עקידת יצחק 15

יבאר בו כי המחוייב בטבע הבריא' האלהית הוא מציאת הענינים הנסיים הנפלאים:

ויברך אלהים את נח וכו' ומוראכם וחתכם וכו':

"G-D BLESSED NOACH"

דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ דאלו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה כו' (ישעיהו מ״ח:י״ג) ואלו במעשה הצדיקים כתיב מקדש אדני כוננו ידיך כו' (שמות ט"ו) השיבו בכלי אחד ור' אחיה שמו ויבשת ידיו יצרו (תהלים צ"ה) ידו כתיב. והא כתיב יצרו אמר ר"נ בר יצחק יצרו אצבעותיו דכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך (שם ח') והא כתיב ומעשה ידיו מגיד הרקיע (שם י"ט). ה"ק מעשיהם של צדיקים מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר (כתובות ח'.):

Bar Kapparah, in Ketuvot 5, explained that the deeds of the righteous are greater than the creation of heaven and Earth. It is written, "Also My hand set the foundations of the earth, and My right hand spanned the heavens.” Concerning the deeds of the righteous however, it is written, "The sanctuary of G-d which Your hands (pl) have established"(Exodus 15,17). A Babylonian by the name of Rabbi Chiyah objected, saying that it is written in Psalms 95,5, "His hands have fashioned the land masses." Rabbi Nachman explained that this refers to His fingers, since it says "When I behold the heavens, the work of Your fingers" (Psalms 8,4). Another objection was raised; it says, "The heavens proclaim the glory of G-d and the expanse of the sky, the work of His hands (Psalms 19,2). The passage means, "What tells the important work of the righteous? the skies. By what means? By means of the rainfall."

^*תוכן כוונתו, כי כמו שהחומר הקדים בזמן הויתו לצורתו שקבל אח"כ, היא גרוע מהצור' כן כל דבר הנברא קודם גרוע בלתי ספק במעלתו מהנברא אח"כ, ועכ"פ הנברא קודם נועד ומוכן לסבב תועלת וטובת הנברא אח"כ, ונמשך מזה כי האדם המתאחר ביצירתו מכל הברואים זולתו, הוא באמת הנכבד מכולם והם נועדים לסבב תועלתי (ואפשר, כי על זה רומז מאמר המשורר, אחור וקדם צרתניי רצונו לומר ביצירתך אותי אחרון לכל יציריך שמתני קדום ונכבד במעל' לכולם, ותשת עלי כפיך רצונו לומר בזאת רמזת לי ד"מ באצבעיך, איך אתנהג כל ימי חיי, למען השג תכליתי, ולמצוא חן בעיניך) ומענין זה, ר"ל בעבור היות כל הבריא' כלה בשביל האדם שהוא תכליתה, והיא נכנעת ומשועבדת לו, נמשכת ג"כ הנהגת העולם, ע"פ ה' גם בדרך נסיי והשגחה אלהית, ר"ל כי יוכרחו לפעמים חקי הטבע להשתנות ממנהגם התמידי והפשוטי לפי תכונת מעשה בני אדם הטובים או הרעים, למען הטיב או הרע להם כפי גמולם, ומנהג זה קורא הרב ז"ל מנהג טבעי הפועל ברצון ובחינה שכלית, ר"ל בהשקפ' תמידית ד"מ על פעולת בני אדם, וע"ז רומז מאחז"ל "תנאי התנה הקב"ה על הים שיקרע וכו'," ומאמר ר' ירמי' בר"א "לא עם הים לבד התנה אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית וכו'," שכוונתם רק להורות בזה שהי"ת הכניע כל הבריא' כולה מראשית הייתה תחת יד האדם, יצוה אותה שישתנו לפעמים חקיה הפשוטים, בדרך נשיי לפי המתחייב מפעוליתיהם הטובות והרעות כמאה"כ אל מין האדם, "ורדו בדגת הים וכו'," שהכוונה ג"כ שהוא ימשיל בכל הברואים ולפי מעשיו יפעלו פעולותיהם גם בדרך נסיי, לא רק כפי מה שהוטבע בם בטבעם הראשון הנוהג לרוב על פי דרכי בלא שינוי ותמורה על אופן אחד תמיד מבלי דעת והשכל, ובזאת דחה הרב פי' הנרבוני שחשב שכוונת חז"ל והרב המורה הוא רק להורות, כי שם הי"ת בראשית היצירה חקים שונים בדברים הנבראים, להיותם נוהגים ברוב הזמנים במנהג טבעי אחד, ובזמנים מיוחדים במנהג טבעי אחר, והמנהג הראשון נקרא מאודיי, והמנהג השני מעטיי, והמשל בזה הים, שהטביע ה' בקרבו שיהיו מימיו נוזלים תמיד, ולעמוד כנד בצאת ישראל ממצרים, ומעלת הנביא ומופת נבואתו הוא רק בהודיעו מקודם הזמן הידוע שיתנהג בו המנהג השני המעטיי הזה, כי לפי דעת זה תשוב גם ההנהגה הנסיית להיות טבעית ממש וכן הנשים ידמו רק למקרים יקרים, אשר יקרו לפעמים רחוקות בתבל:
אפס כל הנבראים נכנעים ומשועבדים לאדם רק בהיותו אדם בבחינה אמיתית, ובשמרי תעודתו להתנהג תמיד כפי הראוי לעצם נברא בצלם אלקים, אפס בהיותו נמשך אחר טבעי הבהמיי יסור צלו פחדו ואימתו מהר מכל הנבראים זולתו, ואז יהי' כמטרה לחצם ע"פ מנהג הטבע הפשוטי, שהגבור יעוז על החלש, כי רוב שאר בע"ח חזקים יותר ממנו וע"ז רמזי חז"ל באמרם אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמ' וכו'," ומאמרם "לא עריד ממית וכו' אלא חטא ממית. וע"כ בחטוא דור המבול לעזוב משמרת תעודתם הנרצית בעיני ה', השחית לא לבד גם כל בשר את דרכו בייחסו אל האדם, לבלתי היות עוד נכנע מפניו, כ"א גם הארץ והמים אשר נבראו לתועלת בני אדם התקוממו נגדם ע"פ ה' להאבידם ולהשחיתם עד כי היו כולם לדראון, זולתי נח ובניו אשר שמרו עוד משמרת ה', אתם הוקם הברית אשר כרת ה' עם כל הנבראים בהבראם, להיות נכנעים ומשועבדים לאדם והמנהג הטבעיי השני הזה הפועל ברצון ע"פ השגחת ה' הנסיית, נהג מאז והלאה רק לעתים מיוחדים ומעטים בעת העשות האותות והמופתים הרבים לאומתנו הישראלית בכלל, וגם לפעמים לקצת יחידי סגולה כהצלת דניאל מפי אריות, וחביריו מתוך כבשן האש, ורק באחרית הימים עת ימלא יעוד הנביאים מ"ה לתקן העולם במלכות שדי ישוב מנהג טבעי הנסיי הזה להיות נוהג בתמידות כמאה"כ "הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה וכו' זאב וטלה ירעו כאחד וכו' לא ירעו ולא ישחיתו וכו'," אפס לפני בוא יום הגדול הזה בהיות רוב בני אדם אינם שומרים עוד תעודתם היקרה הזאת, הם נתונים תחת יד התקיף מהם בחיתו יער או בעריצי בני אדם ורק יחידי סגולה בכל דור ודור נפלים מהם בענין זה כמאה"כ לאומה הישראלית בהיותה הולכת בדרכי ה' "ופחדכם ומוראכם יהיה על כל העמים," ודוד עבד ה' האמיתי לא ירא מגלית הגתי, ואמר ממנו "אל יפול לב אדם (ר"ל האדם האמיתי השומר תעודתו האנושית) עליו," ובעבור היות האדם הבלתי אמיתי דומה לבהמ' אינו מן הראוי שישלוט על בעלי חיים זולתו בהיותו גם הוא בשפל מדרגתם כמאחז"ל מאיש נשחת כזה "עם הארץ אסור לאכול בשר," ע"כ לא הותר לדורות הראשונים עד אחר המבול שנתקן העולם יותר. לאכול בשר, גם קהלת אמר מבני אדם כאלה "איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכו' ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו," ר"ל בעבור היותו חסר המדרגה המוסרית הראויה לאדם אמיתי לא נתן לו ה' השלגון והרשות להנות מנכסיו. ואם בכל זאת נהנה, חטא ואשם, ע"ד מאחז"ל "כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאלו מעל," ורק בעבור תיקון העולם המוסרי על ידי המבול כמשכ"ל עד שהיה האפשרות להרבה בני אדם לעשות הישר בעיני ה' הותר להם אחר המבול גם אכילת הבשר ונתנה להם הממשל' על שאר בע"ה. מפלאי הטבע ושרשי הבריאה הוא שיהיה כל המתאחר ביצירה גדול במדרגה לקודם אליו. כי אחר שהיה הקודם במדרגת ההיולי לאשר אחריו והמתאחר הוא לו במדרגת הצורה והיה מטבע הצורה לפעול וטבע החמר להתפעל חוייב שהמתאחר יהיה השליט והפועל בכל אשר לפניו וכלם מתפעלים ממנו כמו שאמר (ב"ר פ' י"ט) רבי יהודה ברבי סימון כל מה שנברא אחר חבירו שליט בחבירו עד שיתחייב מזה שתמצא לכל הנמצאות כלן הכנעה ושעבוד טבעי אל מין האדם למה שהוא במדרגת השלמות והצורה לכלן וכלן הם תחתיו בסדר מדרגותיהם והמה נכללות בו בהכנע או השמר החמר אל הצורה או המסובב אל הסבה עד שבהיותם על זה האופן לא ישאר כח לשום נמצא מהם פשוט או מורכב להרים יד להרע או להזיק לשום איש מאישי האדם כמו שאין כח בגדולי הבריות כעין הגמלים הבקר והצאן להתיצב בפני כפיר אריות קטן או נמר או דוב כי היה זה כן למעלת צורתם וסגולתם המוסכלת מבעלי החקירה אשר נלאו לתת הבדליהם הפרטיים וכבר אמרו חכמינו ז"ל מה רבו מעשיך יי' (תהלים ק"ד) כגון אריא כלבא וקנקנתא דהוו קיימי אהדדי יהוה אריא צערא דכלבא והוה כלבא צערא דקנקנתא והוה קנקנתא צערא דאריא ולא הוו מזקי להדדי (מדרש שו"ט מ' ק"ד). ראה כמה הורו מענין הכנע הצורות מטבעם זו לזו כי אע"ג שטבעם הוא בלתי ידוע אצלנו הנה הוא ידוע אצל עצמו והוא שומר את משמרתו ואע"ג דאינהו לא חזן טבע מזלייהו קא חזן וכל שכן שעל זה האופן חוייב ?להכניע טבע מזלות כל הנמצאות כלם בפני זה האיש שצורתו נכרת ונודעת במעלה ושלמותו המחייבת זאת הממשלה בלי ספק. במס' שבת פרק שואל בדף קכ"א: תניא ר"ש בן אלעזר אומר תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן העכברים ומן החולדה דכתיב ומוראכם וחתכם יהיה על כל (בראשית ט') כו'. כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות כיון שמת בטלה אימתי. הרי שקיימו כל הממשלה הזאת וטעמה כיון שתלו אותה בחיותו שהוא העמדת וקיום צירתי כמו שיבא כי היא לבדה היא המושלת ומותר האדם מן הבהמה. והנה כשיושכל ענין הממשלה הזאת ימצא באמת שהוא טבע נפלא מתחייב מעצמות הבריאה שיוכרח מציאותו לצורך ההנהגה ההשגחיית אשר רמזנו בסוף שער השלישי שעליה אמרו חכמינו ז"ל ראה שאין העולם מתקיים בכך ושתף עמה מדת רחמים (ב"ר פרשת י"ב) כי הוא טבע נכבד ומעולה וגם הוא חכם ומבחין בין צדיק לרשע ופעל בהם ובאשר להם ובכל הנמצאות כולם בעבורם לא כמו שנזדמן אלא כמו שיאות לפי מעשיהם כמו שאמר המשורר מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי יי' (תהילים ק״ז:מ״ג). וזה כי טבעי הנמצאות הנבראים באותה מדת החסד שנשתתפה למדת הדין שעליה אמר אמרתי עולם חסד יבנה (שם פ"ט) כי הוא החסד אשר מעל השמים כאומרו כי גדול מעל שמים חסדך (שם ק"ח) כמו שיבא בעניני אברהם אבינו שער י"ז ב"ה. הנה הם ודאי מתבוננים לפעול כפי המחוייב מההשגחה בכל הענינים המושגחים אשר זכר במזמור ההוא הכולל ארבע כתות שצריכות להודות ולפי זה הוא מבואר שנמצאו בעולם שני מיני טבעים. הראשון הוא המפורסם לא דעת ולא תבונה בו אבל נוהג על ענין אחד תמיד בלי השקפה למה ולמי ולמה ומתי כי הוא התנאי שהותנה עמו בעת הבריאה כמ"ש חכמינו ז"ל וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון (ש"ר פרשת כ"א) והוא שיהא נגר ונדבק כבתחלה. אמנם השני הוא הטבע הזה המעולה הפועל ברצון ובחינה שכלית אשר הוא גם כן התנאי שהותנה עמו על טבע הבריאה כמ"ש תנאי התנה הקב"ה על הים שיקרע ועל האש שלא ישרוף (ב"ר פ' ה') כו'. ומזה שכל מה שהוא נס לפי התנאי הראשון הוא טבעי לפי התנאי השני בלי ספק. ועל זה האופן ולח זה הטבע המעולה השני בכל האנשים ובכל הענינים אשר תמצא יד ההשגחה האלהית עליהם לפי מעשיהם ומה שנעשה אז שנוי גדול מהמנהג הטבעי קראוהו ההמוניים נס לפי הטבע המפורסם והנכר להם אמנם אצל המשכילים המתבוננים במעשה יי' כי נורא הוא הנה הוא טבע גמור באמת וזהו ענין נפלא אמתי מאד ביארוהו חכמינו ז"ל במדרש ב"ר פרשת יקוו המים. א"ר יונתן תנאי התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע לבני ישראל הדא הוא דכתיב וישב הים לפנות בקר לאיתנו (שמות י"ד) לתנאו שהתנה הקב"ה עמו. אמר ר' ירמיה ברבי אלעזר לא עם הים בלבד התנה אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית הדא הוא דכתיב אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי (ישעיהו מ״ה:י״ב). מיד שנעו שמים כל צבאם צויתי. צויתי את הים שיהא נקרע לבני ישראל. צויתי שמים וארץ שישתקו לפני משה שנאמר האזינו השמים ואדברה (דברים ל״ב:א׳). צויתי את השמש והירח שיעמדו לפני יהושע שנאמר שמש בגבעון דום וירח כו' (יהושע י׳:י״ב) צויתי את העורבים לכלכל את אליהו שנאמר והעורבים מביאים לו לחם ובשר בערב (מלכים י"ז). צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל שנאמר אלהי שלח מלאכה וסגר כו' (דניאל ו׳:כ״ג). צויתי את האור שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה שנאמר וריח נור לא עדת בהון (שם ג'). צויתי את השמים שיפתחו ליחזקאל שנאמר נפתחו השמים ואראה כו' (יחזקאל א׳:א׳) צויתי את הדג שיקיא את יונה אל היבשה שנאמר ויאמר יי' לדג ויקא כו' (יונה ג'): הנך רואה הענין הזה בעצמו בפי שני החכמים האלה. כי מפני שהיה רבי יונתן מתאר ענין הנסים על הדרך המפורסם בהם רצוני שהטבע הגמור הוא שינהגו כמנהגם וענין הנס הוא שישתנה טבעו המיוחד בעת ההיא ואחר ישוב למנהגו וצורך התנאי מעת הבריאה היה לבד להתרחק מחדוש הרצון האלהי ושנויו באלו הענינים כמו שכתב הרב המורה פרק כ"ט חלק ב'. לזה אמר לו ר' ירמיה כי התנאי ההוא לא עם הים או האש לבד הותנה עד שנאמר שהוא דבר זר ומחודש אצל טבע הנמצאות כי התנאי הזה הוא טבע שני בפני עצמו כולל כל הנמצאות עד שלא ימצא נמצא מכלם שיבא הצורך אליו מצד ההשגחה שלא יהא נכון ומזומן לכל מה שיאות לו לעשות בהפך הטבע המפורסם. ושזה יראה מרוב ההשמעות והעניה שנמצא להם בכל אלו הענינים ממינים שונים שזכר עד שמהם הוא ראוי לפסוק ולגזור שכל מעשה בראשית היה נכנס בתנאי הזה וזה אי אפשר אלא כפי מה שאמרנו והוא במציאות הטבע החכם הכולל כל הנמצאות כשיתבוננו אלו אצל אלו הראוי להתבונן מצד מדרגות צורותיהם אשר המעולה מכלן ואשר אליו פונות כל הנמצאות במעלה וכבוד הוא האדם. ולזה תאר אותם במלת צווי כאלו הם מקבלות זריזות ומצוה שכלית כמו שאמרנו. רק השמר לך פן יפתה לבבך למה שכתב הנרבוני וייחסו אל הרב המורה בפירוש הפרק הנזכר שאמר שהעניין הנסיי הוא סעיף מדרך ההעברה שהניחו המדברים. חלילה לו מרשע כי הדעת המקולקל ההוא ענינו לפי דברו שאין בטבע דבר הכרחו אבל שיחלק אל מאודיי ומעטיי ושהגרת המים ודבקותם בדומה הוא טבען המאודיי וקריעתן הוא טבען המעטיי ושני הענינים שאין בכח מציאותם רק ברב או במעט והקש על כלן ושהמופת אינו זולתי הודעת הנביא מתי יקרה זה הענין המעטיי כל אלו דבריו המקולקלות ורחמנא ליצלן מכסופיה דההוא גברא כי הנה הרב לא חשב כן אבל כ' בפי' עשרה דברים שנבראו ערב שבת (אבות פרק ה' מ' ו') זה לשונו כבר נזכר בפרק חלק שהם לא יאמינו בחידוש הרצון בכל עת אבל בתחלת עשיית הדברים שם בטבעם שיעשה בהם כל מה שיעשה יהיה הדבר שיעשה מאד והוא הדבר הטבעי או יהיה חדוש לעתים רחוקים והוא המופת עד כאן. וכוונתו בזה אל הטלת התנאים שדברו בהם חכמינו ז"ל לבד לא כמו שחשב זה האיש וחביריו המשתדלים בכל עוז להפיל חומת התורה ולהרסה כמו שכתבתי בשער י"ג. אמנם מה שכתבנו בזה הענין הוא האמת והצדק וחלילה שיהיה ענין הנביא הודעת זמן המקרה ההוא מחמת עצמו אבל ענינו הוא לדעת מי הוא זה ואי זה הוא אשר ראוי שיקרה בעבורו כמו שיבא ולכן שמרהו וזכרהו כי רוח המקום ורוח הבריות ובעלי חכמת התורה והמצוה נוחה הימנו כמו שנתבאר ממאמר ר' ירמיה והוא ענין נפלא ומחודש ממה שהבין ממנו הרב המורה בפרק ההוא עיין עליו וכל שכן שנטה מזה במה שכתב פרק י"ג חלק ג' זה לשונו. ולא יטעך אומרו בכוכבים להאיר על הארץ ולמשל ביום ובלילה ותחשוב שענינו כדי לעשות. זה אינו רק להגיד טבעם אשר רצה שיבראם כן ר"ל מאירים מנהיגים כאומרו באדם ורדו בדגת הים (בראשית א׳:כ״ח) שאין ענינו שנברא לכך רק להגיד טבעו אשר הטביעו השם יתברך עליו עד כאן. ואני אומר כי לפי הבחינה הנפלאת הזאת שאמרנו הגיד הכתוב מעלת טבע האדם אשר הטביעו עליו ואשר נוצר בעבורו שהוא הרדייה הזאת בלא ספק וגם בענין הכוכבים כבר כתבנו מה שראוי להשיב עליו בשער ה'. אך צריך שנדע כי כל הנעשה כמין הטבע המפורסם על יד המרכבה הראשונה היא השמים ושמי השמים וכל מניעיהם גבוה מעל גבוה שייחסם הרב המורה אל מעשה מרכבה בפרקי המורה ובתחלת החלק השלישי ממנו הנה הוא מה שיעשה בזה הטבע השני על יד האבות הקדושים ושאר הנביאים והחסידים אשר הם מרכבת המשנה אשר לו גלגליה ואופניה אשר על ידם יתניעעו כל הנמצאות לפי הטבע החכם אשר הוטבע בהם כמו שיתבאר מתוכן מספר השבטים וממאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כ״ד:י׳) שער ל"א ב"ה שהוא ענין נפלא. ולזה חיייב לשמוש זה הטבע המעולה שימצאו שם בכל דור ודור אנשים מעולים שומרי תמונתם וצלמם שיניעו כל הנמצאות כסדרן והילכתן באותו היחס הנפלא שכתבנו בשער י"ב בפ"ק הנגין שעליו אמרו חכמינו ז"ל (ייקרא רבה פ' ל"ה) חקים שחקקתי בהם שמים וארץ והם מתי מספר ממין האיש המיוחד או האנשים שזכר ענינם הרב המורה בפרק נ"ז חלק ג'. אמנם כשלא ימצאו שם המניעים על זה האופן ודאי ישתבש זה הסדר הטבעי הנכבד וישודד ויופחתו פעולותיו עד שיהפך אל הטבע הראשון הסכל או קשה ממנו. ועל זה האופן הוא מה שנמצא היום כי הטבע הראשון חזק מאד והנמצאות כלן כפי מה שחויב ממנו יתקוממו על מין האדם והאש שורפו והרוח דוחפו והמים יחנקוהו ויוכה באבן או באגרוף וימצאהו הארי והדוב והכהו נפש או נשכו זאב או שועל ואפי' קפופא וכל זה הוא נס גמור ושדוד טבעו המיוחד בעונש האדם על בלתי שומרו תנאי זאת הממשלה באומרו אדם בצלמנו כדמותנו כו' (בראשית א׳:כ״ו). שהכוונה שיהיה האדם שומר צלמו ודמותו המיוחדת במה שתהיה נפשי השכלית היא המולכת על כל חלקי הגוף וכחותיו ומכנעת אותם הכנעה גמורה בפניה עד שלא תהיה תקומה לשום אחד מהם כי אם לעבוד עבודתה ולשמור משמרתה להשיבה למעונה כמשפטה משל למלך שנצבים לפניו כל שרי המדינות הסגנים והפחות הנה כשהם נשמעים אליו ונכנעים מפניו ודאי כל המדינות יסורו אל משמעתו ויגורו ממנו ולא ימרו את דברו אמנם אם השרים הנצבים עליו יעיזו בפניו וימאנו דבריו כל שכן שיעשו כן עם המדינות אשר תחתיהן הרחוקות אליו וכן נפש האנושית היא המטרונה שיושבין לפניה ראשי הנמצאות כלן ושריהן כי כלם במדרגת החמר לה ואין צריך לומר שצורות היסודות והצומח נכללו בו כי גם כל הצורות החי. כי על כן נמצאו קצת אישי האדם נוטים אל טבע האריה וקצתם אל השור או דוב בתכונתם כמו שזכר הרב המורה פרק ה' חלק ג'. וכבר היה אומר הלל הזקן ביום שמחת בית השואבה אם אני כאן הכל כאן (סוכה נ"ג.) כי באמת האיש השלם כלהו איתנהו ביה ואע"פ שלא יהיה גדול כמותו. והנה כאשר תכבוש זאת הנפש זה החלק המורכב מכל מיני הנמצאות הנצב לפניה כאשר הונח והיא תהיה רשאה ושולטת על כל אלו הכחות הגופיות הנה כל שאר הנמצאות אשר תחתיהם ישאו קל וחומר בעצמם ויקבלו עול מלכותו וישתחוו לו איש ממקומו כי כן נגזר וירדו בדגת הים כו'. אמנם כאשר לא ישמור האדם מדרגת צלמו ודמותו על זה האופן ואוכלי פת בגו היושבים אתו במחיצתו ישברוהו וכל חברת כחותיו הגופיות. תמרוד באדוני ותפרוק עולה מעל צוארה לרפיון האדון ולחולשתו הנה אז כל הנמצאות הטבעיות פשוטות ומורכבות הרחוקות והקרובות יחשבוהו כאחד מהנה או פחות מהן וימרדו בו וירימו ידם עליו כנגד טבעם המוטבע בהם. וזה שאמרו במסכת שבת בפרק הנזכר אמר רב פפא נקיטינן ארי אבי תרי לא נפיל והא קא חזינן דנפיל ההוא כדרמי בר אבא דאמר רמי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה (שבת קנ"א:) שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מ"ט). הנה שאביי היה אומר שעם שהטבע הזה הנכבד נחלש ושודד אצל כלל האדם מכל מקום עדין נשאר מהטבע ההוא צד הכנעה ושעבוד עד שעל הרוב אריא לבי תרי לא נפיל. ולפי שהקשו עליו ממה שנראה לפעמים דנפיל אמר שזה יהיה כשהכח האנושי נשבר לגמרי עד שהאנשים כבהמות נדמו שאז יהיה הארי ביניהם ככפיר בעדרי צאן הנה שנפסק הדין שהממשלה הזאת ישנה כל זמן שהכח האנושי יחזק. ואיננה כל זמן שיחלש ונחת לפני כחתיו וכמו שאמר החכם אין בין שימלוך המלך על העם ובין שימלכו עליו אלא חוזק או רפיון. והוא מאמר השלמים בני גד ובני ראובן כשאמרו ליהושע כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע אל דבריך לכל אשר תצונו יומת רק חזק ואמץ (יהושע א׳:י״ח). וזה כי החוזק והאומן הוא שיתחזק בחזקת עצם אנושותו ולא יחת מאדם כי הוא התחזקות נפשיי נוסף על ההתחזקות הגופיי המפורסם ואשר הכל בו כי על שניהם זרזו השם ית' בפירוש. על הראשון אמר חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם כו'. ועל השני העקרי סמך ואומרו רק חזק ואמן מאד לשמור לעשות ככל התורה (שם). הנה הורה כי התחזקות הראשון הוא טוב אמנם שהשני הוא עקרי והוא אמת וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' ח') זכו רדו לא זכו ירדו וכן נאמר ותעשה אדם כדגי הים (חבקוק א׳:י״ד) כלפי מה שנאמר וירדו בדגת הים. בין תבין את אשר לפניך מדור המבול כי לפי שהשחיתו צלמם ודמותם השחית כל בשר טבעו וסדרו ונתבלבלו כלם להרוס מצבם זה אצל זה עד שהארץ נשחתה להם והמים אשר נבראו לשמשם ואשר היו כפויים ואסורים תחתם נתקוממו עליהם והפרו את בריתם אתם והמיתום זולתי נח להיותו צדיק תמים וכל החיה והבהמה אשר אתו בתבה הנה לא כופר בריתם אתם אבל שמרו את משמרתו ולא הזיקוהו כמ"ש והקימותי את בריתי אתך (בראשית ו׳:י״ח) כאשר נתבאר שם וכמה נתיעד מפי ישעיה בתחלת נבואותיו וסיפן השבת תקין הטבע הזה למקומו בשלמות האנשים אמר הנני בורא שמים חדשים וכו' וגלתי בירושלם כו'. לא יהיה משם עוד כי'. עד זאב וטלה ירעו כא' ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו לא ירעו ולא ישחיתו כו' (ישעיהו ס״ה:כ״ה). והנה באמת הטבע הזה המעולה בעצמו ואופן שלוחו הוא אשר זכרו דניאל לדרוש עת שאמר לו אלהי שלח מלאכה וסגר פום אריותא ולא חבלוני כל קבל די כו' (דניאל ו׳:כ״ג). הנה שזכרו ואולם בסגולתו המיוחדת בשאמר כי אחר שהוא הי' שומר תמונתו והוא תנאי היצירה שאמרנו כי הוא הזכות אשר נמצא לפניו ית' במה שלא נתגאל בפת בג המלך וביין משתיו כי זה יורה שהוא המולך על כל כחות הגוף ופעולותיו והנה לו לעבדים בכל כיוצא. ואף גם זאת כי נשמר מחטוא אל המלך כאשר הוא רצון אלהי כמו שאמר החכם ירא את ה' בני ומלך (משלי כ״ד:כ״א) כי הירא את דבר ה' יירא מדבר המלך ודתו וצריך לבקש צדדים לצאת מזה ומזה כמו שנאמר ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים כו' (שמות א׳:י״ז) אך כאשר אבאר במקומו שער ל"ד ב"ה. והנה לפי כן אמר שכבר נשארה לו הממשלה הטבעית אשר מעת הבריאה במקומה ובתקפה ומה הי' שואל אלהך דאנח פלח ליה היכיל לשיזבותך (דניאל שם) הנה הוא שלח מלאך בריתו אשר הוא שר ופקיד על זה הטבע המעולה החכם וסגר פום אריותא משעת הבריאה ולא חבלוני כל קביל די קדמוהי זכו כו'. והזכות הוא ודאי המלאך המליץ העומד לעזרו והראה לו שכבר תהיה פתיחת פי האריות האלו אצלו מופת ונס כפתיחות פי הארץ כי כמו שתפתח הארץ את פיה בדרך נס לבלוע האנשים החטאים בנפשותם כן תהיה פתיחת פי האריות כנגד הרשעים הפושעים כמו שהיה בגובריא אליך די אכלו קרצוהו דדניאל כמו שנתבאר שם. ולזה אמר רבי ירמיה באותו המאמר שזכרנו צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל כי הוא אחד מהתנאים שהזכיר שם ומלאך הברית הזה הוא אשר בא ונכנס תוך הכבשן להציל לחנניה מישאל ועזריה מגו אתון נורא יקדתא כמו שנאמר בריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו די שלח מלאכה כו'. (שם ג') והענין הנפלא הזה כוונוהו חז"ל במס' פסחים קי"ח. אמרו בשעה שהפיל נמרוד את אברהם לכבשן האש אמר גבריאל לפני הקב"ה רבינו של עולם ארד ואצטנן ואציל את הצדיק מכבשן האש אמר הקב"ה הנה אברהם יחיד בעולמו ואני יחיד בעולמי נאה ליחיד להציל את היחיד ולפי שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אמר תזכה ותציל ג' מבני בניו. דרש רבי שמעון השילוני בשעה שהפיל נבוכדנאצר לחנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש עמד יורקמו שר הברד לפני הקב"ה ואמר לפניו רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל את הצדיקים הללו מכבשן האש א"ל גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך שאתה שר ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש אלא אני שר האש ארד ואקרר בפנים ואקדיח מבחוץ ואעשה נס בתוך נס אמר ליה רד מיד פתח ואמר ואמת יי' לעולם הללויה (תהילים קי״ז:ב׳). דע נא וראה כמה הפליגו להורות זה הסוד הנפלא בענינים הנסיים אשר לא עמדו עליו קצת שהשתדלו בביאורו וזה כי לפי שכבר יחשבו המון המעיינים שענין הנס הוא בכמו אלו הענינים לשדד כח הנמצא ולהפוך טבעו אל הפך מהותו או איכותו כמו שאמר שרו של ברד שיהפוך טבע האש הגדולה ההיא בעוצם קרירותו כלומר שיהפך כח האש אל כח הברד ויהיה הנס לשם הזמין לפי שעה צורת הקור מבלי חומר שינשא בו או בחומר האש עצמו לזה אמר שאמר גבריאל שר האש שאין כבוד מלכותו של מלך מלכי המלכים נכר בכך כי לא יורגש על זה האופן עוצם חכמתו גבורתו בהכניע טבע הנמצאים כלם אל הנמצא הנכבד הזה הנברא בצלמו ודמותו אבל שירד הוא במה שהוא שר האש ושומר בו שלמות צורתו ובהיותו בתכלית חזקו בהכנעו לפני מלכו אשר בראו יכנע גם הוא לשומרי ברית צלמו ודמותו ועל זה האופן יקרר אליהם מבפנים בטבעו המעולה כי איך ירים ידו במלכו והוא טבעו הראשון אשר הוא נס אצל ההמון אמנם שיהפך טבעו זה וישנהו להקריר ולהקדיח מבחוץ לשרוף הרשעים המלשינין אותם אשר הוא נס גמור אצלו דכתיב וגובריא אלך כו' קטיל המון שביבא די נורא. וזהו ודאי הנס האמתי הידוע אצל הטבע עם שהיא הטבע הפשוט אצל הפרסים וזהו שאמר ואעשה נס בתוך נס כי שני הטבעים האלה כל אחד נס אצל חבירו ומה שיקדיח מבחוץ יהיה נס אמתי בתוך הנס המפורסם שיהיה בקררו מבפנים ולא ימלט מהיותו נס אמתי בתוך נס מפורסם או מפורסם בתוך אמתי. ולזה אמר ואמת יי' לעולם הללויה. כי מאמתת גדולתו וקיום אמונתו בטבע הנמצאות היתה זאת ואי אתה יכול לפרשו על קיומו מה שהבטיחו מימות אברהם תזכה ותציל מבניו שהרי לא זכה בשליחותו רק בחוזק טענתו. ומזה הטעם הפליגו לומר שהקב"ה בכבודו ובעצמו הציל את אברהם אבינו מצד יחידותו בעולמו לומר שאלו הונח שלא ימצא טבע הצלה זו בצורת האש והיתה האש מטבעה שורפת טובים ורעים הוא יתעלה למען עוצם זכותו אשר החל לפרסם אמתתו לעולם יצילהו בכחו המוחלט מבלי אמצעי רק בכבודו ובעצמו כמו שאמר אני יי' אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית ט"ז) אמנם זה הכח הנתן לשרו של עולם באלו הענינים הוא נשמר ועומד לשאר הצדיקים והשלמים אשר היו אחריו כדניאל וחביריו אשר זכרנו וזולתם הצדיקים היודעים שמו ית' כמו שנתבאר היטב בשיר של פגעים. כי מלאכיו יצוה לך כו' על כפים ישאונך כו' על שחל ופתן תדרוך כו' כי בי חשק כו' (תהילים צ״א:י״ג). הורה כי מלאכי הברית אשר הופקדו בידם טבעי כל נמצא ונמצא הם מצווים ועומדים תמיד לשמור את השלמים מכל נזק ופגע כי גם האבנים לא יגפו את רגלם כמו שאמר כי עם אבני השדה בריתך (איוב ה׳:כ״ג) גם בכל אשר תדרוך כף רגליהם על שחל ופתן. או כשירמסו כפיר ותנין הוא שוה לדריכתם על כל פני האדמה ואין מחריד. וכמו שהראה ר' חנינא בן דוסא לתלמידיו כשנשכו הערוד ומת והוליכו לבית המדרש ואמר ראו בני שאין ערוד ממית אלא חטא ממית (ברכות ל"ג.) כי החטא הוא הנותן כח למזיק להזיק. ראה מה כתיב ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכני נא וימאן האיש להכותו ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי כו' (מלכים א כ׳:ל״ה-ל״ו) הנה באומרו אמר אל רעהו יראה שהאיש ההוא היה ג"כ מבני הנביאים או קרוב אליהם במעלה שאע"פ שהאריות מצויין אצלו לא היה ניזוק מהן כי לזה לא אמר ומצאך האריה כי לא דבר חדש הוא אצלו. אמנם כשחטא בדבר יי' נאמר כי כשמצאהו האריה הכהו לפי שכבר הותש כח גבורתו אצלו וזהו עצמו ענין אז"ל שישראל מתישין כח גבורה של מעלה או מוסיפין (איכה רבתי פ"א) כמו שיבא ביאורו אצל מבלתי יכולת יי' ע"ז ב"ה ואצל עשה לך שרף ושים אותו על נס יתבאר כפי מה שאחשוב מה שכתבנו הנה מענין הנסים שער פ"א ב"ה:

One of the wonders and axioms of nature is the fact that all things created earlier are inferior to those created later. Nature proceeds from the primitive towards the sophisticated. Man being the last in a string of creations is therefore the most perfect and the most sophisticated (Bereshit Rabbah 19). Rabbi Yehudah son of Rabbi Simon states that all things created subsequent to something else enjoy dominion over those things created prior to them. Man is therefore the most dominant creature, none daring to raise their heads against him. We do not observe fully-grown camels attack lion cubs or baby tigers, since in the order of things the species created earlier is instinctively aware of its inferior status vis a vis the products of a later stage of creation (Psalms 104,2). "How great are Your works, O Lord." The Talmud Shabbat 121 asks, "Why is it that a live baby does not need to be guarded against mice? The answer is that nature operates in such a way that even helpless, unarmed man is superior to the animals.” "The fear and dread of you will be on all living creatures of the earth." (Genesis 9,2). Natural laws apply on the assumption and with the proviso that man-- supreme creature that he is-- lives up to his purpose and abilities. Natural laws are suspended on the occasion when a miracle is performed. This can be due to part of mankind having lost "the image of G-d in which he was created," or to all of mankind having forfeited this image due to their collective sinful conduct. The miracle is in fact based on the covenant made by G-d with His entire creation that when the occasion arises, its subservience to the will of the Creator will be demonstrated by its deviating from its normal behavior. Generally, the "normal" behavior is proof that nature is not a deity, but that its conduct is controlled, not free. This "normality" is reversed on occasion in order to demonstrate the same point by nature's inverted behavior. The fact that nature, after having once "run wild," returns to its usual pattern is proof that the very deviation was due to the will of G-d. Example is Exodus 14,27, "The sea returned to its normal state at the turn of morning." There are numerous other examples of this. When nature acts totally out of character on a prolonged regular basis, that fact reflects on the state of man. When the animal kingdom has observed man acting animalistically, it ceases to show obeisance to man, and the rules we read in this Parshah concerning the natural awe that animals display for humans no longer apply. The same is true of such phenomena as wind, fire, and water, all of which demonstrate their destructive potential against man under such circumstances. Had man lived up to his destiny, those elements would not represent any danger to us, and harnessing their useful potential would not be a struggle, but they would willingly put all their power at our disposal. A king whose closest advisors act rebelliously cannot expect loyalty and obedience from the populace at large. Similarly, disobedience by man against G-d leads to corruption in other sections of the universe, right down to the basic elements. When Hillel said, "When I am present, everyone is present" (Sukkah 53), what he meant was, "When man is O.K.,every thing is O.K.," i.e. all other creatures and parts of the universe behave predictably and beneficially. When the leaders of the people behave in exemplary fashion, the population at large is apt to emulate such behavior. The reverse is true also. This is why the Talmud in Shabbat 151 interprets Psalms 49,13, "But man with all his honor will not outlast the night," to mean that under the adverse conditions man has created himself, he will not be better off than the beasts. When stating that lions do not attack humans when there are at least two humans-- and the observation is made that we know from experience that this simply is not so-- the Talmud answers that this only proves that the men who have been attacked by the lions lacked the qualities that make up the kind of person who is entitled to enjoy mastery over the beasts. The tribes of Reuben and Gad exhorted Joshua to "be strong and brave." The first time they refer to the self confidence he needs to display as a leader. The second time they refer to the mastery over inner temptations he must acquire in order to command the unswerving loyalty and obedience of the people (compare Joshua chapter 1). While he had been in the ark providing for all the animals, Noach-was protected, although the animals had previously been corrupted through the perversion of mankind. When Isaiah describes his vision of the lion eating straw, this refers to the restoration of a state of nature as had occurred after the deluge in Parshat Noach (Isaiah 11,7). When the lions fail to attack Daniel in the den, this is merely a demonstration of the natural order of things, the lions having become sensitive to the type of man who faced them (Daniel chapter 6). Daniel describes the impotence of the lion against him as being a result of his upright behaviour towards G-d and his loyal conduct vis a vis the king. Not having eaten any treyfah food or drunk prohibited wine intended for pagan libations was part of the control over the evil urge that Daniel had exercised. This had imprinted on his face the aura of being a moral man, something animals can sense. The same idea is true concerning other elements of nature that can hurt or even destroy man. Such destruction, if and when it occurs, is due only to man's corruption and nature's subsequent insensitivity to man. Chananyah and his companions were unharmed by the fire in the furnace Nebuchadnezzar had thrown them into, because they, like Daniel, represented man as envisaged by G-d. They had therefore been able to hold nature in check. The discussion cited in Pessachim 118 between the angel in charge of hail and Gabriel illustrates our point. The angel in charge of hail had volunteered to quench the fire in the furnace. Gabriel replied that this would not be meaningful since water, the natural enemy of fire, would simply have been viewed as having had the upper hand over the fire in the furnace. However, the angel Gabriel being the angel in charge of fire, would descend and, while heating the furnace from the outside, cool the inside, and thus save the three men. This would be a far more convincing miracle. When Abraham had been thrown into Nimrod's furnace, G-d handled his salvation personally, drawing a parallel between His own uniqueness and the unique personality of Abraham the monotheist. Abraham deserved to be saved by the One and Only One whom he served directly. The reverse can be true also. The wild ass that bit Rabbi Chaninah died of its bite, since it had attacked a man who had been free from sin (Berachot 33). As the latter proclaimed, "Death is not caused by the snake but by sin." Kings I Chapter 20, tells of an incident when someone not normally afraid of lions due to his superior moral level was nonetheless killed by a lion as a penalty for having disregarded the order of a prophet.

ואולם לפי שכבר יחלוק זה הענין הנכבד אל מין האדם לשני חלקים. חלק אשר ישמור זה הצלם והדמות על האופן הנזכר וחלק ממנו והוא הרוב אשר לא ישמרהו. חוייב שיהיה קצת האדם אצל קצת כמדרגת הב"ח הבלתי מדבר אצל המדבר או פחות ממנו כמו שנתבאר מהתיחדות האומה הנבחרת משאר האומות מתחלת שורשם. והוא ענין הבכורה אשר נאמר עליה מפי הגבורה ורב יעבד צעיר (בראשית כ״ה:כ״ג). ואשר עליה אמר יצחק הוה גביר לאחיך כו' (שם כ"ז). גם נאמר ביצחק והקמותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו (שם י"ז). שיראה שהברית הזאת תתחייב ממעלת סדרי הטבע אצל בריאת העולם וכל זה כשישמרו התנאי המושם בדבר כמו שנאמר במעמד הנכבד אם שמוע תשמעו בקולי כו' והייתם לי סגולה מכל העמים (שמות י״ט:ה׳). ובפרשת הברית והיה אם שמוע תשמע כו' ונתנך יי' אלהיך עליון על כל גויי הארץ כו' (דברים כ״ח:א׳). וכן בכל המקומות נתבאר כי בשמירתם זה התנאי יהיו כלם במדרגה שפלה מהם בסדר הנמצאות. והפלא כי כמ"ש במעלת האדם על כל הב"ח ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית כו' כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כו' (בראשית ט׳:ג׳). כן נאמר במעלת האומה הזאת על זולתה מהמין האינושי לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יהיה על כל הארץ אשר תדרכו בה (דברים י״א:כ״ה). וכבר אמר בתחלת הפרשה ואכלת את כל העמים כו' (שם ז') ובמקום אחר יאכל גוים צריו כו' (במדבר כ״ד:ח׳.) כי לחמנו הם (שם י"ד). וזולתם כמו שיתבאר בפרשת המן שער מ"א ב"ה. ובכמה מקומות יתבאר כי מסגולת התורה ומצותיה להכניע כל האומות תחת זאת האומה הנבחרת כהכנע כל הנמצאות כלן תחת האדם מטבע היצירה וכאשר אמרנו. וזה הענין הנכבד בעצמו הוא שעמד לדוד אדוננו בענין הפלשתי טרם יגלה אליו דבר יי'. ובעבורו היה נצוחו נקל בעיניו כמו שנתבאר ממאמריו אשר אמר פעמים שנים מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז והסיר חרפה מעל ישראל כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים (שמואל א' י"ז) כי הנה באמת בדברים האלה גלה גודל מעלת נפשו הוא היה אומר דברים אלה כתופס על הדבר וכמקנטר על הנודרים הנדרים ההם על הענין ההוא לאמר מה טעם שיעשה דבר כבוד או עושר לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז זולת הטוב והכבוד המגיע לו בהסירו חרפה מעל ישראל שהרי אין סכנה בדבר כי מי הפלשתי הערל הזה אשר יעמד לפני כל איש הבא להלחם עמו אחר שהוא מחרף מערכות אלהים חיים והרי הוא עצמו בעכריו. ואם שהאנשים ההמה לא הבינו כוונתו כמו שנראה מתשובתם גם לא השניים הנה כשנשמעו הדברים לפני שאול ואנשי עצתי טעמו בהם טעם לשבח ויקחוהו אליו ופירש לו כוונתי על השלמות במה שאמר אל יפול לב אדם עליו עבדך ילך וילחם עם הפלשתי הזה (שם). ירצה למה תצטרך לתת מתנות קטנות או גדולות על זה הדבר עבדך ילך כו'. ואין ספק שכוון באומרו אל יפול לב אדם אל מה שנאמר ביצירה נעשה אדם בצלמנו. וכמו שאמרו ישראל קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם (ב"מ קי"ד:) ושעל חלופו נאמר ותעשה אדם כדגי הים (חבקוק א׳:י״ד). והנה כאשר אמר לי שאול לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו. אז ביאר לו הענין ואמר רועה היה עבדך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו ויקם עלי והחזקתי בזקנו והכתיו והמתיו גם את הארי גם את הדוב כו' (שמואל שם.) ביאר לו שכבר היה מורגל בשנשמר אצלי טבע הנמצאות עד שהיה מוראו וחיתיתו על פני היותר חזקים שבחיות היער כל מה שצריך להציל קנינו מהן ואם יקומו עליו למרוד בו יתחזק כנגדם וימיתם ושהוא בטוח שהפלשתי הערל ההוא אשר חרף מערכות אלהים יהיה כאחד מהם לפי שהערך אשר יש לכל בעל חי עם המדבר יש לחלק המדבר הבלתי שומר דמותו וצלמו עם אשר ישמרם וכ"ש כי שומר מצות התורה האלהית ולוחם מלחמתה לא ידע דבר רע והוא מה שאמר ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה (שם). ירצה כי מי שנתן את הארי ואת הדוב תחת ממשלתו בסדר היצירה היא יתן באותו טעם עצמו את הפלשתי הזה תחת כפות רגליו ולפי שהיתה הממשל' הזאת עצמית לא בחרב ולא בחנית נזכר מה שהלבישו שאול את מדיו ונתן כובע נחשת על ראשו וילבש אותו שריון. ויאמר דוד אל שאול לא אוכל ללכת באלה כו' (שם) והאמת כי לא נסה להכות ולהמית את הארי ואת הדוב בהנה כי אם בכחו הנמצא בעצמותי לבד. והנה פליאות דבריו אשר דבר אל הפלשתי כלם מיסבות על זה הקטב עצמו כבר ביארתים בפתיחה דרוש משם. ואיני מסופק כי בהגיע זה האיש המוצלח אל היחס האלהי הזה שישיגהו בעצמו שנוי לשבח ותהלה בצלמו ודמותו ויתעלה מאיש מראהי ותוארו מבני אדם ויורגש זה הענין האלהי אל האנשים השלמים הקרובים אליו בכחו אל הענינים האלהיים עד יתנכר בעיניהם ויאמרו מי הוא וזה הענין קצת אמותו נלמוד משאול אשר נאמר עליו וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר (שם א' י') וכמעט כלו ממעשה דוד הזה שזכרנו שנאמר בו וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא כו' ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם (שם א' י"ז) כי בזה שאלה עצומה מאד כי זה האיש אשר הגיד עליו המגיד ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן כו' (שם י"ו). והוא אשר שלח אל ישי שישלחהו אליו גם שלח שנית שיעמוד לפניו כי מצא חן בעיניו. והכתוב מעיד ודוד הולך ושב מעל שאול לרעות את צאן כו' (שם י"ז). וכי זה דוד הבא היום אל המערכ' ואשר נשמעו דבריו לפני שאול ויאמר לו אל יפול לב אדם עליו עבדך כו'. ואשר השיב לו לא תוכל ללכת כו'. ואשר חזר וטען לפניו ממה שנודע אליו ממנו רועה היה עבדך לאביו כו'. עד סוף כל הדברים ההמה. והנה לא זזה ידו מתוך ידו ובצאתו מאתו לעשות מעשהו שאל עליו בן מי הוא וגם אבנר שר צבאו נשבע בחי המלך כו' (שם). וגם יש לדקדק לדעת למה לא שאל הוא עצמו או צוה שישאלו מצדו ואמר שאל אתה בן מי זה העלם וגם לא נמצא ששאל עליו כלל ואם קרה שנשתגעו כלם למה כתב דברי הבאי כאלה בלי שום טעם והנה חז"ל אמרו בהתר זה שענין שאלתו הוא לדעת היצלח למלוכה ושאל אם מפרץ קא אתי או מזרח קא אתי כדאמרינן ביבמות (ע"ו:) ולכאורה הכתוב מסייען במה שנאמר בן מי זה הנער ובן מי זה העלם. אמנם כשנבא עד קצו אין עוזר כי נאמר ובשוב דוד מהכות את הפלשתי ויקח אותו אבנר ויבאהו לפני שאול וראש הפלשתי בידו ויאמר אליו שאול בן מי אתה הנער כו' (שם) ונראה שלא חדש לו דבר מהשרש על מה שהוגד לו ממנו בתחלה כשנאמר לו מתחלה ראיתי בן לישי בית הלחמי כמו שאמרנו. אלא שעקר הענין הזה אצלי הוא גלוי הסוד הנפלא שאמרנו כי בהתלבש אדוננו דוד רוח עצה וגבורה מאת ה' ללחום מלחמת הפלשתי הלזה אשר חרף מערכות אלהים חיים כי הוא היה ענין נוסף על מה שהיה עמו תחלה בהלחמו עם הארי ואת הדוב לבשתו רוח ה' ונתעלה עילוי רב וזיו אפוהי אשתנו לכבוד ולתפארת בעיני שאול ובעיני אבנר אשר היו הגדולים בעם והיותר קרובים אל הרגשה זו עד ששממו עליו במחשבותיהם ונתעורר שאול ראשונה לשאול בן מי זה הנער כי עם שלא יצא ברעיוניו מכלל בחור ורך בשנים כבר השתוממו מזמותיו עליו בהרגיש בפניו רוח חן וגדולה דמי לבר אלהין בעבורו נסתפק בו ושאל עליו. גם אבנר הרגיש בדבר. ולזה אמר חי נפשך המלך אם ידעתי. ולפי שהיה שאול בוש מענין זה ההשתוממות היה משמיט עצמו מהשאלה ואמר לאבנר שאל אתה בן מי זה העלם ולסבה זו לא שאל אבנר דבר עליו פן יתפש על שאלתו משומעיו וכאשר הביאו לפניו עם ראש הפלשתי עדין היה ההשתוממות בלבם עד ששאל לו בן מי אתה הנער והוא לא אמר לו רק בן עבדך ישי בית הלחמי לומר כי הוא הנער הנצב לפניו ראשונה ואין זולתו. ואם תתבונן בכתובים תמצא פני הספור כלו מוכיחים על כל זה הוכחה עצומה וכלם מוסבות להגיד זה הענין הנפלא שאמרנו והוא במה שנמצא כי אחר שכתב כל הענין מהיות דוד לפני שאול ואופן עבודתו עמו סמך ואמר ודוד בן איש אפרתי היה מבית לחם יהודה ושמו ישי כו'. יגיד כי זה שהגדנו עליו הוא הבא אל המערכ' היום ההוא והוא אשר עשה המעש' ההוא הגדול. וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי כו'. כלומר עם כל ההכרה וההרגל הזה המופלג התנכר אליהם בעת ההיא וכראותם אותו זה שאל עליו וזה לא ידע להשיב עד שאמר להם בן מי הוא. ואם לא כן היה לו לומר ויהי כראות שאול כו'. ועוד הבט נא וראה ודרוש סמוכים כי הנה לפי שכבר עשה יהונתן בן שאול תשועה גדולה בישראל מזה המין כמו שזכר בתחלת מלחמות שאול וכבר היתה לו סגולה זאת או קרוב אליה הוא מה שסמך אל זה הספור ואמר ויהי ככלותו לדבר אל שאול ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו (שם א' י"ח) אמר שכבר היו כעין נפש אחת בעצמה בשני גופים ולזה אהבת נפשו אהבו ואין שם אהבה אל הזולת. וזה הוא סוד מה שאמרו ז"ל אהבה שאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן (אבות פ' ה'). כי לא היה שם רק אהבת האדם עצמו והוא מה שביארו באומרו ויכרות יהונתן ודוד ברית באהבתו אותו כנפשו וזה טעם נכבד למאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט) כמו שיבא ענינו בשער כ"ג בעזרת הציר. והנה הענין נכון והרי עדיו מוכיחים מתוכו מלבד תוכן הענין וטוב טעמו המאיר עיני בעלי הדעת והדת בכמו הענינים האלו הנפלאים כלם הנמשכים מזה הטבע הנפלא הפועל כפי מדרגת מעלתו ומבטל כח הטבע המפורסם ומשדדו בשמירת תנאו עד שכבר ימצאו בו שתי הכחות יחד לעזר ולהועיל ליראי יי' וחושבי שמו:

The very idea of Israel's selection as G-d’s pilot project is based on the fact that it is the part of the human species which has preserved more of the original tzelem elokim, Divine image, than any other section of humanity. G-d has described the relative standing of the Jewish people among the nations, as similar to the standing of humans vis a vis the animal kingdom. In other words, the nations of the world are aware of our dominance and are afraid of us. This is so at least as long as Jews deserve such status due to their moral superiority. We are described as treating our Canaanite adversaries as if they were "our bread" to be consumed by us (Numbers 14,9). Prior to tackling Goliath, David explains to the startled Saul that his experiences with the lion and the bear, both of which he had slain, convinced him of his chance against the uncircumcised blasphemer (Samuel I Chapter 17). David rejected armour and sword, since his victory over the beasts had also not been due to external weapons. David's enquiry about the type of reward the slayer of Goliath would receive is based on the assumption that killing an uncircumcised blasphemer such as Goliath cannot in itself be much of a heroic deed, since the "laws of nature" almost guaranteed victory to any good Jew, and the risk involved was not of the kind which would call for a major reward. The reputation acquired by such deed should in itself suffice as reward. Obviously, David's companions did not understand his meaning, as seen from their response to David's enquiry. However, Saul's advisors sensed David's meaning when David said "let no adam have fear of him." The adam David referred to was the kind of a person who had preserved his tzelem elokim, Divine image. Such a person would not have reason to fear the Philistine. Baba Metzia 114 teaches, "Israel is referred to as adam; the nations of the world do not qualify for such appellation." Upon being challenged by Saul, David detailed past events in his life as proof for his confidence. He attributed his success to G-d, and was confident that the same G-d would grant him success against Goliath. "The Philistines will be no better than one of those beasts." To emphasize our point, the book of Samuel relates that David rejected the armor, to show that his superiority did not stem from such sources, but was in the nature of things. After the battle (Samuel I 17,55), Saul wanted to know, "Who is this lad?" a strange request indeed, since his family status etc. had been common knowledge. David had performed as a regular harpist at Saul's Court (Samuel I 16,19). At that time, Saul had begun to wonder about David's ultimate destiny. In view of the fact that his own son Jonathan had performed deeds of valor of a similar nature previously, we can understand the love and mutual attraction that existed between David and Jonathan. The two shared the distinction of being adam in the full sense of the word. This is what our sages call "a love which is not based on something tangible, something material" (Avot 5, 16). The love is for the basic qualities in the other person. When the Torah says "Love your fellow man like yourself," the "yourself" referred to is that same human quality (Leviticus 19,18).

והנה זה הענין כלו בדמותו וצלמו נרא' שכוונוהו חכמינו זכרונם לברכה באותו מאמר שזכרנו בראשונה שכתבוהו בשם בר קפרא האומר גדולים מעשה צדיקים כו' דאלו מעשה שמים וארץ נכתב ביד אחת ומעשה הצדיקים נכתב בשתי ידיו. והכוונה שמעש' שמים וארץ שהיא הסדור הטבעי המפורסם אינו אלא על דרך אחד בלתי משתנה מטבעו כלל. אמנם מעשה הצדיקים והוא הטבע השני המופלא החכם אשר נמצא אצל הצדיקים בכל המעשים המגיעים להם על דרך ההשגחה האישיית הנה הוא נכתב באמת בשתי ידים כי הדברים עצמן שנראין כנגד הטבע הוא עצמו הטבע האמתי המוטבע בהם בתחלת היציר' וע"פ התנאי שהתנה עליהם כמו שאמרנו ולפ"ז כבר תהיינה לטבע הזה המעולה שתי ידים זוכות כאחת. אחת לפי הנראה. ואחת לפי האמת. שעליהם אמר גבריאל (פסחים קי"ח.) אלך ואקדיח מבחוץ ואצנן מבפנים ויהא נס בתוך נס כמו שכתבנו. והשיב אותו הבבלי והא כתיב ויבשת ידיו יצרו כלומר מאי איריא מעשה צדיקים שהרי בטבע הפשוט נמצא שכתוב כן. והשיב ידו כתיב והיא תשובה נפלאה לומר שכן הוא כדבריו שהוא טבע אחד אלא שבבחינת כלל העם טומן ידו הימנית ומשתמש באחת לבדה. אמנם אצל הצדיקים נמצאות לו שתי ידים ימינות ומשתמש בשתיהן ובידו אחת יקדיח מבחוץ ובשנית יקרר מבפנים והקש על זה בכל הענינים. וחזרו להשיב ממעש' ידיו מגיד הרקיע ולראות אם יעמוד זה הסי' הנפלא בתורה על זה הטבע החכם, והעמידו וקיימו כי על מטר שהוא ממעשה הצדיקים קאמר והיא הית' תשובה נכונה להעמיד ולקיים אמתת זה הענין הנכבד מהכתובים כמו שיאות לו ולאשר כמותו במדרגה ובתועלת:

We now turn our attention to the aggadah cited in the name of Bar Kapparah at the outset of this chapter. G-d’s handiwork is being described as having been constructed with one hand, i.e. yadee, whereas the work of the tzaddikim is described as the result of yadecha, "both Your hands." The idea is that the works of "heaven and earth," i.e. "nature," are a "single" path, there is no allowance for deviations. Nature is confined to strict rules, is not allowed to alternate behavior patterns. Tzaddikim, who operate under the personal guidance of G-d, i.e. hashgacha peratit, experience happenings which, while apparently defying natural law, are in effect expressions of true natural law, i.e. the rules laid down by G-d before there had been corruption in His universe. This is what the angel Gabriel had meant in Pessachim 118 when he said, "I will heat the furnace from the outside and cool it on the inside. In this way it would be a miracle within a miracle.” When Rabbi Chiyah the Babylonian questioned Bar Kapparah saying that the Psalmist had said after all, "His hands have fashioned continents," meaning that G-d had indeed used both His hands when creating the universe, he was answered that the spelling of the word yadav is in the singular, lacks the letter yud which would indicate that it is used in the plural. Also, the plural evident in the word yatzaru (certainly a plural ending meaning "they fashioned"), referred to the hand having fingers (plural), not to two hands being used. Upon the further question "u ma-assey yadav magid harakiyah”, indicating that G-d had been using both hands, he was told that this quotation from Psalms referred to the works of the tsaddikim, not to the works of G-d Himself. Whereas nature, i.e. G-d’s creation, operates on one wavelength (yado), the tzaddikim are able to employ or activate additional wavelengths, thanks to the good deeds they have performed. Rainfall, necessary for the success of nature, is promoted by the deeds of the tzaddikim. When the tzaddik activates phenomena that appear to be anti natural, he only demonstrates the future character of nature, i.e. its subservience to G-d’s ultimate and most cherished creature, i.e. man. The two hands then represent the apparent cause of events and the real cause of events. It is this that Gabriel had in mind when he simultaneously heated the outside of the furnace while cooling its inside. The apparent cause of nature is what is observed on the outside, the true cause is what goes on inside.

זה שיעיר מה שראיתי לכתוב בכל זה כי ראיתיו דרוש מעולה וסוד נפלא מסודות הבריאה וסגולת הנפש השלמה והוא אוחז ומתפלש בכמה ענינים מתורתנו הקדושה מאשר רמזנום וזולתם והכל רשום בכתב אמת בחלק זה הספור אשר היינו עליו ובנעתקים בו מהקודמים אליו. וזה כי אחר שברך השם יתעל' את נח ואת בניו לאמר פרו ורבו ומלאו את הארץ כלומר כי מעתה לא תיראו חתת ליגע לריק ולילד לבהלה על דרך כלל כאביכם הראשון עד שתפסד ארץ ומלואה מרעת יושבי בה אמר להם ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ כו'. ומהמבואר שאין כוונת הכתוב בזה לומר כי בהקבץ המון עם אלה ברכב ואלה בסוסים וברשפי קשת וחרב ומלחמה על חיות היער החזקות שיכבשום תחת ידיהם או בהתחכם לפרוש מצודות ומכמורות אל כל הבעלי חיים שיתפשום וירדו בהם לעשות בהם כרצונם כי הן כל אלה יפעלו האנשים איש באיש וממלכה בממלכה ונפלו איש ביד רעהו ואב לכלם ויאמר אדוני בזק שבעים מלכים בהונות ידיהם ורגליהם מקוצצים היו מלקטים תחת שלחני כאשר עשיתי כן שלם לי אלהים כו' (שופטים א'). אמנם בלי ספק בכאן גלה לנו הסוד הנפלא שאמרנו מפלאי הבריאה ומסגולת הנפש האינושית ומעלתה על שאר צורות הנמצאות שהוא נעלם מרוב אנשי הזמן. והקב"ה זכרו בשעת מעשה אדם הראשון שתי פעמים אמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כו'. עוד אמר פרו ורבו ומלאו את הארץ כו'. (בראשית א') ועתה הושלש בדבור יותר חזק באומרו ומוראכם וחתכם יהי' כו'. הורה בכל זה שהרדייה והממשלה הזאת הוא תנאי בשלמות צורת האדם ומהותו עד שלחסרון זה נאמר ותעשה אדם כדגי הים כמו שאמרנו וכמו שכן העיר על זה המשורר באותו מזמור שדבר על הכרתו אשר חתם בו תמשילהו במעש' ידיך צנה ואלפים כלם (תהלים ח') והוא ענין המעלה הראשונ' אשר ממנה תמשך השניה אשר תמצא לקצת האדם על קצתם מהכרח שמירת הדמות אולם בשמירתו לא נפל דבר אחד מכל אשר אמרנו. והנה אחר שהזכיר הממשלה הראשונ' הצוריית אשר היא העקר זכר הממשלה הגופיית אשר היא לספוק המזונות ויתר העבודות אשר היא טפלה אליה בלי ספק ואמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהי' לאכלה. ישתבח הצור תמים פעלו רוקע הארץ וצאצאיה נותן צורה לכל נעשה על הצד היותר שלם שאפשר כי לא גזרה חכמתו להפשיט ההיולי מצורה רק להלבישו מצורה יקרה ממנה. ולזה לא התיר לדורות הראשונים לאכל מבשר הבעלי חיים כי לא יחליפנו ולא ימיר אותו בהמה בבהמה וכ"ש שהיו יותר נשחתים ונפסדים מבהמות הארץ וחלילה ליוצרם מהוריד מהקדש ולא להעלות. ולזה הטעם אמרו ז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר (פסחים מ"ט:) כי עם הארץ אשר דברו בו בזה הוא הבור אשר אמרו עליו שאסור ללוות עמו בדרך ושמותר לנוחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת (שם) והיא מליצה גדולה מהם ודבר של הפלגה מהם וזה שההורג נפש ביום ההוא בהתראת איסור היום הנה הוא פטור על הרציחה כי דין הרוצח בהרג ודין ההורג בשבת בסקילה וקים ליה בדרבה מיני' ולזה אמר שהרוצח בו ביום שהוא פטור ומותר מדינו והוא הדין לכל אדם אלא שאמרו זה דרך צחות המליצה כאלו מתירין דם עם הארץ לפחיתותו. ויש אומרים גם כן שאין מכריזין על אבדתו (שם) כי איש כזה ודאי באכלו את הבשר ממעט את הדמות בהחליף בשר שור ושה בבשר חמור או עיר או פרא הפך מה שאמר' תורה ופטר חמור תפדה בשה (שמות ל"ד) ולזה לא נתן לו רשות לאכול ממנו. ואם אכל, אכל שלא ברשות. ועליהם אמר החכם יש רעה ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם איש אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד כו' ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כו' (קהלת ו'). כי הנה בתחלת המחשבה אמרו ואיננו חסר לנפשו כו' סותר אומרו ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו. אלא שהכוונה שהיה רואה רעה רבה במין האדם והוא שימצא ביניהם מי שיש להם עושר ונכסים וכבוד ומשתמשים בהם כרצונם עם שלא ישליטם האלהים עליהם כלומר כי אם היו יכולין לעשות באמת לא היו רשאין מצד חסרונותם והמשתמש על זה האופן איש נכרי הוא אצלו אחר שאיננו ראוי לו וכמו שאמרו כל הנהנ' מן העולם הזה בלא ברכה כאלו מעל (ברכות ל"ה.) כי האוכל מבלי תת שבח והודאה על פרנסתו הנה הוא זר מועל בקדש אלהיו באמת והיא טעם נכבד נמשך למה שלא התירו הכתוב לאדם ודורותיו. ואשר יבארו הטעם מפני שאינם בקיאין על השחיטה וטעם אסור בטעם נמנע גם כן יוכלו לומר ע"ה אסור ללבוש ציצית או תפילין אלא תקנת כלם לילך אצל בקי:

Having referred to man's intellectual superiority over the animal kingdom on several occasions, the Torah turns to our physical superiority and dominion over the animals by permitting animals to serve as our food. Far from depriving even the most primitive creature of a meaningful exterior, the Torah is most emphatic that the appearance of each creature be maintained by insisting that there be no crossbreeding between species. The eating of animals had been prohibited to earlier generations in order to prevent man who had already been deeply corrupted from absorbing more animalistic characteristics, which in turn would have hastened his total corruption. When the Talmud forbids meat intake to the am ha-aretz, the ignorant person, the term means primitive man, the kind of person whom it is permitted to kill even on the Day of Atonement, even when the latter occurs on the holy Sabbath (Pessachim 49). In other words, it refers to a member of the human race who is so depraved, has lost all claim to being numbered among the human species. When someone like that eats meat, he undoubtedly destroys further whatever vestige of humanity he had still retained.

מכל מקום אחר שבמעשה הנורא של המבול תמו חטאים מן הארץ ונתקן טבע האדם כמו שנתבאר בשער הקודם עד שחזרה הצורה האינושית לאיתנה ולהיותה אפשרית למשול על כל שאר הצורות ההוות ונפסדות באופן יותר חזק מבראשונה מכאן ואילך הרשות נתונה ליזון מהב"ח כיון שהם מדרגה אחת תחתיהן כי מעתה מעלין בקדש ואין מורידין. ומכל מקום יש בחינה שכלית בעבורה יראה שהיתר אכילת הבשר גם הוא יהיה צד חסרון באדם כמו באכילת הצמחים לבדם וזה יתבאר היטב בפ' המן ב"ה. ואחר שהתיר להם הבשר הגבילם והבדילם מפתיות החיות הטורפות ואסר להם אבר מן החי והדם וסבת אסור הדם יתבאר בפ' אחרי מות שער ס"ד ב"ה. וגם הבטיחם לדרוש דמיהם מיד כל חיה שלא יחשוב שהתיר אותם להם כמו שהתיר להם אותם. יקרה נפשם בעיניו. ותקן עוד זאת לפניו עד שהזהיר וזרז קצתם תכלית הזרוז והאזהרה בהראות מעלת האדם על שאר מיני הבעלי חיים ואמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש כו'. ירצה הנה יהיה הדבר הזה בכם בהפך ממה שהוא בנפש כל חי שאמרתי כי בהם התרתי לכם הוצאת הנפש ואסרתי את דמם אבל אתם את דמכם לסבת נפשותיכם אדרוש לא בעבור הדם כי הנפש הוא העקר ולזה מיד כל חיה אדרשנו עם שהחיה הטורפת האדם אינם מבקשת ממנו את נפשו רק את בשרו ודמו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש בעצם את נפש האדם כי הוא המבקש את נפשו ממש לא בשרו ודמו. ואפשר כי באומרו מיד איש אחיו יכוין אל ההורג בלא עדים או שלא נגלתה האיבה ביניהם כי אז דינו בידי שמים. והנה עם זה כבר שם גבול על הבעלי חיים אשר לא יהרסו מצבם כנגד ממשלת האדם עליהם ואדנותם המחוייבת עליהם לפי טבעם ומעלת צורתם. אמנם הודיעם זה כדי להורותם וללמדם שתיקר נפשם בעיניהם כאשר יקרה בעיניו ולא ישחיתוה עוד כראשונים כמו שביאר באומרו שופך דם האדם כו' בצלם אלהים עשה את האדם. אמנם הכוונה באומרו שופך דם האדם באדם תראה שהיא כן, אע"פ שאמרתי שאדרוש נפש האדם מיד כל חיה לא מסרתי עדיין דבר זה לבית דין של מטה רק כשהיה שופך דם האדם באדם כלומר כשהיה השופך במין האדם אבל כשהיה השופך אחד הבעלי חיים תהיה דרישתו ע"פ בית דין של מעלה והשגחתו כמו שאמר מיד כל חיה אדרשנו. עד שתנתן התורה ותתחדש הלכה וימסר דינם לב"ד של ישראל כמו שנאמר סקול יסקל השור וכו' (שווות כ"א). וה"ה לכל בהמה חיה ועוף אלא שדבר הכתוב בהווה. וכבר העידו על תרנגול אחד שנסקל בירושלם (עדיות פ' ו'). ואתם פרו ורבו כלומר מה לכם תדכאו קצתכם לקצתכם אלא אתם פרו ורבו ושרצו בארץ כו'. ואין ספק כי רבוי אחר רבוי לא בא אלא לרבות רביית הנפש והגדלתה. והנה עם מה שקדם בדבור הקשת ושכרות ?ע. ובנין המגדל. נגמרה זאת הפרשה המעולה השנייה למעשה בראשית במעלה. והתהלה לאל אמן:

Since the deluge had been the great rehabilitation of the human race or what had remained of it, man's image had been completely restored. It was he who had insured the survival of the animals, having tended to them and fed them on a round-the-clock basis for an entire year. Man had thereby acquired the right to exercise dominion over them in greater measure than ever before. By serving man as food, the animal is actually elevated in stature, seeing that serving a master of higher stature is a promotion vis a vis serving a master of more humble stature. Of course, the need to consume meat, as opposed to the ability to digest heavenly food such as the manna, is a relative shortcoming in man. More of this in the section dealing with manna. Once the consumption of meat had been permitted, certain restrictions such as the consumption of living tissue or blood from a living animal were imposed. The reasons for this will be discussed in Chapter 64. Also, should the animals act contrary to their supposed nature, they are warned of heavenly retribution. They must know that they are not to attack and kill man, nor are they allowed to feed on human remains. In the case of man versus man, the main concern of the legislation is man killing man, since injuring him for food consumption is uncharacteristic. Possibly, the wording indicates heavenly retribution in cases where witnesses are lacking and murderous intent cannot be presumed. Only man, "he who spills the blood of man" (Genesis 9,6), is subject to retribution by a human Court of Law. Animals will be dealt with by celestial tribunal only. Only after the Torah had been given to the Jewish people do we find a law that makes beasts subject to human justice, as in the case of the bull which has gored a human being, especially if that bull was the property of a human being, who is charged with negligent supervision (Exodus 21,29).