אבל שרה אשתך יולדת לך בן וכו' (שם). וכן כלם עד סוף הספור שנאמר ויכל לדבר אתי ויעל אלהים מעל אברהם (שם). וכשנעתק אל ספור אחר נאמר וירא אליו יי' באלני ממרא. היפלא מיי' דבר וכו' (שם י"ח). כי זה לענין התוכחת נאמר לא לענין הבשורה. וכן בכל ספור סדום ואבימלך והפלא שהתחיל ויי' פקד את שרה ויעש יי' לשרה כאשר דבר (שם כ"א.) כי זה היה לגבי פקידתה כלפי מ"ש היפלא מיי' דבר וכשדבר בלידת הבן אמר ותלד שרה בן לזקוניו למועד אשר דבר אתו אלהים. וימל כו' כאשר צוה אותו אלהים צחוק עשה לי אלהים וכן לא זז זכרון זה השם בכל ספוריו עד העקידה כלה עד שנאמר ויקרא אליו יי' מן השמים כי משם ואילך יי' יראה אשר יאמר היום בהר יי' יראה (שם כ"ב). והמלאך בי נשבעתי נאם יי' כי משם ואילך כבר נשתתף עמו מדת רחמים אמנם עיקרו ושרשו היא הדין הגמור והמשפט החתוך ומזה הטעם לא היה רואה להעביר תורת נחלה בשום צד כי היה עון אשר חטא וכמו שאמר לו שמואל לרב יהודה שיננא לא תהא באעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא (ב"ב קל"ג:) וכ"ש אם לא היה מוחזק אצלו כרשע מוחלט יהיה סבור שיסבול התקון עד שישאר כל א' מהם על מתכונתו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו כי הוא הטוב והנכסף לכל שלם. על כן על כל אלה הדברים נתאמצו עמודי עולם נתיעצו גם גברו חיל להשיב דבר אמת על כנו כי ידעו לא טוב בעיני יי' שיתברך ברכות שמים ממעל רק הטוב בעיניו ושהחריצות וטוב ההשתדלות נתן אלהים לבני אדם לצרפם לעתות כאלה כמו שאמרנו. והנה יעקב נתחכם להסיר מעניו קיטרוג הבכורה בקנותם לו מהאיש החסר הלזה בלחם ונזיד עדשים הראוי לו לפי אכלו כדי שיחולו הברכות על ראשו על פי אביו ובהסכמת דין מדתו ואמו הצדקת השלמה בצדד הצדדים המביאים אל גמר המעשים מבלי הגיד ליצחק אביהם דבר כי ידעו תיצר לנפשו מאד מבשורת פיסול בנו בכורו יחששו פן יהי' אסון מתת לאחד מהם שום ברכה ודעת עליון הסכימ' כי גם הוא העלים ממנו כמו שיבואר. ובזה וזה אין שום חטא כלל אדרבה הוא זהירות וזריזות להיות קרוב אצל עצמו להקריב אליו הטובות האמתיות בכל מאמצי כחו וכמו שאמר ז"ל וחי אחיך עמך (ויקרא כ"ה) חייו קודמין (ב"מ ס"ב.). כי בדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיי עולם ראוי להקדים אהבת עצמו לאהבת זולתו. ויהי מה. ולא ישיגהו בזה הגנאי שמגנים לרודפי אחרי הטובות הזמניות בשיקראום אוהבי עצמם כי אחר שהטובות ההנה אינם אמתיות הרודפים אחר קנינם אינם אוהבי עצמם כי אם לפי דמיונם. ^*אמנם אשר במעשיהם וכו', ר"ל ע"פ דברי החוקר, כי כמו שיגונה המקנא בזולתו רק כאשר יקנאהו בעבור קניניו המדומים כהון ועושר, או כח גופני, ויופי, יען כי הקנאה הזאת מלבד שהיא בעבור דבר שאיננו טוב וקנין אמיתי, תסבב לפעמים לבעליה גם השתדלות רעה לקנות קצת מאלה כהון ועושר, גם בגזל וחמס ועול ומרמה, או לשלול מזולתו כל אלה בענין רע, ע"ז סיבוב נזק והפסד הכה ופצוע, אבל המקנא בחכמת ישרת לב וצדקת זולתו הלא ישובח, כי עי"ז ישתדל גם הוא להיות כמוהו חכם ישר לב, וצדיק, ומי יתן כל עם ד' נביאים או תמימי דרך ההולכים בתורת ד', וכן אחז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה" כן גם אהבת אדם את עצמו לא תגונה, רק בהשתדלו בעבור זה להקנות לעצמו רק כבוד מדומה בל"א ושאר קניני עולם החולפים, אשר קנייתם תהי' לרוב רק ע"י פעולות בלתי ראויות ונכוחות, ובעליה מבזים לרוב את כל זולתם, ואינם משתדלים כלל לשחר טובם ואשרם, ומדה זו תקרא (בל"ע עגאיסמוס, אייגענליעבע), אבל בהיות אהבת האדם את עצמו רק סבה לשמור נפשו מכל רע כפי היכולת, מבלי סבב נזק בעבור זה לאחרים, ולהשתדלותו לקנות לעצמו שלימיות אמיתיות ומתמידות, מעלות ומדות טובות, אשר בעליהן משחר בלתי ספק גם טובות זולתו ככל אשר תמצא ידו, הלא תתהלל גם היא ותתפאר כמעלה יקרה ונכבדה ונקרא' בפי המחקרים החדשים בשם (זעלבסטליעבע). אמנם אשר במעשיהם יאהבו עצמותם על דרך האמת הם אשר ישובחו בפי כל חכם וישר הדעת. וזה מה' שבררו החוקר בפנים מה שאמר בט' מספר המדות בהגבילו אהבת אדם לעצמו אמר אמנם אשר יתעסק תמיד לעשות צדקה וומשפט והדברים הישרים ושאר הפעולות אשר הם מהמעלות ובכלל תמיד יבקש הטוב אין אחד שיקראהו אוהב עצמו ולא יחרפהו. אמנם ירא' כי אשר הוא כזה יותר הוא אוהב עצמו כי יתן לעצמו הדברים הנבחרים והיותר טובים ויוסיף תת לחלק המיוחד לו לעצמו וכל חלקי הנפש הם נשמעים לזה. והאריך עוד דבריו בתת טוב טעם ודעת שלא יגונה האדם במה שישתדל באהבת עצמו רק מפני שהוא מחליף שנאה או פחיתות תחת אהבתו וחתם דבריו. הנה ירא' כי בכל הדברים המשובחים המעולה נותן יותר לעצמו וע"כ ראוי לקראו אוהב עצמו כמו שנאמר מה שאינו ראוי להיות כן לרבים. הנה שנתבאר שהזירוז וההתחכמות בקנות המעלות והטובות העצמיות היא זוכה על כל בעל נפש וחז"ל אמרו קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כ"ב.) שעם שהקנאה הוא הפחותה שבמדות כשהיא לבקשת דבר טוב הנה היא טובה ואמר ותקנא רחל באחותה (בראשית ל') קנאה במעשיה (ב"ר פ' ע"א) סבבו קנאתה מהיות חטא עצום להיות' זכות גדול גם כי היות המדות התוריות האלהיות מתחלפות אל האנושיות בקצת אלו העניינים יתבאר יפה אצל מעשה דינה שער כ"ז ב"ה. ואם תאמר כל זה יתכן כשיועיל לעצמו מבלי שיזיק לזולתו אמנם בהזק זולתו כל שכן אחיו ושארו כבר עבר משום ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח). ואז"ל ודעלך סאני לחברך לא תעביד (שבת ל"א.) עשה אזנך כאפרכסת אל דברי החכם ההוא ופתח פיך לצוף אמרי נועם אשר דבר בפ"ד מהמאמר ההוא כאשר הגביל מעשה האהבה לנאהב כי משם נלמוד פי' יקר ונעים במאמר ואהבת לרעך כמוך מסכים מאד לשרשי התור' האלהיית ואל דעת חז"ל וממנו נמצא תשובה שלימה לשאלתנו. וזה כי כשהזכיר שם הסכמת הראשונים בגדרם פעלות האוהב בשיחפוץ בחיי אוהבו כחיי עצמו ושירצ' לאוהבו הטובות אשר ירצה לעצמו כמו שכתבנו ראשונה הנה הוא ערער על זה המשפט ואמר שאם כמשמעו הנה יקרא לכלל האוהבים כאמות הסכלות שאוהבות בניהן על זה השיעור טובים היו או רעים מה שלא יתכן זה במעולים כי אם לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע וכמו שאמר המשורר הלא משנאך ה' וכו' (תהלים קל"ט). ואמר הנביא הלרשע לעזור ואת אויבי ה' תאהב (ד"ה ב' י"ט). אלא שהוא העמיד דבריהם במה שביאר מליצת עצמו האמורה אצלם בזה ואמר ז"ל ובעבור עצמו רצה לומר בעבור החלק השכלי כי זה כל האדם. ירצה שבכל מקום שאמרו שהאדם החסיד יפעול פעולות המעלה בעבור עצמו ושהוא רוצה לאוהב החיות והטוב אשר ירצ' לעצמו זה אמנם צריך שיובן בעבור החלק השכלי ממנו שזה לבדו עצמיותו של אדם והחיות והטוב הנרצים לו הם הצלחת החיים לעולם שכלו טוב. ועם זה כבר יתבאר ג"כ תואר הריע והחבר אשר חוייב עליו לאהוב אותו בזה השיעור שיצדק עליו שהוא רעהו כנפשו כלומר כעצמו וכמ"ש חז"ל עם שאתך בתורה ובמצות (ב"מ נ"ט.). שמי שאינו כמוהו בזה החלק אינו ריע ועמית ואין לאהוב אותו אלו הטובות העצמיות. וכמו שאמר שם אמנם לאחרים כפי אשר יחשבו היותם כן. ולא עוד אלא שאם הונח שהוא עצמו יתחלף מטוב לרע לא ירצה לעצמו הטובות האלו ואלו דבריו בזה. ואם ישתנה ויהי' אחר לא יבחר שיהיו כל הטובות לזה אשר נעשה כי האל ית' הוא עתה טוב והוא תמיד אשר הוא ע"כ. והכוונה כי כמו שהאל ית' לא ישתנ' בחפצו היום בטוב ומחר ברע כן זה חלק אדם מאל והוא השכל אי אפשר לו להשתנות לרצות הטוב למי שאינו טוב. ואם קרה לו שישתנה לרע כבר היה אחר ולא היה הוא עצמו אשר בחר לו הטובות. ועל זה האופן קיימו חז"ל לאלישע בן אבויה השם אשר חדשה לו האשה כשאמרה לו אין אתה אלישע כי איש אחר אתה (חגיגה ט"ו.). ראה מה נמלצו דברי זה החכם ומקביו דקדוקי דבריו אשר בהם תתבאר הכוונה האלהית במאמר הזה שהיא כלל גדול בתורה ובמדות. רצוני ואהבת לרעך כמוך שירצ' ואהבת לאותו שהוא רעך ועמיתך כמוך כלומר כמו לעצמך האמתי שהוא החלק השכלי אשר בך עד שעצם שניכם הוא אחד ממש. כי איש כזה הוא בעל ברית אל השלם לרצות לו הטובות העצמיות כרצותם לעצמו אמנם האח הרע הבליעל איננו כעצמו ואיננו קרוב אליו ולא דומה לו ולא יקרא אדם רק בשתוף השם לבד כמו שאמרנו ומצוה להתנכל אליו לתת את הראוי לפי טבעי ולקחת ממנו מה שלא יהי' טוב לו לפי הכרתו ויושלם בו השלם בזה והנה זה אינו חסר. והנה עם זה כבר יאמר עליו יפה נקי כפים ובר לבב (תהילים כ״ד:ד׳). כי הוא לא כיון אל שידבק בידו מאומ' מהטובות החיצונות אשר נחנף אוהבי עצמם אצלם. אמנם היה בר לבב לכוין אל ההצלחה הנפשיית ולא נשא לשוא נפשו כי אם אל דבר גדול לבלתי תכלית וגם כי החליף דבריו ותהי לו לחכמה לא למרמה כמו שאמרנו אצל אברהם ועפרון וכבר אמרו הראשונים שהחרב והכזב והשם כל אחד מהם ביד הסכלים הם מחתת גופות האנשים אמנם ביד החכמים הם צרי לנפש ומרפא לעצם. ושלמה החכם הסכים ואמר אומר לרשע צדיק אתה וכו' ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב (משלי כ״ד:כ״ה). ואם כן ישא ברכה מאת ה' כי ה' שם היה והסכים עמהם כמו שיבא ולא עוד אלא שתחשב לו לצדקה מאלהי ישעו. וחתם זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב כו' (תהלים שם). כאלו מדבר נכח עמו. יאמר כשידרשו חכמי כל דור ודור בזה ויבקשו מגמת פניך יעקב יכירו וידעו כי לא נמצא עולתה בך. וזהו תכלית הכלל הרביעי אשר הנחנו והם חיוב ההשתדלות והחריצות להחזיר מעלת השלמות אל יד הטוב והישר כמו שיאות ומנהו והלאה נחלש כח הבכורה הזאת ונתבטל חזקה. ולא הספיקה עוד למנוע טוב ה' והצלחתו לראוי אליהם לא מצד היושר ולא מצד הדין ונתרשם זה הענין מאד בכל מה שסופר אחר זה ממשפטיה שאפי' בבני יעקב שלא הית' אצלם רק לכבוד לבד נטלה הבכורה מהבכור ונתנה ליוסף צעיר הבנים וגם בבני יוסף שכל הזקן את ידיו כי מנשה הבכור ואמר שאחיו הקטן יגדל ממנו (בראשית מ״ח:י״ד). וגם ביהודה ראש מלכות ישראל נאמר ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וכו' (שם ל"ח). והפלא שאף בפרץ וזרח בניו הית' ביטול הבכורה כי זרח נתן יד ראשונה ואחר פרץ עליו פרץ (שם) הוא אבי ישי אבי דוד וגם בבני דוד לא מלך הבכור ואולי שלסבה זאת בחר לו יעקב ברחל הקטנה ולקח צעירה בפני בכירה כי לא חפץ בבכורה וישנאה ולהיות ביטול הבכורה נוהג משם ואילך נאמר כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים (במדבר ח׳:י״ז) שאם היה משפט הבכורה נוהג על הענין שהיה בימי יצחק הנה קודם לכן כבר היו לו הבכורות. אמנם לפי שכבר נתבטל זה כמו שנזכר חזר וקנאן במכת בכורות עד שסרו מהר לאבד זכותם במעש' העגל ונטלה מהם ונתנה לאותן שקדשו שם שמים איש בבנו ובאחיו לתת עליהם היום ברכה (שמות ל״ב:כ״ט). וזהו עצמו הכלל החמישי אשר הנחנו במשל: ועם זה נתישב כל הענין כאשר היה עם לבבנו ואומר כי לפי הנראה הוא המכוון לרז"ל במאמר שזכרנו פתח השער מה ראה וכו' אלא שיש לנו לתת לב תחלה אל מה שאמרו בתשובתם עד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות והיתה העבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות והעבודה בכהנים אמר יהיה רשע זה וכו' והלא הוא הטעם עצמו שלא היה לו להמסר עליה שאחר שעבודה זו מתכונה הולכת מהבכורות מה לו ולה כ"ש שלא היה לו להסתכן עליה. ולא עוד אלא שנראה בבירור שלא הועילה לו אפילו בימיו כלל לענין הקרבנות. כי לא נזכר שהקריב יצחק שום קרבן על ידו ואם היה משמש בכהונה איך לא הרגיש אביהם הימים הרבים ההם בכל עת שהיה מקריב ואיך הוחזק לו עשו לבכור עד שאמר לו בעת זקנתו את בכורתי לקח. ועוד מה ענין זכרון היתר הבמות ואיסורן לענין היתר זה הספק. אלא שנראה שהכוונה להם ז"ל לעורר על זה המעשה מהצדדין עצמם אשר זכרנו שאם בא אליה לצורך הנכסים היה דרך עקש ומגונה. ואם לצודך ההצלחה האלהית הנה היתה סבת צורכה מוסכלת הכל כמו שנתבאר. והשיבו בענין אחר שהוא דומה לו ויהיה תשובה לזה בקירוב הענינים ואמר שמהידוע שהנתן עבודת הקרבנות ביד הבכורות קודם הקמת המשכן לא היה ענין נאות. רק היה צורך שעה לחסרון התיחדות משפחה או שבט הגונים לזה כמו שהיה אז נוהג התר הבמות לבלתי היות שם מקום מועד לבית אלהים ולזה כשהוקם המשכן נאסרו הבמות גם הכהנים הנגשים אל ה' נתקדשו. וינזרו הבכורות מהעבודה. והנה לפי שראה יעקב באספקלריית שכלו שכבר קרה בענין הברכות או בענין הזה עצמו שלסבות שקדמו היה זכותם מסור במי שאינו ראוי לו ורוח המקום אין נוחה הימנו כמו שאמרנו קנא הוא קנאת ה' ואמר איך יהיה רשע זה עומד ומקריב עצמו זה אי אפשר כי לא לפניו חנף יבא אם לא אמהר לעמוד להסב אלי הטוב האלהי גם לי גם לו לא יהיה. לפיכך נתן נפשו על הבכורה וביטל אותה והשיב פני ההצלחה האלהיית אל כל המקום אשר יוזכר שמו תהלתו. והנה הפירוש הזה נראה שהוא מוכרח גם הוא נכון ומסכים אל כל מה שאמרנו ולמדנו בו כמה צריך אדם לזרז עצמו בכל יכלתו אל המרצת ההשתדלות להביא עליו מה שאפשר מהשלמות האמיתי ולהדיח מדיחיו ומעיקיו מעליו בכל מאמצי כחו כי כל אלו הענינים עשאם האלהים וגלגל הוייתם לנסות בהם זרוזו וחריצותו של אבינו יעקב ולצרפו ולזקקו כזהב וככסף ולצרף כח תשוקותיו הטובות אל הפועל כי אלו הם דברים שיועילו מאד להפליג מעלתו ולהגדיל שכרו לפי רוב המעשה. עד כאן שיעור מה שראיתי להקדים בסוגיית ספור בכורה זו וביאורה ומה שעלה על לבי בזה בשקול דעות וסברא. ועתה נבא אל פירוש הספור עם מה שלפניו ולאחריו עד עת תת הברכה בהקדים הספקות ראשונה:

At the creation, we find no evidence that birthright was part of the rules guiding the affairs of man. Proof lies in the random order the names of Noach's sons are referred to on different occasions. This was changed when Abraham appeared on the stage of history. His descendants were to play a leading role due to their being descendants of Abraham. In effect G-d had said, "Until now I have bestowed blessings, henceforth I grant Abraham the authority to bestow and direct blessings" (Genesis 12,3). Abraham debated with himself if he were to bestow this power to bless on others. Since he was not certain that he might help weeds to sprout (promote the power of wicked people), if he took it upon himself to transfer this power to bless, he decided to leave well enough alone (Bereshit Rabbah 61). He waited for G-d to make His will known in the matter. G-d did bless his son Isaac (gave him the power to bestow blessings). Since Abraham had two first born sons, he would have had to bestow the blessing (power to bless) on both of them. He was afraid to err; on the other hand, the trait of "chessed," kindness, for which he was famed would not allow him to deprive Ishmael of a share in favor of Isaac. This in spite of the fact that he knew that his descendants would be known primarily through Isaac. Therefore, considering himself as the manager of the Almighty's orchard, he decided to leave this decision to the owner of the orchard. After Abraham's death, the owner chose Isaac, and thus we come to point two in our parable. When twins were born to Isaac, the older of whom exhibited signs of unfitness, problem three in our parable, this had to be dealt with. Isaac, true to his characteristic of pachad, din, i.e. justice, which our sages have credited him with, did not dare deviate from the principle of transferring power in accordance with birthright. When Jacob says some time later that "the One whom Isaac feared was on my side" (Genesis 31,42), this grants us an insight into the matter. An examination of all the instances in which a direct relationship or communication between G-d and Isaac is described reveals that the term used for "G-d" is invariably elokim, i.e. the attribute of justice. The only exception is the instance when G-d tells Abraham that Isaac is not to be slaughtered after all. This latter instance which taught Abraham that rachamim, mercy is one of G-d’s attributes, is the only time when this factor emerges as playing a role in the relationship between G-d and Isaac. It is understandable then that Isaac of all people would not deviate from the pattern of nobility of birth decreed from above. Isaac's own position as Abraham's heir was due to this very system. Add to this that Isaac personally had not observed any misconduct in Esau, and it becomes clear why he chose Esau to bestow the blessing on. Jacob himself had been very careful never to tell his father of the sale of the birthright, since he had kept hoping that he would secure his father's blessing by virtue of his superior moral conduct, plus the influence of his mother. He did not want to benefit by exposing his brother's unworthiness. This trait of Jacob was very laudable. Leviticus 25,36 tells us, "Your brother shall live alongside you." Our sages explain that this wording teaches that one's own life takes precedence over that of one's fellow man in a situation where only one of the two lives can be saved. If the object of one's quest for Divine help is personality growth rather than the acquisition of worldly goods, then competing for the attainment of that goal is permissible. Aristotle also states in his Ethics that self-love, when its objective is perfection of self, is virtuous. Our sages, when describing jealousy as a negative trait, do approve of jealousy when it involves envying scholars who know more (Baba Batra 25). The same idea is reflected in Bereshit Rabbah 71 in connection with Rachel's jealousy of her sister Leah (Genesis 30,1). She envied Leah her good deeds. This is why our sages can consider that kind of jealousy a positive quality. On the other hand, "good" character traits employed for a base purpose are viewed as a negative quality (compare Chapter 27 on Dinah). Our problem is to determine whether jealousy under the circumstances described is permitted even when the attainment of one's own purpose involves something detrimental to one's competitor. Consider the definition by our sages of the commandment "Love your fellow man like yourself." The Talmud Shabbat 31 explains this to mean " do not do to others that which is hateful to yourself." Aristotle defines it in a similar vein. In other words, we should want for our fellow man what we want for ourselves. We certainly do not need to want for our fellow man what he wants for himself. This is especially so, when our fellow man is wicked or a criminal. In Psalms 139,21, David expresses it in these words: "Must I not hate those who hate You O Lord, and quarrel with those who rise up against You?" Clearly the word "fellow man" referred to in the Torah means someone sharing the same objectives in life that we ourselves believe in. Since Jacob's motivations corresponded to the ones stipulated by our sages, the verse we quoted from Psalms may be applied to him. Having established this point, we return to item four in our parable. The problem is how to restore the position of leadership to those qualified for it. It does not suffice to deny G-d’s special blessings to the undeserving, rather action is needed to channel those blessings to those who deserve them. When Jacob blessed his grandsons prior to his death, he reversed his hands to ensure that Ephrayim would be the recipient of the greater blessing. Er, the firstborn son of Yehudah, is described as unfit, unworthy. Peretz and Zerach respectively, are not treated according to what the order of their birth would call for. Reuben, Jacob's firstborn, is not accorded the privileges his birthright calls for. David was not Yishai's firstborn, neither was Solomon the senior of the surviving sons of David when he was assured that he would be his father's successor. To prove that birthright as an automatic claim to the succession was not practiced at the time of the Exodus, see Numbers 3,3. G-d says, "The day I smote all the firstborn of Egypt, I established an exclusive claim on all the firstborn of Israel." Obviously, if succession by birthright had been the norm at that time, there would have been no need for G-d to underline that only from that day on would G-d claim the firstborn of Israel as especially beholden to Him. We see then that the practice of succession by birthright had been discontinued at some time, only to be re-introduced at the time of the Exodus. Later, after the episode of the golden calf, when this method of succession had again been found unreliable, the privileges of that group were transferred to the tribe of Levi which had proved its worthiness. This then is the fifth rule that we learned from our parable. Now we understand what the Midrash quoted at the beginning of our chapter had in mind. Since Jacob may well have been aware that the privileges of the firstborn would be abolished once the tabernacle was to be erected, why did he risk his life merely in order to hasten that event? The question is even more justified when we consider that Jacob derived no practical advantage from all his machinations. There is no mention of Jacob ever having offered sacrifices in his capacity as firstborn, and if he had done so, the fact would no doubt have come to the attention of his father. His father could not then have been surprised when he heard from Esau some forty-eight years later, that the latter had traded away his birthright. The Midrash wishes us to know that if Jacob's actions had been motivated by materialistic considerations, this would have been most dishonorable; since he was guided by the desire to secure for himself a higher spiritual level, however, such purpose was laudable. Jacob was aware that the heter bamot, permission to erect altars for G-d wherever one wanted, in order to draw down G-d’s blessing, could lead to grievous abuse if the excercise of the priestly functions was left in the hands of the unworthy. Such abuse would lead to G-d’s blessings being channelled to those who were undeserving, something that could not be pleasing in the eyes of G-d. Therefore, he hastened to restore the source of blessing to those who were fit for it for as long as the condition "wherever I allow My name to be mentioned, I will come and grant My blessing," existed (Exodus 20,24). He realized that at a later stage a central site for the residence of the shechinah, Divine Presence, would be established, and that then the function of priesthood would be performed only in that central place (tabernacle or temple) and only by priests who had to meet exacting criteria of physical and moral fitness.

א אומרו אברהם הוליד את יצחק שנראין דברי מותר וגם לפירוש הרמב"ן ז"ל היה לו לומר ואלה תולדות אברהם אברהם הוליד את יצחק ודברי המדרש ידועים: ב אומרו בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות וכו'. כי הכל הוא מיותר. ואם רצה להזכיר יחסה במקום הזה יספיק בשיאמר בת בתואל מפדן ארם: ג אחר שהתפללו שניהם לפי פירוש הראשונים למה נאמר ויעתר לו ה' היה לו לומר ויעתר להם: ד מה ראתה ההשגחה האלהית שתלד הצדקת הזאת תאומים מזולתה מהאמהות כי אין ראוי שיהיה עניינם ותולדתם לפי ההזדמן. ועוד אומרו ויהי בעת לדתה והנה תומים בבטנה כאלו לא נודע לה מקודם לכן: ה למה הוזכרו בעשו סימני הגוף בשהיה אדמוני ובעל שער וביעקב לא זכר אלא רושם המעשה: ו ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. וכי עקב שוחד מאכל אשר יאכל יאהב את אשר שנא ה': ז אומרו על כן קרא שמו אדום והלא יותר ראוי שיקרא כן על שם ויצא הראשון אדמוני ועוד שלא עשה ולא דבר דבר משונה במה שקרא לאדום אדום ולא עוד אלא שהוא רחוק שיתפרסם זה השם ממה שדבר בינו ובין יעקב אחיו כ"ש שלא יאות ליעקב להזכירו כדי שלא יזכר ענין הבכורה: ח והוא אשר זכרנוהו מענין לקיחתו הבכורה. אם מצד אכזריותו עליו. ואם מצד צורכה הן שיהיה לתועלת הנכסים הן שיהיה לצורך ההצלחה. וכבר הקדמנו התירם. ועוד טעם מכרה כיום השבעה לי כיום ובאומרו ויאכל וישת ויקם וילך וכי לא היה לו לזוז משם כל ימיו: ט אומרו מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם וכי עלה על דעת שהיה זה הרעב שהיה זה מאה שנה: י אחר שירד יצחק אל מלך פלשתים גררה למה לו להזהירו אל תרד מצרימה. ועוד שאמר לו שכון בארץ אשר אומר אליך ואחר גור בארץ הזאת שהם כפל דבר ומלות שונות. גם אומר שתי פעמים לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל: יא אומרו אחותי היא והלא עוד מעשה שהיה מה שהיה מדבר שרה עם אבימלך. ולמה הוצרך לזה וגם כי היה כך למה יזכרנו הכתוב אחר שלא לוקחה רבקה. גם כי מאמר ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אינו נכון כי מה ענין אורך הימים אצל ההשקפה ואיך יתכן שהיה משמש יצחק לפני חלונות המלך הלא משגה הוא: יב מה טעם ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו ומה טעה קריאת השמות האחרות עשק ושטנה כי לא לכבוד ולא לענין אחר הוצרכו ומאי נפקא מינה. וחז"ל דרשו בהם כמה דברים (ב"ר פ' ס"ד): יג באומרו מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי שנראין דברי עברה וזדון גם אומרם ראו ראינו כי ה' עמך וכו'. ומעיקרא מאי סבור: יד מאמר ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה והלא באברהם כתיב על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם וכך נתקיים שמו אחרי כן וכמו שנאמר בכאן ויעל משם באר שבע קודם זה. אלו הן הספקות שראיתי לעורר עליהם בזה החלק ועתה נבא אל הביאור:

Some problems in the text: 1) The statement that Abraham begat Isaac seems uncalled for; the Torah had reported this previously in detail. 2) The review of Isaac and Rebecca's marriage and Rebecca's ancestry also seems repeated needlessly. 3) Since both Isaac and Rebecca prayed for children, why was only Isaac's prayer reported as evoking a favorable response? 4) How can we understand the statement that Isaac loved Esau because of the venison? Could Isaac really be bribed to love someone who was displeasing in the eyes of G-d? 5) Why did the Torah have to tell us that Jacob was holding on to the heel of Esau during their birth? 6) Since Esau appeared so nonchalant about selling his birthright, why did Jacob ask him to confirm it by an oath? 7) Why does the Torah bother to tell us "Esau got up and moved etc.?" We surely would not have assumed that he remained rooted to the spot indefinitely! 8) In reporting the famine in Canaan, the Torah states that this was not the same famine as had occurred during the days of Abraham. Since the event occurred more than one hundred years later, surely we could not have misunderstood. 9) Why did G-d tell Isaac twice to remain in Canaan? 10) Why does G-d reassure Isaac about the land being given to him and his descendants? 11) Why would Avimelech's "peeping Tom" escapade be due to the length of time Isaac stayed in his country? Surely, Isaac would not indulge in marital relations with his wife in full view of Avimelech? 12) When Isaac redug the wells his father had dug in that country, why did he name the wells with the same names? What is the special significance of the names eyssek and sitnah? 13) Why did Isaac say to Avimelech and Phichol his commander-in-chief when confronting them, "You hate me?" 14) Since the name "Beer Sheva" had already been explained when Abraham lived, why does Isaac employ the same name to commemorate a different event?

ואלה תולדות יצחק וכו'. לפי שביצחק ובזרעו הנבחר ממנו ולא בזולתו יקרא זרע לאברהם אבינו בא עכשו להודיע שגם הזרע ההוא אין לו להתיחס לשום אב מהאבות הקדמונים לו רק לו לבדו. (התר ספק א') ולזה אמר אברהם הוליד את יצחק ויהי יצחק וכו'. לומר שלא יקראו על תולדות תרח ולא אל שם ונח ואין צריך לומר אל תולדות אדם כי זקן הוא ונשוא פנים זה הוא האב הראשון להם וממנו יתחיל שרשם כמו שאמר הנביא הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם (ישעיהו נ״א:א׳-ב׳) כלומר כשתביטו אל שרשיכם ואל ראשי יחסכם אל תביטו אלא אל אברהם ושרה לבד כי כל הדורות הקודמים זרע עכו"ם ואין אבות לעכו"ם. ואמרו חכמינו ז"ל עכו"ם שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות כ"ב.). שהכוונה שהוא יהיה תחלת יחסו והדורות הראשונים יפלו. ואפשר כי אומרו אלה תולדות יצחק יחזור אל הראשונים מענין לנו ולמולדתנו לאמר העוד אביכם חי (בראשית מ״ג:ז׳) יאמר כי שרש יצחק ועקר תולדתו לא היה רק מאברהם. וכמה יוכיח על זה בספר דברי הימים (א' א') שאחר שהתחיל מאדם ופגע באברהם ובניו ואמר בני אברהם יצחק וישמעאל ועבר אל ישמעאל ובני קטורה ותולדותיהם המתיחסים לבני נח חזר והתחיל ויולד אברהם את יצחק. בני יצחק עשו וישראל. לומר כי אברהם הוא ראש זה היחס ולא זולתו מכל אשר קדמוהו כמו שהוא באחרים. ובמדרש עטרת זקנים בני בנים וכו' (משלי י״ז:ו׳). האבות עטרה לבנים והבנים עטרה לאבות. האבות עטרה לבנים תפארת בנים אבותם. והבנים עטרה לאבות עטרת זקנים בני בנים הוי אברהם הוליד את יצחק (ב"ר פ' ס"ג). יראה שהם מבארים אותו כלומר כבוד הוא ליצחק שהוא בן אברהם וכבוד הוא לאברהם שהוליד את יצחק: ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו וכו'. כתבנו בהקדמה בענין זווגו כי הראוי לשלמים להקדים השגת מעלותיהם לנשואיהם על סדר מאמרות היצירה לא ככסילים ההופכים את הסדר. בת בתואל הארמי מפדן (ב) יאמר שבתואל נקרא ארמי להיותו מפדן ארם אמנם לבן מצד עצמו הוא ארמי כלומר רמאי ומתחבל ואמר זה לומר שמצד זה לא היתה ראויה להבנות ממנו עד שנעתר לו ה'. ורז"ל אמרו שהיה כן להוציא מלבן שנתרבה מכח ברכתם שאמרו אחותינו את היי כו' (ב"ר פ' ס'). גם תועלת הודעה זו למה שנמצא מהרשע בעשו בנה ורוב התחבולות וההתחכמיות בענייניו של יעקב גם קצת מדות יוצאות מהשווי בבניו אשר עליהם נתגלגלו וירדו למצרים כי זאת הכוונה לדעתי באומרו ארמי אובד אבי וירד מצרימה (דברים כ"ו) כמו שיבא שם ב"ה. גם אפשר כי מהשגחת השם נתעכב להוליד עד שנת הששים כדי שיעבור תגבורת הבחרות ותכבה רתיחת כח התולדה ויהיה אז החומר יותר נכון לקבל הצורה ההווה והכתוב העיד בכוליה האי ועדיין נתעברה מתאומים וכמעט האחד יצא מטבע האדם כמו שאמרנו: ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו וכו': ^*(ג) אמר וכו', כונתו, כי שם נוכח מורה בלה"ק על הדבר המכוון שוה בשוה לעומת דבר אחר בלי שום נטיה לצדדים כשתי נקודות חיצוניות מקו הישר המכיונות זו לעומת זו בלי שום נטיה ועיקום וע"כ הושאל שם נוכח להורות גם על הכוונה המיוחדת לדבר המכוון לבד בלי שום פניה אחרת, וע"ז רומז מאה"כ "עיניך לנוכח יביטו," ר"ל תמיד תכון בכל מעשיך רק להשיג התכלית הנרצה מאת הי"ת ופניה אחרת לא תהיה לך בכל מעלליך כמאחז"ל "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" ויצחק ידע כי בעבור היותו נבחר מתחלה מהי"ת להיות עולה תמימה, וקרבן לד', הוא בלי ספק שלם בגופו ובנפשו, ואין בו מום גופני או מוסרי, וא"כ הוא נמנע שיהי' עקר שאין לך מום גופני גדול מזה, וע"כ רק מאשתו שהיא עקרה מנע ה' פרי בטן, ע"כ יחד כונת תפלתו רק אל אשתו, וזש"א הכ' "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו" וכן "ויעתר לו ה'" (ולא לה) בעבור היות רק תפלתו כראוי בכוונה מיוחדת לדבר הנרצה, שהיא לפתוח את רחמה. (ד) אח"כ אמר, כי בעבור היות גוף וחומר הדורות הראשונות עוד מעורב מסוגים שונים הנקראים בפי חז"ל "זוהמא ועטיה של נחש" מסיבה כי הי' עוד באשי הדורות האלה כמה מדות רעות ומגונות, ועתה רצה הי"ת, כי ביצירת יעקב אע"ה בחיר האבות אשר ממנו יצא עם סגולתו יזדקק תחלה החומר העכור המעורב הזה, למען יהי' הנוצר מחומר הזך לבדו שהוא יעקב, שלם במעלתיו ומדותיו, אשר רק להשגת אושר רוחני ישים מגמתו, ומסיגיו יוצר עשו איש שדה אשר רק קניני העולם הארציי יחמוד ויחפוץ, אשר בעבור זה גם מדותיו הרעות היו גוברות על מעט מדותיו הטובות, כי לפי הנודע והנאמר כבר, יוצרו צורות מתחלפות מחומרים נבדלים ומתחלפות, ולפי טוב או רוע החומר כן תהי' גם הצורה אשר יקבל טובה או רעה, וזיקוק החומר הזה, והבדל הסיגים מתוכו הוא אשר הסב לה צער וכאב גדול, ועליו נאמר "ויתרוצצו הבנים בקרבה" ורק מבשורת הנביא "שני גוים בבטנך" נודעת לה סבת כאבה, והתנחמה עליו אחרי הודעה, כי הוא אמצע להשגת תכלית יקר ונשגב מאוד, וזאת היתה ג"כ הסבה שאהבה את יעקב אחרי לידתו, וע"כ לא הוצרך הכ' עוד לפרש אח"כ סיבת אהבתה אותו, ואמר סתם "ורבקה אוהבת את יעקב." (ג) אמר שתפלתו היתה מכוונת נכח אשתו ולא נכחו כי היא היתה העקרה ולא הוא שהרי הוא עולה תמימה. ומלת לנכח דוקא להורות על התיחסות הכוונה בתכלית היחוד שהנכח הוא הגבול הצר כמו הנקודה שהרי הנכחיות לא תפרד מהנקודה במחשבה כמי הזוגיות אל השנים והוא ענין הכיוון המיוחד כמאמר החכם עיניך לנכח יביטו (משלי ד') והוא האות הדק אשר יכוונו אליו וכיוון שהטיב הכוונה ויעתר לו יי' ותהר רבקה אשתו: ויתרוצצו הבנים בקרבה: (ד) ירצה שראה הש"י שיהיה זה ההריון מתאומים למהר זיקוק החומר וצירוף טבעו המקולקלו' מעטיו של נחש אשר לא הטהרו ממנו בכל הדורות שעברו ושיהיה עניינו בבטן הצדקת הזאת כהתוך כסף נמס בתוך כור כדי שיפרדו סיגיו אל עבר אחד והחלק השני ישאר מעט הפסולת ויצלח למלאכה וזהו הריצוץ שאמרו שהיה על נחלת שני העולמים (ילקוט בשם מדרש אבכיר) כי התחלפות החומרים יחייב התחלפות הצורות בלי ספק על פי ריצוצם יצטער בטן המלאה מהם ובצער הזה אמרה אם כן הוא מתמיד הענין ראוי לתת לב למה זה אני חוששת ומרגשת זה יותר מכל זולת ובהתמיד לה כן. ותלך לדרוש את ה'. לדעת מה זה ועל מה זה וכל זה מטוב זריזותה ושלא נתפעלה בפתע כמשפט הנשים: ויאמר יי' לה שני גוים וכו'. הודיעה שחוייב לה השנוי ההוא להיות בבטנה שני גוים נפרדים וחלוקים בתכלית הריחוק בטבעם מלידה ומבטן וסבה שנית כי לא יוחלט האומץ לשום אחד מהם שתשקוט בעבור זה הניצוח ביניהם אבל לאום מלאום יאמץ ירצה שכל אחד מהם יתאמץ על חבירו זה זמן אחד וזה זמן אחד ואש הנצוח תוקד ביניהם תמיד עד שתהיה ההסכמה נמנעת ביניהם בשום זמן ועוד מצד שהיתה בכח ובחוזק הנולד ראשונה הוא אשר תהיה הכוונה שיעבוד הצעיר והחלש ממנו כי האחד ימשול לפי החומר והשני לפי הצורה וזה מה שימנע ההסכמה ביניהם כי בהרים השכל ידו וגבר ישראל ובהניח ידו וגבר עמלק לפי טבעו: ויהי בעת לדתה והנה תומים בבטנה (ד) כי עדין לא נתברר לה אם היה ההריון מעובר א' משונה בתולדתו אשר ממנו יפרדו השני גוים או אם היו שנים או יותר עד שילדה וראתה שהם תאומים: ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער כו'. (ה) הרי הם שני סימנים מתחלפים בטבעו ומזגו. האחד האדמימות הייורה על תגבורת האדומ'. והשני רבוי השער הבא מהאידים השחוריים. ומהסימן הראשון הי' כשגדל איש יודע ציד כי מטבע בעלי האדומ' להיות דקי המחשבות והתחבולות ולזה הי' הוא יודע ציד לצודד נפשות אדם ובהמה ומהסימן השני הי' איש שדה ושונא חברת בני אדם כמשפט האנשים השחוריים ההרריים. ומהידוע כי שרו של עשו הוא המושל על כל ארץ גזירה ומליחה לא תשב. אמנם יעקב לא נרשם בסימני תולדתו שיכריחנו על מה עסקיו אבל יעשה מה שחוייב מהחלק השכלי שבו ולזה נאמר ויעקב איש תם יושב אהלים והוא הנרמז במעשהו הראשון שנאמר בו וידו אוחזת בעקב עשו לומר שאחז תמיד לנחל' לו הדברים שעשו דש בין עקביו כמו שהי' הבכור' והנלוה אליה שנאמר ויבז עשו את הבכורה. ועל זה אז"ל הרשעים מסורים ביד יצרם (ב"ר פ' ס"ז) שנאמר ויאמר עשו בלבו ויאמר ירבעם בלבו (מלכים א י״ב:כ״ו). והצדיקים יצרם מסור בידם שנאמר ויאמר יי' אנ לבו (בראשית ח'). וחנה היא מדברת על לבה (שמואל א א׳:י״ג) והוא ענין אמיתי מאד מתבאר מאד מהתולדות האלו שהרשעים נמשכים אחרי רוע טבעם ולא יוכלו למשול עליו אמנם הצדיקים אינם נמשכים אחר טבעם אבל מושלים בו כמ"ש צדיק מושל ביראת אלקים (שם ב' כ"ג). והוא מה שביארנו אמותו בשער הקודם. ואין ספק שכל אלו הגליות והשמדות שעברו עליו כלם חשבם יי' לטובה להתיש ממנו זה הכח החמרי מה שלא נכנע ונחלש מכח התורה והמצוה וכמו שפירש באומרו והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקלל' וכו' ושבת עד יי' ושב יי' אלהיך כו'. וסוף ומל יי' אלהיך את לבבך וכו' כל הפרש' (דברים ל׳:ו׳). שלא נשלמה המילה המחוייבת אל החומר הזה עד הימים ההמה אשר יאמר כל איש אין לי חפץ אל החטא:

(1) Since only Isaac and his descendants are called Abraham's seed par excellence, the Torah sees fit to restate Isaac's ancestry, stressing that it did not go back further than to Abraham. Anyone prior to Abraham could not claim a share in Isaac as his descendant. In Jewish law, we have the principle that upon conversion to Judaism, a proselyte's family ties are severed, he ceases to have legal family ties, and is considered like a totally new creature. Abraham having become the first Jew, his children's ancestry was rooted in him and in him only. (2) Isaac married at forty, having attained the mental maturity to found a family, as discussed in Chapter 22. Bethuel was called an Arami since he was deceitful, as implied by that word. For that reason, the two have to be mentioned separately. (3) Rebecca had no hope to have children until Isaac's prayer had been answered, otherwise we might have attributed her pregnancy to the blessing that had been given her by her brother Laban prior to her departure from home (Bereshit Rabbah 63). The meaning of the verse "the Arami was about to cause my father's destruction" (Deut.26,5) could be "the latent traits of deceit and treachery inherited from Laban almost led to my destruction." Isaac's prayer was solely for the benefit of Rebecca, since he as an olah temimah, a flawless offering, and could not have served as such if he had been physically blemished. The word lenochach used to describe Isaac's stance during prayer, means that he concentrated on a single objective. A similar use of that word occurs in Proverbs 4,25-27. (4) Perhaps the reason that we are told that Isaac loved Esau who brought venison to him is to point out that Rebecca possessed enough independence of spirit to love Jacob, whose behavior warranted this, and in whose character she could see the promise of the prophecy that had been revealed to her prior to the birth of the twins that in time the older one would become subservient to the younger one (Genesis 25,23). (5) Jacob's holding on to the heel of Esau may symbolize that values which Esau would stamp his foot on would be the very ones Jacob would cherish.

ובמדרש (ב"ר פ' ס"ג) שאל הגמון אחד את ר"מ בבית סלוא מי תופס המלכות אחרינו הביא נייר חלק ונטל קולמום כתב ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו אמר ראו דברים ישנים מפי זקן חדש. ויש לדקדק למה כתב לו די שיאמר לו כן או למה יזכור הביא נייר חלק וכו' בידוע שעל הנייר חלק הוא כותב בקולמוס וגם מה ראה בתשוב' זאת מהפליא' שאמר שהיו דברים ישנים אלא שהוא כיון למה שאמרנו כי לפי שההגמון נתכוין להכעיסו כלומר מי יקום יעקב לתפוס אחרינו אחר כל הימים הרבים שנתחזקה המלוכה בידו אף הוא הקהה את שיניו בהביא לפניו נייר חלק וכו' להראות לו כי כמו שהכתיבה הבאה על נייר חדש וחלק היא מתישבת יפה ואינה נמחת לעולם וכמו שאמרו הלומד תורה לילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש (אבות פ' ד') כן יהי' ממשלת זרע יעקב אחר עבור ממשלת עשו כי בעברו בכור התלאות ובמצרף השעבודים עד ינקה ויזוקק באופן שמאז ואילך ירד כמטר על גז השפע האלהי עליו שיעור שלא יעבור מהם לעולם ואל התחכמות הרמיזה בזה אמרו ראו דברים ישנים כי באמת הדברים עתיקין שכן עלו במחשב' מעת הבריאה וזה החכם חדש זכרונם ברמיזותיו. ומהידוע כי הרבה מתשובותיהם אל הרשעים היו על צד רמיזות כדאיתא פרק קמא דחגיגה (ה':) רבי יהושע בן חנניה הוה קאי בי קיסר אחוי ליה ההוא גברא עמא דאהדרינהו מאריה לאפיה מיניה אחוי ליה נטויה עלינו אמר ליה קיסר לרבי יהושע מאי אחוי לך אמר עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה אנא מחוינא ליה ידו נטויה עלינו אמרו ליה מאי אחוית ליה אמר עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה ומאי אחוי לך לא ידענא אמרו גברא דלא ידע מאי מחוו ליה במחוג יחוי לקמיה מלכה אפקוה וקטלוה וכזה וכזה נזכרו שם הרבה: ויאהב יצחק וכו'. (ו) ירצה שנמשך ממה שהוגד לה מפי יי' שאע"פ שאהב יצחק את עשו לפי שהי' מכבדו מאכילו ומשקהו רבקה אוהבת את יעקב למה שהוגד לה שהצעיר עיקר וגם מעשיו מוכיחים עליו: ויזד יעקב נזיד וכו'. יתכן שהי' יעקב פורש לתלמודו והי' עושה נזיד עדשים לעצמו לאכול אחר לימודו כדרכה של תורה וכאשר בא עשו מן השדה לא היה עת האוכל בבית אביו ולא חשבו שיבא בעת ההיא ולזה לא הי' להם דבר מזומן כפי צורך עיפותו ולזה אמר לו הלעיטני נא וכו' כי אין פנאי לאכול אלא ע"י לעיטה. על כן קרא שמו אדום לדעתי על שם התבשיל יאמר וזה כי הוא אמר הלעיטני נא בידך מן האדום האדום הזה כי עיף אנכי ואין לי כח להשיב ידי אל פי. (ז) והכתוב אמר כי לסיבת עצמה קרא שם התבשיל אדום כי לא היה לו השעירה להבחין בהכרת התבשיל ולקרוא אותו בשמו רק בגוונו הנראה לעינים וזהו על כן קרא שמו אדום ויבא בסגול כמו בצע אמרתו (איכה ב׳:י״ז) אשתך כגפן פוריה (תהילים קכ״ח:ג׳). או מצד היותו סוף פסוק כמו אחת אל אחת (שמות ל״ו:י׳). יפול באחת (משלי כ״ח:י״ח). או כמנהג בהכפל השמות. או שמלת הלעיטני תהי' כמו ותפתח ותראהו את הילד (שמות ב׳:ו׳), הנני מאכיל את העם הזה (ירמיהו ט׳:י״ד) יאמר הלעט נא מן התבשיל האדום את האיש האדום הזה כי עשו עצמו כנה אליו זה התואר למה שהוא אדמוני ועל כן קרא שמו אדום שהוא עצמו קורא את שמו כן: מכרה כיום כמדומה לי שהית' הבכורה אצל עשו כעניינים הנפשיים באותו עיון רוח שהוא היום אצל המון בני עמנו כענין סעודת לויתן המקוה שלא תפיל אמותו בלב קצתם. אמנם המשכילים יבינו ויאמינו עד שכבר הגיע מענינם לעשות ממנו סחורה המבהילים ימכרו בדבר מועט והמאמינים קונים אפילו בדמים יקרים (ח) והנה להיות ענין הבכור' והטוב המקוה ממנה יקר בעיני יעקב אבינו והרגישו דמלתא זוטרתא היא לגבי עשו ודבר האבד בידו הותר לו ודאי לסבב מכירת' לו בבוא יומו מהטעמים שהקדמנו. (ח) אמנם נתן טוב טעם לשאלתו בעת ובעונה הזאת כמו שאמר מכרה כיום את בכורתך לי, כלומר פן תקרה לך כיום הזה סכנת העייפות פתאומית ועמך תמות בכורתך וגם לי גם לך לא תהי' ויש במשמע גלוי דבריו שלא רצה בה רק לשמא ימות באלה בחייו לא יקפיד שיהי' לו אשר לו וכל זה כדי שימכור בעין יפה והוא השיב הנה אנכי הולך למות כו' הודה בפיו היות עקר הבכור' אצלו לתועלת ירושת פי שנים בקנינים הזמניים ולזה אמר כי אחר שהולך למות למה זה לי בכורה שאם לתועלת הנפשיי אם לא עכשיו אימתי ויראה שמכאן אז"ל שכפר בתחיית המתים (ב"ב ט"ז:). השבעה לי כיום לפי שלא הי' דבר הנקנה באחד מדרכי ההקנאה שאל השבוע'. ואמר (ה) כיום על הכוונה שאמרנו במכיר' או שיאמר שהשבועה תקיים המכר כאלו כבר הי' הדבר הנקנ' בא לעולם היום ההוא: ויעקב נתן לעשו כו'. אם שהיו הם מחיר הבכור' או דבר אחר עליו (ח) מ"מ העיד הכ' שאכל ושתה והטיב לבו ויקם משם וילך לשוטט הנה והנה וכבר הי' לו זמן ומקום לאמלוכי ביה ובכל זאת לא נחם ולא שת לבו לומר מה עשיתי ולא עוד אלא שבזה אותה לומר לקונה אמרתי מהולל ומעתה אין פתחון פה כלל לומר מאונס הרעב עשה כי הבלתי התנחמות ממה שנעשה באונס או בבלי דעת עושה אותו רצוני לגמרי כמו שנתבאר בפ"ג מהמאמר הג' מספר המדות:

(6) Esau's concept of the birthright and its values may not have differed much from the way many Jews perceive the "feast of Leviathan." Some are willing to sell their claim cheaply, whereas others treasure it and would spend their life savings to assure themselves of their share in it. Since Jacob realized that although he treasured the value of the birthright, Esau considered it of trifling importance, he felt morally justified in swapping it for a nominal amount. The apparent urgency to complete the transaction (sell it to me this day!) may have been prompted by the realization that the next time Esau would be exhausted he might well be at the point of death, and the opportunity for this transaction might have disappeared forever. Since Esau had made it clear that he had many close encounters with death (Genesis 25,32), Jacob made it plain that under such circumstances, when no documents were at hand to record transfer of ownership, the least he required was an oral declaration of a binding nature. The sale was to become effective "as of now!" The Torah gives evidence that Esau had an opportunity to reconsider this rash decision when he was fully restored to his senses, i.e. after having eaten. Therefore, we are told, "He ate, he drank, he got up and he went about his business; he despised his birthright."

ובמדרש (ב"ר פ' ס"ג) בבא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה (משלי י״ח:ג׳) בבא רשע זה עשו שנאמר וקראו להם גבול רשעה בא גם בוז שבא הוא ובזיונו עמו ועם קלון חרפה שנתלוה לו קלונו של רעב ואין חרפה אלא רעב שנאמר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים (יחזקאל ל״ו:ל׳). כוונו למה שאמרנו שאף אחרי המעשה לא נסתלק ממנו הדעת ההוא הנפסד אשר בו מכר בעלילת הרעב אלא שזה נתלוה עמו תמיד והוא בזוי הבכורה בעיניו כי אחרי אכלו ואחרי שתו ואחרי לכתו לכל מקום שהולך ובא בזיונו עמו ומכאן ואילך אין עליו שום תרעומת. וכל זה עדות שלמה למה שכתבנו למעלה. ויהי רעב בארץ מלבד כו', אחר שסידר לידת אלו הבנים ואיך נמשך ענינם על פי הכללים אשר הונחו במשלים נעתק הספור ללמד דרך כלל כי היו חיי יצחק חיי עושר והצלחה בכל אשר הנך. ואמר שבימיו היה רעב בארץ כנען מלבד הרעב הראשון אשר היה כו'. (ט) ואמר זה לפי שא"א שלא היו במאת השנים ההם קצת שנות רעב אבל שזה לבדו היה כבד כמו אותו שלכבדותו הוצרך אברהם לצאת מהארץ דכתיב וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ כנען ושלזה הוכרח ללכת אל אבימלך מלך פלשתים גררה. (י) אמנם לפי שכבר היתה לו הירידה למצרים נקלה דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא אם יקניטוהו הפלשתים כמו שהיה לזה הקדים להראות אליו לאמר אל תרד מצרימה. שאין לך התישבות לשכון בטח בדירת קבע רק בארץ אשר אומר אליך. וכמו שאמר לאביו אל הארץ אשר אראך (י) ורק עתה התגורר בארץ הזאת אשר אתה בה ושם אהיה עמך ואברכך (י) והטעם שאני מתיר לך הגרות בארץ הזאת ולא למצרים מפני כי לך ולזרעך אתן כל הארצות האל והקמותי כו'. והרי אין אתה יוצא חוצה לארץ. אמנם לעתיד אני ארבה את זרעך כככבי השמים ואז אתן להם את כל הארצות האלה לנחלה ואז יתקיים צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה (תהילים ל״ז:כ״ט). ונתן הסבה עקב אשר שמע אברהם בקולי כו'. שאם היה מתחיל באמונה נחשב לו כמסיים וכמשלים כמו שכתבנו במראה המחזה שער י"ו ולמדנו שאין לתלות בכיוצא בזה רק במעשה האבות והבנים ישמעו ויוסיפו אומץ: (יא) וישאלו אנשי המקום לאשתו וכו'. שאע"פ שלא היו אנשי המקום שטופי זמה שהרי שאלו על אשתו והוחזקה בעיניהם כאחותו ולא דברו עמה דבר לא מפאת העם ולא מאת המלך. עם כל זה סבב הש"י שימשך ממאמרם תועלת וכבוד כמו שנמשך לאביו זה פעמים: ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף כו'. כתב רש"י ז"ל מעתה אין לידאג מאחר שלא אנסוה עד עכשו ולא נזהר להיות נשמר ע"כ. הנה שהתחכם להסב פני האריכות אל הבלתי הזהר לא אל ההשקפה לפי שההשקפה אינה צריכה אורך ימים כמו שכתבנו בספקות. (יא) ואני אומר כי מצד שארכו לו שם הימים בישיבתם יחד בד בבד שלא כדרך האחין השתדל להשקיף בעד החלון אם על ידי הדחק או שעשאו בביתו נכח חלוני חדרי משכבו לדרוש על הדבר וכשנתאמת לו אמר לו אך הנה אשתך היא ואיך אמרת וכו'. כמו שנודע הדבר בודאי. ועל פי הדברים האלה הודה מיד ואמר כו אמרתי פן אמות עליה כלומר חששתי אפילו לחשש רחוק דחמירא סכנתא. והוא האשימו מפני שעצתו זאת תתן מוקש לעשות מה שלא יעשה בלתה ולזה הוציא כרוז מלפניו כל הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת הכוונה שידעו הכל שהיא אשתו כי ידע שיזהרו הכל בה וכאלו צורך הכרוז אינו אלא שלא יזיקום שום נזק וכבר נמשך לו מזה תועלת וכבוד: ויזרע יצחק כו'. יאמר שכבר נשתדל יצחק בעבודת האדמה והצליח מאד ויקנאו בו פלשתים כסבורין שהיתה הצלחתו ע"י משא ומתן עם אנשי הארץ ושזה נהנה ואלו חסרים עד שאמר לו לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד ירצה שעצמת במה שאתה נהנה ומשתעבד מאנשי הארץ יותר ממנו עם היותנו אדון הארץ: וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר קרוב להם ושם חפר בארות המים אשר חפרו עבדי אביו אשר ספר שסתמום פלשתים (יב) וקרא להן שמות כשמות שקרא להן אביו שיהא מפורסם לכל שעם שכבר סתמום חזר ופתחם וקראם בשמותם כלומר אלו הם אשר היה עליהם ערער ונשארו עמו וזה ודאי הוא לו גבורת לב מאת האל ית' המשגיח עליו באשר הוא עמו. וכן הוא אצל קריאת הבארות אשר יספר בסמוך שנאמר ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים אחשוב שהבארות הראשונות לא היו רק גומות גדולות שמתכנסין בתוכם מים רבים להשקות העדרים ולפי שלא הוצרכו להם סתמום פלשתים וימלאום עפר שלא יתקלו בהם ולזה אמרו שעתה הפעם מצאו מים חיים: ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים אלו אמרו לנו המים כיון שחפרו הבאר כי משפט הכורה בור בר"ה שיזכה במים ובנזקיהם כמו שכתוב אצל אברהם. ורועי גרר אומרים לא כי לנו הארץ וכל תולדותיה. ועכ"ז נשאר הבאר עם עבדי יצחק (יב) וקרא שמה עשק לומר שהתעשקו עמו ונצח אותם. וכן היה בבאר אחר אשר רבו עליה גם כן ונצח אותם (יב) וקרא אותה שטנה לומר שיצאו לו לשטן ולא יכלו לו. גם במה שנעתק לחפור באר אחרת אשר לא רבו עליה קרא שמה רחובות לומר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ כלומר אפילו בעל כרחם וכל זה גודל לב כמסתר פנים אשר עד כה גדלו הש"י. ולזה מה שנראה אליו ה' ואמר אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא כי אתך אנכי יאמר שיתחזק ויעשה ויצליח כי אין מכלים או שמא עלה משם לבאר שבע ליראתו מאנשי הארץ מפני הדברים ההם. ויבן שם וכו'. ויכרו שם וכו'. ובין כה וכה ואבימלך הלך אליו מגרר וכו' ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי כו'. כבר נוכל לפרש שהפליג לדבר בדבר ענוה מדוע באתם אלי כאלו באתי אני מאצלכם ברצוני ועל אפכם והרי אינו כן כי אתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם וכל זמן שתתנו רשות לי אשוב לכם ולא הייתם צריכים רק לשלוח נער קטן. (יג) אמנם לפי הלוך הפרשה יתכן שדבר אתם קשות כמו שראוי לפי כבודו כי ה' אתו (יג) והוא מה שהשיבו ראה ראינו כי היה ה' עמך כי בכל אשר אתה הולך הוא מצליח בידך ועל זה יצאנו מהחשד אשר בלבנו שהיית מתעשר מממון אנשי הארץ ובאנו להפיס דעתך במה שפשענו כנגדך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך ברית שלום. אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכו' ירצה שאינם מבקשים ממנו אלא שלא יעשה עמם רעה כמו שהם לא נגעו בו אע"פ שערערו קצת וגם חלף מה שעשו עמו רק טוב במה ששלחוהו בשלום שהיה סבה שנתברר אצלם שעתה הוא ברוך ה' והוא קבלם ועשה להם משתה ובבקר נשבעו איש לאחיו וכו'. וביום ההוא באו עבדי יצחק להגיד כי מצאו מים בבאר אשר ספר שכרו אותו ויקרא אותה שבעה על שם אותה השבועה ויתכן שהיה בפניהם. (יד) ואמר על כן שם העיר באר שבע כלומר על כיוצא בזה היה שם העיר באר שבע מימות אברהם כמו שנאמר ויקרא שם המקום באר שבע כי שם נשבעו שניהם (בראשית כ״א:ל״א). ובמדרש (ב"ר פ' ס"ד) יש שדורשין ארבעה בארות רמז לארבעה דגלים ויש אומרים חמשה כנגד חמשה חומשי תורה. והרמב"ן ז"ל הביא כנגד המקדשות. ואשר כתבנו הוא לפי הפשט:

(7) This proves to all that what might have been construed as a sale under duress, could not now be viewed in that light. After all, Esau had had plenty of time to give second thoughts to the importance of the transaction that had been completed. (8) Isaac was a wealthy man, and presumably there had been famines in the land of Canaan since the days of Abraham. None of those however, had approached in severity the one described in Abraham's days until now. When G-d instructs Isaac "reside in the land," He refers to Canaan as Isaac's permanent place of residence. (9) The reason given is that this land constitutes his and his descendants' inheritance. (10) Regarding Isaac's grandchildren, however, they who would one day inherit the greater land of Israel as a fulfilment of G-d’s promise to their ancestor Abraham, they would be permitted to leave the land of Canaan, since G-d’s Providence would protect them even when away from the holy land. This is the difference in the wording "this land" and "these lands" (26,3). Isaac and Rebecca living together under one roof for any length of time, if not as husband and wife, was most unusual. Avimelech, therefore, became curious concerning their true relationship. Presumably, he made structural changes in the house opposite that of Isaac, to enable him to keep those two under observation. (11) When confronted by Avimelech, Isaac immediately admitted the facts and his fears concerning his own safety, should such facts become known. Now that Rebecca's real status had been revealed, the danger of her being raped and her husband being murdered became real, and Avimelech had to issue special decrees to discourage anyone from molesting either of the two. In this manner, Isaac's status was raised considerably. (12) In re-opening the old wells dug by his father, Isaac displayed great courage. He found additional deep water. The Philistines claimed the water as theirs, stating that they owned all the mineral rights in the country. 13) Isaac's claim was based on having made improvements in undeveloped lands. The wells were retained by Isaac's shepherds. The names eysek and sitnah reflect both the strife and the victory won by Isaac in these arguments. In all this, there is clear evidence of the Divine assistance received by Isaac. This led to recognition on the part of the Philistines that it was better to have Isaac as a friend than to have him as an adversary. At least, they thought it was important that Isaac guarantee his neutrality in any difficulties they might become involved in. At that point, Avimelech paid a visit to Isaac, explaining that he now realized that Isaac's wealth had not been acquired at the expense of the Philistines, as they had suspected until now, but that it was the result of the Providence of the G-d of Isaac. In view of this, and considering that they had imposed export restrictions on Isaac when he left Gerrar at their insistence, Isaac agreed. Possibly, the news of another well discovery was received while these talks were in progress. (14) Isaac called this new well Beer sheva as a reminder of the oath of friendship that had coincided with this discovery. This too became the name of the town for the very same reason.