שער השביעית 6

אדם ואדמה בעונת החורף: ריחוק או קירוב?

פתיחה

חורף של ריחוק

שנת השבע נכנסה והטבע כולו מתכונן לבוא החורף הקרב. בשש השנים, כבר מצוי האדם בעונה זו לאחר החרישה המכינה, בעיצומה של מלאכת זריעת השדה, עיניו נשואות השמימה בציפייה לגשם שיבוא ויצמיח את זרעיו הנטמנים באדמה.

לא כך בשנת השבע. בעונה זו אוסף האדם את יבול השנה השישית לביתו, ויודע כי בשנה שלפניו לא יוכל לבטוח בעמל כפיו וביצירתו. בשנה זו חוזר שדהו להיות חלק מן הארץ הגדולה, השובתת לה' ממגע ידי האדם בה; מָשל יצאה מעבדותה לבעלות האדם בה, לחירות שייכותה לה'. האדם היוצר יחיה מן הטבע, ככל חית השדה. שפע ה', הבא לאדם בכל שנה ושנה דרך יצירתו, יוענק לו הפעם דרך הטבע של הארץ כולה.

"שדך לא תזרע"! האדם מתרחק משדהו. לנגד עיניו נשמטת ממנו אדמתו והופכת לשדה בר, לא חרושה ולא זרועה, עולה ומצמיחה מאליה. לו כבר אין מקום בה, והזיקה בינו לבינה הולכת ומתנתקת.

תהליך הריחוק משפיע לא רק על האדמה, אלא גם על זהותו העצמית של האדם כיוצר וכבעלים. בעל השדה הולך ומאבד את תחושת הבעלות והשליטה על שדהו. הוא מצווה לשמוט וליטוש את אדמתו, להשאירה ללא טיפול, כביכול מוזנחת ועזובה – "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ" (שמות כג, יא).

אלמלא הייתה זו שנת השבע, היו פסוקי משלי משקפים היטב את היחס לאדם השובת ממלאכה באדמתו – "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה" (משלי כד, ל).

חורף: שלילה ותו לא?

תהליכי שלכת וקיפאון על פני האדמה מדומים לעיתים למוות... אך ברובדי העומק, בתחתיות הארץ, צומחת ועולה מציאות שונה. הריחוק הוא פתח ליצירת התרחשות חדשה.

האדמה שננסרה ונפרדה מהאדם, מתנקה ומִטּהרת מבעלות האדם ומיצירתו. החופש ממגע האדם מחזיר לארץ את זהותה העצמית. השדה משתנה והופך ממשאב מנוצל בעולם האדם, לטבע פשוט, חלק מהארץ הגדולה; מעין טבילה מטהרת בטבע החיים המקודש של ארץ ישראל. התעוררות הטבע החופשי של ארץ ישראל חושפת את הזהות הפנימית של הארץ, והיא שבה ועולה לה' יתברך: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כה, ב).

בן הזוג' – האדם: האם גם הוא עובר תהליך של תיקון?

עזיבת השדה מאפשרת לאדם לראות את האדמה בעיניים חדשות. ההימנעות מפעילות במשך חודשי החורף, מנקה את האדם מכל תנועת הבעלות האנוכית והמנצלת, החוסמת בעדו מלפגוש את האדמה כפי שהיא. התנקות זו, פותחת בפני האדם ראייה חדשה של עוצמת הטבע והצמיחה מחדש. דווקא ריחוקו מעבודת האדמה הופך להיות מנוף לחיבור מחדש, דרך שדהו שלו, אל תנועת הארץ הגדולה העולה אל ה'⁵⁹אם נשתמש במונחיו של בּובּר, יש כאן מעבר מיחסי "אני-לז" ליחסי "אני-אתה". ה'לז' נתפס כאובייקט שימושי בעולמנו, עצם ככל העצמים, חסר פנים, אישיות וקיום עצמי. הנסירה והריחוק מהאדמה, היעדר היכולת ליצור בה, הם שלב בדרך אל מה שמכנה בובר 'דעת הלב' ((to become aware. זוהי חוויה של התעוררות, גילוי מחדש, בה האדם נפתח כלפי המרחב שמחוצה לו. הלז חסר האישיות נגאל מסתמיותו, מהיות כמו הכול, והופך ל'אתה' – יחידאיות מופלאה וחד פעמית, בעלת קיום עצמי מֵעבר לעולמי שלי. למפגש המחודש מתלווה תובנה, שעד כה האדם חי בעיוורון ובאטימות. כדברי בובר: 'חיי אמת הם פגישה'. (מרטין בובר "בסוד שיח", הוצאת מוסד ביאליק, ועיין גם בהקדמה של ש.ה. ברגמן).

אם כן, התנועה הראשונית של החורף הינה שלילית: אי עשייה וריחוק.

אך בהקשבה עדינה, בתוך אי העשייה, ניתן לשמוע קולות נוספים. חלקם מכוונים כלפי האדם עצמו, וחלקם מכוונים כלפי האדמה וכלפי המפגש המחודש של האדם עימה. בפרק זה, נקשיב לקולות האדם והאדמה, ונציג את ההתרחשות הייחודית להם – יחד ובנפרד – בחורף שנת השבע.

חלק א: בין 'זוגיות קוטבית' ל'זוגיות משתפת'

פסוקי התורה: שלילת האדם או חיוב האדמה?

שמות: "וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי"

וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:

וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ

וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:
(שמות כג, י-יא)

הביטוי "והשביעית תשמטנה ונטשתה" הוא ציווי מקיף, המורה על עזיבה כללית של הבעלים את אדמתו במשך שנת השבע. נראה כי עיקר מגמתו של ציווי זה מכוונת כלפי שמיטת היבול שצמח בשדה, אך נכללה בו גם שמיטת הקרקע מעבודה בשדה.

הקבלה בין הפסוקים מראה שחובת השמיטה מוצגת כניגוד לזריעת הבעלים את שדהו בשש השנים:

וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ

וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ

מכיוון שמגמת פסוקי שמות היא התמודדות עם חווית הבעלות של אדוני השדה⁶⁰ראה בפרקי השער הקודם – 'התהלך לפני והיה תמים - אופי החיים בארץ', וכן 'יחסי השש ושבע'., מובן שחובת השמיטה והעזיבה של הקרקע הינה פועל-יוצא של אותה מגמה. הפרשיה מתמקדת בבעל השדה, וקוראת לו לשנות את דרך שש השנים.

ויקרא: שביתת הארץ והימנעות האדם מפעילות בה

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
(ויקרא כה, ב-ה)

בניגוד לפרשיית שמות, המתמקדת בבעלים, בפרשיית ויקרא אי העשייה ממוקדת בארץ – הארץ הגדולה השובתת שבת לה'⁶¹ישנה הבחנה ברורה בין השימוש במושג 'ארץ' בפרשיות השונות: בשמות, המשמעות של ארץ היא השדה של האדם – "ארצך". ואילו בויקרא, הארץ היא ארץ ישראל, ארץ ה', הארץ הגדולה העומדת בניגוד לשדה הפרטי של האדם. 'הארץ' מול 'שדך'.. זהו הקול שנמצא במרכז ההתרחשות, והוא הפותח את הפרשיה ("ושבתה הארץ שבת לה'") ואף חוזר וחותם אותה ("שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'").

אולם, בתוך הקול הכללי של שביתת הארץ, משתלב קול משני הפונה אל האדם ואל שדהו הפרטי. במשך שש השנים זורע האדם בשדהו, וכעת הוא מצווה להדיר את רגליו ממנו על מנת לשמור את שבת הארץ. בשנת השבע האדם נאסר בהכנת היבול – זריעה וזמירה, ובאיסופו – קצירה ובצירה.

שביתת הארץ בשנת השבע אינה הפסקה סתמית, ואינה תוצאה של מעשה האדם. שביתת הארץ היא מציאות חיים חיובית בה הארץ עולה אל ה'. ככלל, הארץ בספר ויקרא היא מציאות חיה, דינאמית, הפועלת כטבע א-להי: היא מקיאה את יושביה, שובתת בשנת השבע, ואם חלילה לא יקיימו ישראל את השביעית, תִּרְצֶה הארץ את שבתותיה בזמן הגלות. האדם מצוּוה שלא להפר את שביתתה הטבעית של הארץ בפעילות של זריעה וזמירה בשדהו. מתוך כך, יחזור שדהו הפרטי להיות חלק מן הארץ הגדולה.

סיכום פסוקי התורה: זוגיות קוטבית

שני הקולות הללו – תיקון בעלות האדם בשמות ושביתת הארץ בויקרא – יוצרים סיפור שלם, הצומח בין שני בני הזוג: אדם-אדמה.

חצי הסיפור שבשמות, מתאר את תהליך השינוי שעובר האדם כבעלים, המוותר על בעלותו ועל יחסו הרכושני כלפי שדהו. לעומתו, מתאר חצי הסיפור שבויקרא את תהליך השינוי שעוברת בת הזוג, האדמה, בשביתתה הטבעית לה'. בתוך השביתה הטבעית טמונה השפעת התהליך על האדם הפועל בשדהו, שנדרש להשתנות בהתאמה.

מציאות השביעית צומחת מתוך אי עשייה. אצל האדם זוהי אי עשייה שלילית, ואילו לארץ זוהי אי עשייה של התרחשות ותנועה. האדם והאדמה שני הפכים הם. האדם כוח זכרי, אקטיבי ויוצר, ואילו האדמה כוח נִקבי, פסיבי וטבעי.

במשך כל שנות השש, האדם (הזכר) יוצר ופועל באדמה: זורע בה והופך חלקים ממנה להיות שדהו, חלק ממרחב היצירה שלו – "שש שנים תזרע שדך". כוח היצירה שבאדם, ההופך את האדמה מטבע בר לשדה, מקנה לו את חווית הבעלות על השדה ועל יבולה, כחלק מיצירתו האישית.

בשנת השבע מתעוררת הארץ הגדולה לגלות את טבעה העצמי הא-לוהי: "ושבתה הארץ שבת לה'". האדמה, שנקרעה מהטבע לשש שנים והפכה לִשְׂדה יצירה אנושי-פרטי, חוזרת בפנימיותה להיות חלק מהארץ הגדולה. מגמתה של ההתעוררות הטבעית היא שביתת הארץ לה' וגילוי טבעה העצמי. "למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונָהּ" (בראשית רבה פרשה ה, ד"ה ויקרא אלהים). מתוך כך נדרש בן זוגה, האדם, לשנות את היחס כלפיה בשנת השבע. בכל השנים הוא מתפקד ככוח יוצר, וכעת הוא נקרא לעצור את כוח היצירה של זריעה וזמירה בשדהו ובכרמו, ולתת לטבע לעלות מאליו. יחד עם ביטול היצירה בשדה, נדרש האדם לוותר על חוויית הבעלות על השדה – חובת השמיטה.

בכך מתרחש היפוך משש השנים לשנת השבע:

שש השנים: העיקר הוא הכוח האנושי, הזכרי והאקטיבי הפועל בשדהו. בשנים אלו הכוח הנשי נתון תחתיו, הופך לשלו, ומתנתק מהארץ הגדולה.

השנה השביעית: העיקר הוא הכוח הנשי של האדמה, הפועל באופן פסיבי – שביתה בכל הארץ. הכוח הזכרי מגיב אליו באי עשייה והימנעות משדהו – הפסקת תנועת היצירה, ואיבוד חלקי של הבעלות.

לסיכום, נציג את הקריאה המצומצמת בפרשיית ויקרא, המציגה זוגיות קוטבית של האדם מול האדמה:

מלאכת האדם | שביתת הארץ

כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם | וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה':

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ

וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: | וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'

שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר | שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:

יצירת חז"ל – האדם והארץ שובתים יחד

בשער הקודם הצגנו את ההימנעות מעבודת האדמה כפי שהיא עולה מתוך פסוקי התורה. חכמי תורה שבעל פה ברוח קודשם, המשיכו, הרחיבו והעמיקו את תמונת השביעית. לעתים נראה כאילו ביקשו לשוות לה גוונים חדשים ונוספים, מכוח דרישת התורה.

בקריאה מינימליסטית של פסוקי התורה, מקומו של האדם בשנת השבע נראה דל. לכאורה, מתמצֵית חובתו בהפסקת היצירה: לא לזרוע בשדהו ולא לזמור את כרמו. מפסוקי ויקרא עשויה לעלות המסקנה שהאדם יכול להמשיך ולהפטיר כאשתקד בכל הפעילות הרגילה בשדה, שאינה יצירה מובהקת, ומה שנאסר הוא רק הפעילות היוצרת של הזריעה והזמירה. בראיה כזו, האדם אכן אינו יוצר יצירה חדשה; אך מה באשר לאדמה, 'בת זוגו'? האם במצב שכזה נוכל לומר שהארץ שובתת ומתנקה מפעילות האדם באופן מלא?

נראה שעל מנת ליצור שביתה מלאה, דרושה ראיה רחבה יותר של איסור הפעילות בקרקע ושל תכליתו.

עם זאת, אין זה פשוט להרחיב את מעגל המלאכות האסורות מעבר למלאכות שנזכרו בתורה, שכן מדוע יהיה האדם אחראי לשלמות שביתת הארץ? הרי בקריאה פשוטה של פסוקי התורה, נמצא את אחריותו רק בלאו של "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" – הימנעות מפעילות זכרית יוצרת. ההתרחשות ה'נקבית' של שביתת הארץ, אינה נובעת מהתנהגותו ואינה מוטלת עליו; היא הוויה העולה מאליה.

הפרשיה בעיני חכמים

מתוך הקשבה רגישה ועדינה לשביתת הארץ ולשייכות האדם בה, דחו חכמים אפשרות קריאה פשטנית זו, שהרי הפרשיה נפתחת בהכרזה חגיגית: "ושבתה הארץ שבת לה'" – שביתה מלאה וגורפת. בקריאה מעמיקה של הפסוקים, ראו חז"ל בשביתת הארץ, ההתרחשות המרכזית בפרשיה, מעין 'כלל' המהווה את יתר ההתרחשויות בה. חובת אי העשייה של האדם נכללת בין השורות, כ'פרט' בתוך שבת הארץ. היכללות זו לא באה לבטא ניגוד בין האדם לאדמה, אלא להפך: חיבור היוצר אחריות ושותפות של האדם בקיום השביתה.

על פי הבנה זו, של אי פעילות האדם כפרט בתוך שבת הארץ, קראו חכמים את פסוקי ויקרא כך:

כלל כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה':

[שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה']⁶²הפסוקים המובאים בסוגריים אינם מופיעים בדרשת חז"ל, אך הצגנו אותם משום שזוהי הקריאה השלמה של חז"ל בפרשיה.

פרט שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר

אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר

כלל שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:

וכדברי ר' אלעזר בירושלמי⁶³ירושלמי כלאיים, פרק ח הלכה א.:

ושבתה הארץ שבת לה' כלל

שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור פרט,

הזרע והזמר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש אליהן ולומר לך: מה זרע וזמר מיוחד שהן עבודה בארץ ובאילן אף כל דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן.

שיתוף האדם בשביתת הארץ

קריאת חכמים מעניקה לשבת הארץ פנים חדשות. חז"ל חיברו את הפסוק העוסק באיסור על האדם עם הפסוקים שלפניו ואחריו, העוסקים בשביתת הארץ הגדולה. ביאור זה הוא צעד משמעותי: אל ה'לאו' המפורש, נוסף גם ה'עשה' המתבקש, אשר מקיף אותו. עתה לפנינו מערכת שמרכזה הוא הדאגה לשביתת הארץ ('העשה'), ומימושה היא באמצעות הציוויים השליליים ('הלאו'). מעתה, חלקו של האדם בשביתה אינו סביל בלבד, בדרך של הימנעות מיצירה בשדה, כי אם גם במעשה פעיל של דאגה לשבת הארץ הכללית. שביתת הארץ הינה התרחשות משותפת לאדם ולאדמה, שעליה האדם קרוא ליטול אחריות, כ'עשה' המוטל על כתפיו⁶⁴בשלב זה נציין שהננו משתמשים במינוחים 'עשה' ו'לאו', למרות שהם אינם מופיעים במקורות התנאיים שציטטנו. המינוחים מופיעים לראשונה רק באמוראים בירושלמי בסוגיית איסורי המלאכה – "שהכלל בעשה ופרט בלא תעשה" (דברי ר' יוחנן, וראה בהמשך). השתמשנו כאן בתבנית כללית שתופיע באמוראים בשלב מאוחר יותר, מתוך הנחה שהמונחים עשה ולאו אינם זרים לתנאים. האמירה "ושבתה הארץ", שהפכה בחז"ל להיות ציווי חיובי על האדם (ה'כלל' בתורת כוהנים), תוצג בדברינו כ'עשה', ואילו הציווי המפורש "שדך לא תזרע" (ה'פרט' בתורת כוהנים) יוצג כ'לאו'.. מתוך השתקפות שביתת הארץ בעולמו של האדם, מתרחבת בחז"ל האחריות לשביתה באופן מעשי, ומרחיבה את היקפו של הציווי לכלל הפעולות הרגילות – "אף כל דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן".

קריאת הפרשיה בעיניים אלו, הופכת את הסיפור המקראי על פיו: מסיפור על זוגיות קוטבית – שש שנות בעלות ושנת עזיבת הארץ – לסיפור על זוגיות של שותפות והזדהות: שש שנות בעלות ושנה של שביתה משותפת.

ראיית העשה של שביתת הארץ ככלל, ואת ציווי האדם כפרט בתוכו, שינתה את משמעות הלאו "שדך לא תזרע". הלאו, העוסק במקומו של האדם, אינו נתפס עוד כתנועת ריחוק, אלא כביטוי לשביתת הארץ בעולמו של האדם. האיסור לזרוע ולזמור הוא חלק מן הקריאה הרחבה לאדם להשתתף בשביתת הארץ! ממילא, לא רק זריעה וזמירה נאסרו, אלא כל מלאכה המפֵרה את שביתת השדה נאסרת הן ב'לאו' ("לא תזרע") והן ב'עשה' ("ושבתה הארץ"). אין הזרע והזמר אלא דוגמאות בלבד לכלל מלאכות השדה האסורות.

קריאת הפרשיה במדרש ההלכה

צמצום שביתת הארץ בעקבות הלאו

ראינו כי בחז"ל השביתה אינה רק הוויה טבעית של הארץ, אלא גם אחריות המוטלת על האדם. מרגע שהאדם נעשה שותף בשביתה, עולה מאליה השאלה, מה נכלל בתחום אחריותו על שביתת הארץ? אילו מלאכות נאסרו עליו?

הנימוק הדרשני להרחבת איסורי המלאכה, מצוי בתורת כוהנים. נעקוב אחר המדרש ונראה כיצד שביתת האדם ושביתת הארץ נתפסות כהתרחשות אחת משותפת ומקרינות זו על זו:

"ושבתה הארץ" יכול מלחפור בורות ושׁיחים ומערות, ומלתקן את המקוואות?

תלמוד לומר: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור".
(תורת כוהנים בהר, פרשה א)

המדרש שואל מה למעשה כוללת שביתת הארץ? התשובה ניתנת מתוך התבוננות על בן הזוג השובת. כשם שהאיסור על האדם – "שדך לא תזרע" – עוסק בפעילות מצמיחה, כך שביתת האדמה היא מכל פעילות הקשורה לכוח המצמיח שבה, ולא לגופה הדומם (בורות, שׁיחים ומערות).

הרחבת הלאו בעקבות העשה

בתהליך הפוך, מקרינה שביתת הארץ על שביתת האדם, והלאו של "שדך לא תזרע" מתרחב.

אין לי אלא לזרע ולזמיר, (ו)לחריש, לעידור, לניכוש, ולכיסוח ולביקוע מניין? תלמוד לומר: "שדך לא וכרמך לא" – כל מלאכה שבשדך ושבכרמך.

ומנין שאין מזבלים, ואין מפרקים, ואין מעשנים בעלים, ואין מאבקים? תלמוד לומר: "שדך לא"

ומנין שאין מקרסמים, ואין מזרדים, ואין מפסלים באילנות? תלמוד לומר: "שדך לא וכרמך לא"

לא רק הזריעה והזמירה המפורשות בתורה נאסרו, אלא איסורים נוספים רבים נלמדו מן המילים "שדך לא". הלימוד מעביר את נקודת המוצא לאיסורים מפעולת האדם אל מלאכות השדה. נראה שההרחבה נובעת מהלשון המיוחדת של התורה: לא כתוב "לא תזרע שדך" (ביטוי המדגיש את האדם), אלא "שדך לא תזרע" (ביטוי המדגיש את השדה). ללמדך, שמגמת האיסור היא למנוע פעילות בשדה ובכרם, והם מוקד הציווי. מתוך כך, נאסרה על האדם כל עבודת ארץ ואילן, כחלק משותפותו בשביתת המרחבים הללו.

יכול לא יקשקש תחת הזיתים, ולא ימלא את הנקעים שתחת הזיתים, ולא יעשה עוגיאות בין אילן לאילן חבירו? תלמוד לומר: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור", הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש להם, אלא מה זרע וזמיר מיוחדים שהם עבודה בארץ ובאילן, אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן.

בקטע זה, החותם את התורת כוהנים, ניתן לראות באופן עוצמתי את תפקידו הכפול של הלאו: מצד אחד, הלאו אינו אלא פירוט והרחבה של העשה – ההשתקפות המעשית של הקריאה לשביתת הארץ. מנגד, ב'אור חוזר', הלאו שב ומעצב את גבולות השביתה, ומצמצם את העשה של שביתת הארץ לעבודת ארץ ואילן. ממילא, פעולות שאינן נחשבות עבודה – קשקוש תחת הזיתים, ועשיית עוגיות בין אילן לאילן חברו – לא זו בלבד שאינן נכללות בלאו, גם אין הן נכללות בעשה. מלאכות אלו אין בהן כדי להפר את שביתת הארץ.

בלשון המדרש: "הזרע והזמיר בכלל היו". באיזה כלל היו הזרע והזמיר? בכלל "ושבתה הארץ שבת לה'"; שכן הלאו היה כלול בעשה, כשמירת האדם על שביתת הארץ. "ולמה יצאו?" – למה נפרד הלאו מן העשה? – ללמדנו שגם העשה של שבת הארץ, כולל רק עבודת ארץ ואילן.

המדרש מעלה שהזריעה והזמירה היו בכלל ושבתה הארץ שבת לה'. אף על פי כן, הן יצאו והופיעו כאמירה שלילית, כאילו היו שתי אלה כל חזותה של השביתה עבור האדם. לשם מה? התשובה המפתיעה היא, שהאיסורים המפורטים כלפי האדם, אינם בבחינת מכלל לאו אתה שומע הן, אלא באים הם ללמדנו על גבולות השביתה החיובית של הארץ, וממילא על גבולות האחריות של האדם עליה.

מזריעה וזמירה אל כל עבודת ארץ ואילן

השביתה הלכה והתרחבה, וכל עבודת ארץ ואילן נאסרה בשנת השבע. כך, על גבי שתי המלאכות המוזכרות בתורה, נוספו בתורת כוהנים עוד שתים עשרה מלאכות אסורות. הרחבה מקיפה זו של איסורי השביעית מופיעה בכל הספרות התנאית: בתורת כוהנים, במשנה, בתוספתא ובמכילתא דרשב"י⁶⁵הדיון במשנה (פרק ב) הוא על אלו מלאכות מותרות עד ראש השנה. מתוך כך, ברור שלאחר ראש השנה מלאכות אלו נאסרו. וכן מלאכות נוספות בתוספתא פרק א, ט-יא.
במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (פרק כג): "כן תעשה לכרמך לזיתך" והלא הכרם והזית בכלל היו ולמה יצאו? להקיש אליהם: מה כרם מיוחד שהוא בעשה ועוברין עליו בלא תעשה, כך כל שהוא בעשה עוברין עליו בלא תעשה. מנין אין מזבלין ואין מפרקין אין מעפקין אין מעשנין אין מגזמין ואין מצדדין בעלין? תלמוד לומר: "כרמך". ומנין אין מקרסמין ואין מזרדין ואין מפסלין ואין מצדדין ואין מגזמין בעלין? תלמוד לומר "זיתך".. המאפיין המייחד מלאכות אלו מאחרות שלא נכללו באיסור הוא היותן עבודת ארץ ואילן. עבודה פוגעת בשביתה, ולכן כל מלאכה הנחשבת לעבודה חקלאית בשדה תיאסר. אולם, ישנן פעולות שאינן נחשבות לעבודה חקלאית מובהקת בארץ ובאילן, כגון קשקוש תחת הזיתים ומילוי הנקעים⁶⁶בראשונים יתלבטו מה מייחד מלאכות אלו, וניתנו לכך כמה וכמה תשובות, ואכמ"ל.. מלאכות אלו הותרו בתורת כוהנים.

"מפני שהיא עבודה": הרחבת המלאכות במשניות שביעית

במשניות מסכת שביעית, האיסור לעשות פעולה חקלאית מסוימת מנומק מספר פעמים, בביטוי "מפני שהיא עבודה".

סכין את הפגין ומנקבין אותן, עד ראש השנה. פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית, ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית – לא סכין ולא מנקבין.

רבי יהודה אומר: מקום שנהגו לסוך – אינן סכין, מפני שהיא עבודה; מקום שנהגו שלא לסוך – סכין. רבי שמעון מתיר באלו, מפני שהוא רשאי בעבודת האילן.
(משנת שביעית ב, ה)

אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, מפני שהיא עבודה. רבי יהודה אומר: כדרכה – אסור; אלא או מגביה עשרה טפחים, או גומם מעם הארץ.
(שם ד, ה)

בשתי משניות אלו נקטו חכמים בפשיטות, שעיסוק הנחשב כעבודה (בארץ או באילן) אסור בשביעית. אולם ר' יהודה עושה הבחנה מעניינת בין עיסוק לעיסוק, לא רק על פי טיבו אלא גם על פי אופן ביצועו: מכיוון שעבודה נעשית על פי נוהג מקובל של מקום ודרך, הרי אם באותו מקום לא נהגו לבצע פעולה מסוימת, היא אינה נחשבת שם כעבודה. בדומה לכך, אם נבצע את הפעולה בצורה שונה מהדרך הרגילה לביצועה, כבר לא תהיה זו עבודה, והפעולה מותרת. בעיקרון זה מוצא ר' יהודה כלי ליצירה שיטתית של גמישות בכלל הפשוט.

סיכום יצירת חז"ל: זוגיות משתפת

כשנעמיק ונראה מה הוליד השינוי של חז"ל במערכת היחסים שבין האדם לאדמה, נגלה שיש כאן קריאה מחודשת וייחודית. לפי הקריאה המינימאליסטית של סיפור התורה, עלול להיווצר נתק בין האדם לאדמה בשנת השבע. התעוררות הארץ הגדולה השובתת, בשדות האדם ובמרחבי הבר של ארץ ישראל, אינה קשורה אל האדם, והוא אינו שותף בהתרחשותה. כל שנדרש מהאדם הוא להפסיק את כוח היצירה הזורע בשדהו הקטן. בכך טמונה סכנה: אי העשייה של האדם, במקום שתעורר היפתחות למרחבי הארץ הגדולה וחיבור עמוק לתהליך עליית הטבע לה', עלולה ליצור תרדמה וכליאת כוחות האדם לשנה.

פיתוח מערכת היחסים ממצב של זוגיות קוטבית למצב של זוגיות משתפת, מחברת את האדם להתרחשות האדמה השובתת.

חכמים לא רצו בניתוק התרחשות השביתה מהאדם, ויצרו נוכחות חיובית של שביתת הארץ בתוך עולמו של האדם⁶⁷מדוע הדבר נעדר מתורה שבכתב ומופיע רק בתורה שבעל פה?
ניתן ללכת בשני כיוונים, שייתכן ושניהם נכונים כאחד:
כיוון ראשון: זהו הבדל מאפיין של התורה שבעל פה אל מול התורה שבכתב. התורה שבעל פה מחברת את האדם אל התורה שירדה מן השמים, מתקנת ומכינה את האדם לקבל את התוכן ההווייתי השופע. כמאמר חכמים: "אף על פי שאש יורדת מן השמים, מצווה להביא מן ההדיוט" (בבלי יומא כא, עמוד ב). ראה: אורות התורה, פרק א א-ב.
כיוון שני: הדבר נובע מירידת העולם – קלקול הארת הטבע וקשר האדם עימו. התורה שבכתב, כציור האידיאלי, עוסקת במצב מתוקן, בו התעוררות הארץ לה' מאירה בגלוי. לאדם שמחובר לטבע ביחס נכון, תיראה השביתה לעיניים. חכמים בימי הבית השני ואחריו עוסקים בעולם שיש בו כבר ריחוק בין האדם לטבע, והטבע הארץ ישראלי אינו מאיר בפנימיותו כבבית הראשון. בבית ראשון חטא עם ישראל בעבודה זרה – פולחן הטבע האלילי, ובאי שמירת השמיטות והיובלות כמעלות את הטבע לה'. חטאים אלו פגמו בהארת הארץ וגרמו לגלות עם ישראל מארצו, וגם לכך שההארה הפנימית של הטבע הא-להי התעמעמה. לא רק הטבע הגדול של ארץ ישראל נפגם, כי אם גם היחס אל הטבע הגופני היהודי. לכן היה צורך בהרחבת הציווי המעשי ובהיפרטותו, כדי להשלים את החיסרון הטבעי בציווי מעשי.
ייתכן ותהליך זה עומד מאחורי התגברות הצורך בשותפות ובעירוב האדם בהתרחשות של שביתת הארץ. מאחר שההתעוררות הטבעית עמומה יותר, הקשבת האדם לטבע הא-להי אינה עוד במיטבה.. הנוכחות החיובית מתבטאת באחריות שלו להימנע ממעשים שיפֵרו את השביתה בתוך מרחב הארץ והאילן. כך, מלבד המימד הטבעי של השביתה הקיים בתורה, נוסף בחז"ל מימד נוסף: מצוות עשה לאדם. מעתה האדם מקושר ונוטל חלק באחריות על שביתת הארץ בתחומו שלו.

סוף

שתי הדרכים – הימנעות האדם מפגיעה בשביתת הארץ ואחריות ושותפות בה – יתמזגו בסוף האביב, עם מפגשם המחודש של האדם והאדמה. יבולה של שבת הארץ יינתן לאדם בצורה עדינה, ללא התנשאות ורכושנות מצידו – "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה".

השאלה בה ייחלקו הדרכים, נוגעת לדרך בה יגיע האדם לאכילה זו: האם על ידי ריחוקו מהאדמה, מתוך ביטול פנימי של כוח היצירה הזכרי (כפשט התורה), או שמא דווקא מתוך הזדהות עם שביתת הארץ והצטרפות אליה, כפי שדרשו חז"ל. מבחינה פנימית נראה כי שתי הדרכים הללו משלימות האחת את רעותה ויוצרות יחד את מתח החיים השלם: מצד אחד ריחוק של האדם, המאפשר קירבה מחודשת, ומנגד שותפות השומרת על תחושת השייכות לתהליך השביתה של הארץ.

הרהורים לימינו

אי העשייה כשינוי וכפתיחה רוחנית

הפסקת העבודה בארץ בשנת השבע נתפסת בעינינו לעיתים כתהליך הלכתי שלילי – איסור המעוגן בגדרי לאו ועשה. אולם ראיה חיצונית שכזו, אין די בה כדי ליצור בנו את השינוי הפנימי שרוצה התורה להשריש בתוכנו, ואף אין בה כדי למצות את עומקה של השפה ההלכתית עצמה. הרצון להבין את השפה ההלכתית בעומקה ולחוות את ההתרחשות הפנימית שהיא אמורה ליצור, מעורר שאלות פשוטות ויסודיות: כיצד שביתת הארץ הופכת להיות עשה המוטל על האדם? מה המשמעות ל'עשה של שביתה' שאין בו כל ציווי מעשי?

באין הקשבה להבדל בין אופי העשה ובין אופי הלאו, ייטשטש ההבדל בעינינו וכל אשר נראה הוא ציוויים טכניים פשוטים, המסתפקים בצד המעשי והחיצוני של ההלכה.

ישנה אצל האדם סיבה פנימית הגורמת לתפיסת הדברים באופן שטחי. בדרך כלל קל לנו למצוא משמעות באמירה חיובית הקוראת אותנו לעשייה וליצירה, ואילו אמירות שליליות נתפסות כהיעדר וככיווץ החיים האנושיים – 'איסורים'; אך אמירות שוללות יכולות להיות בעומק רובדיהן מלאות חיים. הופעתן החיובית צומחת מתוך נתינת מקום להתרחשות, הרפייה משליטה, אי עשייה. כך נוצר 'עשה' שמתבטא באי עשייה! עשה של שביתה. מתוך ההרפיה והשחרור, עובר האדם מתנועה של יצירה לתנועה של הוויה. זוהי התפתחות מתנועה המרוכזת באדם עצמו, לתנועה של קשב, הפותחת בתוכו מקום למרחב חדש של הטבע הא-להי.

נקווה שדברינו עד כה פתחו פתח בלב, לכוון את ההתרחשות הפנימית בתוכנו לתמורה אמיתית בשנת השבע, תמורה שתתן בנו יכולת להתגבר על רצון הכיבוש שביצירה, ועל יצר הבעלות שעמו. כך נאפשר לטבע של הארץ הגדולה לעלות בתוכנו, מתוך כבוד פנימי לשביתת הארץ לה' ומתוך הזדהות מעשית, הנוטלת אחריות על השביתה.

חלק ב – היבדלות לעומת שותפות בתלמודים וברמב"ם

בחלק א סיפרנו את סיפורו של החורף. הצגנו שתי צורות קריאה, המתארות את תהליך ריחוק האדם מן האדמה. צורת הקריאה המינימליסטית העולה מן התורה שבכתב, והקריאה המורחבת של חז"ל בספרות התנאית. בחלק זה, נתאר את המשך השתלשלות הדיון בבתי המדרש של האמוראים בארץ ישראל ובבבל. נבחן כיצד שתי צורות קריאה אלו הלכו והתפתחו, והיוו נקודת מחלוקת מרכזית בכל הדורות. לסיום נתבונן ברמב"ם, ונבחן האם קיימת הכרעה בשאלת מקום האדם בתוך שביתת הארץ, שנחלקו בה גדולי עולם.

התלמודים

המהפכה התנאית, אשר שיתפה את האדם בשביתת הארץ והרחיבה היקף המלאכות האסורות, לא מתקבלת במלואה בבבלי ובירושלמי, וחלק מהאמוראים יוצאים לצמצמה. בארץ ישראל יחלקו בכך ר' יוחנן, ר' אלעזר ותלמידיהם, ובבבלי אביי ורבא.

האמוראים ידונו עד כמה להרחיב את אחריות האדם לשביתה, ובמידת מרכזיותה של אחריות זו בעולמו של האדם. מחלוקות אלו יונקות מהמתחים הפנימיים הקיימים בין פשט התורה לקריאתם הדרשנית של חז"ל. חלק מן האמוראים יהיו נאמנים למהפכה התנאית, וישמרו את רוחה. אך 'מרכז הכובד' האמוראי, יתווה דרכי חזרה שונות אל הדין היסודי של פשט התורה, ויצמצם בכך את היקף המהפכה.

סוגיית התלמוד הירושלמי

נפתח בהצגת סוגיית הירושלמי, ולאחר מכן נעמיק אל המשמעויות העולות מתוכה.

המחלוקת בירושלמי היא: האם יש לאו בחרישה?

דר' לעזר אמר: לוקין על ידי חרישה בשביעית.

רבי יוחנן אמר: אין לוקין על ידי חרישה בשביעית.
(ירושלמי כלאים פרק ח הלכה א)

החרישה אינה נזכרת במפורש בלאו של "שדך לא תזרע", המתייחס רק אל יצירת הצמח (הילד) באדמה. אך מצד שני, היא הדוגמא הטובה ביותר לפעילות המרוכזת בארץ (האמא). החרישה הופכת את האדמה ומכינה אותה לזריעה. לכן, החרישה היא אב הטיפוס לקיום העשה של "ושבתה הארץ". ר' אליעזר סובר שהחרישה נאסרה בלאו ולכן לוקים עליה, ואילו ר' יוחנן לא מסכים לכך.

מה טעם דרבי לעזר:

ושבתה הארץ שבת לה' כלל, "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" פרט;

הזרע והזמר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש אליהן ולומר לך, מה זרע וזמר מיוחד שהן עבודה בארץ ובאילן אף כל דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן.

ר' אלעזר רואה בשביתת הארץ את האמירה המרכזית של הפרשיה: מהותה של שנת השבע היא שהארץ תשבות. הזריעה והזמירה שנאסרו בלאו, הן דוגמאות של הפרת שביתה שיצאו מתוך הכלל, כדי ללמד מה פוגע בשביתת הארץ. כמו הזריעה והזמירה, כל העבודות שהן בארץ ובאילן, פוגעות בשביתת הארץ. אילו מלאכות אינן נכללות בהגדרה זו? בהמשך נראה שפעולות כגון חפירת בורות, אינן נקראות עבודת ארץ ואילן, ולכן אינן פוגעות בשביתה. מכיוון שהלאו הוא רק דוגמא המלמדת על שביתת הארץ, ישנה זהות מלאה בינו לבין העשה. כל פעולה הנמנעת מצד שביתת הארץ, חל עליה גם איסור לאו.

מה עבד לה ר' יוחנן? ... שנייא היא שהכלל בעשה ופרט בלא תעשה,

אין עשה מלמד על לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה.

ר' יוחנן אינו מקבל את דרך הלימוד של ר' אלעזר. למסקנת הדיון, טעמו הוא שהעשה והלאו לא מלמדים אחד על השני, ולא ניתן לראות אותם יחד. כל אחד מהם נבחן בנפרד: הלאו כולל את איסור זריעה ותולדותיה, ואילו העשה את שביתת הארץ. על כן החרישה שפוגעת רק בשבת הארץ, אינה אסורה בלאו, וכמובן שלא לוקים עליה.

מתוך מחלוקת יסודית זו, עוסקת הסוגיה בגבולות השביתה.

על דעתיה דר' אלעזר⁶⁸ישנה גרסא אחרת המחליפה את השמות. בחרנו בגרסא זו – גרסת הרדב"ז בירושלמי – משום ששיטת ר' אלעזר עולה בקנה אחד עם התורת כוהנים: השילוב בין העשה והלאו מלמד כי האיסור נוגע רק בצד המצמיח של הארץ, ולא אוסר חפירת בורות, שיחים ומערות. ניחא מותר לחפור בה בורות שיחין ומערות.

על דעתיה דר' יוחנן מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות? כשם שאינן מלמדין לעניין איסור כך לעניין היתר לא ילמדו!

אמר ר' בא קרתיגנייא טעמא דר' יוחנן: "שש שנים תזרע שדך" - לא בשביעית, "ושש שנים תזמור כרמך" - לא בשביעית. כל לא תעשה שהוא בא מכח עשה, עשה הוא.

כפי שראינו, לדעת ר' אלעזר הלאו הוא המגדיר את אופי העשה, והם אחד בשורשם. על כן מובן מדוע לשיטתו מותר לחפור בורות שיחין ומערות – השביתה היא מפעולות שהן לצורך הצמחה בלבד. אבל לר' יוחנן, המפריד בין העשה והלאו, מניין ששביתת האדמה אינה כוללת הימנעות מחפירה?

תשובת ר' בא היא שניתן ללמוד על אופי השביתה בשנה השביעית, מתוך מצוות העשה של עבודה בשש השנים. העשה הוא "שש שנים תזרע שדך", ומתוכו מובן כי מדובר על שביתה מהצמחה (זריעה) בלבד.

ראינו כי לשיטת ר' יוחנן החרישה אינה נכללת בלאו. אולם האם ישנו עשה על החרישה?

ועובר בעשה? ר' ירמיה אמר: עובר בעשה.

ר' יסה אמר: אפילו עשה אין בו.

ליידא מילה (=לשם מה) כתיב "ושבתה הארץ שבת לה'"? לעניין לא תעשה שבו.

ר' ירמיה מניח שאכן ישנו עשה. בכך ממשיך הוא את מהלך הסוגיה עד כה כפי שניתחנו אותו: אמנם הלאו והעשה מנותקים אחד מהשני ולא ניתן לחייב מלקות על חרישה, אך לעשה ישנה מערכת מלאכות עצמאית, והחרישה היא חלק ממנה.

ר' יסה מחדש שאפילו עשה אין על החרישה! לשיטתו העשה של "ושבתה הארץ" אינו עומד לעצמו, אלא מוגדר לחלוטין על פי הלאו של "שדך לא תזרע". כל מגמת העשה היא, לחייב את העושה אחת מן המלאכות שנאסרו בלאו גם בעשה של "ושבתה הארץ".

האמוראים בסוגיית הירושלמי – העמקת השיטות

ר' אלעזר: האדם השובת מתאחד עם שביתת הארץ הגדולה

ר' אלעזר קורא את יחסי הלאו והעשה ככלל ופרט, ובכך ממשיך ומפתח את האמירה המצויה בסוף התורת כוהנים⁶⁹ר' אלעזר ממשיך בדרכה של התורת כוהנים, אולם מבצע את המהפכה במלואה. בתורת כוהנים המבנה הוא של שני צידי מטבע – חיובי ושלילי – בעלי שורש אחד: שביתת האדמה. ר' אלעזר ממשיך הלאה ומצייר מטבע אחת של עשה – השביתה, ובתוכה ציור מדגים של זריעה. הביטוי לכך הוא המקור להוספת המלאכות האסורות בנוסף לזריעה ולזמירה: הלאו בתורת כוהנים הוא בעל מערכת נרחבת מצד עצמה, של "שדך לא וכרמך לא", שעל ידה התרבו כל המלאכות. לעומת זאת, ר' אלעזר מסיק את המסקנה המופיעה בסוף התורת כוהנים – הזרע והזמר בכלל היו, ולומד ישירות את כל המלאכות מהעשה הכללי. הלאו לשיטתו הוא פירוט והרחבה של העשה, ולא מערכת עצמאית. "הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש להם". לשיטתו, עיקר ההתרחשות בשנת השבע היא שביתת הארץ, ורק מתוך כך נאסר על האדם לזרוע ולזמור. כך גם בעולמו של האדם: העשה שהארץ תשבות, הוא העיקר הכולל הכול. האדם קרוא להצטרף באופן מלא לשביתת הארץ, ולהימנע מכל פעילות בשנת השבע. גם הציווי השלילי לאדם לא לזרוע בשדהו, הינו חלק מאותה הצטרפות לשביתת הארץ.

לפי ראיה זו, הזריעה (והוא הדין לכל פעולה בקרקע), אינה אסורה מצד האדם הזורע את האדמה ויוצר צמח, אלא מצד האדמה – ההתרחשות שיוצרת הזריעה בנקבה 'האם'⁷⁰קיימת חפיפה בין הזרע והאדמה, לזרע והאם. מלבד הדמיון הלשוני והצורני, נוסיף לדוגמה את ימי הקליטה של הזרע, הקיימים בשניהם.. האדמה נפעלת בזריעה על ידי האדם, ומגדלת צמחים 'אנושיים', במקום לשבות מפעולתה. כל פעולה הפוגעת בשביתה תיאסר בלאו, כולל חרישה.

ר' יוחנן: האדם היוצר עומד מנגד לשביתת הארץ הגדולה

ר' יוחנן התנגד לחיבור שעשה ר' אלעזר בין "שדך לא תזרע" ל"ושבתה הארץ". טענתו היא שאלו הן שתי תנועות שונות במהותן ואינן מתחברות יחד, למרות מרכזיות השביתה בפרשיה. האדם היוצר אינו חלק משביתת הארץ. בשפה התלמודית: העשה (ה'כלל' של הפרשיה), שונה מפירוט הלאו המצוי בתוכו, ולכן אינם מלמדים זה על זה. העשה הוא תנועה של זרימה חיובית, של אחריות לשביתה הנובעת מהארץ, ואילו הלאו הוא תנועת עצירה שלילית כלפי האדם הזורע והזומר. הלאו כציווי מונע, נועד לעצור את האדם עם הכוח הזכרי שבו, מפעילות אקטיבית של הצמחה "שדך לא תזרע"⁷¹ר' יוחנן אינו יכול להרחיב את הלאו מכוח ההשוואה לשביתת הארץ. אך מה היקף השלילה של כוח היצירה? במילים אחרות: מה לשיטתו מכיל הלאו של "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור"? נראה שאין האיסור מצטמצם רק לפעולת הזריעה והזמירה. בירושלמי שבת (פרק ז הלכה ב), ישנה השוואה בין אב המלאכה 'זורע' במלאכות שבת, למלאכות שביעית. כתוצאה מהשוואה זו, מורחב האיסור לזרוע וכולל כל פעולה המצמיחה את הפרי. שלילת הזריעה היא אב לשלילת כל פעולות ההצמחה. מסתבר שדברים אלו מתאימים לשיטת ר' יוחנן.. מהות הלאו היא שינוי מערכת היחסים בין בני הזוג: האדם מפסיק ליצור את יצירותיו בשדה, ובכך נותן לאדמתו הפרטית להשתחרר ממנו, לחזור ולהיות חלק מהארץ הגדולה השובתת.

התנגדות ר' יוחנן לר' אלעזר, מהווה התנגדות גם לתורת כוהנים התנאית, שורשו של ר' אלעזר. כאן מתחיל הגלגל להסתובב בחזרה, ולתת ללאו את מקומו העצמאי, כפי שהיה בתורה שבכתב. הלאו אינו טפל לאחריות האדם לשביתת הארץ. יש בו אמירה לאדם העומדת בפני עצמה: לשלול את כוח היצירה שלו בשדה ולהימנע מהצמחה. בכך מחזיר ר' יוחנן את הלאו לעמוד אל מול העשה, כשני היבטים שונים. השתנות האדם בתוך עצמו (לאו), אל מול אחריותו לבת זוגו – האדמה (עשה). לכן החרישה, שהיא מלאכה הפוגעת בשביתת הארץ, אסורה בעשה מכח אחריות האדם לשביתת הארץ, אך היא אינה נאסרת בלאו היות והיא לא פעולה מצמיחה.

מקומה של שביתת הארץ בעולם האדם

בדעת ר' יוחנן נחלקו הדורות הבאים: היכן מתבטא העשה של שביתת הארץ בעולם האדם?

ר' בא ור' ירמיה הבינו שר' יוחנן ניתק בין שני העולמות, ובנה לכל אחד מקום בשנה השביעית כמערכת שלמה בפני עצמה. המערכת השלילית (הלאו) עוצרת את הכוח הזכרי המצמיח של האדם, ומסלקת אותו מזריעה וסעיפיה בשדה. המערכת החיובית (העשה) מצרפת אותו כאחראי לקיום שביתת הארץ – איסור החרישה. אמנם שני העולמות נפרדים, אך יש לראות בהן מטבע אחת בעלת שני צדדים – חיובי ושלילי.

מנגד, ר' יסה (= ר' יוסי, דור רביעי של אמוראי ארץ ישראל) מצעיד את דעת ר' יוחנן לקיצוניות: "אפילו עשה אין בו" (בחרישה). האדם מצוּוה על ידי התורה רק לעצור את הכוח הזכרי מלהצמיח באדמה. הוא אינו מצטרף אל שביתת הארץ ואינו אחראי עליה, אלא מגיב אליה בהימנעות מפעילות אנושית (זריעה וזמירה). כל פעילות שהאדם מנוע לעשותה מכוח הלאו, יש בה גם עשה של שביתת הארץ. העשה רק נכלל בתוך הלאו בצורה נסתרת, ולכן בחרישה שאינה כלולה בלאו, אין אפילו עשה.

האם דעת ר' יוסי הופכת את הפרשיה על פיה?

לכאורה טענת ר' יוסי שהעשה נאמר רק לעניין הלאו, הופכת את הפרשיה על פיה. הקריאה שנוצרה הופכת את האדם והלאו המוטל עליו למרכז הפרשיה, ואת השביתה כנלווית לו. זוהי קריאה קשה בפשט התורה, בניגוד לדעת ר' אלעזר התואמת את פשט הפרשיה.

אולם בהקשבה עמוקה, אולי דווקא דעת ר' יוסי קרובה לפשט הפרשיה, בהיותה נאמנת לכלל "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". שכן בפשט התורה, האדם ככוח יוצר מחויב רק בלאו של איסור הצמחה. שביתת הארץ היא אמנם מרכז הפרשיה, אך היא אינה מופיעה כמצווה המוטלת על האדם. היא תנועת עומק עצמית של הטבע "ושבתה הארץ שבת לה'". חכמים הם שיצרו את השתקפות השביתה בעולמו של האדם, והטילו עליו שותפות ואחריות לשביתה זו. ברובד מדרשי זה נחלקו האמוראים: האם להרחיב או לצמצם את היקף האחריות, ומה היחס בין הצטרפות האדם לשביתת הארץ לבין האיסור הפשוט המוטל עליו – "שדך לא תזרע". ר' יוסי טוען, ששותפות האדם בשביתת הארץ היא רק בתוך עולמו שלו, כתוספת על המלאכות שאסורות לו ממילא. לכן, החידוש שבהוספת מצוות עשה, מתבטא רק בצירופה על גבי איסורי הלאו. במידה מסוימת, קריאתו של ר' יוסי אמנם מצמצמת את שותפות האדם שיצרו חז"ל, אך היא הקרובה ביותר למחויבות המוטלת מהתורה.

סוגיית התלמוד הבבלי⁷²סוגיית הבבלי במועד קטן, מתחילה מדף ב עמוד ב, ומסתיימת בסוף דף ג עמוד א. בשלב ראשון נעבור על מהלך הסוגיה, ונסביר כל שלב ושלב. לאחר מכן נעמיק במשמעות השלבים השונים.

שאלת הפתיחה: כיצד מקילים בהשקיה בשביעית?

תנן: משקין בית השלחין במועד ובשביעית. בשלמא מועד משום טירחא הוא, ובמקום פסידא שרו רבנן. אלא שביעית, בין למאן דאמר משום זורע, ובין למאן דאמר משום חורש – זריעה וחרישה בשביעית מי שרי?

[=שנינו: משקים בית השלחין במועד ובשביעית. מילא מועד (נאסר להשקות בו) משום טרחה הוא, ובמקום הפסד התירו חכמים. אלא שביעית, בין למי שאומר (שהיא אסורה) משום זורע, ובין למי שאומר (שהיא אסורה) משום חורש – זריעה וחרישה בשביעית האם מותרות?!]

סוגיית הבבלי פותחת בשאלה מה שורש החיוב (אב) של השקיה בשבת, ומציגה שתי דעות: משום חורש או משום זורע. מתוך כך מקשה הגמרא על המציאות בשביעית: ראינו שבמשנה הותר להשקות בשביעית, אולם לשתי הדעות השקיה היא תולדה של מלאכה האסורה בשביעית?

א. היקף הלאו בשביעית

בתשובה לשאלה זו נחלקו אביי ורבא.

אמר אביי: בשביעית בזמן הזה, ורבי היא. דתניא, רבי אומר: "וזה דבר השמטה שמוט" – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים.

רבא אמר: אפילו תימא רבנן, אבות אסר רחמנא, תולדות לא אסר רחמנא, [=אפילו תאמר כשיטת חכמים, אבות נאסרו מהתורה, תולדות לא נאסרו] דכתיב: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע וגו'". מכדי, זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? [=הרי זמירה היא בכלל זריעה ובצירה היא בכלל קצירה – לשם איזו הלכה כתבה אותן התורה?] למימרא: דאהני תולדות – מיחייב, אאחרנייתא – לא מיחייב [=לומר שעל אלו התולדות – מתחייב, על אחרות – לא מתחייב].

אביי מעמיד את המשנה כדעת רבי, שבזמן הזה שביעית אינה מן התורה. מאחר ואיסור השקיה הוא רק מדרבנן, קל יותר להתירו אותו מטעמי הפסד וכדומה.

רבא טוען שהמשנה יכולה להסתדר גם לדעת חכמים, הסוברים ששביעית בזמן הזה מן התורה. לשיטתו, הפירוט של התורה – "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" – מגביל את איסורי המלאכה לזריעה וזמירה בלבד, וכל שאר המלאכות מותרות מהתורה. אמנם, הייתה אמורה להתבצע הרחבה מן המלאכות הנזכרות בפסוק אל כל התולדות, אך פירוט הזריעה והזמירה מונע הרחבה שכזאת. בהמשך, נאסרו התולדות על ידי חכמים, כמימוש ההרחבה שלא בוצעה בתורה.

ולא? והתניא: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר", אין לי אלא זירוע וזימור, מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח? תלמוד לומר: שדך לא כרמך לא. לא כל מלאכה שבשדך, ולא כל מלאכה שבכרמך.

מנין שאין מקרסמין, ואין מזרדין, ואין מפסגין באילן – תלמוד לומר: שדך לא כרמך לא, לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך.

מנין שאין מזבלין, ואין מפרקין, ואין מאבקין, ואין מעשנין באילן – תלמוד לומר: שדך לא כרמך לא, כל מלאכה שבשדך לא, וכל מלאכה שבכרמך לא.

יכול לא יקשקש תחת הזיתים, ולא יעדר תחת הגפנים, ולא ימלא נקעים מים, ולא יעשה עוגיות לגפנים? תלמוד לומר: שדך לא תזרע זריעה בכלל היתה, ולמה יצתה – להקיש אליה, לומר לך: מה זריעה מיוחדת, עבודה שבשדה ושבכרם – אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם!

מדרבנן, וקרא – אסמכתא בעלמא.

המשך הסוגיה מעמת את דעת רבא עם גרסא⁷³ישנם שינויים מהותיים בין הנוסח של המדרש המופיע בתורת כוהנים, לנוסח המופיע בבבלי:
א. השמטת החרישה: בתורת כוהנים החרישה מופיעה בהרחבה הראשונה של המלאכות האסורות: "אין לי אלא לזרע ולזמיר, (ו)לחריש, לעידור, לניכוש, ולכיסוח ולביקוע מניין?". בבבלי החרישה נשמטה מציטוט התורת כוהנים. ניתן להסביר שהיות והסוגיה בהמשך תסביר שתוקף המלאכות המפורטות בברייתא הוא מדרבנן, העדיף הבבלי להשמיט את החרישה ולא לקבוע בשלב זה שהיא מדרבנן, מה גם שהשלב הבא בסוגיה עוסק בשאלת החרישה.
ב. ייחוד הזריעה: בנוסח המקורי של התורת כוהנים, הקפיד המדרש לחזור ולכתוב בכל פעם את התשובה: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" ומתוכו הגדיר את המלאכות האסורות בשביעית כעבודת ארץ ואילן. בסוף המדרש הבבלי מופיעה השאלה "יכול לא יקשקש תחת הזיתים, ולא יעדר תחת הגפנים, ולא ימלא נקעים מים, ולא יעשה עוגיות לגפנים" – מלאכות כרם שאינן זמירה, האם הן אסורות בשביעית? והתשובה: "תלמוד לומר: שדך לא תזרע זריעה בכלל היתה, ולמה יצתה – להקיש אליה, לומר לך: מה זריעה מיוחדת, עבודה שבשדה ושבכרם – אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם!" אנו יודעים כי הזריעה היא המלאכה המיוחדת של השדה, אולם ממתי היא המלאכה המיוחדת של הכרם?! – אלא שהבבלי, בעקבות חידוש רבא, ראה את הזריעה כ-'המלאכה' האסורה בשביעית, והזמירה היא רק תולדה שלה.
ג. עבודת שדה וכרם: בתורת כוהנים הנוסח המופיע הוא "עבודת ארץ ואילן". בבבלי הנוסח שונה ל"עבודת שדה וכרם". שדה וכרם הינם מרחבים קטנים-אנושיים וכוללים רק את גידולי התבואה והגפן, לעומת הארץ והאילן הכוללים לכאורה כל גידול חקלאי. של מדרש התורת כוהנים, בה מוצגות כל המלאכות הנעשות בשדה ובכרם כאסורות מן התורה! תשובת הסוגיה היא שריבוי המלאכות הוא רק מדרבנן, והלימודים הם בגדר אסמכתא בלבד. כלומר, מהתורה נאסרו רק זריעה וזמירה.

עד כה נראה שדיון הבבלי עוסק רק באמירה השוללת – "שדך לא תזרע". הרחבת המלאכות בגרסא זו של התורת כוהנים נעשתה מתוך הלאו עצמו, ללא יחס לעשה של שביתת הארץ והשפעתו על מערכת האיסורים. בשלב הבא דן הבבלי, מתוך ציטוט הסוגיה הארץ-ישראלית, בשאלת יחסי הלאו עם העשה. הביטוי המעשי לכך הוא השאלה: האם לוקים על החרישה⁷⁴רק החרישה נכללת בדיון הזה, שכן שאר המלאכות כבר הוכרע שתוקפן מדרבנן.?

ב. יחסי הלאו והעשה

... איתמר: החורש בשביעית, רבי יוחנן ורבי אלעזר. חד אמר: לוקה, וחד אמר: אינו לוקה.

לימא בדרבי אבין אמר רבי אילעא קמיפלגי, דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא: כל מקום שנאמר כלל בעשה, ופרט בלא תעשה – אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל. מאן דאמר לוקה – לית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא, ומאן דאמר אינו לוקה – אית ליה דרבי אבין!

[=נאמר: החורש בשביעית, ר' יוחנן ור' אלעזר. אחד אמר: לוקה והאחר אמר: אינו לוקה. בא נאמר שהם חולקים בדברי ר' אבין בשם ר' אילעא, שהוא אמר: כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה, אין דנים אותו בכלל ופרט וכלל. מי שאמר לוקה – אין לו של ר' אבין בשל ר' אילעא (זאת אומרת הוא חולק על דבריו), ומי שאמר אינו לוקה – יש לו את ר' אבין]

הבבלי מציג את מחלוקת ר' אלעזר ור' יוחנן האם לוקים על החרישה. כאפשרות לשורש המחלוקת בא הסבר זהה להסבר הירושלמי לעיל: הסברא לפיה לוקים על החרישה, עולה מקריאת הפסוקים כמערכת של כלל ופרט, עשה המרחיב את הלאו גם לחרישה. לעומתו, הסובר שאין לוקים על החרישה, לא מקבל את הקריאה של כלל ופרט בפסוקים, היות והכלל הוא עשה והפרט הוא לא תעשה. ממילא, אין בלאו אלא מה שנכתב בפסוק במפורש, ולא לוקים על החרישה.

לא, דכולי עלמא לית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא. מאן דאמר לוקה – שפיר. ומאן דאמר אינו לוקה – אמר לך: מכדי, זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? למימר דאהני תולדות הוא דמיחייב, אתולדה אחרינא לא מיחייב.

[=לא לכל העולם אין את ר' אבין בשם ר' אילעא. מי שאמר לוקה – שפיר (שהרי יש כלל ופרט וכלל). ומי שאמר אינו לוקה, אמר לך: הרי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה – לשם איזו הלכה כתבה אותן התורה? לאמר שעל אלו התולדות הוא מתחייב, על תולדה אחרת לא מתחייב]

הבבלי דוחה הסבר זה למחלוקת, ובכך מבטל למעשה את הדיון הארץ ישראלי, המוכן לנתק בין הלאו לעשה. לשיטת הבבלי, פשוט ומוסכם שיש בפרשיה מבנה של כלל ופרט וכלל, וישנו יחס בין העשה ללאו. נקודת המחלוקת היא, האם יש בכוח מבנה זה להקרין על הלאו ולהרחיב אותו עד שיכלול גם את מלאכת החרישה, או שמא יש לימוד מיוחד לצמצום הלאו ("זמירה בכלל זריעה הייתה"), ולא ניתן להרחיבו (כדעת רבא לעיל).

ולא? והתניא: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר... מה זריעה מיוחדת – עבודה שבשדה ושבכרם – אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם!

מדרבנן, וקרא – אסמכתא בעלמא.

שוב חוזרת הסוגיה ומצטטת את התורת כוהנים, כקושיה חריפה על הדעה לפיה לא לוקים על החרישה, ושוב עונה הגמרא שכל המלאכות הן מדרבנן, והלימודים הם בגדר אסמכתא בלבד. למסקנה נראה שהתלמוד מאמץ את דעת רבא, והלאו נשאר מצומצם לזריעה וזמירה, המלאכות הנזכרות בפסוק בלבד.

המהלך הפנימי של הסוגיה – צמצום המהפכה

הבבלי מצטרף למשפחת השביתה

דעתו העקרונית של הבבלי היא שישנו יחס בין העשה ללאו, והם מהווים כלל ופרט של שביתה. הבבלי מצטרף בתפיסה זו ל'משפחת השביתה', כמו התורת כוהנים ור' אלעזר בירושלמי: המרכז הוא השביתה, והלאו הוא אחריותו של האדם לשביתה זו. המשכה הישיר של גישה זו מתבטא בשיטת אביי: הלאו מורחב לכל תולדות הזריעה והזמירה – עבודות שדה וכרם. לאור החלק השני של הסוגיה, נראה שדעתו תהיה שלוקים גם על החרישה. עמדה זו זהה לעמדת ר' אלעזר בירושלמי.

העמדה המפתיעה והמקורית היא דעת רבא, והשלכותיה בסוגיה. רבא מקבל את מערכת היחסים של התורה, בה הלאו משולב בתוך העשה וכלול בו. אולם הוא טוען שלא תתרחש שום הרחבה, ובפועל אין כל השלכה של שביתת הארץ על האדם, מעבר לזריעה וזמירה המופיעות בתורה. הסיבה לכך היא שהתורה בעצמה עצרה את התפשטות הלאו והשאירה אותו כנקודה מצומצמת בתוך העשה – "זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה". הצמצום הפנימי הזה, משליך הן על הלאו שלא יכול להתרחב וכולל רק זריעה זמירה, והן על העשה שלא יכול לקבל תוקף לאו, ולכן אין לוקים על החרישה.

דעת רבא – האדם הקטן אל מול שביתת הארץ

מדוע מתעקש רבא לצמצם את מחויבות האדם רק למלאכות המפורשות בתורה?

נראה שרבא מודה שהאדם שולב על ידי התורה בתוך שבת הארץ, ומתוכה נדרש ממנו לשבות. אולם, רבא מעצים את הפער בין האדם ושדהו לבין הארץ הגדולה: לא בכדִי צמצמה התורה את אמירתה לאדם, לא לחינם ישנו פער ספרותי שכזה בין השביתה הכוללת הכול לצו המזערי לאדם. חלקו של האדם בשביתת הארץ קטן הוא מאוד, וכוחו להשפיע באמת על הארץ מצומצם ביותר. רק פעולה אנושית מובהקת, החודרת בקרקע ומצמיחה כזריעה (ותולדתה הקרובה זמירה), יכולות לפגוע בשביתת הארץ. אשר על כן, רק בתחום זה תבוטא אחריותו המעשית. כל מלאכות השדה והכרם הנעשות בארץ, המטיבות את הקרקע ואפילו מצמיחות, אינן מסוגלות להשפיע באמת על השביתה.

רבא מחזיר אותנו, בצורה שונה מר' יוחנן בירושלמי, אל התורה בפשטותה. ישנו פער עצום בין הימנעות האדם משדהו, לבין שביתת הארץ הגדולה. שיטתו מעמידה את בני אדם בענווה אל מול שביתת הארץ, עם אחריותם המוגבלת להתרחשותה. כאן מסתיים המהלך שהתרחש בתלמודים: החזרת האדם למקומו בשנת השבע (כפי שהוא בתורה), והכרה בכך שכל ההרחבה והשותפות נובעת מהתורה שבעל פה, החפצה להרחיב את הזדהות האדם עם האדמה דרך אחריותו המעשית.

סיכום הסוגיה עד כה

בסיום ההתפתחות מן התורה שבכתב אל התורה שבעל פה, ננסה לבחון את שעברו בני הזוג אדם-אדמה, בכל אחד מן השלבים.

בתורה שבכתב, התרחשות השביתה מתרכזת באדמה כהויה טבעית העולה לה'. לעומתה, האדם כבן זוגה הפעיל והיוצר, נדרש לבטל את כוח הפעילות הזכרית שלו ולהימנע מזריעה בשדה.

ביצירה התנאית נעשתה מהפכה. האדם מצטרף אל בת זוגו האדמה השובתת ושובת עימה, כשותף ואחראי על שביתת האדמה. גם שלילת הזריעה (הלאו), מהווה חלק מאותה התרחשות חיובית (העשה) של הזדהות והצטרפות אל תנועת האדמה. מעתה הפרשיה כולה יוצרת את שביתת הארץ, ואיסור הזריעה והזמירה אינו באמת תנועה השוללת את כוח הזכר היוצר ומבטלת את כוח היצירה שבו, אלא ביטוי להצטרפות אל בת זוגו הטבעית השובתת.

האמוראים בתלמודים השונים, מתפלגים לשתי סיעות:

ר' אלעזר (בירושלמי) ואביי (בבבלי) ממשיכים את המהפכה התנאית שבתורת כוהנים, הרואה את התנועה העיקרית של האדם בשנת השבע כהצטרפות מודעת לתנועת השביתה של בת זוגו – האדמה.

לעומתם, ר' יוחנן שב בשורש הדברים אל פשט תורה שבכתב. עיקר התנועה של האדם היא שלילית, עצירת כוח היצירה המבטא את בעלותו על השדה. אך תנועה זו נעשית לא מתוך נתק, כי אם למען תנועת בת הזוג – האדמה השובתת. מתוך כך ישנו עשה מלווה ללאו.

בין שתי גישות אלו נמצאת שיטת רבא, שהלכה כמותו. מצד אחד רואה רבא את תפקידו של האדם כחלק מתנועת השביתה (כר' אלעזר וכאביי). מצד שני הוא קרוב לר' יוחנן, בכך שמקום האדם בתוך השביתה של הארץ הוא קטן ומוגבל.

גישות אלו משלימות האחת את רעותה, ומעצבות את מערכת היחסים שבין האדם לאדמה בשנת השבע. מחד יש בשביעית ביטול ושלילה של האדם היוצר, על מנת לתת מקום להתרחשות הטבעית של האדמה. מאידך, האדם מזדהה ומצטרף באופן מודע לשביתתה של הארץ, ומכיר באחריותו ובשותפותו החלקית כלפיה.

מה צריכה להיות התנועה הנפשית העיקרית באדם: האם תנועת הביטול (המופנית כלפי עצמו), או תנועת השותפות אל ההתרחשות שעוברת בת זוגו והשמירה עליה?

אם נשפוט לפי המחלוקות בסוגיה, כנראה שישנן נשמות שונות, ולהן פתרונות שונים. את שאלת ההכרעה נבחן בספר הפסיקה של הרמב"ם: כיצד הכריע במחלוקת שפילגה את האמוראים לשני מחנות?

פסיקת הרמב"ם

א מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' ונאמר בחריש ובקציר תשבות,

וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור.

ב אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר האילנות.

ג וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות.

...

י ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו.
(משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פרק א)

לאחוז את החבל בשני קצותיו

קריאה פשוטה בהלכות אלו מעוררת תמיהה. בתחילת דבריו (הלכות א-ג) כותב הרמב"ם שכל עבודות הארץ והאילן נאסרו בשביעית מהתורה, גם בעשה וגם בלאו. עד כאן נראה שהוא סובר כדעת ר' אלעזר בירושלמי.

בהמשך מסייג הרמב"ם את פסיקתו, על פי דברי רבא: למרות שיש לאו ועשה, אינו לוקה אלא על המפורט בתורה. פירוט ארבע המלאכות בפרשיה מונע התרחבות בחיוב המלקות, ומתוך כך לא לוקים על שאר האבות (!) ועל שאר התולדות. על כן אין מלקות על החרישה שהיא אב, אך החורש בשביעית עובר בעשה ובלאו.

בסוף דבריו (הלכה י) כותב הרמב"ם מפורשות שרק זריעה וזמירה אסורות מהתורה, ושאר המלאכות אינן אסורות אלא מדרבנן. רק הלאו המפורט (ובהתאם אליו העשה) אסור מהתורה. כל שאר האיסורים הם הוספת חכמים. זוהי גישה מצמצמת, המזכירה את הדעה הקיצונית ביותר – דעת ר' יוסי בירושלמי – שכל האיסור מסתכם בלאו המפורש.

על כורחנו, נראה שהרמב"ם מקבל את שתי האמירות כנכונות, והדעות שהתפלגו משתלבות יחד. אולם כיצד ניתן לקבל דבר והיפוכו? בראשית דבריו מובן כי עבודת הארץ והאילן על כל הרחבותיה נאסרה מן התורה (אמנם בלי מלקות), ואילו בסיום דבריו מובן שאלו מלאכות שתוקפן מדרבנן, ולכן ניתן להקל בהן?

דרך האמצע

היכולת להכיל את שתי הגישות יחד, מצריכה ראייה מורכבת של שני הפנים של הפרשיה, ומערכת יחסים המתקיימת ביניהם. פן אחד הוא ציווי פנימי ומפורש, ואילו הפן שני הינו ציווי מקיף שאינו מפורש, אך מהווה את מגמת הציווי הפנימי. נציג את שני הציוויים:

ציווי פנימי ומפורש: מרכז הציווי הוא האיסור המעשי המפורש בתורה הלאו "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור", והעשה העומד ככפוף אליו. מנקודת מבט זו שאר המלאכות לא נאסרו מהתורה, אלא נולדו מתוך יצירת חז"ל ולכן אפשר להקל בהן (הלכה י).

ציווי מקיף: כאן ניתן מקום לאמירה המקיפה והלא מפורשת – "ושבתה הארץ שבת לה'". אמירה זו מלווה את כל הפרשיה, בפתיחתה, במהלכה ובסופה. אף שאינה ציווי מעשי מפורש, אמירה זו משקפת את רוח התורה, המרחפת מסביב לצו הפרטי הישיר והמוגבל.

חכמים תרגמו את הרוח המקיפה והמגמתית לשפה הלכתית. מתוך הקשבה לציווי המקיף, יצרו חכמים מעין 'עשה כללי', המחייב שביתה נרחבת של האדם מכל עבודת ארץ ואילן. קריאת הפרשיה מנקודת המבט הזו, רואה את העשה כמרכז – 'כלל', ואילו הלאו משמש כ'פרט' המורחב לכל מה שכולל העשה (אף שבפועל יש הגבלה על המלקות). הציווי המקיף והלא מפורש, היווה את הנדבך המרכזי לכל יצירת חז"ל – על פיו הרחיבו את איסורי שביעית, ומתוכו עיצבו את פרטי ההלכות.

זו הסיבה שמצד אחד ניתן להתייחס אל העשה של שביתת הארץ כציווי התורה, ומצד שני כיצירת חז"ל.

הרמב"ם בתחילת דבריו רצה לתת רקע לכל הלכות חז"ל, האוסרות עבודת הארץ והאילן. לכן פתח את ההלכות מנקודת המבט של הציווי המקיף – 'רוח התורה' ממנה ינקו חכמים. רק בסוף ההלכות, בנימוק ההקלות הקיימות באיסורים הללו, גילה הרמב"ם את נקודת המבט המצמצמת: רק הציווי המפורש לאדם (הלאו) נאסר מהתורה, ואילו כל ההרחבה מצד הארץ מקורה ותוקפה הוא מדרבנן.

כך נתן הרמב"ם באמירתו הכפולה, מקום לשני התנועות כמרכז. מצד אחד הציווי הפנימי והישיר – ה'לאו' הממוקד באדם – כמרכז צו התורה. ומצד השני הציווי הכולל והמקיף – ה'עשה' הכולל את הלאו בתוכו (אם כי ללא המלקות) – כמרכז מגמת התורה, שעיצבה את דיני החכמים. "ואלו ואלו דברי א-להים חיים".