כמעט שגמרתי בלבי לפני שבועיים שלא להתפלל עוד על אריכות ימים. כי האם אין אריכת ימים כזו של אותו זקן, עונש ועוני.
TO AGE BEYOND SUFFERING AND PENURY: I almost decided two weeks ago to stop praying for a long life. For isn’t the old age of most people just suffering and penury?
2
כל ימיו חסיד הי׳, וזהיר בעצמו כיתר חבריו החסידים בני גילו, וכשבא לשנת הששים, אחזו יצרו בגרונו והטילהו אל בית הכסא. ממש אל בית הכסא. והי׳ טבוע והולך שם, לא שנה ולא שנתים, אף כשהי׳ כבר בן ע״ד וע״ה שנים עוד לא הי׳ יכול להתגבר ולהתפרש מחטאותיו המגונים ומפשעיו המנוולים ר״ל. ואיך זה עוד טועה הוא להחזיק את עצמו גם עתה לחסיד ישיש. מוזר הוא בעיני. והאם זקנה כזו להיות שקוע בזוהמא וטומאה עד למעלה מראש ר״ל, לאכל חוריו, ולשתות מימי רגליו, חיים תקרא, אשר אלי׳ נקוה, או רקבון בשאול תחתית ודין של צואה רותחת היא, אשר נמאסנה, וכמטחוי קשת ממנה ננוס.
ERRONEOUS PIETY: [Let’s consider the case of a specific individual, one] who was a pious godwrestler all of their days, one who took care of him/herself just as did their fellow, similarly pious godwrestlers of the same age. And then this one reached their sixties, at which point their wayward impulses seized them by the throat, ditching them into the toilet. Literally, into the toilet! And there did this person spend all of their time from thence on—and not one year or two, but even when this person was already seventy-four or seventy-five, s/he still was unable to stop him/herself and to jettison their repulsive sins and revolting iniquities, perish the thought [that such a fate should befall anyone at all.] How can it be that such a person erroneously continues, even to this day, to think of him/herself as a venerable pious godwrestler? This is all very strange in my eyes. [Is this what people want, an old age like this,] an old age in which someone is sunk into filth and impurity until it reaches up and over their head, perish the thought, and leads the individual in question to eat their own excrement and drink their own urine. Is that what we have left to hope for? Or is that the putrefaction of deepest hell and the judgment of [being roasted in] revolting, boiling feces that we would normally find repulsive and flee from as far as an arrow can fly?
3
אימה איומה תרעדני ותחלחלני, רבש״ע גם לחיות, גם להזדקן סכנה הוא.
TO BE ALIVE AND TO AGE: This tremendous fear is quivering in my innards, O Master of the Multiverse. To be alive and to age—both of them—are dangerous.
4
כבר הארכנו מזה במ״א, ומה שאפשר לומר כאן בקיצור, הוא, שכל איש מצב קדושתו וטהרת מדותיו, ברוח הגבורה אשר לו, תלוי, מדה אחת של יצר הרע יכולה להמצא בשני בני אדם, וזה כובשו והשני נכבש ונופל ח״ו. זה שיכול להתאמץ ברוח גבורה ולאמר אדון אני לעצמי כובשו, והשני בלב נובל ונפש כמושה קשה לו להתגבר על כל תאוה קלה ונכשל. איזה גבור הכובש את יצרו, רק גבור ברוח גבורה כובש את יצרו. לכן כאשר מזדקן האדם ורוח גבורתו נחלש, קשה לו יותר להתגבר על יצרו, וכל עמידתו היא, שגם יצרו נחלש אז עם חולשת גופו. אבל אם יש אומלל, אשר בחולשת גופו, יצרו לא נחלש, ולא תיקן את יצרו בבחרותו, מסוכן הוא בזקנותו ליפול, יותר מאשר בשחרותו.
BECOMING THE HERO YOU WANT TO SEE IN THE WORLD: We have already dealt with this elsewhere at length, and what we can say in summary here is that the quality of holiness and the purity of one’s character traits are both dependent on the spirit of bravery that animates that person. The same set of wayward impulses, after all, can be manifest in two different people, one of whom manages to be in control over such impulses, and the other of which falls prey to them. The one who battles with the spirit of heroism can say, “I am a master over my complete self.” Whereas the other person, possessed of a weak heart and a depressed spirit, finds it difficult to resist even the slightest desire and thus fails [in their effort to be an ethical person]. [As the Mishnah asks:] “Who is the [real] hero? The one who conquers their wayward impulses.” (m Avot 4:1). Thus, as an individual ages and the spirit of bravery weakens, it becomes more and more difficult to overcome one’s wayward urges. [But the person in question sees it differently,] expecting the wayward impulses to diminish along with the weakening of the physical body. But there are those pathetic souls whose negative impulses do not weaken at all, although their bodies do. As a result, all who fail to address their [wayward] impulses as youths, are in danger as older people of falling even further than when they were young.
5
לכן כמו שלא די לו להאיש להתנהג בלבד בחסידות, רק שיעשה גם הוא חסיד, ולא שיתנהג לבד בקדושה רק שגם הוא יתקדש, כמו שצונו קדושנו והתקדשתם [וגם] והייתם קדושים, כן גם לא די לו להתגבר בלבד על יצרו רק גם להעשות גבור. להיות אדון על עצמו ולבו ברשותו. ובכל דבר יתרגל ככה, לא באיסורים לבדם, אף לא בתאוות הרשות לבדן, רק כל דבר בקרבו, מעצמו לא יתפעל, לעשות אז שלא לעשות, לדבר, אף לחשוב, רק בפקידת וגזרת האדון, עצמותו הגוזר יתפעל ולא זולת.
PIETY AS THE PROCESS OF BECOMING HOLY: Therefore, is it not enough for someone to behave according to the norms of piety, for such a one should truly become pious. It is not enough to behave according to the norms of holiness, but one should truly become a holy person, just as the Holy One has commanded us “and you shall sanctify yourselves and become holy” (Leviticus 11:44 and 20:7). Similarly, it is not enough alone to overcome your wayward impulses as would a hero, but actually to become a hero, to be ruler over yourself and the master of your own heart. And you should become habituated to living this way in every regard, not solely with respect to prohibited or permissible things, but rather with respect to every interior part of yourself: nothing should be undertaken solely because of one’s own wish to do or not to do something, to speak, or [even] to think, but rather at the behest and command of God: it is God fully real that should decree how you behave and nothing else.
6
ואם ככה בבחירתו ושחרותו יתרגל, לגבור בעצם יעשה. גופו יזדקן אף כחו יחלש, ועצמותו ברוח גבורה ישאר. ועד זקנה ועד שבה לגבור מנצח במלחמת ד׳ יתעטר.
HABITS OF HEROISM: If one becomes used to living like this in one’s childhood and adolescence, then one will truly become a hero. Such a person may grow old; such a one’s strength may wane; but the inner core of such a person will remain guided forward by the spirit of heroism. And this will remain the case until that individual is old, even truly senescent: that person will remain crowned as a hero victorious in the war of God.
כמעט שגמרתי בלבי לפני שבועיים שלא להתפלל עוד על אריכות ימים. כי האם אין אריכת ימים כזו של אותו זקן, עונש ועוני.
TO AGE BEYOND SUFFERING AND PENURY:
I almost decided two weeks ago to stop praying for a long life. For isn’t the old age of most people just suffering and penury?
כל ימיו חסיד הי׳, וזהיר בעצמו כיתר חבריו החסידים בני גילו, וכשבא לשנת הששים, אחזו יצרו בגרונו והטילהו אל בית הכסא. ממש אל בית הכסא. והי׳ טבוע והולך שם, לא שנה ולא שנתים, אף כשהי׳ כבר בן ע״ד וע״ה שנים עוד לא הי׳ יכול להתגבר ולהתפרש מחטאותיו המגונים ומפשעיו המנוולים ר״ל. ואיך זה עוד טועה הוא להחזיק את עצמו גם עתה לחסיד ישיש. מוזר הוא בעיני. והאם זקנה כזו להיות שקוע בזוהמא וטומאה עד למעלה מראש ר״ל, לאכל חוריו, ולשתות מימי רגליו, חיים תקרא, אשר אלי׳ נקוה, או רקבון בשאול תחתית ודין של צואה רותחת היא, אשר נמאסנה, וכמטחוי קשת ממנה ננוס.
ERRONEOUS PIETY:
[Let’s consider the case of a specific individual, one] who was a pious godwrestler all of their days, one who took care of him/herself just as did their fellow, similarly pious godwrestlers of the same age. And then this one reached their sixties, at which point their wayward impulses seized them by the throat, ditching them into the toilet. Literally, into the toilet! And there did this person spend all of their time from thence on—and not one year or two, but even when this person was already seventy-four or seventy-five, s/he still was unable to stop him/herself and to jettison their repulsive sins and revolting iniquities, perish the thought [that such a fate should befall anyone at all.] How can it be that such a person erroneously continues, even to this day, to think of him/herself as a venerable pious godwrestler? This is all very strange in my eyes. [Is this what people want, an old age like this,] an old age in which someone is sunk into filth and impurity until it reaches up and over their head, perish the thought, and leads the individual in question to eat their own excrement and drink their own urine. Is that what we have left to hope for? Or is that the putrefaction of deepest hell and the judgment of [being roasted in] revolting, boiling feces that we would normally find repulsive and flee from as far as an arrow can fly?
אימה איומה תרעדני ותחלחלני, רבש״ע גם לחיות, גם להזדקן סכנה הוא.
TO BE ALIVE AND TO AGE:
This tremendous fear is quivering in my innards, O Master of the Multiverse. To be alive and to age—both of them—are dangerous.
כבר הארכנו מזה במ״א, ומה שאפשר לומר כאן בקיצור, הוא, שכל איש מצב קדושתו וטהרת מדותיו, ברוח הגבורה אשר לו, תלוי, מדה אחת של יצר הרע יכולה להמצא בשני בני אדם, וזה כובשו והשני נכבש ונופל ח״ו. זה שיכול להתאמץ ברוח גבורה ולאמר אדון אני לעצמי כובשו, והשני בלב נובל ונפש כמושה קשה לו להתגבר על כל תאוה קלה ונכשל. איזה גבור הכובש את יצרו, רק גבור ברוח גבורה כובש את יצרו. לכן כאשר מזדקן האדם ורוח גבורתו נחלש, קשה לו יותר להתגבר על יצרו, וכל עמידתו היא, שגם יצרו נחלש אז עם חולשת גופו. אבל אם יש אומלל, אשר בחולשת גופו, יצרו לא נחלש, ולא תיקן את יצרו בבחרותו, מסוכן הוא בזקנותו ליפול, יותר מאשר בשחרותו.
BECOMING THE HERO YOU WANT TO SEE IN THE WORLD:
We have already dealt with this elsewhere at length, and what we can say in summary here is that the quality of holiness and the purity of one’s character traits are both dependent on the spirit of bravery that animates that person. The same set of wayward impulses, after all, can be manifest in two different people, one of whom manages to be in control over such impulses, and the other of which falls prey to them. The one who battles with the spirit of heroism can say, “I am a master over my complete self.” Whereas the other person, possessed of a weak heart and a depressed spirit, finds it difficult to resist even the slightest desire and thus fails [in their effort to be an ethical person]. [As the Mishnah asks:] “Who is the [real] hero? The one who conquers their wayward impulses.” (m Avot 4:1). Thus, as an individual ages and the spirit of bravery weakens, it becomes more and more difficult to overcome one’s wayward urges. [But the person in question sees it differently,] expecting the wayward impulses to diminish along with the weakening of the physical body. But there are those pathetic souls whose negative impulses do not weaken at all, although their bodies do. As a result, all who fail to address their [wayward] impulses as youths, are in danger as older people of falling even further than when they were young.
לכן כמו שלא די לו להאיש להתנהג בלבד בחסידות, רק שיעשה גם הוא חסיד, ולא שיתנהג לבד בקדושה רק שגם הוא יתקדש, כמו שצונו קדושנו והתקדשתם [וגם] והייתם קדושים, כן גם לא די לו להתגבר בלבד על יצרו רק גם להעשות גבור. להיות אדון על עצמו ולבו ברשותו. ובכל דבר יתרגל ככה, לא באיסורים לבדם, אף לא בתאוות הרשות לבדן, רק כל דבר בקרבו, מעצמו לא יתפעל, לעשות אז שלא לעשות, לדבר, אף לחשוב, רק בפקידת וגזרת האדון, עצמותו הגוזר יתפעל ולא זולת.
PIETY AS THE PROCESS OF BECOMING HOLY:
Therefore, is it not enough for someone to behave according to the norms of piety, for such a one should truly become pious. It is not enough to behave according to the norms of holiness, but one should truly become a holy person, just as the Holy One has commanded us “and you shall sanctify yourselves and become holy” (Leviticus 11:44 and 20:7). Similarly, it is not enough alone to overcome your wayward impulses as would a hero, but actually to become a hero, to be ruler over yourself and the master of your own heart.
And you should become habituated to living this way in every regard, not solely with respect to prohibited or permissible things, but rather with respect to every interior part of yourself: nothing should be undertaken solely because of one’s own wish to do or not to do something, to speak, or [even] to think, but rather at the behest and command of God: it is God fully real that should decree how you behave and nothing else.
ואם ככה בבחירתו ושחרותו יתרגל, לגבור בעצם יעשה. גופו יזדקן אף כחו יחלש, ועצמותו ברוח גבורה ישאר. ועד זקנה ועד שבה לגבור מנצח במלחמת ד׳ יתעטר.
HABITS OF HEROISM:
If one becomes used to living like this in one’s childhood and adolescence, then one will truly become a hero. Such a person may grow old; such a one’s strength may wane; but the inner core of such a person will remain guided forward by the spirit of heroism. And this will remain the case until that individual is old, even truly senescent: that person will remain crowned as a hero victorious in the war of God.