בפ' בתרא דפאה תנן מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה פאה ומעשר עני היו לו ר' חסר דינר אפי' אלף (דינרים) נותנים לו כאחת ה"ז יטול פי' מאתים זוז שיערו חכמים שזהו שיעור הוצאה לשנה במזונות ובמלבושים וכן במשרה אשתו ע"י שליש פ' אע"פ שנותן לה שני קבין חטין בכל שבוע והוא שליש הדינר שעולה לי"ז דינרים לשנה וכלים של נ' זוז וזוג מנעלים ושאר פירות יכול לעלות לק' זוז לשנה והני מאתים זוז דהכא דהיינו לאשתו ולו ומיהו לא יתכן דגבי קופה ותמחוי לא כייל אשתו בהדי' כך פירש ר' שמשון בר' אברהם זצ"ל:
2
שאל ר' קלונימוס בר' משה זצ"ל בשאלה המתחלת הן קלותי את ר' אפרים בר' יצחק זצ"ל מי שיש לו מאתים זוז אם יכל לקבל צדקה אם יש לדמות ללקט שכחה ופאה ומעשר עני או שמא אינו דומה כי בהני גוזל את העניים הוא דבעה"ב לא יתן להם עוד ונמצא שנטילתן גזל הוא אבל צדקה אינו גוזל בזה את העניים דאם נתן לו בעה"ב חייב ליתן גם לאחר ואם ממעט את מתנתם שע"י מתנתם ימעט מתנדב אחר אין בזה משום גזל וגם לקט שכחה ופאה של עניים הוא אבל מעות שהוא נוטל אינם של עניים. והשיב לו דודאי מי שאינו צריך ונוטל גוזל עניים שהרי אותו בעה"ב שנתן לו לא יתן לעני אחר שאומר כבר נתתי לאחר נמצא אותו שלקח גזלו לזה ומה שאמר' מי שיש לו מאתים זוז אם יכול ליטול צדקה אומר אני הכל לפי פרנסתו ופרנסת ביתו דהא אשכחן דהוו מזלפין יין היו כופלין ארבע מאות זוז לפי מה שרגיל ומיהו אם הוא יחיד לא יטול דהא אפי' מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול. עד כאן תשובתו:
3
ואומר אני המחבר דודאי אין חילוק בין לקט שכחה פאה ומעשר עני לשאר צדקה דהא מעש' בתלמיד שהי' לו מאתים חסר דינר ובעי רבי למזכי בי' מתנה גדולה אתא ההוא מרבנן ואשלמי' למאתים שמע רבי אמר מכת פרושים נגעה בו אמר לחד מרבנן זיל חסרי' וחסרי' והב לי' רבי ההוא מתנה הא למדת מי שיש לו מאתים זוז לא יטול מכיס של צדקה והכל לפי פרנסתו וכפי פרנסת ביתו כדפי' רבי' אפרים זצ"ל וכך אני מפרש הא דפרכי רבותי אההיא דרבא על יבמתו דת"ר המלוה סלע לעני בשעת דוחקו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה ובפ"ק דחגיגה אמרי' אז תמצאינה אותו רעות רבות וצרות ואמר שמואל זה הממציא מעות לעני בשעת דוחקו. ונראה בעיני אני המחבר דההיא דחגיגה כגון שהי' לו מאתים זוז חסר דינר ורצו ליתן לו אלף דינרים ושמע והמציא לו דינר והשלים לו מאתים כדי להפסיד לו אלף שרצו ליתן לו התם ודאי תמצאינה אותו רעות רבות וצרות שהפסיד לעני זה אלף דינרים אבל המלוה לעני בשעת דוחקו ודאי ההוא יקרא וה' יענהו כי לטובתו נתכוין ואפי' הי' לו מאתים חסר דינר וזה הלוה לו דינר והשלים לו למאתים עם זה הדינר אכתי יקרא וה' יענה הואיל ואין זה דינר שלו וחייב לפורעו אכתי לית לי' מאתים דידי' ושרי ליטול מכיס של צדקה ותדע דבפ"ק דחגיגה נקט הממציא מעות לעני בשעת דוחקו שהמציא לו אותם מעות שיהיו שלי ויהיה לו מאתים זוז ואסור לקבל מכיס של צדקה והכא המלוה סלע לעני שנתכוין להנאותו בהלואה וזוכה ויקרא וה' יענהו:
And I, the author, say that there is no distinction between the forgotten sheaf, the corner and the poor tithe on the one hand, and other charity on the other. As behold there is a story (Jerusalem Talmud Peah 8:7) about a student of Rebbi who had 199 dinar, and Rebbi wanted to bequeath him a large gift. However one of the rabbis completed it to be two hundred (which would disqualify him from receiving charity). Rebbi heard [about this] - he said, "This one was struck by the plague of the pious." He [then] said to [another] one of the rabbis, "Go and remove it from him," and he removed it. So Rebbi gave him that present. Behold, you learn from this that someone who has two hundred zuz may not take from the charity fund. But everything is according to his needs and the needs of his household, as Rabbenu Ephraim, may his memory be blessed, explained. And that is how I explain that which my teachers ask about that [passage in the chapter entitled] Haba al Yevimto (Yevamot 63a): The Rabbis taught, "One who lends a sela to a poor person at his time of need, about him the verse states (Isaiah 58:9), 'Then shall you call, and the Lord will answer.'" Yet in the first chapter of Chagigah (5a), we say, then "many evils and troubles are come upon them" (Deuteronomy 31:21) - "Shmuel said, 'This is [referring to] one who provides money to a poor person at his time of need.'" And it appears in my eyes - me, the author - that that [passage] in Chagigah is when he had 199 dinar and they wanted to give him a thousand dinar, but [this one] heard and completed the two hundred in order to make him lose the thousand that they wanted to give him. There, certainly, "many evils and troubles are come upon them" - since he caused this poor man to lose a thousand dinar. But someone who gives a loan to a poor person at his time of need - certainly that one, he shall 'call, and the Lord will answer him.' As he intended [it] for his good. And even if he had 199 dinar and this one lent him a dinar and completed the two hundred with this dinar - nevertheless, it is still called, 'he shall call, and the Lord will answer.' Since this dinar is not his and he has to repay it, he still does not have two hundred of his own; so it is permissible for him to take from the charity fund. And you should know that in the first chapter of Chagigah, it [specifically] mentioned, "one who provides money to a poor person at the time of his need," such that he provides him with that money that it should be his, so that he [then] have two hundred zuz and it would be forbidden for him to take from the charity fund. But here, it is "one who lends a sela to a poor person" - as he intends to benefit him with a loan. So he merits, 'he shall call, and the Lord will answer him.'
4
בפ' בתרא דפאה תנן מי שיש לו ר' זוז לא יטול לקט שכח' ופא' ומעשר עני היו לו מאתים חסר דינר אפי' אלף נותני' לו כאחד ה"ז יטול היו ממושכנים בכתובת אשתו או לבעל חובו ה"ז יטול אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו פי' רבינו שמשון זצ"ל היו ממושכנים לכתוב' אשתו ואפי' נשואה כדמוכח בירושל' דאמר עד כדון בעל חוב שהו' דוחק אפי' בבע"ח שאינו דוחק נשמעינה מן הדא היו ממושכנין בכתוב' אשתו או לבעל חובו ודא אשה לאו כבעל חוב שאינו דוחק היא. ירושלמי א"ר חנינא כלי רגל וכלי שבת אין מחייבין אותו למכור ובפ' מציאות האשה פריך אמתניתא מהא דתניא הי' משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף [בכלי כסף] ישתמש בכלי נחושת ומשני במחרישא דכספ' כלי שעשוי להתגרד בו כדאשכחן בסוף חבית רב שמואל בר יהודה עבד' לי' אמיה מגררת' דכספ' ורב פפא משני לאחר שבא לידי גבאי שמתפרנס מקופה של צדקה אז מחייבין אותו למכור אפי' כדי ליטול לקט אבל קודם שבא לידי גבאי שמפרנסין אותו בצנעה ולא מיד גבאי נוטל לקט שכחה ופאה אע"פ שהי' לו מאתים זוז אם הי' מוכר כלי תשמישו ויש לשונות אחרים וכמה שפירשתי עיקר. ירושלמי הי' משתמש בכלי זהב נותנים לו כלי כסף כלי כסף נותני' לו כלי נחושת כלי נחושת נותני' לו כלי זכוכית א"ר מנא כלי כסף וכלי זכוכית בגופיהון והא תני הי' משתמש בכלי מילת נותנין לו כלי מילת באן בגופו כאן בשאין בגופו חד מן אילן דנשיותא איתנחת מן נכסוי והוון זביין ליה במאני דחסף והוא אכיל ומותיב א"ל אסיא עיקר תבשילא לא מן גו לפסא הוא אכול מן לפצא:
5
מתני' מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם ה"ז לא יטול ירוש' הדא אמרה חמשין דעבדין טבין ממאתים דלא עבדין כלו' ממאתים חסר דינר דהתם יטול והכא לא יטול דהיינו כל אדם שיש בידו כדי שיכול להרויח ולהתפרנס לא יטול מכיס של צדקה:
בפ' בתרא דפאה תנן מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה פאה ומעשר עני היו לו ר' חסר דינר אפי' אלף (דינרים) נותנים לו כאחת ה"ז יטול פי' מאתים זוז שיערו חכמים שזהו שיעור הוצאה לשנה במזונות ובמלבושים וכן במשרה אשתו ע"י שליש פ' אע"פ שנותן לה שני קבין חטין בכל שבוע והוא שליש הדינר שעולה לי"ז דינרים לשנה וכלים של נ' זוז וזוג מנעלים ושאר פירות יכול לעלות לק' זוז לשנה והני מאתים זוז דהכא דהיינו לאשתו ולו ומיהו לא יתכן דגבי קופה ותמחוי לא כייל אשתו בהדי' כך פירש ר' שמשון בר' אברהם זצ"ל:
שאל ר' קלונימוס בר' משה זצ"ל בשאלה המתחלת הן קלותי את ר' אפרים בר' יצחק זצ"ל מי שיש לו מאתים זוז אם יכל לקבל צדקה אם יש לדמות ללקט שכחה ופאה ומעשר עני או שמא אינו דומה כי בהני גוזל את העניים הוא דבעה"ב לא יתן להם עוד ונמצא שנטילתן גזל הוא אבל צדקה אינו גוזל בזה את העניים דאם נתן לו בעה"ב חייב ליתן גם לאחר ואם ממעט את מתנתם שע"י מתנתם ימעט מתנדב אחר אין בזה משום גזל וגם לקט שכחה ופאה של עניים הוא אבל מעות שהוא נוטל אינם של עניים. והשיב לו דודאי מי שאינו צריך ונוטל גוזל עניים שהרי אותו בעה"ב שנתן לו לא יתן לעני אחר שאומר כבר נתתי לאחר נמצא אותו שלקח גזלו לזה ומה שאמר' מי שיש לו מאתים זוז אם יכול ליטול צדקה אומר אני הכל לפי פרנסתו ופרנסת ביתו דהא אשכחן דהוו מזלפין יין היו כופלין ארבע מאות זוז לפי מה שרגיל ומיהו אם הוא יחיד לא יטול דהא אפי' מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול. עד כאן תשובתו:
ואומר אני המחבר דודאי אין חילוק בין לקט שכחה פאה ומעשר עני לשאר צדקה דהא מעש' בתלמיד שהי' לו מאתים חסר דינר ובעי רבי למזכי בי' מתנה גדולה אתא ההוא מרבנן ואשלמי' למאתים שמע רבי אמר מכת פרושים נגעה בו אמר לחד מרבנן זיל חסרי' וחסרי' והב לי' רבי ההוא מתנה הא למדת מי שיש לו מאתים זוז לא יטול מכיס של צדקה והכל לפי פרנסתו וכפי פרנסת ביתו כדפי' רבי' אפרים זצ"ל וכך אני מפרש הא דפרכי רבותי אההיא דרבא על יבמתו דת"ר המלוה סלע לעני בשעת דוחקו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה ובפ"ק דחגיגה אמרי' אז תמצאינה אותו רעות רבות וצרות ואמר שמואל זה הממציא מעות לעני בשעת דוחקו. ונראה בעיני אני המחבר דההיא דחגיגה כגון שהי' לו מאתים זוז חסר דינר ורצו ליתן לו אלף דינרים ושמע והמציא לו דינר והשלים לו מאתים כדי להפסיד לו אלף שרצו ליתן לו התם ודאי תמצאינה אותו רעות רבות וצרות שהפסיד לעני זה אלף דינרים אבל המלוה לעני בשעת דוחקו ודאי ההוא יקרא וה' יענהו כי לטובתו נתכוין ואפי' הי' לו מאתים חסר דינר וזה הלוה לו דינר והשלים לו למאתים עם זה הדינר אכתי יקרא וה' יענה הואיל ואין זה דינר שלו וחייב לפורעו אכתי לית לי' מאתים דידי' ושרי ליטול מכיס של צדקה ותדע דבפ"ק דחגיגה נקט הממציא מעות לעני בשעת דוחקו שהמציא לו אותם מעות שיהיו שלי ויהיה לו מאתים זוז ואסור לקבל מכיס של צדקה והכא המלוה סלע לעני שנתכוין להנאותו בהלואה וזוכה ויקרא וה' יענהו:
And I, the author, say that there is no distinction between the forgotten sheaf, the corner and the poor tithe on the one hand, and other charity on the other. As behold there is a story (Jerusalem Talmud Peah 8:7) about a student of Rebbi who had 199 dinar, and Rebbi wanted to bequeath him a large gift. However one of the rabbis completed it to be two hundred (which would disqualify him from receiving charity). Rebbi heard [about this] - he said, "This one was struck by the plague of the pious." He [then] said to [another] one of the rabbis, "Go and remove it from him," and he removed it. So Rebbi gave him that present. Behold, you learn from this that someone who has two hundred zuz may not take from the charity fund. But everything is according to his needs and the needs of his household, as Rabbenu Ephraim, may his memory be blessed, explained. And that is how I explain that which my teachers ask about that [passage in the chapter entitled] Haba al Yevimto (Yevamot 63a): The Rabbis taught, "One who lends a sela to a poor person at his time of need, about him the verse states (Isaiah 58:9), 'Then shall you call, and the Lord will answer.'" Yet in the first chapter of Chagigah (5a), we say, then "many evils and troubles are come upon them" (Deuteronomy 31:21) - "Shmuel said, 'This is [referring to] one who provides money to a poor person at his time of need.'" And it appears in my eyes - me, the author - that that [passage] in Chagigah is when he had 199 dinar and they wanted to give him a thousand dinar, but [this one] heard and completed the two hundred in order to make him lose the thousand that they wanted to give him. There, certainly, "many evils and troubles are come upon them" - since he caused this poor man to lose a thousand dinar. But someone who gives a loan to a poor person at his time of need - certainly that one, he shall 'call, and the Lord will answer him.' As he intended [it] for his good. And even if he had 199 dinar and this one lent him a dinar and completed the two hundred with this dinar - nevertheless, it is still called, 'he shall call, and the Lord will answer.' Since this dinar is not his and he has to repay it, he still does not have two hundred of his own; so it is permissible for him to take from the charity fund. And you should know that in the first chapter of Chagigah, it [specifically] mentioned, "one who provides money to a poor person at the time of his need," such that he provides him with that money that it should be his, so that he [then] have two hundred zuz and it would be forbidden for him to take from the charity fund. But here, it is "one who lends a sela to a poor person" - as he intends to benefit him with a loan. So he merits, 'he shall call, and the Lord will answer him.'
בפ' בתרא דפאה תנן מי שיש לו ר' זוז לא יטול לקט שכח' ופא' ומעשר עני היו לו מאתים חסר דינר אפי' אלף נותני' לו כאחד ה"ז יטול היו ממושכנים בכתובת אשתו או לבעל חובו ה"ז יטול אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו פי' רבינו שמשון זצ"ל היו ממושכנים לכתוב' אשתו ואפי' נשואה כדמוכח בירושל' דאמר עד כדון בעל חוב שהו' דוחק אפי' בבע"ח שאינו דוחק נשמעינה מן הדא היו ממושכנין בכתוב' אשתו או לבעל חובו ודא אשה לאו כבעל חוב שאינו דוחק היא. ירושלמי א"ר חנינא כלי רגל וכלי שבת אין מחייבין אותו למכור ובפ' מציאות האשה פריך אמתניתא מהא דתניא הי' משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף [בכלי כסף] ישתמש בכלי נחושת ומשני במחרישא דכספ' כלי שעשוי להתגרד בו כדאשכחן בסוף חבית רב שמואל בר יהודה עבד' לי' אמיה מגררת' דכספ' ורב פפא משני לאחר שבא לידי גבאי שמתפרנס מקופה של צדקה אז מחייבין אותו למכור אפי' כדי ליטול לקט אבל קודם שבא לידי גבאי שמפרנסין אותו בצנעה ולא מיד גבאי נוטל לקט שכחה ופאה אע"פ שהי' לו מאתים זוז אם הי' מוכר כלי תשמישו ויש לשונות אחרים וכמה שפירשתי עיקר. ירושלמי הי' משתמש בכלי זהב נותנים לו כלי כסף כלי כסף נותני' לו כלי נחושת כלי נחושת נותני' לו כלי זכוכית א"ר מנא כלי כסף וכלי זכוכית בגופיהון והא תני הי' משתמש בכלי מילת נותנין לו כלי מילת באן בגופו כאן בשאין בגופו חד מן אילן דנשיותא איתנחת מן נכסוי והוון זביין ליה במאני דחסף והוא אכיל ומותיב א"ל אסיא עיקר תבשילא לא מן גו לפסא הוא אכול מן לפצא:
מתני' מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם ה"ז לא יטול ירוש' הדא אמרה חמשין דעבדין טבין ממאתים דלא עבדין כלו' ממאתים חסר דינר דהתם יטול והכא לא יטול דהיינו כל אדם שיש בידו כדי שיכול להרויח ולהתפרנס לא יטול מכיס של צדקה: