שלחן של ארבע 1

בבאור הברכות המחוייבות על האדם לברך על השלחן:

An explanation of the blessings that a person is obliged to bless over the table, and the other obligations of the table

ברכות השלחן ח' ואלו הן, נטילת ידים והמוציא וד' ברכות של ברכת המזון ועל היין לפניו ולאחריו הרי ח'. וטעם ח' אלו לפי ששקול השלחן כנגד המזבח מה מזבח מכפר אף שלחן מכפר, שהרי הלחם שעל השלחן כשהוא מאכיל שם את העניים הרי הוא כקרבן על גבי המזבח, וכשם שהיו במזבח הקטרת שהוא מכפר יותר מכל הקרבנות שעל מזבח הנחשת ח' מיני בשמים, ד' בשמן המשחה מור וקנמון וקנה וקדה, וד' בקטרת המפורשים בכתוב נטף ושחלת וחלבנה ולבונה, כן נצטוינו לברך על השלחן ח' מיני ברכות כנגדם, ורוב בני אדם אינם מתבוננים ולא שמים על לב הענין הזה. וצריך אדם להתקדש בשלחנו ובסעודתו בח' ברכות אלו שהם כנגד ח' מיני בשמים המפורשים בתורה שהיו במקדש כדי לקיים המצות על תכונתם ולכוין בברכות על יסודתם:

There are eight table blessings, and they are: netilat yada’im [over hand-washing], ha-motzi [over bread], the four blessings of birkat ha-mazon [grace after meals], and twoblessings over the wine (before and after the meal). The reason for these eight has to do with the table being considered equal to the altar of the Temple. Just as the altar atones, so does the table. Look – when you put bread on the table to feed the poor, it is like a sacrifice on the altar. Just as the incense on the altar (which atoned more than all the sacrifices upon the altar of bronze) was made of eight kinds of spices – four in the anointing oil- myrrh, cinnamon, aromatic cane, and cassia; and the four in the incense itself which are specified in Scripture: stacte, onycha, galbanum, and frankincense–¹Ex 30:34, following the Jewish Study Bible’s translation. we are commanded to say eight different kinds of blessings over the table corresponding to them. Most people do not take this into consideration or pay attention to this matter. Butit is necessary for person to make himself holy at his table during his meal with these eight blessings that correspond to the eight kinds of spices specified in the Torah, which used to be in the Temple, in order to fulfill the commandments in their essence, and to direct one’s mind in the blessings to their basic foundations.

ברכה א' על נטילת ידים. ותקנו רז"ל בנוסח ברכה זו לשון נטילה שהיא הגבהה מתרגם ותשאני רוח ונטלתני, וכתיב (ישעיה סג) וינטלם וינשאם כל ימי עולם, שצריך שיגביה ידיו למעלה. ועוד יכלול עיקר בנטילת ידים לתפלה שיתכוין בהם להתקדש בהם מן העשר כמי שמגביה ידיו למעלה ומתכוין לפתוח (מן) המקור העליון וממשיך ומוריד שפע למטה, וזה שאמר הכתוב (תהלים קיט) ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי, למדך הפסוק כי יש בקצת המצות ציור למעלה שיצטרך אדם בעשות אותם למטה שישא כפיו אליהן למעלה. גם בכאן על השלחן בגשתו לעת האוכל ראוי שיטול ידיו ויגביהם למעלה בנטילתו, ושיכוין אל העשר בנטילה קודם שיאכל, וכן לאחר שיאכל במים אחרונים כענין שכתוב (שם קלד) שאו ידיכם קדש וברכו את ה', וכן בי' דברים שהצריכו בכוס של ברכה ממנהג הותיקים, כל זה לרמוז שאין תכלית כונתו באכילתו על השלחן אלא שיתקיים גופו ויוכל לעבוד את בוראי עד שתזכה נפשו ותעמוד בתוך העשר ויהיה אור הבהיר מזונה ושיחופף עליה, ותדע האמת כי אל הכונה הזאת נעשה תבנית הגוף י' אצבעות ידיו בהגביה אותם למעלה וכן י' אצבעות רגליו למטה ונשאר הגוף באמצע בין י' לי'.

The first blessing is al netilat yada’im -“over the washing of the hands”. Our rabbis z”l specifically fixed the form of this blessing with the word “netilah,” which literally means “raising high,” as the Targum translates “then a spirit lifted me up [va-tise’ni]”²Ez 3:12. – “raised me up” [va-nitaltni]. These two verbs are also used synonymously when it is written “He raised them and lifted them up [va-yitlem va-yinas’em] all the days of old.”³Is 63:9.It is necessary to raise up one’s hands when saying this blessing. Moreover this would include the point of raising hands in prayer, to concentrate one’s mind on them (i.e., the ten fingers of one’s hands) to be made holy by them from the ten sefirot. It is like someone who raises their hands upward to concentrate on opening the source above, pulling and drawing down the divine energy flow. This is what Scripture means when it says, “I reach up for your commandments which I love.”⁴Ps 119:48. This verse teaches you that in some of the commandments there is an imprint or picture above, which a person needs, in order to follow them below, so you should raise your hands toward them above. Even here over the table when you are eating, you ought to lift up your hands and raise them above.⁵Or “ought to perform the ritual of al netilat yada’im raising his hands upward …;” the Hebrew can mean either, or most likely, both. You should concentrate on the ten sefirot when you lift (or wash) before you eat, and likewise after you eat with the mayim aharonim [i.e., the washing after the meal]. Scripture talksabout this when it says, “Lift your hands toward the sanctuary and bless the Lord.”⁶Ps 134:2Similarly with the ten things that are necessary for a cup of blessing, according to the custom of those in the past.⁷R. Bahya is referring to b. Berakhot 51a:
Rabbi Zeira said in the name of Rabbi Abahu – others say it is taught in a beraita: “Ten things were said to have been required for of a cup of blessing: (1) washing and (2) rinsing it before use, (3) undiluted, (4) a full cup (5) closing it [itur] (6) covering with a cloth [ituf], (7) lifting it up with two hands and putting it in the right, and (8) elevating it at least a handbreadth from the ground, (9) looking at it; and some say, (10) sending it as a gift to household members.” Rabbi Yohanan said, “we know of only four: Washing, rinsing, undiluted, and full.”
Though R. Yohanan’s view became the accepted practice, R. Bahya is suggesting that there nevertheless was an ancient custom that did associate the rituals concerned with blessing a cup of wine with the ten sefirot. That is why Rabbi Zeira et al. specified ten, according to R. Bahya’s interpretation of his rationale. So Chavel in his notes explains R. Bahya’s reference to “the custom of those in the past.” See below, where R. Bahya discusses in more detail the ten things connected with the cup of blessing. See also the Zohar 2:157b. All this is to hint that the purpose of concentrating on our eating at the table is only for our body to be sustained and be able to serve theCreator so that our soul will merit to stand among “the ten,” and that the brilliant light be her food and hover protectively over her. And know the truth, that the structure of the body with ten fingers on the hands that can be raised above, and ten toes below, with our body in the middle – was designed this way, to get us to visualize the connection between heaven and earth. Just so, our body links our upper and lower ten digits.⁸In other words, the connection between our 10 toes and fingers with our body in the middle is analogous to the connection between our 10 fingers lifted up in netilat yada’imdown here on earth and the 10 sefirot in the upper world. This is the “imprint” of the cosmos in the human body to which R. Bahya just referred. Perhaps R. Bahya’s particular wording here to introduce this analogy, “Know the truth [ha-emet],” is an allusion to Ps. 85:11: “Truth [emet] will spring up from the ground.”

ומטעם זה תמצא בתורה בקדוש ידים ורגלים של כהנים שאמר הכתוב (שמות ל) ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו, ורחיצה זו בלשון קדושה תרגם אותה אונקלוס ע"ה, כי בשאר מקומות שכתוב בהם ורחצו מתורגם ויסחון אבל בכאן תרגם ויקדשון. לבאר כשהכהן היה מקדש ידיו ורגליו וידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, היה מתכוין אל העשר ומתקדש בקדושתן וממשיך הברכה מברכתם, ועל הכונה הזו היה הכהן מקדש ידיו ורגליו מן הכיור בגשתו אל המזבח, וכן השלחן נקרא מזבח, מטעם זה החמירו בעונש המזלזל בנטילת ידים שהוא נעקר מן העולם, וזהו חומר העונש בהיות נט"י רמז לדבר שכל העולם תלוי עליו, וכן המזלזל בנטילה גורם הרציחה שהוא חרבן העולם, וכמו שאמרו (חולין פ"ז דף קי) מים ראשונים האכילו בשר חזיר אחרונים הרגו את הנפש. (ודבר) עוד אמרו בנטילת ידים (שבת פ"ו) כל המזלזל בנטילת ידים בא לידי עניות, לפי שהעושר מתאסף בעסק הידים, וכן כתוב (דברים ט״ו:י׳) ובכל משלח ידך, והברכות משתלשלות מן העשר. והרמז בזה (שם) עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר, הוכיחו העושר שהוא שבולת מן המעשר שהוא סבולת, כדי לרמוז שהברכה והעושר משתלשלות מן העשר, וראיה לזה ברכת כהנים בנשיאת כפים, ונתבאר מזה כי לפי גודל המצוה בכונה העליונה הזאת הוא גודל עונש למזלזל בה, וזה ענין אמרו כי כשם שהעונה אמן שכרו גדול כן המזלזל בו עונשו גדול וכפול, והוא שדרשו רז"ל כל הזהיר לענות אמן בעוה"ז זוכה לענות אמן לעוה"ב וע"ז אמר דוד ע"ה (תהלים כט) ברוך ה' לעולם אמן ואמן, אמן בעה"ז ואמן בעוה"ב, שכל העונה אמן זוכה לשני עולמות העוה"ז והעוה"ב, ובמקדש שהיה השם נזכר ככתבו לא היו עונין אמן אבל בגבולין שאין רשאין להזכיר ככתבו מזכירין אמן במקום השם, כי יש רמז במלת אמן לאותיות השם, ולכך (ברכות כג) גדול העונה אמן יותר מן המברך (בכנוי), וכל המזלזל באמן ענשו כפול במדורי גיהנם, במדור הנקרא ארץ עיפתה כמו אפל שהוא שאול תחתית, ועז"א הנביא על אותם המזלזלין בעניית אמן (ירמיה ב) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים, וכל העונה אמן באותיותיו הוא פותח המקור וממשיך שפע הברכה, ולפיכך מזכיר במזלזלים בו לחצוב להם כלומר שהם נענשים בעונש כפול מדרגה אחר מדרגה. אם כן הא למדת גודל העונש לפי גודל השכר. והנה תכף שנטל ידיו ונגבם ראוי לו שיאכל וכן אמרו תכף לנט"י המוציא:

And understand for this reason the Torah describes the sanctification of the priests’ hands and feet, as Scripture says, “They shall wash their hands and feet, that they may not die.”⁹Ex 30:21. This washing Targum Onkelos (may his memory be a blessing) translates with a word that connotes holiness, even though in the other places where “they shall wash” is written, it is translated “they shall remove the dirt from” [va-yes’hun], but here he translated it “they shall sanctify” [va-yikadshun]. This is to explain that the priest used to sanctify his hand and his feet. With his right hand for his right foot and his left hand for his left foot, he would concentrate on “the ten” and make himself holy through their holiness, and draw upon the blessing from their blessedness, and with this thought in mind the priest would sanctify his hands and feet in the basin when he approached the altar. Thus the table is called an altar. For this reason they [the rabbis] were very severe with the punishment for someone who makes light of hand washing; he is to be “uprooted from the world.”¹⁰B.Sotah 4b. The severity of this punishment is because hand-washing hints at the thing upon which the whole world depends. So whoever makes light of “lifting” the hands (for washing) causes a washing that destroys the world. As it has been said, “wash before or be fed pig meat; wash after or a life might be lost.”¹¹B.Hullin 106a. Chavel explains this somewhat elliptical saying in his notes by bringing two stories. First, there was a Jewish shopkeeper who would sell kosher meat that he would cook and feed to a Jew, but when a gentile came into the store, he’d feed him trayf. But if a Jew came to eat and didn’t wash his hands, thinking he was a gentile, the storekeeper would feed him pig meat. As for the danger of not washing afterwards, Chavel retells the story of the man who entrusted his wife with purse of money, and then went out to the market without washing his hands after the meal. A wicked man came along who saw the husband give his wife the purse. He came to the woman and said to her, “Give me the purse that your husband gave you.” She replied to him, “Give me a sign” (i.e., that proved he know her husband and that he sent him). He told that he knew her husband just ate lentils (since he had seen them on her husband’s unwashed hands). So she gave him the purse. When her husband came home, she told him what happened, and he killed her! And this also was said about netilat yada’im: “whoever makes light of hand-washing will end up poor.”¹²B.Shabbat 62b. Wealth is accumulated by the work of one’s hands, and so it is written, “in all that you extend your hand to,”¹³Dt 15:10: “The Lord your God will bless you in all you do, and in all that you extend your hand to.” and blessings are linked to “the ten.” This is hinted at in “you shall surely set aside a tenth,”¹⁴Deut. 14:22. that is, “from ten [‘eser] so that you will become rich [tit-‘asher].¹⁵B.Ta’anit 9a, which interprets the Biblical Hebrew emphatic infinitive absolute construction: ‘iser te-‘aser (“you shall surely set aside a tenth”) as ‘eser te’asher (“ten will make you rich”), punning on the similar spelling and sound of ‘eser, “ten” and ‘osher, “wealth.” They proved that ‘osher –“wealth” – which is a shibboleth [“an ear of wheat” spelled with a shin] is from the ma’aser [“tithe” spelled with a sin] which is a sibboleth [that is, the letter shinin ma’aser is pronounced like the letter samekh in “sibboleth,” to hint that blessing and wealth is linked to “the ten” (the ten sefirot).¹⁶The point of the midrash is that ‘eser (ten) and ‘osher (wealth) are more or less equivalent, even though one is pronounced with an /s/, the other with a /sh/ sound. Of course this an allusion to the story in Judges 12 where the Gileadites used the word shibboleth as a password to distinguish their people from the Ephraimites, who could only pronounce it “sibboleth.” Though R. Bahya on the one hand seems to stress the interchangeability of shibboleth and sibboleth to make his point, I would not put it past him to be also hinting that knowing the equivalence of ‘eser, ‘osher, and the mystical secret of the connection between the ten sefirot and acquiring blessing is itself a sort of “shibboleth,” as it were. Having the wisdom to make these connections distinguishes the Torah scholars from those who don’t know or appreciate the secrets of the Torah and their benefits. Proof of this is in the birkat kohanim (the priestly) when they raise and extend their hands.¹⁷I.e., to draw down the blessings from the ten sefirot through their ten fingers. R. Bahya in effect implicitly associates the lifting of the ten fingers when to draw down blessing when one washes before eating at the table, to the blessings drawn down by the hereditary priests. It should become clear from this that the more a commandment requires this sort of thinking directed above, the greater the punishment for making light of it. This is like the issue of saying “Amen.” As great as one’s reward is for answering “Amen,” double is the punishment for making light of it. This is what our rabbis z”l taught in a midrash: “Everyone who is careful to answer “Amen” in this world deserves to answer “Amen” in the world to come.” David (peace be upon him) said, ‘Blessed is the Lord forever, Amen and Amen;’¹⁸Ps 89:53. ‘Amen’ in this world, and ‘Amen’ in the world to come. For everyone who answers ‘Amen’ deserves two worlds: this world and the world to come.¹⁹M. Tanhuma 96:7. And in the Temple, when The Name of God was spoken aloud as it is spelled, they did not answer “Amen.” But in the precincts of the Temple where it was not permitted to say it as it is spelled, they would say aloud “Amen” instead of The Name, because the word “Amen” hints at the letters of The Name.²⁰B. Berakhot 63a. The numerical equivalents for the names of God ADoNaY (65) and YHWH (26) when added together equal AMeN (91). Therefore, greater is the one who says “Amen” than the one making the blessing using a circumlocution for the actual name of God.²¹I.e., like saying “Adonai” instead of pronouncing YHWH. And everyone who makes light of saying “Amen,” their punishment is double in the circles of hell, that is, the circle called “a land whose light is darkness,”²²Job 10:22. which is lower She’ol. The prophet who spoke about those that make light of answering “Amen” referred to this when he said “They have forsaken Me, the Fount of living waters, and hewed them out cisterns, broken cisterns which cannot even hold water.”²³Jer 2:13. But whoever answers “Amen” with its letters opens “the Fount” and draws out the flow of blessing. And accordingly the verse refers to those who make light of it when it says “hewed them out cisterns, broken cisterns.” That is to say, they are punished with a double punishment, the one worse than the other.²⁴R. Bahya is picking up on the repetition of the word “cisterns” (be’erot) to hook his midrash. Thus you learn that the greater the reward is for doing something, the greater the punishment for not doing it. Now right after washing and drying his hands, he ought to eat, and so they said, “Right after washing his hands, ha-motzi’.²⁵B.Berakhot 52b, which actually says, “right after washing hands, the meal.”

נטילת ידים אע"פ שאינה בפירוש מן התורה הסמיכוה רז"ל לפסוק מן התורה דכתיב (ויקרא טו) וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אמר ר' אלעזר בן ערך מכאן סמכו רז"ל לנט"י מן התורה. נטילת ידים בין לחולין בין לתרומה עד הפרק, והוא מקים שפסת היד כלה. כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילת ידים. נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כלו. יש שפירש דוקא בשעת הדחק וי"א אפי' שלא בשעת הדחק. הנוטל ידיו לא יאכל עד שינגבם שכל האוכל בלי נגוב כאלו אוכל לחם טמא שנאמר (יחזקאל ד) ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא, ומלת לחמם נוטריקון ליחות מים. הנוטל צריך שיגביה ידיו למעלה שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים:

Washing the hands, even though it is not explicitly commanded in the Torah, was given by our rabbis z”l the authority from a verse in the Torah, as it is written, “If one with a discharge, without having rinsed his hands in water, touches another person.”²⁶Lev. 15:11. In other words, this verse assumes that there was a requirement for the one with a discharge to wash his hands, but he didn’t do it. Rabbi Elazar ben Arakh said from here our rabbis z”l gave the command to wash hands the authority of the Torah. Washing hands, whether it’s before eating unconsecrated food or the terumah offering, is done up to where the wrist joint is connected to the palm of the hand.²⁷B. Hullin 106a-b, as understood by R. Bahya’s teacher, R. Shlomo ben Adret (according to Chavel). Chavel says he’s also following the R”IF (R. Yitzhak al-Fasi). Whatever applies to ritual immersion also applies to washing hands.²⁸Ibid., 106b. A person washing their hands in the morning can set the condition that it covers the whole day.²⁹Ibid., 106b-107a. Some have explained that this applies specifically to an exigent situation,³⁰E.g., Rabbenu Hananael, cited in R. Shlomo ben Adret in Torat Ha-Bayit 6.4 near the end.while others say even when it is not an exigent situation.³¹E.g., Maimonides and R. Shlomo ben Adret himself, ibid. One who washes his hands should not eat until he has wiped them dry, because anyone who eats without drying, it is as if he eats unclean bread, as it is said, “So shall the people of Israel eat their unclean bread.”³²Ez. 4:13; b.Sotah 4b. The word lahmam -“their bread”- is an acronym for lihot mayim – “wet with water.”³³I.e., “hands wet with water.” Ozar Geonim on b.Sotah 4b. Someone washing must raise their hands up, so that the water will not run back down below his wrists, and make his hands unclean all over again.³⁴B. Sotah 4b. Chavel says that this also means that one should only raise one’s hands after he’s dried them, so that the water above his wrists doesn’t drip back down afterwards and make his hands unclean again.

ויש הפרש בין מים ראשונים למים אחרונים בדברים הרבה. מים ראשונים צריכין כח אדם שישפוך אדם אחר על ידו או הוא עצמו שישפוך בידו אחת על ידו אחרת, משא"כ במים אחרונים שאין צריכין לבא מכח אדם. מים ראשונים צריכין הגבהה שלא יחזרו ויטמאו את הידים, מה שאין במים אחרונים שצריך שישפיל ידיו למטה כדי להעביר את הזוהמא. מים ראשונים צריכין נגוב שהנגוב מעיקר הנטילה, אחרונים אין צריכין נגוב. מים ראשונים צריכין שלא יהיה דבר חוצץ בידים כגון שעוה או זפת או בצק או צואה שעל צפרניו. אחרונים אם היה דבר חוצץ אין בכך כלום, מים ראשונים נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, כלומר שאין לנו לחוש אם נופלים על הכלי או על גבי קרקע, מים אחרונים אין נוטלין אלא בכלי שצריך שיפלו המים בכלי ולא בקרקע, ראשונים אם שפשף בידו צריך לחזור וליטול ידיו. אחרונים אין צריך. מים ראשונים מברך על נטילת ידים, אחרונים אין בהם ברכה (אלא מברך ברכת המזון שהוא מברך על רחיצת ידים*). מים ראשונים צריכין הפסקה ולא בבת אחת אלא נוטל ומפסיק. אחרונים יכול לשפוך בבת אחת. מים ראשונים דוקא מים ולא שאר משקים. מים אחרונים אפי' שאר משקין כגון יין וחלב שאינו אלא להעביר את הזוהמא. מים ראשונים צריכין כלי דכתיב בכיור ממנו ולא שיעברם וישפשכם בנהר. אחרונים מותר. מים ראשונים עד הפרק והוא המקום שהיד כלה שהיד וקנה הזרוע מחוברין שם, אחרונים אין צריכין אלא פסת היד במקום שהאצבעות כלין. וי"א שזהו מקום שעור למים ראשונים. מקום שהאצבעות כלין, ושעור הפרק למים אחרונים פיצול אמצעי שבאצבעות, לפי שאין מים אחרונים אלא להעביר את הזוהמא ומשם ולמעלה אין התבשיל נוגע בם. מים ראשונים צריכין שעור והוא רביעית לוג. אחרונים אין צריכין שעור. מים ראשונים מועיל בהם תנאי, אחרונים אין מועיל בהם תנאי, והסימן בכל אלה בהפרש שיש בין מים ראשונים למים אחרונים. כה"ן ח"ן שע"ה מכפר"ת, כ' כח אדם. ה' הגבהה. נ' נגוב. ח' חציצה. נ' נטילה בין בכלי בין על גבי קרקע. ש' שפשוף. ע' על נטילת ידים. ה' הפסק. מ' מים. כ' כלי. פ' פרק. ר' רביעית לוג. ת' תנאי:

There is a distinction between washing before (mayim rishonim) and washing after (mayim ahronim) a meal in many particulars. Mayim rishonim require a person’s effort, either another person to pour it over his hands, or he himself to pour it with one hand over the other. That is not the case with mayim ahronim, for which a person’s effort is not required to make it flow. Mayim rishonim require raising the hands in a way so as not to bring them back down and make them unclean. That is not the case with mayim ahronim, for which it is required to lower one’s hands downward to remove the dirt. Mayim rishonim require wiping dry, because the wiping dry is crucial to the point of the hand washing; mayim ahronim do not require wiping dry. ³⁵The point of the mayim rishonim is to purify one’s hands in order to eat with pure hands. If one doesn’t dry them, they can become unclean again (see the previous note), defeating the purpose of netilat yada’im before the meal. The point of the mayim ahronimhowever is merely to get the dirt off one’s hands after finishing eating, so it doesn’t really matter if they become ritually unclean once the meal is over. Mayim rishonim require that there be nothing on one’s hands separating them from the water, such as wax, pitch, flour, or feces on one’s fingernails. For mayim ahronim, it doesn’t matter whatsoever if there is or isn’t something separating one’s hands from the water. With mayim rishonim, the hands can be washed either with a vessel or over the ground. In other words, we need not worry if the water falls onto the vessel or onto the ground. With mayim ahronim, one only washes with a vessel, since the water has to fall into the vessel and not onto the ground. With mayim rishonim, if one has rubbed his hands together, he has to do netilat yada’im all over again; with mayim ahronim it is not necessary.³⁶Chavel: if one rubs his hands under the water, the water may have missed a spot, leaving it unclean. With mayim rishonim, one recites the blessing “al netilat yada’im.” With mayim ahronim, there is no blessing, except for someone saying birkat ha-mazon, who says the blessing “al rehitzat yada’im” (“concerning the washing of the hands”).³⁷As opposed to “al netilat yada’im” – literally, “taking up the hands [to wash them].” Mayim rishonim require pauses; it shouldn’t be poured all at once. Rather, taking up his hands, one washes and pauses, and then takes up and washes and pauses again.³⁸Halakhah, Chavel notes, following Orah Hayim 122:2, actually requires three distinct pourings of the mayim rishonim, pausing between each: the first pouring to remove dirt or anything else separating the surface of one’s hands from the water, and then a second pouring to wash off the dirty water; but the water for both of these pourings remains impure. Only after one pours yet a third time does the water purify the water that was on one’s hands. But the mayim ahronim one may pour all at once. Mayim rishonim specifically requires water, and not other kinds of liquids. But for mayim ahronim, even other liquids are acceptable, such as wine and milk, since they are only used to remove the dirt. Mayim rishonim require a vessel (from which to pour it), as it is written about the priests’ washstand: “from it;”³⁹Ex 30:19: “Let Aaron and his sons wash their hands and feet [in water drawn] from it.” (JSB). Chavel points out that the commentators explain “from it” (mi-meno) to specify that they were to wash in water poured from it, not in it, and that the Torah’s rules about the Temple priests’ washing apply to netilat yada’im as well. one should not remove or rub off the water in a river; for mayim ahronim, it is permitted. Mayim rishonim go as far as the perek (“the joint”) which is where the hand ends, where the hand and the arm bones are joined. Mayim ahronim are required only up to the edge of the hand where the fingers end. And there are some who say that this is the extent that is required for mayim rishonim – the place where the fingers end. And that the extent for mayim ahronim is up to the middle section of the fingers, since mayim ahronim are only to remove the dirt, and from that point and higher the cooked food is unlikely to get on them. A specific quantity is required for mayim rishonim, namely a quarter of a log,⁴⁰About the size of 1½ eggs. but mayim ahronim do not require a specific quantity. One can extend the effect of mayim rishonim by setting a condition, but one cannot extend the effect of mayim ahronim with a condition.⁴¹In other words, one can say, “The washing I’m doing now before this meal applies to all the meals I’m going to eat today,” that is, “I’m as ritually clean as a priest to eat this and all my subsequent meals today.” However, since the washing after is to remove actual, visible food from one’s hands, obviously simply stating the condition that “my first hand-washing after a meal will remove any food I get on my hands at subsequent meals during the day” is not going to remove the food stuck to one’s hands after later meals. It seems that R. Bahya and the source he quotes virtually verbatim for all these differences between mayim rishonim and mayim ahronim (R. Abraham ibn Daud, Kol Bo 23: Din Netilat Yadayim) recognize a distinction between what some today might call “ritual” vs. “actual” washing, but what I would prefer to call “theurgic” vs. “pragmatic” washing. After all, they are both rituals. But the former seems explicitly intended to change one’s subjective, spiritual status (“now I’m as pure as priest”); the latter primarily merely one’s observable physical status (no more food scraps on the hands). The ruling that one can verbally condition the “validity” of the mayim rishonim as opposed to the ahronim supports my view that R. Bahya appreciates the difference between rituals whose primary intent is to affect one’s subjective status, vs. those which primarily affect one physically. However, R. Bahya would not say that the former type of ritual was somehow more “spiritual” or important than the latter. On the contrary, one of the main points of Shulhan Shel Arba is to show that even those rituals that primarily affect one physically are designed implicitly to reinforce one’s awareness that eating meals is a way to worship God. A mnemonic for all of these differences between mayim rishonim and mayim ahronim is KoHe”N He”N Sha’A”H MiKaPeRe”T (“For the precious priest, the hour atones”): K – Ko’ah adam (“by human power”); H – Hag’ba’ah (“raising up”); N- Niguv (“wiping dry”); H-Hatzitzah (“nothing separating”); N- Netilah bayn klay beyn ‘al gabay karka’ (“washing into a vessel or onto the ground”); Sh – Shifshuf (“rubbing”); ‘A – ‘Al netilat yada’im (the blessing ‘al netilat yada’im); H – Hefsek (“pausing between pours”); M – Mayim (“water, and nothing else”); K – Klay (“poured from a vessel”); P- Perek (“up to the joint”); R – Revi’it log (“a quarter of a log”); and T- Tenai (“setting a condition”).

ומה שבאה ברכה זו על נטילת ידים בלשון נגלה ונסתר והוא הדין לשאר ברכות שהם מתוקנות בנוסח זה, הוא סוד הברכות שהעולם הוא שקדשנו במצותיו ואנו מברכין למלך העולם, וכן תמצא בשירת הים (שמות טו) הי ימלוך לעולם ועד. והתעורר בלשון ה' ימלוך ובמלת עולם ובמלת ועד והוא כענין שלשה שמות שבשלש עשרה מדות, וכן התעורר בלשון ברוך ה' המבורך לעולם ועד, וכן בעלינו לשבח בלשון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ, לפי דרך זה הלשון בברכות מתוקן ומסודר. אך אצל בעלי הפשט הוא בלתי מסודר שהיה לו לומר אשר קדשתנו וצויתנו. אמנם בפשוטו יש מן הכונות הרצויות כדי לקבוע בלב שהקב"ה נגלה ונסתר, נגלה מצד דרכיו ופעולותיו ונסתר מצד מהותו ועצמותו, וע"כ תמצא כששאל משרע"ה על ידיעתו ית' מצד דרכיו אמר לו (שם לג) הודיעני נא את דרכך השיב לו אני אעביר כל טובי על פניך, אך כששאל על ידיעתו מצד עצמותו ואמר לו (שם) הראני נא את כבודך השיב לו לא תוכל לראות את פני, באר לו שני דרכים אלו כי הוא נגלה ואפשר להשיגו מצד דרכיו ופעולותיו, והוא נסתר מצד עצמותו ואין כח ותחבולה בזה להשיגו, וכן בכאן כשאנו אומרים ברוך אתה לנכח יש לכוין בו כי הוא ית' נגלה מצד פעולותיו, וכשאנו חוזרים ומדברים בנסתר ואומרים אשר קדשנו במצותיו וצונו יש לכוין בו כי הוא ית' נסתר ונעלם מן ההשגה, והמשל בזה שהשמש שהוא אחד ממשמשיו ואפשר לו לאדם שישיגנו מצד פעולותיו שהוא פועל בתומו בעולם השפל במין המדבר והחי והצומח ומצד אורו וחומו, וכן כתיב (תהלים יט) ואין נסתר מחמתו, ואם בא להשיג עצמותו שיסתכל בעצמות אורו יכהה מאור עיניו והבן זה, וכדי לרמוז על נגלה ונסתר אמר הכתוב (שם קמד) וחסידיך יברכוכה, כלומר בדרך זה יברכוך נגלה ונסתר וזה שאמר (שם) כבוד מלכותך יאמרו שהוא לנוכח להורות על נגלה. ואמר להודיע לבני האדם גבורותיו להורות על נסתר:

What goes for this blessing, al netilat yada’im, that it is worded with both the explicit second person singular pronoun “You” and the “hidden” pronoun implicit in the third person singular past tense verb form,⁴²The original Hebrew is much more elliptical: “be-lashon nigleh ve-nistar.” These are technical grammatical terms. See note 46. is the rule for the rest of the blessings that are fixed according to this formula. This is the secret of blessings, that “the World” is what “sanctified us by His commandments,” and we bless it with the phrase melekh ha-‘olam – “King of the World,” and thus you will find it in the Song at the Sea, “Adonai yimlokh le-‘olam va’ed” – “YHWH will be King for ‘olam forever.”⁴³Ex 15:18, ordinarily translated “The Lord will reign forever and ever” (JSB). And this has been evoked by the expression “YHWH will be King,” the word “world” and the word “forever.” This is a reference to the three names for God in “The Thirteen Attributes,” which is similarly evoked by the expression “Barukh YHWH ha-mevorakh le-‘olam va’ed” – “Blessed be the Lord to Whom blessing is due as ‘World’ forever,”⁴⁴That is, the usual communal liturgical response to the call to worship: “Barekhu et YHWH ha-mevorakh.” Clearly, R. Bahya is interpreting it midrashically, not in its ordinary sense. and likewise in the prayer “Aleynu le-shabe’ah” by the expression, “Before the Kings of Kings, the Holy One Blessed be He, Who spread out the heavens and established the earth.”⁴⁵Here too, the title melekh (King) is associated with “the World,” that is, “the heavens…and earth” which He spread out and established. It is precisely in this manner that the phrasing of blessings was fixed and ordered. But for the experts on the literal meaning of the text, it seems grammatically inconsistent, since it would be better to say, “us whom You sanctified and by Your commandments You commanded.”⁴⁶Asher kidashtanu bi-mitzvotekha vetzvitanu as opposed to asher kidshanu bi-mitzvotav ve-tzivavanu. However, there are pretty good reasons for it to be phrased exactly as it is with its literal meaning, in order to fix in the heart that the Holy One Blessed be He is both revealed and hidden:⁴⁷Nigleh ve-nistar, which are also the grammatical terms R. Bahya uses at the beginning of this paragraph. See note 41.revealed in regard to His ways and actions; hidden in regard to His essence and His very Selfhood. Therefore you will find that when Moses Our Teacher (peace be upon him) asked about knowing Him (may He be Blessed) in regard to his ways, he said to Him, “Pray let me know Your ways.”⁴⁸Ex 33:13. He replied, “I will make all My goodness pass before you.”⁴⁹Ibid., 33:19. But when he asked to know Him in regard to his very Selfhood, and said to Him, “Oh let me behold Your Presence,”⁵⁰Ibid., 33:18. He replied, “You cannot see My face.”⁵¹Ibid., 33:20. He explained to him these two ways: that He is revealed, and that it is possible to conceive of Him in regard to His ways and actions; and that He is hidden in regard to His Selfhood, and there is no power or device to conceive of Him in this way. And therefore, here when we say “Barukh Atah” – “Blessed are You” – with a present participle [and the pronoun “You”], we should focus on how He (May He be Blessed) is revealed through His actions. And when we continue speaking using the third person singular (be-nistar), saying “asher kidshanu bi-mitzvotav ve-tzivanu” – “who sanctified us by His commandments and commanded us” – we should focus on how He (May He be Blessed) is hidden and invisible to our power of conception. An analogy to this is that the sun, which is one of His servants,⁵²R. Bahya’s Hebrew wordplay here “she-ha-shemesh she-hu ehad mi-shamsav” is lost in translation.and of which human beings can conceive through its actions, such as how it works in the lower world with its heat on the speaking species, animals, and plants, and through its light and heat. And thus it is written, “nothing escapes (nistar) his heat.”⁵³Ps. 19:7 (JSB); “his” refers to the sun. But if trying to conceive the sun itself, one looks into the light itself, the light of his own eyes will be extinguished, and understand this! So in order to hint at Him being revealed and hidden, Scripture has said, “And your faithful ones shall bless You,”⁵⁴Ps. 145:10. that is to say, “in this way they shall bless You:” revealed and hidden, and this what is meant by “They shall talk of the majesty of Your kingship [kevod malkhutkha],”⁵⁵Ibid., 145:11. using the present tense, to teach about Him being revealed.⁵⁶Actually, in the Hebrew the verb is in the imperfect tense. And it said, “to make His mighty acts known among men,”⁵⁷Ibid., 145:12. to teach about Him being hidden.

וידעת כי יש בהלכות נטילה עוד פרטים רבים, כגון מים שנפסלו משתית בהמה שהם המלוחים, וכן מים שהנחתום מדיח בהם ידיו, וכן שנים שנטלו מרביעית, וכן ידו אחת בשטיפה וידו אחת בנטילה דאמרינן במסכת גיטין ידים טהורות, וכן אם מותר לקבל מים מן הנכרי, ומן הנדה לפי שיש שכתבו שאין מקבלין מן הנכרי, וכיוצא באלו רבים, והוא הדין בהלכות המוציא, וכן בשאר ברכות שאנו עתידים להזכירם, וכן ברכות השלחן שיש בהם פרטים רבים שהנחתים ולא כתבתים שאם באתי לכתוב הפרטים יארך הספר, ואני איני מכוין אלא לדבר בקצרה בכללים ידועים יבין המבין הפרטים מתוכם:

And you knew that there are many other particulars in the laws of netilah, such as water that has dripped from an animal drinking, and water which is salted, and with water that a baker rinses his hands in, and two that have taken from a fourth, and with one of one’s hands rinsing, the other taken up to wash which they call in the Talmud, Massakhet Gittin “clean hands,” and if one is permitted to accept water from a gentile or from a menstruating woman, since there are those who have written that water is not accepted from a foreigner, and so on in many other things like this. And it is the rule with the laws of “ha-motzi’”, and likewise the rest of the blessings we are going to discuss, and other blessings of the table, for which there are many other particulars that I have omitted and not written about, for if I had decided to write about these particulars, the book would have been too long. For it is my intention to speak only briefly about generally known rules. Those in the know will know the particulars that go with them.

ברכה ב' המוציא לחם מן הארץ, וברכה מדברי סופרים הוא מק"ו ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש שיש לו לברך, פי' כשהוא שבע וכבר נהנה מקדשי שמים ממה שהוא אסור לו כהקדש קודם שיברך כשהוא רעב ובא ליהנות מקדשי שמים לא כ"ש שיש לו לברך קודם שיאכל כדי שלא יתחייב קרבן מעילה, וברכה זו היה ראוי לומר מן האדמה אלא שאחז הכתוב להוציא לחם מן הארץ. ואם תדקדק בלשון לחם תמצא שבארו מזון כמו (דניאל ה) עבד לחם רב, שהרי הלחם אינו יוצא מן הארץ אלא התבואה שממנה עושים לחם, וכן תמצא במן (שמות יו) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. וידוע שלא ירד לחם מן השמים אלא המן שממנו עושים לחם שנאמר (במדבר י״א:ח׳) ועשו אותו עגות:

A second blessing “Ha-motzi’ lehem min ha-aretz” is from the words of the scribes, which they derived a fortiori: “If one who has satisfied his hunger says a blessing, how much the more so ought one when he is hungry say a blessing.”⁵⁸B. Berakhot 35a. The explanation is that when one has satisfied his hunger and has already enjoyed the holy things of Heaven, which until he has said a blessing are prohibited to him as if they were hekdesh, how much the more so when he is hungry and about to enjoy the holy things of Heaven ought he say a blessing before eating them, so as not to be penalized with having to make a sacrilege offering (korban me’ilah).⁵⁹That is, the offering required for someone who has “stolen” the sacred food set aside for the priests. You would think that one should say “min ha-adamah” – “from the ground” in this blessing, but it gets the expression from Scripture: “le-hotzi’ lehem min ha-‘aretz.”⁶⁰Ps. 104:14: “to get food out of the earth.” Though ‘adamah and ‘eretz can both mean “earth,” ‘adamah is the term more commonly used when speaking about harvesting food grown in a field. And if you take issue with the precise meaning of the expression “lehem” – “bread,” you will find that it means food in general, as in “he [King Belshazzar] gave a great banquet [lehem],⁶¹Daniel 5:1 (JSB) translating the Aramaic “’avad lehem rav.” since the bread itself is not what comes forth from the earth, but rather the produce from which they make bread. And so you will find with the manna: “I will rain down bread [lehem] for you from the sky.”⁶²Ex. 16:4. It is well known that bread did not come down from the sky, but the manna out of which they made bread,” as it is said, “they would make it into cakes.”⁶³Nu. 11:8.

ויש לו לבוצע כשהוא בוצע שיאחז הככר בשתי ידיו בי' אצבעות משום חבוב הברכה. וכן תמצא בברכת המוציא י' תיבות. וכן בפסוק (תהלים קד) מצמיח חציר לבהמה וגו'. ומצינו עשר מצות שנתנו בתבואה ואלו הן. לא תחרוש. לא תחסום. תרומה לכהן. מעשר ראשון ללוי. ומעשר מן המעשר שנותן הלוי לכהן. מעשר שני. מעשר עני. לקט שכחה ופאה:

The one who breaks the bread when he breaks it should grasp the loaf in his two hands with ten fingers because of his love for the blessing [over the bread]. And thus you will find ten words in the blessing “ha-motzi.” And likewise the verse [from which it is derived]: “You grow grass for cattle, herbage for man to work to bring forth bread from the earth.”⁶⁴Ps 104:14 in Hebrew is ten words: Matzmi’ah hatzir le-behemah va-esev le-avodat ha-adam le-hotzi’ lehem min ha-aretz. And we find ten mitzvot that were given regarding produce: (1) “You shall not plow [with and ox and ass together];” (2) “You shall not muzzle [an ox while it is threshing];” ⁶⁵Dt. 22:10; Dt 25:4. (3) terumah for the priest; (4) the first tithe for the Levite; (5) the tithe of the tithe that the Levite gives to the priest; (6) the second tithe; (7) the tithe for the poor; (8) gleaning; (9) “the forgotten sheaf;” and (10) leaving the corners of the field for the poor.

ודע כי מלת המוציא כוללת לשעבר ולהבא כגון המוציא אתכם מארץ מצרים. וכן כוללת להבא וירמוז לאותו זמן שדרשו רז"ל (כתובות דף קיא:) עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת שנאמר (תהילים ע״ב:ט״ז) יהי פסת בר בארץ. ואנו רומזים בברכת המוציא הזמן העתיד שיהיו מזונותינו בלא עמל ויגיעה ותוציא הארץ לחם ממש כלחם הזה שאנו אוכלים ומברכין עליו. וכן היה העולם נוהג בזמן אדם הראשון לולא שנתקללה האדמה בחטאו כמו שאמר (בראשית ג׳:י״ז) ארורה האדמה בעבורך ולעתיד בהתכפר החטא ישוב העולם להויתו.

And know that the participle “ha-motzi’” implies both past and future action. For example, “who brings you forth [ha-motzi’] from the land of Egypt”⁶⁶Lev. 22:23. has a future sense. It alludes to the same time about which our rabbis z”l taught this midrash: “In the future the land of Israel will bring forth [totzi’] cakes and fine woolen clothes, as it is said, ‘Let a slice of grain appear in the land.’⁶⁷Ps 72:16, pisat bar is usually translated “abundant grain,” but the midrash here from b.Ketuboth 111b interprets pisah hyper-literally as a “slice of grain,” i.e., a piece of a ready-made baked good from the land. And we allude in the blessing “ha-motzi’” to the future time when our food will appear without effort and toil, and the land will bring forth actual bread like the bread which we eat and over which we say the blessing. For thus the world would have behaved in the time of Adam had the land not been cursed because of his sin, as it said, “Cursed is the land because of you.”⁶⁸Gen 3:17. And in the future when the sin has been atoned for, the world will return to the way it’s supposed to be.

וכשהוא בוצע גומר הברכה ואח"כ בוצע וזהו כבודו של מלך, ולכך צריך להקדים תחלה חפצו של הקב"ה ואח"כ חפצו של מלך ב"ו או חפץ עצמו כמו שאמר (משלי כ״ד:כ״א) ירא את ה' בני ומלך ומי שהוא בוצע קודם שיברך או קודם שיגמור הברכה הרי זה נקרא רעבתן ועליו נאמר (תהילים י׳:ג׳) ובוצע ברך נאץ ה' כלומר בוצע ואח"כ מברך נאץ ה':

And when one is breaking the bread, he finishes the blessing and then breaks it. This is out of respect for a king. And accordingly it is necessary to put pleasing the Holy One Blessed Be He first before pleasing a king of flesh and blood or pleasing oneself, as it is said, “Fear the Lord, my son, and the king.”⁶⁹Prov. 24:22, i.e., in that order. Granted, here the addressee “my son” comes before the king, which seems to contradict R. Bahya’s sequence. However, he may be implying that one best looks out for one’s own interest by showing public deference to the king of flesh blood. And whoever breaks the bread before he blesses or before he finishes the blessing – he is called a glutton. About him it is said, “the greedy man [botze’a’] reviled [barekh] and scorned the Lord,”⁷⁰Ps. 10:3. R. Bahya is playing on the double meanings of the words botze’a’ – which means both “break bread” and “be greedy,” and barekh, which means both “bless” and “curse” in Biblical Hebrew. that is to say, he breaks and afterwards then says the blessing, and so “has scorned the Lord.”

בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה לפי שהכל שלו. ואורח מברך כדי שיברך את בעל הבית. הבוצע הוא פושט ידיו ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שהוא גדול ממנו בחכמה הרשות בידו, וכשהוא בוצע מן הככר יש לו לבצוע מן הצד שנאפה היטב כי זה מצוה מן המובחר להזכיר שם שמים עליו כמ"ש במנחת כהן (ויקרא ו׳:י״ד) תפיני מנחת פתים, ואמר במסכת זבחים תפיני שתהא אפיתו נאה:

The head of the house breaks the bread in order to show that he’s being generous with all he has.⁷¹According to b. Berakhot 46a. And the guest leads the blessing after the meal in order to bless the head of the house. The one who breaks the bread is the first to extend his hand into the common serving plate. And if he wants to show respect for his teacher or someone greater than him in wisdom, it’s his choice. And when he breaks a piece from the loaf, he should break a piece from the side of the loaf that is baked the best, for this is amongst the choicest of mitzvot to evoke the name of heaven over it, as it is said about the grain offering [minhah] of the priest: “offer it as a meal offering of the best baked pieces,”⁷²Lev 6:14. Modern commentators are uncertain about the meaning of the Hebrew word tofini, which I have translated here as “best baked,” based on R. Bahya’s interpretation. See the following note. for which the Tractate Zevahim said, “the word tofini would be the nicest baked part.”⁷³B.Menahot 50b. I suspect the Talmud is treating the word tofini as if it were derived from both yafeh – “nice” or “pretty,” and ‘afah –“baked,” a good example of the “creative philology” typical of midrash.

ברך המוציא ושח בינתים קודם שיאכל חוזר ומברך, ואם שח מעין השלחן כמו שאמר טול ברך או הביאו מלח או לפתן ואפילו גביל לתורי א"צ לחזור ולברך לפי שחייב אדם ליתן מזונות לבהמתו ואח"כ יאכל שנאמר (דברים י״א:ט״ו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת הלכך מעין השלחן הוא ואינו חשוב הפסק. והרי זה כשוחט ק' עופות שאם שח בין שחיטה לשחיטה לומר הביאו לי אחרים מעין השחיטה הוא ואין חשוב הפסק:

If one has said the blessing “ha-motzi’” and has a conversation in the interim before he eats, he says the blessing over again. But if the conversation is just something that has to do with the table, like “take it and say the blessing,” or “pass the salt or relish,” or even “mix some mush for my ox,” he does not have to repeat the blessing, since a person is required to give food to his livestock first, and after that eat, as it is said, “I will provide grass in your fields for your livestock” and then “you shall eat your fill.”⁷⁴Dt. 11:15. Thus it is something that has to do with the table and does not count as a break. It is like some one butchering a hundred chickens. If he talks between one butchering and another to say, “pass me some others,” it has to do with the butchering, and does not count as a break.

אין הבוצע רשאי לטעום עד שתכלה אמן מפי העונים או מפי רוב העונים, ולא יאריכו כ"כ באמן שכל המאריך באמן יותר מדאי אינו אלא טועה. ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך. אכל ושכח ולא ברך המוציא חוזר ומברך, עד שלא גמר סעודתו אבל אם גמר סעודתו אינו מברך כיון שנדחה נדחה:

The person breaking the bread is not allowed to taste it until those responding “Amen” finished saying, or at least until most of them have responded.⁷⁵Tur and Orah Hayim 167:16, based on the discussion in b. Berakhot 47a. That being said, they should not stretch out their “Amen” either; whoever takes too long to say “Amen” is in error.⁷⁶B. Berakhot 47a. And the diners are not allowed to taste the bread until the person making the blessing has tasted it.⁷⁷Ibid. If one has eaten and forgotten to say “ha-motzi’,” he goes back and says the blessing, as long as he has not finished his meal. But if he has finished his meal, he does not say the blessing because what’s over is over.⁷⁸Ibid., 51a, and Tur and Orah Hayim 167:8.

ברכה ג' בורא פרי הגפן. ואין לומר שהפת פוטרו לפי שהיין קובע ברכה לעצמו. ברכה זו היה ראוי לנו לומר בורא פרי העץ אך למעלת היין הזכירו שם האילן שהוא הגפן, ואלמלא שרצו להזכיר שם הגפן לחשיבות היין היה אפשר להם לתקן ולברך בורא הענבים עצמן שהם פרי הגפן והיין הוא הפרי היוצא מן הענבים כמו השמן פרי שיוצא מן הזיתים, ולפיכך תקנו לברך בפה"ג אע"פ שעל דרך האמת הענבים הן פרי הגפן אך נקרא המשקה הנסחט מן הענבים פרי כענבים עצמן וזה משני שהוא חשוב יותר מן הענבים כשמן שהוא חשוב יותר מן הזיתים, ובעלי התוספות ז"ל נשאו ונתנו בדבר זה הרבה והוכיחו כי היין אינו נקרא פרי כדתנן במס' בכורים מראשית כל פרי האדמה פרי אתה מביא לבכורים ואי אתה מביא משקה לבכורים וא"כ אין היין פרי, אמנם העלו לסוף דבריהם ואמרו כי היין נקרא פרי מגזרה שוה דפרי פרי מערלה דאמרינן במסכת ערלה אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הענבים או מן הזיתים שהוא יין ושמן. ושמע מינה דכיון דלגבי ערלה נקרא היין פרי הכי נמי לענין ברכה נקרא פרי ומשקים היוצאים מהן כמותן. ומעתה ראוי לברך על היין בפ"ה וכן להזכיר שם הגפן ולומר בפה"ג, וכן בארו לנו חז"ל על מעלת הגפן הוא שאמרו במס' ברכות מנין שאין אומר שירה אלא על היין שנא' (שופטים ט׳:י״ג) ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים, אם אנשים משמח אלהים במה משמח מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין, וכן הקשו בתוס' והא על כמה דברים אנו אומרים הלל כשהיו באין מן המלחמה כדאי' ביהושפט בדברי הימים, וכן בי"ד בניסן כשהיו שוחטין את הפסח, ותירצו דהכי פירושו מנין שאין אומרים שירה בשום ענין של מזבח כגון זריקת הדם והקטרה ונסוך המים או שאר דברים של מזבח אלא על נסוך היין שנאמר ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי ואמרו באגדה תתקכ"ו מיני ענבים נבראו בעולם כמנין תירוש"י וכולם לקו בחטאו של אדם ולא נשאר לפנינו אלא אחד. וכן עוד למעלת הגפן ימשלו הנביאים תמיד כנסת ישראל לגפן וזהו שאמר הכתוב (תהילים פ׳:ט׳) גפן ממצרים תסיע, ועוד יש בזה טעמים אחרים ונכבדים רק שאין צריך להאריך בכאן, ודע כי עיקר שתיתו של אדם אין ראוי לו שיהא אלא לשרות המאכל בלבד דרך רפואה כדי שיתמזג בו המאכל והמשתה בדרך המיצוע ושיתכוין בהנהגתו זאת שינצל מן הרעב והצמא:

A third blessing is “boray peri ha-gafen” – “Who created the fruit of the vine.” One cannot say that blessing the bread exempts one from saying it, because wine “attaches” a blessing to itself.⁷⁹An expression used by the Tosafot on b.Berakhot 44a. It would seem preferable for us to say “boray peri ha-etz” – “Who created the fruit of the tree” – but because of the high status of wine, they specified the name of the tree, that is, “the grapevine” [ha-gafen]. For had they not wanted to specify the name “the grapevine” because of wine’s importance, they could have fixed the blessing to say “boray peri ha-anavim” – “Who created the fruit of the grapes” because grapes themselves are the fruit of the grapevine, and wine is the fruit which comes from grapes, just as oil is the fruit that comes from olives. Accordingly, they fixed the blessing “boray peri ha-gafen” even though truthfully, grapes are the fruit of the vine, still, the drink which is pressed from the grapes is the fruit of the grapes themselves, and this is because it is considered more important than grapes, just as oil is considered more important than olives. And the Tosafists z”l went back and forth on this topic a lot, and they proved that wine is not called “fruit”, as it is taught in Massekhet Bikkurim:⁸⁰Chavel says this tradition appears in b.Hullin 102b, not in the Mishnah Bikkurim. “’from the first of every fruit of the earth:’ the fruit which you bring as first fruit offerings, and you do not bring drinks as first fruit offerings; therefore wine is not a fruit.” However, they brought these matters up again at the end, and said that wine is called “fruit” by gezerah shavah,⁸¹Verbal analogy, one of the classic forms of Talmudic hermeneutics. since in another context, the word “fruit,” namely “fruit of orlah”⁸²Orlah is the term for fruit that grows from a tree in the first three years after it was planted; it is forbidden to eat or profit from it (Lev.19:23). refers to wine, in Massekhet Orlah:⁸³Likewise Chavel found the source not here, but elsewhere in the Talmud. “They absorb the forty because of orlah only for what comes out of grapes and olives, namely, wine and oil.” And hear from this that just as in regard to orlah wine is called “fruit,” so in regard to blessings it is called “fruit.” The drinks that come from them are like them. And so from this one ought to say the blessing over wine with the expression “boray peri ha-gafen,” and thus to specify the name “gafen” by saying “peri ha-gafen.” And so our sages z”l explained it for us when they said in Massekhet Berakhot, “From where do we get that you only say a song over wine, as it is said, ‘But the vine replied, ‘Have I stopped yielding my new wine which gladdens God and men?’’⁸⁴Judges 9:13. If it gladdens men, how does it gladden God? From here you get that you only say a song over wine.⁸⁵In other words, since God does not actually drink wine, this tradition says that songs inevitably accompany wine-drinking, and must be what gladdens God. And thus an objection was raised among the Tosafists: “But surely it is over several things that we say Hallel, like when they came from battle, as it is said about Jehoshaphat in the Book of Chronicles,⁸⁶2 Chronicles 20:21. or on the Fourteenth of Nisan, when they slaughtered the paschal lamb!” They answered and explained thus, “From where do we get that a song is said over nothing that has to do with the sacrificial altar, such as the flinging of blood, the burning of incense, the water libation, and the rest of the activities of the altar – except for the wine libation, as it is said, ‘But the vine replied to them, ‘Have I stopped yielding my new wine [tiroshi]?’’⁸⁷Judges 9:13. And they said in the Aggadah: “Nine hundred twenty-six kinds of grapes were created in the world, the numerical equivalent of the letters of the word tiroshi – “my new wine,” but all of them were stricken when Adam sinned, and only one remained for us.”⁸⁸Chavel says he could not find the source for this midrash. The status of the grapevine is further enhanced in the way the prophets would always compare the community of Israel to a grapevine, and this is what Scripture meant when it said, “You plucked up a grapevine from Egypt.”⁸⁹Ps. 80:9. And there are still other weightier reasons, but it is not necessary to go into them at length here. Know that the point of human wine-drinking ought to be only in service of food for health reasons alone, so that the food and drink will be mixed internally in a moderate manner, and that one direct the way he conducts his drinking to overcome his hunger and thirst.

בא להם יין בתוך המזון כל א' מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי, לאחר המזון אחד מברך לכלם. ופירוש שאין בית הבליעה פנויה לפי שכלם מתעסקים באכילה ואינן שומעין הברכה ואנן בעינן דעת שומע ומשמיע כן פרש"י ז"ל, ולפי זה אם היו כולם פורשין מאכילתן ושומעין אחד מברך לכולם. ויש מי שפירש אפי' כשהיו שומעין כל אחד מברך לעצמו, לפי שאינן יכולין לענות אמן שכל אחד לגימתו בפיו ושמא יקדים קנה לושט, וזה דעת הירושלמי דגרסינן התם אין בית הבליעה פנוי אמר רבי הונא הדא אמרה הדין דעטיש גו מיכלא אסור למימר ליה אסו מן דאיכא סכנתא לנפשיה:

If wine comes to them in the middle of a meal, each person says the blessing for himself, since the throat may not be empty (when it comes), but after the meal, one person says the blessing for all.⁹⁰B.Berakhot 43a; Tur and Orah Hayim 174:8. The explanation: The throat may not be empty because all the diners are involved in eating, and some may not hear the blessing, or be paying attention or listening. That is how Rashi z”l explained it. So by this logic, if they all were to stop eating and listen, one person could say the blessing for himself. And there is someone who explained that even if they were listening and each one says the blessing for himself – because they are not able to reply “Amen,” since anyone who was chewing something in their mouth might swallow something down the wrong pipe.⁹¹Tur. And this is the view of the Jerusalem Talmud, where their version says, “’The throat may not be empty.’ Rabbi Muna said, ‘If someone sneezes during a meal, it is forbidden to say to him ‘asuta,”⁹²The Aramaic equivalent to our “Gesundheit.”since that might endanger his life.”⁹³Y.Berakhot 6:6. That is, dangerous for the one saying “asuta,” since he might choke while eating and talking at the same time.

שנוי יין צריך לברך שאע"פ שברך על היין בפה"ג כשבא לשתות תחלה, חייב לברך על שנוי יין זה וברכה זו היא ברכת הטוב והמטיב. ומה שאמרו כן בשנוי יין ולא בשנוי פת או בשאר דברים יש בזה הרבה טעמים, האחד שעיקר השמתה בסעודה אינה אלא ביין ודרך המלכים לשנות יין ולא לשנות פת וישראל בני מלכים הם, והשני שכל שלחן שמביאין עליו יין על יין אינו אלא רבוי שמחה, ויצטרך האדם שלא להרבות שמחה בעולם הזה יותר מדאי כמו שנאמר (תהלים קכט) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה דרשו רז"ל (ברכות פ"ה דף לב) אימתי ימלא שחוק פינו בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, ופסוקי מלא הוא (תהילים ב׳:י״א) וגילו ברעדה ואמרו במקום גילה שם תהא רעדה. פי' אפי' במקום גילה ושמחה של מצוה שם תצטרך שתהא רעדה ותזכור איך העולם עלול אצל יצה"ר ונכשל אחריו כדי שלא יכשל מתוך השמחה, ולפיכך יש מנהג בקצת קהלות ישראל במקום השמחות וסעודות של מצוה לשבר שם כלי זכוכית ואשישי ענבים להעציב השמחים ושתתערב עם השמחה רעדה, ואין לך שמחה גדולה כשמחת התורה לישראל בהר סיני במעמד הקדוש שכתוב עליו כמחולת המחנים וכבר ידעת כי שם נשתברו הלוחות, ואם תשכיל ותשא עיניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ תמצא בהקב"ה בשמחתו של עולם (תהילים ק״ד:ל״א) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, וסוף השמחה מצד המין האנושי בשגם הוא בשר מה כתיב ביה (בראשית ו׳:ו׳) וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. גם במשכן שהיה דוגמת העולם ביום שמיני של מלואים שהיה ראש חדש ניסן ואותו היום לא היה כמוהו במעלת השמחה לפי שנצטרפו שם עשר מעלות עצומות כענין שאמרו חז"ל אותו היום נטל עשר עטרות, כבר ידעת מה שקרה בו וסוף השמחה מה הגיע עליה, בו ביום מתו נדב ואביהוא שלא היו בישראל כמותם אחר משה ואהרן. וזה שאמר הכתוב (שמות כ״ד:ט׳) ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, והנה על שמחת העוה"ז אמר קהלת (קהלת ב׳:ב׳) לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עושה. וביאר הדבר מפני שהשמחה והעצבון אחים סמוכים זל"ז כסמיכות היום והלילה, וכשם שאדם בטוח ביום שתבא הלילה אחריו וכן בטוח בלילה שיבא היום אחריו כן הוא בטוח שתבוא השמחה אחר העצבון וכן העצבון אחר השמחה, וכן אמר (משלי י״ד:י״ג) גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה, לבאר על העצבון אחר השמחה, ואמר (שם יג) בכל עצב יהיה מותר, לבאר על השמחה אחר העצבון, נמצאת למד כי שמחת העוה"ז אין לה שלמות כלל אמנם כל טובו ושלותו הבל ורעות רוח וכל כבודו לכלמה וציץ נובל צבי תפארתו, שהרי בשעה שתקותו של אדם חזקה בשמחתו הרי פוסקת עוממת והולכת, וע"כ תקנו לברך על שנוי היין הטוב והמטיב שהיא הברכה שתקנו על הרוגי ביתר כשנתנו לקבורה, ובאור זה הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. וכל זה כדי להעציב את האדם הקרוץ מחומר והמורכב מן היסודות הטבעיים שהם גופים מתים המשוקע בחושי תאוותיו ושיחזור רבוי שמחתו לדרך המצוע:

If the wine is changed, one must say a blessing, because even though he has already said “boray peri ha-gafen” when he was about to drink in the beginning, he is required to say a blessing for this change of wine, and this is the blessing “ha-tov ve-ha-metiv.”⁹⁴B.Berakhot 59b; Tur and Orah Hayim 175:1. So why did they say this for a change a wine, and not for a change of loaf or other things? For many reasons: (1) The crucial component for rejoicing at a meal is none other than wine. The way of kings is to change their wine, but not their loaf, and the people Israel are “the sons of kings.”⁹⁵B. Shabbat 67a. (2) Every table onto which they bring wine after wine is an expression of the multiplication of joy, but a person should not multiply his joy too much in this world, as it is said, “Our mouths shall be filled with laughter, our tongues with songs of joy. They shall say among the nations, ‘The Lord has done great things for them!’”⁹⁶Ps 126:2: Az yimalay s’hok pinu ulshonenu rinah az yomru ba-goyim. Higdil Adonai la’asot im eleh,” from Shir Ha-ma’a lot that we recite on holidays and Shabbat before birkat ha-mazon.Our rabbis taught in a midrash,⁹⁷B.Berakhot 31a. “When ‘will our mouths be filled with laughter’? When the nations (i.e., the Gentiles) say, ‘The Lord has done great things for them.’ Another verse completes this thought, “They will rejoice with trembling.”⁹⁸Ps. 2:11 They said, “In a place of rejoicing there will be trembling.” The explanation is that even in a place where there is rejoicing and joy from doing a mitzvah, there it is necessary that there be some trembling, too, to remember how the world is subject to the evil inclination and is shaken by it, so that it should not be shaken by our joy. Therefore it is a custom in a few Jewish communities at life cycle celebrations and meals celebrating a mitzvah to break there a vessel of glass or “flagons of grapes”⁹⁹Assisay ‘anavim, from Hos. 3:1– variously translated as “cups of the grapes” (JSB); “flagons of grapes (KJB); or even “cakes of raisins.” (RSV). to sadden those rejoicing, so that the simhah be mixed a little bit with trembling. And there is no greater simhah than Israel’s rejoicing at receiving the Torah [Simhat Ha-Torah] on Mt. Sinai, in the presence of the Holy One, about which it is written “like the Mahanayim dance,”¹⁰⁰Song of Songs 7:1. Mahana’im (lit., “two camps”) is the dual form of the word for “camp” – mahaneh. When Israel “married God” as it were at Mt. Sinai, the dancing at that “wedding,” that is the joy they expressed then, was like no other joy experienced on earth. Even the angels came down from heaven to celebrate and dance with them! This is an allusion to a midrash that applies this verse to Ex. 19:17 (M. Tanhuma Titzaveh 11), which R. Bahya brings in his Commentary on the Torah to Ex. 19:17: “Moses led the people out of the camp [mahaneh] toward God.” He says there
Our rabbis taught in a midrash, “600,000 ministering angels descended there corresponding to the 600,000 Israelites. And about them Jacob hinted, “He named that place Mahana’im.” (Gen 32:3), for there were two camps, one next to the other. And it is about this that King Solomon (peace be upon him) was talking when he said “like the Mahanai’m dance.” (S.S. 7:1). It was because the Israelites have been enslaved to four empires, and each one of them says that the Israelites should turn from their own faith and believe in them, which is why the verse in Song of Songs (7:1) repeats the imperative “turn” four times. And we today are subject to the fourth empire, who says, “Turn and let us seek out from among you” [nehezeh bakh], that is, “Let us make some of you political authorities, and give you all kinds of ruling power,” with the expression “nehezeh bakh” [literally, “let us gaze upon you”] having the same connotation a similar phrase has in Ex. 18:21: “You shall seek out from among all the people – tehezeh mikol ha-‘am – [all the capable men … to set them over the people as chiefs of thousands, hundreds, etc.”]. And our rabbis also taught this midrash (Song of Songs Rabbah 7:1): “’The Shulammite’ –is ha-ummah she-shalom ha-olamim dar be-tokhah– the people within whom the peace of the world resides [i.e., the Israelites], and she replies, ‘What would you ‘seek out’ [for leaders] from the Shulammite? [Mah tehezah ba-Shulamit?], that is, “What ruling power, status, and glory could you give to the Shulammite that you could ever find comparable to the state of joy the Israelites experienced at Mt. Sinai. This is “like the Mahanai’m dance:” two camps that would go out one before the other. And they compared the pleasure of the experience they achieved at the revelation there to a dance. To the same point our rabbis z”l taught, “In the future the Holy One Blessed be He will arrange a dance for the righteous in the Garden of Eden, so that I will never be able to turn to your [Gentile] faith, because I remember this dance – that is, like the one at Mt. Sinai. (Chavel, 2:173).
And yet, even at this peak of joy, there was the breaking of the tablets, like the breaking of the glass now to temper the pure joy at weddings. yet you know that even there, the tablets of the covenant were broken. And if you would think hard and lift up your eyes to “ever since God created human beings on the earth,”¹⁰¹Dt. 4:32. you will find in the Holy One Blessed Be He His boundless joy: “May the Glory of the Lord endure forever; may the Lord rejoice in his works!”¹⁰²Ps. 104:31.But His joy has a limit with respect to the human race, “because he too is flesh.”¹⁰³Gen 6:3. That is, humans are mortal. That is what is written about Him when it says: “And the Lord regretted that he had made man on the earth, and His heart was saddened.”¹⁰⁴Ibid. 6:6. Even in the Mishkan, which was a microcosm of the world, on the eight day of the priests’ assigned service, which was the day of the New Moon for the month of Nisan, on that very day there was nothing like it in its degree of joy, its intensity multiplied tenfold, to what our sages z”l referred when they said, “On that very day they got ten crowns”¹⁰⁵Sifra Shemini. – you already knew what happened, and to what end that joy came. On that very day Nadab and Abihu died, like whom, after Moses and Aaron, there were none among the Israelites to compare. And this is what Scripture meant when it said, “Then Moses and Aaron, Nadab and Abihu, and seventy elders of Israel ascended.”¹⁰⁶Ex 24:9. I.e., in that order was their “ascendence,” their status, relative to one another. And see also what Ecclesiastes says about the joy of this world: “Of revelry I said, ‘It is mad!’ Of joy (simhah), ‘What good is that?’”¹⁰⁷Eccl 2:2. And the explanation of this statement is that because joy and sorrow are brothers attached to one another like day is attached to night, just as a person is sure in the day that night will come after it, and as sure at night that the day will come after it, so is he sure that joy will come after sorrow, and likewise sorrow after joy. And so he said, “The heart may ache even in laughter, and joy may end in grief,”¹⁰⁸Prov 14:13. to explain about sorrow after joy, and he said, “From all grief there is some gain,”¹⁰⁹Prov 14:23. “Grief” (‘etzev) here and “sorrow” (‘itzavon) in 14:13 come from the same Hebrew root. to explain about joy after sorrow. From this you learn that the joy of this world can never be complete, but rather any good in it and contentment with it is “futile and pursuit of the wind,”¹¹⁰Eccl 1:14. all glory in it is to be mocked,¹¹¹An allusion to Ps 4:3. its “glorious beauty is but wilted flowers.¹¹²Is 28:1, referring specifically to the fleeting pleasures of the table: “Ah the proud crowns of the drunkards of Ephraim, whose glorious beauty is but wilted flowers on the heads of men bloated with rich food, who are overcome by wine!” For right at the moment when a person’s hopes are highest in the midst of joy, it stops, flickers out, and goes away. For this reason they ruled that the blessing over a change in wine should be “ha-tov ve-ha-metiv” (“Who is good and Who does good”), the same blessing they added to the grace after meals to remember the martyrs of Beitar when they were permitted to bury them.¹¹³B. Berakhot 48b. The battle at Beitar was the Bar Kochba revolt’s unsuccessful “last stand” against the Romans in 135 CE. The explanation: Ha-tov – “Who is good” – because He didn’t let the bodies putrefy; ha-metiv – “Who did good” – by letting the bodies be buried.¹¹⁴Ibid. And all this is to make human beings feel sadness, being fashioned from clay, composed of natural elements which are dead bodies, sunken in the desires of our senses – so that we’re brought back from a surfeit of joy to the middle way.

ועוד טעם אחר שתקנו על שנוי היין הטוב והמטיב, לפי שהיין משקה היוצא מן הענבים שבכרם, וכבר אמרו חז"ל (ברכות דף מח) ז' שנים זבלו האויבים את כרמיהם מדם הרוגי ביתר, ומטעם זה תקנו על שנוי היין הטוב והמטיב, וצריך שתדע כי מדרך התורה יתחייב שיהיה האדם גדור באכילתו ובשתיתו ושיהא ג"כ בזה שומר פיו, וזהו שהזכיר התורה המאכלים המותרים והאסורים ואח"כ סמך להם ואמר קדושים תהיו, כלומר שתהיו פרושים וגדורים אפילו מן המאכלים הטהורים והמותרים שאם לא יגדור א"ע מן המאכל המותר הערב לו יותר מדאי, יהיה בזוללי בשר ובסובאי יין ונמצא מחלל א"ע ומדותיו ואם ת"ח הוא מחלל תורתו, וכבר הורו לנו רז"ל היאך יתנהג האדם בשתיתו והוא שיגמע היין וישהה בגרונו ועם זה ישבע, והביאו ראיה מן המזבח שהיו סותמין את השיתין והם הנקבים שתחת חלל המזבח שהנסכים משם יורדין לתהום כדי שישהה היין במזבח, וזהו אמרו בפרק לולב וערבה (סוכה דף מט ב) אמר ריש לקיש בשעה שמנסכין היין בחג על גבי המזבח פוקקין את השיתין שנאמר (במדבר כ״ח:ז׳) בקדש הסך נסך שכר לה', שכר לשון שמחה לשון שביעה לשון שכרות, אמר רבא שמע מינה כי שבע איניש חמרא מגרוניה שבע, פי' ישהה בגרונו ויהיה שבע כי כן היו משהין היין במזבח. ואמרו במס' יומא (פ"ז דף עא) כל המשקה יין לת"ח כאלו מקריב נסכים על גבי המזבח שנא' אליכם אישים אקרא וכן הוא נדרש אישים לשון אשישה, אשים לשון קרבן אשה לה':

And another reason why they ruled that Ha-tov ve-ha-metiv should be the blessing for a change of wine, is that wine is a drink that comes from grapes that are in a vineyard, and our sages z”l already said “Seven years our enemies manured their vineyards with the blood of the martyrs of Beitar.”¹¹⁵B. Gittin 57a. So for that reason they ruled that Ha-tov ve-ha-metivshould be the blessing for a change of wine. And you need to know that it is the way of Torah for a person to be required to restrain his eating and drinking, and that he thus guard his mouth. This is why the Torah specifies which foods are permitted and prohibited, and afterwards connects to them the admonition: “You shall be holy,”¹¹⁶Lev 19:2. that is to say, be ascetic and restrain yourselves from even those foods that are pure and permitted, for if one don’t restrain himself from permitted food that is too pleasing to him, he’ll become one of those who “glut themselves on meat and guzzle wine.”¹¹⁷Prov 23:20. From this he profanes himself and his good qualities, and if a talmid hakham –a “disciple of the sages” – profanes his Torah. And already our rabbis taught us how a person should conduct himself when he’s drinking: he should sip the wine and let it linger in his throat, and by this be satisfied. And they brought proof from the altar where they used to close up the pits, which were holes under the hollow part of the altar from where the libations would flow down into the empty part, so that the wine would linger in the altar, which is what they were talking about in the chapter “Lulav and Willow”:¹¹⁸B.Sukkah 49b. “Resh Lakish said, ‘At the time when they poured the wine libation on Sukkot on top of the altar, they would cork the pits, as it is said, “to be poured in the sacred precinct as an offering of fermented drink to the Lord;”¹¹⁹Nu 28:7. That is, wine, according to traditional interpretation, and so the JSB. However, archaeological evidence has convinced some recent scholars that “fermented drink” (“shekhar”) means “beer.”’Fermented drink’ (shekhar) because it connotes “joy,” “satisfaction,” and “intoxication.” Raba replied, ‘Hear from this that wine satisfies a person; in his throat it satisfies him’ – meaning that if he lets it linger in his throat, he will be satisfied, for so they used to let the wine linger in the altar. And they said in tractate Yoma:¹²⁰B. Yoma 71a. “Whoever gives a drink of wine to a talmid hakham, it is as if they are making libation sacrifices on the altar, as it is said, ‘O men (‘ishim), I call you,’” and thus “ishim” is interpreted midrashically to connote both “wine flagon” as in the word “‘ashishah,” and “sacrifice,” as in the expression “isheh la-Shem” – “fire offering to the Lord.”¹²¹Ex 29:41: “like its libation offering (ki–niskah) you shall make it (lah), as a fragrant odor, a fire offering to the Lord.” However, by creative philology, it could be read “like a libation offering of Ha-Shem” – ke-nesekh Ha’ – you shall make it Lah, i.e., La-Shem, to the Lord.”

דברים הבאים מחמת הסעודה לתוך הסעודה כגון דגים ומלח וכיוצא בהם אע"פ שאוכלן בלא פת כגון שבאים לעיקר סעודה אין טעונין ברכה כלל שהפת פוטרתן. דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון תאנים וענבים שאינם באים לעיקר סעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. בא ללפת את הפת בתאנים וענבים והרי הן עיקר סעודתו אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם שהפת פוטרתן, ואם באו בקנוח סעודתו אחר שגמר סעודתו טעונין ברכה לפניהם ואפילו אוכלן עם הפת ולא לאחריהם דברכת המזון פוטרתן:

Things which come during the meal for the meal such as fish, salt, etc., even though one eats them without a piece of bread, like what comes as the main course of the meal, do not require any blessing, because the bread (and the blessing said for it) exempts them.¹²²B. Berakhot 41a, and so the Tur, and Orah Hayim 177.Things that come during the meal that are not for the meal, such as figs and grapes that do not come as part of the main course, do require a blessing before eating them, but not one after them.¹²³Ibid. But if one comes to season the bread with figs or grapes, then it is part of the main course, and they require no blessing, neither before nor after them, because the bread exempts them. But if they come as dessert after the meal proper is over, they require a blessing before, even if one eats them with bread, but not after them, because birkat ha-mazon exempts them.

ובמס' יומא (דף ל) בפי הממונה אמרו, הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס. דבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס, וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ אלא מבפנים ונכנס ויושב במקומו ומיחזיר פניו לאורחים, אמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס דמידע ידיע דאנינא דעתיה:

And in tractate Yoma, in the chapter “The Appointee,”¹²⁴B. Yoma 30a. they said: “It is halakhah at a meal, that a person who leaves the dining room to urinate washes one of his hands and re-enters. But if he spoke with his companion [while he was out],¹²⁵That is, he didn’t just relieve himself and come right back, but socialized for a bit while he was out. he washes both hands and returns, he does not wash outside, but rather inside, returns to and sits down at his place at the table, and turns his face back towards his fellow guests.¹²⁶I.e., to confirm through eye contact that his fellow guests saw that he properly rewashed before rejoining them at the table. Indeed, that’s precisely the intent of the sequence of most of these particular actions prescribed for a guest returning to the table after urinating, according to Chavel, p. 473. Rav Hisda said, ‘They meant this only for someone returning to drink, but in if he’s returning to eat, he washes outside and re-enters. It is known that he has a delicate sensitivity about such things.¹²⁷Because you can assume that everyone washes their hands after peeing before eating (with their hands) without having to see it, while you can’t assume this for drinking, since as long as it’s from a cup, some might not care how clean their hands are.

היה מיסב ואוכל על השלחן והגיע זמן המנחה אם אין שהות ביום מפסיק סעודתו ומתפלל ואם יש שהות ביום גומר סעודתו ומתפלל, וכן אם היה בחג הסכות ושכח ליטול את הלולב והוא עומד על שלחנו אם יש שהות ביום גומר סעודתו ואח"כ נוטל ואם אין שהות ביום מפסיק סעודתו ונוטל את הלולב:

If one was reclining and eating at the table, and the time for minhah came, if there isn’t enough time to wait before it’s too late, he interrupts his meal and prays. But if there is enough time to wait, he finishes his meal and then prays.¹²⁸B. Shabbat 9b, and so the Tur and Orah Hayim 232. And likewise if during the festival of Sukkot he forgot to wave the lulav, and he is standing over his table, if there is enough time in the day to wait, he finishes his meal, and then waves it, but if there is not enough time in the day to wait, he interrupts his meal and waves the lulav.¹²⁹B. Sukkot 38a, because one must wave the lulav during the day time.

גמר מלאכול צריך שיאריך על שלחנו, וכן אמרו רזי"ל (ברכות דף כה) כל המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו, וטעם הדבר לפי שהשלחן בבית כמזבח בבית המקדש מה מזבח מכפר אף שלחן מכפר כשהוא מאכיל שם את העניים, ומתוך שהוא מאריך על שלחנו יבא עני ויתן לו פרוסה ומתפרנס ממנה. והנה אריכותו על השלחן בכונה זו סבה לצדקה דכתיב (משלי י״ב:כ״ח) בארח צדקה חיים ולכך מאריכין לו ימיו ושנותיו. ואמרו בברכות (יחזקאל מ״א:כ״ב) המזבח עץ שלוש אמות גבוה וארכו שתים אמות ומקצועותיו לו וארכו וקירותיו עץ וידבר אלי זה השלחן וגו'. פתח במזבח וסיים בשלחן, אלא מה מזבח מכפר אף שלחן מכפר. והנה באזנינו שמענו ורבים ספרו לנו בגדולים שבספרד והפרנסים בעלי אכסניא שנהגו מנהג נכבד מאד נתפשט בעיניהם מימים קדמונים שהשלחן שלהם שהאכילו עליו את העניים בלכתם לבית עולמים שעושין ממנו ארון ולוחות שנקברים בהם, וכל זה לעורר ולקבוע בלבבות כי האדם אלו יגיע שיאו לעב ויעלה עשרו לעושר המלך שלמה לא ישא בידו מאומה מעמלו שיעמול תחת השמש כי אם הטוב שעושה והצדקה שהוא מרחם את העניים כמו שאמר (ישעיהו נ״ח:ח׳) והלך לפניך צדקך.

If one has finished eating, he still should prolong his time at the table. And so our rabbis z”l said: “Whoever prolongs his time at the table, his days and years are prolonged for him.”¹³⁰B. Berakhot 54b. And the reason behind this statement is that the table in the house is like the altar in the Temple. Just as an altar atones, so also a table atones, when one feeds the poor on it. So by prolonging one’s time at the table, it is more likely that a poor person will come and he’ll give him a piece of food so he’ll be provided for.¹³¹Rashi’s commentary on B. Berakhot 54b. And his prolongation of his time at the table with this intention leads to the tzedakah about which it is written, “by way of tzedakah comes life;”¹³²Prov 12:28: Be-oreh tzedakah hayyim – “the road of righteousness leads to life” (JSB).thus his days and years are prolonged for him. And they said in tractate Berakhot: “’A wooden altar three cubits high and two cubits long, with edging; and its length and its walls were of wood. And he said to me, This is the table before the Lord.’¹³³Ez 41:22. This verse opens with an ‘altar’ and ends with a ‘table,’ which means none other than that just as an altar atones, so a table atones.”¹³⁴B. Berakhot 55a. Indeed, we have heard with our own ears, and many have told us,¹³⁵An allusion to Ps 44:2. that among the leading sages of Provence, and the people who owned and ran inns, that they practiced an especially honorable custom, which was prevalent among them from the earliest days. Their tables, upon which they feed the poor, when it was their time to go to the cemetery, were made into the coffins and slabs with which they were buried. And all this is to arouse and fix in their hearts, that humankind, though they reach the tip of the clouds¹³⁶A paraphrase of Job 20:6. and their wealth grows as high as the wealth of King Solomon, will take none of it with them, nothing from all they toiled for under the sun, ¹³⁷Eccl 1:3. except the good they do and the tzedakah they compassionately bestow upon the poor, just as it said, “Your righteousness [tzidkekha] will march before you.”¹³⁸Is 58:8.

וכן צריך שידבר דברי תורה על השלחן, שאע"פ שברך עליו ברכות המחוייבות לו לברך והוא עתיד ג"כ לברך על מזונו אינו נפטר בברכת המזון אלא אם כן מדבר דברי תורה, וכן אמרו רז"ל (אבות פ"ג דף ח) כל שלחן שאכלו עליו ואמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו משלחנו של מקום שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. כלומר כיון שדברו עליו ד"ת הרי זה השלחן אשר לפני ה', וכל שלחן שאכלו עליו ולא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים שנאמר (שם כח) כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, כלומר שאין מזכירין שם דבריו של מקום. וכל זה להורות שלא נברא האדם לאכילה ולשתיה אלא לעסוק בתורה וז"ש הכתוב (איוב ה׳:ז׳) כי אדם לעמל יולד. דרז"ל (סנהדרין דף צט.) אדם לעמל יולד איני יודע אם לעמל פה אם לעמל תורה כשהוא אומר (משלי ט״ז:כ״ו) נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו, הרי עמל פיו אמור הא מה אני מקיים כי אדם לעמל יולד לעמל תורה הוי אומר לעמל תורה יולד. וכן אמרו במדרש כשם שברא במעשה בראשית בהמות וחיות ועופות שקצים ורמשים ואחר כך ברא את האדם שנא' ויברא אלהים את האדם בצלמו כך כתוב בתורה את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ואח"כ נולד האדם, וזהו שאמר הכתוב בסמוך (ויקרא י״ב:ב׳) אשה כי תזריע וילדה זכר הוי אומר לעמל תורה יולד, לא נולד האדם אלא לעמל תורה וכן כתוב אחריו וביום השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שעד שלא נוצר הקיפתו תורה ומצות ואח"כ נולד, וזהו שאמר אשה כי תזריע וילדה זכר הטיל הקב"ה מצות לפניו ולאחריו והוא באמצע, וזהו שאמר כי אדם לעמל יולד לעמל תורה יולד ע"כ:

And thus one needs to say words of Torah over the table, because even though one has said all the blessings he is required to say, and will eventually conclude with birkat ha-mazon, saying birkat ha-mazon will not exempt him from his requirement unless he speaks words of Torah. And so our rabbis said: “Every table over which they ate and said words of Torah, it is as if they ate from the table of God [Makom], as it is said, ‘He said to me, This is the table before the Lord,’”¹³⁹M. Avot 3:3, quoting Ez 41:22. that is to say, when they spoke over it words of Torah, then “this table is before the Lord.”¹⁴⁰Ez. 41:22. “And every table over which they ate and did not say over it words of Torah, it is as if they ate from the sacrifices of the dead. As it is said, ‘For all tables were full of vomit, no place [bli Makom] without excrement,”¹⁴¹M. Avot 3:3, quoting Is 28:8. that is to say, the words of Makom, i.e., God, are not mentioned there.¹⁴²R. Bahya, following M. Avot’s midrashic interpretation, also creatively attributes the use of the later rabbinic term for God – Ha-Makom – “The Place” to Isaiah’s Biblical Hebrew “bli makom,” i.e., “without God.” And all this is to instruct you that humankind [adam] was not created for eating and drink, but rather to engage in Torah. For this is what Scripture meant when it said, “for man [adam] was born for toil [‘amal].”¹⁴³Job 5:7. Our sages interpreted this in a midrash:¹⁴⁴B. Sanhedrin 99b. “’For man was born for toil’ – I don’t know if this is toil by mouth, or if it’s toiling in the Torah. When Scripture says, “The appetite of a toiler [‘amel] toils [‘amlah] for him, because his mouth craves it,”¹⁴⁵Prov 16:26. toil by the mouth is being spoken about. But this is exactly how I fulfill “For man was born for toil” when it refers to toiling in Torah, so I say it means “for toiling in Torah he was born.”¹⁴⁶In other words, R. Bahya has it both ways, since you use your mouth to “toil in Torah,” that is, by speaking words of Torah. And so they said in another midrash: Just as in the Creation, He created domestic and wild animals, birds, reptiles and swarming things, and after that created Adam, as it is said, “And God created Adam in his image,”¹⁴⁷Gen 1:27. so it was written in the Torah “This you shall eat” and “this you shall not eat,”¹⁴⁸Lev 11:9,4. and after that Adam was born. This is why Scripture connects this parashah (“Shemini”) with the next one that begins “When a woman at childbirth bears a male,”¹⁴⁹Lev 12:2. to say it is for toil in Torah he was born. And thus right after that it is written, “On the eighth day the flesh of his foreskin shall be circumcised,”¹⁵⁰Ibid. 12:3. teaching that even before he was formed the Torah and commandments encircled him, and afterwards he was born. This is what it meant when it said, “When a woman at childbirth bears a male”¹⁵¹Lev 12:2. – that The Holy One Blessed be He imposed commandments before him and after him, and he is in the middle.¹⁵²In other words, even the syntax of the vv. 12:2-3 in Leviticus “sandwiches” the birth of a man between two commandments, one directed to his mother giving birth to him, the second, after he’s born, that he himself be circumcised. In other words, the man’s birth is literally surrounded by Torah and commandments. Circumscribed (and circumcised) by the Torah from his birth – of course that “proves” that’s what he was born for!This is what it meant when it said, “For man was born for toil”¹⁵³Job 5:7.– that for toil in Torah he was born.

וכבר ידעת מחכמת היצירה באדם שיש בו שבעה נקבים. ב' אזנים. ב' נחירים. ב' עינים והשביעי הפה. והקב"ה בתר בשביעיות. ברא רקיעים ובחר בשביעי שהוא ערבות שנא' (תהילים ס״ח:ה׳) סלו לרוכב בערבות, ברא שבעת ימי השבוע ובחר בשביעי שהוא שבת הוא שאמר (שם קלט) ימים יוצרו ולו אחד בהם. ברא ז' אקלימים ובחר בז' שהוא ארץ ישראל שנא' (שם קלב) כי בחר ה' בציון. והתבונן ע"ז הפסוק (בראשית י״ב:ו׳) והכנעני אז בארץ, ובסוד פסוק (משלי ל״א:כ״ד) וחגור נתנה לכנעני, החגור נתון באמצע הגוף. ברא שבעה נקבים בראש ובחר בשביעי שהוא הפה, וידוע שלא בחר בו מפני האכילה והשתיה אלא מפני התורה והמצוה ושיברך לשמו ושיספר תהלתו כענין השמים וצבאותיהם המספרים כבודו כמו שאמר (תהילים י״ט:ב׳) השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. וכן כתוב (ישעיהו מ״ג:כ״א) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ומן הידוע שכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, וכן הודיענו הנביא כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכתיב (משלי ט״ז:ד׳) כל פעל ה' למענהו וכו' למענהו לקלסו מלשון (שמות ט״ו:כ״א) ותען להם מרים, ואם הכל נברא לקלסו אצ"ל הפה שהוא כלי מיוחד לקלסו שלא נברא אלא לכך:

You already knew from “The Wisdom of Formation”¹⁵⁴I.e., Sefer Yetzirah, 4:7. that a human being has seven apertures: two ears, two nostrils, two eyes, and the seventh is the mouth. And the “sevenths” are what the Holy One Blessed be He has “chosen.” He created the heavens, and chose the seventh one, which is “aravot” (“deserts”),¹⁵⁵According to B. Hagigah 12b, “Resh Lakish said: There are seven heavens. Vilon, Raki’a, Shekhakim, Z’vul, Ma’on, Makchon, and Aravot.” as it is said, “Cast up a highway for Him who rides through the deserts [aravot].”¹⁵⁶Ps 68:5. He created seven days of the week, and chose the seventh day, which is Shabbat, as it said, “the days were formed, and for Him there was one among them.”¹⁵⁷Ps 139:16. He created seven climates, and chose the seventh one, which is the land of Israel, as it is said, “For the Lord has chosen Zion.”¹⁵⁸Ps 132:13.And meditate well on this verse: “The Canaanites were then in the land.”¹⁵⁹Gen 12:6. The secret meaning of the verse is “and a girdle she gives to the merchant [la-kana’ani –‘to the Canaanite’]”¹⁶⁰Prov 31:24. “Canaanite” can be a generic term for “merchant” in Biblical Hebrew, just as “gypsy” can generically refer to any wanderer in English, though this is not how R. Bahya reads “kana’ani” here. – a girdle is put on the middle of a body.¹⁶¹In other words, the Cana’anites were originally given the “girdle” – the land, that like a girdle, is in the “center” of all the other lands; its centrality is proof that God prefers it over other lands. Chavel suggests that R. Bahya alludes to a mystical interpretation found also in his contemporary R. Menahem Recanati’s comment on Gen 12:6. Recanati says that “The Canaanites were then in the land” hints that even before God handed the land of the Canaanites over to the Israelites, it was his “chosen” land. For Prov 31:24 says to the Canaanites was given the “girdle” – the center of all the lands. This was when God assigned to each nation a piece of the earth, and an angel above to rule over it. However, no nation below falls from power until its ruling angel above falls – hence “the Canaanites were then in the land.” Eventually this does occur, and so the Israelites get the “girdle” that had originally been assigned to the Canaanites and their ruling angel. He created seven apertures in the head, and chose the seventh one, which is the mouth. And it is well known that he did not choose it because it eats and drinks, but rather because of the Torah and the mitzvah to bless His Name and declare His praise, just as the heavens and their hosts declare His glory, as it said, “The heavens declare the glory of God, the sky proclaims His handiwork.”¹⁶²Ps 19:2. And thus it is written, “This people I formed for Myself, that they might declare My praise.”¹⁶³Is 43:21. It is obvious that all that the Holy One Blessed be He created in the world, He created only for His glory, and so the prophet proclaimed: “Everyone who is called by My Name, I created for My glory,”¹⁶⁴Is 43:7. and it is written, “The Lord made everything for a purpose – le-ma’anehu,” to praise Him, like in the expression, “And Miriam chanted – ve-ta’an – for them.”¹⁶⁵Ex 15:21, i.e., led the women in a song of praise after God saved them at the Red Sea. R. Bahya interprets le-ma’anehu and va-ta’an midrashically as if they came from the same verb. So if everything was created to praise Him, it goes without saying that the mouth, which is the particular instrument for praising Him, was created for none other than this.

בא לברך ברכת המזון יתחייב לרחוץ ידיו ולברך על רחיצת ידים, ונטילה זו חובה. וכן אמרו (חולין קה) מים ראשונים מצוה ומים אחרונים חובה אמצעיים רשות, וכשאמרו אמצעיים רשות בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה (שם):

If someone is about to say birkat ha-mazon, he is required to wash his hands first, and then say the blessing “al rehitzat yada’im;” this washing is an obligation. And so they said, “Mayim rishonim is a mitzvah, mayim ahronim an obligation (hovah), washing during the meal optional.”¹⁶⁶B. Hullin 105a. An obligation – hovah – is a stronger requirement than a mitzvah. And when they said “during the meal,” they meant it is optional between one cooked dish and another. But between a cooked dish and cheese, it is an obligation.¹⁶⁷Ibid., 105b.

אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר וקיי"ל כרב חסדא, והא דקאמר אסור לאכול גבינה עד סעודה אחרת קאמר ומעת לעת חומרא יתירא היא וכן היה נוהג מר עוקבא עד סעודה אחרת דאמר מר עוקבא אנא בהא מלתא חלא בר חמרא אנא דאלו אבא כד הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכיל גבינתא עד למחר כי השתא ואלו אנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא. ומנהג אביו של מר עוקבא מעת לעת חומרא יתירא היא ולפיכך קי"ל כמר עוקבא אע"ג דקאמר בהאי מילתא חלא בר חמרא אנא. וכן אנו נוהגין בסעודה אחרת. ולא יספיק תוך זה קנוח הפה ולא נטילת ידים לפי שאין הבשר מתעכל בפחות מכאן דהיינו שש שעות. ובשר שבין השנים בשר הוא שנאמר (במדבר י״א:ל״ג) הבשר עודנו בין שניהם, אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא שהיה כלל ובלבד שיקנח פיו בין ביום ובין בלילה, ושיטול ידיו בלילה ואין צריך ליטול ידיו ביום, ובשר חיה כבשר בהמה, ועוף וגבינה נאכלין באפיקורן, כך מצאתי בפי' של ערוך בלי קנוח הפה ולא נטילת ידים בין ביום בין בלילה. וטעם שאמרו מים אחרונים חובה מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח ויש בו מלח סדומית שמסמא את העינים ומשתכח כקורטא בכורא. ואין בה ברכה אלא למברך*), בד"א שצריך ליטול ידיו אחר סעודה בשאכל דבר מזוהם לפי שאין ראוי לברך בידים מזוהמות, שכשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך מי שידיו מזוהמות פסול לברכה. אי זה הוא דבר מזוהם כל שאינו ראוי ליקרב על גבי המזבח כגון חיה או עופות, אבל ראוי ליקרב אין צריך ליטול שאין דבר זה מזוהם, ויש מגדולי המורים שסברו שכל דבר נקרא מזוהם:

Rav Hisda said, “if someone has eaten meat, he is forbidden to eat cheese, but if he ate cheese first, he is permitted to eat meat,¹⁶⁸Ibid., 105a. and Rav Hisda’s view is the accepted view.¹⁶⁹So the Tur and Shulhan Arukh Yoreh Deah 89. But surely he said, “He is forbidden to eat cheese until another meal.” Indeed, for a whole day is a more stringent practice, and thus it was when Mar Ukba’s practice was to wait only until the next meal. For Mar Ukba said, “I am in this matter like ‘Hametz the son of Wine,’ for if my father would eat meat he was fastidious and wouldn’t eat cheese till the same time the next day. But while I won’t eat it at the same meal, I’ll eat it at the next meal.¹⁷⁰B. Hullin 105a. And the custom of Mar Ukba’s father to wait for a whole day is extra stringent, so accordingly we follow Mar Ukba’s practice, even though he said, “I am in this matter like Hametz the son of Wine.” And so it is our practice to wait just until the next meal. Hence, it is not sufficient just to wipe one’s mouth or to wash one’s hands, since meat is not digested after the first meal for at least six hours, and meat caught in between the teeth is still meat, as it is said, “The meat was still between their teeth.”¹⁷¹Nu 11:33, a reference to the quail meat God over-fed the Israelites in response to their complaining in the desert. But if one eats cheese, he is permitted to eat meat without any delay at all. He only has to wipe his mouth whether it’s day or night, and wash his hands if it’s at night, but not if it’s during the day, nor does it make a difference whether it’s game or meat from a domesticated animal.¹⁷²An so also the Tur and Shulhan Arukh Y.D. 89:1. Poultry and cheese are eaten “like an epicurean,”¹⁷³B. Hullin 104b, which Rashi explains to mean “without any qualms,” as libertines eat. which I found in the explanation of the Arukh to mean without wiping one’s mouth or washing their hands whether in the day or in the night.¹⁷⁴Sefer Ha-Arukh, the Dictionary of R. Natan ben Yehiel of Rome (11th century). The reason given was that mayim ahronim are an obligation, because a person eats salt after his meal, which contains Sodomite salt that blinds the eyes, even one grain in a kor of regular salt,¹⁷⁵Sodomite salt – salt from the Dead Sea. Potent stuff. Even in a mixture of one grain to a kor (about 530 liters) of regular salt would blind you ! It was customary to eat a little salt for “dessert,” presumably to “kill” anything potentially harmful in the food one has just eaten. See Rabbi Levi Cooper, “World of Our Sages: Salty Hands,” <http: www.pardes.org.il="" online_learning="" weekly-talmud="" 2009-02-12.php="">. though no blessing is required, except for someone who is saying a blessing over washing dirty hands. For just as a polluted priest was unfit for the Temple service, someone whose hands are polluted is unfit to say a blessing. What does it mean to be “polluted”? Anything that is not fit to be brought near the altar, such as an animal or birds, but whatever is fit does not require washing, since it isn’t something that’s polluted. However, there are some among the great teachers who are of the opinion that anything can be polluted.

תכף לנטילת ידים ברכה. כלו' מי שנטל ידיו במים אחרונים יש לו לברך ברכת המזון מיד וכן תמצא בירושלמי. אמר ר' זירא בשם ר' אבא שלש תכיפות הן. תכף לנטילת ידים ברכה תכף לגאולה תפלה תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפלה שנא' (תהלים יט) ה' צורי וגואלי וסמיך ליה (שם כ) יענך ה' ביום צרה. תכף לסמיכה שחיטה שנאמר (ויקרא א) וסמך ושחט. תכף לנטילת ידים ברכה שנאמר (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידיכם קדש וברכו את ה', אמר ר' יוסי בר' אבין כל מי שהוא תוכף גאולה לתפלה אין השטן מקטרגו כל אותו היום, וכל מי שהוא סומך לנטילת ידים ברכה אין השטן מקטרגו באותה סעודה, וככה מי שהוא סומך סמיכה לשחיטה אין פסול נוגע באותו קרבן ע"כ בירושלמי:

Right after washing the hands comes the blessing, in other words, whoever has washed their hands for mayim ahronim ought to say birkat ha-mazon immediately.¹⁷⁶B. Berakhot 42a. And so you will also find in the Jerusalem Talmud: “Rabbi Zeira said in the name of Rabbi Abba, ‘There are three pairs of things that need to be done in immediate succession: the 18 Benedictions prayer has to follow the blessing for redemption without a break, kosher slaughter has to follow the laying on of hands without a break, and the blessing has to follow hand-washing without a break. The 18 Benedictions prayer has to follow the blessing for redemption without a break, as it is said, “The Lord is my Rock and my Redeemer,’ to which immediately is connected, ‘May the Lord answer you in time of trouble.’¹⁷⁷Ps 19:15 (last verse) and Ps 20:2 (first verse after the ascription). Kosher slaughter has to follow the laying on of hands without a break, as it is said, ‘He shall lay his hand…He shall slaughter.’¹⁷⁸Lev 1:4, 5. The blessing has to follow netilat yada’im without a break, as it is said, ‘Lift your hands toward the sanctuary and bless the Lord.’¹⁷⁹Ps 134:2. Rabbi Yosi the son of Rabbi Abin said, ‘Everyone who connects ge’ulah to tefilah without a break, Satan cannot accuse for the whole day; and everyone who connects the blessing to netilat yada’im without a break, Satan cannot accuse him during that meal. And likewise, everyone who lays his hand and slaughters without a break, there will be nothing invalid about that sacrifice.” So says the Jerusalem Talmud.¹⁸⁰Y. Berakhot 1:1.

יש להזהר כשבא לברך שלא ישאר השלחן בלא לחם שכן אמרו בסנהדרין (דף צב) כל שאינו משייר פת על שלחנו עליו הכתוב אומר (איוב כא) אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו. וטעם הדבר כדי שתחול הברכה על מה שנשאר ואם לא נשאר כלום על מה תחול הברכה שאין הברכה חלה על האין אלא על היש, והעד על זה שלחן שבמקדש שלא היה שלחן בלא לחם והיה הלחם ההוא נאכל לכהנים משרתי המקדש והיה מספיק לרבים מהם מועט ממנו, וכן אמרו רז"ל כל כהן שמגיעו כפול היה שמח ומתוך אותו לחם שבשלחן היתה ברכה משתלשלת ומתפשטת במזונות העולם מלחם הפנים בדרך יש מיש לא יש מאין, כי גם הנביאים אשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך אין כח בידם להמציא יש מאין אלא יש מיש, ואעידה לי עדים נאמנים אליהו ואלישע זה בכד הקמח וזה בענין אסוך שמן שהיה הכל יש מיש כי אין כח לעשות יש מאין אלא הקב"ה יוצר בראשית שברא עולמו יש מאין ואפי' בעצמו ובכבודו לא מצאנוהו אלא בבריאת העולם בששת ימי המעשה מאז ועד עתה הכל יש מיש, וכן כתוב (בראשית ב׳:ג׳) אשר ברא אלהים לעשות, באורו אשר ברא אלהים יש מאין לעשות מכאן ואילך יש מיש ולא יש מאין. ולפיכך יצטרך האדם כשבא לברך ברכת המזון שישאיר פת לחם על השלחן ואפי' מעט ממנו כדי שתחול הברכה בו ויתפשט כח הרבוי במעוט כדרך הנסים הנסתרים הנעשים לנו כל היום ואין אנו יודעים ומכירים בהם וכמ"ש רז"ל אין בעל הנם מכיר בנסו, ותדע לך כי סבת הברכה המשתלשלת במזונות העולם ולחם הפנים מפורש בפסוק (ויקרא כ״ד:ז׳) והיתה ללחם לאזכרה, בשכבר ידעת שהיו נותנין על הלחם לבונה הוא שכתוב (שם) ונתת על המערכת לבונה זכה, והיו לחם הפנים ולבונה מעכבות ניה לזה כענין האתרוג או הלולב והתכלת והלבן בזמן שתכלת מצוי. ולחם הפנים אין לגבוה בו חלק והלבונה אין להדיוט בה חלק כי היו מקטירין אותה על האש ולכך אמר הכתוב (ויקרא א) והיתה ללחם לאזכרה כי מתוך שמקטירין הלבונה שעל הלחם הנזכר למעלה והברכה תחול בו וממנו למזונות העולם והבן זה, כי על כן היו שתים עשרה חלות מסודרות על השלחן ומשם הברכה באה כנגד שנים עשר מלאכים הסובבים כסא הכבוד, ונקראים ד' מחנות שכינה שמשם העולם מתברך לד' רוחותיו והם עומדים ג' לכל רוח כטעם ד' דגלים שבמדבר, וכנגדם בכסא שלמה למטה י"ב אריות והם כשתים עשרה חלות הללו וארבעה עשרונים והתעורר לזה:

One has to be careful when he is about to say birkat ha-mazon not to leave the table without any bread on it, as they said in tractate Sanhedrin:¹⁸¹B. Sanhedrin 92a. “Whoever does not leave bread on his table, about him Scripture says, ‘With no remnant for him to eat, his goodness will not take hold.”¹⁸²Job 20:21. The reason for this practice is so that the blessing about which this was said will take hold; for if nothing is left, in what can the blessing take hold, because no blessing takes hold upon nothing, but only upon something? And the table in the sanctuary, which never was without bread, attests to this. And that bread was eaten by the priests who ministered to the sanctuary, and only a little of it was enough to feed many of them, and so our rabbis said, “Every priest who approached it was made doubly happy,”¹⁸³B. Yoma 39a. R. Bahya seems to allude to double portion of manna in the manna miracle as well as to the two loaves offered to the priests in Lev. 23:17. and through this very bread on the table blessing descended and was dispersed in the food of the world, from the showbread, by way of “something from something” and not something from nothing. For even the prophets who were “capable of serving in the royal palace”¹⁸⁴Dan 1:4. were not capable of producing something from nothing, but rather only something from something. Let me call for myself reliable witnesses:¹⁸⁵An allusion to Is 8:2.Elijah and Elisha, the former through “flour in a jar,”¹⁸⁶I Kg 17:12: “kad ha-kemah,” which R. Bahya used as the title for his famous encyclopedic collection of sermons. the latter “a jug of oil” – all was “something from something,” for no one has the power to make something from nothing but the Holy One Blessed be He, Shaper of creation which He created from nothing, and with all due to respect for Him, we find that even He only did it in the six days of the creation of the world. From then on till now, everything is “something from something.” And thus it is written, “which God created and made.”¹⁸⁷Gen 2:3. The explanation: “which God created” – something from nothing; “and made” – from then on, something from something, not something from nothing. So accordingly, it is necessary that a person about to recite birkat ha-mazon, leave a piece of bread on the table, for even a little of it is enough for the blessing to take hold in, and its power will be distributed through an increase of the small amount, just like the hidden miracles that are done for us every day, without us knowing or being aware of them. Just as our rabbis said: “¹⁸⁸B. Nidah 31a.No miracle-worker is aware of his own miracle.” And you should know that the cause behind the blessing that drops down in the food of the world and in the showbread is explained in the verse: “It [the frankincense] shall be a reminder-offering with the bread.”¹⁸⁹Lev 24:7. R. Bahya seems to allude to the miracle of the manna here in the language he uses about the showbread drawing miracles and blessings down to the earth, and of the priests being “doubly happy” See note 183 above . And later he explicitly associates the covering of bread on the table with cloths above and below with the miracle of the manna. As you already knew that they used to place frankincense on top of the bread, which is what is written just before, “With each row you shall place pure frankincense,”¹⁹⁰Ibid. the showbread and the frankincense used to counteract one another, just like the etrog and the lulav,¹⁹¹B. Menahot 27a. and the blue dye and white cloth (when blue dye could still be found). For the Most High has no share in the showbread, while the ordinary mortal has no share in the frankincense, which they would burn upon the fire. Therefore Scripture said, “It shall be a reminder-offering with the bread,” because by burning the frankincense which is on top of the bread, it becomes a reminder to the power above for blessing to drop down on it and from it into the food for the world. And understand this, that it is for this reason that there were twelve hallot arranged on top of the table. And from there the blessing came, which corresponded to the twelve angels¹⁹²Pirkei de Rabbi Eliezer 4. surrounding the throne of glory, which are called “four camps of the Shekhinah,” from which the world is blessed to the four winds, and they serve three to each wind, the meaning behind the four banners that were in the desert. Also corresponding to them below were the twelve lions on Solomon’s throne, and they are like these twelve hallot and the twenty-four tenth-measures,¹⁹³Lev 24:5. Each loaf – hallah – was made of two tenth-measures – ‘esronim – of choice flour, i.e., 24 = 2 x 12. and arouse your mind to this!

יש להזהר ג"כ כשבא לברך ברכת המזון שיסיר את המאכלת מעל השלחן, וטעם הדבר מפני שהשלחן נקרא מזבח ומה מזבח הוזהרנו בו שלא להניף עליו ברזל שנאמר (שמות כ׳:כ״ב) לא תבנה אתהן גזית וגו', ודין תורה הוא שאם עשאה לאבני מזבח גזית בכלי כסף או בשמיר שהיה מותר הא אין עיקר האיסור בגזית אלא מפני הברזל שהוא החרב והתורה הרחיקו מן המשכן שכתוב (שם כה) זהב וכסף ונחשת ולא הזכיר שם ברזל, וכן במקדש כתוב (מלכים א ו׳:ז׳) ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו. והטעם לפי שהוא כחו של עשו שנתברך בה מפי אביו וזהו שאמרו (בראשית כ״ז:ל״ט-מ׳) ועל חרבך תחיה, וכתיב (מלאכי א׳:ג׳) ואת עשו שנאתי לכך הוא מרוחק מן המקדש. וכן השלחן הוזהרנו לסלק החרב מעליו. לפי שהחרב הוא המחריב שהוא סבת החרבן שהוא הפך השלום ואין לו העמדה במקום ברכה שהוא שלום שהרי המזבח והשלחן מאריכין ימיו של אדם והחרב מקצר ואינו דין שיונף המקצר על המאריך:

One also has to careful when about to say birkat ha-mazon to remove the knife from the table. The reason for this practice is because the table is called an “altar,” and just as on an altar we have been warned not to brandish something made of iron over it, as it is said, “do not build it [an altar] of hewn stones, etc.”¹⁹⁴Ex 20:22. The rule of Torah is that if one makes it into an altar of hewn stones with a tool of silver or flint, it is permitted. For the point of the prohibition is not against it being hewn, but rather because it is hewn with something made of iron, i.e., a sword, and Torah kept it far from the tabernacle, when it is written: “gold, silver, and copper,”¹⁹⁵Ex 25:3. but does not mention iron there. And likewise with the sanctuary it is written, “No hammers or axe or any iron tool was heard in the House when it was being built.”¹⁹⁶I Kings 6:7. The reason is because that is the power of Esau with what he was blessed from his father’s mouth; this is what is meant by “By the sword you shall live,”¹⁹⁷Gen 27:40. and it is written, “but Esau I hated.”¹⁹⁸Mal 1:3. Therefore it is kept far from the sanctuary. And likewise at the table we have been warned to remove the sword from it, because the sword is something destructive¹⁹⁹The pun ha-herev hu ha-mahriv is lost in the translation. and the source of destruction, the opposite of peace, and it does not belong in a place of blessing, i.e., peace. For indeed the altar and the table prolongs a person’s days, while a sword shortens them, and it makes no sense to brandish something that shortens over something that prolongs life.²⁰⁰Mekhilta Yitro (end).

יש להזהר לפרוס מפה על הפת שבשלחן בשעת ברכה, וכן הוא מנהג הותיקים לכסות הפת בשעה שמברכין ברכת המזון כדי שלא יתבייש הפת. וכן כשמקדשין קדוש של שבת ביין ולא בפת. וכן אמרו בקדוש היום פורס מפה ומקדש, כלומר פורס מפה על הפת ואח"כ מקדש על היין, ועוד יש בזה רמז ודוגמא לירידת המן שמתחלה היה המן יורד על פני המדבר וזה שאמר ובבקר היתה שכבת הטל ואח"כ ירד המן עליו, וזהו שאמר (שמות ט״ז:י״ד) והנה על פני המדבר דק מחוספס דק ככפור על הארץ, וכתיב ותעל שכבת הטל ולא אמר ויעל המן אלא ותעל שכבת הטל למדך שהיה טל אחר יורד עליו. וכן אמרו רז"ל טל מלמטה וטל מלמעלה והמן באמצע כמונח בקופסא, וכן בכאן על השלחן פורס מפה ומקדש מפה מלמעלה ומפה מלמטה והפת באמצע. וזה דוגמא לירידת המן במדבר:

One also has to take care to spread a cloth over the bread on the table when saying the blessing, for thus it was the custom of the old-timers to cover the bread when they would recite birkat ha-mazon, so that the bread won’t be embarrassed (that we’re reciting this blessing for the food over wine and not bread), and likewise when they would recite the Shabbat Kiddush on wine and not bread. And so they said for the daytime Kiddush: “One spreads a cloth and recites the Kiddush,”²⁰¹B. Pesah 100a. that is to say, one spreads a cloth over the bread, and then one recites the Kiddush over the wine. There is also in this an allusion and symbol of the descent of the manna, which when the manna first came down, it would come down on the surface of the wilderness, which is what this meant: “in the morning there was a fall of dew,”²⁰²Ex 16:13. and afterwards, the manna fell on it [the dew], which is what is meant by “over the surface of the wilderness lay a fine and flaky substance, as fine as frost on the ground.”²⁰³Ex 16:14. And it is written “when the fall of dew lifted” and not “when the fall of manna lifted,” so that “when the fall of dew lifted” teaches you that another layer of dew came down upon it [the manna].²⁰⁴Ibid. In other words, R. Bahya interprets the miracle of the manna to include two separate dewfalls, in between which the manna was sandwiched. And so our rabbis z”l said, “Dew above and dew below and the manna in the middle, as if it were packed in a box.”²⁰⁵Mekhilta Va-Yisa 3, which R. Bahya also brings in his Torah Commentary on to Ex 16:13. In other words, it was even more miraculous than other miracles, because the manna didn’t just fall, but rather God wrapped it in dew as he were a parent lovingly sending a “care package” to the Israelites. Therefore here at the table one spreads cloth and recites the Kiddush – a cloth above, a cloth below, and the bread in the middle. For this is a symbolic re-enactment of the descent of the manna.²⁰⁶Likewise the Tosafot to b. Pesahim 100b explain this practice.

ברכת המזון הם שלש ברכות מן התורה ואחת ברכה רביעית מדברי סופרים. וגדול שבשלחן מברך ואע"פ שבא לאחר סעודה. וסימן לשלש ברכות מן ועשית שלחן עצי שטים וצפית אותו זה"ב, ברכת הזן. ברכת הארץ, ברכת בונה ירושלים. זהו זה"ב מספר דוד. וכן השלחן רמז למלכות וסימן הוא למלכות בית דוד בן ישי וכולל מלכות בית דוד של מטה וכן מלכות של מעלה, הוא כח הלבנה דוד מלך ישראל חי וקים, זהו שאמרו (שמואל ב כ׳:א׳) אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי איש לאהליו ישראל אין לאהליו אלא לאלהיו, וכבר ידעת כי השלחן במקדש כנגד מדת הדין, ומטעם זה היתה מונחת בצפון שהוא השמאל ומדת הגבורה, והיו על השלחן שני בגדים אחד שני ואחד תכלת, השני כנגד מדת הדין של מעלה והתכלת כנגד של מטה הכלולה מכל המדות, שהרי לחם הפנים היה על השלחן עצמו בלא שום אמצעית שנאמר (במדבר ד׳:ז׳-ח׳) ולחם התמיד עליו יהיה ועל הלחם פורשין בגד תכלת ועל בגד זה היו נותנין כל כלי השלחן ועל כלי השלחן היו פורסין בגד שני והיה העליון על הכל והיה בגד שני מלמעלה ובגד תכלת מלמטה כי כן מה"ד של מעלה משפעת בשל מטה וכל הענין כי מן השלחן שבמקדש תבא פרנסה לכל העולם, וכנגד מדת הדין המפרנסת העליונים צבא המרום גם השפלים, כי היא המדה הנותנת טרף לביתה וחק לנערותיה, ומכאן תבין טעם היות קומת השלחן עם המסגרת י' טפחים. וא"כ השלחן שבמקדש עם מה שעליו יורה על מדת הדין והבן. ויש לך להתעורר על מה שאמרו חז"ל עשרה שולחנות עשה שלמה המלך ע"ה כמו שנתפרש בכתוב. וכן עשר מנורות וכן עשרה כיורות:

Birkat ha-mazon consists of three blessings from the Torah, and one blessing from the words of the scribes. The oldest at the table leads the blessing, even if he came after the meal.²⁰⁷So the Tur and Shulhan Arukh Orah Hayim 201. A mnemonic acronym for the three blessings from the Torah comes from the verses “You shall make a table of acacia wood… and make around it a molding of gold – ZaHa”B:”²⁰⁸Ex 25:23,24. the blessing ha-Zan (“who feeds”), the blessing Ha-aretz (“for the land”) and the blessing Boneh Yerushalayim (“who builds Jerusalem”) – the initials of which are ZH”B, and zahav is numerically equivalent to DaVi”D,²⁰⁹I.e., both = 14. and thus the table hints at malkhut – “kingdom.”²¹⁰According to b. Yoma 72, “there were three rims in the sanctuary, one on the altar, one on the ark, and on the table…David earned the rim on the table, and he took it.” In other words, King David and his kingdom are associated with “the table.” The symbol of kingdom is the house of David son of Jesse, which includes the both the kingdom of the house of David below, and the kingdom above, which is the power of the frankincense: Dovid melekh Yisrael hay ve-kayam(“Long live David King of Israel!”) – this is what is meant by “We have no portion in David, No share in Jesse’s son! Every man to his tent (le–ohalav), O Israel!”²¹¹2 Sam 20:1. not “le-ohalav – to his tent” but rather “le’lohav– to his God.”²¹²In other words, the Torah is using “his tent” (ohalav) as a euphemism for “his God” (elohav), because it is quoting a wicked person, Sheba the son of Bichri, and it would have been disrespectful to God to quote Sheba’s call to rebellion that invoked God. I think what R. Bahya has in mind in all this is that “house of David,” “malkhut,” and “elohim” are all symbolic synonyms for the tenth sefirah – Malkhut, or Shekhinah. For you already knew that the table in the sanctuary corresponds to midat ha-din – God’s attribute of justice – which is the reason why it is located on the north, that is the left side,²¹³That is, if one is standing facing the east. the side of Gevurah – “Might.” And on the table were two cloths, one made of crimson, the other blue.²¹⁴Nu 4:7-8. The crimson one corresponds to midat ha-din above, and the blue one corresponds to midat ha-din below, which is comprised of all the other attributes. And here the showbread was on the table itself, without anything in between, as it is said, “And the regular bread shall rest upon it [the table],”²¹⁵Nu 4:7. and over the bread was spread the blue cloth. And on this cloth were put all the utensils for the table, and over the utensils was spread the crimson cloth; was the highest on top of everything else. The crimson cloth would be on top, and the blue cloth below, that’s just how the upper midat din emanates down into the lower one, and the point of this whole arrangement is that from the table in the sanctuary comes sustenance for the whole world.²¹⁶Zohar 153b: “This table stands inside the Mishkan, and from it goes out food for the whole world.” Corresponding to it is the midat din above that sustains the upper beings, the host on high, even as it does the lower beings, for it is the attribute “that supplies provisions for her household and, the daily fare of her maids.”²¹⁷Prv 31:15. From this you will understand the reason why the height of the table with all of the things arrayed on was ten handbreadths. For even so, the table in the sanctuary with what was on top of it should instruct you about midat ha-din, and understand this! For you need to be awakened to what our sages z”l said about this: “Ten tables King Solomon (peace be upon him) made, as it is explained in Scripture, and likewise ten lampstands, and ten washbasins.²¹⁸2 Chr 4:6-8. Clearly, R. Bahya is alluding to the ten sefirot, for whose array the arrangement of cloths, utensils, and shewbread on the table in the sanctuary is a microcosm.

ברכת המזון מן התורה שנא' (דברים ח) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, ושנינו בברייתא (ברכות פ"ז דף מח ב) וברכת זו ברכת הזן. את ה' אלהיך זו ברכת זימון, על הארץ זו ברכת הארץ, הטובה זו ברכת בונה ירושלים, וכן הוא אומר (דברים ג) ההר הטוב הזה והלבנון, אין לי אלא לאחריו לפניו מנין ת"ל אשר נתן לך משעה שנתן לך אתה חייב לברכו, דרשו רבותינו ז"ל (ברכות פ"ז מח ב) משה תקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ בשעה שהכניסם לארץ, דוד ושלמה תקנו ירושלים. ועוד תמצא בפ' המן רמז לברכת המזון במן עצמו, שנאמר (שמות יז) ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם, וידיעה זאת שתזכירוהו ברכה על אכילת המן. הרביעית שהיא הטוב והמטיב ביבנה תקנוה. הצריכו רז"ל להזכיר בברכת הארץ תורה, וכן צריך שיזכיר בה ברית ושיקדים ברית לתורה שיאמר כן ברית ותורה חיים ומזון על בריתך שחתמת ועל תורתך שלמדתנו, והטעם שהצריכו להזכירם בברכת הארץ להורות שבשביל התורה זכינו לירושת הארץ. וזה טעם הקמת האבנים שהיתה כל התורה כתובה עליהן, וזהו שאמר (דברים כ״ו:א׳) למען תבא אל הארץ, פירוש למען הזכרה זו תבא אל הארץ ולפי דעתי למען אשר תוכל לבא. כלומר מה שאני מצוה לך לכתוב עליהן כל התורה למען שיהיה לך כח לבא אל הארץ כי כח התורה יכרית האויבים אשר בארץ וינחילנה לנו:

Birkat ha-mazon is from the Torah, as it is said, “When you have eaten your fill, you shall bless the Lord your God.”²¹⁹Deut 8:10. The complete verse is “When you have eaten your fill, you shall bless the Lord your God for the good land which he has given you.” And they taught in a baraita:²²⁰B. Berakhot 48b. “you shall bless” – this is the blessing “ha-zan;” “the Lord your God” – this is birkat ha-zimmun (“the blessing of invitation”); “for the land” – this is the blessing “ha-aretz” (“for the land”); “good” [ha-tovah]– this is the blessing “boneh Yerushalayim.” And therefore it says “the good hill country [ha-har ha-tov] and the Lebanon.”²²¹Deut 3:25. I have only a blessing after the meal; from where do I get before it? Scripture says “”which He has given you” – from the moment He has given it to you, you are obligated to bless Him. Our rabbis z”l taught in a midrash: Moses instituted the blessing “ha-zan” for Israel when the manna fell down for them; Joshua instituted the blessing “ha-aretz” when he led them into to the land, and David and Solomon instituted “boneh Yerushalayim.”²²²B. Berakhot 48b. And you will also find in the story of the manna a hint at the blessing “ha-zan” in the manna itself, as it is said, “In the morning you shall have your fill of bread,²²³Ex 16:12. and you shall know that I the Lord am you God” – this knowing will occur when remind yourselves of it when you say a blessing over eating the manna. The fourth blessing, “ha-tov ve-ha-metiv,” was instituted at Yavneh. Our rabbis z”l needed to make reference in the blessing “ha-aretz” the Torah, and also refer in it to the covenant (brit), and for them to mention brit before Torah,²²⁴In B. Berakhot 48b-49a it says that Torah was given through three covenants, while the covenant of circumcision was given through thirteen covenants. R. Bahya explains the point of this allusion in what follows. so it would be said like this: “brit and Torah, life and food, for your brit which you sealed [upon us] and your Torah which you taught us.”²²⁵A quotation from a version of birkat ha-mazon used by R. Bahya and his contemporaries, but slightly different from the version we use now. And the reason that they needed to mention both in the blessing “ha-aretz” was to instruct us that it was because of the Torah that we merited the inheritance of the Land.²²⁶And so the Tur, and Rashi’s commentary on b. Berakhot 48b. And this is the reason for the setting up of the stones upon which “the whole Torah” is written, and this is what is meant by “to [le-ma’an] enter the land.”²²⁷Dt 27:3. Le-ma’an means literally “for the sake of” R. Bahya alludes to stones Moses instructed the Israelites to set up in Dt 27:2-3: “As soon as you have crossed the Jordan into the land that the Lord your God is giving you, you shall set up large stones. Coat them with plaster and inscribe upon them all the words of this Torah when you cross over in order, to enter the land that the Lord you God is giving you.” Le-ma’an – “for the sake of” this Torah “you will enter the Land.” And in my opinion, in “to [le-ma’an] enter the land,” “le-ma’an” means “so that you are able to enter,” that is to say, “Insofar as I am commanding you to write on them the whole Torah, so you will have the power to enter the land, because the power of the Torah will cut out [yakhritu] ²²⁸R. Bahya’s word choice here is rich in relevant connotations. “Cut out” – yakhrit – is from the root of the same verb “karat” used in the Biblical expression “to cut a covenant”- likrot brit – that is, to make a covenant, and also used for the punishment of someone who violates the covenant, e.g., as in Ex 12:15: “Whoever eats leavened bread from the first day to the seventh day [of Passover], that person shall be cut off [nikhreta] from Israel.”the enemies of the land, so that you will inherit it.

וטעם להקדים ברית לתורה, לפי שהתורה נתנה בג' בריתות והמילה נתנה בי"ג. והם הנזכרים בפרשת המילה לאברהם, ובזכות שש עשרה בריתות אלו אנו ניצולים ממדת הדין שהוא חרבו של הקב"ה שיש לה שש עשרה פיות האומרות הך האויבים, ועל זה אמר משה בהבטחה עתידה (דברים ל״ב:מ״א) אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי סמך י' של חרבי אל ו' של ותאחז כדי לרמוז חרב שש עשרה, והבן פסוק (איוב יט) גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב למען תדעון שדון. ביאורו גורו לכם מפני חרב של מעלה כי העונות גורמין החמה והחרב למטה, ולמען זה יש לכם לדעת שיש דין והעולם אינו מקרה, וחרב זו רשעים נדונין בה, והצדיקים לא די שאין מתפחדין ממנה אלא שהיא נמסרת בידם הוא שכתוב (תהלים קמט) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם קרי ביה י"ו פיות והבן זה, כי יש בכאן ענין גדול נקשר בקצת אותיות השם הגדול אך כונתי לקצר:

And the reason for mentioning brit before the Torah is because the Torah was given through three covenants, while brit milah – circumcision was given through thirteen covenants, and they are mentioned in the account of Abraham’s circumcision, and for the sake of all sixteen of these covenants, we are rescued from midat ha-din, the sword [herev]of the Holy One Blessed be He, which has sixteen mouths that say “smite the enemies!” Moses referred to this in his promise for the future, “When I whet My flashing sword [harbi] and My hand lays hold of justice.”²²⁹Dt 32:41. In other words, here God’s sword is associated with His hand that exercises justice – His left hand, midat ha-din. He connected the yod ending harbi(“my sword”) with the initial vav of ve-tohez (“lays hold of”) in order to hint at “the sword of sixteen.” Understand this verse: “Be in fear of the sword [herev], for fury is iniquity worthy of the sword [herev]; know there is a judgment [she–din].²³⁰Job 19:29. This means “be in fear of the sword from above,” for iniquity cause the “fury” and “sword” below, and so to this end you should know that there is justice and the world is not random, and with this sword the wicked are judged, and that righteous not only need not be afraid of it, but indeed it is put into their hands. That is what is written “with paeans to God in their throat and two-edged swords [herev pipiyot] in their hand”²³¹Ps 149:6. – read in it “sixteen mouths – piyot.” So understand this! For this is a deep matter linked to some of the letters on the Lord’s great Name itself, but it’s my intention to limit what I say about it.

וברכת הטוב והמטיב שתי מלכיות לבד מדידיה. וכן אמרו בירושלמי שלש מלכיות שלש הטבות שלש גמולות. שלש מלכיות מלך העולם, האל אבינו מלכנו, המלך הטוב. שלש הטבות, המלך הטוב והמטיב הוא מטיב. שלש גמולות הוא גומלנו הוא גמלנו הוא יגמלנו:

The blessing ha-tov ve-ha-metiv needs two more mentions of melekh besides its own in its opening line. And thus they said in the Jerusalem Talmud: ²³²Not in our versions of the Jerusalem Talmud, but in Tosafot to b.Berakhot 46b, d.h. “ha-tov ve-ha-metiv” Chavel). “three mentions of melekh, three mentions of being metiv, and three mentions of recompense (gemulot). The three “melekh”’s(1) “melekh ha-olam,” (2) “ha-el avinu malkenu,” and (3) “ha-melekh ha-tov.” The three “metiv”’s: (1) ha-melekh ha-tov, (2) “ve-ha-metiv,” and (3) “hu he-tiv.” The three gemulot: (1) “hu gomalnu,” (2) hu gamlenu, and (3) hu yigmalenu.

ברכת המזון בשלשה שנאמר (תהלים לד) גדלו לה' אתי וכו'. בשלשה אומרין נברך שאכלנו משלו בלא הזכרת השם. ובעשרה מזכיר השם נברך אלהינו, ולא יאמר ברכו אלהינו כלומר שלא יוציא את עצמו מן הכלל, והכי אסיקנא נברך עדיף אלא שאם אמר ברכו אין תופסין אותו, רבו האוכלים אפי' אחד עשר רבוא אומרים נברך אלהינו שאכלנו משלו לפי שהעשרה הוא המספר הכולל את הכל ואין אחריו כי אם כפול. המזמן בשלשה אומר נברך שאכלנו משלו והשנים עונין כמו שהוא מתחיל ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. והמזמן בעשרה אומר נברך אלהינו שאכלנו משלו והשאר עונין ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ואותם שמחוץ לשלחן עונין אמן, וכענין שאמרו במס' ברכות (דברים ל״ב:ג׳) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו כשאקרא שם ה' הבו גודל לאלהינו כלומר אתם תענו אמן:

Birkat ha-mazon is recited with at least three adults, as it is said, “Exalt the Lord with me.²³³Ps 34:4: Gadlu la-Shem iti. Gadlu is a plural imperative, so it includes at least two; iti – “with me” adds one more, making it at least three. With three, one says in the zimmun “nivarekh she-akhalnu mishelo” – “Let us bless Him from whose food we have eaten” without mentioning God’s name. And with ten one does mention God’s name: nivarekh eloheynu– “Let us bless our God.”²³⁴B. Berakhot 49b, and so the Tur and Orah Hayim 192. And one does not say “Barekhu eloheynu” – “Bless our God,” in other words, one should not exclude himself from the group. Thus I conclude that “nivarekh” is preferable, but if someone has said “barekhu,” one doesn’t hold it against him.²³⁵B. Berakhot 50a. In other words, it is acceptable to say “barekhu.” Regardless if the number of diners is eleven or 110,000, one says, “nivarekh eloheynu she-akhalnu mishelo,” because ten is the number that includes everything and there is nothing after it, unless it is doubled [?]. If one leading a zimmun of three says, “nivarekh she-akhalnu mishelo” – “Let us bless Him from whose food we have eaten,” the other two reply as if he were beginning with “Barukh she-akhalnu mishelo uv-tuvo hayinu” –“Blessed be the One from whose food we ate and by whose goodness we live.” If one leading a zimmun of ten says, “nivarekh eloheynu she-akhalnu mishelo” – “Let us bless our God from whose food we have eaten,” the rest reply with “Barukh eloheynu she-akhalnu mishelo uv-tuvo hayinu” –“Blessed be our God from whose food we ate and by whose goodness we live.” Those outside of the table answer “Amen,” which is like the matter discussed in tractate Yoma:²³⁶B. Yoma 37a. “For the name of the Lord I proclaim; Give glory to our God!”²³⁷Dt 32:3. When “I proclaim the name ‘Lord,’ You give glory to ‘Eloheynu,’ namely, you should answer “Amen.”

קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואם לא אין מזמנין עליו אבל משלים הוא לעשרה. מדאמרי' אמר ר' יהושע בן לוי אע"פ שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין לו סניף להשלימו לעשרה, ופירש רש"י ז"ל לאו לעשרה קאמר אלא לזימון. מיהו קי"ל דאין עושין אותו סניף (לעשרה) לא לתפלה ולא לזימון עד שיביא שתי שערות, מדאמרי' בירושלמי קטן מאימתי עושין אותו סניף ר' אבין אומר אתפלגון רב הונא ורב יהודה תרוייהו בשם שמואל חד אמר כדי שידע בטיב ברכה וחד אמר כדי שיהא יודע למי מברך. אמר ר' יוסי בר' חלפתא כמה זמנין אכלית עם חלפתא אבא ועם ר' אבינא בר קיסי ולא זמנין עלי עד שהבאתי שתי שערות. וע"ז הגיה רבינו תם ז"ל וכן מנהג העולם:

A minor who knows Whom they are blessing is included in the zimmun, but if not, he is not included. However he does count to complete the minyan of ten, according to what they said, R. Joshua ben Levi said that even though a child who is being rocked in a cradle is not counted in the zimmun, they consider him an addition to complete the minimum of ten. And Rashi z”l explained, “not for a minyan of ten in general, only for a zimmun. Otherwise, how could we maintain that he’s not considered an addition to make ten for the amidah or for the zimmun until he’s grown two pubic hairs? From what they said in the Jerusalem Talmud: a minor – at what point do we consider him an addition to make ten? R. Abin says R. Huna and R. Judah disagree with one another, both in the name of Shmuel. The one says when he knows the form of the blessing, the other, when he knows Whom he is blessing. R. Yosi b. R. Halafta said, ‘How many times have you eaten with my father Halafta, and with R. Abina b. Kisi, and they didn’t make a zimmun for me until I grew two pubic hairs?!’ And this is how Rabbenu Tam reasoned, and thus it is the practice of the whole world.²³⁸Tosafot to b. Berakhot 48a, d.h., “ve-layt hilkhata she-mevi’ shitat Rabbenu Tam.”

תשעה שאכלו דגן וא' ירק מצטרפין לענין נברך, ודוקא לענין צירוף אבל לענין שיוציא רבים ידי חובתן בעינן שיאכל כזית דגן. ובשלשה אין צריך לומר להוציא ידי חובתן אלא אפי' להצטרף בעינן שיאכל כזית דגן, וכן אנו נוהגין כשנכנס אדם להצטרף שנוטל כזית דגן ואוכל:

If nine who have eaten something made of grain, and one just greens, they include him for the purpose of saying “nivarekh.” And precisely just for the sake of inclusion, but in order for him to enable the majority to fulfill their obligation, we need him to eat at least an “olive’s measure” of something made of grain.²³⁹B. Berakhot 48a, and so the Tur and O.H. 197. And with three, it goes without saying that in order for him to enable the others to fulfill their obligation, even to be added in, we need him to eat at least an “olive’s measure” of something made of grain. And thus it is our custom that when a person enters to be included, that he takes at least an olive’s measure of something made from grain and eats it.

וצריך אתה לדעת כי ממה שאמרו חכמים ז"ל (חולין פ"ו דף פז) יצתה בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים, יתבאר מזה שכל ברכה וברכה ממאה ברכות שוה עשרה זהובים. ויש בזה אסמכתא מן הפסוק (במדבר ז׳:י״ד) כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת, כלומר כל אחת מכ"ף והן מאה ברכות שוה עשרה זהב, וכן תמצא במקום אחר (בראשית כד) עשרה זהב משקלם וסמיך ליה ואקוד ואשתחוה לה' ואברך את ה'. וטעם שכל ברכה וברכה שוה עשרה זהובים לרמוז שיש לכלול עשר ספירות בכל ברכה וברכה. וטעם מאה ברכות בכל יום כנגד עשר ספירות עשר ברכות לכל ספירה וספירה. וזהו שכתוב (דברים י) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך, ויש בסוד זה תשעים ותשעה אותיות ואחד משלים למאה, ומצינו בדוד המלך ע"ה (שמואל ב כג) נאם הגבר הוקם על לפי שהיו בדורו מאה בישראל מתים בכל יום ודוד הרגיש בזה עמד ותקן מאה ברכות, לא שהוא תקנם אלא שהוא יסדם לפי ששכחום וחזר דוד ויסדם. וכן כתיב (תהלים קכח) הנה כי כן יברך גבר ירא ה'. מלת יברך חסר וי"ו ובאורו כמספר כ"י כ"ן יברך מי שהוא ירא את ה', וצריך אדם להזכיר מאה ברכות ולקיימן בכל יום, ובשבת שאי אפשר שאין תפלת שבת אלא שבע ברכות כמו שכתוב (שם קיט) שבע ביום הללתיך ביום הידוע והמיוחד שהוא שבת כבר אמרו חכמים ז"ל ממלינהו באספרמקי ומגדי:

And you need to know that because the sages z”l said, “a bat kol went out and said that a cup of blessing is equal to forty pieces of gold, it is clear from this that each blessing of the hundred blessing equals ten pieces of gold.”²⁴⁰B. Hullin 87a. Since there are four blessings in birkat ha-mazon said over the cup of blessing – you do the math. This is also an allusion to the tradition that one said say at least a hundred blessings per day. And there’s support for this in the verse: “one ladle (kaf) of ten [shekels] of gold filled with incense,”²⁴¹Nu 7:14. that is to say, every “one from Ka”F,²⁴²Ka”F is numerically equivalent to 100. which are the one hundred blessings equal to “ten gold [pieces].” And you will also find in another place, “esreh zahav mishkalam” – “ten gold shekels in weight”²⁴³Gen 24:22, the value of the gold armbands Eliezer gave Rebekah as a present after she gave his camels water at the well. to which armbands Scripture follows with the phrase “Then I bowed low in homage to the Lord and blessed the Lord.”²⁴⁴Gen 24:48, immediately preceded in 24:27 with “And I put the ring on her nose, and the bands on her arms,” i.e., the ten shekel gold bands, which are equal to one blessing. The reason why every blessing is equal to ten shekels of gold is to hint that it is possible to include the 10 sefirot in each and every blessing. And the reason for 100 blessings every day is their correspondence to the 10 sefirot, ten blessings for each and every sefirah. And this what is written, “And now, O Israel, what (mah) does the Lord your God demand of you.”²⁴⁵Dt 10:12. And our sages z”l said, “Don’t read mah – “what,” but rather me’ah –“a hundred,”²⁴⁶B. Menahot 43b. that is to say, “A hundred the Lord your God demands of you.” And there are 99 letters in this verse; adding the letter aleph makes it 100.²⁴⁷That is, adding an aleph to the word mah, making it me’ah, give the verse 100 letters. In his commentary to the Torah R. Bahya brings this interpretation as the sod – “the mystical interpretation” of Dt. 10:12. And we found in King David (peace upon him), who said, “The utterance of the man set on high [‘al],”²⁴⁸2 Sam 23:1. The Hebrew word ‘al is numerically equivalent to 100. because one hundred men of Israel a day used to die in that generation, and deeply moved by this, David instituted [tiken]100 blessings.²⁴⁹Midrash Tanhuma Korah 12. Tiken – “instituted” of course also has the connotation of tikkun – “repair,” as in the sense of a cosmic repair through blessings of a world diminished by the loss of 100 lives. He didn’t institute them per se, but rather re-established them, since they had been forgotten, and David came along and re-established them.²⁵⁰Ibid. According to this midrash, Moses originally established the blessings, and afterwards, whne they had been forgotten, David came along and re-established them, and after David’s era they were forgotten again until the sages of the Talmud re-established them (Chavel). And thus is written, “So [ki khen] shall the man who fears the Lord be blessed [yivorakh].”²⁵¹Ps 128:4. The word yivorakh – “shall be blessed” is spelled without a vav, which means that by the numerical equivalent of K”I Khe”N – 100 – will the person who fears the Lord both bless and be blessed.²⁵²Lacking the vav, the Hebrew word can be read either actively as yivarekh – “he will bless,” or passively as yivorakh – “he will be blessed.” Therefore a person needs to recite 100 blessings and fulfill them each day. And on Shabbat, when it is not possible because the Amidah for Shabbat contains only seven blessings, as it is written, “I praise You seven times on theday,”²⁵³Ps 119:164. the day which is well-known and special, namely, Shabbat, our sages z”l already said, “one completes them with aromatic herbs and fancy fruits.”²⁵⁴B. Menahot 43b, i.e., one enjoys lots of extra snacks and aromas that require blessings to make up for the shortage of blessings.

והנה אבאר לך בכאן שלש סעודות של שבת. (שבת דף קיט) אמרו רז"ל חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת שנא' (שמות ט"ו) אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה, ובשכר המצוה אמרו (שם) כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמות גוג ומגוג, ובכל אחד משלשתן הזכיר הכתוב יום. חבלו של משיח (מלאכי ג) לפני בוא יום ה'. דינה של גיהנם (שם) הנה יום ה' בא בוער כתנור וכתיב (שם) ולהט אותם היום הבא. מלחמות גוג ומגוג (זכריה יד) הנה יום בא לה'. וטעם שלש סעודות שבת כנגד שלש מעלות עליונות שהן שלש סעודות אשר לנפש בחיים הנצחיים האמתיים הנקראים חיי העוה"ב וצרור החיים:

And now I shall explain to you the three meals of Shabbat. Our rabbis said:²⁵⁵B. Shabbat 119b. A person is required to eat three meals on Shabbat, as it is said, “Eat it today, for today is a Sabbath of the Lord, you will not find it today on the plain.”²⁵⁶Ex 16:25, referring to the manna. There are three mentions of “today,” each corresponding to one of the three meals on Shabbat. And about the reward for this mitzvah they said:²⁵⁷B Shabbat 118a. Whoever fulfills the mitzvah of three meals on Shabbat is rescued from three tribulations: from the birth pangs of the Messiah, from the judgment of Gehenna, and from the wars of Gog and Magog, and for each of these three the Scripture mentions “day.” For the birth pangs of the Messiah – “before the coming of the day of the Lord.”²⁵⁸Mal 3:23: “Lo, I will send the prophet Elijah to you before the coming of the awesome, fearful day of the Lord.” From the judgment of Gehenna – “For lo! That day is at hand, burning like an oven” and it is written, “and the day that is coming shall burn them.” ²⁵⁹Mal 3:19: “For lo! That day is at hand, burning like an oven. All the arrogant and doers of evil shall be straw, and the day that is coming – said the Lord of Hosts – shall burn them to ashes and leave of them neither stalk nor boughs.” And from the wars of Gog and Magog: “Lo, a day of the Lord is coming.”²⁶⁰Zech 14:1, referring to the apocalyptic wars at the end of time. The reason for the three meals of Shabbat corresponds to the three higher states that the soul will have in the eternal and true life that is called “the life of the world to come” (hayye ha-olam ha-ba) and “bundle of life” (tzror ha-hayim).

ראשונה מדת שמור שהיא המלכות והיא הכלה ולכך נקראת שבת כלה. וז"ש (שבת פט"ו ד' קיט) בואי כלה בואו ונצא לקראת שבת כלה מלכתא, וזהו (שמות יו) אכלוהו היום כנגדה אנו עושים קדוש בליל שבת על היין:

The first meal is the aspect of “shamor”²⁶¹From the commandment in the 10 commandments to observe Shabbat in Dt 5:12. – “Observe!” which is Malkhut, and “the Bride,” which is why Shabbat is called a “bride.” And this why it says, “Come bride, Come and let us go out to greet the Sabbath bride and queen,” and this is “Eat it today”²⁶²Ex 16:25. – [ikhlu-hu] the “day” for whom we make the Shabbat evening Kiddush over wine.²⁶³Midrashic creative philology reads ikhlu-hu “eat it” as something like “I shall make her a bride” – playing upon the similarities between kalah – “bride “and akhal – “eat.”

שניה מדת זכור שהוא הרחמים כנגדה אנו עושים קדוש ביום, והוא הנקרא קדושא רבא שהרי הלילה שמור והיום זכור שהוא הרחמים, וזהו כי שבת היום לה':

The second meal is the aspect of “zakhor” – “Remember!”²⁶⁴From the commandment in the 10 commandments to remember the Shabbat in Ex 20:8. which is Rahamim – Compassion, for whom we make the Kiddush of the Day, which is called Kiddusha Raba – “the Great Kiddush”²⁶⁵B. Pesahim 106a. because at night – shamor!, and in the day zakhor! which is Compassion, and the meaning of “for today is the Sabbath of the Lord.”²⁶⁶Ex 16:25.

שלישית המקור העליון הנקרא אין, ממה שכתוב ואיוב כח) והחכמה מאין תמצא, וזהו היום לא תמצאוהו בשדה:

The third meal is the upper source, which is called Ayin – “Nothing” -from what is written, “And Wisdom you will find comes me-ayin –“from Nothing.”²⁶⁷Job 28:12, which JSB translates “And wisdom, from where [me-ayin] can it be found?” R. Bahya creatively “misreads” the verse to reveal its kabbalistic meaning. And this is the meaning of you will not find it today on the plain.”²⁶⁸Ex 16:25.

ומעתה התבונן ופקח עיני הלב במעלות המקיים שלש סעודות, ושכר העצום והמעותד והגנוז לו בכונה העליונה הזאת הראוי הוא בודאי להנצל מן השלש פורעניות והבן זה:

And from now on meditate on this and open the eyes of your heart to the high levels which someone who fulfills the three meals achieves, and the deep reward reserved in the future for him when he has this lofty focus in mind, and indeed he deserves to be rescued from the three tribulations, and understand this!

ויש לך לדעת כי שלש סעודות של שבת זמניהם חלוקים, האחד בליל שבת, והשני בשחרית, והשלישי במנחה, לא כאותן שעושין סעודה שלישית בשחרית אחר סעודה וברכת המזון שפורסין מפה וחוזרין ועושין סעודה שנראה סעודת שבת לחצאין ואין כאן הכרה בסעודה שלישית הנפלאה העליונה. אלא זמן הסעודה השלישית בשעת מנחה הוא מדתנן בפרק כל כתבי הקודש (דף קי"ז ב) נפלה דליקה בליל שבת מצילין מזון שלש סעודות. בשחרית מצילין מזון שתי סעודות. במנחה מצילין מזון סעודה אחת. ועוד מדתנן בפסחים (פ"ק דף י"ב) ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין מזון שתי סעודות, מכל זה ראיה שסעודה שלישית זמנה במנחה לפי שאותה שעה כבר הגיע זמן איסור חמץ מן התורה משש שעות ולמעלה, ואמר בתוספתא שכל הרוצה לקיים שלש סעודות בארבעה עשר שחל להיות בשבת אוכל מצה עשירה והיא העשויה בשמן ודבש, כי לא אמרו כל האוכל מצה בערב הפסח אלא בלחם עוני אבל מצה עשירה מותר שעדין לא חל עליו חיוב לחם עוני עד הערב:

And it is up to you to know that the three Shabbat meals have alloted times: the first on Shabbat eve, the second at shahrit in the morning, and the third at minhah in the afternoon. One does not make the third meal at shahrit right after the meal and birkat ha-mazon, by spreading a tablecloth and starting a new meal so that it seems that the meals divide Shabbat in half, without any acknowledgment here in the third meal of the upper miracle. But rather, the time of the third meal is at the hour of minhah, as they taught in the chapter “All the holy writings:”²⁶⁹B. Shabbat 117b. “If a fire breaks out on Shabbat Eve, one rescues the food for three meals; if during shahrit, one rescues the food for two meals; if at minhah, one rescues the food for one meal.” And they also taught in Pesahim: “If the 14thof Nisan occurs on Shabbat, one burns all the hametz before Shabbat, but leaves enough food for two meals. ²⁷⁰B. Pesahim 13a: “all,” that is, regardless whether it is ordinary food or food reserved for the priests, except for what is needed for Shabbat, according to Rashi on this passage. But one leaves enough only for two meals on Shabbat, since on the day before Pesah, one is forbidden to eat anything from minhah on, until the seder meal itself. All of this is proof that the time for the third meal is at minhah, since this time would already have arrived within the time of the prohibition from the Torah against eating hametz from six hours on until the seder. And they said in the Tosefta, “Anyone who wants to fulfill the obligation of three meals when the 14th of Nisan occurs on Shabbat, eats ‘rich matzah,’ which is made with oil and honey. For they did not say ‘Whoever eats matzah on the eve of Pesah…,’²⁷¹Tosafot on b. Pesahim 99b, citing the Jerusalem Talmud. The whole quotation is, “Whoever eats the bread of affliction on the eve of Pesah is like a man who has sex with his betrothed at his in-laws’ house.” but rather ‘the bread of affliction,’ which would permit ‘rich matzah,’ since the obligation to eat only the ‘bread of affliction’ does not go into effect until the evening.”²⁷²This may be a manuscript error, since this ruling is not in the Tosefta, but in the Tosafot to B.Pesahim 99b (Chavel).

שלש סעודות הללו צריך לקבוע כל אחת משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות בין בשבתות בין בימים טובים. יש שהיו אומרים בסעודה שלישית שאפשר בפירות ואין צריך פת ומביאין ראיה מההיא דסוכה (פ"ב דף כ"ז) דאמרי' אם השלים במיני תרגימא יצא, ואין דעתנו כן דקי"ל דפרי לא בעי סוכה ואם השלים בפירות לא יצא אלא ודאי צריך פת בסעודה שלישית כמו בשתים ראשונות.

One needs to base all three of these meals over wine, and to break two loaves of bread, whether it is for Shabbat or for the other holidays. Some say that it is possible to serve fruit and not bread at the third meal, and bring for proof what is said in tractate Sukkah: “We say, ‘If one made up for a meal in the sukkah that he missed with kinds of desserts, he has fulfilled his obligation.”²⁷³B. Sukkah 27a. One is required to eat fourteen meals in the sukkah, two on each of the seven days of Sukkot. But according to this opinion, you can “make up” a missed meal just by adding dessert to another meal in the sukkah, rather than having another whole meal. But this is not our view, for we hold that fruit does not need to be eaten in a sukkah, and if he made up his missed meal with fruits, he has not fulfilled his obligation, but rather, bread is certainly required at the third meal as it is for the first two.²⁷⁴Hence R. Bahya rejects the argument that this saying from b. Sukkot proves one doesn’t need to eat bread at the third Shabbat meal. R. Bahya does not accept the view that dessert can count as a “make-up” meal, because if the dessert is just fruit, which the halakhah permits one to eat as a snack outside the sukkah, it is not sufficient to meet one’s obligation to eat 14 meals in the sukkah. Only an additional course that includes something that halakhah requires being eaten in the sukkah, like bread or other grain products can count as a meal “make-up.” The analogy between the sukkah meal and the third Shabbat meal proves the opposite of what those who brought it contended. Thus R. Bahya infers that for something to count as a meal per se, whether in the sukkah or the third Shabbat meal, it must include bread.

וכיון שבארתי לך חיוב שלש סעודות של שבת והודעתיך שכרו וגליתי לך נגלהו ונסתרו הנני מבאר לך עוד ענין: פנים חדשות. וזה נאמר על המעלה הסמוכה למלכות שעליה הזכיר הכתוב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וכיון שהוא השבת הגדול בודאי כיון שבא שבת בא פנים חדשות. ומטעם זה תמצא ענין שבע ברכות כדאמרינן בגמ' במסכת כתובות (דף ח) יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות אין אי לא לא. ושבת עצמו כמו פנים חדשות. אבל כל דברי רז"ל בנויים על החכמה המקובלת והוא היסוד הגדול שכל דבריהם נשענים עליו. אשרי המתבונן בהם ומסתכל באספקלריא המאירה שלהם, ומעתה איני צריך להרחיב ביאור בענין הנשואין ביצירה התחתונה בזכר ונקבה ממה שרמזתי בזכור ושמור ומתוך הרמז המועט תוכל להבין המרובה.

And when I explained to you the requirement for three meals on Shabbat and informed you of its reward, I revealed it to you only partially, leaving some of it secret. Now I shall explain to you further the topic of panim hadashot –“a new face.” ²⁷⁵Hadashot panim – a “new face,” a term taken from the marriage custom of the Sheva’ Berakhot, when friends of the bride and groom host them for seven meals on the seven days following their wedding. At these meals they recite a special birkat ha-mazoncontaining the traditional Seven Wedding Blessings – the Sheva Berakhot. But they only recite this special birkat ha-mazon with the seven blessings on the second through seventh days following the wedding if there are at least 10 adults, and at least one “new face” – panim hadashot – a person who wasn’t there on the previous day. This custom and the words for the sheva Berakhot are introduced in b. Ketubah 7b-8a. This refers to the virtue particularly associated with Malkhut, about which Scripture remarked when it said, “Let us make human being in Our image and according to Our likeness,”²⁷⁶Gen 1:26. and when it is the great Shabbat, for indeed when Shabbat comes, a “new face” comes. And for this reason you will find in the discussion of the Sheva Berakhot, which is connected to a “new face,” as we maintain in the Gemara, “On the first day [after the wedding] one says all seven blessings. From then on, if there is a new face (panim hadashot), one recites them, but if not one doesn’t.”²⁷⁷B. Ketubot 8a. And Shabbat itself is like a new face.²⁷⁸In other words, even if there is not a new guest, if it is Shabbat, one can still recite the Sheva Berakhot in birkat ha-mazon. So Tosafot to b. Ketubot 7b. By analogy, this principle was also applied to other holidays which occur uring the week of Sheva Berakhot. But all the words of our rabbis z”l are built upon the wisdom of kabbalah, and it is the great foundation upon which all of their words depend. Happy is the one who meditates upon them and looks at their shining mirror. And at this point I do not need to expand upon the explanation of the topic of marriage in the lower formation of the world involving male and female, because of what I hinted at in my discussion of zakhor ve-shamor “remember and observe.” From this little hint you should be able to understand much more.

ואחר שבארתי לך ענין קדוש אבאר לך ענין הבדלה למען לא תחסר כל על שלחנך בין בחול בין בשבת, כי גם ההבדלה היא כבוד השבת לזכור את יום השבת בבואו וצאתו, כמו שדרשו רז"ל (פסחים דף ק"ו) זכור את יום השבת זכרהו בכניסתו וביציאתו: ודע כי ההבדלה בארבע ברכותיה היא רמוזה בפרשה ראשונה של בראשית. ברכה ראשונה בורא פרי הגפן רמוזה בפסוק ראשון במלת הארץ שהיא הגן הגפן בגן, והוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. ברכה שניה עצי בשמים רמוזה בלשון ורוח אלהים מרחפת על פני המים, כי הריח באמצעות הרוח. שלישית בורא מאורי האש הוא שכתוב יהי אור. רביעית המבדיל הוא שכתיב ויבדל אלהים בין האור. וכשם שמצינו הבדלה בהקב"ה בתחלת המלכות בבריאת העולם וחידושו, כך מצינו בו קדוש ביום השבת שהוא איסור המלאכות הוא שכתוב (בראשית א׳:כ״ז) ויברך אלהים ויקדש אותו ברכו במן וקדשו במקושש:

Now that I have explained to you the topic of Kiddush, I will explain the topic of Havdalah, so that nothing will be missing from your table whether it is an ordinary day or Shabbat, for indeed Havdalah is a way of honoring Shabbat, to remember the day of Shabbat both when it comes and goes, as our rabbis z”l taught in a midrash, “’Remember the Sabbath day’²⁷⁹Ex 20:8. – remember it both at its entrance and its departure.”²⁸⁰Maimonides, Sefer Ha-Mitzvot, M”A 155, and in Hilkhot Shabbat 29a. And know that Havdalah with its four blessings is hinted at in the first parshah of Genesis: the first blessing – borei pri ha-gafen – “who creates the fruit of the vine” – is hinted at in the first verse in the word ha-aretz – “the land”²⁸¹Gen 1:1. – which is the garden and the vine in the garden, and this is the wine preserved in its grapes from the six days of creation.²⁸²B. Berakhot 34b. The wine that will be served at the messianic banquet at the end of time comes has been preserved in the grapes of the first vine God created in the six days of creation.The second blessing: “atzei besamim”– “spices from a tree”²⁸³Technically, one needs to specify in the blessing the type of spice: atzei besamim – “spices from a tree,” such as cinnamon or nutmeg; esvei besamim, “spices from grasses,” such as mint or tarragon. However, taking into account that not everybody knows how to tell the difference between types of spices, the more inclusive formulation minei besamim– “different kinds of spices” was instituted, to avoid having people say the wrong blessing (Chavel). is hinted in the expression, “a wind [ru’ah] from God sweeping over the water,”²⁸⁴Gen 1:1. because smell – re’ah – is sensed by means of the wind – ru’ah. The third blessing: bore’ me’orei ha-esh – “who creates the lights of fire,” is what is written in “Yehi ‘or” – “Let there be light!”²⁸⁵Gen 1:3: “’Or” and “me’orei” are from the same Hebrew root that means “light.” The fourth blessing – Ha-mavdil – “Who separates” is what is written in “and God separated [va-yavdel] the light.”²⁸⁶Gen 1:4. And just as we found the act of separation – Havdalah – in the Holy One Blessed be He at the beginning of His rule with the creation of the world and its renewal, so we found in Him the sanctification – kiddush²⁸⁷Its root, kadosh, in its adjectival and verbal forms means literally to “be set apart” or “to set apart.” – of the day of Shabbat on which work is forbidden, which is written: “God blessed the seventh day and declared it holy [va-yikadesh ‘oto].”²⁸⁸Gen 2:3. What follows is more or less a quotation from Genesis Rabbah Parshah 11, with some omissions. He “blessed” it providing an extra portion of the manna for it and “declared it holy” by prohibiting the gathering of manna on it.

ד"א ברכו באורה כיון ששקעה חמה בליל שבת ביקש הקב"ה לגנוז את האורה וחלק כבוד לשבת הה"ד ויברך אלהים וגו', במה ברכו באורה התחילו הכל מקלסין להקב"ה, הה"ד (איוב ל״ז:ג׳) תחת כל השמים ישרהו מפני מה ואורו על כנפות הארץ:

Another interpretation: He blessed it with light. When the sun set on the evening of Shabbat, the Holy One Blessed be He sought to hide the light and gave honor to Shabbat, as it is written, “and God blessed it, etc.”²⁸⁹Gen 2:3.With what did He bless it? With light. Everything began to praise the Holy One Blessed be He, as it is written, “Everything under the heavens, He made it sing.”²⁹⁰Job 37:3: Literally, “He lets it loose [yishrehu] beneath the entire heavens; His lightning [oro] to the ends of the earth.” The midrash treats yishrehu as if it were from the word “shirah” – “song.” Why? “His light [spread] to the ends of the earth.”²⁹¹Genesis Rabbah 11:2.

ר' ישמעאל בר' יוסי שאל בני בבל בזכות מה הן חיין. אמר לו בזכות התורה. ושבארץ ישראל בזכות מעשרות, ושבח"ל בזכות מה מפני שמכבדים שבתות וימים טובים. ר' יוחנן בשם רבי יוסי בן חלפתא אמר אברהם אבינו שאין כתוב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה שנאמר (בראשית י״ג:י״ז) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת שנאמר (שם לג) ויחן את פני העיר נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום, ירש העולם שלא במדה שנאמר (שם כח) ופרצת ימה וקדמה וגו'. ד"א ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו ברכו שלא נדחה יום שבת, ר' שמואל ב"ר נחמני אמר יו"ט נדחה שבת אינה נדחית. ד"א ברכו בבן זוג:

Rabbi Ishmael the son of Rabbi Yosi asked those who lived in Babylonia, by what did they earn the right to call their living there “life.”²⁹²I.e., a successful life, since a life of sorrow cannot really be called “life.” They replied, “by right of the Torah.” And for those in the land of Israel, by right of the tithes. And those outside of the Land, by what right? Because they honor the Sabbaths and the holidays. Rabbi Yohanan in the name of Rabbi Yosi b. Halafta said, “Abraham our father, about whom is not written that he observed the Sabbath, inherited the world within measurable limits, as it is said, ‘Up, walk about the land through its length and breadth.’²⁹³Gen 13:17. But Jacob, about whom it iswritten that he observed Shabbat, as it is said, ‘and he encamped in the city,’ he entered at morning twilight, and fixed boundaries while it was still day,²⁹⁴Gen 33:18. In other words, according to the midrash, Jacob made an eruv that allowed him to carry things in the city on Shabbat. inherited the world without measurable limits, as it is said, ‘You shall spread out to the west and to the east, etc.’²⁹⁵Gen 28:14. Another interpretation: “God blessed the seventh day and declared it holy,”²⁹⁶Gen 2:3.He blessed it by exempting it from being postponed. R. Samuel b. Nahmani said, ‘A festival is postponed; Shabbat is not postponed.²⁹⁷That is, unlike other holidays, which occasionally may be postponed a day, such as the first day of Rosh Hashanah so that it won’t fall on a Sunday, Wednesday, or Friday, which would create problems later on in the calendar. Shabbat always falls on the seventh day of the week (Chavel). Another interpretation: He blessed it with a partner.

ת"ר ר' שמעון בן יוחאי אומר אמרה שבת לפני הקב"ה רבש"ע לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג אתמהה. אמר הקב"ה כנסת ישראל תהא בת זוגך, וכיון שעמדו על הר סיני ואמר להם הוו זוכרין לאותו דבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל תהא בת זוגך, הוי אומר (שמות כ׳:ח׳) זכור את יום השבת לקדשו.

They taught that R. Simon bar Yohai says, Shabbat came before the Holy One Blessed be He and said, “Master of the Universe, everything has a partner, but I don’t have a partner. I am astonished.” The Holy One Blessed be He replied, “The assembly of the people of Israel shall be your partner.” And when they stood at Mt. Sinai, He said to them, “Remember what I said to Shabbat. The assembly of Israel shall be your partner. So I am saying, “Remember Shabbat and make it holy.”²⁹⁸Ex 20:8: “make it holy” – likadshehu also has the connotation of marriage, as in the expression kiddushin. So in effect God is saying, “Remember Shabbat, that you’re married to him!”

ושם עוד (בראשית ב׳:ט״ו) ויניחהו בגן עדן נתן לו הקב"ה לאדם הראשון מצות שבת כתיב הכא ויניחהו וכתיב התם וינח ביום השביעי. לעבדה ששת ימים תעבוד ולשמרה שמור, עד כאן בב"ר, ותמצא במסכת (פסחים פרק י דף ק) שאמר מפסיקים לקדוש ואין מפסיקים להבדלה, פי' מפסיק אדם סעודתו ערב שבת ויברך ברכת המזון של חול ואח"כ מקדש זהו מפסיקים אבל אם היה אוכל בשבת והחשיך היום לא יפסיק סעודתו אלא ישלימנה, ואע"פ שהוא מברך של שבת בחול אין בכך כלום, ואח"כ יבדיל וזהו אין מפסיקין להבדלה. והטעם לפי שראוי לאדם להפסיק סעודתו לכבוד המלך הנכנס כדי להקביל פניו, אבל בשבת אין להפסיק סעודתו מפני הבדלה אלא אוכל והולך כאדם המשאיר את המלך ומעכבו אצלו, ואילו היה מפסיק היה נראה כמגרש את המלך, ודומה לזה מה שדרשו רז"ל במכילתא זכור ושמור זכרהו בכניסתו שתקבלהו עליך קודם שקיעת החמה כדי שיהא הכל מתוקן, ושמור שמרהו ביציאתו כאדם המשמר את המלך או אוהבו שהוא עמו ואינו רוצה שילך מאתו כל זמן שיוכל לעכבו ע"כ:

Also it says there:²⁹⁹In Genesis Rabbah 16:8. “And He placed him [Adam] in the Garden of Eden,”³⁰⁰Gen 2:15. the Holy One Blessed be He gave Adam the commandments of Shabbat, since it is written in this verse va-yanhehu – “placed him” and in another verse “va-yanah – and He rested on the seventh day.³⁰¹Gen 2:15: va-yanhehu – literally, “caused him to rest;” Ex 20:11. In other words, the similar diction suggests, by midrashic logic, that Gen 2:15 is in fact an allusion to the rules for Shabbat in Ex 20:8-11 – part of the 10 Commandments. “To work it”³⁰²Gen 2:15. alludes to “six days shall you work”³⁰³Ex 20:9. and “to tend it” – li-shomrah – alludes to “Observe – shamor [the Sabbath day].”³⁰⁴Dt 5:12, i.e., Deuteronomy’s Shabbat commandment in its version of the 10 commandments. So ends the quotation from Genesis Rabba. And you will find in the chapter “Arvei Pesahim” of the Talmud³⁰⁵B. Pesahim 105b. that it said, “One can interrupt for Kiddush, but one does not interrupt for Havdalah. The explanation: If a person interrupts his meal on the eve of Shabbat and says birkat ha-mazon for a regular day, and afterwards says the Kiddush for Shabbat, this is “making an interruption.” But if he were eating on Shabbat and sundown came, he does not interrupt his meal, but rather, completes it. And even though he says birkat ha-mazon for Shabbat when it has become an ordinary day, it doesn’t matter, and then afterwards he makes Havdalah, which is what is meant by “one does not interrupt for Havdalah.” And the reason why is because it is proper for a person to interrupt his meal to honor the King when He enters in order to welcome Him, but on Shabbat one does not interrupt his meal for Havdalah, but rather keeps eating like a person who wants the King to stay and to delay Him from leaving his home. For were he to interrupt the meal, it would seem like he was trying to get rid of the King. And this is like what our rabbis z”l taught in a midrash in Mekhilta: “Remember and Keep!” “Remember” Shabbat at its entrance, so as to welcome it before sunset so that everything is prepared for it. “And Keep!” Keep it as it leaves, like a person watching over the king or his dear friend who is with him, and he doesn’t want him to go; he does what he can the whole time to delay him.³⁰⁶Mekhilta of R. Simon Bar Yohai, Yitro 20:8.

מי שנתנו לו כוס של ברכה לברך אין לו לסרב, וכן אמרו (ברכות פ"ח דף נה) שלשה דברים מקצרין ימיו של אדם, מי שנתנו לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, וכוס של ברכה לברך ואינו מברך, והנוטל שררה לעצמו. ואע"פ שברכת המזון מן התורה קיימא לן דברכה אינה טעונה כוס אבל למצוה מן המובחר צריך לברך על הכוס:

Whoever is given the cup of blessing for birkat ha-mazon to say the blessing should not refuse, and thus they said, “Three things shorten a person’s life: if he’s given a Torah scroll and doesn’t read from it, a cup of blessing to say birkat ha-mazon and he doesn’t say it, and someone who arrogates authority to himself. And while birkat ha-mazon is from the Torah, it is an accepted view that the blessing does not require a cup, but to perform the mitzvah in the best way possible, one ought to say the blessing over a cup.³⁰⁷Tur O.H. 182.

ומדרך הותיקין מחמירין להזהר בכוס של ברכה בי' דברים שהצריכו בו. ואלו הן הדחה שטיפה חי מלא עטור ועטוף, נוטלו בשתי ידיו ואוחזו בימין ומגביהו מן הקרקע טפח, ונותן עיניו בו ומשגרו לאנשי ביתו. פירוש הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ. חי עד ברכת הארץ נותן לתוכו מים. ויש שפי' חי שיצא מן הכלי מיד סמוך לסעודה מלשון מים חיים שנשאבו מן המעין מיד. ויש שפי' חי שיהיה הכוס שלם לא חסר לפי שהכלים שבירתן זו היא מיתתן. אין מברכין על הכוס של ברכת המזון עד שיתן לתוכו מים משום דבעינן מצוה מן המובחר ודבר מזוג לפי שהיין חי מזיק הוא ועיקר חיוב הברכה הוא על דבר שאינו מזיקו. וכך אמרו אין מברכין על כוס של ברכה עד שיתן לתוכו מים, ודוקא ברכה דברכת המזון אבל ברכה דבורא פרי הגפן מברכין עליו, וכן מקדשין עליו דומיא דנסוך דכתיב (במדבר כ״ח:ז׳) הסך נסך שכר לה' בעינן יין המשכר, וכאותה שאמרו כגון זה צריך לברך עליו ולומר עליו הלל הגדול. וכבר ידעת כי היין רמז למדה"ד ומספרו שבעים, כי יש למעלה שבעים שרים ניזונים ממדת הגבורה וכולן נמשכים מן הרחמים בדוגמת יעקב השלישי שבמרכבה שיצאו ממנו שבעים נפש. ומטעם זה מנעו לנזיר להפריש עצמו מכל אשר יצא מגפן היין לפי שהוא דבק עם הרחמים כמ"ש (שם ו) איש כי יפליא לנדור נדר נזיר, ועל כן הצריכו חז"ל בכוס של ברכת המזון שהוא מן התורה שלא לברך עליו עד שיתן לתוכו מים כיון שכונת הברכה לעצם הרחמים דא"ר יוחנן (ברכות פ"ז דף נא) כל המברך על הכוס של ברכה מלא נותנין לו נחלה בלא מצרים שנא' (דברים ל״ג:כ״ג) ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה, ר' יוסי בר חנינא אומר זוכה ונוחל שני עולמים העוה"ז והעוה"ב שנא' ים ודרום ירשה, ור' יוחנן היה מוכיח נחלה בלא מצרים מלשון ים ודרום ירשה, ור' יוסי מודה ליה בכך ומוסיף ממה שכתוב ים ודרום ירשה ולא אמר רש לפי שהעולם הבא נברא ביו"ד והעוה"ז בה"א. ומה שאמר בו בספר הבהיר ים ודרום ירשה רש היה לו לומר וכתיב ירשה יש אומר רש הכל נתן לך ולואי שתשמור דרכיו הוא ענין פנימי ונעלם, כי ים ודרום בא לרמוז השלום והברית והם החכמה והבינה והבן זה. עיטור מעטרו בתלמידים כדאמר רב חסדא מעטר ליה בנטלי. עטוף רב פפא אמר מעטף יתיב ומברך. רב אשי פריש סודרא ארישיה. ונוטלו בשתי ידיו דכתיב (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידיכם קודש וברכו את ה', ואוחזו בימינו בלא סיוע כלל. ומגביהו מן הקרקע דאמר קרא (שם קטז) כוס ישועות אשא וגו'. ונותן עיניו בו דלא ליסח דעתיה מיניה. ומשגרו לאשתו כי היכי דתתברך אנשי ביתיה, הרי אלו עשרה דברים שנאמרו בכוס של ברכה וא"ר יוחנן אנו אין לנו אלא ד' ואלו הן, חי, מלא, שטיפה, הדחה. וסימניך חמשה. חי חי, מ' מלא, ש' שטיפה, ה' הדחה, או אם תרצה אמור שמח"ה מפני שכתוב (תהילים ק״ד:ט״ו) ויין ישמח לבב אנוש:

Following the way of the old-timers and strict interpreters of the halakhah, one should be careful about doing the ten things³⁰⁸See B. Berakhot 51a. R. Bahya says ten, but then lists eleven. Chavel says that the last is not really part of the ten, and notes that R. Bahya in Kad Ha-Kemah lists the ten things mentioned here in a different order. R. Bahya more or less paraphrase this discussion of the ten things required for the cup of blessing from b. Berakhot 51a-b, though he adds some kabbalistic interpretations, such as the tradition from the Book of Bahir, that are not from the original Talmud passage. required for the cup of blessing. And they are: (1) “rinsing”; (2) “washing away”; (3) “undiluted” wine; (4) that the cup be full; (5) “crowning;” (6) wrapping; (7) holding the cup in two hands; (8) grasping it with the right hand; (9) raising it a hands’ breadth; (10) setting one’s eyes upon it; and (11) passing it on to members of one’s household. The interpretation: “rinsing” inside the cup, “washing away” the outside.³⁰⁹The Hebrew words hadahah –“rinsing” and shetifah “washing away” are in this context virtually synonymous, thus the need to make the distinction. “Undiluted” – hay: the wine should be pure and undiluted until the blessing “ha-aretz” in birkat ha-mazon; at that point water is put in it. There are some who interpreted “undiluted” – hay – to mean that it came out of a vessel right next to the meal, as in the expression mayim hayyim, that is water drawn from a nearby spring. And there are those who interpreted hay – as “live,” referring to cup that is whole, unbroken, because vessels that are broken are called “dead.” One does not say the blessing of the cup of birkat ha-mazon until water is put in it, because we need the mitzvah to use only the finest, which would be mixed wine, since pure “undiluted” wine is harmful, and the point of the blessing is to be thankful for something that is not harmful. And thus they said, “the cup of blessing is not blessed until he puts water in it, especially the blessing of birkat ha-mazon. However one can say the blessing Boray pri ha-gafen over it, for making Kiddush is analogous to the wine libation, as it written, “a libation offering to the Lord of an intoxicating drink to be poured,”³¹⁰Nu 28:7. – we need wine that intoxicates,³¹¹B. Sukkah 49b. and like this they said, “something like this required to say a blessing over it, or to say the Great Hallel.”³¹²B. Pesahim 107a.And you already knew that wine hints at midat din, whose number is seventy, for in the realm above seventy ruling angels are nourished by the sefirah of Gevurah, and all of them are drawn from Compassion in the form of Jacob, the third in the heavenly chariot, out of whom came seventy souls.³¹³A mystical interpretation of Ex 1:5. Din and Gevurah are more or less synonymous terms for the Divine aspect of Judgment. Rahamim – “Compassion” and “Jacob” are other names for the sefirah Tiferet – “Beauty” which is connected directly to the sefirah Gevurah. For this reason they put a ban on the nazirite, to separate himself from wine and anything that came from the “grapevine of wine,”³¹⁴Nu 6:2-4: “If anyone, man or woman, explicitly utters a nazirite’s vow to set himself apart for the Lord, he shall abstain from wine and any other intoxicant; he shall not drink vinegar of wine or of any other intoxicant, neither shall he drink anything in which grapes have been steeped, nor eat grapes fresh or dried. Throughout his term as a nazirite, he may not eat anything that is obtained from the grapevine of wine, even seeds or skin.” because he is attached to Compassion, as it said, “if anyone explicitly utters a nazirite’s vow.”³¹⁵Ibid. 6:2. Therefore our sages z”l required that the cup for birkat ha-mazon, which is from the Torah, should not have the blessing said over it until water is put into it, because the intention of the blessing is basically for Compassion. And “full”: R. Yohanan said, “Whoever blesses over a full cup of blessing is given a boundless inheritance, as it is said, ‘full of the Lord’s blessing, take possession west and south.’³¹⁶Dt. 33:23. R. Yosi bar Haninah says he earns and inherits two worlds: this world and the world to come, as it is said, “take possession west and south.”³¹⁷Dt. 33:23. R. Yohanan used to prove “boundless inheritance” from the expression: yam ve-darush yerashah, and R. Yosi concurred with him on this, adding, “from what is written, ‘let him take possession [yerashah] west and south;’ it did not say “rash” – “take possession” because the world to come was created by the letter Yod, and this world was created by the letter Hay.³¹⁸Hence, the letters Yod and Hay have been “added” to the word “rash,” to hint at this. This is what the Book of Bahir was talking about when it said, “It should have said RaSh but instead it is written YeRaShaH – everything is given to you. And provided that you keep His ways, this is an inward, hidden matter, for “west [lit., “sea”] and south” – yam ve-darom – are intended to hint at Peace and the Covenant, which are the sefirot Hokhmah – ‘Wisdom’ and Binah – ‘Understanding.’” So understand this! “Crowning:” the cup is “crowned” by the disciples of the person saying the blessing. R. Hisda crowns it with other cups. Wrapping: R. Pappa said he wraps himself in his robe, ³¹⁹The verb for wrapping ‘ataf may connote wrapping oneself in a tallit, since it is the root of the verb in the expression le-hitatef ba-tzizit “to wrap oneself in the fringed garment – i.e., a tallit.sits, and then says the blessing. R. Ashi put a scarf on his head and take up the cup with two hands, as is it is said, “Lift up your hands in holiness and bless the Lord.”³²⁰Ps 134:2. And then he would grasp it in his right hand without any support from his other hand at all. And he would raise it a handbreadth from the ground, as Scripture said, “I will lift up the cup of salvation, etc.”³²¹Ps. 116:13. And he would set his eyes upon it, so his attention won’t be distracted from it. And he hands it over to his wife, for thus his wife may be blessed. So you see these are the ten things which were said about the cup of blessing. But R. Yohanan said, “We have only four, and they are: undiluted, full, rinsing, and washing. And here’s a acronym for them: HaMiShaH –“five”: Het – Hai – “undiluted;” Mem – male’ – “full;” Shin – Shetifah – “rinsing;” and Hay – hadahah – “washing.” Or if you’d prefer it, say SiMHa”H – “joy”, because it is written, “wine gladdens [yiSMaH] the human heart.”³²²Ps 104:15. The letters of hamishah can be rearranged to spell simhah.

ברכת המזון אין לברך אותה אלא מיושב, ואם היה אוכל והוא מהלך או עומד, יושב במקומו ומברך. אכל ושכח ולא בירך ברכת המזון והלך לו ואח"כ נזכר שלא בירך לא יברך במקום שנזכר אלא חוזר למקומו ויברך כדאמרי' (ברכות מג) דא"ל ב"ש לב"ה אטו מי ששכח ארנקי בבירה לא יעלה ויטלנו, לכבוד עצמו חוזר לכבוד שמים לא כל שכן:

Birkat ha-mazon should be said only when one is sitting, and if one was eating and walking or standing, he sits in his place and says the blessing. But if he forgot and did not say birkat ha-mazon, and started to walk and after that remembered that he did not say the blessing, he should not say the blessing where he remembered, but rather should return to the place where he ate and say the blessing, for we say: Bet Shamai said to Bet Hillel, “Do you really mean to say if one forgot a purse at the top of the Temple Mount, is he not to go up and get it? So if he will go up for his own sake and come back, surely he should do so all the more for the honor of Heaven!

אין משיחין אחר כוס של ברכה ואין מברכין על כוס של פורענות. מאי כוס של פורענות כוס שני. וטעמא דמילתא משום זוגות כדתנן השותה כפלים לא יברך משום (עמוס ד׳:י״ב) הכון לקראת אלהיך ישראל. וטעם איסור הזוגות לפי שהכשפנים והמורכבים משתים שולטין על כל מי שאוכל ושותה זוגות. ועוד טעם אחר להרחקת השניות שהם הנרדפים מכח האחד והזוגות מכח השניות. וכדי לקבוע בלב ענין אחדות והתרחק מאמונת השניות כענין שכתוב (משלי כ״ד:כ״א) ועם שונים אל תתערב. וכן מן השניות ואילך על כן אסרו הזוגות אפי' בדברים הנאכלים והנשתים, כי ראוים הם הענינים הטבעיים להיותם אות וסימן לענינים הראויים, בשכבר ידעת כי הדעות האמתיות צריכות הן לפעולות ואתה רואה במעשה בראשית שלא נאמר כי טוב ביום שני. ואמרי' בראשית רבה כי בו נברא המחלוקת וגיהנם ואין ספק כי כיון שנבראו בו דברים כאלה הרי הוא מזיק שאסרו להתחיל בו כל מלאכה, הוא שאמרו רז"ל אין מתחילין בב' כי מי שמוסיף על האחד אין הטוב נמצא בו, ולכך נקרא יום שני הוא מלשון שנוי כי האחד אין בו שנוי הוא שכתוב (מלאכי ג׳:ו׳) כי אני ה' לא שניתי. אך יום שני הוא תחלת שנוי ממנו ואילך שנוי הנבראים כלם הרצון בשאר הימים אחריו מצינו קטרוג בכלם שהרי בג' תוצא הארץ עץ פרי ולא הוציאה אלא עץ עושה פרי. וכן ברביעי קטרגה הלבנה ואמרה לא נאה לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. וכן בחמישי הרג את הזכר שבאורו גנז את האור העליון. וכן בששי חטא אדם ושנה רצון השם, ועליו נאמר (איוב י״ד:כ׳) משנה פניו ותשלחהו, והנה יום שני סבה לכלם כי כלן באי כחו ונמשכין אחריו. ומה שאמר הכון לקראת אלהיך ישראל שהוא האחד והוסיף ישראל לפי שהם עם אחד מיוחד לאל אחד שנא' (דברי הימים א י״ז:כ״א) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ראוי לך שתכין עצמך ותכון לקראת האחד ושלא תאכל ותשתה זוגות כדי שלא תחשוב בלבך שניות:

One should not engage in conversation after the cup of blessing, and one should not say the blessing over a “cup of tribulations.” What is a “cup of tribulations”? A second cup. The reason for this is that pairs are bad luck. As they taught in a baraita, “Whoever drinks double – that is, a pair of cups – should not say the blessing, because of the verse “Be proper to meet your God, O Israel.”³²³Am 4:12: “Prepare to meet your God, O Israel!” (JSB), but this midrashic use of the verse picks up on the connotation of nakhon – being proper or correct – from the root of the imperative verb hikon “prepare.” And the reason for prohibiting pairs is because of witchcraft and beings composed of two who rule over anyone who eats and drinking something in pairs. And another reason to distance oneself from “twos” is that that are separated from the power of One, for pairs come from the power of “twos.” So in order to fix one’s heart on unity and distance oneself from dualistic faith, like what is alluded to in Scripture, “Do not mix with shonim,”³²⁴Pr 24:21: “Do not mix with dissenters” (JSB). However, R. Bahya is clearly playing on the connection between “shonim” – literally, “those who differ” and shnayim – “two. In other words, he reads the verse as, “Do not mix with dualists.” The Talmudic prohibitions on pairs probably had something to do with their Babylonian cultural context, i.e., the dualistic Zoroastrianism of the Sassanid Persian empire. those who believe in twos or more. Therefore they prohibited pairs even for things eaten and drunk, for it is appropriate for natural matters to be a sign and symbol of appropriate practices and beliefs,³²⁵Literally, “appropriate matters.” But some mss. of R. Bahya’s text read “intellectual and spiritual matters,” making his point clearer. in that you already knew that true beliefs thus require actions. And you see that in the story of Creation, it was not said, “that it was good” on the second day.³²⁶That expression ki tov, which appears after the descriptions of what was created on the other five days in Genesis 1, is conspicuously absent at the end of the account of day two. For we follow what they said in Genesis Rabbah, that on it dissent and Gehennah were created, and without a doubt, with things like these created on it, it is a dangerous day, on which it is prohibited to begin any work, as our rabbis z”l said, “One does not begin things on the second day, because whoever adds something to one, there’s no good in him [or it], and thus it was called yom sheni – “day two,” which is from the expression shinui – “change.” For in One there is no change, which is what is written: “For I am the Lord, I have not changed.”³²⁷Mal 3:6. But the second day was the beginning of change, and from then on, change in what was created is desirable, and on the rest of the days after it we have found basis for an accusation against all of them, e.g., on the third day God said, “Let the earth bring forth fruit trees,” but it actually brought forth only “trees bearing fruit.”³²⁸Gen 1:11,12. R. Bahya picks up on the slightly different phrasing: “fruit tree bearing fruit” (1:11) vs. “tree bearing, to imply that the earth did not do exactly as God commanded. Similarly on the fourth day the moon made an accusation saying, “It isn’t fair for two kings to use one crown.”³²⁹B. Hullin 60b. This is the midrash told there:
And God made the two great lights? but later it says: “the great light and the small light”! The moon said before the Holy One: Master of the world, is it possible for two kings to use one crown? God said to her: Go and diminish yourself! She said before God: Because I asked a good question, I should diminish myself? God said: Go and rule both in day and in night. She said: What advantage is that? A candle in the daylight is useless. God said: Go and let Israel count their days and years by you. She said: They use the daylight [of the sun] to count seasonal cycles as well…Seeing that she was not appeased, the Holy One said: Bring a (sacrificial) atonement for me that I diminished the moon! This is what R. Shimon ben Lakish said: What is different about the ram of the new moon that it is offered “for God” (And one ram of the flock for a sin offering for God…Numbers 28:14). Said the Holy One: This ram shall be an atonement for me that I diminished the moon. And likewise on the fifth day, God killed the male Leviathan,³³⁰Though in his commentary to the Torah on Gen 1:4, R. Bahya uses the version of this midrash found in b. Bava Batra 74b: God castrated the male Leviathan and killed the female Leviathan. For had they mated with one another, they would have destroyed the world. which can be interpreted as He hid the heavenly light. And likewise on the sixth day, Adam sinned and changed the will of Ha-Shem, and about this it is said, “altering his face, you sent him out.”³³¹Job 14:20, which R. Bahya interprets as “you (Adam)– changed God’s face, and so ‘made” Him (God) send you out of the Garden of Eden.” See how the second day is the cause behind all of this, because all of these things come from its power and follow it. To the extent it said “Prepare to meet your God, O Israel,”³³²Am 4:12. who is one, and it added “O Israel,” who is the one singular nation of the one God, as it is said, “And who is like Your people, one nation on earth,”³³³I Chr 17:21. you should prepare and direct yourself to meet the One. So you should not eat or drink things in pairs, so that you will not think dualistic things in your heart.

הרי שבע ברכות שיתחייב אדם לברך על השלחן והם נטילת ידים והמוציא וברכת המזון שהיא ד' ברכות, והם המצויות והנוהגות תמיד, ועם מים אחרונים הרי שמונה ברכות, ואם שתה רביעית יין מכוס של ברכת המזון מברך עליו על הגפן ועל פרי הגפן. ועם ברכה זו הרי תשע, ואם בא להם שנוי יין ופירות ואין ברכותיהם שוות מברך על זה וחוזר ומברך על זה, הרי שתים עשרה, ואי זה שיקדים יקדים אבל ברכותיהם שוות אע"פ שהאחד מהן ממין שבעת המינין חביב עדיף. וכל הקודם בפסוק קודם לברכה. (דברים ח׳:ח׳) ארץ חטה ושעורה וגו' ואפילו חטה שעורה שאם בא בכיסנין ברכתו שהכל ואינה קודמת לבורא פרי הגפן. הביאו לפניו תמרים ורמונים מברך על התמרים ואח"כ על הרמונים לפי שהתמרים שני לארץ והרמונים חמישי לארץ:

So you see that there are seven blessings a person is required to say over the table, and they are netilat yada’im, ha-motzi’, bore pri ha-gafen, and birkat ha-mazon, (which counts as four blessings). And these are found and practiced all the time, and if you count mayim ahronim, you have eight blessings. And if one drank a fourth of wine from the cup of birkat ha-mazon, he says over it the blessing Al ha-gefen ve-al pri ha-gafen “For the vine and the fruit of the vine;” and with this blessing we have nine. And if there is about be a change of wine, one says the blessing Ha-tov veha-metiv; now we have ten. And if different kinds of fruit are about to be served, whose blessings are not equivalent,³³⁴I.e., if saying one doesn’t exempt one from saying the blessing for another kind of fruit that requires its own blessing. one says the blessing over the one kind of fruit, and then repeats it over another kind of fruit;³³⁵As is the practice in Tu Bishvat seders, a later early modern development in Jewish table rituals. I describe this briefly in “The Original Tu B’Shvat Seder: Pri Etz Hadar” in the blog The Jew and the Carrot. and now we have twelve, though it doesn’t matter which of these two you do first.³³⁶In other words, this rule applies to a situation only where one fruit does not have precedence over another, but rather simply each requires a blessing of its own. But if the blessings are equivalent, even though one of them is from one of the Seven Species, one goes with the preferred and more desirable kind first.³³⁷According to Maimonides, as brought in O.H. 211:2, if one kind is more desirable than another, regardless whether their blessings are equivalent or not, regardless whether they are from the Seven Species or not, one blesses the more desirable kind first (Chavel). And whoever sets the priority of fruits on the basis of the verse, follows the same sequence of priority for blessing:³³⁸B. Berakhot 41a. “a land of wheat and barley, etc.”³³⁹Dt 8:8: “a land of wheat and barley, of vines and fig trees and pomegranates, a land of olive trees and date honey,” the classic source for “the Seven Species” for which the land of Israel is renown and praiseworthy. Wheat and barley refer to bread, which if it comes as part of dessert, one says the blessing She-ha-kol over it, and does not precede it with Boray pri ha-etz. If one is served dates and pomegranates, one says a blessing over the dates first, and then one over the pomegranates, because dates are two words from “the Land,” while pomegranates are five words from “the Land.”³⁴⁰In other words, even though pomegranates precede date honey in the list of fruits in Dt. 8:8, the word “land” – referring to the Land of Israel- is mentioned twice, once at the beginning of Dt 8:8, the second time interrupting the list. Since the second “land” interrupted the topic, whatever after it is closest to it, is more important than something further from the first mention of land, i.e, pomegranates. (Chavel). And since the point of the verse is the connection of the fruits to the Land, because “date honey” is syntactically closer in this regard to the word “land” than “pomegranate,” which is five words distant from the first “the land,” dates take precedence over pomegranates. Hence one says the blessing over dates first.

אסור לו לאדם ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה. וטעם הדבר לפי שכל המברך על מה שנהנה הוא מעיד על ההשגחה שהוא הממציא מזון לשפלים כדי שיזון. ובזכותם התבואה והפירות מתרבים ומתברכים. והנהנה ואינו מברך גוזל ממנו ההשגחה ומוסר הנהגת השפלים לכוכבים ולמזלות, זה שאמרו (באבות פ"ו דף לה:) כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה ההשגחה, ולכנסת ישראל הפירות, שבשביל עון זה הפירות מתמעטים לישראל בסבתו שהרי כל העולם נדון אחר רובו וכל יחיד ויחיד נדון אחר רובו, ולכך יש לו להראות את עצמו כאלו כל העולם תלוי עליו. והנה לפי הדרך הזה אין הברכות לצורך גבוה אלא לצורך הדיוט כי כיון שהוא יתעלה מקור הברכה וכל הברכות משתלשלות ממנו כל הנמצאים המברכים אותו כל ברכותיהם כדאי לו כי הוא הנמצא הקדמון אשר המציא הנמצאים כלם ומציאותם אינה אלא ממציאותו ומציאותו תספיק בעצמו לא יצטרך לזולתו כלל, ואם יברכוהו תמיד כל היום וכל הלילה לא יחשו לא יתרבה או מה יתנו לו או מה מידם יקח אין התועלת והרבוי כי אם אלינו:

It is forbidden for a person to enjoy something from this world without saying a blessing.³⁴¹B. Berakhot 35a. And the reason behind this saying is because everyone who says a blessing over something, which he has enjoyed bears witness to the Divine providence that has caused food to come into being for the lower beings in order that they live, and thanks to them, produce and fruit are increased and blessed. And whoever enjoys something and does not say a blessing steals this Divine providence from it, and hands over the direction of the lower beings to the stars and planets. This is what is meant by: “Everyone who enjoys something from this world without saying a blessing, it is as if he robs from the Holy One Blessed be He and from the assembly of Israel, as it is said, ‘He robs his father and mother and says…,”³⁴²Prv 28:24: “He who robs his father or his mother and says, ‘That is no offense,’ is the companion of a man who destroys.” that is to say, he robs the Holy One Blessed be He of His providence, and the assembly of Israel of their fruit. For because of this crime, the fruits are diminished for Israel because of him, for the whole world is judged according to the majority,³⁴³B. Kiddushin 40b. and each and every individual is judged according to the majority, and therefore one has to view oneself as if the whole depended on him. So you see in this way blessings are not because the One Above needs them, but rather the ordinary individual needs them, for while the Exalted One is the source of blessing, and all the blessings flow down from Him, everything in existence which blesses Him their blessings are not worthy of Him, because He who exists first brings into existence all else that exists, and their existence is nothing but His existence, and His existence is sufficient in and of itself without needing anything else. And if they would bless Him “always, every day and every night they would take no rest,”³⁴⁴Is 62:6. He wouldn’t get any greater; what could they give Him, or what could He take from their hand? There is not benefit or increase except on our side.

אמנם כי יש להתעורר ולפקוח עיני הלב על דרך החכמה המקובלת. כי הברכות אינם צורך הדיוט בלבד ויש בהם צורך גבוה, כמ"ש הכתוב (דברים ח׳:י׳) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך הפסוק הזה נותן לב להבין סוד הברכות, ולא תמצא בכל התורה בשום מקום שיצוה הקב"ה שנברך לשמו כי אם באמן ומזה אמר דוד (תהלים קמה) ואברכה, וכן אמר (שם ק) הודו לו ברכו שמו ורבים כן, ועל כן צריך שתשכיל כי הברכות אינן צורך הדיוט כלל וגם אינם הודאה בלבד אבל הם לשון תוספת ורבוי מלשון (שמות כ״ג:כ״ה) וברך את לחמך ואת מימיך. והבן מאמר חכמים ז"ל שאמרו בסוף פרק המקבל בענין בעל חוב ושכב בשלמתו וברכך מי שצריך ברכה דהיינו הדיוט יצא הקדש שאינו צריך ברכה, ומקשי בגמרא ולא והא כתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך אלא ולך תהיה צדקה למי שכל הצדקות שלו. ביארו חכמים ז"ל בפירוש כי ההקדש צריך ברכה אבל אינו צריך צדקה, ומפורש אמרו בברכות (פ"ק דף ז) אמר לו ישמעאל בני ברכני, וכן במסכת שבת (פ"ק דף פט) אמר לו הקב"ה למשה היה לך לעזרני, והוא ענין הברכות. ואמרו עוד שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים המעטים יותר משאר עמים רבים ולא ברב עם הדרת מלך, אלא ודאי לשון וברכת לשון תוספת ורבוי, והוא מלשון בריכה נובעת מן המקור ולכך אנו מזכירין בתפלתנו תתרומם ותתברך ובלשון הקדיש יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא. ועוד מלשון בריכה וכריעה מי שכל ברך כורע לו. וכן תמצא בספר הבהיר מאי משמע דהאי ברכה לישנא דבריך הוא שנאמר (ישעיהו מ״ה:כ״ג) כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון, מי שכל ברך כורע לו ע"כ. והנה זה מסתרי התורה, וענין הכונה בתפלה נמשך אחריו ואין ראוי לבאר ולהרחיב לו יותר במכתב:

However, you could be roused and open the eyes of your heart to the way of the wisdom of Kabbalah, that blessings are not just the private individual’s need alone, that something in them meets a “need” of the One Above, as Scripture says, “And you shall eat and be full, and you shall bless the LORD your God.” This verse permits the heart to understand the secret of blessings, and you will not find in the whole Torah anywhere that the Holy One Blessed be He commands us to bless His name unless it is with “Amen.” And because of this David said, “I will bless Your name”³⁴⁵Ps 145:1.and likewise he said, “Thank Him, and bless His name,”³⁴⁶Ps 100:4. and many other sayings like this. Accordingly you need to comprehend that blessings aren’t for the private individual’s needs at all, and that they are not only an expression of thanks, but they are an expression of addition and increase, as in the connotation of “He will bless your bread and water.”³⁴⁷Ex 23:25. And understand this statement of the sages z”l, when that said at the end of the chapter “The one who receives” on the topic of the creditor:³⁴⁸B. Bava Metzia 114a:
Scripture says (Dt 24:13) “that he may sleep in his cloth and bless you,” thus excluding hekdesh, which needs no blessing. Does it not? But it is written, “And you shall eat and be full, and you shall bless the Lord your God.” (Dt 8:10) But Scripture says, “And it shall be accounted to you as righteousness [i.e., charity].” (Dt 24:13) Hence it [the law of returning] holds good only for him [the creditor] for whom the act of righteousness is necessary, thus excluding hekdesh [as a creditor], which does not require righteousness. “that he may sleep in his cloth and bless you,”³⁴⁹Dt 24:13. If you’ve taken a pledge of clothing from a poor person for a loan, you must not keep it overnight, but rather, “when the sun goes down, you shall restore to him the pledge that he may sleep in his cloak and bless you; it will be an act of righteousness – tzedakah – before the Lord your God.”someone who needs a blessing, namely, a private individual, but if it is hekdesh, it doesn’t need a blessing,³⁵⁰That is, if the person pledges something that is hekdesh – property consecrated for use in the Temple for which no blessing is required, hence it must be an exception to Dt. 24:13, which specifies a blessing. “it would be an act of righteousness,” to the One to whom all acts of righteousness already belong. The sages z”l explained this with the interpretation that hekdesh requires a blessing, but does not require tzedakah. And they made this even clearer in tractate Berakhot, “R. Ishmael said to him, ‘Bless me, my son,’”³⁵¹B. Berakhot 7a. and in tractate Shabbat, “The Holy One Blessed be He said to Moses, ‘You could have helped Me,’”³⁵²B. Shabbat 89a. – this deals with the matter of blessings.³⁵³In each of the these examples, someone like “the man who has everything” asks for something from someone clearly his inferior, with a lot less of his own to give. And they also said that the Holy One Blessed be He desires the prayer of the righteous who are much smaller in number than the rest of the large nations, even though they are not “a numerous people, the glory of a king.”³⁵⁴Pr 14:28. But rather, certainly the expression “you shall bless” is an expression of addition and increase, and it connotes a brekhah – a “pool” gushing from its source, and thus we mention in our prayer titromam and titbarakh – “you shall be exalted and be blessed,”³⁵⁵In the blessing Yotzer Or in Shahrit. and in the language of the Kaddish – yitbarakh va-yishtabah, va-yitpa’ar, va-yitromam, vayitnasay. And it also has the connotation of berekhah – “kneeling” and bowing down, to He to whom every knee (berekh) must bend. And so you will find in the Book of Bahir, “What is the meaning of berakhah? It is the “tongue” of the “knee” – berekh, as it said, ‘and to You every knee must bend and every tongue give homage’³⁵⁶Is 45:23.– the One to whom every knee bows down.”³⁵⁷Sefer Ha-Bahir, Ot 9. Behold, this is among the mysteries of the Torah, and the whole issue of kavvanah – “intention”- in prayer follows it, but it is not right to explain and expand upon this further in writing.

ודע ממה שאמרו חז"ל אסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, בכלל כל ההנאות אמרו כן, בין במה שהוא טועם, בין במה שהוא מריח, בין במה שהוא רואה ושומע. שהרי על ארבע חושים אלו תקנו ברכה. חוש הטעם ממה שכתוב (ויקרא י״ט:כ״ד) קדש הלולים לה', בא ללמד על כל דבר הנאכל שהוא אסור לו כהקדש עד שיהלל כלו' עד שיברך להקב"ה לפניו ולאחריו על אותו דבר, וזהו לשון הלולים ולא אמר הלול. חוש הריח יש לו לברך עליו גם כן ויש בזה אסמכתא מן הפסוק (בראשית כ״ז:כ״ז) ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' מכאן שמברכין על חוש הריח. ועוד דכתיב (תהילים ק״נ:ו׳) כל הנשמה תהלל יה אי זה הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח. חוש הראות יש לו ברכות הרבה כגון הרואה את השמש בתקופת תמוז שיש לברך עליו ברוך עושה בראשית. וכן ברכת הלבנה בכל חדש. ואמרו בפרק הרואה (ברכות דף נט:) הרואה חמה בתקופתה לבנה בטהרתה וכוכבים במשמרותם ומזלות בעתם, אומר ברוך עושה מעשה בראשית, וזה הוא שתמצא במעשה בראשית והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, כי המאורות מלבד שהם מאורות הם אותות להיות עתידו' נרמזות בהם, וכענין שאמרו רז"ל (סוכה פ"ב כט) כשהמאורות לוקין סימן רע לאומות העולם. ועוד הנץ אות לישראל בקריאת שמע בבקר שמצותה עם הנץ החמה ובקריאת שמע בערב שמצותה עד צאת הכוכבים, וזה הוא שכתוב (ישעיה מו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, כי מתוך ההשתכלות הזה יתעורר האדם שהם ברואים וישבח את בוראו עליהן בין בברכה בין בהלול. ובפ' הרואה (ברכות דף מג) אומר גם כן האי מאן דחזא ביומי ניסן אילני דמלבלבי אומר ברוך שלא חסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם, וכן (שם נח) ברואה את חבירו לאחר שנים עשר חדש מברך ברוך מחיה המתים. ולאחר ל' יום מברך שהחיינו, וכן הרואה את הקשת אומר ברוך זוכר הברית. וכן כל שאר הדברים שתקנו ברכה בראייתם. וכדאיתא בפרק הרואה (שם) על שמועות טובות מברך הטוב והמטיב. ועל שמועות רעות מברך ברוך דיין האמת. אמנם לא תקנו ברכה כשישמע אדם קול כנור ועוגב ערב מאד שהנפש שמחה בו ונהנית עמנו, וכתיב (שה"ש ג) כי קולך ערב. והטעם מפני שהקול אין לו ממש, ואם תאמר הריח גם כן אין לו ממש הרי יש ממש לפירות ומהם יצא הריח. ואם תאמר אף הקול יש ממש לכלי או לאדם המשורר, אינו דומה הריח של הפירות לקול היוצא מגוף האדם או הכלי, כי ריח הפרי או הבושם הוא מגוכו ועצמותו של כרי או הבושם, וקול האדם או קול הכלי אינו מגופו ועצמותו אלא מצד הרוח המנשב בו, ולא תקנו ברכה בחוש המשוש כי הוא בכלל חוש הטעם. ומטעם זה הזכירה התורה ארבעה חושים אלו מפורשים הוא שכתוב (דברים ד׳:כ״ח) אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון, ולא הזכיר החמישי שהוא המשוש כי הוא בכלל לא יאכלון שהוא חוש הטעם. וצריך שתשכיל כי מנפלאות היצירה באדם היו בו חמשה חושים אלו נטועים בחמשה איברים שהם כלים ושערים לנפש השכלית שבו האצולה מרוח הקודש, ומעלת אדם וגדולתו סבה בהם כי הם עיקר פעולתו במעשה המצות וכן במעשה העבירות כי בהם יזכה ובהם יענש כפי שירצה להשתמש בהם, ועל כן יגנה הכתוב לע"ז לחסרון החושים האלה להורות על מעלותם כיון שהיא חסרה ממעלת החושים ומשלמותם כי אין בה כח להושיע. וא"כ איך יאמרו העובדים לאלהיהם בעתות צרותם קומה והושיענו.

And know from what our sages z”l said: “It is forbidden to enjoy something from this world without a blessing, they were speaking about all pleasures in general, whether from something one tastes, from something one smells, or from something one sees and hears – for all four of these senses they fixed a blessing. The sense of taste: from what is written, “set aside [kidesh – lit., “make holy”] for jubilation [hilulim] before the Lord,”³⁵⁸Lev 19:24. it comes to teach you that every edible thing is forbidden to you as if it were hekdesh – “holy” food set aside to the priests and Temple – until one sings praises [yi-hallel], that is, says a blessing to the Holy One Blessed be He before and after over the same food, and this is why hilulim is plural, not the singular form hilul. For the sense of smell one has to say a blessing as well, and there is support for this in the verse, “See, the smell of my son is like the smell of the fields that the Lord has blessed.”³⁵⁹Gen 27:27. From here we get that the sense of smell is blessed. And it is also written, “’Let every soul praise [tehallel] the Lord!’³⁶⁰Ps 150:6. Which thing is it that gives joy to the soul but not to the body? You must say that this is smell!”³⁶¹B. Berakhot 43b. For the sense of sight there are many blessings such as one sees the sun at the summer solstice should say this blessing: “Blessed is He who makes Creation,”³⁶²Current practice is to recite this Birkat Ha-Hamah – “the Blessing of the Sun” – every 28 years at tekufat Nisan –the beginning of spring, rather than tekufat Tammuz – the beginning of summer, to which R. Bahya refers here. See b. Berachot 59b: “He who sees the sun at its turning point should say, ‘Blessed is He who makes the works of Creation.’ And when is this? Abaya said: every 28th year.” and similarly the blessing for moon in each month.³⁶³B. Sanhedrin 42a. And they said in the chapter Ha-Ro-eh – “He who sees”: ³⁶⁴B. Berakhot 59b. R. Bahya’s quotation differs slightly from its source in the Talmud. “He who sees the sun at its turning point,the moon in its purity, the planets in their courses, and the signs of the zodiac in their season, should say: ‘Blessed is He who makes the work of creation.’” And this is what you will find in the story of the making of Creation: “They shall serve as signs for the set times – the days and the years,” because the lights, besides giving light, also are signs by which the future is hinted at, what our rabbis z”l meant by saying:³⁶⁵B. Sukkah 29a. “When the lights are in eclipse, it is a bad sign for “the nations of the world.”³⁶⁶“The lights” – the moon and the stars; “the nations of the world” – a euphemism for Israel! And they are also a sign for Israel when to recite the Shma in the morning, because the mitzvah is to recite it at sunrise,³⁶⁷B. Berakhot 9b. and when to recite the Shma in the evening, because the mitzvah is to recite it “when the stars come out.”³⁶⁸B. Berakhot 2a. And this is the meaning of what is written in: “Lift high your eyes and see Who created these,”³⁶⁹Is 40:26. because through looking at this, a person is roused to see that the are creations, and to praise his Creator for them by either a blessing or some other expression of praise. And in the chapter Ha-Ro-eh, it also says, “Whoever goes out in the days of Nisan and sees the trees sprouting, he should say, ‘Blessed is He who has not left His world lacking in anything and has created in it goodly creatures and goodly trees for the enjoyment of humanity.”³⁷⁰B. Berakhot 43b. And likewise whoever sees their friend after not seeing them for twelve months, one says, “Blessed is He Who revives the dead,”³⁷¹Ibid., 58b. and after thirty days he says a Shehekheyanu blessing, ³⁷²Ibid. and likewise whoever sees a rainbow says, “Blessed is He Who remembers the covenant,³⁷³Ibid., 59a. and so with all the rest of the things for which they fixed a blessing for seeing them. And so that’s what the chapter Ha-Ro-eh talks about.³⁷⁴Ibid., 54a. For the sense of hearing they also fixed blessings. For good news, one recites the blessing Ha-Tov ve-Ha-Metiv; for bad news, “Barukh dayan ha-emet”- “Blessed is the true Judge.”³⁷⁵Ibid. However, they did not fix a blessing for when someone hears a sound [kol] of a lyre or pipe so sweet that it make their soul happy and it enjoys it, as it is written, “for your voice [kol] is sweet.”³⁷⁶S.S. 2:14. The reason why is because sound isn’t actually a thing. Now if you would say the same is true of smell, there is actually something in fruits that give off their smell. And if you would say that there is something in the instrument or singer that produces the sound, the smell that comes from fruits is not like the sound that comes from a person’s body or a musical instrument. For the smell of a fruit or a spice is from their body and essence, but the sound of a human being or musical instrument is not from their body and essence, but rather the result of air blowing through it. Nor did they fix a blessing for the sense of touch, because it is included in the sense of taste. And this is the reason why the Torah mentions these four senses explicitly. When it is written, “that cannot see or hear or eat or smell,”³⁷⁷Dt 4:28: “There you will serve man-made gods of wood and stone, that cannot see or hear or eat or smell,” is the whole verse. The original context, where this refers to the idolatry that the Israelites will eventually fall into, is certainly thought-provoking in light of R. Bahya’s discussion here of the significance of the senses. it does not mention the sense of touch, because it is included in “that cannot eat,” which is the sense of taste. And you must understand that it is among the wonders of the formation of the human body that these five senses in it are implanted in the five organs that are the tools and gateways of the intellectual soul, which derives its nobility from the Holy Spirit in it, and human being’s high rank and greatness is their result, because they are the basis for his activity in doing mitzvot, and likewise for committing sins, for by means of them he will be rewarded, and by means of them he will be punished, according to how he chooses to use them. Therefore Scripture faults avodah zarah for its lack of these senses in order to instruct us about their importance. Because idols are lacking in their ability to sense and are generally incomplete, they have no power to save. And if so, how could those who worship these other gods in times of distress call out, “Rise up and save us!?”³⁷⁸R. Bahya is referring back to Dt. 4:28 in its original context. See note above.

ומחמשה חושים אלו השנים גופיים והשלשה רוחניים מצאנום בהקב"ה, וירא ה' וישמע וירח ולא כן השנים, ומה שהיו החושים חמשה כנגד חמשה חומשי תורה וכנגד חמשה אורות שבבראשית וכנגד חמשה שמות שיש לנשמה, והנה הם שלמות לגוף שהם היכל הנפש והנפש מראה פעולותיה על ידם, ובעלי הטבע החוקרים אמרו כי מחכמת היצירה באדם היה שנבראו בו ה' אצבעות ביד להיות משרתים לחמשת החושים, כל אצבע ואצבע משרת לחוש שלו. הגודל לקנח הפה. האצבע לנחירים, ואמה לחוש המשוש למשש בכל חלקי הגוף בהיותו ארוך מכלם, קמיצה לקנח העין, זרת והוא קטן שבכלם הוא לקנח האזן, ומחכמת הטבע שכל אצבע ואצבע הולך לחוש שלו בכונה. ובסדר האצבעות אמרו חז"ל זו זרת זו קמיצה זו אמה זו אצבע זו גודל. וכבר באר שם ברייש כתובות שחמש אצבעות הללו כל אחד ואחד למצוה. זרת למדידת החשן, קמיצה למנחת כהן, אמה לבנין וכלים, אצבע להזאה (ויקרא ט״ז:י״ד) והזה באצבעו, גודל והיא העבה מכלם לבהן ידו של אהרן לטהר המצורע, נמצאת למד ה' אצבעות שבאדם שבהם צורך הדיוט וצורך גבוה. ועוד תמצא בנפלאות היצירה באדם, כי כח המשוש יתפשט בכל הגוף, וחוש הריח מתפשט חוץ לגוף, וחוש השמע מתפשט יותר מן הריח כפי מה שיצטרך לו לאדם יותר, וחוש הראות מתפשט יותר מי השמע כי האדם יצטרך לו יותר, והנה זה ענין גדול לכל מסתכל בו ויורה על שלימות האדם בחמשה חושיו כי מעשה אלהים המה:

And of these five senses, two are physical, three are spiritual. We have found them in the Holy One Blessed be He: “And the Lord saw;” “and the Lord heard;” and “the Lord smelled;”³⁷⁹Gen 5:5, Nu 11:1; Gen 8:21, respectively.but not so the other two. We were given five senses to correspond to the five books of the Torah, and to the five references to “light” in the first chapter of Genesis,³⁸⁰Gen 1:3 (2x), 4 (2x), 5. and the five names of the soul.³⁸¹According to Bereshit Rabbah 14:11, they are nefesh, ruah, neshamah, yehidah(“unity”), and hayah (“animal”). Indeed they are the body’s perfection because they are the palace of the soul, and the soul reveals its actions through them. And the natural scientists said that it was from the wisdom of the design of nature that human beings were created with five fingers on each hand to serve the five senses. Each and every finger has its own sense to serve. The biggest (the thumb) is for wiping the mouth, the index finger for the nostrils, the middle finger for the sense of touch to feel all the parts of the body because it is the longest of all (and can reach everywhere), the ring finger to wipe the eye, and the pinky, which is the smallest of all, to clean the ear. So it is from the wisdom of nature that each and every finger goes to its proper sense organ instinctively and unconsciously. About the order of the fingers our sages z”l said:³⁸²B. Ketubot 5b.”This pinky [is for…], this ring finger [is for…], this middle finger [is for…], this pointer [is for…], this thumb [is for…].” And they already explained at the beginning of tractate Ketubot that each of these five fingers had their own mitzvah: This pinky for measuring the hoshen – the High Priest’s breastplate; this ring finger for the priest’s meal-offering, this index finger [amah –‘the cubit measure’] for building and tools; this index finger [ha-‘etzba’] for sprinkling (the blood of the sin offering)– “he shall sprinkle it with his finger [be-‘etzba’o],”³⁸³Lev 16:14.and this ‘biggest’ which is the widest of all of them, namely, the thumb of Aaron’s hand for purifying someone stricken with skin rot.³⁸⁴These explanations of the purpose of each finger are not the ones the Gemara brings, but are brought by Rashi in his commentary to this passage in b. Ketubot (Chavel). So you find yourself learning that the five fingers on the human body meet the needs of both the individual and of God. And you will find among the wonders of human being’s design that the ability to feel is extended throughout the whole body, and the sense of smell is extended outside the body, and that the sense of hearing is extended even further than smell to the extent that humans need it more, and that the sense of sight is extended even further than hearing because humans need it more. So behold how great a matter this is to all who look into it, for it instructs us about the perfection of human beings with their five senses, for “these are the work of God!”³⁸⁵An allusion to Ex 32:16, referring there to the tablets of the covenant, and hence hinting at R. Bahya’s previous association of the five senses with the five books of the Torah.