עקידת יצחק 105

יבאר למה לא ניצל מרע"ה מהמיתה הגופיית כמו שניצל אליה וחנוך:

ויעל משה מערבות מואב וימת שם משה עבד יי'

Moses ascended from the wilderness of Moab, the servant of G'd died there.

בספרי (פ' וזאת הברכ') וכבר שלחה מלכות בית קצרה ושל בית פחד א"ל לכו ראו היכן קבורתו של משה הלכו ועמדו למעלה וראו אותה כשהיא למטה ירדו למטה ראו אותה כשהיא למעלה נחלקו חצים למעלה וחצים למטה עליונים ראו אותה כלפי מטה תחתונים ראו אותה כלפי מעלה לכך נאמר ולא ידע איש את קבורתו:

On Deut 34,6, "no one knew the place Moses was buried," the Sifri writes "delegations sent to locate Moses' grave failed. When the delegation stood on high ground, they thought that they saw Moses' grave in the valley; when the delegation stood on low ground, they thought they saw Moses' grave on the mountain. When they split up, some standing on the mountain, others in the valley, those on the mountain thought that they saw it in the valley, whereas the group standing in the valley thought that they saw Moses' grave on the mountain. Therefore the Torah says that no one knew the site of Moses' grave."

אחר^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי אחרי שנראה שהיותר שלימים בבני אדם לא מתו מיתה גופנית כמות כל אדם" כי אם לקח אותם אלהים ואינם. כמו שנמצא בחנוך ואליהו וכמו שספרו לנו חז"ל גם משאר שלימים כי גם גופם נזדכך עד שזכה להכנס לחיים הנצחים. ואחרי כי בלתי ספק תחשב זאת למעלה נכבדה ויקרה מאוד, הלא בצדק נתמה מדוע לא היתה למנה גם למשה אשר היה בחיר כל בני אדם ושלם מכלם ? כי בבחינת חמרו ומזנו אשר הוא דבר המשותף לכל אדם, היה שוה ומשוער מכלם עד שהיה בעבור זה גם בעל מידות טובות ותכונות נפשיות יקרות, יותר מכל זולתו, כמו שהעיד עליו הכ' "והאיש משה ענו מאוד מכל אדם וכו"', ובבחינת מעלת הנבואה אשר היא מתנת אלהים יקרה אשר תהיה למנה רק לקצת יחידי סגולה, נאמר ממנו "ולא קם נביא כמשה" וכו', וכבר נראה שגם בעיני חז"ל היה הדבר קשה להבין, כי תהיה יד המות הגופני שלטת באיש שלם כמשה, והלבישו בספרי רעיון זה בספור מליציי כדרכם (עיין בפנים), ולבאר זאת יקדים הרב ז"ל ויאמר, כי אחרי שחיי האדם מסובבים רק מחיבור גופו עם הנפש, וחיבור זה לא יוכל להיות קיים ונשאר תמיד, כי אם רק עד עת בוא יום הפקודה להפרידם זה מזה, כי זאת תכלית ותעודת כל אדם עלי ארץ, שיהיו שני אלה מחוברים יחד רק זמן מה רב או מעט, לפי שינוי והתחלפות מזגי בני אדם, הלוא נמשך מזה בהכרח כי אין איש אשר ימלט גופו, מיום המות וחי לעולם, כמו שאמר כבר הכ' "מי זה גבר יחיה ולא יראה מות ?," אך בבחינת הפירוד הזה המסבב מות כל אדם, יש בבני אדם שלש מדרגות לפי השתנות אופן פעולותיהם ומעשיהם בעוד בחיים חייתם, האחת היא מדרגת רוב בני אדם, אשר בעבור המשכם בחייהם תמיד רק אחרי תענוגים גופניים ותשוקות חמריות, נדבקה ואחזה נפשם עם גופם בחוזק כל כך, עד שכמעט גם המות לא יוכל להפריד ביניהם לצמיתות, כעין מה שאמרו חז"ל ד"מ נפש הרשעים היא קשה לצאת מהגוף, כצמר הנאחז בקוצים, אשר לא יוכל להנתק ממנו על נקלה, ובגופת המת ממחלקת בני אדם כאלה, דבקים עוד ענינים רעים ונפסדים מהנפש, והיא נכספת ומשתוקקת עוד אל עניני החומר עד שנחשבת כדבוקה ונאחזת עוד עם הגוף, גם אחרי הפרדה כבר ממנו, [ואפשר שהרב רומז בזה גם על רשמי העון והחטאת אשר חטאה הנפש, הנשארים קיימים עוד גם בגופת המת, ] וע"כ צותה גם התורה שתטמא בעבור זה נבלת מין האדם (אשר רוב אישיו הם מהכת הזאת) טומאה חמורה יותר מנבלת שאר בע"ח ודיבוק ענינים נפסדים וכוחות הנפש כאלה עם הגוף קראו חז"ל בשם "מזיקין ורוחות הטומאה" (עיין מכל זה למעלה שער פ"ט וביאורי שם). השניה היא מדרגת אותם השלימים המעטים אשר הם אנשי מופת ויחידי סגולה, אשר בשכלם ותבונתם היו מתגברים תמיד בחייהם על חמרם, ולא נמשכו כלל אחרי תשוקות גויתם, אפס אם גם בעבור זה לא היתה מעולם יד גופם וחמרם שלטת על נטיות נפשם להיות נכנעת לפניהם, ונמשך מזה שגם בעת מותם אין נפשם דבקה ומשתוקקת עוד כלל אל הגוף, בכל זאת לא יכלו להטהר גם הם למדי ובתכלית השלימות באופן שתפרד ותופשט במותם נפשם המשכלת מעניני החומר לצמיתות, כי עוד דבוקים ואחוזים בה זמן מה ענינים קלים וחלושים ממנו, עד שיופשטו ממנה אח"כ הפשטה גמורה וממדרגה זאת היה אליהו בעלותו בסערה השמימה, כמו שאמר הרד"ק לרמוז על זה "שבגלגל אש נשרפו בגדיו וכלה בשרו ועצמו (ר"ל שכל עניני גופו וחמרו אשר דבקו עוד בנפשו ספו תמו אח"כ) עד שרוחו לבדה שבה אל האלהים אשר נתנה, ושאר השלימים המעטים שנדמו אליו אשר מהם נאמר כי זכו להכנס בעדן גן האלהים בגוף ונפש, השלישית היא מדרגת משה רע"ה שהיה היותר שלם בבני אדם, אשר בעת מותו נעשתה ההפרדה היותר שלימה בין גופו הגשמי לנפשו הרוחנית, באופן שלא נשאר שום קשור וחיבור כלל עוד ביניהם, כמו שהוא באמת התכלית הנרצה מהי"ת בבריאת האדם כמאה"כ "וישוב העפר על הארץ כשהיה (ר"ל מבלי שום עירוב מענין וכח נפשיי עוד) "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה," (ר"ל באותו מעמד אשר נתנה לאדם מבלי היות בה עוד שום עירוב מנטיה גופנית וחמרית) וע"כ לא היה בגופו שהיה רק עפר מן האדמה שום טומאה כלל ונתעסק הי"ת שהוא טהור וקדוש לבלי תכלית בקבורתו לבד, (ויען כי רבי יהודה הנשיא היה בבחינה מה ג"כ באותה מדרגה יקרה עד שקראו חז"ל אותו בשם "קדוש" והללו אותו במדות יקרות ונשגבות מאוד (עיין בפנים), אמר ר"ח עליו ג"כ "אותו היום שמת רבי בטלה הכהונה") (עיין מזה גם למעלה בביאורי לשער פ"ט) והנה מכל האמור עד הנה נמשך שאף שמעלת אליהו והמעטים אשר נדמו אליו, היתה יותר יקרה ממעלת שאר בני אדם, בכל זאת היתה מעלת ומדרגת משה נשגבה עוד יותר ממנה, (ומבואר בזה הספק שהעיד הרב ז"ל בתחלת השער) ויען כי אופן התעסקות הי"ת לבדו בקבורתו הוא ענין נסיי נסתר ונפלא מאוד, אשר לא נוכל להבין ולהשיג אותו בשכלנו האנושי' אמר הכ' על זה "ולא ידע איש את קבורתו" ר"ל שלא ידע איש מקום קברו ולא השיג ג"כ אופן וענין קבורתו (כי שם "קבורה" יורה לא לבד על מקום הקבורה כשם "קבר", כי אם גם על אופן וענין הקבורה, ומהות המתעסקים בה (עיין מזה גם למעלה שער כ"ב דף קס"ד ע"א ושער כ"ז דף רי"ז ע"ב), ויען כי יש לפי"ז בענין העדר ומניעת ידיעת קבורתו מצד אחד מעלה גדולה ויקרה למשה, כי הי"ת לבדו התעסק עמו בקבורתו באופן נפלא ונסיי, ומצד אחד יש בזה גם קצת חסרון מעלה, כי אלו ידעו בני אדם מקום קבר איש האלהים קודם זה, בלתי ספק היו באים תמיד מכל אפסי הארץ לכבודו, להתפלל ולשפוך את שיחם לפניה' פה במקום מנוחת מבחר כל בני אדם ואדון כל הנביאים זה, כמו שספרו לנו גם חז"ל במאמר שהחל בו הרב ז"ל מהמלכיות ששלחו לחפש ולבקר את קברו, אך במשכיות דבריהם אלה נסתר גם הרעיון הזה, כי השלוחים האלה ברצות קצתם לחשוב בתחילה שרק מעלה ויתרון הוא לו שנסתרה קבורתו. ראו מצד אחר שגם לחסרון מענה יחשב לו בבחינה מה, שנעלם מקום קברו וכאשר רצו קצתם לחשוב בהפך, שרק לחסרון מעלה יחשב זה לו, השיגו מצד אחד גודל המעלה והיתרון שהתעסק השם יתברך בעצמו בקבורתו באופן נסתר ונעלם מכל, עד שהכירו כלם יחד באחרונה, כי שני אלה חוברו יחדיו מעלה בבחינה אחת, וחסרון מעלה בבחינה אחרת ומבואר בזה מאחז"ל על נכון: שהחסרון היותר גדול והיותר מפורסם הנמצא במין האנושי הוא פגע המותה לאנשיו וכבר נמצאו אנשי מופת ניצולו ממנה מפני גודל זכותן כמו שהיה הענין מבואר באליהו זכר צדיק לברכה בהלקח אותו בסערה השמים (מלכים ב ב׳:א׳) ונרמז בחנוך באומרו ואיננו כי לקח אותו אלהים (בראשית ה׳:כ״ד) וחז"ל קיימו זה ונתנו מציאותו בסרח בת אשר (מס' ד"א זוטא) ור' יהושע בן לוי (כתובות ע"ז:) וזולתם אשר זכו ליכנס בגוף ונפש לחיי העולם הבא. ומצאנו ראינו כי משה אדוננו רבן של נביאים וחסידים ואנשי השם אשר מעולם כלם לא נעשה עמו יקר וגדולה זו אבל נאמר בפירוש וימת שם משה עבד ה' ויקבר אותו בגי שיראה שמת ונקבר כאחד האדם. הנה באמת לא ימלט הענין משנאמר שזה שקרה לאליהו ז"ל ולזולתו בזה לא היתה מעלה או שלא היה זכות ומעלתו של משה שוה למעלתם. וזה וזה ממה שימאנהו השכל מיאון חזק. כי הנה ההמלטה מהמות הוא טוב נגלה ומפורסם והוא השכר הגדול שיועד חלף העבודות באומרו בכל מקום ולא ימות ולא ימותו וטוב לפני האלהים ימלט ממנה. ומעלתו של משה רבינו על כל זולתו ממינו הנה הכתוב העיד עליה עדות ה' נאמנה וגו'. והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (במדבר י״ב:ג׳) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים. הנה שבדבר המשותף שהוא תכונת החומר ומזגו אמר שהיה היותר שוה והיותר משוער בהגבלת היושר מכל האדם אשר על פני האדמה. אמנם בדבר המסוגל שהוא הכח העליון הנבואיי אמר שלא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' וגו'. והנה אם כן חוייב שאם ההצלה מהמיתה הגופיית היא מעלה וגדולה מושגת בשכר מעשים טובים או לזכות הנשמה הטהורה שלא תמנע מאדון הנביאים בשום צד. כי איך ימנע ממנו מה שהשיגו אשר למטה ממדרגותיו בכל דבר. וכבר היה קשה על החכמים שתשלוט בו מכת המות מה שלא נראה זה מהם אצל זולתו. אמרו בספרי (פ' וילך) אמר לו הקב"ה למלאך המות לך והביא לי נשמתו של משה הלך ועמד עליו אמר לו משה תן לי נשמתך אמר לו במקום שאני יושב אין לך לעמוד ואתה אומר תן לי נשמתך גער בו ויצא בנזיפה הלך מלאך המות והשיב דברים לפני הגבורה שוב א"ל הקב"ה לך והבא לי נשמתו של משה הלך למקומו ובקשו ולא מצאו הלך אצל הים א"ל משה ראית א"ל מיום שהעביר ישראל בתוכי לא ראיתי אותו. הלך אצל הרים וגבעות אמר להם משה ראיתם א"ל מיום שקבלו ישראל התורה שוב לא ראינו אותו. הלך אצל גיהנם אמר ליה משה ראית א"ל שמו שמעתי אותו לא ראיתי הלך אצל מלאכי השרת א"ל משה ראיתם א"ל אצל בני אדם הוא. הלך אצל ישראל אמר להם משה ראיתם. א"ל אלהים הבין דרכו והוא ידע את מקומו אלהים גנזו לחיי העולם ואין כל בריה יודעת שנאמר ויקבור אותו בגיא וגו'. וכבר נראה מזה המאמר כמה היתה פרידתו על ידי מלאך המות קשה בעיניהם עם שיש לדקדק במאמרם איך אמרו שהיה שולח השם ית' למלאך המות לשלוט בו ולקחת נשמתו ומה טעם בקשו אותו אצל המקומות ההם ותשובותיהם כי הכל דברים שלא נפלו במקרה רק בכונה לפי המחוייב ממנהגם ויש להתבונן בזה ובזה היטב:

Since man's greatest misfortune is the inescapable need to die, and since certain superior individuals such as the prophet Elijah or Enoch are reported to have ascended to Heaven without undergoing physical death first, it seems strange that Moses the most perfect human being, should have died and been buried just like any ordinary mortal. True, he was buried by the Lord Himself, nevertheless, why should he not at least have been the equal of Elijah? (see Kings II 2, or Gnenesis 5,25) Since the Torah exhorts us repeatedly to observe certain commandments so that we should not die, dying must be viewed as a negative experience, possibly the ultimate negative experience. Moses' superiority to angels, is described by Sifri in Parshat vayelech in the following story. G'd said to the angel of death, "go and bring Me the soul of Moses." The angel went, stood by the side of Moses and asked him for his soul. Moses replied: "in a place where I am permitted to remain seated, you are not even allowed to remain standing; how could you have the temerity to demand my soul?" The angel of death withdrew angrily and reported back to the Almighty. G'd simply repeated His instructions to the angel once more. The angel of death returned once more to the place he had found Moses the last time, only to find that Moses had moved on since then. Enquiries from the sea as to Moses' present whereabouts, elicited the reply that the sea had not seen him since he had split the sea of reeds at the time the Jewish people crossed it at the Exodus. When the mountains and valleys were asked if they had seen Moses, they replied that G'd must have hidden him in a place no one knew of, since it is written "He buried him in the valley etc. (Deut 34,6) At any rate, from the description in the Sifri it is evident that the thought that Moses was merely another mortal was difficult for anyone to accept. Nonetheless, the Midrash deserves further analysis.

אמנם יראה לי כי הנה שלמה בחכמתו השתדל בהתר הדברים הללו ופתרונן וזה במה שחתם דברי חלקי חקירותיו במהות האדם וכל מעשה איש ופקודתו בספר קהלת ואמר וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת י"ב) הורה לשם שתכלית האדם וסוף שלימותו הוא שלעת קצו יופרדו שני חלקיו אלה זה מזה הפרדה גמורה כל אחד לעצמו מבלי השאיר מאחד מהם שום שארית אצל חברו לא שהיה אפשרי שום אדם בעולם שיחיה ולא יראה מות ואפילו היותר שלה שבאנשים כמו שכתבנו הענין יפה בגזרת מי מריבה שטר פ' ידרש משם: אמנם זה שאמר החכם בהפרדתו הנה יושלם אליו בהיות על תכלית הטוב בהיות בחיים חייתו עד שלא תתערב נפשו ולא תתקשר עם תכונות חומרו ופחיתיותיו להתעצם בהם כלל ואם נטה אליו זה מצד מה שישתדל שיהיו נפרדים ונחלקים בשעת חתום עד שסוף ישוב העפר על הארץ כשהיה מבלי עירוב נפשיי והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה מבלי עירוב גופני וכמו שאמר תננה לו כמו שנתנה לך (שבת קנ"ב.) ולזה סמך ואמר הבל הבלים אמר קהלת הכל הבל לומר שכבר יפול החצי ממספר ההבלים שזכר בכתוב הראשון אל דברי החקירה ההיא בראש הספר שאמר הבל הבלים אמר קהלת ששם כוון אל הענינים אשר מצד הנפש ואשר מצד החמר אמנם עכשו אמר שעניני החמר נשארו בהבל לבד למה שלא נברא כי אם לשמש אל השכל והשכל ישוב למקוה מעלתו וכבר ביארנו זה יפה בפירוש המגלה ההיא תהלה לאל גם זכרנוהו אצל ויפח באפיו נשמת חיים שער ז'. אמנם זה הענין מההפרדה על זה האופן הוא קשה מאד אצל האנשים כי הנה כלל האנשים יש לנפשם נטייה גדולה אצל חומרם בהתעסק' תמיד בעסקי החומר וכל מעשה תקפו וגבורתו עד שתתקשר נפשם ותמסר בידם לכל מלאכת עבודת עבודה ועבודה זרה וקשה לה וכל כך מתקו לחכה וישרו לעיניה עד שאהבה אותו אהבה עצומה בחייהם ובמותם לא נפרדו כי הכח הגופיי ההוא הוא שטן הוא יצר הרע שולט עליה והיא נתפשה עמו ונשארו אצלו ממנו ענינים רעים ונפסדים נמשכים ממנה אצל הגבלה עולים ויורדים בה והן הנה רוחות הטומאה אשר אמרו שנמצא אצל המתים (במ"ר פ' י"ט) ולזה אמרו שנפש הרשעים היא קשה לצאת כמו הצמר הנאחז באחד הקוצים (ברכות ח'.) כמו שיבא בפסוק וימת שם משה. ולפי שכלל האנשים כלו הם מזה המין גזרה התורה טומאה חמורה על כל המתים כי באמת הטומאה החמורה בפגרים לא נמשכה כי אם מפאת הנפש הזאת ומהשחתתה כמו שנתבאר בפרשת פרה אדומה שער ע"ט כי לא קויים בהם וישוב העפר וגו'. אבל נשארו אצל הגוף ענינים רעים מזיקין ומטמאין כי על כן הנשמה עולה ויורדת אצלו כל שנים עשר חדש ומזה המין היא המיתה הנזכרת אצל הנפש בכל מקום אחד המרבה ואחד הממעיט. אמנם כבר נמצאו על המעט ובזרות אנשי מופת כמו שאמרנו שלא היתה לנפשם עם חמרם אותו עירוב וקישור אבל היה חמרם נמשך אחר השכל בכל מעשיהם אבל לא נצולו מנטייה מה במדה מהמדות ותכונה מהתכונות ואנשים כאלה בשעת הפרדתם אם לא גברה יד חומרם להמשיך הנפש אחריו אל מקומו כראשונים הנה גם כן לא הספיק טוהר נפשם להתגבר על החמר ולהתפשטה ממנו לגמרי אבל ישארו עדין ענינים קלים וחלושים ממנו וידבקו עם הנפש ויעלו עמה ותשב שם במחיצה ידועה עד שתתפשט שם ממנה הפשטה גמורה שא"א באופן אחר כמו שכתב הר"דק ז"ל בכאן שבגלגל האש נשרפו בגדים של אליהו ז"ל וכלה בשרו ועצמו והרוח שבה אל האלהים אשר נתנה. ואולם טוב מזה ומזה אשר נעשתה בו ההפרדה השלימה הטהורה עולה למקום מושבה בלי שום עירוב ודבוק עם שום דבר המעכב עלייתה משובה אל מקומה האלהי והעפר על הארץ כשהיה מבלי שום התאחזות לנשמה עמו והוא ענין שלא ימצא באיש מהאישים כי אם בפלא גמור. אמנם כאשר זה הפלא הונח נמצא הנה באמת הגוף הנפרר מזה החבור אין בו צד טומאה כי נתקיים בו וישוב העפר על הארץ כשהיה ועפר בעלמא אינו מקבל טומאה. וכמה נפלא אותו מאמר שאמרו בכתובות (ק"ג:) אמר ר' חייא אותו היום שמת רבי בטלה כהונה. כי הנה לפי שהוא היה קדוש אלהים בכל הדורות ההם עד שאמרו מקדושתו שמעולם לא הכניס ידו תחת אבנטו ובשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו לפני יוצרו ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא נהנתי אפי' באצבע קטנה (שם ק"ד.) והרי הוא באמת יצא מכלל ילוד אשה בענינים אלו וכן אמרו ממנו (שם ק"ג.) שנמנע מבוא לביתו כל בי שמשי כדי שלא להוציא לעז על החסידים הראשונים ולזה אמר ר' חייא שאדם כזה בטלה טומא' וטהר' כהונה אצלו כי לא היתה שם טומאה מצד התאחזות הנפש או חלק מחלקיה שיביאו צד טומאה בגופו כמו שאמרנו. וזה ענין מה שנתברר מאד מציאותו במשה רבן של נביאים וזה במה שנתבאר בתורה שלא נתעסק בקבורתו זולתי האל יתע' לבדו כי הוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים וכבר נתבאר בזה ביאור נפלא שלא היתה שם טומאה ואם כן נתבאר שהיה הפרודה השלם כפי מה שתארו החכם. ועל זה הענין יובן בטוב המאמר ההוא שזכרנו מענין שליחות מלאך המות אצל מר"עה. וזה כי הנה האל יתעלה לא שלח אותו להשליטו על נפשו של משה אבל אמר לו לך והבא לי נשמתו וזה כי השבת הרוח והנשמה אל האלהים אשר נתנה א"א כי אם ע"י הפרוד ההוא הנזכר אשר יעשה ע"י מלאך המות שהוא ההעדר הכרוך בעקבי כל מורכב. אמנם השליח טעה בשליחותו כי הוא א"ל תן לי את נשמתך כסבור שהיה מכלל האנשים שהשטן שולט עליהם לסבה שזכרנו ולזה גער בו ושלחו בנזיפה וא"ל במקום שאני יושב אין לך לעמוד והוא האמת הברור כי זה ההעדר המוחלט ומציאות נשמתו הקיים אינה במעמד אחד כלל. הלך מלאך המות והשיב דברים לפני הגבורה כי נצחהו בגבורה מופתית והוא חזר לפרש לו השליחות באומר לך והבא לי נשמתו כלומר זה אמרתי לך לא דבר אחר והוא שיתעסק בפרוד ההוא וממילא תבא אליו הנשמה ומיד הלך ובקשו מצד חבורו כאשר הוא ולא מצא כי לא יכול עמו ^*והשתדל מצד חלקיו וכו' ר"ל כי חז"ל רצו להורות בזה רק, כי לא בעבור הפסד אחד מהד' יסודות אשר מהם מורכב כל אדם, ולא בעבור הפסד והשחתת הרכבתם הזאת בעצמה, אשר ע"כ שב כל אחד ואחד מהם למקומו הראשון, מת משה כאחד משאר בני אדם, כי באמת היה הוא שולט על כל ד' יסודות אלה, ורק עפ"י ה' ורצונו לבד מת, ועל ידו שב גופו אל מקום נעלם ונסתר מעין כל, והלבישו רעיון זה במעטה משל יקר ונחמד מאוד, באמרם שמלאך המות בא "אל הים" רמז ליסוד המים, "ואל ההרים והגבעות" רמז ליסוד העפר "ואל הגיהינם" רמז ליסוד האש, "ואל מלאכי השרת רמז ליסוד הרוח עפ"י מאמר הכ' "עושה מלאכיו רוחות" שר"ל שגם הרוחות בשם "שלוחי מלאכי ה'" יקראו "ואל ישראל" רומז על ההרכב' האנושית מכל אלה יחד, וכ"א וא' מהם אמר "לא בי הוא, כי הוא שליט וגובר עלי, ורק אלהים הבין דרכו, ר"ל אופן מותו, והוא ידע את מקומו אנה הוא נקבר". והשתדל מצד חלק ו' וד' רבעיו אשר מהם הורכב בנינו אשר יש להעדר לבא מצדם. ועל יסוד המים אמר שהלך אצל הים ושאל עליו משה ראית וא"ל כי מיום שהעביר ישראל בתוכו לא ראהו לומר שהיסוד הזה הנכלל בו אינו תחת רשותו שכבר היה משה מושל עליו ומבטל את טבעו ושלא הכיר ממנו דבר אחר זולת זה. והנה על היסוד העפר אמר שהלך על ההרים והגבעות ושאל עליו לאמר אם יכול לו מצד טבעו והוא השיב שמיום שקבלו ישראל את התורה עליו שאז לא היה משוכני עפר כי הוא עלה אל האלהים ולזה לא נשאר יכולת עליו משם ואילך: אמנם על יסוד האש אמרו שהלך אצל גיהנם שהמפורסם הוא אש יוקדת ולפי שהוא היסוד היותר דק ואשר נראו בו הענינים האלהיים אמר שהוא לא ראהו אבל שכבר שמע שמעו ועכ"פ שהוא אינו תחת רשותו. ועל יסוד הרוח אמר שהלך אצל מלאכי השרת ע"ד שנאמר עושה מלאכיו רוחות (תהילים ק״ד:ד׳.) והם אמרו לו שלא יבקש ענין זה אצל היסודות הפשוטים אבל שיבקש אותו מצד מה שהם נמצאים ממוזגים בהרכבת האדם שכבר ימצא לו עלה ושחיתא יותר קרובה להפריד חלקי חבורו והנה אז בא אצל ישראל כאלו הוא היה מכללם וישלוט על כל אחד מהם והם השיבו אלהים הבין דרכו והוא ידע את מקומו. הנה חכמי ישראל אמרו לו סוד הענין וטעמו כי עם שהוא מכלל המורכבים הנה הפרדתו היתה שלמה באופן שהאל ית' הוא לבדו המתעסק בה והוא הבין דרכה וידע את מקומה כי הוא יתעלה בכבודו ובעצמו גנזו מבלי שהיתה שם צד טומאה והביא נשמתו לחיי העולם הבא והוא מ"ש ויקבור אותו בגי וזו חבה יתירה נודעת לו למשה רבינו על כל אשר היו לפניו ולאחריו. וכבר היה האל ית' עם משה ואליהו ע"ה בזה הענין כמלך שהיו לו באחת הפרזות שם אוהבים חולאים נוטים למות הא' צוה להביאו לעיר קודם שימות כדי לכבדו שם במותו והשני הלך הוא אצלו שם בכבודו ובעצמו ונתעסק בקבורתו למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר את השני. כי באמת כאשר היתה מיתתו הפרדה נפלאה על פי ה' כמו שאמרנו כן היה ענין קבורתו דבר נפלא אשר לא נודע עד היום ההוא טעם הקבורה האמתי כמו שכתבנו אצל קבורת האבות שער כ"ב והיותר נכון כי מאמר עד היום הזה דוקא שעדיין הדבר נעלם ונסתר מאד והכוונה שלא נעלם מקום קברו לבד אלא גם ענין קבורתו וסודה כי קבר וקבורה אינם שוים בענין כמו שחשבו הרא"בע והר"לבג ז"ל לפי מה שכתבו במצבת קבורת רחל וכאשר זכרנו שם. וצריך שנדע כי העלם קברו של משה ושלא נודע מקומו אין לא חשבוהו חז"ל למעלה אצלו אדרבא חשבוה לגרעון מה שאמרו בפרשת שיטים במדרש רבה (פ"כ) ובתנחומא (פ' בלק) זה לשונם ולפי שנתעצל לא ידע איש את קבורתו ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון קונו מכאן אתה למד שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה עד כאן. וכבר דברנו שם מטעם זאת העצלה וענינה ועתה אין הכוונה רק למה שיראה שהם זכרם לברכה ראו שכבר תהיה לו למעלה וכבוד אם היה קבר איש האלהים נכר ונודע לכל כי מעשה אלהים הוא אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד ולמה שנתעצל במעשה זמרי וקדמו פנחס נענש בזה כי כמו שלא נתפרסם ולא הראה עצמו במעשה ההוא כן לא נראתה קבורתו ולא נודע מקומו איו ואם יראנה שום אדם נעלמה ממנו לשעתו כמו שנראה מפשט המאמר שזכרנו ראשונה. אמנם אני חושב שבכלל דבריהם אלו כוונו להורות על ענין ההסתר וההעלם שבא בענין קבורתו וזה שהזקנים הללו כשבאו לחקור היכן הוא קבורתו מי שבקשו ליחס לו המעלה הגמורה מכל הצדדים מצאו כנגדם מה שרואים אותו למטה במה שנעלם קברו עד שלא נודע מקומו אצל מציאותו אמנם מי שיבקשו ליחס לו המטה ראו כנגדם מה שראו איתה למעלה מכל בני האדם במה שכן הושלמה אצלו ההפרדה עד שנתעסק בגופו האל הקדוש בקדושתו המעיד על טהרת מיתתו מכל אשר לפניו ולאחריו עד שנחלקו לחצאין ונמנו וגמרו שא"א שלא הוסכמו בו שני הענינים ושהמיחסים לו המעלה יודו בצד המטה והמיחסים המטה יודו בהכרח שהוא למעלה והיא עצמו טבע הדבר המסופק אשר עליו אמרו לכך. נאמר ולא ידע איש את קבורתו יורו כי לענין הספק ההוא ולהעלם ענינו נאמר כן לא לבד להעלם קברו. והנה נתבאר מה שרצינו ביאורו בענין זאת השאלה החזקה וביאור אלו המאמרים אשר יאות הקדמתם לביאור זה החלק המספר סלוקו של משה אדוננו אל מעון קדשו כפי קבלתנו הנאמנ'. וכבר דבר הרב המורה בזה הספק בפרק ההצלחה והתירו במה שאמר שתיבת לקיחה הנאמרת באליהו ז"ל היה כעין הנני לוקח את מחמד עיניך במגפה (יחזקאל כ״ד:ט״ז) וכמוהו כי לקח אותו אלהים (בראשית ה׳:כ״ד) כי ההפרדה השלמה היא הכרחית לשלמות ההצלחה הנפשיית כמו שאמרנו. ומה שאמרו ז"ל (מ"ק כ"ו.) אליהו לא מת רצו ^*שהיה שלם מחיות וכו' ר"ל שכבר השלים החיים פה בעולם הארציי אשר אינם אמיתיים כי המות דבוק ואחוז בהם ובא לחיי העולם הנצחיי האמיתיים שאין בהם עוד שום מיתה ולפי"ז לא יסתור מאמרם זה "אליהו לא מת" למה שכתב עד עתה, אך דעת חז"ל, שהבדילו בין אליהו והדומים לו לשאר צדיקים, נראה שאינה כן כי אם שאף שכל שאר הצדיקים קרואים ג"כ, "חיים במיתתן, נשגבה בכל זאת מעלת אליהו והדומים לו עוד יותר ממעלתם. שהיה שלם מחיות העולם שהיה בו דומה כמת אל עולם החיות אשר אין בו מות שכך אמרו בישי אבי דוד וכלאב (ב"ב י"ז.) וזולתם והנה לפי זה הפי' בטל זה המחלקת אלא שאין דעת חז"ל נוחה הימנו ודאי שאם כן מאי שנא אלו והלא כל הצדיקים במיתתם קרויין חיים ועל כל פנים יש להודות כי הנה אליהו ז"ל נתאוה למקום פטירתו של משה רבו כי המקום אשר שלחו ה' להעלותו בסערה השמים שם חלקת מחוקק ספון כמו שכתבנו על ענין אותו שליחות לצורך הנבואה בפרשת הסנה שער ל"ה וזו ראיה עצומה למעלתו עליו בלי ספק ואחר שדברנו זה השיטור נבא אל ביאור הפרשה הזאת שהיא סיום התורה האלהית ויהיה מה שיאמר בה גם כן מסכים ונאות למה שיחייבהו השכל כמעלתו וכפי מה שרצוהו חז"ל בה שהוא דבר הלמד מענינו:

The solution to our problem may be Kohelet 12,7, "dust must return to earth, to its original state, whereas the spirit will return to G'd who had supplied it." The ultimate destiny of man then lies in the complete separation of spirit an matter. Life in the olam haba, the world beyond death, therefore, does not include any part of the body. ( see chapter eighty on the waters of strife) When Solomon concludes the statement quoted above with the words "vanity of vanities says Kohelet, all is vanity,” he omits some of the "vanities" he had mentioned in the opening chapters.(see Kohelet 1, verse 2) The body's function during life on earth, is to assist the mind, the spirit. Since most people's minds are materialistically oriented, they experience a strong pull of their body on their spirits at the time of death. This results in part of their spirit, i.e. a residue of the soul being unable to realease itself from the body. This is why that part of the soul absorbs some of the impurity of the dead body. This is the meaning of the statement in Berachot 8, "the soul of the wicked is as difficult to extract as wool from amongst thorns." The reference is to the spirit of impurity mentioned in Zecharyah 13,2. Seeing that most of mankind belongs to the category mentioned, the Torah decrees tum-ah, a state of impurity for the dead body. This impurity does not originate in matter, but in the corruption wreaked on the body by the spirit. The body, instead of having become the vehicle to advance the spirituality of the soul, had reversed the process. These bodies did not fulfil Solomon's dictum of returning to the dust in their original state. The concept of a twelve month period during which the soul keeps up some sort of intermittent contact with the body, reflects this idea. In a very few cases, peoples' lives follow the opposite pattern, inasmuch as their bodies become subservient to their spirituality. At death, the body then finds it difficult to separate from the soul, and to be left behind. In such cases, traces of the body, so to speak, try to escape towards Heaven together with the soul. Elijah's clothing, including his body would be burned off in the fiery elements he had to traverse in his ascent towards Heaven. A still better way of separating the body from the soul, is the clean break between body and soul at the precise moment of death, something accomplished by the very, very few. In those cases no impurity adheres to the physical remains at all, i.e. the dust is not impure and cannot become impure in its original state. When the Talmud says about Rabbeynu ha-kadosh that on the day he died priesthood became annulled, this is what the author of that statement Rabbi Chiyah had in mind. A person of the calibre of Rabbeynu hakadosh, who could say of himself that he had never enjoyed a physical satisfaction from his body, would not be forbidden contact with a priest when he died. The priest would be allowed to remain under the same roof with such a person's remains, seeing no impurity had attached itself to them. Herein lies the key to understanding the Sifri concerning the mission of the angel of death, and Moses' reaction to it. G'd had said to the angel "bring Me the soul of Moses." When Moses heard the angel of death say "give me your soul," he thought that the angel of death was trying to demonstrate his power, i.e. the power of ra, evil, over Moses. This is why he sent him away angrily. The body is composed of a mixture of four basic materials, i.e. fire, water, earth (dust) and wind (air). When the body develops a weakness, it is a sign that the four raw materials no longer work in harmony. The cause is due to an imbalance of the spiritual and material pressures within man. Death, i.e. separation of body and soul, must be preceded by the dissolution of the fusion of the four basic ingredients of the body. Moses, who knew that such a process had not yet commenced within him, knew that death due to this imbalance of forces did not apply to him yet. The angel of death had misunderstood his mission, which was simply to bring about the dissolution of the bond that held these four basic material ingredients together. Once this had been done, a clean break of body and soul would occur. When the Midrash describes the angel as approaching gehinnom, the mountains and the hosts of angels, to find out Moses' whereabouts, this describes the angel's search to see if any of the four basic materials had shown signs of weakening in Moses, and could form the basis for his being able to perform his usual task. He found that this had not occurred, and came back to G'd, mission unaccomplished. When G'd sent him out a second time, without changing the instructions, this showed that it had been the angel who had misunderstood, not that the instructions had not been precise enough. The fact that G'd Himself buried Moses, emphasises the separation of body and soul had been complete, instantaneous, that there had been no tum-ah at all. How else could G'd have involved Himself in Moses' burial, since He would then come into contact with impurity? This was an act of unprecedented love shown for any human being. Our sages see in the fact that the site of Moses' burial has never ben revealed, a retribution for Moses not having displayed sufficient fervor in the matter of Zimri cohabiting with the Midianite woman Kosbi. This had resulted in the need for Pinchas to take the law into his own hands. The message of the Midrash then is, that those who looked for Moses' burial place on the mountain, had ascribed super human qualities to him. They had to be reminded by seeing him buried in the valley, that even a Moses had human failings. Those, on the other hand, who had searched for his grave in the valley, only to see it on the mountain, had to be reminded that Moses did in fact tower high above other human beings. The fact that the site of the grave remains undisclosed, teaches that a true assessment of the complex personality of Moses is even beyond our sages. The term lakach hashem, G'd took, an expression we find when the wife of the prophet Ezekiel died, as well as when Enoch and Elijah left this earth, denotes that the earthly lives of these people were utterly fulfilled. When our sages say that Elijah did not die, the meaning is that he completed the earthly part of his life only. There remained other parts of his life to be fulfilled in a domain that does not know death. (Moed Katan 26) Our sages have made a general rule that "the righteous are called alive when they have died." In the case of Elijah, this is carried a bit further. Elijah did not even appear to die, hence there was no need for us to be told that appearances notwithstanding, he was not dead. Elijah, having wished himself an experience similar to that of Moses, was commanded to ascend to Heaven in the vicinity of the site where Moses had been buried, (see chapter 35)

ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו וגו' ויראהו יי' את כל הארץ וגו'

"And Moses went up from the plains of Moab unto mount Nebo" etc. "And the LORD showed him all the land" etc.

קשה הוא שיובן זה הענין כפשוטו לבד שיעלהו להראות את כל הארץ כלליה ופרטיה ולסוף יאמר לו הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל. בעי לנחומי צעורי קא מצער ליה. וכבר התעוררו חז"ל לזה ואמרו (ספרי פ' הברכה) ויעל משה עליה היא למשה ואין ירידה למשה לומר שאין ראוי שיובן מהספור דבר שיראה ממנו אצלו רק מעלה וכבוד ומזה דרשו (ספרי שם) כל הראיות ההן לשבח. מערבות מואב מלמד שהראהו שלשלת של מלכים הראויה לעמוד מרות המואביה. אל הר נבו ראש הפסגה מה פסגה זו וכו'. אשר על פני ירחו מלמד שהראהו שלשלת ארץ ישראל מיושבת על שלותה וחזר והראהו מציקים המחזיקים בה. את הגלעד מלמד שהראהו בית המקדש מיושב בשלותו וחזר והראהו וכו'. וכן עד דן וגו' ואת כל נפתלי בכלן אמרו שהראהו הענינים המיוחדים אשר היו אחרי כן בשבטים בחלקיהם ובארצותם ביישובן ובקומתן. ואמרו עד הים האחרון אל תהי קורא עד הים האחרון אלא עד היום האחרון מלמד שהראהו כל העולם מיום שנברא עד תחיית המתים. ואמרו בקעת ירחו מלמד שהראהו גוג וכל המונו שעתידין ליפול בבקעת ירחו. עיר התמרים מלמד שהראהו גן עדן וצדיקים שבה שמשולים כתמרים וכן הוא אומר צדיק כתמר יפרח (תהילים צ״ב:י״ג). עד צוער אלו מצוקי ישראל וכו':

G'd showed Moses the whole land of Gilead etc. and said: "This is the land...you have seen it with your eyes, but you will not cross over into it." (Deut 34,4) If this was intended as a consolation, why did G'd arouse Moses' grief at not having realised what he had been allowed to view? Our sages, who were keenly aware of this, interpreted the first verse in the chapter, i.e. "vaya-al, he ascended, as emphasizing that Moses, as distinct from other mortals, always ascended. Jewish history knows of many ascents and descents. The statement describing Moses as being shown the land, must be understood as a vision into time, into the future, not as a vision into space.

הנה שיחסו אל המאמרים האלה הענינים הראויים שיודעו לו מפיו יתע' בעת ההיא הנבחר אם מהטובות המוכנות לישראל ואם מהצרות אשר על כלן יתכן שיאמר לו הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור כי אין כח בבן אדם להגיע עד סוף כל הדורות ההם כלומר אם שא"א לך לעבור אל קצה זמנים ארוכים בהם כבר הראיתיך נוראות בטרם יהיו. ^*קרוב הוא וכו', הרב ז"ל משתדל להראות, כי כמו שאחז"ל שכל המלות הנזכרות בכתוב זה מורות מלבד הוראתן הפשוטית, גם על כל הענינים העתידים להיות, אשר הראה ג"כ הי"ת למשה, כן רומזות לפי דעתו גם על מדרגות שלימותו המוסרית אשר עלה עליהן משה בזה אחר זה, כי "מערבות מואב" ר"ל מהשלימות הנקנה לו מלידה ומבטן עפ"י טבעו הנמשך אחר מהות וטבע אבותיו הישרים והתמימים [כנודע שרוב בני אדם ידמו באיכות טבעם ומהותם אל אבותיהם,] עלה "אל הר נבו, אשר על פני יריחו" ר"ל שהגיע אל מדרגת הנבואה והשגת הנמצאים הרוחניים "והגלעד עד דן" רומזים שנתגלו לו מה שנועד להיות בזמן העתיד ואופן משפטי הי"ת איך ינהיג את התבל לתת לכל איש ואיש כדרכיו וכפרי מעלליו. "ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה "ר"ל כי נתגלה לו ג"כ איך ישפיע ה' מעללי הנפתלים המעותים ארחותם, ומעללי האנשים אשר יפרו וירבו רק בתאות העולם ומנשים ושוכחים בעבור זה עניני נפשם, ואשרם המוסרי "ואת ארץ יהודה עד הים האחרון" ר"ל כי הראה לו גם שכר האנשים השבים מדרכיהם ומודים על פשעיהם וכי גם אם ישובו רק ביום האחרון לחייהם הארציים, יקחו בכל זאת חלקם הצפון להם בעולם הנצחיי, "ואת הנגב וכו"' רומז כי השיג בחכמתו איכות ומהות העולם התחתון אשר הוא חסר כל טוב עצמיי, אשר אין לו מים להשקות צמחיו, והעולם התיכון שהוא עולם הגלגלים, אשר הוא כארץ הככר בין ארץ הנגב וצחיח סלע, ובין הבקעה שהיא לרגלי ההר הלחה תמיד מהמים היורדים מן ההרים, ואחרי שעין הרואה יוכל לראות אותה מכל סביביה מבלי הפסק הרים וגבעות, דומה תמונתה לעיגול כעולם הגלגלים שהם ג"כ גשמים עגולים "עד בקעת יריחו" ר"ל שהעולם התיכון הזה מתנועע ע"י השכלים הנבדלים, שהם בעולם הרוחני הנקרא ד"מ בשם "עיר התמרים", כי הם ואף כי הי"ת שהוא סבתם הראשונה נעלים ונשגבים על כל שאר הנמצאים זולתם, כתמרים הרמים והנשאים הנעלים על כל שאר עצי היער, "עד צוער" רומז כי מן השגת עולם השכלים הזה, הלוא אך מצער היא לבוא גם עד תכונת השגת הי"ת שהוא העליון על כל, ואחר שזכר הכ' כל אלה ההשגות היקרות, אשר השיג משה בחייו עד שבא לקץ השלימות האפשרית כפי יכלתו האנושית, אמר "וימת וכו' על פי ה'," אשר אמחז"ל עליו "שמת בנשיקה" ר"ל בדיבוק אלהי היותר אפשרי לאדם. וקרוב הוא בעיני שיהיו נדרשים הגבולים האלו על מעלותיו השכליות והרוחניות אשר דרך בהם מיום היותו עד עלותו אל המקום ההוא ואמר שעלה משה בתחלת ענינו מערבות מואב הוא השלמות האנושי אשר תוכן אליו מצד תולדתו ומיחס אביו. אל הר נבו הוא רום מדרגת הנבואה. אשר על פני ירחו הוא השגת הנמצאים הרוחניים ומזה זכה שהראהו הש"י את גנזיו וגנזכיו וסודות המציאות וסדריו כענין מה שנאמר ומשה עלה אל האלהם ויקרא אליו ה' כאשר פירשנו שם. והגלעד שהיו גלי העתידות צפויים לפניו. עד דן סודות משפטי השם ית' כי על זה אמרו ז"ל (ברכות ז'.) שנתכוון באומרו הודיעני נא את דרכיך. ואת כל נפתלי משפט המתעקשים בארחותם. ואת ארץ אפרים ומנשה ענין אותם שפרים ורבים בתאוות העולם ושוכחין עסקי נפשם. ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון שכר השבים ומודים על מעשיהם שיש להם תקוה. עד הים האחרון כמו שאמר ושוב יום אחד לפני מיתתך (אבות פ"ב). כי מכל אלו הענינים השיג אמתת מה שאפשר להשיג. ואח"כ אמר שהשיג אמתת שלשה מדרגות הנמצאים. והגנב הוא העולם התחתון המנוגב מכל טוב עצמיי וכמו שאמר אהה אבי כי ארץ הנגב נתתני (יהושע ט״ו:י״ט) ואת הככר הוא העולם האמצעי כמו שארץ הככר היא אמצעית בין הלחה והיבשה גם שהוא סגלגל ועגול כמוהו למראית העין. וכמו כן הוא עולם הגלגלים. ואמר עד בקעת ירחו למה שהעולם האמצעי הזה הוא מתנועע ע"י המניעים הרוחניים. עיר התמרים הוא העולם העליון שנתדמה במדרגותיו מעלות ועלולים עד הסבה הראשונה ית' שמו כמו שכתבנו בצורת הלולב שער ס"ז פ"ז. עד צוער כי מן הגרול ההוא הלא מצער הוא וקרוב אל ההשגה האלהית כי הם קרובים אליו היושבים ראשונה במלכות. וכאשר הגיעה השגתו לשם בענין היותר נאות שבאפשרות במין האנושי אמר עד כאן הוא מה שיעדתי לאבות מההצלחה הרוחנית למי שיהיה ראוי לה מבניהם הראיתיך בעיניך וכבר הגעת לתכלית מה שאפשר להגיע ילוד אשה. ושמה כלומר למה שתשוטט מחשבתך להשיג עוד מזה לא תעבור בעודך באלו החיים והוא מה שאמרת לך ביום המעשה ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו (שמות ל״ג:כ״ב-כ״ג) וגם אחרי המות יש מקום מוגבל שא"א אפילו למלאכים לעבור אליו וכמו שאמרו חז"ל כי לא יראני האדם וחי אפילו המלאכים שהם חיים לעולם. והנה אחר שזכר כל עניני ההשגות האלה למיניהם אשר דרך כל ימיו אל השגתם ובקצו הגיע אל שלמותם כנזכר אמר וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה' וכי לא שלט בו המלאך המשחית כלל כמו שאמרנו ראשונה והוא ע"ה היה אב לכל שמתו בנשיקה והוא הדבקות האלהי בתכלית החשק והאהבה אשר עליו נאמר בספר הידידות ישקני מנשיקות פיהו (שיר השירים א׳:ב׳) והוא תכלית העריבות והעונג אשר אין לו קץ.

"You will not cross over into it," means it is impossible for one lifetime to span the untold generations that G'd showed the mind's eye of Moses.

ובספרי כשהקב"ה נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה מהן בנחת רוח משל לעשיר נאמן שהיה בעיר והיו מפקידים אצלו פקדונות וכשהיה בא אחד מהם לתבוע אותו היה מוציא ונותן לו לפי שהיה יודע היכן הוא וכשהוא שולח ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו הופך התחתונים לעליונים לפי שאינו יודע היכן הוא כך כשהמקום נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה בנחת רוח וכשהוא נוטל נשמתן של רשעים מוסרה למלאכים נערים למלאכים אכזרים כדי שישמטו נשמתן וכן הוא אומר ומלאך אכזרי ישולך בו (משלי י״ז:י״א) ואומר תמות בנער נפשם (איוב ל״ו:י״ד). וכל זה הוא להם מענין ההפרדה שזכרנו ראשונה. וכבר דמו חז"ל יציאת נשמת הצדיקים מגופם כמשחל ביניתא מחלבא והרשעים כחזרא בגבבא דעמרא (ברכות ח'.) והוא מבואר כי השער כשמוציאין אותו מהחלב הוא יוצא בנקל מבלי שיאחז חלק ממנו בחלב ולא דבר מהחלב עמו אמנם כשמוציאין הצמר המסובך באחד הקוצים א"א שלא ישארו חלקים הרבה מהצמר בקוצים או מהקוצים בצמר והוא ענין מסכים מאד למה שכתבנו ראשונה מענין ההפרדה אשר זכה אליה משה אדוננו ע"ה מכל האדם אשר על פני האדמה. והוא הטעם אשר היה הקובר הוא ית' אשר על פניו נאסף כי במקום הפרדה שלמה אשר כמוה אין שם טומאה כלל אשר מזה הטעם נפל ההעלם בענין קבורתו כאשר אמרנו. אמנם פירוש הכתוב ויקבר אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש וגו' כבר אמרנו שכתבנוה יפה עם ענינים אחרים מצרכי הגבורה בשער כ"ב עיין עליו כי שם יתבאר ייתור הכתוב בסמנין אלו אשר דברו בהם חז"ל: ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו וגו' ויבכו בני ישראל וגו'. הראוי לכאורה שיקדים בכיתו למספר שני חייו אלא שהכוונה כי לפי שראו היותו על זה השיעור מהחוזק הכירו שלא מת להתכת הכחות ולאפיסת הלחות הטבעי כשאר הזקנים אבל שהיתה מיתתו לחטא העם אשר היה להם לרועה ולהסיר צלם מעליהם וזה ממה שיכפיל הבכי למרגישים כמו שאמר בקינת דוד על אבנר ידיך לא חסרות ורגליך לא לנחשתים הגשו כנפול לפני בני עולה נפלת (שמואל ב ג׳:ל״ג-ל״ד) אמר כי אחר שלא נמצאו אצלו סבות שיגרמו מיתתו כשאר אנשי הצבא שכבר נתפרסם ממנו שידיו ורגליו מלומדות ומזורזות למלחמה הנה באמת לא נפל רק כנפול לפני בני עולה והם העם אשר היה להם לשר כי בחטאם מת שאינם הגונים להיות תחתיו ולזה נאמר ויוסיפו כל העם לבכות עליו. וכן בכאן כאשר ראו שלא כהתה עינו ולא נס ליחה ועדין יש לו להאריך ימים רבים כפי המנהג הטבעי הכירו וידעו כי מפני רעתם נאסף ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום ואף שיהיה מה שלא כהתה עינו ולא נס ליחה דרך נס כמו שכתבנו אצל אומרו לא אוכל עוד לצאת ולבא יש לבכות על הסתלק הנס ההוא לעת ההיא. ושמעתי שנמצא במדרש (סוטה י"ג:) הר העברים י"ב פסיעות היה וכלן קפצן משה בפסיעה אחת ואני לא ראיתיו במדרשות אבל אם ישנו יראה לי שכיוני לפרש זה הכתוב ע"ד שפירשנוהו. ^*וזה כי פסיעות וכו' ר"ל אחרי. נראה שהתנא ספ"ה דאבות חלק חיי האדם מעשרים עד מאה שנים לחלקים של עשר ועשר שנים נוכל לאמר כי גם פה חלק המדרש חיי משה שהם מאה ועשרים שנה לי"ב חלקים של עשר ועשר שנים, וקראם בשם "י"ב פסיעות", ואמר עליו "שקפצם בקפיצה אחת" ר"ל שחי בכולם באופן אחד ושוה, וכחו וגבורתו לא עזבוהו עד יום מותו, כי אם ככחו אז בעשר שניו הראשונים, כן כחו עתה במותו בכלות עשר שניו האחרונים כמו שאה"כ ג"כ "ומשה וגו' במותו לא כהתה עינו" וכו' וזה כי פסיעות חיי האדם בלשון חז"ל הם עשרות השנים כמו שבא במשנה (אבות פ"ה) בן עשרים וכו' בן שלשים לרדוף וכו' עד בן מאה שהם עשרה פסיעות. אמנם הר העברים שבו מת משה ועבר מזה העולם היו בו י"ב פסיעות כמו שנאמר ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו ואמרו שקפצן בפסיעה אחת לפי מה שאמר לא כהתה עינו ולא נס ליחה וזה כי לא זרקה בו זקנה ושיבה ולא שום תשישות כח כדרך העולם אלא שנכרת עודנו באבו והוא מה שאמרנו. ומ"מ הבכי ההוא היה היותר הגון ובטענה יותר חזקה מכל אשר בכו עדנה כי אז נגנז ארון קדש ונאסף מבחר המין האנושי אשר לפניו ולאחריו לא קם כמוהו ועם שהוא יתעלה הולך ואור באור החיים את ה' אלהיו לא יסור ממנו ראוי לבכות עלינו שעזב אותנו לאנחות כמו שנמשכו לנו הענינים עד היום כאשר הוא מורגל לבכות על כל המנהיגים הגדולים הלוחמים מלחמותיהם כי הוא מאמר אלישע אל אליהו והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו (מלכים ב ב׳:י״ב) שהוא אינו מצעק עליו רק על הנזק המגיע אל כלל ישראל מי שהיה להם מגדל עוז שם ה' גם רכב גם פרשים. וכן הענין באבלו של משה אמרו בספרי פרשת הן קרבו ימיך כיון שמת משה היה יהושע בוכה ומצטער ומתאבל עליו והוא אומר אבי אבי רבי רבי אבי שגדלתני מנעורי רבי שלמדתני תורה והיה מתאבל עליו ימים הרבה עד שאמר לי הקב"ה עד כמה אתה מתאבל והולך וכי לך בלבד מת משה והלא לא מת אלא לי שמיום שמת אבל גדול הוא לפני כענין שנאמר ויקרא ה' אלהים צבאות לבכי ולמספד וגו' (ישעיהו כ״ב:י״ב) ולא עוד אלא שמובטח אני שהיה בן העולם הבא שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם. והכוונה כי להסתלקו מבינינו לא פסקה משלחננו תמיד סעודת תלאות וצרות והמה מרו ועצבו את רוח קדשו תמיד כמו שאמרו ז"ל (חגיגה ה':) שאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי השרת בכו שנאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון. ועליו זכרו זה הכתוב עצמו כמו שכתבנו בפרשת נדרים שער פ"ז והנה לפי זה אמרו ז"ל שלא תאבל עליו על דברים חלקיים מצד שהוא אביו או רבו. אמנם על הענין הכללי ההוא דבר שאין לו קצבה וראוי לפסוק ממנו לשעה ולא עוד אלא שהוא בן העולם הבא והיה ראוי לשמוח על גדולת מדרגתו ושלימותו באשר הוא שם שמח ומענג בזיו השכינה. ועכ"ז הוקבע בישראל יום סיום התורה האלהית שבו נקראת פרשה זו יום זכרון לפטירתו והרבו דברים ^*והפליגו פיוטים וכו', פה רצה הרב ז"ל לתת רק טעם וסיבה למה שהפליגו הפייטנים במליצתם ושיריהם אשר חברו לאמרם בשמחת תורה, יום כלות קריאת התורה וזכירת מיתת משה, לספוד עליו מר עד מאוד, שלא יחשוב איש כי מיתת משה רע"ה היתה חלילה לרעתו, כי נהפוך הוא, הוא יושב עלז ושמח בצל שדי, ומתענג שם נעימות נצח בימינו, אך כונתם בזה היתה רק לעורר את לבנו ולהזכירנו ביום מותנו, למען נשוב אל ה' באמת, ובכל לבנו, כי אם משה השלם בבני אדם מת על פי ה', אף כי אנו מלאי עון. מי זה גבר ממנו אשר יחיה ולא יראה מות ? והפליגו פיוטים המזכירים מעלותיו עם אלהיו ועם כל צבאות הנמצאות העליונים ותחתונים ושכלם לא עצרו כח לשלא ילקח זה האדון מעל ראשינו כמו שהוא במדרש תנחומא פרשת ואתחנן שהכל המציאו החכמים לעורר הלבבות לדעת כי מי גבר יחיה ולא יראה מות ושמהמות הזה יחוייב מה שימשך מהרעה אל המונהגי' אשר יסור צלם מעליה' וכ"ש האדון הזה העומד בפרץ לפניו תמיד להשיב חמתו מהם וגם זה המחייב שיעמוד התלמיד במקום רבו ושאר ענינים אשר יזכרו שם הם ענינים נאותים כשיושכלו ומהם למדו הפיטני' לעשות פיוטים רבים מזה הענין כוונת כלם בנגלה ממנו לעורר הלבבות למרר בבכי אל הלקח ממנו ארון הברית אדון כל הארץ הוא מה שיעשה רושם גדול בכללות העם מאמות התורה וחבת מצותיה לא כמו שיאמינוהו הנשים והאנשים הדומים להנה שכל הענינים האלה שהזכירו עשה משה לבלתי לכת לפני ה' בארצות החיי' והיה להם דמיון למכשול ולרפיון ידים בהתעסקם על שלמותם כי אמרו לא נראה יה בארץ החיי' חלילה רק הוא כמו שאמרנו לעורר הלבבות למה שהוא חובת היום וכההוא דאמר אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא (שבת קנ"ג.) ודוגמת זה מצינו ביומא (כ"ג.) תנו רבנן מעשה בשני כהנים שהיו שניהם שוים רצין ועולין לכבש קדם אחד מהם בתוך ד' אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל וגו'. וכתיב ויצאו זקניך ושפטיך וגו'. אנו על מי נביא עגלה ערופה על ההיכל או על העזרות מיד געו בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו שהוא מפרפר ואמר הרי הוא כפרתכם. ואמרו עלה בגמרא וירושלם בת אתויי עגלה ערופה היא והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלם אינה מביאה עגלה ערופה וכו'. ומהדר כדי להרבות בכיה בישראל. וכן הוא אצלי כל מה שדברה נעמי לכלותיה העוד לי בנים במעי וגו'. כי אמרתי יש לי תקוה וגו'. גם הייתי הלילה לאיש וגו' (רות א׳:י״ב). כי מהידוע שהן אסורות על אותן הנולדים אחרי כן לפי שאין מצות יבום כי אם באה מן האב שיהיה עמו בעולמו ותרוייהו ליתנהו אבל הפליגה בדברים כדי להרבות בבכיה וכמו שנאמר מיד ותשאן קולן ותבכינה עוד (שם). וזהו דרך ישר בכוונה ההיא ממה שאמרו המפרשי' סוף דבר זהו טעם הפיוטים ההם ואין זולתו. ולזה תקנו צעקה יוכבד בקול מר וקשה סני סני איה משה והדומים לו המחממים את הלב ומגדלי' התמרור כי על דרך האמת בנוה השלום והמנוחה הוא יושב ושמחת עולם על ראשו: ויתמו ימי בכי אבל משה כבר כתבנו אצל מיתת בני אהרן שער ג"ט מה שהיה בידי מהטעם במה שאמרו ז"ל (מ"ק כ"ז:) שלשה לבכי שבעה להספד שלשים לגיהוץ ולתספורת. שים עיניך עליו כי הוא טעם נכון למה שקבעו ישראל כל שלשים ליום לבכי על משה אדוננו כי הוא היה גבר תליתאי דיהב אורין תליתאי בירח תליתאי ליום תליתאי והוא כמו שאמרו ז"ל (ב"ק כ"ה.) ק"ו לשכינה י"ד יום כי היה ראוי בבחינה זו להתאונן כל ימיהם אלא דיו לבכי שהוא שלשה ימים לכל אדם שיהיה שלשים ויתנחמו במה שנאמר בסמוך ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וכבר מלא מקומו לענין הנהגתם וגם נעתקה אליו מגדולתו של רבו בעיניהם עד שנאמר וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה כי ידעו שהשמיעה ממנו וקיום דברו הוא ממש שמועתו של משה וקיום דבריו כי הוא העמידו במקומו במצות השם יתעל' ועכ"ז המעלה של יהושע נאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וכמ"ש (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבדור אמרו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. וכבר כתבנו פירושיו אצל ומשרתו יהושע בן נון בשער נ"ג. והנה בכתיב הזה תלה עצמו הרלב"ג ז"ל והנמשכים אחריו במה שהשתדלו לבטל הנסים המפורסמים שבאו בכתיבים כגון שמש בגבעון וחזרת השמש וזולתם כי אמרו שכוונת הכתוב הזה היא לומר שלא קם אחריו מי שישוה עליו בעשות נסי' כמוהו כ"ש שיוסיף עליו לחדש ענינים נפלאים במערכות השמים וככביהם אשר לא סופר ממנו בכתוב ואצל ספור המבול הארכנו בתוכחה זו ובטלנו דבריהם מכמה צדדים כלם נכוחים וביררנו שלא תבחן מעלת הנביא לפי הצטרכו אל הנסים הנפלאים כי אם לפי העשותם על ידו כמו שיבא הצורך ^*כמו שתראהו שם וכו' (עיין ביאורי שם בשער י"ג בראשית דף צ"ה) כמו שתראהו שם יפה שער י"ג. אמנם בפרשת בלעם הוכחנו כי טעם הכתוב הזה הוא להבדיל עקרי המעשים המופתיים אשר נתיחדו לו למשה מעקרי המופתים המיוחדים לשאר הנביאים בענין ההתאמתות וסמיכות הדעת מתחלה ועד סוף ועל פי הפי' ההוא יצא לנו אורה לדעת כוונת חז"ל (ספרי פ' הברכה) באומרם עליו אבל באומות עכו"ם קם ומנו בלעם כמו שתמצאהו מפורש היטב ^*שם בשער פ"ב, (עיין ביאורי שם תוכן שער פ"ב). שם בשער פ"ב. ומעתה לפי שבכאן הוא גמר התור' האלהית וסיומה נזקק להורות ולהודיע בסופה מה שיור' הוראה עצומה על תמידיותה ונצחיותה החזק אשר בעבורו א"א לה ולא לחלק מחלקיה להבטל ולהשתנות בשום זמן מהזמנים כי זה לא יתכן כי אם ע"י נביא שישוה אליו במדרגת הנפלאות העצומות אשר עשה או שיוסיף עליו ואחר שהראנו לדעת שאיש כזה אע"פ שלא יקרה מהנחת מציאותו בטל אצל הטבע שהוא לא יצא אל המציאות כלל כמו שכתבנו זה הענין יפה וביררנו אמתתו ^*בפרשת מי מריבה (עיין ביאורי שם תוכן שער פ'). בפ' מי מריבה שער פ' הנה אם כן הביטול או השנוי בתור' או בשום חלק ממנה הוא נמנע והוא מה שחתם ואמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ואין צ"ל בשאר האומות שלא נמצאת הנבואה בהם בשום פנים כמו שנתבאר לנו היטב בפרשת בלעם הנזכר כאשר ידעו יי' פנים אל פנים שהוא תכלית ההודעה וההתאמתות בכל השגותיו במדרגה גדולה מכלן אמנם ייחד מדרגת אותותיו ומופתיו בשלשה מיני מעשים שכלם היו צורך התור' והכרחיותה האחד לכל האותות והמופתים אשר שלחו יי' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו הנה שהיו ענינים גדולים ומפורסמים כנגד מתנגדים רבים ועצומים והכל נעשה לצורך נתינת התורה הזאת כמו שאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג׳:י״ב). והשני לכל היד החזקה אשר הראתה עליהם בספוק כל צרכיהם במדבר כל מ' שנה אשר לא חסרו דבר גם בסלק מעיקיהם בהפלת סיחון ועוג לפניהם שהכל צורך התור' ולמודה הוא כמו שביאר זה משלם בפ' בפני עצמה בסוף דברי הברית אתם ראיתם את כל אשר עשה יי' לעיניכם במצרים המסות הגדולות וגומר. ולא נתן יי' לכם וגומר: ואולך אתכם מ' שנה במדבר לא בלו שלמותיכם וגומר. לחם לא אכלתם וגו' למען תדעו כי אני יי' אלהיכם. וכן אמר ותבוא אל המקום הזה ויצא סיחון וגומר. ואקח את ארצם וגומר (דברים כ״ט:ח׳). וסיים ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את אשר תעשון. הנה שהסב פני כל היד החזקה הזאת לצורך למוד התורה וההשכל בה: וכבר נתבארה פרשה זו יפה במקומה. והענין הג' הוא העקר עצמו אשר עליו אמר ולכל המורא הגדול והוא המעמד הנכבד והנורא ההוא אשר עליו אמרו ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת וגומר. כי מי כל בשר אשר שמע וגומר (שם ה'). ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגומר (שמות כ׳:י״ז). והנה כלם הם ענינים נפלאים ועצומים אשר עשה משה לעיני כל ישראל כי הוא המופת היותר חזק שבמופתים כמו שנתבאר על ידי משה ג"כ תמיד אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים (שם י"ט). אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שם כ'). אתם ראיתם את אשר עשה ה' לעיניכם וגו'. עיניכם הרואות את אשר עשה יי' לבעל פעור וגו'. ואתם הדבקים וגו' הנה שנתבארה מדרגתו של משה רבן של נביאים בענין אותותיו ומופתיו מכלן מלבד מה שנתעלה במהות הנבואה עצמה בארבעה ענינים שזכרם הש"י מפיו במאמר אם יהיה נביאכם יי' וגומר (במדבר י״ב:ו׳) כמו שביארנוהו שם יפה שער ע"ו. וכבר יראו מזה במופתים הבדלים רבים מכל שאר המופתים אם מרובם ואם מזמן המשכם ואם מהיותם כנגד חולקים גדולים ועצומים ואם בפרסומם וכבר כתב קצת זה הרב המור' פל"ה ת"ב גם הרמב"ן ז"ל כתב קצתו כמו שנמצא בפירושיו. אשר כל זה יקיים בלי שום ספק שתורתו תהי' קיימת לעד מבלי שום חילוף ושינוי כלל בעולם. ואולם יחוייב זה ג"כ תכלית החיוב ממה שנתפרס' באומתנו באמות חזק שכל התור' כלה שמותיו של הקב"ה היא וכך היא כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה קודם שנברא העולם וכשם שהוא יתברך אינו משתנ' ואינו מתחלף לעולם כך שמותיו לא ישתנו ולא יתחלפו והנה על הסדר ההוא הקדום לפניו יתע' נמצאו בה אוצרות החכמה וגנזי הסודות הנעלמות אשר על פיהם יחדשו יודעיהם חדושי הויות ופליאות בשמים ובארץ כמו שנתברר אמות זה לחכמי האמת המקובלים האמתיים כיד אלהיהם הטובה עליהם כמשז"ל (שוח"ט תהלים ג') מטולטלים הם שבילי' של תורה שאלמלא ידעו הבריות סדרה היו יודעים לרפאת את החולים ולהחיות את המתים כמו שכתבנו זה אצל סמיכות פרשת מרגלים לפרשת מרים שער ע"ז אשר כל זה יחייב תכלית החיוב שהיא תורת יי' תמימה ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע בשום זמן מהזמנים. אמנם כשבוא יבא ויגיע מורה צדק אשר יגדל לעשות ונחה עליו רוח יי' רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת יי' ובהוסיף יי' ידו להכין דעות אנשי עמו בכללם ינתן לו מקום ורשות לבאר סודותיה ולהאיר עינינו במצפוניה ויתגלו אלינו בה דברים שכסן עתיק יומין תחת כנפי ספוריה וחקותיה ומשפטיה ויזרח עלינו שמש תועלות שמושיה וצרופיה ופליאות שמותיה כי על זה האיש אשר על ידו יעשה הענין הגדול הזה אמרו בפרק חלק (סנהדרין צ"ז.) תאנא דבי אליהו שתא אלפי שני הוי עלמא שני אלפים תהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח. אשר נבוכו בכוונתו רבים ונכבדים ^*ואנחנו בארנוהו וכו' (עיין ביאורי למעלה שער ה' בראשית דף מ"ב ע"א ושער י"ג שם דף ע"ב). ואנחנו ביארנוהו לפי זאת הכוונה יפה בהקדמת וישב יעקב שער כ"ח עם ענינים ומאמרים אחרים מסכימים ובאמת בהתפרסם זה בזמן המור' צדק הלזה שיגלה במהרה בימינו יודע בגוים לעינינו מעלות זאת התורה האלהית ויכירו וידעו כי אוי להם כי נדדו ממנה ולזה חתם משה אדון הנביאים כל דבריו אשר דבר עם ישראל ברמוז להם לסוף המעשים כלם. אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי' מגן עזרך וגו'. יאמר כי נוחלי תורתו זאת בהשתמשם בה כדרכה יהיו נושעים ביי' כי הוא יהי' מגן עזרם בכל אשר יצטרכו אליו וכמו שאמר מגדל עוז שם יי' וגו' (משלי י״ח:י׳). שם ממש. וכן נאמר קוראים אל יי' והוא יענם (תהילים צ״ט:ו׳) ^*קורים ננקד בחירק, כונתו כי פעל קוראים" יורה על התפלה אפס פעל "קורים" יורה רק על אמירת וקריאת דבר מה כמו בלשון חז"ל "קורים את שמע" וע"כ רומזת פה מלת "קוראים" המנוקדת כמו "קורים" לא לבד על הקריאה והתפלה אל הי"ת כי אם גם על סוד הזכרת שמו אשר לפי דעת חכמי הקבלה תועיל מאוד ליודעים להשתמש כראוי בהזכרת השמות הקדושים כנודע וע"ז רומז גם מאה"כ לדעתו "וקראתי בשם ה'" ויקרא בשם ה'. קורים ננקד בחירק תחת הרי"ש וכן קראתי בשם יי' לפניך וכן נאמר ויתיצב עמו שם ויקרא בשם יי' (שמות ל״ד:ה׳) וזהו סוד הזכרת השמות בלי ספק. ואשר חרב זאת התורה היא גאותך כי לא בחרב ולא בחנית זולת' תושע ויכחשו אויביך לך ממה שכפרו בה עד היום ההוא הבא. ועל אמתת העולם הרוחני הנצחי הדבק והסמוך אל אלו הענינים הנפלאים בקשר חזק אמר ואתה על במותימו תדרוך והכוונה כי יודע ויתפרסם לכל שאתה במציאותך ועצמותך דורך מהלך השלמות עליהם כמדרגת הצורה אל החומר אשר תנשא עליו ולזה יאמר כי צורתם העליונה להם הוא עצמו מקום מדרך כף רגלך והיא מליצה נכבדת נמשכת למה שכתבנו ממדרגות הנמצאות אצל ומוראכם וחתכם שער ט"ו ובפרשת המן שער מ"א וזהו מה שרצינו בביאור זה החלק. אמנם מה שיתכן שיאמר מענין זה האושר ומציאותו אצל התורה האלהית ויחד אליו דבור בפני עצמו בו וסיים זה הספר ויהי' נעילת שעריו בעזרת העוזר אשר עזרנו עד הנה:

Verses 4-8 do not appear in the order in which one would have expected them. If we were to write this paragraph, we would write verses 5-7-6-8 in that order. The verse giving Moses' age at death immediately prior to the verse reporting Israel as mourning him, indicates that Moses died while in full possession of his youthful vigour. Therefore, the people concluded that Moses' departure from the scene was meant as a punishment for them, since they would henceforth be deprived of his leadership. We find a very similar description in Samuel II chapter thirty five, when the death of Avner is recorded. There too, the people felt that his death was a punishment for them. Our sages have expressed the idea on several occasions that Moses' departure was even a cause for "grief" in the celestial regions, since Moses could no longer be active on behalf of programs of Divine origin. The important factor for all who suffer a bereavement to keep in mind is, that the departed has joined the ranks of those enjoying eternal life. This is the reason we celebrate Simchat Torah on the day when Moses achieved that status. Completion of the Torah was the completion of Moses' lifework. (see chapter 82 re Moses' merit vis a vis other prophets)